_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המאבק בין הציונות ומתנגדיה

נתן אליהשווילי

לתוכן הענינים

לחלוץ הראשון להפצת הרעיון הציוני בגרוזיה צריך לחשוב את העסקן הצבורי החרוץ והציוני הנלהב הר' דוד באזוב. על חשבונו אפשר לזקוף הרבה מההתעוררות הלאומית והעבודה הציונית בגרוזיה, ביחוד בקרב הנוער. הוא היה רב בעיירה נידחת, ממש מעבר ל"הרי חושך", באוֹני, ניתוק מהעולם ומהישוב הגדול של יהודים. אבל בכל זאת היה פעיל וער לכל דבר לאומי וציבורי. הציונות ורעיון ישוב הארץ היה תמיד קרובים ללב יהודי גרוזיה ועל שטח זה אפשר היה לעשות הרבה. אבל חסרו אז אנשים פעילים ובעלי השפעה. אמנם בטיפליס היתה קיימת כבר מזמן הסתדרות ציונית של יהודי רוסיה, אבל השפעתה בין יהודי גרוזיה היתה קטנה ומצומצמת. בין עסקני הציונות בגרוזיה ובכל ארצות הקוקאז יזהיר שמו של המנוח ד"ר מ. ל. שטרייכר. היה הוא האחד מבין כל חבריו לרעיון ולמפלגה מן היהודים האשכנזים, שהיה תמיד ער ופעיל ועמד על המשמר של אינטרסי האומה הציונית. זה היה אדם המסור בכולו להרעיון הציוני וחי ממש בשבילו. אותו אפשר לחשוב לאבי הציונות בגרוזיה ולמפיצה היותר ותיק, ולא רק בין הישוב של יהודי רוסיה, אלא גם בין יהודי גרוזיה, אשר תמיד התאמץ להתקרב אליהם ולהבינם וגם רכש לו השפעה ואמון רב בתוכם.

אמנם עד לידת הרעיון הציוני בגרוזיה נולד יחד אתו גם רעיון ההתבוללות, זה בן-הליווי של הציונות והתחיה הלאומית. צעד אחר צעד לווה הרעיון הזה כצל את הרעיון הציוני ומצא קן בלבבות אחדים מבני הנעורים. מכותאיס יצאה הרעה. כותאיס, שהיתה הראשונה כמו שהזכרנו, להתעוררות ולהתקדמות, כותאיס זו נהפכה אחרי כן לרועץ, לקו הקליריקאליסמוס המנוול ולהתבוללות המחוצפת. במצב זה, במצב של "עירוב תחומין" בין התרדמה וההתעוררות, במצב של ההתהוות וקבלת צורה איזו שהיא, השיגה המלחמה העולמית את יהודי גרוזיה.

המלחמה העולמית, כמו בכל מקום כן בגרוזיה, זעזעה, יחד עם שאר האזרחים, את היהדות הגרוזית עד היסוד. היהדות הגרוזית אשר עתה התחילה להתנער מתרדמה ממושכה במשך מאות בשנים ולסדר את חייה בתנאים ההווים ולתהות על חייה ומצבה, הוצאה פתאם ממסלול ההתפתחות הנורמלית. קודם כל נהרסו חיי הרבה משפחות, נתגייסו אנשים, בעלי-בתים ובעלי-משפחות, שלפי יום עמדו בשורות מלחמת הקיום ובנין חיים משפחתיים וחברתיים ונתפזרו לכל רוח.

בראשית המלחמה נדם הישוב העברי בגרוזיה בגלל הרעם הפתאומי ולא ידע מה לעשות. איזו שוויון-נפש, איזו אדישות אחזו את כולם וענייני הצבור כמעט שהוזנחו לגמרי. אבל עד מהרה שבה רוחו של ישוב זה אליו. התעורר ושבו לו הכוחות ורצון החיים שוב התחיל לזרום בעורקיו. התחילו הימים, ימי ברכה לסוחרים. אלה אשר רק השתמטו "מחרב היונה", מסופת המלחמה, והראו עירות, זריזות וכשרון ההסתגלות לחלופי החיים ותמורותיהם, גם הוציאו תועלת מאנדורלמוסיה[1] עולמית זו. כמו בכל מקום גברו, עתקו וגם עשו חיל במובן החמרי. על במת החיים צצו עשירים חדשים, אלה היורדים של אתמול שעלו לגדולה: "גבירי בין לילה" "עשירי המלחמה". בכותאיס, טיפליס, באטום ועוד קנו היהודים בתים על בתים ונחלאות והחיים המו ורעשו מסביב. אבל בתשואות חיים אלה זרמו החיים הרוחניים, נסגו בתוך ד' אמותיהם וצומצמו. כל העצבים היו מתוחים וכל הכוחות האינטלקטואליים המעטים חיכו לגמר המלחמה ולתוצאותיה והנה הגיעה גם המהפכה.

המהפכה הגדולה של שנת 1917, כמו בכל מקום כן גם בגרוזיה, רושמה היה גדול על כל עם ועם ובכל פינות החיים והחברה. זאת התקופה הנערצה והנשגבה בחיי האנושיות, "השם פה לאֶלם", אשר בה אדם מתרומם אל על, חובק שמים בזרועותיו ומאמין בכוחו וברוחו העז המחולל נפלאות. גם על היהדות הגרוזית היתה השפעתה גדולה, גם בציציות ראשה אחזה והניעה אותה. גם היא הרגישה, שהכבלים נפלו ומכסה הקרח אשר רבץ על הלבבות נמס, כל אחד ואחד חרג ממסגרתו והסתדר איש על דגלו ואיש על מחנהו. כל דגל ודגל וכל מחנה ומחנה יצא אל במת הצבור לעשות לו נפשות. נשמע גם קול הציונות והמאוויים הלאומיים אחרי שתיקה של שנים אחדות בגזירתו של הצאר הצורר. נתפרסם קול קורא של ציוני רוסיה להכנסיה הציונית בפטרוגרד, אשר בה היו צריכים להעמיד לא רק שאלות "ציוניות טהורות", אלא גם ליצור תוכנית של עבודה ציבורית ולאומית להבא, הציונות הגרוזית גם כן התכוננה לבחירות, לעבודה ולפעולה בתוך שדרות העם.

היהדות הגרוזית היתה תמיד כר נרחב לתעמולה לאומית וציונית. בזוויות נשמתה היו תמיד חבויים זיקי אהבה וגעגועים כמוסים וטמירים לאומה ולארץ, אשר היה די לנגוע בה, שתתלקח לשלהבת גדולה ועצומה, אבל לא הצליחה השעה ומפני אי-אלה גורמים ומסיבות שונות לא כוּון הזרם אל אפיק נכון ונפשה של יהדות גרוזיה נטרפה לכל הרוחות. כולם השתתפו בבחירות אל הכנסיה הציונית בפטרוגרד. גם האורתודוכסיה והצבור הכותאיסי, אף כי ניהלו תעמולה להצביע בעד רשימת האורתודוכסים החרדים ומחזיקי התורה והדת, אבל מן הצבור לא פרשו והשתתפו בבחירות ולא היו ביד אחת עם המתבוללים, אולם גם המחנה הקטן של המתבוללים לא נשאר קפוא על מקומו וגם הוא יצא "לפעול" ולהרים את קולו בתוך הצבור היהודי-הגרוזיני. קן המתבוללים וקלריקלים היתה, כמו שהזכרתי לעיל, כותאיס. הרעיון האנטי-ציוני  נולד שמה, במשך זמן קצר קיבל צורה כה חריפה וכבש תחת כנפיו חלק גדול מן הצבור היהודי בגרוזיה.

כשנפלה משלת קרנסקי ורוסיה באה תחת שלטון הבולשביקים, התפרדו מרוסיה הרבה ארצות ועמים קטנים ובתוכם גרוזיה, אשר ב-26 למאי 1918 הכריזה על עצמאותה בתור מדינה סוברנית, העומדת ברשות עצמה. רסן השלטון לקחה הסוציאל-דימוקרטיה (מנשביקים) הגרוזית, המפלגה השלטת, והוכרז שלטון דמוקרטי-רפובליקני. הסוציאל-דימוקרטיה שמרה על פרינציפי מפלגתה: חופש הדיבור, הדפוס האסיפות וכו' וכו'. ובאופן כזה נתנה אפשרות לכל מפלגה ומפלגה לעבוד בתוך הצבור ולנהל תעמולה כאוות נפשה באין מפריע. מרכז ההסתדרות הציונית היה בטיפליס ומשם היתה מצודתה פרושה על כל שדרות הצבור.

אחרי הכרזת עצמאותה של גרוזיה הראו המתבוללים פעילות רבה ואומץ לב והתחילו לתקוף במרץ ובעוז את הרעיון הציוני והלאומי בעתונות ובעל פה. גם האורתודוכסיה, ששמרה תמיד את עברתה להציונות ובכל עת-מצוא היתה מן המקדימים ליידות אבן בה, התחברה אליהם והתחילה לרדוף אותה באף ובחימה. בכותאיס חברו יחד כל המתבוללים והקלריקלים לשרש אחרי ה"שורש פורה ראש ולענה", הציונות. בראש המתבוללים עמדו משפחת חננאשווילי (שני סטודנטים יוסף ומיכאל) וראש הקלריקלים  ומנהיגם הרוחני היה הרב הכותאיסי, חכם ראובן, אשר אדיקותו הנבערה וקנאותו הנפרזה לא ידעו כל גבול. זה היה אדם בעל השגות פשוטות, לא ידע את העולם בכלל ואת העולם היהודי בפרט, אדם, שלא עלה בחכמתו ובכשרונותיו על חכם פשוט מחכמי גרוזיה, אבל מפני המקום שהוא נכנס בו (כותאיס נחשבה לעיר ואם ביהדות הגרוזית) והצבור שעמד תחת השפעתו  ועוד כמה וכמה סיבות גרמו, שהאיש הזה מילא בחיי היהודים הגרוזים תפקיד של ריאקציונר, קנאי חשוך  של ימי הביניים, המשתגע למראה קו האור, "זולל הציוניות".

הוא לא היה היחידי, על ידו עזרו ואתו עבדו גם שליחי הרבי מליבאוויץ. מאין באו אלה לגרוזיה? מזמן המלחמה העולמית כשזה גלה מארצו ומ"מקום כבודו" ונתגלגל לרוסטוב אשר על נהר דון, התקרב לקווקאז ונולד בו הרעיון לקחת לו את הבקעה הפרוצה הזאת ולגדור בה גדר, להפיץ את תורת החסידות בין יהודי גרוזיה ולהכניסם תחת כנפי שכינתו. דרך רוסטוב היו עוברים אחדים מסוחרי כותאיס, אשר התודעו אליו ואשר תפש אותם בלבותם והציע להם לשלוח אליהם את שלוחיו לארץ גרוזיה וביחוד לכותאיס. באופן כזה, במשך זמן קצר צצו פה ושם שליחיו עושי רצונו של הרבי הזה בגרוזיה, אשר היו מרביצים תורת רבם. כל הכנופיה הזאת ניהלה תעמולה נגד הציונות והרעיון הלאומי, הרעילו את האתמוספירה המלשינות וריבות-שוא וקוממו כנגדה החלק הגון מן הצבור בכל מיני אמצעים לא מהוגנים, בדימגוגיה זולה של יראת שמים ו"דת ישראל המחוללת בידי הציונים ר"ל". אלה הכריזו כל האמצעים לכשרים רק לרדוף, להשמיד ולהחריב את הציונות ואת הציונים עד חרמה, עד ששוחט אחד, יהודי אשכנזי, מחסידי ליבאוויץ בכותאיס, שקראו לו ר' זלמן, שלף את סכינו נגד קהל ועדה וקרא, שאף כי כתוב בתורה הקדושה "לא תרצח", מוכן הוא לשחוט עשרה ציונים בבת אחת אפילו ביום הכפורים עצמו "בלי ברכה".

ככה הורעלה הסביבה והתלקחה אש השנאה לכל דבר ציוני ולאומי במקומות אחדים בגרוזיה וביחוד בכותאיס, עד שהיה מסוכן להעלות שם ציון וארץ-ישראל על השפתים. חלק גדול מזה צריך לזקוף על חשבונו של הרבי מליבאוויץ, על חשבונו של מגן התורה והיהדות זה, כביכול, בגולה, שאחרים בזמן האחרון מתריעים עליו כל כך, ועל חשבון קולות הקוראים שלו נגד הציונות ונגד הרעיון הלאומי, שהיו נדבקים על כל כתלי בתי הכנסיות. באופן כזה הלכו הרבה כוחות לטמיון, נשמטו הרבה אפשרויות חשובות, שהיה אפשר לעשות בגרוזיה לטובת הצבור היהודי שמה ולטובת הארץ והישוב, וצריך לציין שגם הצבור הכותאיסי היה קרקע מוכשר לכך. עם הטבת המצב החמרי וצבירת הון "בשעת חירום", התרקם וקיבל צורה גם אותו האלמנט הידוע כל כך בחיינו הגלותיים – "בעל-הבית הנכבד", אותו בעל-בית השבע, השליו והמפהק מרוב טובה, המבליט את כרסו ומספק את תאוות הכבוד שלו בגבאות ובכל מיני פילנטרופיה. הלא זה המתחסד, המראה טלפיו לעין כל מבחוץ, והשקוע במ"ט שערי טומאה ואכול-תאוות בחייו הפנימיים. הוא "הירא-שמים" על חשבון אחרים, "בעל-בטחון" גדול בכל עניני הצבור, יהודי של "אם ה' לא יבנה בית" והלא-מאמין לקדוש ברוך הוא בעסקיו הפרטייים על פחות משוה פרוטה. וככה נתפלגה היהדות הגרוזית בעצם יקיצתה והתעוררותה לפלוגות פלוגות. הלאומים והציונים מצד זה וקלריקלים והמתבוללים מצד זה.

אולם גם הציונים לא טמנו ידם בצלחת. הם הכריזו מלחמה על כל הכנופיה הזאת בעתונות ובעל-פה וניהלו על פני כל החזית מלחמת מגן ומלחמת תנופה. באותה שנה, איזה חדשים אחרי המהפכה, באתי אני לטיפליס להשתקע. החיים הצבוריים היו משותקים לגמרי אצל היהודים הגרוזים בטיפליס. לא היה בית ספר עברי והילדים היו מפוזרים לכל הרוחות, אחדים אצל מלמדים פרטים ורובם בלי כל לימוד וחינוך. אז פנו אלי אחדים מנכבדי הקהילה  לארגן את הצבור ןליסד בית ספר צבורי. אם כי אני לא על מנת כן באתי לטיפליס, אבל נזכרתי בפתגם השגור והידוע של "במקום שאין אנשים". וגם חששתי, שמא גם אל קהילה זו יבוא איזה "מזכה את הרבים" של שליחי הרבי מליבאוויץ ויפרוש כנפו עליהם, לכן נתתי את הסכמתי ומיד ניגשתי להענין.

קודם כל סולקו הצידה הגבאים, אשר כבשו את עניני הצבור תחת ידם ולא עשו כלום ולא הניחו גם לאחרים לעשות, שכל זכותם היתה רק זאת שהם עשירים ו"בעלי-חזקה" והיות גבאים ולעמוד בראש הצבור. נבחר ועד-קהילה מורכב ממספר ידוע של אנשים, על הרוב מן השדרות הבינוניות והנמוכות, אנשים פעילים ובעלי מרץ, אשר רק צריך היה לתת להם כיוון ידוע ודחיפה נחוצה. נוסד בית  ספר עברי עממי בן חמש מחלקות. זה היה הנסיון הראשון בין היהודים הגרוזים של בית-ספר מאורגן ומסודר על יסודות פדגוגיים, עלפי שיטת עברית בעברית, שהוכתר אחרי כן כהצלחה  מרובה ונהפך כמעט לבית-ספר מופתי ליהדות הגרוזית ולזוועה וקללה להקלריקאלים שלה. הדבר היה בעצם תוקפן של המלחמה והמהפכות העולמיות. היינו נתוקים מהעולם היהודי הגדול. היה מורגש חוסר במורים, בספרים עבריים מתאימים. בכל זאת התגברנו על כל המכשולים ובעזרת מורים צעירים ובעלי מרץ (אחד מהמורים אז בבית ספר זה הוא כעת אכר בתל-עדשים[2] ניגשנו למלאות אחרי תעודתנו, לחנך נוער עברי, מדבר עברית ומחונך ברוח לאומי ויהודי, והתקוות לא הוכזבו.

במשך זמן קצר נשמע צלצול השפה העברית בפי ילדים בבית-הספר וברחוב ושרו שירים עברים לאומים. ראה הצבור והתרגש למראה עיניו ולמשמע השפה העברית בפי ילדיו, השתתף בכל כוחותיו בתמיכת בית הספר ובהחזקתו וכל הצבור הטיפליסאי של יהודי גרוזיה התרכז והתארגן מסביב לבית הספר ולוועד הקהילה, שעמד בראשו ונמצא תחת השפעתו, ולא ניתן לרוח המשחית, רוח ההתבוללות והקלריקאליזם השחור, לחדור לתוכו. ובו בזמן, שכותאיס נהפכה לקן ההתבוללות והריאקציה, היתה טיפליס מבצר עז להלאומיות והרעיון הציוני. בכדי להראות על ההבדל ששרר בין טיפליס וכותאיס ביחס לכל דבר לאומי וציוני, הנני להביא פה דוגמה אחת שתשמש לנו בתור עדות על הלך-הרוח של העדה הכותאיסית ועל דמותו הרוחנית של רבה "חכם ראובן" שעמד בראשה, זה היה, כמדומני, בשנת 1920, ולגרוזיה התגלגל באיזה אופן שהוא "פילם" ארץ ישראלי, שהיו בו תמונות מחיי הגדוד העברי במחנה וכן תמונות ממראות הישוב הישן והחדש. כשרק נודע הדבר להצבור היהודי בטיפליס נהפך הדבר לתעמולה ציונית חשובה ויום חג היה היום הזה להצבור היהודי בטיפליס. כל העם, מזקן ועד נער, טף ונשים, נהר אל הראינוע, אשר שם הציגו את התמונות ולא נשאר אחד שלא זכה לראות לפחות על היריעה את ארץ חמדתו. היו בתוך הבאים גם כאלה, שאולי זה היה בפעם הראשונה בחייהם שרגלם דרכה על סף הראינוע. ומה היה בכותאיס? רק נודע להרב הכותאיסי ולה"חבריה", שיציגו את התמונות גם שם, התאזר בכל כוחותיו והכריז בכל בתי הכנסיות "חרם חמור" על מי שילך לראות "את התמונות של הציונים יש"ו"[3]. ובו בזמן, שהבעלי-בתים הכותאיסאים היו ממלאים את בתי הראינוע, שהראו כל מיני תמונות פורנוגורפיות, והרב הזה לא היה חש ולא היה מרגיש, לא יכול היה לראות ברעה אשר ימצא את עדתו "בטמא את עיניו" למראה התמונות הציוניות.

באותו זמן הורגש צורך לייסד אורגן ציוני בגרוזיה, על מנת להפיץ את הרעיון הציוני בין יהודי גרוזיה וכן להלחם מעל עמודיו בכל הכוחות המחבלים והמהרסים.  הפריסה (העתונות) הגרוזית, אשר בתחילה היו שעריה פתוחים לרווחה למאמרינו המטיפים להגדרה לאומית עצמית ולהפצת התרבות העברית בין יהודי גרוזיה, כשהריחה ריח חילוקי הדעות וחילוק הלבבות בין היהדות  הגרוזית, שינתה את דעתה והראתה חיבה למתבוללים. וככה נעשתה הוצאת העתון בשביל יהודי גרוזיה לצורך השעה. ההסתדרות הציונית, אשר בטיפליס ובבאקו, הבטיחו עזרה כספית ובאופן כזה הוחלט להוציא שבועון ציוני בגרוזית בשם "חמַא-אֶבראֶליסַא" (קול עברי). מכמה וכמה טעמים מצאו לנחוץ להוציא את העתון בכותאיס, שם היו קוראים מרובים יותר והחזית נמצאה שמה. אז הציע לי הד"ר שטרייכר ועוד חברים מכותאיס, שאעבור לכותאיס ואקבל עלי את עריכת העתון והנהלתו.  אני סירבתי, יען כי זאת היתה אומרת לעזוב את בית הספר, שעמל כה רב הושקע ביסודו, ולהפקיר את התלמידים וכל עניני הצבור שנעשו יקרים לי במשך הזמן. גם החברים הרגישו בזה ולא הפצירו בי ולכן נמסרה עריכת העתון לסטודנט צעיר אחד, שלמה ציציאשבילי[4], צעיר בעל מרץ וציוני נלהב, אבל קצת בלתי-מסודר ולא מסוגל לנהל את הענינים כראוי, ביחוד מהצד החמרי. לכן, למרות הסיוע ההגון שהמציאו להעתון הזה שתי ההסתדרויות הציוניות הנזכרות וגם אנשים פרטיים, לא התקיים זמן רב (התקיים כשמונה חודשים בערך). אבל גם במשך זמן קיומו הקצר כבר הספיק לו העתון לרכוש את דעת הקהל, נשא את דגל המפלגה ברמה, ודן על כל הופעות החיים היהודיים בגרוזיה והשאלות העומדות על הפרק במרץ ובאומץ לב, תקף את כח חוגי המתנגדים "ודיבר את האויבים בשער".

אבל יחד עם זה גם המתבוללים ו"בעלי-הבתים" הכותאיסים הראו פעילות רבה. הם הכריזו בפומבי, שהם "גרוזינים בני דת משה", הדגישו את לאומיותם הגרוזית והפטריוטית שלהם לגרוזיה והשתמשו בכל מקרה שבא לידם להראות את הציונים כאויבי העם הגרוזי והעצמאות הגרוזית. והגיע הדבר לידי כך, שאידיולוגי המתבוללים והפלוטוקראטיה בכותאיס התחילו לפרסם גם, מאמרים אנטישמייים, מלאי שטנה והסתה נגד היהודים האשכנזים בהעתונות הגרוזית והרוסית שבטיפליס והכותאיס, הרוצים "לבולל" את "הגרוזים בני דת משה" בין היהודים. גם האינטיליגנציה הגרוזית שינתה את טעמה ואת דעתה ביחס להתנועה הלאומית היהודית ולא היו פניה אתה כתמול שלשום. בראותם את ה"חולשה היהודית" ואת מקור התרופה שלה לשיר את "מה יפית" ולרקוד לפני כל תקיף ובעל שלטון, השתמשו בחולשה זו, תמכו בהמתבוללים והתחילו לרמוז מצדם והפלוטוקרטיה  היהודית, שאם הם רוצים לשבת בארצם ולהינות מטוּבה, עליהם גם למכור את נפשם, לטשטש את לאומייותם ולהתבולל. הופיעו בתוכה גם "אנשי מדע" "אנטרופולוגים" (פרופ' דז'אואחישוולי, ד"ר גומרתַלי) "שהוכיחו" על פי "סימנים מובהקים" ו"חקירות אנטרופולוגיות", שהיהודים הגרוזים המה מצאצאי הגרוזים שקבלו את הדת היהודית (איך ובאיזה אופן קרה הדבר הזה, זה לא היה איכפת כל כך, מספיק היה ש"חכמת האנטרופולוגיה" היתה על צידם). וככה נוצרה ה"אידיולוגיה" של התבוללות "וגרוזים בני דת משה" בתוך היהדות הגרוזית.  

אחרי המהפכה והכרזת עצמאותה של גרוזיה, נולד הרעיון לארגן את כל היהדות הגרוזית תחת ארגון לאומי אחד חזק, שישמש ביאת-כוח  לכל היהדות הגרוזית כלפי פנים וכלפי חוץ. לא נקל היה כל כך להוציא את הדבר לפעולה, לנצח מסורת בת מאות בשנים של פירוד הלבבות ואל "איש לאהליך ישראל". לכן הוחלט לעשות כל זה בהדרגה: קודם כל לארגן את הקהילות על מקומותיהן בתור יחידות ואחרי כן לעשות את הצעד האחרון של איחוד כל הקהילות בגרוזיה. באופן כזה נגשנו לסדר ועד לאומי ליהודי טיפליס, שישמש אורגן עליון ובא-כוח של כל הישוב היהודי בטיפליס. הרבה מסיתים ומשטינים (משני הצדדים מהגרוזים ומהאשכנזים) עמדו לרעיון איחוד הקהילות, להפריד בין היהודים הגרוזים והאשכנזים, אבל השפעתנו היתה די גדולה עד הצליח בידינו, וכך נוצר אורגן מאוחד לשתי הקהילות הראשיות בטיפליס, היהודים הגרוזים והאשכנזים.

אמנם ועד לאומי זה היה במשך כל ימי קיומו עשיר בוויכוחים ועני ממעש.  כל זרם וזרם, כל מפלגה ומפלגה נעץ חרב בפתחו ולא ויתר על קוצו של יוד מתוכנית מפלגתו. ה"בונד" רצה לכוף את התורה הסוציאליסטית כגיגית והפך אותה לבמה להטיף ממנה תורה מלחמת המעמדות. הפועלי ציון ביקש לקדש את שם האידיש ברבים ולמסור את עצמו עליה. ריב המפלגות ופולמוס הדברים על "דוקטרינות מתות", שלא היו להם שום תפיסה בחיים הריאליים של הזמן ההוא והסביבה ההיא, אכלו את מיטב הכוחות של האורגן הזה ולא הספיק לעשות שום דבר ממשי.  אולם כל זה היה כלפי פנים.  אבל כלפי חוץ שימש לדימונסטרציה, לאחדות לאומית ולפלטפורמה צבורית חשובה.

בשנה ההיא (1918) אירע מאורע, שהוכיח לנו בפעם המאה ואחת, שבגולה אין לנו לסמוך על האומות, ו"חסד לאומים חטאת". הועד הלאומי הגרוזי הכריז על עצמאותה של גרוזיה וקרא לאסיפה המכוננת. היהדות הגרוזית היתה צריכה לשלוח שלושה צירים (אחד מיהודי רוסיה, ושניים מיהודי גרוזיה, החלוקה הזאת נעשתה נגד רצוננו). הועד הלאומי הטיפליסאי, בא-כח מאורגן ונבחר מכל הצבור היהודי שבטיפליס, לקח על עצמו את האינציאטיבה להזמין באי-כח כל הקהילות היהודיות מכל הערים המקומות שבגרוזיה, להכריז על עצמו כעל ועד לאומי של כל יהודי גרוזיה ולבחור צירים לאסיפה המכוננת הגרוזית. וכן היה.

לקריאתו נענו כמעט כל הקהילות. מכל המקומות נשלחו צירים וגם באי-כחם של חלק מהצבור הכותאיסי (הציונים והלאומים). לא השתתפו, כמובן, המתבוללים והקלריקלים הכאותיסטים שהם סדרו בחירות לעצמם. התכנסו בבית הכנסת גבאים ו"כלי הקודש" עם אחדים מהמתבוללים, הכריזו את אסיפתם באסיפה "בין מפלגתית" ובחרו בשני צירים, אלה נספחו לרשימת הסוציאל-דמוקרטים, כיון שיצאו אתם יחד ברשימה. הסוף היה, שוועד הבחירות לאסיפה המכוננת הגרוזית אישר את הבחירות של קומץ אנשים מכותאיס ופסלה את הבחירות של הוועד הלאומי הטיפליסאי ובאי-כח כל הקהילות היהודיות בגרוזיה. פה התגלתה הפוליטיקה המנוולת של הסוציאל-דמוקרטיה הגרוזית ביחס לשאלה זו. זה היה "גזל משפט" וקיפוח זכות בפרהסיא ובכוונה תחילה להרחיק את הציונים מהפרלמנט הגרוזי, דבר שלא פיללנו לו, שכה באופן ציני ירמסו את היקר והקדוש להם – הוא "חוק הבחירות", אשר כה התרינו עליו על כל פרשת דרכים. אפילו ה"בונד" התרומם באותה שעה לידי גובה של הכרה לאומית וכאשר נוכח שממנו לא יהיה ציר באסיפה המכוננת, הצביע בוועד הלאומי בעד הצירים הציונים על אף ה"בעלי בתים" והמתבוללים (האשכנזים). אבל חבריהם לדעה ולמפלגה, הסוציאל-דמוקרטים הגרוזים, לא השגיחו בסעיפי המפלגה והשתמשו בסעיפים הלאומיים-השוביניסטיים כפי שדרשה מהם הפוליטיקה הלאומים בתור "הוראת שעה".

הדבר הזה העליב אותנו עד מאד, אני גם ערכתי תזכיר חריף על שם יושב ראש הממשלה נוי זוֹרדניה  וראשי המפלגה טשחידזה וצרטלי. אבל התזכיר לא הוגש. אחדים מן החברים ומחברי הוועד הלאומי ראו לנכון וכטכסיסי יותר לעבור על המאורע בשתיקה. יען כי ראו פה כוונה מכוונת מראש והרפו את ידי. העדה האשכנזית הסתלקה באופן דימונסטרטיבי מזכותה והציר השלישי לא נשלח, וככה ישבו באסיפה המכוננת הגרוזית שני "באי-כח" היהדות הגרוזית מיהודי כותאיס, אחד סוחר פשוט והשני מלמד (חתנו של הרב הכותאיסי) שלא ידעו כלום ולא חפצו כלום, אלא תפשו את המקומות והיו מרימים ומורידים את אצבעותיהם באופן מכני, כפי הוראת המפלגה הסוציאל-דימוקרטית שדגלו בשמה. ואף זה עשו, סמוך לכניסתם הצהירו בשם היהדות הגרוזית, שאין להם שום תביעות וצרכים לאומיים ותרבותיים מחוץ לתביעותיו וצרכיו הלאומיים והתרבותיים של העם הגרוזי וכל שאלתם היא רק אחת, שיתנו להם חופש גמור בענינים הדתיים והרוחניים לא יכניסו שום שינויים ולא יוציאו את ההגמוניה מידי הקליריקלים על בתי הספר והחיים הדתיים והרוחניים של הצבור היהודי. וכאשר קיבלו הבטחה על זה מראש-הממשלה הסוציאל-דמוקרטית, אז הפלוטוקרטיה הכותאיסית והקלריקלים צהלו ושמחו וחגגו את נצחונם.

באופן כזה לא נשאר לציוני גרוזיה, אלא להיות האופוזיציה, לעקוב אחרי המאורעות, לבקר מעל עמודי העתון "חמַא-אֶבראֶליסָא" את מעשי המתבוללים, הקלריקלים והממשלה בעניני היהודים ולהתריע על כל קלקלה. ויחד עם זה היה על הציונים לנהל תעמולה ציונית ועבודה תרבותית עברית בין שדרות העם והנוער. וכך היו מתנהלים הענינים עד שאירע מאורע, שהפך את "תיבת נח" זו (כך קראו הבולשביקים להרספובליקא הגרוזית על שם ראש הממשלה נח זורדניה) על פיה על כל "שאונה והמונה" וגם עם "הפוליטיקה היהודית" שבה.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] כך במקור [הערת פרויקט בן-יהודה]

[2] הוא מר יחיאל עמיחי, שנזכר במבואנו (הערת ג' קרסל)

[3] ימח שמם וזכרם.

[4] הוא נסע אחרי כן לארץ-ישראל ואחרי התלבטויות וסבל-חיים קשה גמר לפני שלש שנים את חייו באופן טרגי וביסורים נוראים.