_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קטעי זכרונות ב'

זלמן אפשטיין

לתוכן הענינים

 

השנה שנת תר"פ ואני אז בתוך הגולה בססס"ר הברוכה.  אלה היו ימי הקומוניזם הצבאי, כלומר, ימי גיהנום בכל משמעותה של המלה המחרידה הזאת.  נהרסו כל אשיות הקיום האנושי וכמוץ מגורן טולטלו בני-האדם לכל קצוי ארץ.  אנכי בעניי נהדפתי מ"תחום המושב לישראל", זאת אומרת, מכרך גדול מוסקבה עם מאתים אלף יהודיה, לאוראל הרחוק, בואכה סיביריה, לעיר ייקטרינבורג.  כנהוג, התקרבתי אל העדה העברית המקומית.  בימי השלטון הישן, לרגל איסור הישיבה ליהודים, היתה העדה קטנה מאד.  ראשה ורובה היו אינטליגנטים מדופלמים, שנתחנכו ברוח רוסי גמור, וסוחרים ובעלי-מלאכות מצאצאי הקנטוניסטים, שלהם הותרה הישיבה מחוץ לתחום.  בשפעת התעשיה הגדולה של האוראל עשו רבים מהם עושר וראו בטובה.  הסביבה הנכריה וריחוק המקום מ"תחום המחושב" גרמו להתבוללות קיצונית, שהניחה את חותמה על כל חיי העדה הקטנה והבדודה.  כמעט שחסרו כל הגורמים היסודיים של חיי-הצבור המקובלים ביהדות המסורתית.  אך לכל זמן.  והנה באו ימים, שצורת העדה נשתנתה מן הקצה אל הקצה.  מעת שהשלטון הישן נפל למשואות התישבו בעיר העשירה וההומיה הרבה מאות משפחות מתחום המושב, ביחוד מן המוני הפליטים של פלכי ליטא ופולין.  התושבים היהודים העיקריים בטלו בכמות בזרם החדש של יהודי-התחום, אשר בתוכם נמצאו הרבה לומדי-תורה וחסידים ואנשי-מעשה ברוח הדורות הקודמים.  בטבורו של האורל, במטרופולין שלו, נשבה רוח חדשה של היהדות העתיקה, שהחלה להצטבר במקום החדש לפי דריכה הנהוגים מימים מקדם.  בתי-כניסות ומנינים לתפלה, רבנים, שוחטים, חזנים, מלמדים, "תלמוד תורה", חברות של צדקה וגמילות חסדים, תינוקות של בית רבן, לומדי-גמרא, "עין-יעקב" בין מנחה למעריב, ש"ס ופסקים בבית המדרש ויהודים יושבים והוגים במצחים קמוטים בהוויות דאביי ורבא.  לא עוד נעדר דבר ממה שהיה בבריסק או בשקלוב לפנים.  ומה בכך, אם ייקטרינבורג היא עיר של גויים, גבול סיביריה, רחוק-רחוק מעיר ואם בישראל?   הקב"ה אחד הוא בכל מקום, גם בקצות תבל.  אותה התורה, אותה הגמרא, אותן התרי"ג מצוות.  ומה יש כאן לשנות קלסתר פני החיים המקובלים מדורי דורות, שיש בהם גם משום חובה וגם משום הנאה?  בודאי, בלא מעט מחלקות, אם לשם שמים (שאז, כידוע, סופה להתקיים), או לשם "שמינית שבשמינית" וגבאות – אי אפשר, דרכו של עולם הוא, אם כי כבר צווחו על זה קמאי דקמאי.  הנה מחלוקת על-דבר הרבנות.  דווקא שני רבנים, ולרבנים יש צדדים.  אלה מושכים לכאן, ואלה – לכאן.  ונוסחאות התפלה גם-כן שנים, נוסח אשכנז ונוסח ספרד.  וכאלה וכאלה מכל אשר נמצא בעדת ישראל על טהרת הקודש.  כל זה הביא אתו הזרם היהודי החדש מצד ימין.  אולם גם מצד שמאל לא חסר המזג.  באו בני-הנעורים והכניסו שפע של תנועה צבורית בנוסח המערב.  כל הכתות המדיניות, ובראשן ה"בונד", אשר בלעדיהן קשה היה לצייר בזמן האחרון קיומה של קהלה הגונה בישראל, התארגנו גם פה וימשכו אחריהן חלק גדול מהתושבים היהודים.  ביתר שאת וביתר עז התפשטה ותעש חיל האגודה הציונית.  היא משכה אחריה ברב כח רבים ממערכות האינטליגנציה הבינונית, ממפלגת בעלי-הבתים וגם מבני-הנעורים.  יראי ה' הקיצונים עמדו מנגד ובסתר אהלם התרעמו לפעמים.  יש חכוכים.  לא הכל על צד הכשרות.  בחורים ובתולות יחדיו.  יוצאים גם במחול.  חגים לאומיים חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותינו.  חדר מתוקן יש לציוניים ולומדים שם עברית בעברית.  זה בלבד מספיק לרנן אחריהם.  אינם מתרגמים פסוק כצורתו, רק באיזה אופן משונה.  כלום מלמדים תורה לתינוקות?  לומדים מיתודות שונות, ללא חומש עם רש"י, ללא תפלות חובה ערב ובוקר.  זה וכיוצא בזה דוחקים את רגלי הציונות הרשמית ומעכבים את האורתודוכסיה הגמורה מבוא לגבולה.  בחשאי מתלוננים, נשמעים גם דבריהם כמתלהמים.  אך בגלוי הכל כשורה, לא יתנגדו ולא יניחו מכשולים.  בחגים ידרשו הציונים בבתי-התפלה באין מכלים.  סוף-סוף הלא ציון בתווך, ארץ-ישראל, ירושלים, וכלום יתכן לעפר בעפרולעיני השמש?  פשוט חלול השם.  ועוד גם זאת, אם לא הציונות, אז יבוא ה"בונד" ויקנה שביתה לאורך ימים בלב הנעורים, וגם בלבו של חלק גדול מהמון העם; וכלום מחליפין כאלה תרוויח הרבה היהדות הנאמנה?  מה לעשות?  צריך להשלים, ולוא רק למראית עין בלבד.  כלל גדול הוא בחיים, כי משתי רעות צריך לבחור בקטנה שבהן.  והציונות המקומית גם היא, במקום שיש צורך השעה, יודעת להרכין את ראשה לצד ימין ולהכנס בפשרות עם החרדים בהרבה משאלות הצבור.  הציונות הכתתית לא ה"בונד" היא, כי כתומר מקשה ממקומה לא תזוע ופתגמה יהיה; יקוב הדין את ההר גם בהמוט תבל ויושבי בה.  לא לחנם הרבה מאנשי-שם שבתוך הציונים למדו את התורה המדינית בבית מדרשם של הקדטים הרוסים ושם עמדו על רז זה, כי אנשי-מעשה, אשר עינים להם לראות נכוחה, מתפשרים ומחויבים להתפשר עם התנאים התקיפים של החיים, במקום שחסרה היכולת להתקומם להם ולפנותם ביד חזקה מהבמה הצבורית.  את הקו הבולט הזה באפיה של הציונות הכתתית מביאה האורתודוכסיה בחשבון והיא משתמשת בו לטובתה ומשתדלת לחיות עם הציונות בגבולים ידועים במצב של שווה בשווה.

אחרי המהפכה של פברואר, בצאת ישראל ברוסיה מעבדות לחירות, הסתדרה קהלת היהודים בייקטרינבורג לכל פרטיה ודקדוקיה של קהלה דימוקרטית.  הבחירות היו בנות ארבע הקצוות בכל חומר הדין.  התאבקו בכל תכסיסי הקרב הצבורי כל הכחות למיניהם, ואת הנצחון נחלו הציונות וה"בונד".  בהנהלת הקהלה החדשה היו הם לראשי המדברים.  האורתודוכסיה, מחסרון הבנה להסתגל למשאלות הזמן ולהשתמש במכשירים הצבוריים הנהוגים, כדי למשוך אליה את השדרות הרחבות של העם, – נשארה במיעוט ומספר באי-כחה בהנהלת הקהלה היה מצומצם מאד, על אף העובדה, שהרוב המכריע של ההמון מהתושבים החדשים, לפי מנהגי חייהם וכל אפים הרוחני, היה שייך לאורתודוכסיה.

ההנהלה החדשה של הקהלה הראתה עוד בראשית קיומה אותות של חיים ותנועה.  לצרכים הדתיים של הקהלה נבחרה ועדה מיוחדת שבה היה הרוב אורתודוכסי והמיעוט ציוני.  האגף השמאלי ניער את כפיו לגמרי מחלוקה זו.  לא לו, לא לו.  חלילה וחלילה.  ישראל סבא ואלהיו ותורתו אינם נכנסים למחיצת עבודתו הצבורית של האגף השמאלי.  תורה צוה לנו משה משלה על ישראל כשלשת אלפים שנה – מספיק.  רב לה.  לכל זמן.

החלה הקהלה לחשוב על-אודות בית-ספר צבורי לילדי ישראל.  וכן נגשה לבנין בית-כנסת מפואר, שהעדרו הורגש ביחוד עתה, כשהקהלה קבלה צורה רשמית ומסוימת.  ההנהלה, בכל היותה חילונית וברובה לא להוטה ביותר אחרי המסורת הדתית, הבחינה בכל-זאת בנחיצות המוחלטת שיש לעדת ישראל בכרך גדול כבירת האוראל בבית-כנסת בנוי לתלפיות; כי חרפה היא להסתפק בבתי-התפלה הזמניים וב"מנינים" בדירות שכורות, ארעיות, אשר באין ברירה מיסדים אותם לפי שעה.  מקום לבית-הכנסת נקנה במרכז העיר.  בידי אחד מטובי האדריכלים נערכה תכנית הבית בטעם המזרח.  הוכנו חמרי בנין בעד עשרות אלפי רובל.  מחסור בכסף לא היה.  הכל נתנו, כעני כעשיר.  בעדה נמצאו עשירים מופלגים והם הרימו תרומות גדולות.  את הנחת אבן-היסוד חגגו ברב פאר והדר.  זה היה חג עממי לכל התושבים היהודים.  הכל הרגישו, כי הבית הזה, הנושא עליו שם אלהי ישראל, בהבנותו יהיה אותו המרכז הרוחני, המאחד את העדה לכל מפלגותיה ועושה אותה לחטיבה אחת.  אך כל ההתחלות הטובות של הנהלת הקהלה לא באו לידי גמר.  באה המהפכה הבולשביסטית ובלבלה את הכל.  נעקר בסיס החיים המסודרים והכל קבל צורה של איזה דבר מרפרף התלוי בשערה ונע לכל רוח.  העדה העברית הרשמית בטלה.  הרבה מראשי-ההנהלה ומהיותר מצוינים בעבודת הכלל, בהיותם שייכים לבורז'ואזיה המקומית, נהרסו ממצבם ונתפזרו לכל רוח.  אחרי עבור ירחים אחדים עברה העיר לרשותם של הצבאות הלבנים ואחרי-כן עוד הפעם לאדומים.  כמה ערבוביה, כמה בלובול החיים?  ובתוך כל האנדרלמוסיה הלזו נשארה מנשיאות הנהלת הקהלה רק הוועדה לעניני הדת, שלאט לאט מבלי משים עבור לרשותה, בגבול האפשרי לפי התנאים החיצוניים הקשים, כל עניני הקהלה.  האגודות השמאליות נהרסו לגמרי.  נשארה רק האגודה הציונית, אשר המשיכה את פעולתה בחריצות ובהתמסרות, אם גם, כמובן, לא באותה הפומביות ובאותה ההפראה שמקודם.

לפני עזבי את מוסקבה, נתן על ידי הוועד המרכזי לקהלות היהודים המאוחדות שברוסיה, שנמניתי בזמן האחרון לאחד מחבריו, מכתב של יפוי-כח להשתדל לפני העדה בעיר מגורי החדשה, כי תשתתף בעזרה לטובת נגועי הפוגרומים הנוראים של אותה תקופה.  מבלעדי השחיטות והחורבנות שבאוקראינה נתווספו עוד חורבנות של קהלות שלמות בהרבה מערי רוסיה הגדולה לרגל התפרצות הצבאות הלבנים עם אספסוף של קוזקים ודלת-העם בשוט שוטף של מלחמת האזרחים.  קול שוועת המוכים והשדודים עלה השמימה.  הוועד המרכזי יסד קרן מיוחדת לטובת המעונים.  מהקהלות הקרובות למוסקבה נתקבלו סכומים גדולים, אך הקהלות הרחוקות, לרגל החורבן הכללי והריסת חבור הדרכים, לא יכלו לבוא בקשר מסודר עם הוועד המרכזי שבמוסקבה; ולכן בנסעי לעיר רחוקה על האוראל לקחתיע ל עצמי את הטורח לעורר את הקהלה המקומית, כי תבוא לעזרת אחינו, הנתונים בצרה גדולה.  את המכתב של הוועד המרכזי מסרתי לאחד מראשי הקהלה, והוא הזמינני לבוא אל ישיבת וועד העדה (הקומיסיה לעניני דת) שתהיה בקרוב – להרצות בפרטות את פרשת המכתב.  הישיבה היתה בבית-הכנסת.  השתתפו בה כעשרה אנשים, רובם יהודים זקנים טפוסיים, בעלי-תורה ובעלי-צורה, ורק חלק קטן אינטליגנטים ובהם גם ציונים.  את שמי הספרותי לא ידע איש מהם.  המכתב הרשמי והרצאתי בעל-פה על-אודות הנוראות של הפוגרומים ועל-דבר החובה המוטלת עתה על כל הקהלות הקרובות והרחובות לבוא לעזרה – עשו רושם.  הבטיחו לי, כי ישתדלו בכל יכלתם למלא את המבוקש.  אך לקוות הרבה אי-אפשר.  העשירים נדדו ואינם.  נשארו בעלי-הבתים הבינונים ודלת-העם.  העניות גדולה והצרכים המקומיים מרובים.  יש "תלמוד תורה" הבולע סכומים גדולים.  וימי הפסח עוד קרובים.  צריך לדאוג לעניים להמציא להם מצות, בעת שפוד קמח עולה שני אלפים רובל.

המכתב ההוא של הוועד המרכזי בא אחר-כך לידי הרב המקומי החדש, שנמנה מטעם הנהלת הקהלה בימים הטובים המעטים, בעת אשר החיים הצבוריים פרחו ושגשגו, והעדה מצאה לנחוץ לבחור לרב איש שהעטרה הולמתו לשבת על כסא ההוראה של קהלה גדולה, ההולכת ומתרחבת משנה לשנה.  הרב הזה, איש כבן חמשים, אדם גדול בתורה ובעל-כשרון, מחונך בליטא לפי רוח הדורות הישנים ורחוק לגמרי מהזרמים של הזמן החדש, חבב בכל-זאת את שפת עבר, שהוא כותב בה צחות, וקרא גם את ספרותה החדשה, אשר על-כן ידע גם את שמי, ומבלעדי זאת נפגש עמדי פעמים אחדות, בהיותו בפטרוגראד לרגל ענינים צבוריים של קהלתו בליטא, אשר בה ישב על כסא הרבנות, ולכן שמח לקראת בואי וימהר להתראות אתי, גם עורר את וועד העדה, כי ראוי למשכני לעבודת הצבור.  כאשר נקראתי אל הישיבה השניה של וועד-העדה, היתה קבלת הפנים לגמרי אחרת.  בחרו בי לחבר לקומיסיה המפקחת על הת"ת ויבקשוני לבקר את הת"ת לעתים תכופות ולשים לב לכל הצריך תקון.  יראי ד' מחברי הוועד, בידעם, כי דבר להם עם סופר עברי מהחפשים, מצאו לנחוץ להדגיש, כי הת"ת נוסד לפי הדרך שהתווה בעל ה"חפץ חיים", ומהדרך הזה לא יסור.  בפרטים, מבלי לנגוע ביסודות של שיטת הלמודים, אפשר בוודאי לתקן הרבה, ועל זה הם מבקשים ומקווים, שאביא תועלת למצוה הגדולה שנמסרה לידם ושהם אחראים עליה.  אחרי הדברים המפורשים הללו הבחנתי כרגע, כי כיון שבעל ה"חפץ חיים" הוא המשפיע הראשי על המוסד החנוכי הזה, הרי אין עוד מקום לתקונים עיקריים בהתאמה עם יסודי הפדגוגיקה החדשה.  אולם בכל-זאת קבלתי בחפץ לב את העבודה הצבורית, שהוטלה עלי.  דווקא באותם דרכי החיים, הרחוקים ביותר מהמאור הגדול של ממשלת היום, חובה היא להכניס איזה ניצוץ, למען לא יגששו שם לגמרי באפלה.

 

במשך ימי שבתי בייקטרינבורג התרועעתי ביחוד עם הרב הנזכר.  בקרנו לפרקים איש את רעהו ומצאנו חפץ בהתקרבותנו ובשיחותינו.  החומר הראשי לשיחתנו היתה, כמובן, היהדות לכל סעיפיה.  הרב קרא את קובץ כתבי, ידע בכלל את השקפתי בהרבה שאלות חשובות, שאינן יכולות להיות מתאימות להשקפותיו הוא.  אך לקדם פני התנגשות קיצונית, שלא תזיז את שני הצדדים מנקודותיהם ושתגרום רק מרירות וצער לצד הימין, בלא שום תוצאה חיובית ופוריה, פניתי לפני את הדרך בהקדמה כללית, כי אנכי בעולמו של איש שיחי הנני בן-בית ויכול אנכי לעמוד על נקודת השקפתו בשלמות, בה בשעה שעולמי אנכי מוזר לו לגמרי, או כמעט לגמרי, או יודע הוא אותו באופן שטחי וקצוץ.  וכן היושר מחייב, כי בשיחותינו נחזיק מעמד בקרבת אותו העולם, המובן ומואר כל צרכו לשנינו, ואז טוב יהיה לנו, אין פרץ ואין צווחה.  וכך היה.  בקורת המקרא – אבן-נגף זו למסורה הקפואה – הוסרה לגמרי מסדר היום.  זוהי מעין "מעשה בראשית" או "מעשה מרכבה", שכבודם הסתר דבר.  וגם אשר בתורה שבעל-פה, לחלק ההלכה, או בנוגע לעיקרים ולארזי-הלבנון, צריך ללכת סחור סחור.  בוודאי המקום המפולפל גורם לעורר ערמות ערמות של שאלות וקושיות לאין סוף, אך קושיה הולכת וקושיה באה, והעיקרים עם ארזי-הלבנון, אשר כל הקודם זכה, לעולם עומדים.  מהם אין לזוז ויהיה מה.  כחוני המעגל, שעג עוגה ועמד בתוכה, כן גם פה צריך לכוון.  ראשית כל ואחרית כל, לא להשמט ברצון או באונס מן מסגרת הקודש, שהתבצרה כל צרכה, לבל יפרצוה.  נשארה האגדה, חלקה שקטה ונוחה זו, אין חומר, שבה הותרה הרצועה להרים מעט את המסך ולהסתכל בעין בוחנת גם בקנקן וגם במה שיש בו.  ולמוג לב, אשר לבו נוקפו כבלע את הקודש הזה, יובא בקול נצחון אל המערכה בר-סמכא, מהקדמונים כהאבן-עזרא עם משפטו החרוץ על האגדות, כי "יש מהן כמשי דקים ויש עבים כשקים".  על כתפים רחבות כאלה של אחד מגדולי הקדמונים יש להשען בבטחה ויש לנתח ולבקר בלא משא פנים את "העבים כשקים".

יש אשר אנו מעלעלים את התנ"ך ועוד פעם לא מפאת ההלכה והיהדות המעשית, דבר שהיה מביא בוודאי לידי התנגשות חדשה, רק מפאת האגדה, הפיוט, הפילוסופיה של החיים, שיש למדי בספר-הספרים.  הנה, לדוגמה, נסבה השיחה על-אודות המניעים הנפשיים הראשיים שבחיי-האדם, מה המה ומה טיבם, ואני פותח את ספר הקהלת וקורא על-דבר גורלם של המתים, כי "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה", והרי לך, רבי ומורי, אני קורא לאיש שיחי, רשימה מדויקת מן הגלגלי המניעים את חיי-האדם.  חריפות מיוחדת, עקירת הרים וטחינתם אין בהערתי, אך רואה אנכי, כי הרב מתפלא להערה הפשוטה על-דבר אמת-החיים, האצורה במקרא קצר שכזה, לא דרש ולא פלפול.  כל-כך פשוט ונראה עין בעין, אות באות מה שכתוב, אבל אמת, חתיכה שלמה מן החיים, מן המציאות.  ומתפלא הרב, כי אנשים למדנים, מופלגי-תורה, עוברים על מקרא זה אגב אורחא ואינם מתעכבים עליו כל ואינם מסתכלים במונח לפניהם בבהירות שכזו.

אני פותח את פרשת האזינו וקורא בהטעמה את המקראות הנותנים ביאור להנחה, כי "חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו", והנני מגיד את חוות-דעתי, כי טורי-פז אלה, מבלי לגעת בצד הדתי וקדושת המסורה, הנם ביפים, בעוזם, באמנותם ממבחר פניני-הסגולה, שישנן באוצר הדבור האנושי, אולי מיום ברוא ד' אדם על הארץ.  הרב יודע, כי יש מליצות יפות, אבל התפעלות כזו ובסגנון כזה שומע הוא בפעם הראשונה בחייו; ושומע הוא זאת באותה ההתענינות של פליאה, שאדם שומע דבר זר – מעולם שאינו שלו.  אפשר, כי יש איזה ממש בדברי, במקצוע כגון זה הרי אני יותר מומחה ממנו.  את זה הוא מרגיש ויודע.  אבל ללבו דברי אינם נכנסים כלל.  שירת משה לפני מותו היא בוודאי רוממה ובעיקר קדושה.  בזה הלא חובה היא להאמין.  אבל רוממה וקדושה כל התורה, "מבראשית" עד "לעיני כל ישראל"; ובבית-המדרש שלמד והתחנך בו אינם רגילים להפריד בין הדבקים ולהבחין בין פרשה לפרשה מנקודת-השקפה שכזו.  ולתוצאות כאלה, לא פחות ולא יותר, אנו מגיעים, בנסותי להעמיד את הרב על היופי הנצחי שיש במקראות, המתארים את "הגפן ממצרים" במזמור פ' מספר התהלים, ועל השתפכות-הנפש והדבקות באלהים, שהובעו במזמור פ"ב מאותו הספר בתמימות זכה כעצם השמים לטוהר, ובעמקות נאדרה, שאין ערוך לה.  דברי אינם מתקבלים על לבו של הרב.  מוזרים הם לו ותמוהים.  לפעמים, כשאנו מדפדפים את התנ"ך, יש שאני מרשה לי, לא בלי קורטוב של שחצנות, לנגוע נגיעה קלה, בלאחר-יד, בנקודה המכאיבה והעוקצת – בקורת המקרא, על אף החוק ששמתי לי להשתמט ממקום-סכנה זה.  ומראה אנכי להרב מקראות אחדים סתומי-ההבנה, אשר בסירוס מלים אחדות, בתקון אות קלילא, יוסרו כל המכשולים והמקראות יהיו מאירים ושמחים.  הרב איננו עונה לי מאומה.  אך הכרת פניו תענה בו, כי הדבר גורם לו צער.  גם כשהוא לעצמו, בנפשו פנימה, הוא בא בין המצרים.  גדר מזה וגדר מזה.  מעבר האחד פשוטו של מקרא, אשר כמטיל ברזל לא יסור ממקומו בלי התקון הקל, ומעבר השני המסורת התקיפה, שאין להזיזה אף היא.  ומה שמצער ביותר, כי שום "ויש לישב" או "ודוק" על דרך המהרש"א לא יועילו כאן לרפא את ההרס.

 

מתעכבים אנו על ספר דברי-הימים, ביחוד ראשית החלק הראשון.  הערבוביה שם עוברת כל גבול.  פה דבר לנו לא עם איזה שבושים מקריים וסירוסי מקראות, רק עם עזובה יסודית מצדו של מסדר הכרוניקה ההיסטורית הזאת, – עזובה פרועה לשמצה, שהקורא לא ימצא בה ידיו ורגליו.  אני מודה על פשעי בקהל, כי בתהו ובהו של סדור הדורות בראשית הספר הזה, בסגנון המשונה, בקפיצות הפתאומיות, בהפרזות המוגזמות, הצורמות את האוזן, באי-היכולת לבטא כראוי את המושגי היותר קלים ונוחים, ולבסוף בכל אופן בנינו של הספר מהמסד עד הטפחות, אני רואה בשעות המרות של ספקות וחכוכי-הנפש לא רק עלבון ספרותי לכתבי-הקודש של עם ישראל, אך גם עלבון לאומי.  ומי יודע, אולי יש יסוד להתמרמרותו של אחד מגדולי הסופרים הנכרים, הרואה בסדור הספר הזה סימני אי-הסדר וההתרשלות ההגיונית של בני-שם.  באהלי יפת ספר קלסי בתמונה כזו הוא דבר שלא יתכן.  מחבר דברי-הימים הלא היה בקירוב בן-דורו של הירודוט היווני, סופר דברי הימים גם הוא לאומות העולם.  נציגם במערכה זה לעומת זה ובאמת, בלא משוא-פנים.  הנה את חכמת יוון הרחקנו באותן התקופות הרחוקות מבוא בגבולנו.  פגול היא ולא תרצה בקהל עם ד'.  פילוסופים וחוקרי-הטבע כחכמי יוון לא היו לנו אז.  אבל לכתוב ספר הזכרונות לאומה בסגנון בריא, אנושי, לקבץ את החומר המפוזר שישנו ולברוא ממנו בנין שלם בכתובים לדורות, כלום גם לזה דרושה גאוניות, דרוש כשרון מיוחד?  ואם אותו הכהן או הסופר, שעסק בעריכת הספר ההוא, היה כל-כך משולל כשרון, עד שלא מצא שום זרות בסגנון כזה, בהגזמות כאלה, איה היו מסדרי כתבי-הקודש, כאשר ננעלו הדלתות של תקופת הקדושה הדתית ממרומים, ועל ספר הספרי הונח חותם לדורי דורות, כי עד פה יבוא ולא יוסיף?  סדור כתבי-הקודש ונעילתם הגמורה לא היתה עבודתם של יחידים.  זו היתה עבודה לאומית אדירה של כנסת הגדולה, וכלום גם בתוך כנסיה מרכזית שכלית ורוחנית של עם-ספר היה מחסור בכשרון, בהבחנה הגיונית וטוב-טעם, במדה רבה כזו, עד שהיה לדבר האפשרי, כי ישאירו לדורות ספר קלסי בתבנית שלא תתכן בשום אופן?  או האומנם חשבו גם אז, כמו שיכול לחשוב חובש בית-המדרש הישן בזמננו, כי כיון שאותו הכהן או הסופר הבבלי, מחבר הספר דברי-הימים, בשבתו ימים רבים על איזה נהר כבר, הרחק ממרכז התרבות הישראלית, הרחק מהמעין הזך כעין הבדולח של מליצת הנביאים הגדולים, לא סגל לו גם את הא"ב של טעם וסדר ספרותי, ולכן נכשל כל-כך, כאשר עלה בגורלו לערוך בספר חומר היסטורי רב-הערך שבא לידו, – מחויב עם ישראל לנצור כבבת עין לדור דור לא רק את התוכן ההיסטורי של הספר, אלא גם את כל ההפכה והלקויים של הסידור, של ההרכבה, של התמונה החיצונית, שכל-כך לא עלו יפה?  קדמונינו מספרים לנו, כי היו ימים שכמעט בקשו לגנוז ספרי יחזקאל וקהלת, יען מצאו בהם מקומות אחדים, שלא התאימו לדעות המקובלות, – ועל-דבר גניזת – לא ספר שלם, חלילה, – רק תמונה חיצונית בלתי-נאותה של ספר, על-דבר הבאת קו-אור של סדר וטוב טעם בספר הנשאר לקנין האומה בחוברת עם ספרי התורה והנביאים, – על דבר כזה לא חשב, כפי הנראה, איש.  הרי נכתב, הרי נערך – וחסל.  האוצר הלאומי של עם ישראל בחותם אל אלהים על ראשו את הכל יקבל.  קדוש, קדוש, ואף קוצו של יוד מהחיצוניות, מאופן ההרצאה, אין להזיז.  ובהמשיכי את חוט מחשבותי הנוגות האלה, אני שואל את נפשי: האומנם לא קרא המחבר הנעלם של ספר דברי-הימים את החלק הספורי של התורה, והיופי העליון אשר בו, הפשטות, הטבעיות, אמת החיים, נועם ההרצאה, שמנונית הניבים, אותו היופי הנצחי, אשר עד היום, אחרי עבור אלפי שנים, יוליכנו שבי בקסמי הודו, – לא פעל עליו מאומה?  לא נתן לו כמה שהוא לקח טוב, איך כותבים עברית חיה וצחה ואיך מסדרים מאורעות העתים לזכרון בספר?  ומשנה התורה, אבן-שוהם זו בעטרת הרוח של ישראל, מצולת-ים ברוכת האלהים, אשר עד צוואר נחצה בה בצבעי-הקשת, בזיו וזוהר וחמדה ועדן – אוצר זה לא היה נגד עיני המחבר, או אולי גם הוא, בתקופה כל-כך עתיקה, היה עובר עליו בערבי-שבתות רק כדי לצאת ידי חובה של קריאת שנים מקרא ואחד – בבלית, מבלי לשאוב ממנו פחות או יותר זהרורי טעם והבחנה ותכנית הדבדור האנושי בחנו ובשלמותו?  ולאורם המבריק של ישעיהו בן אמוץ, של ירמיהו בן חלקיהו, של חברות הבבלי-הגלותי יחזקאל בן בוזי, לא התחמם כלל, לא לקחתורה מפיהם, לא עמד בסודם, ואשם ועוזם עברו ממנו והלאה?  אם בדורות הבאים הרחוקים, כאשר ההלכה התלמודים כבשה כליל את המוחות והלבבות, חדלו במדה ידועה מקורי הברכה האמורים של פלג אלהים להראות את תעצומת פעולתם בנוגה זרחם הפיוטי על הכחות הרוחניים של העם, – זאת אנו יכולים עוד להבין.  הסגנון המדעי המדויק של המשה – גם הוא אוצר של ברכה והתפתחות רוחנית לאומה – הדף מפניו את היופי והעוז הפיוטיים של תקופת הנביאים.  הצטמצמות של חד-אנפין היא אחת התכונות השליליות של בני-שם, שעקבותיה מבצבצים למדי בדברי-הימים לעם ישראל.  אחת משתי אלה: אם "האזינו, השמים, ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי", או "מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם".  לעכל את שניהם בבת-אחת קשה הוא לבן-שם, לפי תכונתו העצמית, ורק בהקשיבו לקח טוב באהלי יפת ישתחרר מהקו השלילי הזה ויעצור כח לתפוס את חיי-הרוח מעבריהם השונים ומרובי-הגוונים.  אבל באותה התקופה הקדומה, שבה נתחבר ספר דברי-הימים, הלא כתבי-הקודש בתבניתם הבהירה הפיוטית היו המקור הרוחני היחידי לאנשי הספר בישראל, ולכן החזיון המעציב של ספר דברי-הימים בנוגע לצדו החיצוני ולעבודו הספרותי מעורר בנו כל-כך השתוממות ואיזה רגש של עלבון על אפשרות של חזיון מעציב כזה.  קדמונינו מספרים לנו לפי תומם, כי עזרא כתב את ספרו ואת ספר דברי-הימים.  אך זו אינה אלא אגדה בעלמא, מעין האגדה, כי "שלשה היו באותה עצה".  מלבד הסתירות הכרונולוגיות שיש בהנחה זו, הנה סופר מהיר בתורת האלהים כעזרא לא היה יכול להוציא מעטו ספר בלתי-מתוקן כזה.

 

ובהמשך אל האמור על-דבר ספר דברי הימים הולך ומשתזר אצלי חוט שלם של רעיונות שאינם משמחים ביותר על-דבר גורלה של ההיסטוריה לעם ישראל בתקופותיו העתיקות.  לפנינו חזון מוזר ומוקשה, שצריך לעורר השתוממות.  וזה הדבר.

 

הקולטורה העצמית של עם ישראל התבטאה בראשיתה בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה.  השניה היא דרגה של התפתחות טבעית, ישרה, של הראשונה, התפתחות הגיונית, מדעית, בעת שהאלהות חדלה להופיע לאומה ככח משפיע, בלתי-ממוצע, ובמקומה בא השכל האנושי, מלאכו של אלהים גם הוא, להאיר ולסדר את החיים, אם-כי ליסוד מוסד נשארה תורת האלהים, כמו התקבלה באומה מתקופתה הקדומה.  התורה שבכתב תחוקק חוקים כחומר מימי בראשית, והתורה שבעל-פה תקח אותם החוקים ותביאם במסגרת של המשפט ההגיוני ותתן להם צורה מדעית.  משפטי התורה שבכתב הם משפטים בודדים, חוקים מוגבלים על מקרים ההווים ביחסי האנשים: כי יגח שור את איש או את אשה; כי יפתח איש בור ונפל שמה שור או חמור; כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירו ובער בשדה אחר; כי תצא אש ונאכל גדיש או קמה, – והנה באה התורה שבעל-פה ועושה מהחומר ההיולי הזה כלל יורידי מדעי: ארבעה אבות נזיקין: השור והבור והמבעיר* וההבער, ובמשפט הגיוני היא עושה צירופים מדעיים: לא הרי זה כהרי זה והצד השוה שבהם.  והלאה: אבות, מכלל דאיכא תולדות; תולדותיהם כיוצא בהם, או לאו כיוצא בהם.  זו היא דיסציפלינה מדעית במובן השלם.  הסגנון החותך והמדויק יקח את לבנו בקיצורו המשוכלל ובכל בנינו ההגיוני, המתרומם למחשבה מפשטת ומקפת.  בקחתנו את המש הראשונה בסדר נזיקין ונשווה אותה לפרשת משפטים בספר התורה, – נשתומם על הפנים החדשות שלנגד עינינו: התורה אמנם אחת היא, הבנין הלך הלוך והתפתח, הלוך והשתלם, אבל כמה נשתנה הסגנון, כמה נשתנתה ההרצאה!   גם השפה כולה כאילו קבלה צורה אחרת לגמרי.  זו היא לא השפה האווירית והצבעונית של המזרח, רק השפה היורידית-האזרחית בכל הממשות הבהירה של המשפט הרומאי.  ההתפתחות הרוחנית והשכלית של העם התרוממה למדרגה גבוהה, מדרגת המדע האנושי-הכללי במובן חכמת יון.  חכמינו הקדמונים, בהיותם שקועים במחשבה הדתית המצומצמת, לא חשו ולא התבוננו, כי המשנה המדעית, בכל אופן בנינה וסגנונה, כבר הולכת ומתקרבת לאותה החכמה האנושית-הכללית,שחכמת יוון (צריך לדייק: חכמת יוון, לא תרבות יוון; באותה התקופה העתיקה לא עמדו על ההבדל היסודי הזה, ולכן ערבבו את המושגים) היא לה היסוד, היא חכמת יוון, שכל-כך הרחיקוה מבוא בגבול ישראל.

אולם בעת אשר אצל כל העמים התרבותיים רגילים אנו לראות, כי כל אשר יוסיף העם להתרומם בהתפתחותו השכלית והמדעית, יוסיף גם לעבד בטוב טעם ובהבחנה שלמה את דברי ימיו וקורות העתים אשר עברו עליו, הנה אצל בני-ישראל אנו רואים ממש את ההיפך.  התורה שבכתב השאירה לנו היסטוריה שלמה בסדר כרונולוגי מן ראשית צמיחתה של האומה עד עת הנעילה של ספרי-הקודש; ולעומתה התורה שבעל-פה, בהתרוממה למדרגה מדעית משוכללת, השליכה אחרי גווה לגמרי את דעת דברי הימים לאומה; ולוא בא דרך מקרה יוסף בן מתתיהו, בעל השכלה יוונית, שכתב לנו לזכרון ביוונית את ההיסטוריה של כל תקופת הבית השני, וביחוד את הטרגדיה של גלות בת אלפים שנה, כי אז לא היינו יודעים כמעט מאומה מהימים הגדולים ההם, מלבד אילו אגדות ערפליות, הפזורות בלא כל סדר בספרי ההלכה והדרש של תורה שבעל-פה.  השאלה מבצבצת כמו מאליה בתמונה כזו.  התורה היתה גם בתקופתה שבכתב וגם בתקופתה שבע"פ הסך-הכל של הקולטורה הישראלית בימים ההם.  בתורה התרכזו כל החיים הרוחניים של האומה.  ורואים אנו, כי התורה שבכתב ביחד עם החוקים ולמודי הנביאים הגדולים אספה גם את כל החומר ההיסטורי של העם בסדר יפה ושלם ותשימו בספרים וכולם יחד היו לכתבי-הקודש, זה האוצר הנאדר, אשר השאיר לאומה למשמרת לעדי עד את הרכוש הרוחני העליון של תור הזהב ואת קלסתר חיי העם מראשית צאתו לאור עולם.  ומדוע איפוא התורה שבעל-פה, אשר באה להאיר ולפתח במאור השכל ההגיוני את התורה שבכתב, לא עשתה גם היא ככה, להמשיך את קורות העתים של האומה מן עת נעילת כתבי-הקודש, כמו שהמשיכה את תורת החוקים ולמודי-המוסר?  משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים לאנשי כנסת הגדולה; אבל מי היא הכנסת הגדולה?  מתי היתה ואיך הסתדרה?  עד אנשי כנסת הגדולה הכל ברור וידוע בסדר כרונולוגי, ומן אנשי כנסת הגדולה והלאה אנו תועים ומגששים קיר כעוור באפלה.  ובמקום שאין מקורים מן החוץ, אין אתנו יודע עד מה.  הלא זו היא שערוריה היסטורית כי על-אודות יפתח הגלעדי, לדוגמא, יש לנו ידיעות יותר ברורות, מאשר על-אודות שמעון הצדיק.  הנה רבנו הקדוש סדר ששה סדרי משנה, ומדוע לא סידר עוד סדר שביעי לדברי הימים לאומה מן חתימת ספרי-הקודש עד חורבן הבית השני או גם עד חתימת המשנה?  ספר שופטים או מלכים יכול לגור בכפיפה אחת עם תורת האלהים בכבודה ובעצמה ועם ספרי החזון של הנביאים, וביחד עם סדר קדשים או טהרות כלום חולין היה לצרף סדר שלם, שיספר לדורות הבאים את דברי הימים לתקופת הבית השני, וביחוד את קורות חורבן הבית?  ראשי המדברים במשנה, ר' יוחנן בן זכאי ותלמידיו, הלא עמדו בפנים של הקלחת ההיסטורית האיומה מאותם הימים, וכלום לא היה כדאי,כי ביחד עם ההלכות הדתיות ימסרו גם את אשר עיניהם ראו ולא זר בשטף המקרים הדולים?  ור' עקיבא בן יוסף הגדול, בדרשו על כל תג ותג שבתורה, האם השאיר הרבה רשמים חיים וברורים בנוגע לתגים של הכתוב "דרך כוכב מיעקב"? – לכל השאלות האלה יכולה להיות רק תשובה אחת, כי תכונתנו השמית תשקיע אותנו בחיים חד-גווניים, כי חסרים אנו את הנטיה להרמוניה, להכיר את החיים וללמדם לדעת בכל צדדיהם.  וכיון שההלכה והדרש כבשו את מערכת החיים והיו ליסוד מוסד בקיום האומה, הרי כל מה שאינו נכנס ישר למחיצתם ערכו כקליפת השום, וההיסטוריה של האומה – מאי דהווה הווה והיא בבחינת ההולך בדרך ומפנה לבו לבטלה ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה.  והדברים עתיקים...

כאשר נדברתי עם איש שיחי הרב על-אודות ספר דברי הימים, כמובן, לא הצגתי לפניו כל פרשת הרעיונות האמורים על-דבר הלקויים של הספר (אם כי יכולתי להסתייע בדון יצחק אברבנאל, אחד משלומי אמוני ישראל, שגם הוא הרשה לעצמו לדבר קשות עם ירמיהו על חטאיו לחוקי הלשון.  רק העירותיי דרך אגב, כי אין ליחס את הספר לעזרא, אחרי אשר בסוף פרשה ג' מובאים שבעה דורות אחרי זרובבל.  הרב בא במבוכה.  קושיה כזו אי-אפשר להשאיר בלא תירוץ.  במקרים כאלה היה רגיל לבקש לומפלט בבאור הנודע לכתביה קודש של המלבי"ם.  הרב המפורסם הזה, גאון תלמודי חריף וגם מקובל, היה בכל-זאת גם חקרן ומליץ, והוא בודאי יוללל תחבולה להכות על קדקדם מחוללי מחשבות און.  פתחנו את ביאור המלבי"ם לספר דבדרי הימים והרב מצא את אשר בקש, לא בוש משברו.  המלבי"ם עמד על שאלתם של המתפרצים (אם להשתמש בהגדרה של השואלים אשר העניק להם המלבי"ם – ותשובתו היא ברורה ומספקת.  אותם השבעה דורות הולידו איש אחרי אחיו כשורה, אחד לא נעדר, בהיותם בני י"ב או י"ג שנה; ואז כמו ביד תוקח המבוכה הכרונולוגית, ועזרא יוכל לקבל עטרת סופרים כמחבר ספר דברי הימים.  הרב היה שבע-רצון מהתירוץ.  אנכי החשיתי.  לווכוחים לא היה עוד מקום.

לפעמים הייתי מהנה את הרב בחידושי דרש משלי, מצקלוני אנכי, העני ממעש.  את הכתוב "אמר נבל בלבו אין אלהים" אנכי מפרש ככה: הנבל טוען, כי גם בלבו אין אלהים, לאמר, המעט לו, כי כופר הוא באלהות של הדת הנגלית, אך כופר הוא גם באלהות שבלב.  באותו הכח המוסרי, שעליו יאמר כי נטוע הוא בנפש האדם מיום הוולדו.

ועוד דרשה מענינא דיומא.  הנה הציונות אומרת לבנות את חרבות האומה והארץ, אך יש מחלוקת הדעות, איזה מקצוע תופס את המקום הראשי בבנין הבית הלאומי, עבודת הקרקע או התעשיה האינדוסטרית?  על זה אני אומר, כי בנין החיים הלאומיים בארץ-ישראל הוא מעין בנין בית-המקד בימי קדם, וכבר פסקה תורתנו: מזבח אדמה תעשה לי".  אך עוד אפשר לאמר, כי עבודת האדמה תתפשט לא על-ידי המוני העם שיעבדו בעצמם, רק על-ידי אנשי המעלה, העשירים, בעלי נחלאות גדולות, שיעבדו את האדמה בעזרת פועלים מן החוץ, עבודה שכירה, ועל זה הוסיפה התורה: "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו" – זו היא ערוות הניצול, ערוות החיים מעמל אחרים, על חשבון אחרים.

הרב מודה לי על חדושי הדרשניים ומגיד לי שבחי בפני, כי הם כפתור ופרח.  ושנינו נהנים.  הרב מהדרשות ואנכי מהקומפלימנט.

אך לא תמיד אנחנו עוסקים במדרשי הכתובים ובדברי אגדה.  הרב הנכבד מושך אותי לפעמים גם אל ההלכה הכבדה והאחריותית.  הנה התעה אותו האלהים בצוק העתים מכסא הרבנות בקהלה כשרה ליטאית של שלומי אמוני ישראל – להנהיג ברבנות בקהלה אוראלית-סיבירית של עם הארצות, של התבוללות; ויש אשר הדברים מגיעים לנשואי תערובות וגם להמרת הדת לגמרי.  רוב העדה בכמות לפי שעה הוא אמנם מהפליטים, יהודים כדבעי מתחום המושב, אך האלימנט העיקרי גם הוא תופס מקום חשוב בקהלה ובגליל מסביב, ומאד מאד צריך להתחשב אתו.  אם בכמות הוא המיעוט, אבל באיכות של הקהלה ערכו רב.  ובקשר עם המרת הדת ונשואי תערובת יושיטו החיים כמה וכמה שאלות חמורות בהלכות אישות וגטין.  בספרי הפוסקים המקובלים, גם בספרי שאלות ותשובות המפורסמים לא תמיד יש תשובות מן המוכן.  ביסודות של מקרי ההלכה יש פנים לכאן ולכאן, והשאלה החמורה הרובצת כקורת בית-הבד היא איך לפסוק הלכה למעשה.  לפשרה אין פה מקום.  לא דיני ממונות כאן.  אם להחמיר – יחשך לה עולמה לנפש מישראל או גם למשפחה שלמה, ואם להקל – הרי אשת איש, הרי איסור כרת.  בשנים כסדרן יש גאוני הדור, גדולי ההוראה, כי הן לא אלמן ישראל.  פונים אליהם בשו"ת, ואגב אורחא יש מקום להתגדר בפלפולא דאורייתא, והם יחרצו משפט.  האחריות הדתית והמוסרית חלה עליהם.  גדולי ישראל הם, מפתחות ההוראה בידם, ישאו ויסבלו על שכמם סבל התורה והמצוה.  אבל מה יש לעשות בעת הנוראה, שבה אנו נמקים?  הרבה קהלות גדולות, ובהן מהיותר מפורסמות, ערים ואמות בישראל, שבהן ישבו על כסא ההוראה גדולי הדור, עמודי התורה, נהרסו ונחרבו, והרבנים הגדולים, דוויים וסחופים, נפזרו לכל רוח, ומי יודע איפה הם רועים ואנה לפנת אליהם.  וגם אם יכתבו להם, הנה באופן היותר טוב יעברו ירחים שלמים עד שתתקבל תשובה, ובה בשעה, לפי מצב הענין, השאלה דורשת בירור בלא עיכובים ושהיות יתרה.  מלבד זאת, מרגיש הרב, כי יש אשר נוסף לצד הדתי בשאלה המסובכת גם צד צבורי ולאומי, שאף הוא צריך לבוא בחשבון.  וכמה לא ינעם לרב להעמיס על שכמו בלבד כל כובד השאלה עם צדדיה השונים.  ולעת אשר כזאת מבקשני הרב להיות בתומכיו ולשאת אתו בעול רבנותו.  בוודאי, בעצם ההלכה מצדה הלמדנותי על יסוד התלמוד ונושאי כליו אינני כלל בר-סמכא.  למדתי אמנם בימי נעורי בישיבת וולוז'ין, הרבה משנות נעורי הקדשתי ללמוד התלמוד, גם עשיתי בו חיל, ועד היום, כאשר יקרה לי לעיין בגמרא, כמה אני נהנה לפעמים מהחדוד התלמודי, מההתעסקות, מדקות השכל האנושי, היודע להסתבך ולהשתחרר ועוד הפעם להסתבך בים של סברות והשערות כיד הדיאליקטיקה הטובה עליו; אך כיון שלמוד התלמוד חדל להיות לי זה עשרות שנים למוד של קבע, הרי תש כחי בו והריני בא למחיצתו כאורח נטה ללון מארץ רחוקה, ומי איפוא אנכי ומה חיי, במלחמתה של תורה?  כל זה אני אומר בשפה ברורה לרב.  ויודע הוא זאת גם בטרם אגיד.  אך הוא מפציר בי, לבל אשיב את פניו ריקם, באמרו, כי מאד הוא חפץ לשמוע שיקול דעתי אנכי, אחרי עמדי על מקורי ההלכה ובצרפי לזה גם הצד הצבורי והלאומי, שיש בפתרון השאלה.  ומוסיף הרב הנכבד בהתגלות לבו, כי סומך הוא על ישרי, שלא אזיח מזכרוני, שדבר לי עם רב דתי, הנשען בכל הוויתו הרוחנית על התלמוד והפוסקים, ולכן בבואי לחוות דעתי, אני צריך מראש לעמוד דוקא על הנקודה הדתית-רבנית, ואך ורק במסגרת זו יש לי הרשות לשפוט מישרים, כפי שיורני שכלי.  מסכים אנכי לדבדריו, כי הצדק אתו, והבראותו לי את המקורות של ההלכה, אנו מעיינים בדבר ושופטים על כל חלקי החיוב והשלילה, ראשית כל מההשקפה הדתית, זהו היסוד המוחלט, ואחר-כך מצטרפות גם נקודות-הקפה מהצד הצבורי והלאומי.

 

רק כחצי שנה עשיתי בייקטרינובורג ומני אז כבר אזלו הרבה מים מני ים.  בינתים נודע לי, כי הרב הנכבד כבר שבק חיים לכל חי.  ברוך יהיה זכרו.  עולמי אנכי לא היה עולמו הוא, אך עולמו הוא, אם כה ואם כה, הלא הוא גם עולמי אנכי, ולוא בהרכבת אלימנטים מן החוץ.  ולי מה יקרו הזכרונות ושעות השיחות החוויות הנפשיות עם התלמיד-חכם הטוב, האזרח הרענן של התרבות הישראלית העתיקה על כל חסנה הנאצר במשך שלשת אלפים שנה.  התרבות ההיא, גם אם נשט ממנה הצדה, נשארה חבויה בנשמתנו פנימה ושלנו היא, חלק בלתי-נפרד מהוויתנו הרוחנית והמוסרית – שלנו, שלנו לעדי עד, כל עוד לישראל יהיה חלק ונחלה תחת השמש...

 

("מאזנים" שבועון, שנה א')

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  כצ"ל: "המבעיר" ולא "המבעה" – איזו מלה בלתי-מובנת, שרב ושמואל בגמרא כל-כך עמלו לבארה ופירושיהם הם תמוהים וקשים.  התקון הזה, שבראשונה עמד עליו, כמדומה לי יה"ש ב"החלוץ", הוא ברור כשמש, כאשר נלך בעקבות המקראות שבפרשת משפטים בתורה, שעליהם נשענת המשנה בסדור ארבעת האבות של נזיקין.  צריך רק להתפלא, כי על תיקון בהיר כזה, שכמו מאליו הוא מתבקש לעמוד עליו, היה מן הצורך לחכות כאלף וחמש מאות שנה, עד שבא יה"ש.  ואת הגמרא בבא קמא הלא למדו באלפי ישיבות וכמה התפללו בה וכמה פירושים נכתבו עליה.  לפני רב ושמואל היתה נוסחה מוטעת והם לא עמדו על הטעות – והרי זה הספיק לדורי דורות לא לזוז מן הטעות המסורתית.