_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מחשבות נוגות

זלמן אפשטיין

לתוכן הענינים

 

חפץ אנכי להביע מחשבות אחדות על המוח, והנני שבע-רצון משפתנו היפה, כי העניקה לי מאוצרה הטוב שם-התואר למחשבותי במלה כל-כך רכה ונוחה וענוגה ומתאימה בהחלט למה שאני חפץ להגיד.  כי אמנם מחשבותי, בכל מרירותו של עצם הנושא כשהוא לעצמו, לא תהיינה אבלות, סוערות, רוגזות, משתפכות – ורק נוגות.  בוודאי, בכל רכותו של שם התאור, שבו השתמשתי, סוף-סוף הוא מביע צער, אבל גם לצער, כמו לכל רגשות האדם, יש הרבה פנים, והצער הזה יהיה לא צער צורב של התמרמרות, של טענות ומענות ותביעות רגזניות למי שהוא ועל מה שהוא, רק צער שוקט ונכנע, המיה במסתרים, בחביון הנפש, ולאט-לאט, טפין-טפין, יזל ממחבואיו, ואם גם לא ירעים ולא יצלצל, אבל הדו הולך ונחשף, והוא מתגלה בכל תכנו המשוזר וכובש את הווית האדם, כולה כמו שישנה...

ולא עמוקות ביותר תהיינה מחשבותי, גם לא חדשות ביותר.  מה יש להתעמק ומה יש לחדש? הכל ישן-נושן.  הגדולים והמשובחים שבמוחות ושבלבות בני-האדם ניסו להתעמק, ניסו לחדש, לפענח.  ואמנם הרבה הרבה אמרו והטיפו וצלצלו על ארץ רבה לדור דור, אך ההתעמקות בכל חריפותה נשארה שטוחה על פני המציאות מלמעלה ולתכנם של דברים לא ירדה; והחדושים? – גם לא גילו, גם לא חידשו.  ועומד האדם כולו כמו שהוא, בלי הבדל בין דור לדור, מדוכא ושומם מול החידה הגדולה והמזעזעת, ששמה מות.  חידה היא ההוויה על כל מהותה, חידה ביתר שאת וביתר עוז הם החיים האנושיים על שפוני טמוני ההכרה האצורים בהם.  את חמרו תופס האדם בחמשת חושיו, אם כי איננו מבין מה הוא.  לעומת זאת את הכרתו הוא אמנם מכיר כל צרכה, באשר היא בעצמה ההכרה ובה ידובר, אבל אינו מכיר ואינו תופס את יחוסה לחומר, שמצד אחד היא לכאורה כולה תלויה בו, בגוף, והוא כמו חלק, סימן, אחד מתיאוריו, מהבעותיו, מאפני קיומו, וכל זמן שהוא ישנו ומתקיים בכל הרכבתו הסדורה, ישנה גם היא בתוך יתר האטירבוטים התלויים בו, ובאופן שכזה בהסתלקו הוא מבמת החיים ויחד אתו הלכו גם הם ואינם, הרי גורלה אחד הוא עם חבריה וגם עליה להסתלק ולחדול את קיומה.

זו היא ההשקפה השטחית לפי תפיסת המציאות החושית.  אבל האדם עוד מראשית בכורי שכלנותו התחיל להתנגד להשקפה זו בכל בהירותה הממשית.  מקורה של התנגדות זו היה בוודאי ראשית כל בחשק הקיום, הטבוע בכל יצור חי.  צר ומר היה לאדם בעל ההכרה להשלים עם הרעיון, כי קיומו חוצץ ובמותו הוא נהפך לאפס ואיננו עוד לגמרי.  ולכן המציא לו בדמיונו כל מיני אגדות-בדים על המשכת קיומו בצורות מצורות שונות גם אחרי מותו.  זה היה האדם הקדמוני מימי בראשית עם חוג-הבנתו הפעוט ועם קוצר שאיפותיו.  אולם לגמרי צורה אחרת קבל כל ענינה של "השארת הנפש", כאשר האדם התרומם על שלבי הדעת, וחוג תפיסתו את ההוויה התרחב.  אין אנחנו דוברים מנקודת-הראיה של הדת, במובנה המצומצם, שיסודות השקפתה בנוים על יחסים עם מקורות עליונים.  זהו עולם בפני עצמו עם קהל המאמינים החונים על דגלו.  כל הוגה דעות באמת לא יתיחס ולא יוכל להתיחס בזלזול ובקלות-ראש לאותו העולם המתקשר במרומי על, ולוא גם נניח כי הוא תמים וחד-גווני יותר מדאי.  אפשר, כי תמימות במובן הרחב, בהביאנו בחשבון את כל אי-הכח האנושי לדעת את ההכל העולמי, לא תמיד היא פוחתת ולא תמיד היא מורידה את ערכו התרבותי, ועוד יותר – המוסרי, של האדם.  אבל, מבלי העריך פה את משקלה החיובי או השלילי של ההשקפה הדתית, דברינו אמורים ומכוונים פה, בהחזיקנו מעמד על השטח השכלי, המקובל ברשות הרבים של דורנו, עם כל ההיקף הרציונלי של דעות ומושגים השוררים בו.  ועל השטח הזה, בהתרחבות השכלנות האנושית, לא יכלה עוד תפיסת "השארת הנפש" להצטמצם במחיצת הפחד הפיסי מפני כליון אישי של האדם.  הפחד בלבד אינו מורה דרך ולא הוא צריך להיות מונח ביסוד השאלה על-דבר מהותה ועתידה של נפש האדם.  הכחות העליונים של היצירה העולמית לא נמלכו באדם לדעת מה טוב לו ומה נעים לו, וכליונו האישי הוא אפשרי, אחת היא אם הדבר יגרום לו צער וגם חלחלה.  הנה כן כן – הצדה היחס הסובייקטיבי של האדם למות ולתוצאותיו.  וכך ניגש האדם בעל הדעת והתבונה הבלתי-משוחדת באהבת עצמו ובפחדים להבחנת השאלה הגדולה האמורה מפאת עצמותה, ביסודה.

הגישה בראשיתה תלויה במחלוקת המדעית הנושנה, השוררת בתוך ראשי המחשבה האנושית על-דבר תפיסת ההוויה כולה, מה היא: חמרנית או רוחנית? אם חמרנית, הרי כל השאלה על-אודות השארת הנפש נופלת מאליה, ורק באופן השני השאלה הכבירה מקבלת צורה חריפה ונותנת מקום לכל מיני השערות והרהורים.  מישרים נשפוט.  אם הצד הרוחני הוא היסוד העיקרי שבמציאות, שבנצח ההוויה, והצד החמרי הוא רק טפל לו, לבוש גלמי חיצוני, אזי האדם, בא-כחו היחידי בבריאה הידועה לנו של הצד הרוחני, אי אפשר שיהיה שייך בכל מהותו לצד הנמוך של ההוויה, לצד החמרי, היא הקליפה העראית של המציאות.  וכשם שבכל השקפת-העולם אשר לנו איננו מתפעלים מהעובדה, כי אם גם אין אנו משיגים בתפיסתנו החושית את הישות של המקור הרוחני מנבכי ההוויה, אך על-פי תקפה של הרגשתנו המוסרית, של הכח העליון להבנתנו האנושית, הנו חזקים בהכרתנו הפנימית, כי העולם שלפנינו לא הוא העולם האמתי בצביונו הנצחי; כי מחוצה לו או ממעל לו מתקיימת ישות רוחנית, שהיא נשמת העולם וממנה כל הגוונים והלבושים, שבהם מתגלם העולם שלפנינו בהתגלותו החמרית, – כך גם האדם.  גרגיר זעיר זה מעמקי היצירה הגדולה, שזכה לידי כך, שבו יסתמל ויופיע בכל-כך זוהר ושלימות – על כל פנים לפי הבחנתנו האנושית – הצד העליון הרוחני, של ההוויה, אינו צריך לנפול ברוחו ולהוציא מסקנה שלילית על-דבר מהותו האמתית למראה הקשרים המתגלים בין גופן החושני ובין הכרתו הרוחנית.  כי בחדול הראשון להתקיים גם השניה כאילו תחדל עוד להמצא וכאילו איננה עוד לגמרי.  עלינו להיות חזקים בדעתנו, כי אין בפרט מה שבכלל, ואם בכלל השלמנו עם מה שהיה לנו לאכסיומה, כי הצד הרוחני שבהוויה הוא הכל, אם כי אין אנו יודעים בהבחנתנו החושית מה הוא ואיך הוא, כך גם בפרט, בנוגע לנו, החלק מהכל, השואב בוודאי ממנו את כל עצמותו (כי מקור אחר ממי לשאוב אין במציאות), הצד הרוחני שבאדם הוא היסוד, שבעיקרו אינו תלוי בצד החמרי הטפל לו, על אף הקשרים החושניים.  אחד מגדולי החוקרים השכיל להביע זאת בפורמולה דקה ומדויקת, כי "לא האני האנושי הוא בעל ההכרה, כי אם ההכרה היא בעלת האני", כלומר, באה ההכרה ניצוץ הרוחנית הנצחית שבהוויה (בשטח אחר, שטח הדתיות, שלא עליו אנחנו עומדים הפעם, יש לזה הבעה כל-כך יפה ועסיסית: "חלק אלוה ממעל", כי "בצלם אלהים נברא האדם") והתגלמה והתלבשה לזמן מסוים ובתוך תנאים מסוימים בגוף האנושי על כל חושיו וסדרי קיומו; וכלום יתכן להעלות על הדעת, כי ניצוץ זה, שבמהותו הוא בן אל-מות, יהיה תלוי בכל קיומו בשותפו לפי שעה, בחומר החושני, בגוף? אם מסיבה בלתי-מובנת לנו, נגזרה גזירה, כי בצורה של שיתוף שכזה בין החומר ובין הרוח יתגלה על כדורנו הארצי הצד העליון הרוחני שבחיים, אין גזירה זו כוללת חוק, כי השותף הנמוך ילך ויקדש לעצמו את הכל, ומכיון שהוא גמר את תפקידו, אתו יחד גם שותפו העליון ירד מבמת ההוויה.  בשותפים ידובר, לא פחות ולא יותר, באה איפוא השעה – והשותפות נגמרה, וכל שותף הולך למנת חלקו, למה שנועד לו לפי מהותו, זה – לעפרו וזה – לנצחו.  ויובא גם בחשבון, כי גם זה השב לעפרו אף הוא אינו הולך לאיבוד, נסתלק שותפו הטוב בן-לוויתו בחיים, הרי הוא בודד לו ככל חבריו הגלמים החמריים, וזו היא מציאותו ובתבנית זו ימשיך להתקיים; ואם הוא, הגוף, כך, בכל שפלות מעמדו, הרי שותפו השני שממעל לו, הצד הרוחני, נושא ההכרה, על אחת כמה וכמה שלאיבוד איננו יכול, איננו מסוגל לכת – וקיומו, בתבנית זו או אחרת, בטוח.  בכלל, אין בההוויה העולמית איבוד מוחלט.  יש רק חליפת צורות.  וגם בנידון שלנו שני האלימנטים של האני האנושי ישמרו את קיומם, איש איש לפי דרכו ולפי סגולותיו המיוחדות לו.

וזוהי התפיסה האנושית הבריאה, נרשה לנו להגיד, הריאלית, של שאלת השארת הנפש, אם רק תתבצר על יסוד מוקדם של הצד הרוחני שבחיים ובהוויה כולה, כי הצד הזה יוכר לעליון, שלו משפט הבכורה במציאות העולמית, כי הוא הראשית והוא התכלית, ממנו בא הכל ואליו ישוב הכל.

אבל – ישאל בן-האדם מן המחנה – היסוד המוקדם הזה של עיקרון הרוחניות שבהוויה איה מקורו, איה האוצר הטוב, שממנו אפשר לקחתו ולסגלו כאמת לאמיתה, שאין לפקפק בה? התחבטו וממשיכים להתחבט בשאלה עולמית זו כל גדולי המחשבה האנושית מימות עולם ועד היום הזה, ולידי גמר לא באו.  מתפלגות הדעות, נוטות לכאן ולכאן, ולמי איפוא מן "ארזי הלבנון אדירי המדע" יטה האיש מן המחנה אוזן קשבת ללכת אחריו ולדבקה בו ולקבל את דעתו? מאושרים הם אלה החונים על דגל הדת בתפיסתה האורתודוכסית, להם הכל ברור ומסודר, אין שאלות ואין ספקות; אבל דברינו הלא מכוונים כלפי החלק הגדול מבני דורנו, שעברו לשטח הרציונלי של תפיסת החיים, ואיה יקחו הם, העלובים, את נקודת-המשען לבירור שאלה זו, שהיא הלא הכל בהשקפת-עולם שלנו?

ואפשר רק להגיד, כי האדם מן המחנה צריך לבוא לידי החלטה, כי אין לו על מי להשען-מן החוץ.  אין בר-סמכא מיוחד בתוך כל החוקרים למיניהם מכל התקופות ומכל סגנוני התרבות האנושית, אשר יורה דעה בהוכחות מדעיות גמורות לקרב או לרחק שיטה זו או אחרת.  ולא נשאר לאדם רק לחתור בעמקי נשמתו ולבקש שם תשובה, והתשובה שימצא שם – היא התשובה, לה יקשיב, עליה יסמוך, ועליה להאיר לו את דרכו בחיים.

ובהסתכלנו בעינים פקוחות בהתרקמות החיים התרבותיים של האדם בתבניתם הבריאה, יכולים אנו להגיד, כי האדם באשר הוא אדם, בהתגלותו השכלית-המוסרית, בלכתו למישרים, ודווקא במדתו הבינונית, בלי נטות לחקרנות מסובכת יתרה, הריהו על-פי-רוב מכריע את הכף לצד ההכרה של הצד הרוחניות שבחיים בתור יסוד-המוסד של ההוויה כולה.  ואחרי הכרעה זו תבוא מאליה, כאמור, גם העמדה החיובית, בעשותו את חשבון הנפש, את חשבון האני הרוחני שלו.

אולם ביחד עם האמור צריך להודות, כי בכל הוודאות שהאדם קובע לו לקיום צדו הרוחני גם אחרי העדר צדו הגשמי, אין האדם, כל זמן שהקשרים בין שני הצדדים קימים, יכול להשקט, מבלי להביט בחרדה לגורל האני שלו אחרי הריסת הקשרים ההדדיים, בבוא היום האחרון לחיים הארציים.  הורגל האדם בטפחות שנותיו על האדמה לרשות היחיד שלו, ותהי גם מצומצמת, אבל שלו.  מתוך ארבע אמותיו, מתוך פנתו הוא, דרך החושים הקשורים עם החומר, ידע להסתכל בעולמו של (הוי, מה טוב ומה מתאים היה להשתמש פה בביטוי הדתי: הקב"ה! אבל השטח הרציונלי שאנו עומדים כאן אין בני-אדם רגילים בביטוי זה) היוצר הנסתר, ואור היה שם, ודעת, ויופי, ומוסר, ופיוט, ושאיפות נאצלות, והכל בשפופרת של האני, יציר נבדל, חפשי, חי וחושב ופועל על דעת עצמו, – והנה עומדת לבוא התמורה הגדולה, ביטול השותפות בין שני האלמנטים השונים כל-כך איש מרעהו, החושים המציאותיים שעוד מעט וחלפו ואינם, והאני בחלקו העליון יעבור מרשות היחיד, רשותו הוא, לרשות – לא לרשות הרבים, רק לרשות יחידו של עולם, היא הרשות של בעל הבירה כולה, של גובה מעל גבוה, של רוחניות הנצח, הוא המקור העליון אשר שרשו וממנו לוקח ונאצל אותו הניצוץ הזעיר, שהתגבש באני הרוחני האנושי.

יחיה ויתקיים האני במהותו האמתית, לאיבוד לא ילך, חלילה וחלילה.  הטיפה בים הגדול גם היא ישנה, אבל השאלה היא איך יחיה, מה יהיה טיבה של ההוויה זו? מה יהיה היחס שלו לאני הקודם, החושני, הארצי? – לכל אלה השאלות המדאיגות והנוגעות עד הלב אין תשובה מן המוכן, גם אין מקורות נאמנים לשאוב תשובה ולוא גם דרך השערות, סחור סחור... כאן קיר אטום ואין צוהר, אין סדק, שיעבור גם נדנוד של קו... ולכן חרדה נפש האדם ומתחלחלת לגורלה העתיד לפניה, שבכל גדלו העולמי-הנצחי, ולוא גם וודאי, הוא כל-כך חבוי בצל, במסתורין...

החיים, התבל המוחש! פוקח האדם את עיניו ובהכרתו, ודווקא הרוחנית, הוא מסתכל ונהנה כל-כך מרקיע השמים, מאור השמש, מנוגה הירח, מניצוצות הכוכבים, מצבעי הקשת, והפרחים כמה ירהיבו את העין ואת הנפש! והנה רקמות הצבעים וכל זהרורי היופי למיניהם, ואיך יצלצלו ויוליכו שבי את הנפש! והנה מלמולי הקולות בהתלכדם להרמוניה עליונה, והאמרה האנושית, בנוח עליה הרוח, כמה היא יפה ותוכנית ואדירה וחוצבת להבות! והמדע לכל שכלולו ועמקו, והטוב, והאהבה, והריעות, והחן, והחסד, והצדקה, והמשפט, והיושר והרחמים, והחמלה, – והכל מתוך האני, דרך האני, ממעמקיו, מתוך כל סתרי הוויתו פנימה, וזה הוא סדרו המסודר והקבוע בתוך שרשרת של חוקים מוצקים.  הסדר הזה היה לי לעולמי אני; בו אני מתקיים כשאני לעצמי; ממנו אני שואב את אמת-החיים שלי, את עונג קיומי, את הסתכלותי גם בקרב נפשי פנימה וגם מה שמחוצה לי בעולם הגדול, – ולסדר הזה, מרכז קיומי וקשרי עם ההוויה, אשר אותו אני חש ומבין ויודע לכל תוצאותיו, יבוא עכשיו הקץ, ובמקומו יבוא סדר אחר, סדר הנצח הרוחני, סדר אבי-כל היקום במקורו.  אדיר ונשגב הוא אותו הסדר, ואם בסדרי האנושי הארצי היה מקום לחמודות העליונות שבחיים, הלא משם הוא לקוח, שם מולדתו, ורק כניצוץ זעיר, אשר במה נחשב הוא, התגלה... כן, זוהי המציאות, אבל על אף הכל האני האנושי באדרתו הארצית ובקשריו החושניים אינו יכול להבליג על נדנודיו וזעזועיו לאי-ידיעתו את כל ההתרקמות של העתיד הטמיר, הגדול, הנשקף לו בסתר עליון של הרוחניות הנצחית במקורה.

אכן, מובנת וטבעית היא תוגתו העמוקה של האדם בבוא יומו האחרון, בו יתפרד האני שלו לחלקיו, החמרי לחוד והרוחני לחוד.  לאני החמרי אין מה לדאוג, ישוב לו לעפרו.  שם מקומו.  אבל האני הרוחני מצטער ונפשו בקרבו הומיה לכל החמודות שבשפופרתן היה רגיל ליהנות מההוויה הנאדרה ולהבחינה ולדעתה.  כן, אכן אפשר להגיד, כי לאני הרוחני האנושי זו היתה אכסניה עראית, לפי שעה, "מכאן ועד כאן", והאכסניה, אין לכחד, היתה גם מטופלת כפעם בפעם בכל מיני פגעים רעים ומכאובים וצרות מכל הבא ביד.  אבל אם כה ואם כה – אכסניה מוארת, גלויה, מושפעת מנהורא עילאה של הטוב והמזהיר שבחיים, ועכשיו – להפרד ממנה לעדי עד, וצאתך לשלום...

 

נוגות, נוגות הן המחשבות האופפות את האדם לקראת בו המות.  חוקית היא התוגה ואין לקרוא עליה תגר.  אך האדם לא ישתקע יותר מדי בתוגתו זו וימצא לו שלווה ומרגוע בהתרוממו להבחנת ההוויה העולמית הרוחנית, שלפי תפיסתנו האנושית המוסריות היא אחד מיסודותיה.  ומוסריות זו בנוגה זרחה העולמי היא המאירה את השביל לאני הרוחני של האדם בעזבו את רשות היחיד הארעית שלו, והיא המעודדת אותו, כי אין לו מה לחוש לגורלו האישי, בעברו לרשות יחידו של עולם...

וטוב וחשוב הדבר, כי האדם ימצא לו הכללה תמציתית להשקפת-העולם הרוחנית-המוסרית, שבה גם האני האישי שלו ימצא נחומים ועתידות לגורלו.  הכלה זו ערכה רב ורם והיא צריכה להיות בעלת משקל גדול ובעלת תוכן מסוים, ואל נא יבקשנה האדם בסוד שיחם של החוקרים למיניהם, ולוא גם הגדולים והמפורסמים שבהם.  גם הם יושיטו הכללות שונות. וכמה הן לפעמים חריפות ומחודדות ומתגדרות בכל הסממנים של מה שנקרא מדעיות, אבל כמה הן סבוכות וסוף-סוף ערטילאיות ויש גם נבובות לגמרי והפרוץ מרובה בהן על העומד.  לא ימצא בהם האדם את אשר בקשה נפשו.  ישט מהן.  יש הכללה גדולה, אותה מצאה האנושיות במלוא היקפה והביעה אותו בשם: אלהים!

ובאחד הגוילים הנושנים של עם עתיק יומין יש הגדרה בהירה להכלה הכלל-אנושית זו: "ה', ה', אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת".

וזהו הכל.  ובהכללה זו בכל הפשטתה ובתפיסתה הנצחית-האחדותית ובהגדרתה זו, בהבעתה הפשטנית-האנושית ובתפיסתה של המוסר העליון ממרומי היצירה – צריך האדם להסתפק.  אין אנה להרחיק עוד.  יותר לא ישיג האדם, כי לא ניתן לו להשיג, ועליו להיות שבע-רצון במה שניתן לו.

 

("הארץ", ער"ה תרצ"ו).

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה