_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נדנדת הזהויות

חגי אשד

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

לישראלים יש בעיה של שם קולקטיווי, זהות לאומית, הגדרה עצמית מדינית וזכויות אזרח אלמנטריות. שלא לדבר על בעיית הגבולות השנויה במחלוקת והשלום עם שכנינו הבושש לבוא.  בשנת הארבעים לקיום המדינה עדיין אין לנו תשובה לשאלה מי אנחנו – יהודים?  ישראלים?  עברים?  ומי הם הערבים אזרחי ישראל?  מאז שהוגדר לאחרונה בחוק הכנסת כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי הוחרפה הבעיה.  האם אין פירוש הדבר שכל יהודי שאינו ישראלי נהנה מזכויות יתר לעומת יהודי שהוא אזרח ישראלי בלבד?  ליהודי אמריקני יש זכות בחירה והזדהות בין השתייכותו לשני עמים – היהודי והאמריקני, ולשתי מדינות – ישראל וארה"ב.  ואילו ליהודי חילוני יליד הארץ אין עם, שהוא העם המיוחד שלו, ואין לו מדינה רק שלו.  המדינה היא של העם היהודי כולו, גם של האמריקנים, הבריטים והצרפתים, שאינם נושאים בשום חובות הנובעים מחוקי מדינת ישראל, אבל הם יהודים בעלי זכויות יתר כאזרחי מדינותיהם, לעומת הישראלי, הנושא בחובות המדינה, תוך הגבלת זכויותיו הדתיות והמצפוניות, והוא מופלה לרעה במדינתו לעומת בני העם היהודי בארצות פזוריהם.  איך זה קרה לנו?

מיהו עברי.  מתחילתו ועד היום נקרא העם הזה בשלושה שמות שמקור כל אחד מהם בתקופה אחרת – העם העברי, העם הישראלי והעם היהודי.  העם העברי – שמנו הראשון והמקורי.  שמו של אברהם העברי מאז בואו להתנחל בארץ כנען – ארץ הבחירה וההבטחה – ארץ העברים, ועד לגלות בניו ובני בניו למצרים.  ישראל הוא יעקב בן יצחק בן אברהם, הוא ובניו ובני בניו ירדו מצריימה לגלות הראשונה של העם העברי מארצו (ואולי היו עברים אחרים בארץ שאליהם התחבר אברהם העברי, ואולי לא כולם ירדו מצריימה – זוהי מחלוקת בפני עצמה).  יוסף אמר "גוּנוֹב גונבתי מארץ העברים" ומשה רואה "איש עברי מכה את רעהו".  זה היה שמו הראשון והמקורי של העם העברי מהיווסדו.

מאז יציאת מצרים והנדודים במדבר קונה לו יותר ויותר אחיזה השם בני ישראל – על שם ישראל ובניו שירדו מצריימה וחזרו כעבור כמה דורות להתנחל מחדש בארץ כנען.  ואילו השם "יהודי" קונה לו אחיזה רק מסוף ימי בית ראשון – מאז החורבן והגלות של מלכות ישראל ואחר כך גם של מלכות יהודה.  השם יהודי מוזכר בתנ"ך בפי הנביא ירמיהו, נביא החורבן והגלות, ואחר כך בספר נחמיה, המתאר את שיבת ציון מגלות בבל, וכמובן במגילת אסתר, שדבר אין לה עם העם העברי, עם עם ישראל ועם ארץ ישראל.

עצמאות אבודה.  שלושה שמות.  שלוש תקופות מתחלפות בחיי עם.  שלוש הוויות לאומיות מתרוצצות ומתנגשות זו בזו.  נדנדה של עליה-גולה, עליה-גולה, עליה-גולה ושוב עליה.  עד לימינו אלה.  לפני מאה שנה חזרנו אל ההתחלה, אל ימי אברהם העברי ובניו, והפכנו להיות יישוב עברי ועם עברי עצמאי בארצו.  זה קרה בכוח החזרה אל הארץ, אל העבודה ואל המלחמות עם השכנים, כמאז ראשיתנו כעם.  וגם בכוחה של תחיית השפה העברית, שהפכה לגורם המלכד את כל העולים לעם אחד בארצו. העברית נהייתה שפת הדיבור המשותפת ליוצאי הגלויות השונות ולדוברי השפות השונות: ספניולית, ערבית, אידיש, גרמנית, צרפתית ועוד.  רק העברית שפה משותפת לכולם.  וכך גם החינוך והתרבות, הזהות העצמית והשם הקולקטיבי.  ושוב כמו בעבר הרחוק, באה מדינת ישראל ומחקה את הזהות הלאומית העברית שהקימה אותה.  עוד מקרה של רצח אב.  וגם של רצח האח הבכור העברי, השנוא על עצם בכורתו.  היו לכך סיבות נוספות, כמובן – גלי העלייה הגדולים שהציפו את היישוב העברי הקטן וטשטשו את זהותו וייחודו, והרגשת האשמה כלפי שואת העם היהודי באירופה שהעם העברי צמח מתוכו ונבדל ממנו וכאילו לא חש די לעזרתו, בין שהיה יכול לעזור, ובין שלא.  הגלות חזרה ושטפה אותנו בארצנו.  ואנחנו חזרנו אליה.  חזרנו אל שמנו היהודי המסמל את היותנו עם גולה מארצו.  איבדנו את עצמאותנו הלאומית מיד לאחר השגתה.  נהיינו יהודים – לא עברים ולא ישראלים – בחסד הרבנות הראשית וההלכה היהודית שהעם היהודי גיבש בשנות גלותו כדי לשמר את ייחודו בקרב הגויים, בהיעדר ארץ מולדת, בהיעדר יצירה לאומית משותפת, בשיכחת השפה העברית כשפה לאומית חיה ובהיעדר מדינה ריבונית לעם העברי בארץ העברים – ארץ ישראל.  האם טשטוש הזהות הישראלית והעברית והחזרה אל הזהות היהודית בימינו מבשרים על תחילת החזרה אל הגולה, או אל המשיכה הגוברת אליה?

העתון "פוליטיקה" הקדיש את גליונו האחרון לשאלת הזהות הישראלית.  ועל כך הוא ראוי לכל שבח.  כדאי מאד לקרוא אותו ולעיין בו, למרות שבמאמריו השונים יש עירבוב של מין בשאינו מינו ואין הבחנה מספקת בין הבעיה היהודית לבין הבעיה הערבית של הזהות הישראלית.  כאילו זו בעיה אחת ואין בלתה.  הערבים הישראלים ואנחנו.  יש ועוד תהיה לנו בעיה משותפת, אבל יש לנו ולהם גם בעיה נפרדת.  והבעיה הנפרדת קודמת לבעיה המשותפת.  לטובת המאבק המשותף, כדאי להפריד, בינתיים, בין שני המאבקים.  את הבעיה של אנטון שמאס הערבי-הישראלי-העברי ודומיו נוכל  לפתור יחד אתו, אם ירצה בכך, לאחר שאנחנו נפתור את "הבעיה היהודית" של תושבי מדינת ישראל החילוניים.  הבעיה הקשה היא של הפרדת הדת מהמדינה, לפחות הגבלת המונופול של הרבנות האורתודוכסית בענייני אישות, גיור ובכל מה שקשור בשאלה מיהו יהודי, מיהו בן הדת היהודית – וזהו מונופול חוקי כפול של הרבנות, גם דתי וגם לאומי.

קרבנות הרבנות.  נעשתה פה טעות חמורה ולא יהיה מנוס מלתקן אותה.  טוב שהיא עלתה עכשיו על סדר היום הלאומי.  גם בקשר למשחקי כדורגל ולהצגת קולנוע בשבת בירושלים, וגם בנוגע לכל הבעיות האחרות שעלו מחדש על הפרק בעת האחרונה.  בעיות האישות וההגדרה החוקית והאזרחית של ילידי הארץ והעולים החדשים, המתגיירים ונשואי התערובת, שהם ובניהם ובנותיהם רוצים לחיות במדינת ישראל כאזרחים שווי זכויות וחובות, והרבנות האורתודוכסית שוללת מהם את זכויותיהם ואת חובותיהם ופוגעת בכבודם האנושי יום יום ושעה שעה.  עולי אתיופיה הם המסכנים, אבל לא היחידים.  מדוע נקרעו מבני משפחותיהם והובאו לכאן אם הרבנות האורתודוכסית אינה מכירה בהם כחלק בלתי-נפרד מן העם היהודי?  למה עושים להם את העוול הזה?  הרי היחס אליהם הוא מעשה עריצות אטומת לב, וזאת בשם החסד והרחמים היהודיים.  מי יודע כמה עולים פוטנציאליים לא באים לארץ משום שאינם רוצים להפוך "לקורבנותיה" של הרבנות האורתודוכסית.

העתון "פוליטיקה" אינו נותן את דעתו לבעיה העיקרית של הזהות הישראלית והיא – הזהות העברית המונחת בשורש הגדרתנו הלאומית בארץ הזאת.  לאחרונה מקובלת יותר ויותר הדעה שהעברית הארצישראלית, כשפת תרבות והזדהות, היא מולדתנו האמיתית והיא הופכת ולמלכדת אותנו לעם אחד, ככל העמים, ואת מדינת ישראל למדינה ככל המדינות.  היא זירת ההתמודדות שלנו עם בעיותינו, מצוקותינו וגם עם כשלונותינו והישגינו כבני-אדם וכעם בארצו, ככל העמים.  היא מגדירה את שמנו הקולקטיבי האמיתי ואת זהותנו הלאומית היחודית.  תחיית השפה העברית הוא נצחונה העיקרי של המהפכה הציונית.

בתמונת המצב העכשווית, ישראלי הוא בן לעם העברי או בן למיעוט הערבי.  האחד, בן העם העברי, שכבר אינו נקרא כך, שייך כל כולו להוויה הלאומית-התרבותית הערבית-הארצישראלית, שהוריו יהודים והוא ירש את יהדותם, בדרגות שונות של ירושה דתית וחילונית.  השני, ערבי בן הדת המוסלמית, הנוצרית, דרוזי או בדואי, שהוא ישראלי לפי הווייתו והכרתו וגם בשפתו העברית.  לא מן הנמנע שבעתיד גם הערבי שעברית היא שפתו יהיה שייך לעם הישראלי-עברי שיהודים וערבים יהיו המרכיבים הדומיננטיים בהגדרתו.  אבל עכשיו כל הגדרה כזאת או אחרת תהיה מוקדמת מדי.  בינתיים טרם הסתיימה המהפכה הציונית.  ואנטון שמאס כבר רוצה להכריז על סיומה.

כמשה רבנו, הוא לא היחיד.  יש אנשים שאצה להם הדרך לסכם סיכומים ולקבוע מסמרות מי אנחנו ולאן אנו הולכים.  בעצם כולנו כאלה.  פעם היה נהוג לומר שגורל הקיבוץ יקבע על-ידי הנכדים של דור המייסדים.  היום יודעים שהוא יקבע אולי רק על-ידי נכדי הנכדים.  תהליכים היסטוריים לאומיים וחברתיים הם ענין לדורות רבים.  לא שניים-שלושה בלבד.  סוף ההתחלה של המהפכה הציונית יהיה רק לאחר שיתמלאו שני תנאים מוקדמים.  האחד, כשיכון שלום בין ישראל לשכנותיה והארץ תשקוט ארבעים שנה.  בארבעים השנים השקטות לעתיד לבוא – יתגבש ויתבהר פרצופנו הלאומי.  והשני, לאחר שכל הדור הזה יסוף מן הארץ ורוב הישראלים החיים יהיו הנכדים של הנכדים של דור המייסדים.  אולי אנחנו, כמו משה רבנו בשעתו, נגזר עלינו שמנגד נראה את הארץ ואת העם שיכון בה ואליהם לא נבוא.  ואולי אנחנו איננו אלא צאצאי דור המדבר של יוצאי מצרים ומראשוני הדורות של ההתנחלות, הכיבוש וההתבוללות בקרב עמי הארץ עד להיותנו עם ישראלי אחד.  אנטון שמאס צריך לחכות קצת.  ביחד איתנו.  קודם כל אנחנו היהודים צריכים "לסלק את החשבון" עם הרבנות, "שולחן ערוך" ועם שלטון הדיכוי שלהם במדינת ישראל העצמאית והריבונית.  ובעניין זה – יפה שעה אחת קודם.

 

14.10.87

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה