_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הפרובלימה של הסגנון בעברית החדשה

זלמן אפשטיין

לתוכן הענינים

 

כל זמן שעם ישראל חי חיים הגונים וטבעיים על אדמתו היתה לשונו הלאומית לא "לשון-הקודש", אלא לשון-החיים; לשון העם המתפתח בעיקר מתוך השפעתם של חזיונות הטבע, העוטרים אותו מסביב והמטביעים עליו את חותמם. ואם אותה התקופה כוללת בתוכה גם את היצירות הקדושות לאומה, הנה עלינו להבחין, כי זו היתה קדושת החיים בעצמם; לאמר, אותם המרום והיפה והשלם, השואבים את כחם החיוני מן החיים האנושיים במהותם העליונה ואליהם הם גם שבים, יען מקור אחר לא ידעו ולא ישיגו. כי צריכים אנו לדעת זאת ולחשוב לאמת גמורה: "לשון-הקודש" במובן התיאולוגי והדתי, לא היתה יכולה להתרומם לעולם לאותו הגובה, שהגיעה לו הלשון העברית בתקופה המזהירה של הנביאים. רק לב-אדם חי וחפשי ודופק בחזקה ושואף והומה ומתגעגע לנשמת-היקום, ליפעת-החיים, לגאון המאורות ברקיע-השמים, לשלל צבעי-הקשת של יצירת אל-חי בכל פנות הטבע, – רק לב-אדם כזה היה יכול לברוא אותה שפעת ההוד הדבורי; אותם הנאומים הנאדרים והמוצקים; אותו המעין החי של עוז ורגש, של נועם ורוך, של תרועת-הרעם והוד-הברק מעבר מזה ואותם הגיגי-נפש חמה ואוהבת בהשתפכה בסתר חביונה מן העבר השני. הן הן החמודות הנצחיות של ספרי נביאינו, המקסימות אותנו ומוליכות את נפשותינו שבי לפני נוגה-זרחן עד היום הזה, מבלי אשר נס ליחן ופג טעמן, למרות אלפי השנים המפרידות בינן ובינינו. זה כחה של יצירה רוחנית חיה, הנשענת בכל מהותה ואיכותה על המציאות השלמה ושואבת את כל עזוזה ומתקה מ"אהיה אשר אהיה" של הטבע אם כל חי! –

אך לא ארכו הימים הטובים לישראל. בא שמשו בצהרים ויכבה נרו. הגלה ישראל מארצו; הפשט מעליו כבודו ונגזלה חירותו. הוא ורוחו גם יחד היו לבז ולמשיסה. וישח עד ארץ ויגיע עד עפר. נאלמו דום מנעימי-זמירותיו; שחו ואינם גאוני-הרוח חוצבי-התלהבות ברעם-לשונם. בא יום-הפקודה על השפה היפה והענוגה, החיה והרעננה; וברדתה ממרום הר-ציון ומקראיה, משניר וחרמון, מן הלבנון ומן הכרמל, ותגלה בבלה לנוע על אדמת-נכר אבלה ושוממה – התכנסה בצעיף אלמנותה ותצטמצם ותתכווץ בגוילים, בגליונות, בספרים – ותהי ל"לשון-הקודש"... איה היא השולמית ה"נשקפת כמו שחר, יפה כלבנה וברה כחמה"? איה בת ציון החמודה, ה"מקוטרת מור ואהלות עם כל ראשי בשמים" ויורדת "לראות באבי הנחל – לראות הפרחה הגפן, הנצו הרמונים"? איה היא "בת-נדיב" עם "צוארה כמגדל השן", עם "עיניה ברכות בחשבון", עם "ראשה עליה ככרמל", עם "ריח אפה כתפוחים וחכּה כיין הטוב"? הה, עם עני ודל, עם גולה ונענה ונדח! ב"לשון-הקודש" המתובלת ארמית יחוקו חוקים, יגדרו גדרים ויעשו סיגים, יגזרו גזרות ואסורים – וזה כל האדם, ואלה הם החיים; וזו כל ההויה, ראשית הכל ואחרית הכל... הן אמנם במקצוע החוקים, בכל הנוגע להגיון ומדע, התעשרה אז הלשון העברית במדה מרובה; ובמקום טל-הילדות על ימי-פריחתה אנו מדגישים בה "כח-גברא" של ימי-העמידה. אך הסגנון הספרותי לא ימצא ספוקו בצד ההגיוני והמדויק של החיים והוא דורש בחזקה להיות כלי-מבטאו גם של הצד הפיוטי שבחיים. ועל-כן, כאשר לא יכלה נפש האדם מישראל להסתפק גם בעניה הגלותי בעולם הצר של חוקי הדת וכבליה ותבקש לה מוצא לעולם יותר נוח וקרוב ללב האדם, הושיטו לה את האגדה והתפלה, כל זמן שהיו עוד קרובות למקור של החיים הארציים והטבעיים, שמרו בקרבן את הלחלוחית של אותם החיים; ואם גם חסרו את עליצות ההויה, את ברק זוהר החיים וגאון-משושם, לפחות הביעו בעומק מיוחד וגם ביופי מיוחד את צער-החיים, את תהום היגון העממי על ההווה ואת תנחומות-יה על העתיד המקווה; הצבעים היו, אמנם, כהים ונוגים, הלשון – עלובה ובוכיה והומיה, אבל איך שהוא הלא היו צבעים. היתה גם שפה בעלת-תוכן – שפה אנושית, לבבית, מדברת אל הנפש ויורדת לעומקה ומעוררת ומחממת אותה. אולם באותה מדה שתקופות-החושך של הגלות התרחקו ממקור החיים והלשון של האומה בימיהם הטובים והפוריים, באותה מדה הלכו גם האגדה והתפלה הלוך וחסור, הלוך והתפשט את יתר הפלטה מלחלוחית החיים הבריאים של העבר, הלוך והתלבש באיזו בלויי-סחבות המעוררים רק זועה. האגדה היתה לדרשנות מפולפלת, נבובה ועקומה, חסרת-פנים וחסרת-תוכן, אשר אדם בריא בשכלו לא יבינה כלל וישום וישרוק לה. והתפלה היתה ברובה לאותם הפיוטים והפזמונים של ימי-הבינים, שקשה למצוא דוגמתם לרוע ולחוסר-טעם ביותר גרוע, שיצר הסגנון האנושי מעת היותו עד היום הזה. הביטו! אדם קדמוני, איזה דרויש ארמי מימי-בראשית, נושא משלו בעברית ואומר: "מן ארם ינחני בלק מלך-מואב, מהררי-קדם: לכה ארה-לי יעקב ולכה זעמה ישראל! – מה אקוב לא קבּה אל ומה אזעם לא זעם ה'?! כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו: הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב." עתה משכו-נא קו של עבודה תרבותית, גם אנושית-כללית וגן ישראלית, במשך אלפים וחמש מאות שנה, והקשיבו נא לפייטן עברי הנושא משלו אף הוא ואומר: "אֵרשׁה ארוֹשֹ רחשוֹן, בּאֶרשׁ ניב ולשוֹן, אַתחין בחין לחשוֹן, דבבי מלעשׁוֹן, בעד נצורי כאישוֹן, אפגעה בלי לישוֹן, בקשה כשׁי נחשוֹן, אֵרצה בראשוֹן" (תפלת טל). אל אלוהים! אנו משווים נגד עיננו את התקופה, שבה חי הראשון, ואת התקופה, שבה חי השני, ומציגים אנו אחרי-כן במערכה את העברית ואת סגנון-הדבור של הראשון ושל השני – ואנו משתאים ומשתוממים, עד כי מלה אין בפינו להביע במו את רגשי התמהון העוברים כל גבול. בסגנון הראשון מדבר לנו אדם, ולו גם אדם קדמוני פרימיטיבי, אבל אדם, אשר מתנת-יה, הדבור האנושי, כבר מתנוססת בקרבו בכל הודה והדרה, ואמרותיו מה מדודות ומה שקולות הן! וכמה יופי בהן, כמה עוז, כמה נועם-ההרמוניה; כמה חמדת השפה העברית אף בלבושה הקדמון והעתיק! והשני – הרים, כסונו! הלא בדבור הפשוט והטבעי של חצי-הפרא באיי-הים יש יותר אנושיות, יותר הבנה, יותר ממשות מאשר בלהג המשונה והמקולקל כמו בכוונה של הפייטן העלוב הזה, שקשה לנו גם לעמוד על אפיו ולהבין איזה הדרך נולדו ונקלטו במוחו מין נאומים חסרי כל צורה וכל תוכן כאלה; מין קשורי-מלים, שגם פרא-אדם אינו מסוגל להביאן בחוברת. ובשלמה כל הרעה? איה הוא המקור לחזיון מחפיר וחולני כזה כי שפה יפה ומלאה לשד וחמדת-עלומים, שעוד לפני אלפי שנה הצליחה להתרומם לגובה מסוים, תתנוול כל-כך ותרד לשפל-המדרגה, לדיוטא התחתונה, שאחריה אין עוד אנה לרדת? – הסבה היחידה היא, כי הלשון האומללה, בהתרחקה כליל ממקורה ובהנתקה מעל האדמה ומעל החיים, היתה אך ורק ל"לשון-הקודש"; ובריות צנומות וחנוטות וכלואות בד' אמות של הדתיות המופשטת, פשטו עליה, על אותה "לשון-הקודש", ועשוה גל של עצמות יבשות, של חרשי-אדמה, של איזו צירופי-מלים משונים, שבהם מחברים קמיעות ולהטים, אך לא בהם מביע האדם החי את הגות לבו ונפשו...

ולצערנו, אם גם העלבון הלאומי יגדל בזה מאד, עלינו להודות על האמת המרה, כי בכחותינו העצמיים מבפנים לא יכולנו להשתחרר מן הרקב והחלודה, שהטביעה הגלות על לשוננו העתיקה. רק בנשוב רוח חדש מחוץ למחנה-ישראל, כאשר הביאו אותנו החיים במשא ומתן רוחני עם הגויים התרבותיים, רק אז חי גם רוחנו בקרבנו ונעורר לחיים חדשים גם את לשון-האומה. את החזיון הזה ראינו בתקופת ספרד-ערב, בתקופת איטליה וביחוד בתקופת ההשכלה החדשה מימי בן-מנחם והלאה. בשתי התקופות הראשונות באו לשפתנו ימים טובים ונולדו לה יצירות יפות על-ידי אנשי הרוח והכשרון, שעלתה בידם להתודע אל הקולטורה האנושית-הכללית ולשאוב משם טוב-טעם והבחנת הנאות והיפה. אולם הדתיות האוירית המרובה, שהיתה בתקופות ההן המשפיע הראשי בחיי ישראל, לא נתנה גם לאנשי הכשרון והטעם הטוב להשתחרר כליל מן העבותות של "לשון-הקודש" הצנומה והחנוטה והקבורה כולה בגוילים. ורק בתקופה היותר חדשה, כאשר חדל "רחוב-היהודים" להיות עולם כלוא בפני עצמו וספג אל תוכו את רוח העולם האנושי-הכללי – רק אז הופיע אור חדש באמת על הלשון העברית העתיקה; ולאט-לאט, אם גם בכבדות ואחרי מלחמה רוחנית ארוכה עם הישן והבלוי, הסירה מעליה את צעיף-אלמנותה של "לשון-הקודש" ותהי – ללשון-האדם, ללשון הלב והנפש, לבאת-כחם של החיים, כמון שהם מתגלים בטבע ובתרבות של האדם.

אך בראשית דרכה החדשה נגלתה לפנינו פרובלימה עצומה, שעד היום עוד לא מצאה את פתרונה המספיק. מזרח ומערב נפגשו, ובהיותם פונים לעברים שונים קשה להם לדור בכפיפה אחת. הלשון העברית ביסודה היא כולה מזרחית, ולא רק מזרחית, אלא גם מזרחית-עתיקה מתקופה נחפה בהדרת השיבה, אשר ממנה, מאותה התקופה המזהרת, היא שואבת את כל ליחה ומתקה ועזוזה. ואולם איש-ישראל החדש הוא כבר אדם מערבי בכל הגיונו וטעמו. צריך, איפוא, להשלים בין שני הגורמים הקיצוניים הללו ולהביאם בחוברת.

המזרח הוא עשיר בשפעת-הצבעים, בהשתפכות-הנפש, באיזו הבעת גדלות עליונה של רצון-האדם; והמערב מצטיין בבהירותו, ביושר-הבעתו, בדקות המחשבה והרגש, בסדרנות חרוצה, ולכל ראש – בדייקנות זהירה וחותכת, שהיא מתאמת לאמת של החיים בגרעינם המציאותי – דבר שחסרונו מורגש ביחוד במזרח העתיק. אמנם, בחלקת-המדע, כמו בתורת המשפטים, ותר המזרח עוד בימי-קדם על אפיו הצבעוני; והלשון העברית מגלה לה, כמו שכבר העירונו למעלה, את הסגנון הברור והמדויק של המשנה המשנה והתלמוד. אולם בחלקת-הפיוט במובן הרחב, לאמר, בכל אותם המקצועות שהסגנון האנושי אינו אסור בהם בעבותות המדע ההגיוני והוא תופס את התגלות-ההויה בחירות-האמנות, חירות היצירה הפנימית של נפש האדם – שם שמרה הלשון העברית את צביונה המזרחי בכל תוקף, וכאילו בחזקת-היד לא נתנה למערב לשנות את פניה העתיקים. שירים מוסיפים לכתוב גם עתה בלשון התנ"ך. והדבר הוא מובן למדי. הן כל זכות-הקיום של הלשון העברית ספוגה ביצירות הלאומיות הגדולות בנות-המזרח אשר לעם ישראל, כי לולא הן אז אבד כבר כל זכר לה מיום שחדלה להיות שפת-הדבור לעמה; וכיון שכן הלא לא תוכל להנתק ממקור-חייה. על-כל-פנים היא מרגשת תיכף את כל חולשתה וחוסר הבסיס לעצם קיומה מדי ינסו להעמידה כליל ברשות עצמה, בלא קשר אורגני לאותן יצירות-המזרח הגדולות. והאמת נתנה להאמר, כי בשעה שאנו משתמשים בחלקת-הפיוט בעברית מערבית, לאמר, בשעה שאנו מפשיטים מן העברית את כל צורתם המזרחית של כתבי-הקודש ולוקחים רק את השלד, את המלים הבודדות, אשר מהן נבנה את דבורנו לפי כל חוקי הבניה והגזרה של המערב – אז מרגישים אנו בלי משים, כי לפנינו רק צל של שפת-עבר, צל של לשון מתה, שעל-פי איזו קפריסה של ההיסטוריה עוד לא נשכחה ואנשים מתעקשים לכתוב ולדבר בה; ואז היא לנו אולי יותר שפת-כנען מאשר היא שפת-עבר. כי שפת-עבר האמתית – השפה הלאומית של עם ישראל, לא תצויר בלבושה הפיוטי בלא הליח והרעננות של כתבי-הקודש. את נשמתה, את תמצית-הויתה אנו נוטלים מן הלשון העברית בשעה שאנו מפרידים בינה ובין יצירותיה העתיקות העולמיות. היצירות ההן הן המצע הטבעי של שפת-עבר כמעט באותה מדה, שחזיונות-החיים הם המצע הטבעי ללשון האדם בכלל. כי בשטח היצירות של חיי ההוד והעוז עם נקודה מרכזית של קדושה אלהית, שעליו הונח יסודן של היצירות ההן, הוא כל-כך עשיר ושופע בתמצית האנושיות העולמית שבו, עד שגם בכלי שני יספיק די חומר ליצירותיו הרוחניות של האדם השראלי, שהוא קרוב לאותו השטח ההיסטורי ובא עמו תמיד במגע ומשא.

הנה כי כן הפרובלימה הגדולה, שיצרה התנגשות המזרח עם המערב בעברית החדשה, היא – למצוא את הנקודה הנכונה, שבה יתמזגו באופן נאות הזרמים הקיצונים משני הצדדים, מבלי שהאחד יטשטש את צורתו של השני. לא טשטוש-הצורות דרוש לנו, אלא התמזגותן. באותה שעה, שהעברית החיה צריכה לכתוב ספר-כריתות לעדי-עד לסגנון המזרחי בנוגע להגזמה, למזמוז-המחשבה, לצעקנות הגוונים ושטחיות העבוד והתאור, ולרכוש לה את הסגנון המלוטש והדק של המערב המפותח, היא חייבת ביחד עם זה לשמור כבבת-עין על השפע הגדול של מקורה העתיק, מקור החיים והקיום של נצח-ישראל, ולא להפסיק אף לרגע את הזרם הרוחני, השוטף לתוכה מן היצירה המזרחית הגדולה, יסוד-היסודות של עם-ישראל.

וכי התמזגות כזו היא אפשרית באופן היותר שלם – יכולים להוכיח לנו סופרי-המופת של ספרותנו בתקופה היותר אחרונה.

 

("השלוח" כרך כ"ז)

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה