_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מהותו של ביאליק

זלמן אפשטיין

לתוכן הענינים

 

ביאליק הוא משורר גדול ממדרגה ראשונה, אך לא זה בלבד.  הוא לנו בספרותנו העברית חד בדרא, אחד ואין שני לו בדורנו.

ובמה כחו גדול? יש בדורנו בספרות העברית עוד משוררים גדולים, לא רב מספרם, אבל ישנם; וכאשר נבוא לשפוט מבחינת הכשרון הפיוטי כשהוא לעצמו, אז המשוררים הגדולים ההם יכולים אולי להתחרות עם ביאליק ולהתיצב עמו בשורה, או סמוך לו במעלות הפיוט; ואם בכל זאת היתה להלכה פסוקה בחוגי הסופרים, ועוד יותר בהכרתן של השכבות הרחבות מהצבור הישראלי באשר הוא שם, כי ביאליק הוא המשורר העברי בהא הידיעה, נושא הנזר של משורר האומה בדורנו, הלא צריכים אנו ליתן לנו חשבון ולדעת בשל-מה נעטר בנזר-תפארת זה.  מה טבעם של הסממנים-הקסמים, שיש בכשרונו, אשר על-ידם התרומם למעלה ראש בגובה שכזה והיה לחד בדרא?

לפי דעתי, יתרונו הגדול של ביאליק, שבו קנה לו עולמו והיה לביאליק, היא עממיותו הכלל-ישראלית – לא עממיות סתם, רק העממיות של עם ישראל בהיקפו השלם.

בהגדרה "עממיות", כמו שהורגלנו לתפסה לפי המקובל אצל אומות העולם, הנו מביעים את הקשרים הרוחניים ואת ההתקרבות הנפשית לחיי ההמונים, הגושים הרחבים של העם, ואניני המוסר החברתי, חסידי הדימוקרטיה, מוצאים סיפוק רוחני בעממיות זו, שהיא חובה בחיים, לפי דעתם.  אולם עממיות מסוג זה במובנה האמתי היא כמעט בלתי-אפשרית למשוררינו הכותבים עברית, אחרי שההמונים שלנו בתפוצות הגולה (הקבוץ הקטן בארץ-ישראל הדובר עברית, וגם הוא לא כולו, אינו בא בחשבון המיליונים של העם כולו) אינם נזקקים לשפה זו, אינם דוברים בה ואינם קוראים אותה.  בודאי, העברית המחודשת שלנו, בהסתגלה באמנות מפליאה לכל עניני החיים והמציאות, יודעת גם להיות לפה לשדרות הרחבות של העם, ולא יבצר מן המשורר בעל הכשרון להכניס לפיוטו גם אלמנטים עממיים.  ואמנם עממיות זו אנו מוצאים לפעמים גם אצל ביאליק וגם אצל חבריו המשוררים, ויש שהיא מעוררת בנו רגשי התפעלות מפאת האמנות הזהרורית הכרוכה בה; אבל עממיות זו בכל חשיבותה ובכל ניצוצי הכשרון הפיוטי המתגלים בה, אינה יכולה להשתחרר ממלאכותיות, הבאה לפעמים כשעטנז ביצירה פיוטית.

אולם ביאליק הוא היחיד אצלנו, אשר יצירתו החשבנית-הפיוטית חובקת את העממיות של האומה בהיקפה ההיסטורי; ואומה זו הלא היא עם ישראל, שחייו העצמיים באלפי שנות קיומו קבלו את צביונם המיוחד לא בקווי ההווי של ההמונים (שהלכו והשתנו פעם בפעם בתוך חליפות העתים והארצות והחליפו צורותיהם מן הקצה אל הקצה), אלא בפרצופה הרוחני-המחשבתי של האומה, שאמנם גם הוא במהלך התפתחותו לא נמלט מלקלוט אל קרבו אלמנטים שונים מן החוץ, אבל אותם האלמנטים היו מהסוג הנאות, שיכלו להתעכל בקרבו, באופן שעצם הפרצוף הלאומי וקוויו הראשיים שמרו על עצמיותם ועל תבניתם המקורית.  לאומות-העולם התרבותיות כמעט שאין עממיות היסטורית במדה זו, בעלת אופי ותוכן מיוחד, שישתמר במשך אלפי שנים במסירת נפש כזו ושהוא יהיו המכריע בכל מהלך קיומה של האומה.

ביאליק בכל הבעת נפשו המחוננת והעשירה ובכל תקפו של כשרונו הפיוטי המזהיר הולך ונבלע בתוך המעמקים של חיי-הרוח אשר לעם ישראל בשלשת אלפי שנות קיומו.  והאומה חשה זאת ויודעת להעריך מהו בן ישראל שכזה, אזרח ישראל שכזה – ובשל כך היה ביאליק – לביאליק.

שלשת אלפים שנה של מחשבה לאומית יסודית מאוחדת ומעורה בשרשים חיוניים עמוקים ומופיעה בשלל צבעים וגוונים של השכל והרגש האנושיים, כמו שהספיקו להתרקם ולהאחז בהמון תקופות ודורות, – הלא זה הוא תהום-פלא של רוחניות האומה, שלשחות בו, לעמוד על סודו ועל חביון אוצרותיו ועוד לדלות ממנו כל יקר, יעצרו כח רק אנשי-סגולה מעטים, גאוני-הרוח, אשר חננם אלהים ביתרון הכשר דעת ואשר נפשותיהם חצובות מגנזי המרומים של שכינת ישראל.

וביאליק – מוטות כנפיו פרושות על פני מרחבי התהום הרוחניים של המו-מולדתו, וכח יצירתו חותר לעמקו של אותו תהום, לחשוף את שפוני טמוני אוצרותיו.

למשורר נפש אנושית גדולה והדורה, הפתוחה לרווחה לאשנבי הטבע הנצחי, עד כמה שניתן לבו של האדם לחוש את הטבע ולהביעו באותו וצירופים וליתן לו הד נכון ונאמן.  למשורר לב דופק בחזקה, המתרגש והומה ומתלקח בזיקין די-נור, כשהוא נוגע בהופעות החיים של אהבה, של חמלה, של צער, של געגועים, של טוב ותום ורוך וחסד, של כל המסוגל להכות גלים בלב האדם ולרוממו ולהלהיבו.  כחו הפיוטי של המשורר מזוין בכשרון עילאי להעביר דרך חרוזיו הבדולחיים את בנות-הקול של נשמת האדם.  אבל כל השפע הכלל-אנושי הזה שבלב המשורר, מחובר חבור רוחני מיוחד אל מקור נשמתו, אל המעין הרוחני של עם ישראל, אל ההוויה הלאומית המרוכזת במשך אלפי שנים.  כי כשלהבת בגחלת קשורה ודבוקה נשמתו של המשורר בחלקה זו, שבקרבה נוצרה והתגבשה וקנתה לה את מעופה והתגלות כחותיה.  שם עמדה על הכרת עצמה, על יסוד הוויתה הרוחנית וסגולת שאיפותיה, ושם, ביחוד שם, היא מרגשת את עצמה כמו בעולמה הנועד לגורלה על אדמת ד', ושם הולכים ומתגלים הרעמים והברקים של מתנת אל אלהים חיים – הלפיד הפיוטי הגאוני.

מיום שנחתמו ספרי הקודש אשר לנו לא רק שפסקה הנבואה בישראל, אך גם בנות-השיר שחו.  חדלו נעימי זמירות ישראל, והשפה העברית בגאיונה התיתמה.  לא ארכו הימים הטובים של חיי חירות על אדמת המולדת.  עם ישראל יצא לגולה, ועולמו חשך בעדו.  לא ישמח ישראל אל גיל כעמים ולא ירנן.  הוא מצא לו מפלט בתורתו.  לה הקדיש את לבו ונפשו.  היא היתה לו חזות הכל, משגבו ומנוסו בחיים.  דרושה היתה הפסקה של אלף שנה בקירוב במחשכי הגלות, עד שנשבה רוח חדשה בגלות ישראל שבספרד, והשירה העברית התנערה מחשכת דלותה – ותתן קול.  קמו משוררים בעלי עצמה פיוטית, בעלי כשרון ורגש ויכולת ההבעה, ובתוכם התרומם האחד והמיוחד, נבדל לבדו בעזוז מחשבתו הלאומית ובחוסן פיוטו המוקדש למקור מחצבתו – הוא יהודה הלוי, שהיה למשורר הלאומי לישראל לדורות.  מאז עברו כשמונה מאות שנה, שפת עבר לבשה שוב כח עלומים, ובפיה שירה חדשה, אשר חן ובטחה ועוז שפוכים על פניה המחוננים.  ועל הבמה החדשה קם יורשו של יהודה הלוי – חיים נחמן ביאליק.

מימי יהודה הלוי לא קם לעם ישראל משורר בעל קומה לאומית כזו, משורר בחסד אלהים, קונה לבבות, ועם זה בן יקיר לישראל, חושב את מחשבתו, חי את חייו, מבליע את נשמתו ואת כח יצירתו בתוך נשמת האומה, בתוך כל חרכי הוויתה הרוחנית מהר סיני ועד הנה.

זהו ביאליק שבכתב, בשירתו בת האל-מות.  ויש עוד ביאליק שבעל פה, זה המעין המתגבר הנובע ממקור עמו, אשר הקהל העברי שותה בצמא את דבריו ורואה בם התגלות רוח האומה בכל עצמותה ותקפה מימי בראשית.  וביאליק הוא גם נשיא שפת עבר, מושל שגיא בכל מכמניה, אמן-קוסם, השם אותה על האבנים וכאילו הוא יוצרה מחדש, נופח בה נשמת חיים חדשים, לוטשה, צורפה, חוצבה – והיא קמה לפנינו עדויה בכל צבעי הקשת, חמושה ומזוינת בכח אבירים.  מימי הנביאים לא שמעה אוזן עברית מקסימה כזו בכל גאונה ותפארתה.  וכל זה מצטרף לחטיבה אחת משוכללת נאדרה, לאותו ביאליק, שיה לקנינה הרוחני של האומה ובו יתפאר ישראל.

על סף התחיה לאומה, על אדמת המולדת בהתחדשה, עומד לפנינו המשורר הגדול, במלאת לו ששים שנה, כאחד מעמודי האורה, להאיר לנו את דרך התחיה.  מוצק הוא ורענן, לא כהתה עינו ולא נס ליחו, נר אלהים אשר על ראשו בוער ומאיר בכל קסמיו ויהי אלהי ישראל עמו לאמצו ולעודדו, כי עוד יוסף לעמוד במרומיו ולהפיץ קרני אורו לאורך ימים.  וכאשר ירחם ד' את עמו וציון תבנה בנין עולם וכוכב ישראל יזרח במלואו – עוד תחזינה עיניו של המשורר וישיר לישראל שירה חדשה, שירת הישע והפדות, שירת הגאולה השלימה, שתעמוד לעדי עד בגנזי-הרוח לעם ישראל.

 

("הארץ", ח' טבת תרצ"ג)

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה