_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שלמה-לי הקטן

זאב אלבלינגר

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

שלהמה-לי[i] הקטן ונושי הבולדוג

נושי, הבולדוג הזקן התהלך לאיטו ברחוב, כשלשונו משורבבת החוצה והוא מתנשם בכבדות.  למרות מראהו המגודל והמגושם והילוכו הכושל והרציני, לא הפיל נושי פחד על הכלבים שפגש בדרכו.  הם אפילו שמחו לקראתו, כי היה ידוע כעוזר לכלבים בעת צרה, וכאשר ביקר אצל כלב שנעזר על ידו,התקבל תמיד כמו סבא, הבא לבקר את נכדיו.  כה אהוב היה על כולם, שכאשר הופיע במקום כלשהו, היו הכלבים המתרוצצים נעצרים מיד, מתקהלים סביבו ונובחים במקהלה פזמון על "הדוד נושי".

נושי, הוא ידיד,

נושי הוא הדוד,

נושי, הוא יחיד,

שאין כמוהו עוד.

כל פעם ששם נושי לדרך את פעמיו, ביקר ראשית כל את ידידו הותיק והאהוב – שלהמה-לי.  גם הפעם שמח זה לקראתו, כי נושי שימש לו, כעין לשכת מודיעין? ודרך נושי נודע לשלהמה-לי על גורל כלבים רבים, שנזקקו לעזרתו ולעצותיו.  שני הידידים שוחחו ארוכות ביניהם ולבסוף שאל נושי את שלהמה-לי:

"השמעת על גורלו המר של השנאוצר?"

שנאוצר... שנאצור... וכי מה שמו?  – תמה שלמה-לי.

"שנאוצר סולטאן", השיב נושי בעצב.

"זה השנאוצר המפורסם? – קרא שלהמה-לי – מי לא שמע עליו?"

"במה הוא כה מפורסם? – שאלו שני עוזריו הנאמנים של שלהמה-לי.

"הוא הוא שהציל את חיי הלל, בנו של הרופא הידוע – סיפר שלהמה-לי –.

"ומעשה שהיה, כך היה.  התהלך לו הלל הקטן, בן שלש היה אז, כשכריך בידו, ברחוב.  לפתע, התנפלו עליו ארבעה כלבים גדולים, וניסו לחטוף מידיו את הכריך.  אלמלא שנואצר הכלבלב, שבא לעזרת הלל והתקיף אותם בעוז ובנביחות, עד שגרשם מעם הילד, היו אלה בודאי אוכלים את הלל על הכריך שבידו. השמועה על גבורתו של הכלבלב התפשטה בכל העיר ולא היה כלב, שלא שמע עליה.  הורי הלל חיפשוהו כדי להודות לו עבור הצלת בנם הפעוט, אבל רצה המקרה והכלבלב, שנותר נשוך כולו, הובהל על ידי בעליו לרופא החיות, כדי שיטפל בפצעיו המרובים.  וכך, לא מצאוהו וגם לא ידעו מהיכן בא ולאן נעלם."

"וכי מה אתו עכשיו?  – שאל שלהמה-לי את נושי –, הן לא היית מזכיר אותו סתם ככה, אילו לא אבית להוועץ בי ולבקש את עזרתי."

”נכון!  באתי אליך – השיב נושי בקול עגום, להודיעך כי בעלי סולטאן מתו לפני כמחצית השנה בתאונת דרכים.  ילדים לא היו להם והכלב המסכן נותר ללא בית.  בינתים הזדקן קצת, אינו זריז ויפה כשהיה ואיש אינו רוצה בו.  מתהלך המסכן רעב ומוזנח.  לכלב אמיץ זה לא מגיע גורל מר שכזה.  חשבתי בליבי... שאולי תוכל לקחתו אליך, אל ביתך, כי אין כשנאוצר למסירות והכרת תודה, כשמטפלים בו."

"לצערי, – אמר שלהמה-לי –, איני יכול לצרפו אלינו.  המנות קטנו ובקושי מספיק המזון עבור שלשתינו.  עצתי לך, ידידי הותיק, שתלך אל הלל ותזכיר לו את המאורע שקרה לו בילדותו.  הלל ידוע כחובב כלבים ולבטח יהיה אסיר תודה לכלב שהצילו בשעת סכנה גדולה."

נפרדו שני הידידים ונושי יצא לדרכו.  כעבור שעות מספר, שב כולו מדוכדך לחצר, משראה את שלהמה-לי אותת לו בראשו בצער שנכשל בשליחותו.

"מה עם הלל – שאלו שלהמה-לי –, הביקרת אצלו?"

"ודאי, שביקרתי אצלו.  מכיר אתה אותי, שלהמה-לי, הלל ילד גדול הנהו עתה ואין הוא זוכר מאומה ממה שקרה לו בילדותו."

"האם לא האמין לסיפורך?  – שאל שלהמה-לי בכעס –, הן ידוע אתה ככלב ישר ומהימן ואף אחד לא יתכחש לדבריך."

"הלל – המשיך נושי –,אמנם ידוע לי כחובב כלבים וכל בעלי חיים ומטפל בהם במסירות למופת.  אבל, הוא סיפר לי, שאין הוריו מוכנים להכניס בעל חיים מכל סוג שהוא לביתם וגם עליו אסרו זאת במפורש."

"לפחות, – אמר שלהמה-לי, לאחר שהתאושש מאכזבתו, – יכול היה הלל לתלות מודעה בבית ספרו, ולכתב בה, שכלב שנאוצר נאה וחביב מחפש בית וכל הרוצה לזכות בו, יפנה אליו.  ידען גדול הוא הלל בציור וטוב יעשה אם יוסיף בתחתית המודעה ציור יפה של סולטאן.  אין לי כל ספק,שלבטח יימצא ילד, החולם על כלב שכזה.  יש לציין במודעה את כתובתי ולקבוע את מועד מסירתו למחרתים בצהרים, עם גמר הלימודים.  באותו בוקר, תביא את סולטאן אלינו בהקדם, כדי שנוכל להברישו היטב ולהאכילו.  יש לערוך את טקס המסירה כראוי ובצורה נאותה.  אנו כבר נדאג לכל ואתה שוב להלל ובקש אותו בשמי, שיעשה את הדרוש.  לבטח לא יסרב לך."

יצא נושי הזקן שוב לדרכו.  מעולם לא סירב לעזור למישהו ויהא המאמץ קשה עליו ביותר.  בא נושי לפני הלל והסביר לו היטב את תכניתו של שלהמה-לי כפי שנאמרה לו על כל פרטיה.  בו במקום הכין הלל את המודעה המבוקשת וצייר עליה כלב שנאוצר יפהפה, תאוה לעינים.  הוא הראה אותה בגאוה לנושי, שהניע את ראשו לאות שביעות רצון והביט בהלל בעינים מוכירות תודה.  את המודעה, תלה הלל כבר למחרת על לוח המודעות של בית ספרו, והודיע בה, שלמחרת בצהרים יתקיים טקס מסירה ברחוב זה וזה ובחצר בית זה וזה.

למחרת, הסתודדו שלושת הידידים ביניהם ומשהופיע סולטאן בליויית נושי, ניקוהו כהלכה, האכילוהו לשובע והושיבוהו במקום המכובד ביותר, ממש על מרבד השיפוט, כשארבעתם עומדים מסביבו, כעין משמר כבוד.

בדיוק, בצהרי היום, נהרו ילדים רבים מילדי בית הספר, לחצר המוזכרת במודעה.  רבים מהם באו מתוך סקרנות סתם, כדי לראות את סולטאן ולהיווכח אם אמנם דומה הוא לציור שצייר הלל.  אולם היו ביניהם ילדים, שמזמן השתוקקו לכלב ורק מחסרון כיס של הוריהם לא השיגו עד היום את מבוקשם.

שלהמה-לי התייצב בפניהם, רציני כולו, כיאה לכלב מכובד כמוהו, ופנה אליהם בדברים הבאים: "לא כל אחד מכם, ילדים, יוכל לזכות בכלב שבמודעה.  כלב איננו צעצוע ועלי לבחור למענו בעלים מתאימים, שיאהבו אותו ויטפלו בו במסירות.  ראוי כלב זה שלפניכם לבית אוהב וחם, כי בנעוריו היה זה כלב ללא חת, נועז ומפורסם בכל העיר בגלל תכונותיו אלו."

הביט שלהמה-לי בערנות וענין רב בחבורת הילדים שהצטופפו מסביבם וראה ביניהם ילד אחד שעיניו אורו למראה סולטאן.  ללא פחד, ניגש הילד אל השנאוצר, ליטף את ראשו וחיבקו בשתי ידיו.  חש סולטאן, שילד זה, חובב כלבים הוא ולא יעשה לו כל רע וליקק בשמחה את פני הילד.

נכח שלהמה-לי, שעוזי הילד, הוא המתאים ביותר מבין כל הילדים, להיות בעליו של סולטאן והסכים ברצון למסור את הכלב החביב לידיו.   גאה ומאושר יצא עוזי את החצר כשסולטאן צועד אחריו בצעדים בטוחים.

 

שלהמה-לי הקטן ומוטי הבוקסר

הבטחתי לשלמה-לי הקטן שאספר את קורותיו ועלי לקיים את הבטחתי.  אל תחשבו, ילדים, שאלה קורות ילד.  מדובר הפעם, בכלב קטן, חום כולו מראשו עד קצה זנבו ושעיניו הגדולות והלחות – מעידות על חכמה רבה.

אין זה סתם כלב חכם.  כאלה לבטח יש רבים.  זהו הכלב הכי חכם מבין הכלבים.  לכן זכה לכך, שכולם יקראו לו "שלמה-לי הקטן", לזכר שלמה המלך, שהיה החכם מכל אדם.

השמועה על חכמתו ותבונתו נפוצה בכל העיר וכלבים רבים באים לחצרו, כדי להתייעץ בענינים שונים וכדי לשמוע מפיו דברי נחמה בשעת צרה.

רוב הכלבים המוכרים לכם, בין שהם כלבי בית, כמו כושי, נושי ולושי ולבָנִי, שחורי וחומי – הם כלבי בית מפונקים, שכל מה, שעליהם לעשות, – זה קצת לנבוח ולקשקש בזנבם ותמורת מאמץ זה מקבלים הם משכב רך, מזון לשובע ופינוקים עד אין קץ.   בגלל אהבתכם אליהם אתם דואגים להם בכל.  רוחצים אותם, מברישים את פרוותיהם ומצחצחים אותם, כדי שלא יביישו אותכם, כשאתם יוצאים אתם לרחוב לטיול.

לעומתם – רבים הם הכלבים, כלבי רחוב, כלבים ללא בית, המתהלכים מרי נפש, עגומים, רעבים ומוזנחים, אין פלא איפוא שנובחים הם על כל אדם.  לפעמים, כאשר מתגרים בהם, בועטים בהם או מיידים בהם אבנים, – עשויים הם לנעוץ את שיניהם ביד או ברגל המציקה להם.

מובן מאליו, שבן-אדם ויהי הנדיב והחכם ביותר, אינו מסוגל לשפוט משפט צדק בעניני כלבים.  ראשית כל–אין הוא מדבר בשפתם ובכדי להבין לליבם של כלבים יש להיות כלב ממש.  כלב שראה מחסור, סבל ורעב בעצמו או אצל בני מינו.  הוא הוא המבין אותם ומוכן לעזור להם בעת צרה ומצוקה.

בהתחלה, כאשר רק החל לצאת שמע של שלמה-לי למרחקים, היו מופיעים לפניו הכלבים, זה אחר זה ושופכים את מרי ליבם בנביחות ותחנונים.  "עזור לנו!", "הצילי אותנו! ", אמור לנו, מה עלינו לעשות?"

היה שלמה-לי מקשיב להם קשב רב, מגרד בכף ימין באוזן ימין, לאות, שהוא מאזין ומהרהר.  היה עוצם את עיניו ונרדם לרגע, כדי לראות את המובא לפניו בחלום.  כי כוח החלום ככוח הדמיון וממנו בא הפתרון.  משהיה מתעורר, היה מפהק פיהוק רחב לאות –שירד לסוף דעתו של הכלב המתלונן.  לבסוף, כמו כל שופט המכבד את עצמו, היה שלמה-לי שוב מגרד באוזן, הפעם – בכף שמאל באוזן שמאל ופוסק את פסק הדין בחכמה רבה.

כאשר גדל מספר הכלבים, שנזקקו לעצתו של שלמה-לי ובחצר שררה מהומה של כלבים נובחים ומייבבים, יצא אדוניו של שלהמה-לי מפתח ביתו והחל לגרשם במקל שבידו.  נכון הוא, שהתגאה בחכמת כלבו.  אבל מה לכלבו הקטן ולכל הלהקה הפרועה של כלבים חסרי בית, שביקרו בחצרו יומם ולילה?

החליט השופט הקטן, שעליו להכניס סדר בבית המשפט שלו.  מה עשה?  הוא העמיד בפתח החצר כלב בוקסר גדול, כדי שישמור על הסדר ויכניס את דורשי עצתו אחד אחד.  גם כדי להזהיר את הבאים בל יקימו  רעש ומהומה בחצר.

מאותו יום, ליווה אותם הבוקסר עד למדרגות הבית, מקום מושבו של "הוד מעלתו" – השופט.  עם זאת, לא הצליח הבוקסר למנוע מהכלבים המחכים בחוץ, להתפרץ מדי פעם בפעם לחצר ואף לא ידע איך להשליט סדר ביניהם.  כרגיל, גרשו הכלבים הגדולים את בני מינם הקטנים מהתור והמקופחים מחו על העוול ביללות רמות ביותר.  וכי לא מגיעה גם להם הזכות להופיע בפני השופט ולהתלונן על מר גורלם?

למרות מאמציו של הבוקסר, גדלה המהומה בחצר וסבלנות אדוניו של שלהמה-לי כמעט ופקעה.

ואיפוא מצא שלמה-לי את הכלב הנאמן, ששימש לו כשומר ראש, מפקח על הסדר, שליח וידיד מסור?  הבה ואספר לכם.

בתחילה, לא הכירו שני הכלבים זה את זה וגם לא התגוררו באותה חצר.  מוטי הבוקסר, היה בקטנותו כלבלב שובב, שהיה בורח בכל עת מצוא מביתו לרחוב, כדי לשחק עם הכלבלבים האחרים ברודפת, נשכח וקפצת.  לעומת זאת – היה שלהמה-לי כבר אז כלב רציני וממושמע והיה מבלה את רוב זמנו בתנומה או בהרהורים, כדי להרבות חכמה.

פעם, יצא מוטי מביתו בריצה אל הרחוב.  כרגיל, לא שאל רשות מבעליו הקפדן, עזריאל, כיוון שלא נמצאו אותה שעה כלבלבים אחרים ברחוב, התלווה מוטי אל קבוצת ילדים, ששיחקה בכדור.  ברח מהם הכדור במורד הרחוב והתגלגל והם התעצלו לרוץ אחריו ולהביאו.  לכן, שלחו את מוטי שיביא להם אותו.  מוטי, ברוב טפשותו, רדף בכל כוחו אחר הכדור וכדי לעצרו, נעץ בו את שיניו.  הכדור התרוקן מאויר, מה שסייע למוטי להחזירו חיש לילדים, בהחזיקו בפיו.  כעסו עליו הילדים מאוד ואחד מהם בעט בכל כוחו במוטי ופצע את רגלו פציעה קשה. 

רבץ הכלבלב ויילל מרוב כאב.  אולם הילדים הנרגזים על שאין להם כדור לשחק בו, הסתלקו מהמקום, מבלי לדאוג למוטי הפצוע.  אחד משכני עזריאל, בדרכו הביתה, ראה את הכלבלב הפצוע, הרימו והביאו לבעליו.  עזריאל הקפדן רגז על שובבותו של מוטי ומשנוכח, שכלבו פצוע קשה ויגרום לו הוצאות רפוי גדולות ואולי יצלע הכלב כל ימיו, גרשו מן הבית.

זחל מוטי בחצר, כואב ורעב, כי לא היה מסוגל להרחיק לכת ולחפש עזרה במקום אחר.  איש לא שם לב אליו ואיש לא ריחם עליו.  לא עלה בדעתו לשוב ולהתחנן בפני בעליו שיכניסו ויטפל בו, כי, כידוע, הבוקסרים הם כלבים גאים ועקשנים ומוטי נשבע בליבו, שבשום אופן לא יחזור לעולם לבעליו הקודם.

יום אחד, הציץ שלהמה-לי מבעד לחלון ביתו וראה בפתח החצר כלב צולע ומעקם את פרצופו מרוב כאב.  מיד רץ שלהמה-לי החוצה, הכניס את מוטי הביתה וביקש את אדוניו בקריצת עין ומבט תחנונים, שיעזור לחברו החדש.  לבעליו של שלמה-לי היתה חנות לבעלי חיים והוא התמצא היטב בטיפול בפצעי כלבים ומחלותיהם.  הבוקסר הקטן מצא חן בעיניו והוא ראה מיד שזהו כלבלב יפה וגזעי, שמחירו רב.  על כן, רחץ את הפצע, מרח עליו משחה וחבש בתחבושת.  אחר כך האכילו והשאירו בביתו עד שהחלים.

לאחר שהבריא מוטי, יצא לעתים לטייל ברחוב בליויית שלמה-לי או לשחק בחצרו.  ראה אותו עזריאל, תפס אותו ורצה להחזירו לביתו.  אולם מוטי התחמק מידיו וברח לביתו של שלהמה-לי.  בא אחריו עזריאל ודרש את כלבו בצעקות ואיומים.  השיב לו בעליו של שלהמה-לי, שאדם המגרש מביתו כלב פצוע ואינו מגיש לו עזרה, אינו ראוי לגדל כלב בכלל.  לכן, אין בדעתו להיענות לדרישתו.

לאחר שעזריאל התעקש ושוב איים בפנייה למשטרה ולבית המשפט, אמר לו אדוניו של שלהמה-לי: "אם יאות מוטי לחזור אליך, קח אותו!  לא אבקש אפילו מאדם אכזר כמוך את דמי הטיפול בכלבך, כי לא למענך טיפלתי בו, אלא כדי להשיב לו את בריאותו."

אך מוטי לא הסכים לשוב.  הוא חשף את שיניו ונהם לאות, שיתנגד בכוח אם עזריאל לא יניח לו לנפשו.  נעלם עזריאל ולא חזר עוד לדרוש את מוטי.  כך נשאר מוטי בבית שלמה-לי.  שניהם אהבו זה את זה ומוטי נהיה לחברו הטוב ביותר של השופט הקטן ולשומר ראש שלו, כי גדול היה ממנו וחסון יותר, ככל בוקסר.

כפי שסיפרנו קודם, הגיעו כלבים מכל קצוות העיר.  מוטי לא הצליח להשליט משמעת בין הכלבים.  ראשו של שלהמה-לי כאב עליו מרוב רעש והוא לא הצליח לשמוע אף נביחה אחת מכל התלונות שהובאו בפניו.  איך יענה להם, כשכולם נוכחים ביחד ומכל הצדדים.?

מבוכתו לא נעלמה מעיני הכלבים, שבאו לעתים ממרחק רב, כדי להישפט בפניו.  היו כאלה, שדרשו להחליף את שלהמה-לי בשופט טוב ממנו, נבון ממנו ומוכשר ממנו.

ראה שלהמה-לי שהוא עומד להפסיד את מעמדו הרם בין הכלבים ואם יימשך מצב זה, יוקירו הכלבים את רגליהם מחצרו.  יש בהחלט לעשות משהו, כדי למנוע זאת!  אבל מה?  האם יסכימו הכלבים לחכות עד שימצא פתרון?

 

שלהמה-לי הקטן ונוסי השמן

הכלב הראשון שהופיע לאחר שמוטי החל להשמיע בנביחה את כרוזו בפתח החצר, – היה כלב שמן, שבקושי התהלך על רגליו הכושלות.  כאשר הגיע למדרגות הבית, השתעל שלהמה-לי בחשיבות רבה, כיאה לשופט נכבד, יישר את זנבו, הביט בעיניו החומות ישר לעיני הכלב השמן ושאלו" "מי אתה ומה רצונך?"

הסתכל בו הכלב השמן ביראת כבוד בעיניו הבוכיות ולא ענה דבר.

" אהא!.... – הרהר שלמה-לי–, שתקן הוא וממעט בדיבור.  רואים מיד שהוא כלב אציל, מנומס, מיוחס ומבית, שלא חסר בו מאום.  פרוותו מוברשת היטב ואפילו הזנב שלו מסורק במסרק.  אבל הנימוס מחייב שיענה על שאלתי."

חזר שלהמה-לי על שאלתו.  הפעם, השתחוה הכלב לפניו, פתח ואמר:

"שמי– נומי, אבל כל הכלבים הלועגים לי, קוראים לי "נומי השמן".  הם רודפים אחרי בנביחה כה חזקה, שהיא מבהילה אותי נורא, עד שמתגלגל אני מפחד. הם אפילו חיברו עלי שיר ונובחים אותו כשהם רודפים אחרי.   וכך הם נובחים:

גוסילה גוס

שמן ומאוס,

אוכל כל היום

עד שלא יכול לנשום,

לא יכול לאוץ,

לא יכול לרוץ,

כי גוסילה גוס

שמן כמו סוס.

הייתי רוצה לענות להם, כפי שמגיע להם, אבל מרוב שומן אין לי כוח להוציא אפילו הגה מפי."

"אז למה הנך זולל כל כך הרבה? – שואל אותו שלהמה-לי.

"אין זאת אשמתי. – השיב גוסי השמן–, גר אני בבית מלא כל טוב.  הבעלים שלי מארחים הרבה אורחים ומכינים עבורם מאכלים רבים וטעימים.  כל היום עובדים במטבח  מבשלים, ומטגנים וחותכים ומקצצים וטוחנים.  האורחים טועמים מכל דבר, אבל הם מנומסים מאוד וכמנהג אורחים עשירים, משאירים חלק גדול מן המוגש להם על הצלחות.  לאחר כל מסיבה, חגיגה וסעודה, אוספים הבעלים שלי את כל שיירי המאכלים, שמים את הכל בקערה גדולה שלי ומעמידים אותה לפני.  הם גם שומרים, בל אותיר אף פירור.  אין בדעתם לבזבז כסף על מזון עבורי בבית, שכן, רק מן השיירים יכולים לשבוע תריסר כלבים.

"הם כועסים עלי כאשר אני מסרב לאכול.  לרוב אני מלא וגדוש עוד מהסעודה הקודמת, למרות זאת הם קוראים לי "כפוי טובה", "בזבזן" ועוד שמות גנאי שונים.  פעם אפילו גרשו אותי מביתם, על שסרבתי לפטם את עצמי במטעמים שלהם.  הם גם לא יוצאים אתי לטיול יומי, כי אין להם זמן להקדיש לכלבם באשר עבודה רבה מחכה להם תמיד בהכנת מטעמים חדשים לאורחים שיבואו.  הם גם לא נותנים לי לצאת לרחוב לבדי מחשש פן יגנבו כלב יקר כמוני.  כפי שרואה אתה, אדוני השופט, מפוטם אני כחזיר, אין לי כוח להתהלך על רגלי ומלא בושה אני מפני כלבים רזים וזריזים ממני.  אלה מתגרים בי תמיד ומזמינים אותי לתחרויות מירוץ, בהן אני מגיע תמיד האחרון, מתנשם בכבדות ועייף עד מוות.  אני מפגר אפילו אחר הכלבים הצולעים והפסחים במירוץ זה.  אם אמשיך עוד להשמין, יקראו לי "נקניק מפוטם" ואולי אפילו גרוע מזה.  מה עלי לעשות, אדוני השופט?  עוצה לי עצה!"

חייך שלהמה-לי, שקע בהרהורים ובתנומה, כמנהגו תמיד, ומשהתעורר, פסק: " אתה תישאר פה אתנו חודש ימים.  תקבל פרוסת לחם וקצת מים ליום וגם תשמש לי רץ ושליח.  בטוח אני שלאחר חודש זה..."

"אבל אני פוחד מהכלבים שברחוב –ייבב גוסי –, איך אוכל ללכת בשליחויות?"

"אל פחד!  – הרגיעו שלמה-לי –, בהתחלה, די שתרזה, אשלח אתך את מוטי הבוקסר, שילווה אותך ושיגן עליך בפני הכלבים."

"אבל אסור לי להסכים לסידור זה – מחה גוסי בקול בוכים –,חמקתי היום מהבית רק לשעה קלה ואם אאחר לשוב, יחפש אותי בעלי בכל מקום ויודיע על אובדני במשטרה.  הן כלב יקר מחיר אני.  יכול להיות, שידפיסו את תמונתי בעתונים וכל ילד שיראה אותי ברחוב, יכירני מיד וילשין עלי במשטרה.  לא!  אינני רוצה להרע לך, אדוני השופט."

ראה שלהמה-לי מלשונו הנמלצת של גוסי, שאכן כלב מאוד מכובד לפניו, כלב הבקי אפילו במה שרואים בעתון.  הוא שקע שוב בהרהורים לזמן מה.  פתאום קפץ ממקומו ואמר: "יש לי!  יש לי רעיון!  תחזור הביתה ותודיע לבעלך, שמהיום והלאה תאכל אך ורק בחצר, באויר הפתוח.  תאמר, שנשימתך קצרה מרוב אוכל, שהנך נחנק בבית ושאינך מסוגל לטעום אפילו פירור.  כאשר יוציאו את הקערה שלך מלאת אוכל לחצר, תזמין כלבי רחוב רעבים שישתתפו בארוחותיך.  מובטחני, שתוך זמן קצר תרזה."

"אבל, – שוב מחה גוסי על דברי שלהמה-לי –, הכלבים הרעבים יקימו רעש כה רב מסביב לקערה שלי, שבני ביתי יצאו לגרשם וכל הרעיון ייכשל."

"אני אהיה נאלץ שוב לזלול לבדי כמקודם את כל האוכל הרב. מה אעשה?  מה אעשה?"

"אל תדאג – הרגיעו שלהמה-לי–, מוטי הבוקסר ילך אתך ללוותך, כפי שהבטחתי, והוא גם ישמור על התור ועל הסדר ליד קערתך.  סמוך עליו!"

"אם אתה אומר כך... אם כי לא נראה לי הדבר – גמגם גוסי.

הוא יצא את החצר מלווה על ידי מוטי הבוקסר, שנבח בקולו העבה על כל כלב הרץ בעקבות גוסי ורצה לתפוס אותו בזנבו.

הצליח גוסי לשכנע את בני ביתו, שאין הוא יכול להמשיך לאכול את מזונו בפרוזדור הצר והמחניק, הסמוך לאידי וריחות המטבח.  הוא ירק מספר פעמים על השטיח היקר והפך את הקערה שלו על תוכנה הגדוש על רצפת המטבח.  בזה עורר את זעמה של הטבחית.  שעות על שעות עמד והביט במבט בוהה בקערה המלאה, מבלי לטעום ממנה.  החליטו בעליו של גוסי, שאין מקומו בבית בשעה שהוא אוכל ושיש להאכילו פעם לתמיד בחוץ, כדי שילמד לקח ויבין, שכלב מחונך ומנומס מסוגו חייב לדעת איך להתנהג בבית עשירים.

הכלבים הרעבים הוזהרו מראש איך לנהוג.  בינתים הם הסתתרו בירכתי החצר מעין רואים.  לאחר שהקערה הגדושה הוצאה החוצה ודלת הבית נסגרה, התפרצו כולם ביחד לעבר הקערה.  אולם, פה חיכתה להם אכזבה מצערת.  מוטי הבוקסר, במקום לשמור על התור לקערה, גרש את כל הכלבים וזלל בעצמו את כל האוכל, מבלי להותיר אף פירור לגוסי.  הלך גוסי ורזה מיום ליום ומוטי הלך והשמין.  אלמלא השליחויות הרבות שביצע למען אדוניו, שלהמה-לי והמלחמות הרבות, שניהל בגבורה עם להקות הכלבים הרעבים, שרומו על ידו, היה גם מוטי מזמן מתגלגל ככדור ברחוב, בדומה לגוסי שבעבר.  בעלי גוסי, בראותם שכלבם הולך ורזה, הוסיפו לו מנה נוספת של אוכל וכמובן שמוטי זלל גם את התוספת ולא שעה לתחנוניו של גוסי, שיותיר גם לו משהו מכל המטעמים.

גוסי פחד להלשין על מוטי בפני בני ביתו, פן יתנקם בו זה וישלח בו את שיניו החדות ואת לשונו השנונה.  לכן החליט לבקר שוב את שלהמה-לי השופט.

כאשר הופיע לפניו, לא הכירו שלהמה-לי.  כה רזה מאז ביקורו הקודם.  אבל כאשר החל ליילל ולבכות, חייך שלהמה-לי לעומתו ושאל לשלומו.

"מה עוללת לי?  מה עשיתי לך, כבוד השופט?  ראה, מה שנותר ממני!  עור ועצמות!  השודד הזה, מוטי, זלל את כל מה שהגישו לי ולא הותיר עבורי אף פירור אחד.  אני צם כל הימים.  כזו עצה נתת לי?  אין זאת, כי דאגת למוטי שלך ולא לי – התייפח גוסי.

"צחק שלהמה-לי ואמר: "כפי שתכננתי, בוצע הרעיון לשביעות רצון כולם.  האין זאת?"

"איזו שביעות רצון?  – צווח גוסי –, זו הרעבה!  זה שוד!"

"האם לא רצית לרזות? – שאל אותו שלהמה-לי.

"רציתי ורציתי! – השיב גוסי.

"האם הנך נרדף עדין על ידי כלבים ברחוב?  – שאל שלהמה-לי –, האם הם מוסיפים להתעלל בך ולכנותך – "גוסי השמן"?  האם הם שרים עליך עדין את פזמונם?"

"לא!  – השיב גוסי בחיוך רחב –, אין הם מעיזים יותר להעליב אותי.  נעשיתי זריז כחתול ואני זוכה אפילו במירוצים.  אתמול... כמעט והגעתי ראשון...

"יופי!  – שיבח אותו שלהמה-לי –, שוב הביתה וזכור דבר אחד והוא – הזמן לארוחה את חבריך הרעבים, בל תשמין שוב, ראה, הזהרתיך!  כי אז לא אוכל לעזור לך שוב לעולם.  לך לדרכך!"

יצא גוסי מאת שלהמה-לי, כשהוא ממלמל דברי ברכה ותודה לשופט המהולל.

 

שלהמה-לי ושמשון שמוט זנב

השעה היתה קרובה לצהרים, כאשר הופיע פתאום כלב רזה כמקל, מוזנח ומלוכלך.  רגליו היו ארוכות ודקות והוא נע כמו עכביש גדול על רגלים כושלות.  עיניו זלגו דמעות והוא מתייפח בקול.

התעורר שלהמה-לי לקול בכייו והביט באורח המוזר בתדהמה.

"מה שמך? – שאל אותו.

"אני..שמ..שמ..שמשון...שמ..שמ.. שמוט זנב.  – ענה שמשון בגמגום.

"שמשון – זה שם יפה  – אמר שלהמה-לי –, לא נאה שתשא שם יפה כזה בעודך מוזנח ומפורעש.  לך!  התרחץ היטב בים ואחר כך תיגש לגוסי השמן.  כל כלב יוליך אותך לחצרו.  תאמר לגוסי, לאני שלחתיך אליו, כדי שתאכל לשובע.  הוא כבר ידאג לכך.  כאשר תחדל להיראות כשלד מלוכלך, תבא שנית אלי ותוכל לספר לי מה מביאך אלי.  אינני אוהב לראות את בני מיני רעבים ומרופטים.  אין זה מגיע לשום כלב ובמיוחד לכלב, הנושא שם מפואר כשלך.  לך!"

חדל שמשון לבכות, פיו החל לרעוד ובפרצופו חל שינוי, כאילו הוטב לו בהרבה  הוא יצא בריצה קלה את החצר.  אולם הוא שנא להתרחץ וכאשר הופיע מלוכלך בחצרו של גוסי, גרש אותו גוסי והזהירו, לבל ישוב אליו עד שיהיה נקי ומסודר, כי זו חצר לכלבים מהוגנים ולא לכלבי אשפתות.  לא הועילו תחנוניו ועד שהספיק לגמגם ולספר מי שלח אותו לגוסי ומה צווה עליו, סולק החוצה על ידי הכלבים שהתהלכו מלאי חשיבות בחצר והסתכלו בעין עויינת בכלב-מוזנח כזה.

כאשר חלף זמן רב ושמשון לא הופיע כלל אצל שלהמה-לי, שלח שלהמה-לי את מוטי הבוקסר, שילך ויחפשו.  בל ישוב בלעדו.  אולי קרה משהו למסכן... ואולי חלה חלילה... אולי נדרס..

ראשית כל סר מוטי אל גוסי ושאל אותו על הכלב הרזה.  סיפר לו גוסי על הופעת הכלב בחצרו ולמה גרש אותו מלפניו.  נד מוטי בראשו והמשיך לחפש את שמשון.  הוא ידע שאסור לו להמרות את פי ידידו ואדוניו ולא יוכל להופיע ללא שמשון.  הוא חיפש בחצרות, בסימטאות, בקרבת המזבלות, עד שגילה את שמשון, בשעה שהוא נלחם בחתולים על שיירי אוכל מפח.  שמשון היה כולו שרוט וזב דם.  תפס מוטי בשיניו באזני שמשון והוליך אותו בכוח לשפת הים.  שם, הכניסו למים, שפשפו בחול, חזור ושפשף, שטף אותו במי ים וכך חוזר חלילה, עד שיצא שמשון נקי ויפה, כחדש.  אז אחז שוב באזניו והשמוטות והביאו בפני שלהמה-לי.

רעד שמשון מפחד והחזיק את זנבו בין רגליו.  איך זה העיז להמרות את פיו של החכם מכל כלב?  לבטח יחבוט בו זה הבוקסר הגדול, כאשר שלהמה-לי יצווה עליו לעשות זאת.

אולם שלהמה-לי קרא אליו בחיוך: "ברוך הבא, הפליט!  רואה אני שעשית כפי שציויתיך ואכן פרצופך מעיד עליך, שנקי ומסודר אתה  אבל פניך עדיין רעים ונשארת רזה כפי שהיית.  עתה, תישאר אתנו ומוטי ידאג לכל מחסוריך.

פרץ שמשון בבכי.  חיבק בכפותיו את שלהמה-לי ולקק אותו בלשונו.  מוטי עמד מהצד, כאילו אין הדבר נוגע לו.

פתח שמשון בגמגום: אכן.. כלבים טובים אתם.. אין כמוכם בכל העיר.  מי היה מרחם על כלב רחוב כמוני, שאין לו מקום לינה ואיש לא דואג להאכילו.  רק אתם.. רק אתם..– והמשיך לייבב.

"אבל, – הפסיקו שלהמה-לי –, אין אתה נראה בעיני כלב רחוב  כלל וכלל לא!  גם יפית הרבה לאחר השפשוף ששיפשף אותך לבטח מוטי.  נדמה לי, שבעבר היו לך זמנים טובים יותר."

"נככון.. נניחשת – אמר שמשון בתוגה –, לא תמיד היה גורלי רע כפי שהוא עכשיו.  קנו אותי בחנות של בעלי חיים ומצאתי חן עיני הקונה.  ילדיו פינקו אותי.  נשקו לי, האכילוני עשרים פעמים ביום, קנו לי קולר חדש ומבריק והתהלכו אתי בגאוה בכל הרחובות.  כאשר גדלתי, הביאוני למספרה מיוחדת לכלבים מיוחסים וסיפרו אותי שם כמו אריה קטן עם רעמה ומין תלתל על הזנב.  כל האנשים שטיילו עם כלביהם המכוערים, קינאו בי ובבעלי.  במקום במלונה בחצר או בפינת החדר על רצפה קרה, ישנתי עם הילדים במיטותיהם.  אכלתי מצלחתם והיינו חברים טובים מאוד.  הם שיתפו אותי במשחקיהם, טיוליהם ושמחותיהם."

– "עד.. שיום אחד הופיע הוא.. – קוקי הפינצ'ר.  כלב קטן, פשפש של כלב, בעל רגלים עקומות, פרוה עלובה וזוג עינים אדומות ורוגזות.  נבחן ונשכן.. כעסן ונקמן.. מין יצור, ששום כלב הגון לא היה מסכים אפילו לרחרחו.  ועכשיו תארו לכם.. הפרעוש המנוול הזה גזל ממני את לב הילדים והגדולים בבית זה."

– עתה.. הכל היה בשבילו וכלום בשבילי.  קוקי פה!  קוקי שם!  קוקי חמוד!  קוקי מתוק!  קוקי דבש!  וקוקי שמנת!  ואיפוא אני?  בבת אחת איבדתי את כל חיני בעיניהם וכולם החלו לזלזל בי.  הכל בגלל פרעוש של כלב.. שכחו אפילו לשים אוכל לפני.  כאשר ניגשתי לצלחת שלו.. התפרץ בצעקה, כאילו עומד אני לגזול ממנו את כל חייו."

– "כמובן, שהדבר הראשון.. היה.. – שסילקו אותי מהמיטות.  הוכרחתי לישון מתחת למיטה עם החתול הסיאמי הגאה, שהיה עובר על ידי תמיד כאילו רואה אותי זו הפעם הראשונה בחייו.  הוא לא היה מאושר משכנותי אתו והיה נוהם בפני בבוז.  ראיתם כבר עלבון גדול מזה?"

– "לפעמים.. כאשר רבתי עם קוקי הנחמד שלהם ונבחתי עליו שיניח לי, הלך המלשין הקטן והלשין עלי לפני בני הבית ביללות כה רמות עד שגרשוני בחרפה מביתם בתוספת בעיטות.  כמובן שכעסתי.  וכי מי לא היה כועס כאשר בגלל עכברון של כלב, אתה מפסיד את מעמדך המכובד בבית בעליך?  מה שיותר כעסתי, ספגתי יותר עלבונות, מכות ועונש של הרעבה.  עד, שיום אחד התמרדתי והחלטתי לברוח.  אבל, לאן לברוח?  בתחילה, כאשר הייתי מסתלק לזמן קצר מן הבית, היו מחפשים אותי וקוראים לי.  סוף סוף כלב יקר הנני.. הייתי שב ונענש שוב ושוב גם בגלל בריחתי.   לבסוף, שילחו אותי החוצה וקשרו בשרשרת ליד החלון.  בבת אחת הפכתי מבן בית לכלב שמירה נחות."

–בכך לא תמו צרותי.  קוקי הנוכל היה מתגרה בי כל הזמן.  הוא היה מתחמק בחשאי מהבית ושורט אותי בצפרניו.  כאשר הייתי נרדם סוף סוף לאחר ליל שמירה ממושך ומעייף, היה מושך בזנבי כדי להעיר אותי.  כמובן, שהתרגזתי נורא ונבחתי עליו שיסתלק.  אז היה קוקי מקים רעש כזה וצווחות כאלו, שכולם חשו לעזרת המסכן החף מפשע.. ראיתי.., שאין לי מקום יותר בלבבות בני ביתי.  פעם, כאשר שחררו ואתי מהשרשרת כדי שאוכל קצת לרוץ וליישר את רגלי, ברחתי דרך השער הפתוח ולא חזרתי שמה יותר.  מוטב לי לסבול חרפת רעב מאשר עלבונות."

– "היתר.. ידוע לכם.  הפכתי לכלב עזוב ובן בלי בית, רעב ונרדף, מוזנח ורזה כמקל.  כזה הנני עכשיו.  כל תקוותי רק בכם.." – פה פרץ ביבבה חרישית.

הרגיעו שלהמה-לי בדברים נוחים והזמינו הביתה, כדי שינוח ויאכל לשובע.  בינתים התייעץ שלהמה-לי עם מוטי על מין התפקידים שיוכל להטיל על שמשון, לאחר שיבריא ויחזור לכוחותיו.

 

שלהמה-לי הקטן ושוש ועכברוש

שלהמה-לי הקטן ישן שנת ישרים, כאשר העיר אותו מוטי ונענע אותו בחזקה.

"קומה!  קום שלהמה-לי!  חבריך הגיעו!  – קרא מוטי ונבח בקול רם, כדי להעיר סוף סוף את הישנן הקטן.

" חברים? – תמה שלהמה-לי, ושפשף את עיניו –, לי אין חברים, חוץ ממך ומשמשון.  הן זה ידוע לך."

"אבל הם טוענים, שהם חבריך! – התעקש מוטי הבוקסר.

"הכנס אותם ותיווכח שהצדק אתי.  כפי שאמרתי, אין לי חברים זולתכם – צווה שלהמה-לי נרגז.

מוטי נעלם.  כעבור רגע הכניס לחדר כלבה לבנה, בעלת כתמים חומים ואחריה ספק זוחל, ספק כלב, ספק עכבר – כלב בעל רגלים קצרות ועקומות. שאלמלא פרצופו המבוגר, היה נדמה עדין לכלבלב צעיר.

למראה שני האורחים, קפץ שלהמה-לי בשמחה ממקומו וקרא בקול:  "שוש ועכברוש!  איזה הפתעה!  זה שנים רבות, שלא ראיתיכם!  מה שלומכם, יקירי?  אתם נראים לי בריאים ושלמים.  באתם סתם לבקרני?  אני שמח לראותכם!"

"יש לנו בעיה.. בעיה קשה..– נאנחה שוש –, ברחוב שלנו בוחרים מלכת יופי של הכלבים.  זאת אומרת, שהפעם היא נבחרה על ידי הכלבים בעצמם ולא על ידי בעליהם, כפי שנהוג אצל בני אדם.  ועתה, תאר לך, שלמה-לי יקירי, שחשקה נפשו של נכדי זה, העכברוש, להשתתף בתחרות זאת. הוא גם חושב, שיש לו סיכוי רב להיבחר למלכה.  הוא מאמין, שאם נקשט אותו יפה, יוכל הוא להתחרות עם כל כלבה.  מי יודע, כמוך, שלהמה-לי ידידי, שמוכנה אני לעשות את הכל.. ממש את הכל.. כדי לשמח את לבבו ולגרום לו קצת נחת ושמחה, לאחר שהטבע התאכזר אליו והותיר אותו קטן ומכוער כעכבר.  הן זהו נכדי היחיד!"

"מה?  – תמה שלהמה-לי –,הוא.. – מלכת היופי?  ראשית כל, הוא כלב ולא כלבה.  שנית, כפי שאמרת בצדק, לא חונן ביופי, אמנם הוא כלב חביב ותמיד אהבתי אותי.  הן דודו אני.. אבל, אפילו אם נשים סרט זהב על צוארו ונכסה את אחוריו ואת זנבו הקצרצר בלבוש מלכים, עדין מסופק אני, אם הכלבים לא יבחינו מיד שזה כלב זכר ויגרשו אותו בחרפה ועוד יענישו אותו בנשיכות.  הם יכעסו לא רק על מעשה התרמית, אלא על שרצה להתל בהם.  הכלבות ינקרו את עיניו מקנאה וישימו אותו ללעג.   פשוט לא תוכל יותר להראות את פרצופיכם בעיר זאת.  לא!  עכברוש חביבי!  לא כדאי לך!  זו תהיה שטות מסוכנת מאוד."

"אבל, הכלבות, גם הן מכוערות – טען עכברוש בחום –, הן רק חושבות את עצמן יפות... הסתכל בסבתא שלי, כמה מכוערת וזקנה היא... יש לי סיכוי להיות מלכת יופי.  רק עוצה לנו מה לעשות!"

"וכי אני אמרתי שבכוונתי להשתתף בתחרות?  – התריעה שוש –,לא עלה אפילו בדעתי."

"יש לי רעיון – הציע שלהמה-לי לאחר הרהור בדברי שוש ועכברוש–, אמרתי כבר קודם, שאין לעכברוש כל סיכוי להצליח ולזכות בתואר שכזה.  אבל, אם סבתך, שוש, תהיה מלכת היופי ותזכה לכבוד גדול זה, לא יקראו לך יותר –"העכברוש המכוער", אלא–נכדה האהוב של מלכת היופי.  מה דעתך, עכברוש?"

היא? – רתח עכברוש מכעס –,וכי מי ירצה לבחור בה למלכת יופי?  היא כבר סבתא שלי שנים רבות ואפילו אני לא אבחר בה.."

"אל דאגה, עכברושי! – הרגיעו שלמה-לי –, כל דבר ניתן לסידור, אם מאמצים קצת את השכל.  אני אשלח אותה למספרת כלבים שלי ושם יתאימו לה פאה נכרית, קפלט, יפה, יצחצחו ויברישו היטב את פרוותה, יוסיפו לפרצופה צבע לבן, ימרחו אותה במשחות והיא תצא משם נאוה ומלאת חן יותר מכל הכלבות הצעירות היהפיות, שכל חכמתן היא – לקפוץ כחרגול ולריב ביניהן.  תראה, היא לבטח תזכה בתואר המלכה."

"יופי – צרח עכברוש –, נכד המלכה.. גם הוא נסיך.. נכון?"

"מובן מאליו – אמר לו שלהמה-לי –, נסיך הנסיכים.. מתי התחרות?"

"מחר בערב – השיבה שוש.

"אז נותר לנו זמן רב להכנות – קבע שלהמה-לי –, היכנסו בבקשה, סעדו את ליבכם ושיכבו לישון.  דרושה לכם מנוחה רבה לפני התחרות."

למחרת, שלח שלהמה-לי את שוש למספרת כלבים מיוחסים בליווי מוטי.  כעבור מספר שעות, הופיעה שוש מקושטת בפאה נכרית ממולמלת, עיגולים באוזניה ונודפת בבושם חריף, שריחו התפשט מיד בכל החצר וגרם לכך שכל הכלבים הותקפו בעטשת.  היא נראתה כה שונה, שאפילו עכברוש לא הכירה ונבח עליה זמן רב עד שנרגע.

"ועתה, – צווה שלהמה-לי על שני עוזריו –, צאו לרחובות וספרו בסוד לכל הכלבים שתפגשו בדרככם, שאתמול פתאום הופיעה אורחת נכבדה מעיר אחרת כלבה יפהפיה, היפה מכל הכלבות שבעולם."

עוד הסתודדו שלהמה-לי עם עוזריו ולאחר שאלה יצאו בשליחותיהם, חזר שלהמה-לי הביתה, כדי להכין קבלת פנים הולמת למלכה העתידה ולנכדה, הנסיך המכובד ביותר.

לפנות ערב, ליוו הוא וסגניו את שוש ועכברוש לחצר הגדולה והנרחבה, חצר ההתחרות. החצר היתה מלאה כלבים מכל המינים, הגוונים והגדלים.  היתה המולה רבה של נביחות וכלבים רבים טיפסו זה על זה, כדי לראות מגבוה – מה שקורה במרכז החצר.

שם, במרכז, הוצבו שני כיסאות.  אחד היה מיועד לשופט התחרות והשני – למלכה שתזכה בתואר.  ממולם –עמד ספסל ארוך מאוד ועליו טיילו הכלבות המועמדות לכתר מלכות.

משהבחינו הכלבים בשלה-מה-לי, החלו לנהור בהמוניהם אליו ולהידחק סביבו.  כל אחד מהם רצה להתבונן מקרוב בכלב הפלא המהולל.  בינתים, החלה להקת כלבים אחת לנבוח בקול את הקריאה הבאה:

"שלהמה-לי! שלהמה-לי!

חכם למופת!

הוא ולא אחר

יהיה לשופט!

לאחר שנביחות הסכמה כללית אישרו את בחירתו, הובל לכיסא הנישא של השופט, קפץ עליו בזריזות והתיישב בחשיבות רבה, כיאה לכלב שזכה להוקרת בני מינו.   ההמולה הלכה ורבתה מרגע לרגע.  כלבים רבים הסתובבו מסביב לספסל המועמדות למלכות, לחמו ביניהם ונבחו זה על זה.

לאחר שהתמלאה החצר כלבים עד אפס מקום, קם שלהמה-לי על כיסאו והכריז בקול חגיגי: ”קהל הכלבים הנכבד!  כבוד רב הוא לי לשפוט בתחרות מלכת יופי, הנערכת זו הפעם הראשונה בין הכלבים בעיר זאת.  עירנו ידועה ביפהפיותיה הרבות ורבים מכלבי הסביבה באים אלינו, כדי לבחור להם כלה נאה וידידה נאמנה.  היות ומאורע זה קורה פה, אצלנו, לראשונה, – עלי לקבוע כמה כללים מועילים, בהם תוכלו להשתמש בשעת בחירת המלכה.  כל מועמדת תהיה רשאית לעלות על ספסל ההתחרות פעם אחת בלבד ואתם תצטרכו להביא את דעתכם לפי הכללים הבאים:

אם תמצא חן בעיניכם – עליכם לנבוח נביחות הסכמה, כגון" הב!  הב!  הב!.  אם תמאסו בה – עליכם להביע את אי-שביעות רצונכם על ידי קריאות כגון: בוז!  לרדת!  לאחר שתבחרו בזו שהכי מוצאת חן בעיניכם, קיראו: תחי!  הידד!  המלכה!  המלכה!  הבינותם?

"כן!  כן!  כן!  – שאגו הכלבים.

"יופי!  – המשיך שלהמה-לי –, אנא!  התחילו במצעד המועמדות!

מיד החלו לעלות על הספסל כלבות מקורבלות בקישוטים, מצוחצחות וממורקות לפי האופנה החדישה.  מתולתלות, מסולסלות, מנענות באחוריהן, מניעות ראשיהן בחן רב, מניפות ומורידות את הזנבות המקושטים סרטים צבעוניים וצועדות לאורך ספסל ההתחרות בזהירות ובחינחון.  היו ביניהן יפהפיות מכל המינים.   כלבות גזעיות, גאות ביפיין ומטופלות כגבירות נאות.  היו, שקומתן הגבוהה ופרוותן החמודה עשתה רושם רב על קהל כלבים המתבונן בהן והיו בישניות, שעברו את המסלול בריצה וקפצו מהספסל מבלי להעצר.

מוטי ושמשון צרפו לעצמם קבוצת כלבים גדולה, שהיוו כעין להקה, שקבעה בנביחתה הרמה את דעת כל הכלבים.  הם היו פותחים בצעקות בוז למראה כל מתחרה והוסיפו ביטויים כגון: פוי!  גועל!  כיעור!  הכלבות הנעלבות ירדו חיש מהספסל בבכי ובזנבות שמוטים מחרפה.  הן רצו מהר, כדי להסתתר מעין רואים בפינות החשוכות של החצר ושם המשיכו להתייפח.

אחרונה, אחרונה, הופיעה שוש הזקנה.  פסעה לאיטה, טיפסה בזריזות על הספסל, צלצלה בעגוליה, חינחנה לכל צד וריח הבושם החריף, בו רוססה לפני הופעתה, זכה לענין רב אצל הכלבים, שהכריזו עליה מיד ברוב נביחות, שהיא ורק היא, זכאית לתואר מלכת הכלבים.

שלהמה-לי ליווה אותה עד כיסאה, הכתיר אותה למלכה ומחא כף.  אחריו המשיכו הכלבים בעיטושי רבים ועברו כולם בסך וברעש רב על יד כיסא המלכות.

אולם, המתחרות הנעלבות והנרגזות מכשלונן, לא הסתירו את דעתן ומחו בקול רם נגד העוול הנגרם להן.  במיוחד שפכו את כעסן על עדת הכלבים המטופשים, שבחרו במלכה זקנה ומכוערת וזרה, המומים מריח הבושם המסרחה. אולם, כאמור, את הנעשה אי אפשר להשיב ושוש נשארה מלכה.

משראה שלהמה-לי, שמוטב שיסתלקו בעוד מועד מהחצר, בטרם יתחרטו הכלבים על בחירתם, רמז למוטי ולשמשון, שבאו בריצה ועמדו משני צידי המלכה, כדי ללוותה בתהלוכת הנצחון דרך רחובות העיר.  התהלוכה גרמה לפקקי תנועה רבים והולכי רגל נמלטו מפני הגל הפתאומי של כלבים בוכים וצוהלים.  המשטרה הוכרחה להתערב בדבר ולהעמיד משמר של רוכבי אופנוע, כדי להבקיע דרך להולכי על ארבע המשולהבים.  בקושי ובמאמץ רב הגיעו עד לחצרו של שלהמה-לי.  כדי לא לעורר רעש ומהומה למאות של דיירים, שחיבבו את שלהמה-לי והתיחסו בסלחנות אל מבקריו, סגרו מוטי ושמשון חיש את השער.  תוך שעה התפזרו כל המחזרים והמעריצים של שוש לבתיהם והשקט חזר, כשהיה.

אז הסירה שוש את הפאה הנכרית, שהציקה לה ואת העגילים, נשקה לשלהמה-לי, מוטי ושמשון ונעלמה עם עכברוש מן העיר.

 

שלמה-לי הקטן וחביב הנבחן

זה ימים ידע אביהם של דני וברכי, עד כמה משתוקקים הם לכלבלב קטן וחמוד משלהם.  אבל, סבר האב, אם כבר כלבלב בבית, – מוטב שיהיה נאה במראהו, גזעי ושיהיה לילדיו במה להתגאות, כשיצאו אתו לרחוב.

בסיוריו בשדות ובמשקים, התענין האב, חקר ודרש בין ידידיו, מגדלי כלבים, למי מהם כלבה גזעית העומדת להמליט בקרוב.  אחד מידידיו בישר לו את הבשורה המשמחת, שכלבתו, כלבת זאב הונגרית גזעית שבגזעית תמליט בקרוב ומי, אם לא ידידו הטוב ביותר, אביהם של דני וברכי, ראוי לזכות בפרי בטנה של כלבתו האהובה.  תנאי התנה אתו האב, שהצאצא הזה חייב להיות זכר, כי כפי ששמע ממומחים לעניני כלבים, נאמנים הזכרים יותר לבתיהם מהכלבות, צייתנים יותר ומתקבלים לחיק המשפחה בחביבות יתר וללא בעיות.

ואמנם, לאחר ימים מספר, הופיע הידיד ובחיקו כלבלב זאב קטן, שנתקבל בתרועות שמחה על ידי הילדים ובו במקום כינוהו בשם "חביב", כי מי עשוי להיות חביב יותר בבית מיצור חמוד שכזה?

הודות לפינוק רב, מזון בשפע ואהבה רבה, גדל הכלבלב מיום ליום וחיש הפך לגור נאה לכל דבר.  אמנם, הוא פיתח תיאבון מיוחד לגרבים, נעלים ושטיחים ועשה בהם כטוב בשיניו, אבל לאחר שנענש פעם ופעמים על תעלוליו, חדל מהם לשמחת כל המשפחה.  במראהו החיצוני לא ניכרו כל סימני היכר לכלב זאב ועם הזמן דמה יותר לכלב בדואי מאשר לכלב זאב הונגרי המיוחס.  אבל, הילדים המשיכו לשמוח בו, לשחק אתו, להריצו ברחוב והוא הפך לבן בית ממש, כאחד מהמשפחה.

בדבר אחד ויחיד נבדל חביב מיתר בני מינו.  הוא היה נבחן שבנבחנים וניצל את כשרונו זה בכל הזדמנות ובכל עת.  הוא נבח על העולים במדרגות הבית, על הילדים המתרוצצים בחוץ, על החתולים שהעזו להתקרב לפח האשפה, על ידידים ומכרים, שבאו לבקר את בעליו ועל כל אחד שניסה להתקרב לבית או להתהלך בסביבתו.

משפסקה רגל ידיד או מכר מביתם, וגם חברי הילדים חדלו לבקרם, – החלה המשפחה לחפש תרופה למכת הנביחות של חביב.  הן קשה להשתיק כלב, הרוצה לנבוח דוקא בקול רם ומבהיל ושבעתים קשה להסביר לו שנביחותיו מפריעות ואינן רצויות

לבסוף, בלית ברירה, קנה האב קרשים, נסר אותם ללוחות ובעזרת ילדיו התקין מלונה גדולה ורחבת ידים והציב אותה במחסן הפתוח שמתחת לבית.

בוקר אחד העבירו לשם את חביב וקשרו אותו בשלשלת ארוכה, שתאפשר לו חופש תנועה רב. 

לא בנקל הצליחו הילדים לפייס את חברם הנעלב, שהביט בהם בעינים מלאות תחנונים, והרגשת עלבון על שירד בבת אחת מגדולת כלב בית חביב לדרגת כלב מלונה, כלב שמירה פשוט שבפשוטים.  חביב לא מצא עוז בליבו להתנגד לשינוי פתאומי זה בחייו.  רק בקושי הסתגל למעמדו הנחות ולסביבתו החדשה.

כמובן, שהילדים המשיכו לדאוג לנקיונו ולמזונו, ביקרו אצלו וליטפו את ראשו בחיבה יתרה, כדי לנחמו במצבו העלוב, אולם, עם הזמן המעיטו לראותו וחביב המסכן נותר ללא חברים.

את רוב זמנו בילה בתנומה ובסילוק הזבובים שהטרידו אותו.  אך, בלילות, הציקה לו הבדידות מאוד.  הרחוב התרוקן מהולכי רגל, האורות כבו לאט לאט בכל הבתים ורק פנסי הרחוב הבודדים הוסיפו קצת אורה לחושך שהשתרר.  חביב ניסה להתגבר על בדידותו על ידי נביחות.  קולו הרם והעבה העיר את כל כלבי הסביבה, ששמחו לפתוח ברב-שיח ארוך, כדי להפיג קצת את בדידותם הלילית.  כל כלב סיפר את הקורות אותו במשך היום ושיחה רמה זאת נמשכה כל הלילה והרגיזה מאוד את דיירי הרחוב, שהשתוקקו ללילות שלוה ומנוחה ולשעות תנומה לאחר עמל היום.

משנוכחו השכנים שחביב הוא הגורם העיקרי למקהלת הנביחות והמנצח עליה, רמזו לבעליו שימהר להיפטר מהטרדן הקולני שלו.  לאחר שהרמז לא הובן ושום מעשה לא בא בעקבותיו, נשלחו משלחות ונערכו הפגנות לפני ביתם של דני וברכי בדרישה מפורשת ותביעה לסילוק מיידי של הכלב הנבחן.  גם להם כלבים בבתיהם, אבל אלה נוהגים בנימוס ואינם מפריעים למנוחה ולשינה.  משגבר רוגזם של השכנים ואפילו פתחו באיומים וברמיזות, שימצאו דרך משלהם להיפטר מהחזן הלילי, החליט אבי הילדים, שאכן הגיע הזמן לפעול בנידון.  יום אחד לקח איתו את חביב במכוניתו, נסע דרך ארוכה ושחרר את הכלב במרחק רב מביתו, כדי שלא ימצא את דרכו חזרה.

מוזנח ורעב הסתובב חביב המסכן בדרכים, ברחובות הישובים השונים ואיש לא שם לב אליו.  אכל מכל מה שמצא בדרכו ושתה מי השלוליות ומי יודע מה היה סופו אלמלא ניתקל יום אחד בכלב מוזר, שמשון שמוט-הזנב, שנתלוה אליו, שמח לקראתו, התידד אתו והביאו ישירות בפני השופט המהולל, הריהו שלמה-לי הקטן.  שפך חביב את כל מר ליבו בפני השופט וביקש שיסבירו לו, במה חטא, שזכה לגורל עלוב שכזה ואיך זה ירד ממעמד של כלב בית אהוב, שלא חסר מאומה, לכלב נודד, רעב ומרופט.

הקשיב שלהמה-לי לסיפורו העצוב של חביב, שהיה מלווה אנחות, יללות ובכי.  אוזני שלהמה-לי צללו מדברי האורח הקולני ומחשבה חלפה בראשו, שיש למהר ולהזדרז להיפטר מכלב זה, העלול להמיט גם עליו וחבריו הנאמנים גורל דומה בגלל קולניותו, איך אפשר לא לרחם על כלב חמוד זה, שכל חטאו הוא בלהיטותו לנביחות רמות.

קרא שלהמה-לי לשמשון וציוה עליו לארח אל חביב, להאכילו ולהשקותו ולהשכיבו בפינת החצר, הרחק מחתולים ומאוזני השכנים.  למוטי הבוקסר לחש שלהמה-לי מלים מספר ושילח אותו לדרכו בשליחות מיוחדת.  רק אז, רבץ שלהמה-לי, כמנהגו, על שטיח השיפוט ושקע בתנומה, כדי למצא בחלומותיו את הפתרון לבעיות המובאות בפניו.

כעבור כמחצית השעה, הופיע מוטי בליווי שמעון החרש, רועה עדר הפרות של הכפר הסמוך.  "זהיר", כלבו הנאמן זה שנים רבות, של הרועה, מת זה לא מכבר ועתה הופיע הרועה, כדי לבקש משלהמה-לי, שימליץ על כלב שיוכל למלא באותה מסירות ונאמנות את מקום כלבו האהוב, עליו התאבל.  שלהמה-לי רמז לשמשון שיוליך את הרועה הזקן אל חביב המנמנם.  משראה אותו שמעון, התיישב ליד חביב, ליטף את ראשו בחיבה ומלמל אליו דברי ידידות ואהבה.  נזכר חביב המופתע בימים ההם, בהם פינקוהו וליטפו את ראשו השעיר וללא כל התנגדות הרשה לשמעון המאושר להלביש לצוארו את הקולר וצעד ברצון אחר אדוניו החדש.

 

שלהמה-לי הקטן ושחוריק

רבצו שלהמה-לי, מוטי ושמשון בחצר ונהנו מהשמש החמה והרוח הקרירה.  זה עתה אכלו לשובע שלושתם וקשקשו בזנבותיהם בקורת רוח.

פתח שלהמה-לי ופנה לשמשון: "אל תחשוב שמשון, שאני אדאג לך כל הזמן רק מיטוב לב.  אני זקוק לך ותצטרך לעמול קשות, כדי להרויח את לחמך".

"יופי!  – קרא שמשון בשמחה וקפץ על רגליו –, אני מוכן ומזומן לכל.. גם לי נמאס לרבוץ ככה.. באפס מעשה.."

"יהיה עליך לפקוח עין – הוסיף שלהמה-לי–, לטייל או להסתובב ברחובות ובכבישים ולהציץ גם לחצרות ולמאורות מלוכלכות מאוד.  אם תראה במקום כלשהו כלב מוכה, מר נפש, אומלל ורעב, פצוע או מלוכלך, אליך להתרועע אתו.  אך עשה זאת בזהירות.  לרוב כלבים כאלה חשדנים הם.  כאשר תזכה באמונו ותהיו חברים, תביא אותו אלי ואני אטפל בעניניו."

"יופי כפלים!  – צרח שמשון, שחדל מלגמגם –, הנה יוצא אני לדרכי.  אבל.. מה אעשה והוא יסרב לבוא אתי?  גם אני, אפילו לאחר ששמעתי רבות עליך, עוד זמן רב התחמקתי ממך.  לזכות ולהתקבל אצל שלהמה-לי החכם?  איך מגיעים אליו? האם הוא באמת מוכן לעזור ולהושיע?  מכיר אני את הכלבים, כולם.  רובם רשעים ומזיקים, שכל חכמתם היא לנשוך אותך ולהפחידך בנביחות.. וגם לגרש.. כן.. לגרש.. אבל, לעזור?  זה כנראה לא מתאים לאופי הכלבי שלנו.. גם היום.. טרם התרגלתי למחשבה, שזכיתי להיות בקרבתכם ולהיות חברכם.. טרם אדע איך עוזרים לכלב אחר.  ואיך זה אדבר על לב כלב זר, חשדן ואומלל, שיבוא אתי?  שיואיל בטובו להרשות לי לבוא לעזרתו.. זה יהיה קשה.. קשה עד למאוד.. אינני יודע איך אוכל למלא תפקיד זה של מציל ומושיע.  לך זה קל.. אתה רגיל לכך."

"ובכל זאת, – אמר לו שלהמה-לי –, אני סומך עליך, שמשון.  כלב נבון אתה.  חיית חיי רעב וסבל בעצמך ולבטח תדע לשכנעו.  ידידות לא נרכשת כמו קערת אוכל.  קודם כל צריך לחבב.  אחר כך לרחם.  ובסוף – לרצות לעזור.  בטוח אני, כשם ששמי שלהמה-לי, שתלמד זאת מהר.  טוב לב אתה. מי היה מסכים לחיות ולסבול מקוקי זה זמן כה רב?  סימן-שסבלן אתה.  אני סומך עליך."

"בסדר!   – קרא שמשון –, בסדר!   אני הולך."

הרים את זנבו השמוט שהחל להתיישר קצת ונעלם מן החצר.

שלמה-לי רבץ על השטיח הדהוי, ששימש לו למנוחה ושינה ומוטי שמר עליו.  לא עבר זמן רב ושמשון בא בריצה, כשמאחוריו פוסע לאט כלב שחור, הדומה כשתי טיפות מים לשלהמה-לי, אלא שצבע פרוותו שונה.   היא היתה שחורה כפיח.

הרים שלהמה-לי את ראשו והסתכל בסקרנות באורח השחור.

"אתה מכיר אותו? – שאל שמשון את שלהמה-לי.

"לא!  מעולם לא ראיתיו – השיב שלהמה-לי.

"הוא טוען, שהוא אחיך – אמר שמשון.

"הוא לבטח טועה – אמר שלהמה-לי בביטחון –,אין לי אח ולא אחות".

"אל תהיה כה בטוח – העיר לו האורח השחור –, שמי – שחוריק; נולדנו יחד תאומים ומכרו אותנו לחנות של בעלי חיים, בעודנו קטנטנים ועיוורים.  בחנות ערבבו אותנו עם כלבלבים אחרים רבים וכאשר פקחנו את עינינו ויכולנו לראות זה את זה, נמכרו בינתים כל האחים ואחיות שלנו ונותרנו שנינו בלבד.  אתה ואני.  אני זוכר אותך היטב.  היית כלבלב ער ופיקח וכולם אהבוך.  כבר אז קרא לך בעל החנות – "שלהמה-לי הקטן שלנו".  לא רצה למכור אותך בכל מחיר.  שמר אותך לעצמו."

"ואמנם כן עשה – הוסיף שלהמה-לי לדברי אחיו, עד היום אני אצלו ואנחנו חברים טובים.  כן.. נכון.. אני נזכר עתה.. די להסתכל בך, כדי להיוכח שאכן אחים תאומים אנחנו.  שנים רבות לא ראיתיך.  מה הפלא שלא הכרתיך?  חבל.. חבל מאוד.. מה מביא אותך אלי?"

"ענין משפחתי – ענה לו שחוריק –, כן, ענין משפחתי."

"ענין משפחתי?  הכיצד? תמה שלהמה-לי.

באתי להזמין אותך – אמר שחוריק בטון חגיגי –, לחתונתי עם כלבת הפודל הנחמדה של השכנים.  זאת תהיה חתונה נהדרת עם הרבה זלילה.  מזה שבוע, אוגרים כל דיירי הבית שייריים ועצמות דשנות, כאלו טעימות באמת.  כל הכלבים מתרחצים ומתקשטים.  תהיה גם מקהלת "האו!  האו!".  שלושת הילדים, בני ביתי, הבטיחו לחלל בחלילים.  יש גם קבוצה של כלבים, היודעים לתופף בזנבותיהם על פחים ריקים לקצב של השירים.  יהיה נורא שמח!  אנא, שלהמה-לי!  אל תאכזב אותי.  סיפרתי לכולם עליך וכולם משתוקקים לראותך. בוא והבא אתך את מוטי ואת שמשון.  הפודלית שלי מתה לראותכם.  יערכו לכם קבלת פנים מלכותית.  רק שתבואו!  הן אתה האח היחידי שנותר לי".

"אני מוכן ומזומן – קרא שלהמה-לי בהתלהבות –, עלי להתרחץ ולהבריש יפה את פרוותי. אחי החתן – זה מעמד חשוב לכל כלב המכבד את עצמו.  גם את מוטי ואת שמשון צריך יהיה לנקות ולהבריש, כי הם יהיו משמר כבוד שלי.  אמור לי רק, אחי, מתי החתונה ולאן לבוא?  עלינו להתכונן כהלכה, כדי לא לבייש אותך."

"זוהי הצרה –נאנח שחוריק –, אינני יודע מתי נערוך את החתונה.

"איך זה?  למה אינך יודע?  – תמה שלהמה-לי –, האם לא קבעת את המועד עם הפודל הנחמדה?"

"קבעתי וקבעתי – נאנח שוב שחוריק –, אלא.. שהפודל הנחמדונת והאהובה עלי, קבעה לאותו מועד עם חמישה כלבים אחרים מהחצר שלנו.  כנראה, שכדי לזכות בכלה, אצטרך להילחם בהם והמנצח יזכה בה ובחתונה כאחד."

"ומי הם המתחרים שלך?  - שאל שלהמה-לי את אחיו –, אם הם יריבים חזקים?"

"זהו.. זהו.. –הוסיף שחוריק לגנוח –, יש שם זאב אפור, פרא אדם ונשכן.  כלב יפהפה, בעל פרוות כסף נהדרת.  יש שם בולדוג אחד, שכולם פוחדים מפניו אימת מוות.  יש גם כלב רועים שוייצי, חמוד ומצוחצח, שאפשר להתאהב בו מיד.  יש שם מין כלב גבוה בעל רגלים ארוכות ופרוה מנומרת כשל נמר.  ואחרון הוא כלב משטרה, חזק ופיקח, זריז כשד ורץ כאילה.  ומי יודע כמה כלבים מהסביבה יצטרפו לתחרות ברגע האחרון?  כולם גדולים, חזקים, זריזים וגם יפים ממני.  אין לי כל סיכוי לנצח."

"אז למה הנך מספר שעומד אתה להתחתן? – שאל שלהמה-לי בכעס –, הן מדבריך ברור, שאין היא שמה לב אליך כלל וכלל."

"אני אוהב אותה נורא.  בכל לבי – הזדעק שחוריק ביבבה –, נכון!  חושש אני שבכלל לא יזמינו אותי לחתונה.  אז איך אדע, מתי היא תיערך?

אני פוחד אפילו לשאול את הפודלית הנחמדה שלי.  אחד מהכלבים האלה, שסיפרתי לך עליהם, נמצא תמיד בקרבתה ואיך אשאל אותה?  אך היא כל כך יפה.. ממש מלכת הכלבים.. עוצה לי עצה, אחי החכם!"

ישב שלהמה-לי עצוב ונוגה ושקע במחשבות. בכל ליבו רצה לעזור לאחיו המסכן.  אך נראה, שהפעם לא תועיל שום חכמה.. מה באמת יוכל לעשות שחוריק נגד יריבים כאלה?  כמו פרעוש הנלחם באריה.. בכל זאת, יש לעשות משהו.. הן אחיו הוא.. חשב וחשב.. פתאום אורו עיניו החכמות והוא קרא בקול: "יש לי פתרון!"

"מה יש לך?  – שאל שחוריק נדהם –, אני כבר מלא יאוש. אין לי כל סיכוי או תקווה."

"שמע והאזן היטב לדברי – אמר שלהמה-לי בתקיפות –, שוב הביתה וספר לכולם על חכמתי וחשיבותי הרבה.  ספר יומם ולילה, כל מה שתרצה וכל מה שיעלה בדמיונך.  שבח ופאר אותי עד כמה שתוכל.  ספר לכולם על הנסים והנפלאות שחוללתי, על התור הגדול של כלבי נכבדים, המחכה לפני חצרי למוצא פי, על המשמר הכבוד שלי המורכב מכלבים מעולים וגיבורים.  כל זה דרוש כדי שיזמינו אותי ואת עוזרי הנאמנים לחתונה וימנו שם אותי לשופט ההתחרות אני אקבע את תנאי ההתחרות.  אגלה לך מראש את הכל בסוד ואז תזכה לבטח בהתחרות."

"יופי!  אין כמוך! – קרא שחוריק בהתלהבות –, ידעתי, שרק אתה תוכל לעזור לי.  אבל.. אתה בטוח, שהם לא יזכו?  הם כלבים חכמים בהרבה ממני.. גם בעליהם ירצו שכלביהם יזכו וגם הם יעזרו לכלביהם.  אז מה יהיה עלי"

"אל תדאג!  – הרגיעו שלמה-לי –, וסמוך עלי.  לך לדרכך ועשה כפי שציויתיך!"

חיבק שחוריק את אחיו בדמעות שמחה ונעלם.

 

חתונת שחוריק

נכדותי היקרות,

זוכרות אתן לבטח, שהבטחתן לי חידון קל לחתונתו של שחוריק, אחי שלהמה-לי הקטן.  קיבלתי חידונים רבים כאלה גם ממקורות אחרים ואשתמש בהם, לפי הצורך ובבוא הזמן.

כמובן, ששחוריק בילה יפה בנהריה עם ילדי בעליו, שחה אתם בים, הביא להם את הכדור והשתולל עד כדי כך, ששכח לחלוטין על חתונתו ועל אהבתו לכלבת פודל הנחמדה.

אולם, משחזר הביתה לחצרו וראה את אהובת נפשו מוקפת מכל העברים בכלבים מכל הגודלים, ביניהם כמה ענקים מהרחובות הסמוכים, דאב ליבו.   במיוחד כעס על כל המחמאות, שיריביו חילקו לה ושהיא קיבלה אותו בחיוך של שמחה והנאה.  מרוב הנאתה זאת, שכחה כלבת הפודל הבוגדנית, שגם הוא, שחוריק, בין המועמדים לידה הענוגה.  היא לא שמה לב אליו כלל וכלל, לכן פג תיאבונו ומזגו הטוב והנוח לא החזיק מעמד והוא הפך לעצוב ומדוכא.  הילדים שאהבוהו וראו את צערו, חשבו שחלה וביקשו מאת הוריהם שיחישו אותו לרופא.

כדי לא לשמש מטרה לשיני יריביו, הסתכל שחוריק ממרחק בטוח בפודל הנחמדה וקוה שסוף סוף ייעלמו כל הכלבים המפחידים מרחובות האחרים והוא יישאר יחידי עם אהובת נפשו.  אולם, כאשר נוכח שמספר יריביו הולך וגודל מיום ליום, כמעט ונשבר ליבו והוא חזר בבכי לאחיו שלמה-לי.  בכל לשון של תחנונים ביקש ממנו שיציל ושימציא כבר את התחבולה, שתחבבו על כלבת הפודל הנחמדה.

ניסה שלהמה-לי לשכנעו, שאולי כדאי לו לוותר כליל על בחירת ליבו זו ולבחור לעצמו כלה פחות מבוקשת, שתהיה מוכנה לאהוב רק אותו.  אבל שחוריק התייפח, שאין לו חיים בלעדה והוא לא יסכים אף פעם, שכלב אחר יזכה בה.

באין ברירה, הלך שלהמה-לי אל בעלי הפודל ויחד קבעו את מועד החתונה.  הם גם הסכימו ביניהם, שכדי למנוע שפיכת דמים, נשיכות, רעש, המולה וריב, תבוצע התחרות בעזרת חידון קל, ששלהמה-לי ימציא לכבוד המאורע החגיגי הזה.  הותנה גם, שבעליו של כל כלב המועמד להתחרות-יהיה רשאי לסייע לו בפתרון החידון ולנצחונו על יריביו.

שחוריק, שנמשך אחר שלהמה-לי בעת המשא ומתן, לא היה מאושר מכל הסידור.  הוא טען ביללה, שאין לו כל סיכוי לנצח.  לו זו בלבד, שיתר הכלבים עולים עליו בגודל, כוח ויופי, אלא שבעליהם עולים בהרבה על בעליו, שהנם אנשים פשוטים ואינם מתמצאים בחידונים.

שלהמה-לי הרגיעו וביקשו לסמוך עליו ועל חכמתו.  אולם שחוריק היה בטוח, שכל מי שראשו גדול יותר, חכמתו רבה יותר וליריביו הן ראש גדול, אפילו מזה של אחיו.  הם לבטח ינצחו בהתחרות.  בכל זאת נרגע קצת ולשמחת בעליו, אכל ארוחה מלאה.  וכי למי יש אח כאחיו?

ביום שנקבע לחתונה, היה הכל מוכן לטקס.  מקהלת "הב!  הב!" עסקה מזה כמה ימים בחזרה כללית והיתה מוכנה בכל רגע לפתוח בשירה.  על יד הפחים הריקים עמדו כלבים מאומנים כמתופפים, זנבותיהם מורמים למעלה, מוכנים להתחיל לתופף על הפחים.  ילדי השכונה הצטופפו בפינת החצר, כשחלילים בידיהם.  כלבת הפודל היתה מקושטת בסרטים אדומים בצוואר ובזנבה.  פניה היו מכוסים שכבת פודרה לבנה ותסרוקת חדשה לראשה כללביאה אמיתית.  הכלבים היריבים היו קשורים לעמודים, מחשש שמא תפרוץ מלחמה של הכל בכל.  בעליהם החזיקו אותם חזק ושמרו עליהם שלא יפריעו לשמחה.  הם גם עמדו כפופים, כדי שיוכלו ללחוש לאוזני יקיריהם את הפתרונות לחידונים שיישאלו.

שלהמה-לי הופיע נקי ומצוחצח.  הוא היה מלווה, כרגיל, על ידי שני ידידיו ושומרי ראשו, שמשון ומוטי.  הוא נתקבל במחיאות כפים ונבחה מרעישה אוזנים.  הוא התישב על זנבו על יד הכלה הנאה כשמוטי מימינו ושמשון משמאלו.  מאחוריהם הסתדר שחוריק, כולו רועד מרוב התרגשות.

מחה שלהמה-לי פעמים את כפיו לאות התחלת ההתחרות וההמולה נפסקה.  פתח שלהמה-לי בחשיבות את המעטפה הראשונה, שהגיש לו מוטי, וקרא ממנה בקול בהיר ורם:"

בו אוכלים,

בו לועסים

בו מדברים

ובו כועסים.

מה זה?

פה!  – שאגו כל הכלבים –, פה שפתים ולשון!

אתה רואה, אתה רואה – יבב שחוריק –, הם יודעים כולם..

פתח שלהמה-לי בחשיבות ולאט לאט את המעטפה השניה וקרא את תכנה:"

אין כלל צורך להניח

שהוא טוב למשקפים וטוב להריח.

מה זה?

אף!  – הרעימו תשובות הכלבים וכולם רצו להתפרץ לעבר כלבת הפודל.  בגלל היותם קשורים לעמודים, נמנעה התפרצותם.  רק שחוריק, שהיה חפשי, קפץ לקראת כלבת הפודל.  זו הסתכלה בו בביטול וקראה בלעג:"

זה עכבר השחור והקטן

צריך לשלוח לגן,

מי זה?

זאת אני! – צווח שחוריק.  כל הכלבים נשארו פעורי פה, בעליהם היו נבוכים ולא ידעו מה לעשות.  שלהמה-לי ניצל את המבוכה הכללית והכריז את שחוריק כמנצח בתחרות. הוא לא קווה כלל לניצחון קל שכזה.  אולם כלבת הפודל הקימה קול צווה ומחאה. היא הודיעה מפורשות, שאין היא מסכימה לחתן שחור ובכיין כזה.. שיסתלק ממנה... ובכלל הוא זכה בהתחרות ברמאות ובעזרת אחיו, החכם מכל הכלבים הטפשים האלה... זה לא צודק כלל וכלל..  אין היא רוצה בו.. ובאף אחד.. שיעזבוה לנפשה.. כולם.. כולם.. אחרת היא תשתגע..

 

שלהמה-לי הקטן ויוכי ז"ל

כמנהגו, נרדם שלהמה-לי לאחר ארוחה דשנה על השטיח.  אפילו הזבובים כיבדו את מנוחת השופט המהולל, נמנעו מלזמזם, כדי לא להפריע לשנתו.

מוטי הכלב הציץ למסדרון ונכנס יחד עם שמשון על בהונות רגליו, כשדמעות זולגות מעיניהם.  הם התקרבו בלאט לשלהמה-לי הישן ועצרו לידו.

"הלהעירו?  –– שאל שמשון בלחש.

– אולי לא כדאי.. – השיב מוטי באנחה כבדה –, אם ייודע לו, לבטח יצטער מאוד.  הן הוא זקוק מאוד למנוחה.  אחרת, לא יוכל להמשיך לשפוט."

באותו רגע, פקח שלהמה-לי את עיניו ומפרצופיהם העצובים של עוזריו הנאמנים, ניחש שקרה משהו מצער ביותר.  הוא קפץ בבהלה על רגליו ושאל בחרדה:

"מה קרה?  למה אתם בוכים?"

"הזוכר אתה את יוכי? – שאל מוטי את שלהמה-לי.

"את יוכבד היפהפיה, מרחוב בני בנימין?  ברור, שאני זוכר.  – השיב שלהמה-לי –, זוהי הכלבה בעלת הלב החם ביותר בכל העיר.  מוכנה תמיד לעזור לכולם ומאמצת כל כלבלב, שנותר יתום.  היא היתה אוספת אותם, מיניקה או מאכילה אותם, בהאוכל שהוגש לה ועוד היתה מכסה אותם בחורף בגופה הגדול, כדי שיחם להם.  נכון!  קראו לה – "יוכי", שם חיבה נאה.  וכי מה קרה לה?  החלתה, חס וחלילה?  הנפצעה?:

"גרוע מזה.. הרבה יותר גרוע.. היא מתה.. גמגם שמשון.  –, היא נדרסה בשעה שרצתה להציל כלבלב שחצה את הכביש באור אדום."ואיפוא היא?  – שאל שלהמה-לי נדהם.

"היא היתה מוטלת מתה בכביש עד שבאה עגלת המשטרה.  העמיסו עליה את הגופה ואמרו, שיטילו אותה לבור עמוק ולא נדע אפילו היכן נקברה." – אמר מוטי בצער.

"סוף כזה היה לה – ייבב שמשון.

"מסכנה!  – הצטער גם שלהמה-לי –, אבל מה לעשות?  קורה.. קורה גם שדורסים בני אדם בכבישים.  גם אותם קוברים בבור."

"מה אתך, שלהמה-לי? – זעף מוטי –, על דריסת בן אדם, מקבל הדורס עונש.  האם אותנו, הכלבים, מותר לדרוס ללא כל עונש?  כאילו היינו חתולים...?  זו הפקרות!  זו שערוריה!  זה חוסר צדק!  זה פשע!"

"ועוד כלבה כיוכי.. כה יפה.. – ייבב שמשון.

"נכון!  זה פשע!  – הסכים שלהמה-לי –, וכי מה תוכל לעשות?  הן בכבישים אצות רצות מאות מכוניות."

"אלפים – תיקן מוטי.

"רבבות – צרח שמשון.

"ובכן, הנכם רואים בעצמכם, שכאשר רבבות מכוניות עוברות בכביש ורצות כמטורפות בכל הכיוונים, איך תדע איזו מהן דרסה את יוכי?  את מי להעניש עבור מותה?  לא.  לא ניתן לעשות דבר.  נתאבל עליה כולנו.  נדבר בשבחה.  אבל את הנעשה אין להשיב.  – אמר שלהמה-לי בצער וביאוש.

"אבל, בעצמך הסכמת שזה פשע – הצטעק מוטי -, איך נוכל לשתוק? מחר יכולים לדרוס אפילו אחד מאתנו.."

 

יכולים.. – הסכים שלהמה-לי לדבריו.

"אני לא יודע מה לעשות – טען מוטי לעומתו –, איך למצוא את האשם?  איך להענישו?  אבל אתה?  לשם מה קוראים לך "שלהמה-לי החכם?"

"ואתה בעצמך אמרת, שזאת הכלבה הכי הכי חביבה על כולם – הוסיף שמשון.

התבייש שלהמה-לי בפני חבריו ושקע בהרהורים.  מה הם רוצים ממנו?.. וכי מה יכול הוא לגלות או לייעץ?  וכי יש משטרה לרשותו?   וכי יש לו כלבי משטרה?.. רגע.. רגע.. אולי.. אולי זה רעיון?  אולי יצליח?  כדאי לנסות..

"מוטי!  – פנה לבוקסר – היודע אתה איפוא תחנת משטרה?

"כן.  יודע אני.  עקבתי מרחוק אחר עגלת המשטרה וראיתי לאן היא נכנסת – אמר מוטי.

"ובכן, שמע והקשב היטב לדברי!  – הכריז שלהמה-לי בקול פסקני.  –, גש שמה ותשתדל להתראות עם כלב זאב, כלב משטרה אפור ששמו – יופיטר, "יופי" בקיצור.  כך קוראים לו כולם.  אמור לו שיבוא הנה מיד, כי דבר חשוב ודחוף לי אליו.  אמור לו, שיקבל פרס אם יעזור לנו."

יצא מוטי גאה על פיקחותו של שלהמה-לי.  עליו אפשר לסמוך תמיד.  יש לו ראש חכם ומלא רעיונות והמצאות.  מהר מוטי לדרכו.  הוא נזהר, כי זכר מותה של יוכי היה עדין טרי בזכרונו.  לכן, חצה כל מעבר חציה באור ירוק בלבד, יחד עם כל קהל החוצים.  מה יהיה אם יידרס דוקא עכשיו, כשיש לנקום את מות הכלבה האהובה על כולם?  מוטב להיזהר.

לבסוף הגיע לתחנת המשטרה.  השער היה סגור ועליו מופקד שוטר מזויין.

ראה השוטר את מוטי עומד עצוב על יד השער והתבונן בו היטב. כלב נאה – חשב  בליבו.. ומה הוא עושה פה?  לבטח הריח ריח של אוכל ונעצר.. רעב הוא המסכן?.. רבים אצלנו הכלבים ותמיד נותר אוכל רב אחריהם.  למה לא יהנה כלב חמוד ורעב זה מהמזון הרב?.. הן, בחלקו נזרק הוא בין כה וכה לפח האשפה..

הכניס השוטר את מוטי והוא החל להסתובב ולהריח פה ושם.  אט אט הגיע לחצר מגודרת, מלאה כלבי משטרה מתרוצצים, מקפצים ורבים ביניהם.  בראותם את הבוקסר הזר, התקרבו לגדר והחלו לנבוח עליו.

"יוּפי"  הכלב הזאב, הכיר מיד את מוטי.  הוא זכר אותו מביקוריו אצל שלהמה-לי וידע שמוטי משמש שליחו וידידו.  לכן, גרש את כל חבריו ושאל את מוטי לשלומו ולשלום שלהמה-לי, אדוניו.  סיפר לו מוטי באריכות על יוכי, על מותה ועל הכעס שכועסים כל הכלבים שהכירוה וחיבבוה.  הוא הוסיף, שכל הכלבים רוגזים על שאינם יכולים לגלות מי אשם בדריסה ולהענישו, כפי שמגיע לו.  כלבה נהדרת כזאת!

הסיפור העצוב נגע לליבו של יופי.  הוא קרא אליו את כל חבריו, כלבי המשטרה,וסיפר להם על מה ששמע מפיו של מוטי.  אותו זמן, עמד מוטי מאחורי הגדר הגבוהה ועיניו זלגו דמעות רוגז וצער.

שילהב יוּפי את חבריו וביקשם שיעזרו לו במשימה זאת.  הן לא פעם מילאו תפקיד זה ורגילים הם לגילוי פושעים.  מדוע לא יעשו משהו לזכר כלבה כיוכי.  כולם התנדבו מיד לעזור.  רבים הכירו את הכלבה היפה וידעו איך היא טיפלה בכלבים קטנים יתומים.  אך כיצד יעשו זאת?  הן השוטרים לא ישחררו אותם כדי שיתרוצצו ברחובות, כסתם כלבים.  הן, הם-כלבי משטרה.. מעין שוטרי חרש כלביים.. קשה יהיה.. קשה יהיה לבצע משהו ללא עזרת השוטרים.

אני, יוּפי, אספר לשוטר שלי, יוחנן, ששלהמה-לי החכם רוצה לשוחח אתו.  פעמים רבות נהנו השוטרים מפיקחותו של שלהמה-לי.  לא פעם סייע בידם לתפוס גנבים ופושעים, בעזרת הכלבים, ידידיו.. כן.. ייתכן ואצליח לשכנעו.. אבל... זהירות!  יוחנן קפדן מאוד וגם טרוד.. הטוב בשוטרים.  אולי כשיהיה פנוי?  אולי ירצה לעסוק פעם במשהו חשוב ומענין.. כן.. אולי..

כלב משטרה חייב להיות פיקח.  את הזריזות הוא לומד כשמאמנים אותו למירדף אחר פושעים.  אך בלי חוש ריח מפותח ושכל, לא ייבחר לכלב משטרה.  בוחרים בטובים ביותר.  באלה, שעינם פקוחה ואוזנם נטויה תמיד.

הניע מוטי את ראשו לאות שביעות רצון.   הוא בטוח, שיוּפי יצליח.  חייב להצליח.  עתה הכל תלוי ביוחנן השוטר.  רץ מוטי הביתה וסיפר על הכל לשלהמה-לי.  שיבח אותו שלהמה-לי, הניע בזנבו מלא הרהורים ורבץ לו במקומו הקבוע.

 

שלהמה-לי הקטן והחקירה

יוחנן השוטר חיבב מאוד כלבים וטיפל בהם במסירות רבה.  מבין כולם, הוא ממש העריץ את יוּפי  הזאב.  יוּפי לא היה כלב ככל הכלבים.  בנוסף לזריזותו, מהירותו ואומץ ליבו, היה הוא מהיר תפיסה וגם חבר טוב.  יחד אכלו לעתים קרובות מצלחת אחת והבינו זה את זה ברמז, בקריצת עין, בשריקה ובתנועת יד בלבד.  לא פעם הציל אחד את חיי חברו, כאשר היו בסכנה רבה.  (כל השוטרים ידעו שיוחנן ויוּפי הם זוג למופת.

משהחליט יופי לגלות את האשם בדריסת יוכי הכלבה, לא התמהמה כלל.  ככלב משטרה מאומן, ידע שאסור לדחות משהו דחוף באמת.  עקבותיו של פשע עשויים להיעלם אם משהים את העיקוב אחריהם לזמן רב.  לכן, לא הרהר הרבה, מצא חיש את יוחנן והחל למשוך אותו בשולי מכנסיו.  יוחנן השוטר, שהכיר את יוּפי ותנועותיו, ידע גם לנחש את כוונותיו.  קם על רגליו והחל ללכת אחר כלבו, שהוליכו לחצרו של שלהמה-לי החכם.

הבין יוחנן, שמדובר במשהו חשוב, כי יוּפי לא היה מביאו לשלהמה-לי, סתם כה, לביקור נימוסין.  יוּפי היה כלב רציני ולא קל דעת כלל ואפשר היה לסמוך עליו ועל תבונתו.

נכנס יוחנן לחצר וניגש עד למדרגות הבית, מקום שבתו הרגיל של שלהמה-לי.  הוא לחץ בחמימות את כפו של שלהמה-לי, כי הרי ידידים ותיקים היו ולא התראו זמן רב.  לאחר שיוחנן התיישב על יד שלהמה-לי, סיפר לו הלז על כל מה שקרה ובעיני הכלב שלו הלחות, התחנן אצל יוחנן, שיעזור לו לגלות את הדורס את יוכי.

הדבר איננו פשוט – הרהר יוחנן בקול רם.  הן בינתים רחצו בזרם מים את מקום התאונה ולא נותר סימן כלשהו ממנה.  אולם, הוא יכול להתענין אצל חבריו השוטרים ולהיודע מי מהם היה עד למקרה המצער, מי מהם הגיע ראשון למקום ומי הוביל את גופתה של יוכי ומאיזה מקום בדיוק נמרץ.

נפרדו שני הידידים ויוחנן החל בחקירה בין חבריו.  בהתחלה, לא רצו, אלה, לשמוע כלל וכלל על כל הענין.  הם צחקו מיוחנן, שהוא עוסק בשטויות והולך לבקר כלב כשלהמה-לי ומקבל ממנו עצות ופקודות.  כאילו לא היה דבר חשוב יותר לעשות במשטרה אלא, לחפש דורסי כלבים.  הם גם לעגו ליוחנן, שהוא קשור מדי ליוּפי ומוכן להשתתף בכל שגיונות כלבו.

אולם, לאחר שבעלי הכלבה יוכי, הגישו תביעה רשמית לחקירה משטרתית על מות כלבתם (והם עשו זאת לפי עצתו של שלהמה-לי ויוחנן), הסכים הקצין לטפל בענין.   כל כלבי המשטרה התלהבו מהדבר והודיעו בנביחה, שמוכנים הם לעזור בכל.  כולם הכירו את יוכי והעריצו אותה על טוב ליבה ויופיה.  יוכי המסכנה.

למחרת, הוציא הקצין את כל השוטרים והכלבים מהתחנה למקום הדריסה המשוער.  הוא נתן לכלבים להריח סרט אדום, שהיה ענוד לצוארה של יוכי בשעת האסון.  מיד, החלו כל הכלבים לרוץ כמטורפים וכולם בכיוון אחד ויחיד.  הם הגיעו לחוילה נאה, שלפניה עמדה מכונית יקרה.  התקבצו כל הכלבים מסביב למכונית ונבחו במקהלה.  השוטרים ובראשם הקצין, הגיעו למקום ונעמדו על יד כלביהם.

לשמע רעש הנביחות, יצא מדלת החוילה אדם לבוש הדר.  משראה את ההתקהלות מסביב למכוניתו, ניגש אליה, כדי לגרש את הכלבים.  הקצין הזדהה בפניו ושאל אותו, אם הוא בעל המכונית הזאת.

"הן! – השיב האיש ביהירות.

"האם לא דרסת כלב לפני ימים מספר?  – המשיך הקצין לחקור באדיבות.

האיש השיב בשלילה מחלטת.  אז הצביע הקצין על להקת הכלבים, שהצטופפו ליד צמיג ימיני אחורי, שעדין נותרו בו סימני התנגשות עם איזה גוף.  הכלבים חשפו את שיניהם החדות, מוכנים להתקיף את בעל החוילה.  זה, החויר כסיד וניסה להתחמק ולסגת לביתו.  אולם הכלבים הקיפו אותו מכל העברים ונהמו כזאבים.

הפעם הודה האיש, אם כי בגמגום: "אולי?.. ייתכן ש.. באמת איני יודע.. אינני זוכר.. על כל פנים אין זאת אשמתי.. ראיתי לפני לפתע כלבלב קטן בכביש ובכדי לא לדרסו, סיבבתי את ההגה הצידה ואז.. אולי.. ייתכן.. כן.. אני נזכר עכשיו.. היתה איזו מכה חזקה.. נדמה לי, שפגעתי במשהו.. אבל שעתי לא היתה פנויה ולכן מיהרתי הביתה.  לא.. לא ביררתי אם קרה משהו.. הן אמרתי.. ששעתי לא היתה פנויה.. על כל פנים לא היה זה אדם.. כי לא ראיתי איש לפני.. – הוסיף בתקיפות.

הקצין האשימו כחוק בדריסת כלב והביאו לתחנת המשטרה.  שם הכניסו לתא סגור, בכדי שיוכל להרהר שם לבדו על העובדה שגם כלב הוא בעל חיים ושאסור להרגו.

כעבור מספר ימים הובא הנאשם בפני שופט.  שאל השופט את הנאשם, אם מודה הוא באשמה?

"ייתכן – השיב האיש בחוצפה –,אבל הן היה זה רק כלב.  לא מובן לי מדוע מקימים רעש כה גדול ומתייחסים לאדם חשוב כמוני כלפושע ממש?  והכל בגלל כלב רחוב פשוט.  אני אתלונן אצל שר המשטרה על העוול הנגרם לי".

"האם יש לך כלב בביתך?  – שאל אותו פתאום השופט.

"וודאי! – השיב בעל החוילה בגאוה –, אפילו כלב גזעי ויקר מאוד.  אין אני נותן לו להסתובב ברחובות, כאילו היה הפקר."

"ולמה אינך נותן לו להסתובב, כדבריך?  המשיך השופט לשאול.

"מפני – גמגם בעלה חוילה –, מפני שברחוב.. קיימת סכנת דריסה ורבים מכלבי שכני נדרסו כך.."

"מה היה? – שאל השופט –, מה קרה לאחר שנדרסו?

נבוך הנאשם והחל למלמל לאט: "הילדים בכו והתהלכו עצובים ולא רצו להינחם זמן רב.. לכן, אין אני מרשה לכלבי לרוץ ברחוב ללא ליווי שלי או של אחד מילדי.."

"ולאחר שנדרס כלב שכנך, האם זרקו את נבלתו לבור אשפה? –שאל השופט.

"לא!  חלילה, אדוני השופט!  – הצטעק האיש –, הילדים קברו אותו בגינתם ואפילו שמו אבן מצבה עם צלום הכלב על קברו."

"ובכן – פסק השופט –,אני גוזר עליך בזה, שתאסוף את גוית הכלבה שדרסת מתוך רשלנות בנהיגה ואי זהירות, מתוך הבור אליו הוטלה ותמסור אותו למשפחת בעליה, לשם קבורתה בגינתה.  ומאחר שלא נעצרת, לאחר שדרסת את הכלבה, (בכדי לוודא אם ניתן עוד להצילה) וברחת מהמקום בפחדנות, עליך למסור את כלבך הגזעי והיקר לבעליה של יוכי ובכך לנחם את הילדים שאהבוה."

"מה? – שאג בעל החוילה – למסור את כלבי היקר תמורת כלבת רחוב פשוטה?  זה לא צודק, אדוני השופט!  היה לא יהיה!"

"אין כלבת רחוב פשוטה – השיב השופט בחומרה.  כל כלב, שמתקשרים אליו כילדים – יקר להם בדיוק כמו הכלב היקר לילדיך.  אין כל הבדל ביניהם.  כולם אהובים על מישהו, והוא חש באובדנם.  לידיעתך, כפי ששמעתי מאנשים רבים, היתה זאת כלבה בעלת לב נדיב מעין כמוהו.  היא נדרסה בשעה שרצתה להציל חי כלבלב.  לכן היא גיבורה יותר גדולה ושוה הרבה יותר מהכלב הגזעי המפונק שלך.  עשה, כפי שציויתיך.  אחרת, אאלץ להושיב אותך בבית הסוהר, כפי שמגיע לך בגלל העבירה, בנוסף לשחצנות ולפחדנות, שהוכחת בבית משפט זה.  את כלבך תמסור לידי הכלב שלמה-לי, שהודות לחכמתו ומרצו, גילינו את רוצח הכלבה הטובה.   הוא יביא אותו לביתה של יוכי ז"ל.

בעל החוילה יצא את אולם בית המשפט בראש מורד מבושה, כשאחריו צועדים שלהמה-לי, מוטי, שמשון ויוּפִי.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i] לאורך המקור המודפס יש מילים ושמות שאין אחידות בכתיבתם הערת פב"י.