_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

היהודים בחילופי המשטר בגרוזיה

נתן אליהשווילי

לתוכן הענינים

בתחילת המאה הי"ט חלו שינויים יסודיים בחיים המדיניים של גרוזיה. היתה זו מדינה נוצרית קטנה הנתונה, כמו שהזכרנו לעיל, בים של עמים פראים וזרים, רובם מושלמים, אויביהם בנפש. היא סבלה לעתים תכופות מהתנפלויותיהם של תורכים, פרסים, ערבים, מונגולים, דאגסטנים ועוד ונלחמה אתם בגבורה ובחרף נפש להגן על נפשה ועל קיומה המדיני. אבל יחד עם זה הרגישה, שבמצב כזה לא יימשכו ימיה ואם אין ברצונה להיכחד מתחת לשמי ה', עליה לבקש בעלת-ברית חזקה ואדירה, אשר תחת מוטות כנפיה יכלה לחסות ולהמשיך את קיומה. לבסוף נמצאה לה גם בעלת-ברית כזו – רוסיה, אשר בתחילת המאה הי"ט היתה הולכת ומתפשטת לארכה ולרחבה ביחוד בכיוון גבולות תורכיה. אירקלי השני מלך גרוזיה, כרת אמנה עם יקטרינה מלכת רוסיה, ולפי כתב-האמנה נכנסה גרוזיה תחת חסותה של רוסיה. הוא התנפל על תורכיה יחד עם הצבא הרוסי ונלחם עם אויבי ארצו בגבורה נפלאה. בשנת 1795 התנפל אגא-מחמד חאן מלך פרס בחיל כבד על גרוזיה ואירקלי, עזוב לנפשו, באין עוזר וסומך, נלחם בתחילה בחרף נפש עם האויב, אבל לבסוף הוכרח לעזוב את טיפליס, אשר הפרסים בזזוה והחריבוה.

אירקלי מת בשנת 1798 ואחריו מלך בנו גיאורג השנים-עשר, המלך האחרון לגרוזיה. הוא היה איש רפה אונים ולא-יוצלח. כבר בחייו היה הכסא רופף למדי, ואחר מותו התאחדה גרוזיה לגמרי עם רוסיה (בשנת 1801). לכתחילה היו ההסכם והתנאים בין רוסיה וגרוזיה אחרים לגמרי, באופן שגרוזיה היתה צריכה ליהנות מהנהלה פנימית שלמה ועצמאותה לא היתה צריכה להיטשטש לגמרי. אולם ברבות הימים, הנשר ארך-הכנפים הכניס את צפורניו עמוק, עמוק, בבשרה של גרוזיה וכבש אותה לחלוטין.

גרוזיה נכבשה על ידי רוסיה. השלטון הגרוזי חדל-האונים נתבטל ותחתיו באה משלה תקיפה ולארץ הונח מאויביה מסביב. ההתנפלויות התכופות מצד העמים הסובבים אותה חדלו, אולם העריצות הפנימית, הפיאודליות, עוד נשארו בתקפן ושררו במשך זמן רב, כמו ברוסיה גופה, אשר רדתה בתושביה כנוצרים כיהודים. היהודים עוד המשיכו את מקצועם המסחר והרוכלות (טלטול מכפר לכפר). חילוף השלטון, כנראה לא השפיע עליהם בימים הראשונים כל כך ולא הביא שום שינויים בההווי שלהם, המצב הכלכלי נשאר עוד בימים הראשונים פרימיטיבי בשפל המדרגה כשהיה והמצב הרוחני עוד יותר. לחוצים ודחוקים מההתנפלויות התכופות ומאי-בטחון בחיים, בכפרים ובמקומות הפרזים, הן מן האויב החיצוני וכן מן האצילים הפרועים משעבדיהם – מתחילה ההתרכזות. היהודים עוזבים את מקומותיהם בכפרים ומתרכזים בערים ובעיירות, בהן מוצאים גרעיני הישוב היהודי.

כסדר, בזה אחר זה, עוזבות קהילות שלמות את מקומות מגוריהן בכפרים ובאות להתישב בערים כמו טיפליס, כותאיס, צחינוואלי, סוראמי, סאטשחרי, סודז'ינא ועוד. כל קהילה וקהילה מתיישבת בשכונה מיוחדת, בונה לה בית-כנסת לעצמה על פי רוב מן החמרים אשר נשאה עמה מכפר מושבה, קוראה לשכונתה בשם הכפר, אשר משם באה, ומתארגנת ליחידה עומדת ברשות עצמה. בעיירה אחת, צחינוואלי, אשר היתה מונה לערך ארבע מאות משפחות יהודים, התקיימו שבעה בתי כנסיות וכל בית כנסת וקהילתו נשא שם הכפר אשר משם באה כגון: "תַמַראִשַני", "ברֵטי", "קריחי" ועוד. התפלגות זו לקהילות קטנות עם "חכמים" ו"פרנסים", גרמה אחרי כן למעצורים ולעיכובים רבים על דרך התפתחותה הציבורית של היהדות הגרוזית.

חינוך הילדים נמצא עוד במצב הקודם:חינוך טרדיציוני, בלי שום שיטה ובלי שום סדר, ריק כמו בחיצוניותו כן גם בתוכנו. החינוך היה מסור בידי "חכמים", אשר לא קראו ולא שנו ולא ידעו בין ימינם ושמאלם והם חינכו דורות על דורות במשך מאות שנים. אמנם מזמן כיבושה של גרוזיה על ידי רוסיה, התחילה הממשלה לפתוח, לפחות, בהעיירות החשובות, בתי-ספר מסוגים שונים והמון עם הארץ התחיל לאט לאט לנהר אליהם ולרכוש להם שמה "ראשית דעת". אבל היהדות הגרוזית בכל זאת נשארה עומדת מן הצד ולא ראתה שום צורך ומחיצות בהבאת שינויים בחינוך ילדיהם ולא היה מי שיתן להם דחיפה ויעוררם לכך בין מבפנים ובין מבחוץ, תקופת ההשכלה והתסיסה הרוחנית הגדולה, שקמה בין היהדות הרוסית בשנות הששים והשבעים למאה הי"ט, עברה על היהדות הגרוזית כמעט בדומיה גמורה, בלי שיעשה רושם כל שהוא. אף כי עם כיבוש גרוזיה וחדירת הרוסים לארץ התחילו לאט לאט להיווצר גם ישובים של יהודי רוסיה במקומות המרכזיים בקווקאז, כגון, באקו, טיפליס, באטום ועוד. אבל במשך עשרות שנים, שני אחים אלה לדת ולגזע, עמדו זה בצד זה מבלי להשפיע זה על זה כלום.

היו לזה הרבה גורמים וביחוד השפה אשר הפרידה ביניהם ועשהום לזרים ואי-מובנים זה לזה. וצריך להיאמר במקום זה לגריעותא של הישוב היהודי האשכנזי בגרוזיה, כי מזלם הרע של היהודים הגרוזים גרם, שיהודי רוסיה אשר חדרו לגרוזיה בעשרות השנים הראשונות להתפתחות הישוב הזה, לא היו מן העידית שבאומה, מן התורנים והלמדנים, בעלי-היחס ואנשי המעלה, שבהם התגאו ליטא ופולין, ולא הביאו עמהם מזון תורתם ועושרם הרוחני להאיר את אפילת חייהם של אחיהם הנדחים אלה. אלה המהגרים היו על הרוב מן הזיבורית, עמי-הארץ מפליטי הצבא של נקולאי הראשון וכדומה, שהיה בהם יותר מן השלילי מאשר מן החיובי שביהדותם. ומה הפלא שהיהודים הגרוזים, אשר למרות חסרונם בידיעת התורה, היו על פי המסורת והקבלה, חיים דתיים וטרדיציונים, לא התקרבו אליהם, בראותם, שהם מתייחסים להרבה מקדשי הדת בקלות ראש ועמדו מנגד, עובדה היא, שעד היום לא זכתה טיפליס, עיר שיש בה ישוב הגון של יהודים אשכנזים (5000 נפש בערך) לרב, שיהיה ראוי לאותה איצטלא ויהיה בכוחו לפרוש מצודתו ולהשפיע מכוחו הרוחני כמו על עדתו כן על עדת היהדות הגרוזית. במשך עשרות שנים שירתו שם רבנים, שהיו או בורים גמורים בתורה ובעניני היהדות ורק שימשו כתריס כלפי הממשלה, או אנשים שלא עמדו על הגובה המוסרי הראוי והירבו רק מחלוקת וסכסכו איש ברעהו.     

אמנם התפתחותם השכלית ורמת השכלתם של היהודים הגרוזים היו בשפל. בכל זאת במוסריותם, בתום לבבם, בטהרת המשפחה וטהרת המידות עלו הרבה על שכניהם הנוצרים. ואף בהיותם בארץ אויביהם, גולים ונדחים, נתוקים מהעולם הגדול של היהדות והיהודים, בכל זאת לא באו עד דכא ולא ירדו עד הדיוטא התחתונה, בכל זאת היה ניכר, שהוא "עם אלהי יעקב". גם בהתפתחותם השכלית, לפחות בעניני החיים, הקדימו את שכניהם הנוצרים, היהודי אף כי לא היה מבקר שום בית ספר רשמי לבד מן ה"מדרש" (חדר), היה בכל זאת האחוז של היהודים יודעי קרוא וכתוב גם בשפת הארץ גדול הרבה מכפי אצל הנוצרים. היהודי היה יותר פיקח וער, והבנת החיים והסתגלות לתנאיהם היו יותר מפותחות אצלו.

גרוזיה, בבואה תחת שלטונה של רוסיה, יצאה מגבול הצר והמצומצם, חוגה התרחב ותושביה יצאו "למרחב העולם". לאט לאט התחילו החיים הפטריארכליים והפיאודליים להידחק מפני התפתחות החיים והתקדמותם. באוויר התחיל כבר מרחף הד שחרור האכרים מתחת יד אדוניהם-משעבדיהם. הנסיכים והאצילים גם כן הרגישו, שהקרקע מתמוטט מתחת רגליהם וכי חיים כאלה לא משכו לעולמים. לכן חיפשו גם הם דרכים אחרות בחיים, להבטיח את חייהם בעתיד. רובם התחילו להתקרב אל הממשלה, למדו על מנת לקבל משרות ותפקידים, להסתדר במשרדים ולשרת את כובשת ארצם – התחילה "רוסיפיקציה" גמורה.

גם במבנה הכלכלי באו שינויים. גרוזיה, נתונה עד אותו הזמן במכבש של עמים פראים, הבוזזים והשוסים אותם מכל צד, שאפה רוח לרווחה מיום שהתאחדה עם רוסיה וגבולות תנועתה התרחבו. נסללו מסילות ברזל וכבישים. התנועה גדלה, המסחר התפתח והמרחקים התקצרו, גם היהודי הגרוזי, אם כי בצעדים איטיים יותר, אבל בלי הפסק, התיחל לצאת אל ה"עולם הגדול". בעיירות הגדולות כבר צפו על פני תהום החיים היהודים עשירים וגבירים, בכותאיס, טיפליס, באקו, באטום, פוטי ועוד, הציצו סוחרים גדולים במנופקטורה ושאר תוצרת הארץ, שכבר הספיקו לצאת מד' אמותיהם של עולמם המצומצם, עשו עושר וטעמו טעם חיים מרווחים. גם בעיירות הקטנות הוטב מצבם של הרבה משפחות. מזמן שחרור האכרים נעשה היהודי נצרך יותר ויותר לשני הצדדים: האציל והאכר. האציל הגרוזי היה תמיד נצרך לכסף לבלות את חייו במשתה והוללות במרכזי החיים והאכר, לחוץ על ידי אדונו בעבר ומשועבד לקרקעו, אשר תמיד התאמץ לפדותו מידו נצרך לכסף – ושניהם נצרכו ליהודי. אצלו היו מוצאים "פרוטות" ללוות והיהודי היה מלווה להם בעין טובה. על שטח זה היה לו ליהודי עוד מתחרה אחר – הארמני. אבל שניהם, גם האציל וגם האכר, היו מבכרים לעשות "עסקים" עם היהודי ולהחכיר לו את נחלותיהם מכפי עם הארמני, מפני שהיהודי לא היה יורד כל כך לחייו, לא היה "מוצץ את דמו" בארמני ובעיקר לא היה מעוניין לנשלו מעל אדמתו ולרשתו כמוהו. להיפך, היהודי היה מוותר לו מצידו בכל מקרה ונתן לו להתעודד, רק שייהנה הנאה כל שהיא, שתהיה לו פרנסה ועם כל השאר לא דקדק. 

היחסים בכלל בין היהודים ובין האזרחים נשארו טובים כשהיו, המסחר והתעשיה היו בהתחלת התפתחותם ורובם נמצאו בידי הארמנים (המסחר בסיטונאות) ובידי היהודי (המסחר הפעוט). באופן כזה לא התנגש התושב העיקרי, הגרוזי, עם היהודי על דרך החיים ולא היה מקום להתחרות ול"דחיקת רגל" של האחד על חשבון השני, זה הגורם הראשי של כל שנאת-לאום ללאום. הגרוזים בכפר היו רובם ככולם אכרים עובדים את אדמתם, ובעיר רובם פקודים, בעלי אחוזות ופועלים. ובאופן כזה היו מביטים על היהודי כעל "מתווך", כעל איש, שמקצועו ותפקידו בחיים להמציא סחורה והדברים הנצרכים ממין זה מהעיר אל הכפר ולהיפך. ולכן היו סובלים אותו ונתנו לו לחיות בעין יפה. אמת, שהרבה יהודים היו נגזלים ונהרגים על הדרכים ובכפרים לרגל מסחרם, אבל כל זה לא היה נושא אופי של שנאה לאומית, אלא של מאורע רגיל הנקרה בחיי-אדם  היום-יומיים על רכי החיים משודדים ואנשי-חמס שונים.

מענינת מאד העובדה, שאינטליגנציה, זאת השיכבה הסוציאלית, העומדת תמיד על המשמר של אינטרסי האומה, השיכבה, שתמיד היתה מן המקדימות בשנאת היהודים, השיכבה הזאת, האינטליגנציה הגרוזית, דווקא התייחסה בחיבה ובסולידריות ליהודים. גרוזיה, זאת הארץ הקלאסית של המהפכנים ולוחמי מלחמת החירות בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה העשרים, ארצם של ז'ורדניה, צאטלי, טשחַנקַלי, טשחידזֶה, דז'וּגאַשבילי (סטלין), גנטשקוֹרי ועוד, לא בגדה במסורתה והאינטליגנציה הגרוזית  תמיד התיחסה בחיוב ליהודים והשתתפה בצורתם, ידועה היא עמדת הצירים הגרוזים ב"דומת"[1] הממלכה הרוסית בכל השאלות היהודיות. והרי נאום של נגטשקורי בזמן שרצו להכניס את "שאלת בייליס" בדומת הממלכה, הגנת הסטודנטים הגרוזים בזמן הפרעות האודיסה, שאחדים גם מסרו את נפשם ונהרגו בידי הפורעים ועוד ועוד. הם תמיד הגינו על העם היהודי בחרף נפש מפני שונאיו ומנדיו ועמדו לימינו.

בשנות השמונים של המאה הי"ט התחילה תנועה לאומית בגרוזיה. קמו לה משוררים וסופרים, אשר ביצירותיהם שמו להם למטרה לעורר את העם הגרזי לשוב לחיים לאומיים עצמיים. הנסיכים אקקי צַרַטלי, אִליַא טשוטשואדזה, רפאל אריסתווי, דניאל טשוֹנכדזה ועוד, ראו בשיריהם ובסיפוריהם להעם הגרוזי להתנער מתרדמתו ונטעו בלבו אהבה וחיבה לארץ מולדת. רפאל אריסתווי, זה הקוֹלצוֹב[2] הגרוזי, תיאר בשיריו את האכר בעונייו ובסבלותיו ביגונו ובמכאוביו. אחדים מן הסופרים כתבו סיפורים, דרמות, אשר בהם ביקרו קשה את ההופעות השליליות שבחיי מרום הארץ, האצילים והרוזנים המבזבזים את רכוש האומה – את הקרקע – ומעבירים אותו לידי זרים, את האכרים המנוצלים על ידי הממשלה, את הנושים ונושכי-נשך שונים המוצצים את דם האכר כעלוקה. אבל, עד כמה שידוע, בכל משך תקופה זו לא השתמש ביהודי אף סופר גרוזי אחד בשום יצירה ספרותית, בתור חומר וטיפוס שלילי. כאשר הוא בא לתאר בסיפורו או בדרמותיו טיפוס של בוצע בצע, נושך נשך, מנצל, כילי וחרד על ממונו, אז לקח לו לחומר את הארמני ולא את היהודי וזה לא במקרה. הוא אמנם ידע, שגם בתוך היהודים יימצאו טיפוסים שליליים כאלה, אבל יחד עם זה ידע, שזה לא אופי ךאומי כללי, אלא תולדות חייו המיוחדים שהיו נתונים בהם במשך ימי גלותו הארוכה. להיפך, כשמי שהוא מן הסופרים נזכר ביהודי, אז דיבר עליו בחמלה וברחמים רבים.

סופרים ופובליציסטים אחדים במאמריהם ובסיפוריהם עמדו על המצב החומרי והרוחני הרוד של היהודי הגרוזי וקראו לבוא לעזרתו, להרימו משפלותו ולהושיט לו יד עזרה. גם לתחיה הלאומית של עם ישראל התייחסו בתחילה בחיוב ובהערצה. אקקי צרטלי כתב שירים אחדים יפים על חרבן ירושלים וגלות ישראל; אַרַידיון אֶודוֹשוולי כתב שיר יפה בשם "קינת עם ישראל"; אנטון פוּרצַלדזַה כתב דרמה מקורית בשם "יהודים או בית ישראל", תירגם שירו של פרוג "פרומתיאוס" ועוד ופירסם מאמרים פובליציסטיים חשובים בנוגע ליהודי גרוזיה. בבוא ה' אוסישקין בשנת 1902 לטיבליס בענייני הציונות, הדפיס השבועון הגרוזי של הסוציאל-דמוקרטיים "קוַאלי", (המסילה) מאמר חיובי גדול חשוב ומעודד וקידם בברכה את התנועה הלאומית ואת התעוררות העם היהודי לתחיה ולחיים חדשים. בכל הספרות הזרוזית החדשה אין אנו מוצאים כמעט אף יצירה אחת המתארת את היהודי בתור טיפוס שלילי ומעליב את כבוד עם ישראל[3] ככתם שחור על שמי גרוזיה ביחס ליהושים בזמן האחרון, יישאר רק מאורע אחד, אף כי לא היו לו שום תוצאות מעציבות. – זו היא "עלילת דם בכוֹתַאיס" הידועה, אשר נרקמה בידי אחדים משונאי ישראל ואשר עסקני צבורים ואנשים ידועים מיהודי רוסיה הגיבו על זה. ואכן, לא מצאה שם העלילה קרקע מוכשר להכות שרשים ושקעה כלעומת שהופיעה.

היהודים נשארו עד הזמן האחרון אזרחים גמורים ונהנו מכל הזכויות המדיניות והאזרחיות כהגרוזים עצמם. בזמן האחרון היה נסיון מצד הממשלה הצארית לשלוח יד בזכויותיהם אבל  הדבר לא הספיק בידה כל-כך.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] בית הנבחרים.

[2] משורר רוסי (1842-1809) נתפרסם ביותר בשירי-עם שלו.

[3] רק בזמן האחרון כתב סופר אחד (יעקב צינאַדוזֶה) דרמה בשם "מספר 21 עם צלב", מזמן מהפכת 1905, שאחד מגבורי הדרמה הוא יהודי פרובוקאטור (יהודי רוסי). הסופר ידוע לי בתור חובב-יהודים ועתונו "המולדת" תמיד היה פתוח לפנינו בשאלת היהודים הגרוזים. כאשר נפגשתי עמו והתאוננתי לפניו על דבר זה התמצל לפני בתום-לב וענה לי שכלל וכלל לא עלה על דעתו להעליב בזה את כבוד עם ישראל, אלא הוא במקרה השתמש בחומר של עובדה אמיתית, שהוא, הסופר, היה עד-ראיה לזה.