_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

היהודים הגרוזים מראשית בואם לגרוזיה עד חצי המאה הי"ט

נתן אליהשווילי

לתוכן הענינים

גרוזיה ארץ קטנה זו (שטחה שווה בערך לשטחה של ארץ-ישראל עם עבר הירדן, 65 אלף קילומטרים מרובעים) עם הרריה הנישאים אשר עבים יכתירו את ראשיהם, בעמקיה ובקעותיה הפוריים והנהדרים, עם נהרותיה השוטפים בעוז ומתפרצים בין סלעי מגור ויערות ארניה ואלוניה הגאים וזקופי הקומה; ארץ העשירה במעינות מינרליים ומכרות שונים, היא אחת הפינות המצויינות, לוקחות לב ביפיין מפינות העולם. משוררים גדולים שרו על יפיה (פושקין, לרמנטוב, טולסטוי, קנוט המסון) ותיירים רבים התפעלו מהוד טבעה והדרה. ארץ זו נמצאת מעבר לקוקאז, דרומית מזרחית לים השחור ובה פלכי טיפליס, כּותאיס, וחבל באַטוּם וסוּכוּם, העם היושב בה, הוא העם הגרוזי, (כּארתלי), עם עתיק ותרבותי, כבר היה ידוע לעולם העתיק. עם צור וצידון עשו מסחרם אתו, היונים נשאו ונתנו עמהם מקדם קדמתה. באגדות היונים ואצל הרומאים הקדמונים ידועה היא בשם "אִיבּרִיָה" ו"קוֹלחידָה". אל סלעיה ריתק ציאוס את פרומתאוס המורד בו, ויאַזון עם בני לווייתו נסעו שמה לבקש אחרי האליל עם "צמר הזהב". גם הרומאים ידעו אותם וקיסרי רומא, פומפיוס, אספסינוס ואדריאנוס קיימו יחסים מדיניים עם מלכי גרוזיה.

מזמן עתיק אנו רואים עקבות היהודים בארץ זו. שמות כפרים ושכונות. יסודים חרבות בתי כנסת ושרידי מצבות ישנות – כולם יחד יעידו, שהיהודים חיו כאן במספר רב, במשך אלפי שנים. ידיעות מדויקות ממספרם בעבר אין בידוע, אבל כעת אומדים אותם בקירוב משלשים עד ארבעים אלף. במקורות הגרוזים העתיקים הם נזכרים בשם "אוּריה" וארץ ישראל נקראת בשם "אוּריאסטאַן". מהי הוראת השם הזה ומהיכן מוצאו קשה לדעת. יש דעה האומרת, כאילו השם מורכב משתי מילים עברית "אור-יה", כלומר, אור ה', או אש ה'. כך מבאר את השם הזה גם הסופר-כהן מהמאה הי"ז ס. ס. ארבֶליַני במלונו לשפת גרוזיה העתיקה. אולם אחרי כל זאת, כנראה, זה הוא רק 'מדרש שמות' ולא יותר וקשה להחליט אם הגרוזים התכוונו לכך בכנותם את היהודים בשם זה.

ומהיכן באו היהודים האלה לגרוזיה? מתי הופיעו על אדמת ארץ זו ומאיזה זמן התחיל הישוב העברי שמה?  לצערנו ידיעות מרובות בעלות ערך היסטורי חשוב אין אתנו לעת-עתה, היהודים הגרוזים לא השאירו לנו, כאמור, שום מקורות בכתב בנוגע לתולדותיהם וכותבי דברי ימינו אחינו האשכנזים עברו עליהם בשתיקה גמורה[1] אבל בכל זאת מוצאים אנו אי-אלה ידיעות חשובות על היהודים בדברי-ימי-גרוזיה הקדמונים עצמם, אשר אחרי הסירינו מהם את כל הגוזמאות וערימות הבדיות אשר נטפלו להם, אפשר יהיה להוציא משם איזה גרעין של ידיעות היסטוריות, אשר יתנו לנו איזה מושג שהוא מהופעת הישוב היהודי בגרוזיה ומעברו.

ישנם היסטוריונים גרוזים, שמקדימים את הישוב היהודי בגרוזיה להגרוזים עצמם. כי לפי דברי אחדים מכותבי ימי גרוזיה, באו הגרוזים לגרוזיה במאה השלישית לפני ספירת הנוצרים. אולם היהודים התישבו בגרוזיה לפי דברי ההיסטוריונים אחרי החורבן הראשון ואפשר גם קודם לזה, יען כי יש מסורת האומרת, שחלק מיהודי גרוזיה הגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור בהגלותו את עשרת השבטים "לחלם, חבור, נהר גוזן וערי מדי" הקרובות אל גרוזיה[2] בספר הידוע למקור תולדות גרוזיה "כּארתליס צחוֹרֶבַא" (חיי גרוזיה), נכונה וקרובה לאמת היא ההשערה, ש"אפריקה" הנזכרת בתלמוד כמקום גלותם של עשרת השבטים, זו היא גרוזיה, ביחוד, החלק המזרחי, שנקראה בזמן הקדום "איבריה" והקרובה לאזרביידג'ן, שהוא מדי או חלק מארץ מדי, כדעת רבים, ונקראה בפי הקדמונים גם איבריקה כמו חבל אחר בגרוזיה – אזיסיאן, שקראו לה "לאזיקה".

מוצאים אנו ידיעה כזו על דבר ביאת היהודים לגרוזיה: "אז החריב נבוכדנאצר מלך בבל את ירושלים והיהודים אשר הגלו משם, באו וכארתלי (גרוזיה), ביקשו מראש המטה, אשר במצחטא, אדמה במס (חַרג'יז בגרוזית) להתישב עליה, וראש המטה אשר במצחטא נתן להם את מבוקשם והושיבם על גדות אַרַגוִי (נהר בגרוזיה המזרחית, אשר קרוב למצחטא מאחד הוא עם נהר קוּרָא ונופל עם זה האחרון לים הכספי) ועל מעינות הנקראים בשם זנאוי".

אז שרר בגרוזיה "משטר רפובליקני". מלך לא היה עוד ורק ראשי המטות, או ראשי בתי-אבות (מַמַסַחליסי), אשר היו נבחרים על ידי העם, משלו בה. לעיר הבירה נחשבה מצחטא (עכשיו עיירה קטנה, הנמצאת במרחק של 25 ק"מ מטיפליס).

את הגירת היהודים לגרוזיה מזמן קדמון, מאשרים גם סופרים קדמונים, כגון הסופר וַגוסתהון, אשר חי אחרי אלכסנדרוס מוקדון, המזכיר דבר גלות "העברי" והלובים על ידי נבוכדנצר מלך בבל. הוא אומר, שחלק מן העמים האלה הושיב על הגדה הצפונית-מזרחית של הפונטוס (השם הקדמון של הים השחור).

לא פעם אחת, אלא הרבה פעמים גלו היהודים לגרוזיה, כפעם בפעם היו מופיעים גולים חדשים. את זה מאשרת ההיסטוריה הגרוזית. מספר היהודים בגרוזיה היה רב מאד. לפי עדות " "כארתליס צחוורבא", כאשר כבש אלכסנדרוס מוקדון את גרוזיה, מצא שמה יהודים במספר רב. היהודים היו מתישבים בגלילות שונים של גרוזיה, בהם היו הגולים החדשים מוצאים כבר בבואם גרעיני הישוב העברי. ההסטוריון הגרוזי ז. טשיטשינַאדזַא מביא בספרו "היהודים הגרוזים", בשם הספר "כארתליס צחורבא", שמספר היהודים בזמן הקדמון היה כה רב בגרוזיה ושפתם כה נפוצה עד כי גם הרבה מן הגרוזים ידעו לדבר עברית[3].

בתור עדות, שעזרא הסופר ידע על מציאות היהודים הגרוזים מציינים החוקרים את הפסוק "ואוצאה אותם על אִדו הראש בכספיא המקום - - - להביא לנו משרתים לבית אלהינו" (עזרא ח, יז.) ז. א. שעזרא הסופר שלח אנשים אל איזה אִדוֹ הראש בכספיא (אשר לפי דעת רבים מדובר פה על חופי הים הכספי.  הרכבי מביא בספרו "היהודים ושפת הסלאוים" בשם הרבה סופרים קדמונים, שבפי התושבים נקראו הרי קאווקזוס בשם כספיא ועלי להוסיף, שבגרוזיה מתקים גם עכשיו כפר בשם "כספי", רחוק בערך כחמשים ק"מ מטיפליס על יד מסילת הברזל, אשר לפנים היה שם ישוב גדול של יהודים), שישלח לו משם כהנים ולוויים לשרת בבית המקדש ההולך ונבנה.

כן מסופר ב"כרתליס צחורבא" הנזכר, שבזמן הנוצרי הגרו יהודים רבים, בערך עשרת אלפים נפש, לגרוזיה, והתישבו במערב גרוזיה, בגליל כותאים, מספר הגולים היה רב ועל כך תעיד גם העובדה, שכאשר מאי-איזו סיבה הוכרח חלק מהיהודים להגר ממערב גרוזיה (אִימָרֵט) למזרחה, נלוו אל שנים מגדולי היהודים זאַזאַ וציצי 3,000 יהודים. עד היום נמצאות בגרוזיה משפחות נסיכים גרוזים זאַזאַ וציצי-שווילֶבי, שיש להם מסורת-משפחה על מוצאן היהודי, הוא מחוץ לכל ספק. גם בין היהודים ישנן משפחות בשם זה, היושבות באותם המקומות, אשר תושביהם היו משועבדים למשפחות הנסיכים הנזכרים.

הגרוזים היו אז עובדי אלילים ועבדו ביחוד את האליל "אַרמַז" (אהורמיז) ואמונת סראהוסטר היתה נפוצה בהם, אשר המלך פַרנַואַז (המלך הראשון של גרוזיה, חי 300 שנה לפסה"נ) הכניס אותה בין התושבים. בכלל חיקה מלך זה בכל תהלוכותיו את הפרסים, בשל ההנחות וקבלת-פנים יפה, הן מצד ראשי המטות והן מהמלכים אשר מלכו אחריהם. היה מספר היהודים הולך ורב. הם חיו, כנראה, שבעי-רצון מהסדרים והחוקים אשר שררו אז בגרוזיה ביחס למהגרים. מרכז התישבות היהודים היה מצחטא[4] עיר הבירה של מלכי גרוזיה הקדמונים, וסביבותיה. הם התישבו על גדות אַרגווי וקורה, בכפרים: קאַרסאַן, קוֹדמאַן, דזַגווי, זאנַאווי, חַרקי, מַטאֶחי, כּספי, חַנדקי, מוּכראני, קוויתיס-רֶווי, ואוּריאֶת-אוּבָני (שכונת היהודים). כל הכפרים האלה היו מיושבים על ידי יהודים והרבה מן הכפרים והישובים נקראו בשמות יהודים, ואולם היום לא נשאר במקומות אלו שום זכר ליהודים.

מה היו הסיבות שגרמו להתרוקנות המקומות האלה מן היהודים וההתמעטות הכללית של מספרם? רדיפות והשמדת קהילות על ידי האזרחים, כמו שהיו בארצות ארופה, לא היו, בכל אופן אין אנו מוצאים שום סימנים ותעודות לזה. מה גרם איפוא לכך, שכיום אנו רואים הרבה מקומות, שעל פי המסורת, השמות והשרידים[5] שנשארו רואים אנו שבזמן מן הזמנים נמצאו פה ישובים יהודים פורחים ומשגשגים וכעת לא נשאר מהם שריד ופליט? את הפתרון צריכים אנו, אולי, לבקש בגורלה של גרוזיה עצמה, אשר היה מיוחד במינה. ארץ קטנה ויפה זו, נוצרית על פי אמונתה, נתונה בים של שבטים ועמים פראים, בעלי דתות שונות, על פי רוב מושלמים, היא היתה לכן בכל משך הזמן לבז ולמשיסה, ומלחמות אין קץ היו לה תמיד עם אויביה מסביב. ומובן מאליו, שגם קהילות היהודים סבלו יחד עם הדרוזים מהמלחמות וההתנפלויות התכופות של האויב. היהודים סבלו אולי יותר, יען כי סוף סוף לא מסר מי שהוא את עצמו כל כך להגן עליהם "בשעת חירום" ובמנוסת בהלה, וככה נשמדו קהילות שלמות, נטמעו ואבדו, או נדדו לארצות השכנות אל העמים המושלמים מסביב, על מנת להבטיח את חייהם.

במקורות הגרוזים אנו מוצאים הרבה דברים, שקשה לעמוד על אמיתוּתם ההיסטורית, כן מסופר בהם, שכאשר העמידו את ישו הנוצרי לדין ודנו אותו לצליבה, נוכחו על פי הזמנה מיוחדה גם מגרוזיה שניים מגדולי היהודים אֶליוס (אליהו) ממצחטא ולוֹמנינוֹס מקאַרסאַן, ובשובם לגרוזיה הביאו עמהם את בגדו של הנוצרי, אשר נפל להם לחבל.

גם אחרי חורבן בית שני באו גולי יהודה לגרוזיה בימי מלכותו של בַרטאַם בן אדרַך מלך גרוזיה. על מאורע זה אנו מוצאים ב"כרתליס צחוֹרֵבָא קטע כזה: " אספסינוס (טיטוס?) קיסר רומי החריב את ירושלים היהודים, אשר יצאו את הארץ, באו למצחטא אל אחיהם היהודים אשר ישבו כבר שמה. בתוך הגולים נמצאו גם בני "בר-אַבָא"[6], זה, שהיהודים שיחררו אותו מן העונש במקום ישו."

הנצרות התחילה להתפשט בגרוזיה כבר מהמאות הראשונות. בתחילת המאה הרביעית, כשהמלך מיריאַן קבל את הנצרות על ידי נינַא הקדושה, הוכרזה הנצרות לאמונה  רשמית של המדינה. המקורות הגרוזים העתיקים חשבו את נינא זו לעבריה, אבל החקירה האחרונה הוכיחה, שהיא היתה אשה רומאית. היא באה בתחילה לכפר אורבניסי (בשנת 314), ומצאה את הכפר מיושב על ידי יהודים (עד הים נמצאים בכפר זה שרידי בית כנסת יהודי עתיק, אשר עליהם מתנוסס כעת בנין כנסיה נוצרית). והודות לידיעתה את השפה העברית יכלה לקיים יחסים עמהם. היא גם ראתה בעיניה את בגדו של הנוצרי (כך מסופר במקורות גרוזים), אשר לפי המסורה נפל לנחלה ליהודי מצחטא. בידה עלה לנצר את החכם היהודי אביתר עם בתו סידוֹניה ובני משפחת "בר-אָבָא", אשר בשכר זה קבלו לנחלה את עיר "ציחֶי דידי". המסורת הגרוזינית מייחסת תפקיד גדול בהפצת הנצרות בגרוזיה לנינא הקדושה, לאביתר ולבתו סדוניה. הם ידועים בספרי הכנסיה הגרוזית בתור קדושים, ואיזה תפילות ומזמורים ודיעות היסטוריות שונות המובאות בספר "כארתליס צחורבא", מיוחסות לאביתר ולבתו. נינא היתה סובבת ממקום למקום עם הצלב בידה ומנצרת את התושבים[7], אבל בין היהודים לא הצליחה ביותר. הם נשארו באמונתם. היא מתה בגרוזיה ונקברה בכפר בוֹדביסחֶווי.

גם השליחים ידעו על אודות גרוזיה והיהודים הנמצאים שמה.  מסופר, שכאשר חילקו השליחים ביניהם את חלקי הארץ להטיף שמה לאמונה החדשה, נפלה גרוזיה בחלקו של השליח אנדרי, תלמידו של ישו, להפיץ שמה את הנצרות.

גם באוּדזַ'רמַא, עיר המלוכה השניה של מלכי גרוזיה הקדמונים ובכפרים סביבותיה, נמצאו יהודים במספר רב. מן הנשים היהודיות מזמן ההוא ידועה האישה שלומית מאודז'רמה, שהיתה מפורסמה בחכמתה וידיעותיה בתולדות גרוזיה, היא קבלה את הנצרות וכתבה את תולדות נינא הקדושה.

גם בטיפליס[8] בהיותה עוד כפר קטן, מזמן קדמון מוצאים אנו עקבות הישוב היהודי. עד היום ברובע הישן של העיר, לרגלי ההר, יש רחוב הנקרא "בית-חיים". לפי המקורות הגרוזים, היה נמצא לפנים סמוך למקום הזה ישוב יהודי ובמקום הזה היה בית-קברות יהודי, אשר קוראים לו "בית-חיים". כעת עומד במקום זה בית-יראה ארמני בשם "כנסית בית-חיים".

כבר מזמן קדום שררו יחסים טובים בין היהודים והאזרחים. היהודים נהנו מכל הזכויות המדיניות והאזרחיות כהגרוזים עצמם, ומושלי גרוזיה לא הבדילו אותם לרעה. העם הגרוזי היה מטבעו אוהב גר והיה מקבל את כל הבא לארצו בסבר פנים יפות. לחובתם המוסרית חשבו להתיחס בכבוד ליהודים, בדעתם, כי משפחת הבגרטיונים, בית-המלכות האהוב והמכובד כל כך על העם הגרוזי, היתה מזרע היהודים. כמו כך ידעו, שאלה האנשים הגדולים, האבות ואנשי השם הנזכרים בכתבי הקודש: אברהם, יצחק ויעקב, משה, דוד, וכן ישו והשליחים, כולם ממקור יהודה יצאו. והדבר, אשר שימש למקור שנאה לעמים אחרים בארצות אחרות, היה בגרוזיה למקור ברכה ליהודים. יחסי-אהבה אלה שררו ביניהם עוד מזמן קדום עד מלכות הבגרטיונים ועד בכלל. אולם אחרי כן משתנים הענינים, כשהנצרות התחזקה בארצות מערב אירופה והתחילה לרדוף את היהודים ולהצר צעדיהם ולהביט עליהם כעל מעני אלהים ושותי דם הנוצרים.

לאט לאט התפשט הרעל הזה גם בארצות אחרות וגם גרוזיה לא נמלטה ממנה. גם שם התחילו להביט על היהודים כעל מעני אלהי הנוצרים וגם האגדות והדיבות על דבר שימוש דם הנוצרים מצאו קן בלבותיהם, אם כי השנאה הזאת לא התבטאה בחריפותה ובמרירותה כמו בארצות אירופה. רדיפת היהודים במערב אירופה מתחילה מהמאה השמינית, ימי הבינים, ימי חושך ואפילה לעם ישראל. אולם בגרוזיה עומדת הממשלה עצמה, בית הבגרטיונים, למגן ליהודים יושבי גרוזיה, משתדלת לפזר את העננים מעל שמיהם ולקרוע את רשת השקרים והדיבות הנארגים מסביב להם ודואגת להבטיח את חייהם ולהגן עליהם בעתיד. המדינה עצמה, בתור מעוניינת בהבטחת חיהם ורכושם בעתיד מכל רדיפה והתנגשות בשלומם ובזכויותיהם, מכריזה על היהודים בתור קניני בתי-היראה הגדולים, ההגמונים והכמרים, ומשעבדים אותם להם החל מהמאה העשירית, כדי שחייהם יהיו בטוחים יותר תחת חסותם. מאותו הזמן והלאה אנו מוצאים את היהודים משועבדים לבתי-יראה הגדולים של מצחַטא, גַלַטי, אַללָוֶרדי, ציון, וכן לבתי-יראה קטנים מאלה. הודות לזה נשארים היהודים שקטים ובטוחים. כל משנאיהם ורודפיהם ידעו מראש, שכל הנוגע בהם עתיד ליתן את הדין לפני הפטרון שלהם, אשר אימתו עליהם. לכן לא העיזו לנגוע בהם לרעה. גם היהודים מצדם היו נוחים, לא הקניטו את התושבים, חיו בצניעות ובהכנעה ונשאו את גורלם בדומיה.

היהודים המשועבדים לבתי-היראה ולהעומדים בראשם היו מעלים לפטרונם שלהם מידי שנה בשנה מס מכל הבא לידם: חיטה, תירס, יין, דונג, דבש, חוטי-ארג ועוד. מלבד המסים והמתנות האלה היו תמיד מוכנים לשירותם ולהוכיח בכל מקרה לפטרוניהם את נאמנות רוחם.

מעניני הצבא והמלחמה היו היהודים פטורים ובמקום זה היו משלמים מס מיוחד, אבל בשעת הצורך, היו היהודים הגרוזים מראים גם במקצוע זה את שירותם להמדינה, ומוכיחים את נאמנותם בין בשכלם ובין בממונם ותמיד היו ערים לכל דבר מדיני המתרחש מסביב לארץ מגוריהם. כשהתפלגה גרוזיה (בהמחצית של המאה החמש עשרה) לשלוש ממלכות (כאַרתלי, קַחַטי, אִמֶרֶתי) ולחמש נסיכויות, עשה הדבר הזה רושם קשה מאד על יהודי גרוזיה:  אבדן אחדותה של גרוזיה היה גם אבדן אחדותם הם ותמיד היו רואים בזה סימנים לרעה למצבם. כאשר עבר מחוז אחלציק לידי המושלמים, היו יהודים עוברים את הגבול, באים לגרוזיה ומספרים למלך ולשרים אודות השולטן והרוחות המנשבות שם, דבר אשר היה לו ערך מדיני גדול בשביל גרוזיה.[9]

אולם במרוצת הימים, מפני אי-אלה סיבות וגורמים שונים, משתנה המצב בגרוזיה, כוחות בתי-היראה והעומדים בראשם הולכים ונחלשים, באופן שאין להם עוד אותו הכח ואותה ההשפעה הנחוצה להן על נתיניהם-משועבדיהם, כשמרגישים בזה היהודים, מפחדם שלא יישארו הפקר "ומרמס לרגל השור והחמור", מתחילים הם לחפש אחר אדונים ופטרונים אחרים מבין הנסיכים והאצילים, שיהיו חוסים בצלם ויהיו למגן להם. וככה עוברים המה משיעבוד לבתי היראה לשיעבודם לנסיכים ואצילים, על הרוב מבכרים הם להשתעבד ולחסות בצל אלה האדונים, שלפי המסורת התיחסו על זרע ישראל. החל מהמאה השתים עשרה עד מחצית המאה התשע עשרה, זמן שחרור האכרים ברוסיה וגרוזיה, היו היהודים משועבדים להנסיכים האלה: דאַדיָני, אֶריסתָווי, צֵרֶטלי, ועוד במערב גרוזיה, מַטשבֶלי, אַוַאלישווילי, פַלַוֹנדוֹף, ציצישווילי ועוד במזרחה.

ידיעות מרובות ובעלות ערך אין לנו ממצב היהודים בימי אדוניהם-משעבדיהם וכן על היחסים ביניהם, אבל ידוע שלא היה כמעט נסיך ואציל בגרוזיה, שלא היו לו מספר משפחות של יהודים משועבדים לו ונחשבים לקניינו, ועשה בהם כרצונו. היהודי היה מעלה מס לאדוניו מידי שנה בשנה, שהיו קוראים לזה "קוּלוּחי", הספיקו נעלים ומלבושים המשרתים בבית האדון ועוד דברים ממין אלה. נתונים בידי אדוניהם-משעדיהם היו תמיד תלויים בחסדם ובמצב רוחם. היו תקופות, שיד הממשלה היתה חלשה והנסיכים והאצילים הפרועים רדו בנתיניהם ועשו בהם ככל העולה על רוחם. היו מוכרים אותם לארצות אחרות לעבדים, היו חוטפים את הילדים, ביחוד הבנות, מבית הוריהם ומוכרים אותם לערי תורכיה ונותנים כנדוניה לבנותיהם משפחות שלמות של יהודים. היו גם אדונים קשים, אשר התנהגו באכזריות נוראה עם משועבדיהם כהגרוזים כהיהודים, הכו אותם, גזלו את רכושם ושלטו בגופם כבהמות.

לדוגמה ממצבם בידי אדוניהם  והערך אשר היה ליהודי בעיני אחדים מהם, נביא עובדה אחת מהמאה השתים עשרה. בשנת 35 למאה זו, היה הגמון גרוזי אחד, דוֹמַנטי שמו, שחי זמן ידוע ביון  ובמשך הזמן הזה התחיב להסוחרים הצרפתים ולהפטריק היווני 5500 לאו (550 רובל בערך), כעבור זמן מה תבע הפטריק את החוב מגרוזיה, דומנטי זה לא ידע מה לעשות, לא היה לו במה לשלם ולבסוף שולח הוא תמורת חובו 17 יהודים וגביע זהב[10] מזה אנו רואים שהאדונים הגרוזים לא רק הקדישום לבתי יראה ונתנום כנדוניה לבנותיהם, אלא גם את חובותיהם שלמו בהם. ככה עשו גם הנסיכים מבית אָרבִליָני עד אשר לא נשאר אצלם אף נתין יהודי אחד מפני שכולם נמכרו על ידם לארצות אחרות, ניתנו במתנה, או החליפום בחפצים שונים.

האדונים במזרח גרוזיה (כּארתלי)  היו עריצים יותר ודספוטים גמורים, כאשר התנהגו עם משועבדיהם האכזריות, ומפני זה התחילו היהודים לזרום ממזרח גרוזיה למערבה (אִמֶרֶטי), שם היו האדונים יותר מחונכים ויחסיהם לנתיניהם היו יותר אנושיים. הם הקדישו על הרוב את עבדיהם היהודים לבתי יראה, דבר הנחשב ליהודי להנחה גדולה. בהכתבים הגרוזים העתיקים אנו מוצאים ידיעות, על דבר הקדשת משפחות יהודים על ידי אדוניהם לבתי יראה בתור הודאה לאלהים. הנה למשל מוצאים אנו ידיעה כזו מסולומון השני מלך אִמֶרטיָה) 1800) "היות וברצונו הטוב של סולומון הראשון מלך אמרטיה נחצב לו קבר במנזר גֶ'נַטי, לכן הנני מצדי מקדיש להמנזר שלוש משפחות מנתיני היהודים ועליהם יהיה לשלם להמנזר מידי שנה בשנה 15 רובל וליטרא[11] דונג[12]."

גם מרים המלכה, בת נסיך דדיאַן, אשת סולומון מלך אִמרטיה, מקדישה מצדה בהמאה השמונה עשרה משפחות אחדות של יהודים, אשר קבלה כנדוניה מבית אביה ממינגרֶליָה.

בכלל נחשבו היהודים לאלמנטים רצויים מאד בגרוזיה וכל אציל ונסיך היה מעונין בנתין יהודי, עד כי היו מקרים שאציל אחד היה מתנפל על השני וחוטף ממנו את נתינו היהודי.  למשל אנו מוצאים שבשנת 1799, מתאונן נסיך אחד (רוֹסטאָם פלוֹנדוֹף) לפני מלך בארתלי, שהנסיך צרטלי מאימרטיה התנפל על כפרו וחטף ממנו יהודי אחד עם משפחתו והוא מבקש מן המלך, שיכתוב למלך אמרטיה לצוות על צרטלי זה, שישיב לו את נתינו היהודי, כי הוא קיבל אותו כמוהר מאשתו.

מן הידיעות המצומצמות האלה אפשר גם לראות, שאמנם לא סבלו היהודים בגרוזיה מצד הממשלה, כמו בארצות אחרות, מגזירות קשות ורדיפות דתיות מסודרות. אבל בכל זאת מצבם לא היה מזהיר ומצאו אותם די תלאות וצרות בין המלחמות התכופות ובין המבוכות הפנימיות, אשר גרמו להפקרות ועריצות מצד אלה, שגורלם היה מסור בידיהם.  וכל זה הוא כנראה הגורם הראשי לטמיעת היהודים ברצון או באונס, ולהתמעטות הכללית של מספרם בהמאות האחרונות, עד כי בהיות אֵרטשיל מלך אִמִרֵטיָה בשנת 1703 במוסקבה ובתארו לפני הנסיך גאלווין את מצבה של גרוזיה, הוא מצין בין השאר, שכל התושבים הם נוצרים, מלבד מספר מצומצם של יהודים. כל חוקרי דברי ימי גרוזיה מאשרים את העובדה, שחלק הגון מן העם הגרוזי, ביחוד במערב גרוזיה, האימרטיים והגוּריים, מזרע היהודים מוצאם, היינו מהיהודים, שנטמעו בין הגרוזים, קלסתר פניהם, נימוסיהם, שמות המשפחה וגם השמות הפרטיים העבריים הנפוצים בהם כל כך במדה מרובה מכריזים בגלוי, שאכן יש יסוד להשערה זו. גם כיום מוצאים אנו ביניהם הרבה שמות עבריים כגון: אברהם, יצחק, יעקב, משה, דוד, שלמה, יוסף, גבריאל, מיכאל, אליהו, אלעזר, בנימין, יהורם, זכריה, מלכיה ועוד. וכן שמות הנשים: תמר, מרים, שרה, חנה, אסתר, שושנה, שולמית עוד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] משנת השמונים להמאה שעברה מתחילים להופיע אי-אלה ידיעות ומאמרים בנוגע ליהודי גרוזיה. מלבד ספרו של י. י. טשארני, ו"ממלכת אררט" של ה. כשדאי (בהזמן האחרון גם ספרו "שבטי יעקב ונצורי ישראל "), גם שפ"ר, הרכבי ועוד, פירסמו איזה ידיעות וחקירות על דבר היהודים הגרוזים, ביחוד נכנס פרק חשוב בשם "היהודים בקאווקאז" מאת דוד מגיד בהיסטוריה הישראלית הגדולה שהתחילה להופיע ברוסית לפני המלחמה בהוצאת MNP במוסקבה, עבודה קולקטיבית, שהשתתפו בה הסטוריונים מומחים מחכמינו ומחכמי אומות העולם (חבל, שהוצאה חשובה זו פסקה באמצע מסיבת המלחמה).

[2] מסביב לפרובלימה זו עוסק צבי כשדאי וספרו "שבטי ישראל ונצורי ישראל" כולו מוקדש לפתרון שאלה זו. בספר יש חומר חשוב לחקירת הפרובלימה על עשרת השבטים ויש הרבה השערות המתקבלות על הדעת וראויות לתשומת לב. בכלל נכונה היא ההנחה הכללית, שעקבות עשרת השבטים צריכים אנו לחפש בהמזרח הקרוב, חלק הארץ, אשר היה ידוע ביותר להעולם העתיק ואשר בו ארעו המאורעות הכבירים של הזמן הקדמון. כמובן, יש לחלוק על הרבה מסקנות, וביחוד צריכים להיות זהירים בהגדרת המקומות, בהחסרת והוספת האותיות וחילופיהן ואין לסמוך כל כך על זה, יען כי "מתודה" של חקירה כזו מביאה לפעמים גם לידי השערות מוזרות ואפשר על ידי זה "לרחק את הקרובים ולקרב את הרחוקים".  ואולם גם המחבר הנכבד אינו קובע מסמרים ומציע את מסקנותיו בתור חומר, מה שיש בספר זה בנוגע לגרוזיה וליהודים הגרוזים, אעיר הערות אחדות בהמשך הדברים.

[3] בשפה הגרוזית מוצאים אנו הרבה מלים ושורשים מהשפה העברית, כגון: שלום, ברכה, דת, דין, כותל, קשר, חרבה, מערה, חור, יחך, מעלה, כיס, פתיל, צורה, זית, שמע, קבל, שעה, לקק, ועוד. אמנם היה זמן, שהערבים משלו בגרוזיה והשפה הושפעה גם מהם, אבל ישנן מלים שמוצאן עברי טהור. וזה מאשר את העובדה, שאמנם במשך זמן מה היתה השפה העברית בפי הגולים. אגב, הנני להעיר פה, שהמלים אשר מצין ה. צ. כשדאי בספרו "שבטי יעקב ונצורי ישראל" עמ' 94, בתור מלים עבריות בהשפה הגרוזית, אין אף מלה אחת מהן בהוראה זו בהשפה הגרוזית, מלבד המלה "חרדל", שסוף סוף איננה מלה עברית.

[4] הרבה מן החוקרים רוצים להוציא את השם הזה מן השם  "משך" הנזכר בתורה, אבל שם בעיקר הוא בא בתור כנוי לעם ולא למקום, והעם אשר ישב במצחטא מעולם לא נקרא בשם זה. אולם יש לשער מציאות שבט כזה, שנקרא בשם "משך", במקום אחר בגרוזיה. חבל שלם בגליל אלחציק נקרא מזמן קדמון עד היום בשם "מסכתי" והעם היושב שם בשם "מסכי" (השין העברית מתחלפת אצל עמים אחרים תמיד ב"ס, כמו משה – מסה, שושנה – סוסנה ועוד) משבט זה יצא המשורר המהולל, תפארתה, של גרוזיה, שותא רוסתאַוולי, מחבר האיפוס המפורסם "לבוש עור הנמר", אשר חי בהמאה ה-12 בתקופת תמר מלכת גרוזיה. בפרק האחרון של האיפוס מזכיר הוא אאת עצמו בשם זה: "אני כותב והשר 'מסכי' מרוּסתאווי" [בתרגום גאפונוב: משורר מסחי מללתו מרוסתוי, ג. ק.]

[5] גם היום יפגוש הנוסע בכפרי גרוזיה בניני-אבן עגולים וגבוהים הנקראים "מבצרים" או "מגדלים", אשר שמשו למחסה ולמסתור בזמן התנפלויות האויב ותבוסה, במבצרים קטנים אלו התבצרו כמובן רק ראשי העם וגדוליו ואילו שאר התושבים וביחוד היהודים נעזבו ביד הגורל.

[6] עד היום נמצאות בגרוזיה משפחות גרוזינים בשם זה: באַראַבו – שבילבי (בהוספת נון באמצע).

[7] עד היום נמצא בית-היראה הגדול "ציון" אשר בטיפליס , צלב ישן נושן עשוי מעץ גפן עם שערות אשה כרוכים עליו, אשר המסורת הגרוזית מייחסת אותו לנינא הקדושה, שעם צלב מעץ-גפן זה בידה היתה מחזרת ממקום למקום ומנצרת את התושבים.

[8] יש הרוצים "ליהד" את השם הזה, כאלו נוצרה מן המלה העברית "טבילות", אשר גם ה. צ. כשדאי בספריו "שבטי יעקב וממלכות ישראל" מזכיר את זה בשם איזה "חכם" ונותן ערך להשערה זו. אבל עלי להעיר, שכל זה כמו שם העירה "סוּראם" בסרסם ל"שיראים" ול"שרה-אם", היא  אמצאת חכמים "מתחכמים" ובטלנים ואלה השערות הבל. הטעם האחד הוא, שהיהודים לא ביטאו מעולם את ה-ת כ-ס ולא יכלו לקרוא "טיפליס" במקום "טבילות". שנית, העיר נקראה על שם מעינות החמים הנמצאים בה וזה הוא שם גרוזי טהור  (בגרוזית "תפילי" – חם). העיר נוסדה בהמאה החמישית לאחר הספירה על ידי וכטאנג ה-1 ומסוף המאה ה-5 ואילך נחשבה לבירת גרוזיה במקום מצחטא.

על דבר יסוד העיר ישנה אגדה יפה, שגם אינה רחוקה מהאמת: במקום זה, שעכשיו עומדת טיפליס, בירת גרוזיה, היתה ערבה נוראה ויערות ושיחים סבוכים כיסו את כל הסביבה. פעם יצא המלך וכטאנג ה-1 לצוד ציד במקום זה. הוא ראה עוף פורח, ירה בו את חיצו ופצעהו. העוף נפל לארץ, בין השיחים, וכאשר התחיל המלך לחפש אותו במקום שנפל, מצא אותו נופל בשלולית של מים רותחים והוא כולו שלוק. המלך התפלא על זה, בראותו את המים הרותחים יוצאים מבטן האדמה ונעלמים בין השיחים. אז ציווה לברא את היער ויסד על מקום זה עיר וקרא לה "תפיליס" (כך נקראה העיר בגרוזית והרוסים קראו לה "טיפליס" על שם המעינות החמים הנמצאים בה.

[9] טשיטשינאדזה: היהודים בגרוזיה.

[10] מסע טימותאוס לירושלים. (מובא בספרו של ז. טשיטשינאדזה) הנ"ל.

[11] הליטרא הגרוזית היא קרובה לתשעה פונטים רוסיים.

[12] גורז'רבי.