מי נתן את ההוראה: “העסק הביש” – פרשת לבון והתפטרות בן-גוריון

 

בפתח    🔗

ספר זה מופיע לאחר שנים ארוכות של איפול ממשלתי ושל צנזורה פוליטית חסרי צידוק. מאז שוחררו נידוני “הפרשה” מכלאם במצרים ועלו לארץ בפברואר 1968, בטלה הסיבה הפורמלית להטלת הצנזורה על הספר ולמניעת פרסומו. נותר רק החשש ממבוכה אישית ופוליטית שתיגרם לממשלת ישראל ולאישים בצמרת מפא"י, שכן ספר זה חושף את העוול שהם היו שותפים בעשייתו ואת הפגיעה במושגי-יסוד של צדק ומשפט שהם גרמו לה במהלך “פרשת לבון”.

בדרכו של הספר מתחילה ועד סוף הוצבו מכשולים שונים ומשונים, שגם להם לא יאתה תהילה. מעשי המכשלה החלו בזמן הכתיבה ואיסוף החומר, וחודשו בכל שלב, שבו עמדה על הפרק שאלת פרסומו של הספר.

אולי יש בכך מן הסמלי. המהפך הפוליטי בישראל, שהיה אחת התוצאות המאוחרות של “פרשת לבון” ושל ההרס העצמי של “מפא”י ההיסטורית" שנגרם על-ידה, הוא שאיפשר את הסרת הלוט מעל “הפרשה”. עובדה מצערת היא, שממשלות ישראל הקודמות בראשות מפלגת העבודה מנעו את הפרסום, ותהיה הסיבה לכך אשר תהיה.

עתה יוכל הקורא לשפוט בעצמו, איך הוטעה הציבור בישראל ומה הועלם מידיעתו במשך השנים הארוכות הללו ולמה. עתה יוכל הקורא להעריך בעצמו, אילו לקחים אפשר להפיק מהעיוותים ומהפגמים הרבים שנתגלו במהלך “הפרשה” בזרועות המודיעין והבטחון, ובעיקר בדרכי תיפקודן של הממשלה, הכנסת, המפלגות והעתונות בישראל, שבשיאה של “הפרשה” התגייסו ברובן המכריע למסע-צלב חסר מעצורים נגד דוד בן-גוריון.

ספר זה איננו רק תיאור “הפרשה”. הוא היה חלק בלתי-נפרד ממנה. הוא נועד לפרוץ את מחסום האלם וההשתקה על “הפרשה”, שהוטל על-ידי הממשלה בדצמבר 1960. הממשלה החליטה אז, באורח שרירותי, כי “יש לראות את בירור הפרשה כמסוכם ונגמר”, לאחר שקבעה, באורח שרירותי לא פחות, כי “לבון לא נתן את ההוראה עליה מסתמך הקצין הבכיר, וכי מעשה עסק ביש בוצע לא בידיעתו”.

המימצאים העובדתיים בהחלטת הממשלה התערערו תוך זמן קצר, ונוספו עוד ועוד מימצאים חדשים, שהפכו את הקערה על פיה. מימצאים אלה היו יכולים להיבדק ולהיחקר כדת וכדין, אילו היתה הממשלה נענית לתביעתו של בן-גוריון למנות ועדת חקירה משפטית, כפי שהמליץ שר המשפטים דאז. אבל הממשלה דחתה את תביעתו.

ספר זה נועד לבסס את צידקת התביעה למינוי ועדת חקירה משפטית ואף לשמש נושא לחקירותיה. הוא נועד לשמש כתב אישום וכתב הגנה. כתב אישום נגד החלטותיה השרירותיות של הממשלה וכתב הגנה על דוד בן-גוריון מפני עלילות-שווא שטפלו עליו, ושזכו למלוא הפרסום, התמיכה והאישור מבלי שניתנה לו אפשרות להפריכן.

הספר לא נועד להיות פסק-דין, אבל שום אדם בר-דעת לא יוכל להתעלם מחומרת הגילויים וההאשמות הכלולים בו. הקורא יוכל להיווכח שהספר אינו מעלים עין מהמשגים הרבים שעשה בן-גוריון בפרשה. בן-גוריון עצמו הופתע מתוכנו וממסקנותיו של הספר והיסס זמן רב לפני שהחליט להסתייע בו.

הספר מבוסס בעיקרו על חקירה מיוחדת שערכתי בנושא “העסק הביש” לפי הרשאה מיוחדת של דוד בן-גוריון, בהיותו ראש הממשלה ושר הבטחון. היא איפשרה לי לחקור ולחפש חומר בארכיונים ובגנזים מסווגים ולעיין בכל המסמכים הכמוסים ביותר הנוגעים לפרשה. קיבלתי על עצמי חובת סודיות מוחלטת וקיימתי אותה הלכה למעשה עד שניתנו לי כל ההיתרים לפרסום הספר. אפילו העובדה שאני עוסק בנושא “הפרשה” נשמרה אז בסוד גמור ולא פורסמה עד לאחר שהשלמתי את עבודתי כעבור כשנתיים.

הספר שהוגש לממשלה בשנת 1964 על-ידי דוד בן-גוריון מתפרסם עתה לאחר עריכה מעטה ובתוספת פרקים אחדים המתחייבים ממבט לאחור בשנת 1979 על “פרשת לבון”. בתוך פרקי הספר שילבתי במקומות המתאימים את “הסיפור על הסיפור” של שלבי החקירה, הכתיבה והעריכה של ספר זה.

“יש בזה משום טרגדיה לא מועטה, שלא רק הענין עצמו הוא עסק ביש, אלא שגם הטיפול בו היה ביש מזל מתחילתו ועד סופו. סיבוכיו והסתבכויותיו עוברים כל דמיון אנושי. אי המחזאי שהיה מצליח לסבך את העלילה יותר משהסתבכה בחיים?” — כך שאל היועץ המשפטי לממשלה משה בן-זאב בחוות-הדעת על פנייתו של דוד בן-גוריון בנובמבר 1964.

אני משוכנע שתיאור הפרשה בספר זה הוא נכון ואמיתי; הוא מבוסס על העדויות הרבות והמפורטות שניתנו בשעתן, סמוך ככל האפשר לזמן המעשה, על המסמכים שהוגשו לגורמים שחקר ואת “הפרשה” ועל המסמכים הנעלמים שנמצאו במהלך חקירתי. לצערי יש בספר תיאורים שאינם מחמיאים לגיבורי הפרשה. הם לא נועדו לנגח, אלא למסור נאמנה את סיפור המעשה ואת נפתוליהם של המעורבים בו.

האחריות המלאה למה שכתוב בספר מוטלת, כמובן, רק עלי, אבל אני רואה חובה להזכיר בתודה עמוקה את תרומתם של שלושה מתוך המעטים, שהיו שותפים לסוד הענין באותן שנים רחוקות, מאמצע שנת 1961 עד אמצע שנת 1963.

הנטל העיקרי נפל על מזכירו הצבאי של דוד בן-גוריון, אלוף חיים בן-דוד ז"ל (חב"ד). הוא שעזר וטרח בחיפושם ובמציאתם של מסמכים שנעלמו מעיני החוקרים בפרשה ואף בזימונם של עדים שהיה בידם להוסיף פרטים חדשים ולאמת פרטים ישנים בעלי חשיבות מיוחדת.

לצערי הרב הגעתי למסקנה שחב“ד טעה, בתום לב, בחקירה הראשונה והגורלית שהוא ערך מטעם בן-גוריון בתחילת “הפרשה”. כך כתבתי, כמובן. כשקרא חב”ד את כתב-היד לפני הגשתו לבן-גוריון, הוא לא ניסה להשפיע במאומה לא על עצם המסקנה ולא על ניסוחה. סבר וקיבל, ביושר לב, שהיה כה אופייני לו.

יצחק נבון, עתה נשיא המדינה ואז יד ימינו של דוד בן-גוריון, היה מליץ יושר לי ולעבודתי ומעניק אשראי של אמון שהיה דרוש עוד ועוד במהלך החקירה.

אם יש בספר תרומה לתיקון העוול שנעשה לבן-גוריון ב“פרשת לבון” הרי מגיעה התודה לחיים ישראלי — יועץ חכם ואחראי לכל שרי הבטחון בישראל מאז ועד היום — שבלי העידוד והסיוע שנתן לי בכל שלבי עבודתי ספק אם הייתי מצליח להשלימה.

המעורבות האישית העמוקה ב“פרשת לבון” לצד דוד בן-גוריון לא היתה קלה. לא היתה זאת אז דרך של הצלחות ונצחונות. את עבודתי עשיתי לבדי, והיא היתה רצופה תלאות ואכזבות לא מעטות. במצבים כאלה אדם שואב כוח מחינוכו בבית הוריו וגם להם אני חייב תודה ובעיקר לאבי — יהודה אידלשטיין, עתונאי ומורה, חלוץ בהוראת עברית בגולת הונגריה ומחבר ספר להוראתה לפני כ-60 שנה בשם “בארץ האבות והבנים” — שממנו למדתי את אומנותי. ולבסוף, תודה לרעייתי עליזה — עוזרת ביקורתית ומועילה בהתקנת הספר לדפוס.

ירושלים, סיון תשל"ט, יוני 1979 חגי אשד

 

מה היתה פרשת לבון    🔗

“פרשת לבון” היתה מלחמת אחים בלי שפיכות דמים. חוויה לאומית טראומטית של שנאה וקנאה, בגידה ואכזבה, פילוגים והשמצות הדדיות מכוערות ללא תקדים — בכאב, בפחד, בחשבון — כאב שלא חלף, פחד שלא היה לו יסוד וחשבון שלא עלה יפה.

פרשה טראגית רצופת פאראדוכסים. שר ההיסטוריה חמד לו לצון. הוא היתל בכל גיבוריה הטובים והרעים של הפרשה וקבע שאף אחד מהם לא ימלא את התפקיד שחשב שהוא ממלא בהווה, ובודאי שלא את התפקיד שהוא רצה למלא בעתיד.

האם חשבה גולדה מאיר, בעת שהיתה מהאדריכלים הראשיים של “פרשת לבון”, שבסוף ימיה היא תסמוך ידיה על בחירתו של שמעון פרס כיורשה בהנהגת מפלגת העבודה? האם שאלה עצמה על ערש דווי אם הכל היה כדאי? האם לא התחרטה?

“פרשת לבון” — תחילתה וסופה במלחמת הירושה של מפא“י. דוד בן-גוריון רצה להבטיח שילוב דורות בהנהגת מפא”י והמדינה ולזרז ככל האפשר את שיתופם בשלטון של הצעירים דאז – משה דיין, שמעון פרס, אבא אבן, גיורא יוספטל — יחד עם ותיקי צמרת מפא"י. הללו התנגדו בתוקף רב ובחימה שפוכה ויצאו להתקפת נגד שהצליחה. בן-גוריון נכשל, אך לא לגמרי ולא לתמיד.

חברי צמרת מפא“י ובראשם השלישיה הקובעת (ה“טרויקה”) — גולדה מאיר, פנחס ספיר וזלמן ארן — נערכו לבלום, לעכב ואף להדיח מההנהגה ומהירושה את צעירי בן-גוריון. צמרת מפא”י החליטה להעביר את הירושה וההנהגה קודם כל לעצמה, ללוי אשכול ולאחר-מכן לגולדה מאיר, ובעתיד, אולי, לצעירי “אחדות העבודה” דאז ובראשם יגאל אלון וישראל גלילי, לאלה שהתפלגו והורחקו בשנים עברו על-ידי בן-גוריון.

בסופו של דבר התקפחו גם אלה וגם אלה. הירושה עברה לאחרים.

“פרשת לבון” היתה נטושה על עיקרון שהוא יסוד מוסד למדינת חוק — ממשלה אינה מוסד שיפוטי וראש ממשלה אינו יכול להרשיע או לזכות, להאשים או לטהר, אזרחים המאשימים זה את זה בעבירות פליליות. בן-גוריון הגן על עקרון זה בעקשנות ובגבורה, הוא שילם את מלוא המחיר במלחמה למען עקרון שניצח בסופו של דבר.

בן-גוריון ניצח במלחמה זאת אף-על-פי שהפסיד בקרב, מפעם לפעם התמנו בישראל ועדות חקירה משפטיות, והחוק שלפיו הן פעלו תוקן ועוד יתוקן. בחלקן הן נכשלו ובחלקן לא, אבל איש לא העז יותר לדרוש מראש ממשלה בישראל להיות שופט ושוטר גם יחד, כפי שהעז לדרוש פנחס לבון מדוד בן-גוריון בתחילת “הפרשה”, בתמיכת צמרת מפא"י וכל יתר המפלגות בישראל, רוב חברי הכנסת, עתונאים, אנשי-רוח, פרופסורים וסטודנטים.

“פרשת לבון” היתה פרשת דרכים — סופה של תקופה ותחילתה של תקופה. היא שמה קץ לעידן הפולמוס התובעני, המימשל הסמכותי ותקופת החזון וההגשמה האישית של דוד בן-גוריון. במקומו בא עידן של נינוחות ופורקן מתח, מתירנות רעיונית ופוליטית וקונסנסוס אנטי-אידיאולוגי, בסגנונו האישי של לוי אשכול.

“פרשת לבון” הפילה מחיצות רעיוניות וקירבה רחוקים במערכה המשותפת נגד בן-גוריון וצעיריו. נוצרה קואליציה של כוחות, בתוך מפא“י ומחוצה לה, מורכבת ממפלגות ומזרמים מימין ומשמאל (“מועדון ארבע המפלגות”), ואף בקצוות שמעבר להן – מ”חירות עד מק“י”. “רהביליטאציה של פנחס לבון” – מטבע הלשון הנפוצה של המילון המיוחד שהתחבר בתקופת “הפרשה” – הפכה ללגיטימציה של מנחם בגין. הסיסמה “פרט לחירות ומק”י“, שהיתה סוד ההצלחה השלטונית של מפא”י, פינתה אז מקום למציאות של “פרט לבן-גוריון ורפ”י", וממנה נסללה הדרך הארוכה שהובילה שלב אחרי שלב עד למהפך הפוליטי של עליית מנחם בגין לשלטון וסילוק מפלגת העבודה מהנהגת המדינה.

מלחמת הירושה הנמשכת של מפא"י — הפילוגים, ההדחות, המשטמה העזה בין אישים, חטיבות וסיעות — הפכה את מנחם בגין ליורש האמיתי של בן-גוריון. זה קרה בסוף הדרך, אך גם בתחילתה לא חסרו הפאראדוכסים הטראגיים.

צמרת מפא“י אילצה את דוד בן-גוריון להתפטר, אך לא לפני שהדיחה את פנחס לבון, שבעזרתו היא כירסמה את תדמיתו של בן-גוריון. צמרת מפא”י שיתפה בהנהגה את “אחדות העבודה” על-מנת לאכזב גם אותה ברגע ההכרעה ולשלול מיגאל אלון את התפקיד של מצביא מלחמת ששת הימים ומעצב גבולות הבטחון והשלום של המדינה כפי שהוא שאף להיות מאז תום מלחמת העצמאות.

אילמלא המשקע המר של “פרשת לבון” וההתנגדות העזה לאנשי “אחדות העבודה” שהתעוררה על-ידי “הפרשה”, יתכן שגורלו של יגאל אלון היה שפיר יותר. מאז ועד היום יכול יגאל אלון לראות עצמו “המודח השלישי” של “פרשת לבון”. הוא נדחה הצידה כדי לפנות מקום למשה דיין, שבלימת דרכו לשלטון היתה אחת ממטרותיה של “פרשת לבון”. מאז ועד עתה משה דיין הוא השותף הראשי בקביעת מדיניות החוץ והבטחון של ישראל.

האם היתה “פרשת לבון” כדאית לאדריכליה ולמחולליה? פחות מכל היא היתה כדאית למחולל העיקרי שלה שעל שמו היא נקראת — פנחס לבון.

על פנחס לבון נאמר הרבה ועדיין נאמר מעט מאוד. הוא היה איש המחשבה והמעשה המדיני. למדן, חריף ובקי. מורה שהעמיד תלמידים רבים שכל אחד מהם חש עצמו נפגע מגורלו של לבון — ואינו מסוגל לדון אותו לכף חובה ומשתדל בכל לבו לדון אותו לכף זכות. עד היום.

דמיון עשיר, אינטואיציה עמוקה וחשדנות מופלגת שימשו בו בערבוביה. היה לו קסם אישי של אינטלקטואל שספרים נושרים מחיקו ושל איש שיחה מבריק, שופע דימויים ציוריים, רוטטים, מלאי צבע וכוח. משיצאו מפיו הדימויים העזים הם התייצבו על רגליהם והיתה להם חיות משל עצמם. לשונו הבוטה שלטה לעתים בשכלו וגררה אותו אחריה מפעם לפעם למחוזות לא מוכרים, שלא בחר בהם. עושר מילולי השמור לבעליו לרעתו. בונה עולמות ומחריבם בהבל פיו.

“וקורח שפיקח היה ברשעתו, מה ראה לשטות זאת?” שואל המדרש על קורח בן יצהר בן לוי שקם על משה וסופו שהאדמה פצתה את פיה ובלעה חיים אותו ואת עדתו. פעמים רבות נשאלה השאלה הזאת על לבון. בן-גוריון העריך אותו ומינה אותו פעמיים לתפקידים רמים ביותר — שר הבטחון ומזכיר ההסתדרות — על אף התנגדות כל חבריו בצמרת מפא"י. לא קשה להבין מדוע אהב בן-גוריון את לבון וסלח לו על סטיותיו המפחידות כתהום עמוקה ולמה הפכה האהבה לשנאה לוהטת ולחרטה גדולה.

בן-גוריון קידם את לבון מאותה סיבה שקידם אז גם את פנחס ספיר ולאחר מכן את משה דיין ושמעון פרס ורצה לקדם את אבא אבן וגיורא יוספטל, ומאותה סיבה שבחר ביגאל ידין לרשת אותו כראש ממשלה. גם כאשר מינה את אשכול לשר האוצר ב-1952 ואת גולדה מאיר לשרת החוץ ב-1956 נראו המינויים הללו מוקדמים ומתמיהים. את כל אלה ורבים אחרים קידם בן-גוריון. בכמה מהם הוא טעה מאוד.

את בן-גוריון הטרידו אתגרי העתיד והוא התחיל להתמודד אתם כבר בהווה. הדאיגה אותו בלי הרף בעיית ההמשכיות בהנהגת העם והמדינה בדורות הבאים, בדור הצעיר שגדל בארץ. בן-גוריון ראה בפנחס לבון אחד ממנהיגי ההמשך. בן-גוריון הלך שבי אחרי כושרו הריטורי וכשרון הפולמוס של פנחס לבון, שאותם בן-גוריון החשיב מאוד גם אצל עצמו וגם אצל זולתו. כדמוקרט מושבע ידע בן-גוריון את כוחה של המלה הנאמרת והנכתבת, הוא העריך אנשים שניחנו בכוח השכנוע —בכשרון לבחור ולבטא את המלים הקולעות ברגע ההולם באוזני הציבור הנבוך המחפש את דרכו, ואף לשלח אותן כלפי היריב הפוליטי שאותו צריך להחליש, כדי להשיג את המטרה הרצויה והדרושה. פנחס לבון היה משכמו ומעלה בתחום זה.

דיוקנו של פנחס לבון הצטייר במהלך הפרשה כאיש מיוסר, רדוף יצרים וחטאים. לבון היה רדוף יצר “הפוליטיקה המעשית” — לפי אחד מתיאוריו המענינים והסתומים של חסידו, איש חולדה, הסופר עמוס עוז, המספר על שיחתו עם פנחס לבון בערוב ימיו. לבון יעץ לו לא לעסוק ב“פוליטיקה מעשית” כיוון שקיימת סכנה שהעוסק בה “חדל להבחין בצלם אדם ואז יש סכנה שגם יאבד לו צלם אדם”.

לבון היה רדוף חטא “העסק הביש”. השאלה “מי נתן את ההוראה” ל“עסק הביש” לא הירפתה מפנחס לבון שנים ארוכות. רדף אותו החטא שחטא במתן ההוראה ובהתכחשות לה. רדף אותו הפחד מפני חקירה מחודשת ומפני הוקעתו כשר בטחון האחראי לכשלונותיו והמגולל את אחריותו על הכפופים לו. לבון ידע וזכר שהוא נמלט בעור שיניו מאיזמל הניתוח המשפטי של נשיא בית-המשפט העליון יצחק אולשן — משפטן ותיק ומנוסה האמון על חקירתן וקביעתן של עובדות השנויות במחלוקת.

בכל גלגוליה של הפרשה משנת 1954 ועד שנת 1965 היה השופט אולשן היחיד שחקר את פנחס לבון פנים אל פנים והוא לא השתכנע מהסבריו של לבון על התנהגותו. התמיהה והספקנות שהתנהגותו של לבון עוררו באולשן לא הירפו ממנו עד סוף הפרשה. ולא רק השופט אולשן נשאר ספקן לגבי לבון. מי שקורא את יומנו האישי של משה שרת ברור לו שעד סוף “הפרשה” לא ניקה שרת בלבו את פנחס לבון מאחריותו האישית ל“עסק הביש” — גם אם לבון לא נתן את ההוראה המפורשת שייחס לו “הקצין הבכיר”, ראש אגף המודיעין בצה“ל אלוף-משנה בנימין גיבלי. גם בשיאה של “הפרשה”, כשיצא שרת להגנת לבון, הוא מכנה אותו בסתר “ד”ר ג’קיל ומר הייד”.

בתהפוכות המחלוקת והפולמוס של הפרשה התגלה פנחס לבון כציניקן מריר הנסחף לחשיפה עצמית כפייתית כמעט, שבה מתגלות כל סתירותיו ותעתועיו המוזרים בהתאכזרות של הרס עצמי. יוצר פתיחות וקירבה אישית עם אנשי-שיחו ומסתגר מפניהם בהגנה עצמית של אכזבה מקדימה. הוא האויב של עצמו. הוא המספק תחמושת ליריביו. מתייחס אליהם בבוז ובקוצר רוח. מאבד את השליטה על כוחות פנימיים חזקים הטבועים בו, הגוררים אותו לבסוף אל השקיעה — הכוחות שאינם נותנים לו מנוח, שמערפלים את מוחו, שהופכים אותו לאיש ריב

נטול מעצורים ומעכירים את נועם הליכותיו עם הקרובים לו ואת קשרי הריעות העמוקים עם חבריו וחסידיו הנאמנים לו ולזכרו עד בלי די.

כזה היה האיש שמאחרי הפרשה שנקראה על שמו, שכמעט נשכח מלב כל במהלכיה האחרונים, המכריעים, שהתנהלו בלעדיו ובלי כל קשר אתו ועם גורלו האישי.

“פרשת לבון” היתה מורכבת משלושה סיפורי עלילה נפרדים שהשתלבו זה בזה ושלהם מוקדש ספר זה. תחילתה ב“עסק הביש”, המשכה ב“פרשת לבון” וסיומה בהתפטרותו המאולצת של בן-גוריון בטרם עת — התפטרות שכמוה כהדחה.

“העסק הביש” הוא הכינוי של מעשי הצתה שנעשו בקאהיר ובאלכסנדריה בחודש יולי 1954 על-ידי צעירים יהודים שהיו חברי רשת ישראלית. הפעולות נכשלו וכל חברי הרשת נאסרו. הם הועמדו לדין בחודש דצמבר 1954 ונידונו בחודש ינואר 1955 לעונשים כבדים. שניים הועלו לגרדום, יתרם נידונו לשנות מאסר וסבל ארוכות. במהלך המשפט התאבד אחד הנאשמים, רב-סרן מקס בינט, קצין מודיעין ישראלי מן המעולים ביותר, שלא היה שייך לרשת אך נתפס יחד אתה.

הרשת אורגנה והופעלה על-ידי יחידה מבצעית בחיל המודיעין בצה“ל — יחידה 131 — שנועדה לפעול רק בזמן מלחמה. למה הופעלו אנשיה במצרים כפי שהופעלו? מי נתן את ההוראה להפעלתה? איך נפלה הרשת ואיך הצליח להימלט המפקד הישראלי שלה שנודע בכינויו “האדם השלישי” ושהוחשד לאחר-מכן בבגידה ובהפעלת הרשת לפי הוראות המצרים? למה נכשלו כל החקירות החוזרות ונשנות בנושאי ה”עסק הביש"? אלה הן השאלות והתעלומות שפרשת לבון סובבת סביבן ושספר זה בא לפענח אותן ולהשיב עליהן.

סיפור “העסק הביש” במצרים הסתיים בפסק-הדין במשפט קאהיר. במקביל לו התחילה בישראל “פרשת לבון”. הפרשה נעוצה בהתכחשותו של שר הבטחון פנחס לבון למתן ההוראה ל“עסק הביש” ובהאשמת ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, במתן ההוראה על דעת עצמו. נוספו לכך האשמות נגד גיבלי בזיופים, בעדות שקר ובהדחה לעדות שקר של הכפופים לו. ונוספו לכך האשמות והחשדות נגד משה דיין, שמעון פרס ואף נגד בן-גוריון.

“פרשת לבון” נעה לאורכם של שני צירים עיקריים שנכרכו זה בזה. הציר האחד, “העסק הביש” וספיחיו: הפעולות במצרים, ההתכחשות למתן ההוראה והרינונים על זיופים ועדויות שקר, והחקירות בנושאים אלה. החקירות התחילו בסוף שנת “העסק הביש” 1954–5 והסתיימו בשנת “פרשת לבון” 1960–1.

הציר השני, המאבק הפוליטי בתוך מפא“י על שלטון, הנהגה ודרך. מאבק זה הסתיים בהדחת לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות בפברואר 1961 ובהתפטרות דוד בן-גוריון מראשות הממשלה וסילוקו ממפא”י בשלושה שלבים. הראשון, התפטרות בן-גוריון מראשות הממשלה בינואר 1961. השני, ההתפטרות הסופית ביוני 1963. השלישי, הפילוג במפא"י בעקבות התביעה לועדת חקירה משפטית באוקטובר 1964, פברואר ויוני 1965.

פולמוס “הפרשה” התנהל באפילה גמורה של סודיות וצנזורה, באוירה של לשון סתרים ורמזים. גם הקומץ הקטן של אנשי-ציבור ועתונאים, שהיו לכאורה בסוד הדברים, לא ידעו אל נכון מה היה “העסק הביש”, מי נתן את ההוראה, מי זייף מסמכים ומי העיד עדות שקר. גם קומץ קטן זה היה שרוי בסנוורים. על אחת כמה וכמה רובו המכריע של הציבור הרחב, העתונאים, אנשי-הרוח, הסטודנטים וכל יתר המפגינים נגד בן-גוריון. כמוהם גם חברי מרכז מפא"י שנקראו להחליט מפעם לפעם על מהלכי “הפרשה” ולהכריע בגורל גיבוריה. החליטו ולא ידעו על מה הם מחליטים. הפגינו ולא ידעו נגד מה הם מפגינים.

“פרשת לבון” היתה התפרצות וולקנית של רגשות עזים ללא שליטה. היא היתה רעידת-אדמה ששינתה כליל את המפה הפוליטית בישראל. היא פילגה את מפא“י והיתה המיילדת של המערך והאיחוד בין מפא”י לאחדות העבודה. היא היתה המיילדת של גח“ל (גוש חירות-ליברלים). בן-גוריון רצה לשתף פעולה עם הליברלים בשינוי שיטת הבחירות ולצרפם לממשלה ב-1961. צמרת מפא”י עשתה את ההיפך ודחפה את הליברלים אל זרועות “חירות”. “הפרשה” הוציאה את “חירות” מהבידוד הפוליטי וסללה את הדרך מגח“ל לליכוד, העתיד לכלול גם את פורשי תנועת העבודה ממפא”י ומרפ"י ולהוסיף לעצמו בכך צביון של תנועה מרכזית בעם, שלא היה לו קודם לכן.

“הפרשה” היתה ריאקציה לנצחון הבזק הצבאי והמדיני במבצע סיני בניצוחם של דוד בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס. צמרת מפא"י הפריעה לקטיפת פירותיו המדיניים, האיסטרטגיים, הטכנולוגיים והכלכליים של מבצע סיני מבית ומחוץ. גם מה שנשאר היה רב מאוד: עשר שנות שלום למעשה; שנים של התרחבות והתעצמות.

הפאראדוכס העיקרי של “הפרשה” הוא במהפך המשמרות בהנהגה המדינית והצבאית של ישראל ובהיפוך התפקידים שהיא חוללה בין “יונים” ל“ניצים” בתחום מדיניות החוץ והבטחון. לאחריה התחולל המעבר ממדיניות הריסון והאיפוק הצבאי, שאיפיינה את דוד בן-גוריון לאחר מבצע סיני, אל צחצוח החרבות המופרז של הנהגת אשכול-רבין. “הפרשה” היתה קו-השבר המפריד בין מבצע סיני הקצר והקולע, שהיה שיאה של מדיניות מחושבת שנשאה פרי, לבין מלחמת ששת הימים הבלתי-מחושבת, שטרם הסתיימה מאז ועד היום.

בראש וראשונה היתה “הפרשה” מרד נגד דוד בן-גוריון שהסתיים בנצחון המורדים. הפיכה פוליטית שהסתיימה במהפיכה. התקפת-נגד מקדימה — לפי המונח שטבע יגאל אלון — שהצליחה. היטיב להגדיר אותה ואת יסודותיה פנחס לבון כשהשתמש בדימויים ובמטבעות-לשון שנבעו מאינטואיציה עמוקה של חשיפה עצמית. “רצח ריטואלי”, “עריפת ראשים”, “טקס הכתרה”. כל אלה היו כינויי הפרשה בפי פנחס לבון נגד דוד בן-גוריון והם אכן היו בה, אבל במהופך.

בסוף ימיו, בהגיעו לגיל 85, סלח דוד בן-גוריון לכולם וכמעט כולם התחרטו על מה שעוללו לו בתקופת “הפרשה”. הענק שמעד, האיש המורם מעם, שחולשותיו ושגיאותיו בפרשה מבליטות את צידקתו העקרונית בה. האיש שנפל וקם והוא גבוה מכל אלה שהתקוממו נגדו והפריעו להשלמת המהפכה הבן-גוריונית הלא-גמורה.

בסערת הפרשה כמעט שנשכחו החיילים האלמונים שלה — נידוני קאהיר והעולים לגרדום. צעירים יהודים מגולת מצרים, חברי תנועות נוער ציוניות שפעלו בתום לב, במסירות, בהקרבה ובנאמנות, הרבה מעל ומעבר לאלה שגילו הממונים עליהם כאן בישראל.

הם ומעשיהם משמשים דוגמה ומופת, ובהם מתחיל הסיפור.

 

1: עסק ביש    🔗

ביום ששי, 2 ביולי 1954, בשעה 10.30 לפני-הצהרים, נפגשו שלושה צעירים בתחנת החשמלית שברובע אל-רמל באלכסנדריה. האחד נשא בידיו תיק עור ואילו בידי אחד מחבריו היתה חבילה ארוזה בנייר עתון. לאחר שהייה קצרה נעו שלושתם לעבר משרד הדואר שבכיכר איסמעיל. בשעה 11.40 לפני-הצהרים הם התקרבו אל תיבות הדואר שבחצר ושילשלו לתוכן שלוש חבילות — האחת לתיבת דואר-אויר, השניה לתיבת דברי-דפוס, והשלישית לתיבה של דוגמאות מסחריות. כל חבילה היתה בצורת גליל שאורכו כ-15 ס“מ וקוטרו כ-כ5 ס”מ. הן היו עטופות בנייר אריזה חום, כאשר על כל אחת מהן רשומה כתובת ומודבקים בולי-דואר.

בשעה זו, הסמוכה לצהרי-היום, היה מספר הנוכחים באולם הדואר מועט. רוב הפקידים הלכו לתפילת יום ששי במסגד. דקות ספורות לפני השעה 12 קמה לפתע מהומה באולם המנומנם. מתיבת דואר-אויר היתמר סילון עשן סמיך ונשמעה איוושה כהתלקחות קופסת גפרורים. “ודאי השליך מישהו סיגריה בוערת לתוך התיבה”, השמיע את סברתו אחד הנוכחים.

ראש המשמרת הראשונה במחלקת דואר-נכנס, מר פריד עטיה ג’רג’יס, נקרא מיד למקום והזעיק בטלפון את הכבאים ואת אנשי העזרה הראשונה. כן הודיע על התקרית למשרד המושל. בעוד הוא מטלפן עלתה אש בתיבת דברי-הדפוס. הכבאים, שהגיעו למקום עד-מהרה, כיבו את שתי הדליקות ופקדו, ליתר זהירות, לרוקן את שאר התיבות. בתיבת הדוגמאות המסחריות משכה את עינו של מר מוחמד חאמד עלאם, ראש המשמרת השניה במחלקת דואר-נכנס, חבילה גלילית שנראתה לו כבדה יותר מכפי שהעידו דמי הבולים המודבקים עליה. הוא הושיט את ידו לקחתה. בעוד הוא מרימה התלקחה החבילה בידו והוא השליכה בבהלה אל שולחן סמוך, שם דעכה וכבתה מעצמה, לאחר שהעלתה באש כמה ניירות, שהיו מונחים על השולחן.

ואלה היו נזקי התקרית: נשרפו מכתבים ועתונים ששוויים, לפי הערכת פקידי הדואר, 10 לירות מצריות; נכוו אצבעות ידו הימנית של מר מוחמד עלאם ונחבשו על-ידי אנשי העזרה הראשונה.

כך התחיל במצרים בקיץ 1954 “העסק הביש”, שעתיד היה לעלות בחייהם של שלושה צעירים יהודים ולהצית את התבערה הגדולה של “פרשת לבון”. וכך הוכנה פעולת ההצתה בבית-הדואר שבכיכר איסמעיל: יום קודם לכן, בשעות הערב, נפגשו שלושת הצעירים-שכינוייהם: פייר (ויקטור לוי), הנרי (פיליפ נתנזון) ורוג’ר (רוברט דסה) — במקום המפגש הרגיל שלהם בדירה מספר 107, ברחוב בית-החולים הממשלתי מספר 18, בקומה ראשונה. שם הכינו את שלוש החבילות הגליליות, אשר לא היו אלא קופסות קרטון של חול-ניקוי למטבח מתוצרת “וים”. לתוך כל קופסה כזאת הוכנסה תערובת של חומרים כימיים, שאפשר לקנותם בכל בית-מרקחת. תערובת זאת עשויה להתלקח, אם על-ידי פתיל ואם על-ידי חומצה גפריתנית מרוכזת.

את החומצה מטפטפים לתוך שקיק גומי כלשהו (המתאים ביותר לכך הוא אמצעי-מניעה). הגומי נאכל על-ידי החומצה תוך זמן מסוים — זמן ההשהיה להתלקחות “פצצת התבערה” — וכשהוא בא במגע עם התערובת הכימית הוא מצית אותה. את זמן ההשהיה אפשר להאריך בכך ששמים את החומצה בתוך מספר שקיקי גומי. גם מידת הריכוז של החומצה קובעת את זמן ההשהיה, ויש לדעת איך להכין את החומצה ואיך להכין את התערובת המתאימה.

מטרת ההצתה בתיבות הדואר היתה לנסות את “פצצת התבערה” מתוצרת-בית, את טיב החומרים, את אופן התלקחותם ואת עוצמת האש שהם מפיקים. הנסיון הצליח באורח חלקי: שתיים מתוך שלוש הקופסאות התלקחו מעצמן. האש היתה כה חלשה, שאף הקרטון של הקופסה לא נשרף כליל, והכתובות המדומות שנרשמו על הקופסאות נשארו קריאות. הכוויות הקלות באצבעות ידו הימנית של מר מוחמד חאמד עלאם הוכיחו כי אין “הפצצות” מסוגלות לפגוע בחיי-אדם.

ארבעה ימים לאחר ניסוי זה, ב-6 ביולי 1954, שלח פייר, שהיה האחראי על “חוליית ההצתה”, מכתב אל “חברו ז’אק” בפאריס. במכתב הוא מודיע לו, כי רוברט (אלעד) הגיע למצרים ונפגש איתו ועם הנרי בהתאם להודעתו המקדימה של ז’אק, שנשלחה מפאריס ב-10 ביוני 1954, על בואו הקרוב של רוברט. פייר אישר כי רוברט “מפליא לעשות” (כפי שנאמר באותו מכתב) והוסיף כי “בכיתה גמרנו עם כל הבחינות”.

לאחר המבצע הראשון המשיך “עושה הנפלאות” בפעילותו. כבר לפני הופעתו ידעו אנשי החוליה להשתמש בקופסאות “וים” כב“פצצת כרוזים”, בדומה לזו שהיתה נהוגה בארץ-ישראל בתקופת המחתרת: הקופסה משמשת קנה ל“יריית” כרוזים בעזרת חומר נפץ הודף. הניסוי בבית-הדואר נועד להוכיח, כי “פצצת הכרוזים” יכולה לשמש גם כ“פצצת תבערה”.

עתה הגיעה השעה לניסוי נוסף. קופסת “וים” אינה נוחה לטלטול. במקומה אפשר להשתמש בנרתיק משקפיים. ממלאים אותו בתערובת הכימית הדרושה. מניחים את שקיק הגומי המלא חומצה והקשור בחוט דק, מכסים את פי הנרתיק במטלית-בד קטנה לניקוי משקפיים ומדביקים אותה אל הנרתיק בנייר דבק. עוטפים את כל הנרתיק בשקיק גומי נוסף והרי “פצצה” קלה וקטנה, הניתנת להטמנה בכיס ולהטלה בכל מקום שהוא מבלי שיבחינו בה.

המקור לנרתיקי המשקפים היה בשתי החנויות של האופטיקאי מארון איאק באלכסנדריה, האחת בכיכר מחמד עלי 14 והשניה ברחוב הדואר 6, שם נקנו נרתיקי-עור מיוחדים במינם מתוצרת איטלקית משובחת.

האומנם השתמשו הצעירים רק בנרתיקי-עור מיוחדים אלה, והאומנם קנו אותם אך ורק בשתי החנויות השייכות למר מארון איאק? כך, מכל מקום, נקבע במשפטם של הצעירים הללו בקאהיר חמישה חודשים לאחר מכן. ואילו אותו רוברט (אלעד), כאשר תיאר לאחר מכן את מעשי “העסק הביש” טען, כי לא שמע על השימוש בנרתיקי משקפיים במעשי ההצתה. הוא סיפר, כי לפי מיטב ידיעתו השתמשו הצעירים בקופסאות סיגריות.

 

“נרתיק העור האיטלקי”    🔗

בשבוע שלאחר “מבצע בית-הדואר” נתן רוברט (אלעד) הוראה על מבצע שני. הפעם משתתף בו רוברט עצמו באורח פעיל יותר ואל החוליה מצטרף גם החבר הרביעי בה, שכינויו ז’אק (שמואל עזאר).

האובייקט: הספריות האמריקאיות בקאהיר ובאלכסנדריה.

המועד: יום רביעי 14 ביולי 1954, בשעה 7 בערב, כשעה לפני נעילת הספריות.

השיטה: שני צעירים נכנסים לאולם הקריאה של הספריה, ניגשים לאחד המדפים ומדפדפים בספרים. כאשר איש אינו שם לב אליהם, הם מניחים את “נרתיק המשקפיים” על המדף מאחורי הספרים. זמן ההשהיה — כשעתיים, כדי להבטיח שאיש לא יהיה במקום בשעת ההתלקחות.

מהלך הפעולה: המבצעים בקאהיר הם פייר והנרי (ויקטור לוי ופיליפ נתנזון). יוצאים מאלכסנדריה ברכבת של שעה 12 בצהרים ומגיעים לקאהיר בשעה 2.45 אחר-הצהרים. הולכים להצגת אחר-הצהרים בקולנוע “ריו”, כדי “להעביר את הזמן”.

בשעה 6.30 בערב נפגשים עם רוברט (אלעד) בקפה “גרופי”. משם הוא מסיעם במכוניתו הפרטית (מכונית “פליימות” פתוחה, בצבע ירוק, מודל 1951, מספר 5435) עד לספרית השגרירות האמריקאית ברחוב שיך ברכאת 6, ב"גארדן סיטי "שליד “כיכר השחרור”.

רוברט מאחל להם הצלחה ונפרד מהם לשלום. פייר והנרי נכנסים לספריה, מניחים את “הנרתיקים” בשני מקומות נפרדים באולם הקריאה ויוצאים. בו בערב הם חוזרים לאלכסנדריה ברכבת.

המבצעים באלכסנדריה הם רוג’ר וז’אק (רוברט דסה ושמואל עזאר). הם נפגשים “בדירה מספר 107” בשעה 6.30 בערב. רוג’ר שם בכיסו את שני “נרתיקי המשקפיים”. שניהם מגיעים לספריה האמריקאית ברחוב פואד 2, בקומת הקרקע. ז’אק מתיישב ליד השולחן לאבטחה. רוג’ר ניגש אל מדפי הקיר וכעבור זמן קצר הוא מניח את שני הנרתיקים על שני מדפים, האחד מתחת לשני. השניים מסתלקים מבלי שהבחינו במעשיהם.

התוצאות: בקאהיר מבחינים בדליקה בשעה 9.20 בערב שני קציני משטרה המסיירים מול הספריה. הם חשים מיד למקום, ובשעה 9.50 מודיע מנהל הספריה לתחנת המשטרה כי הדליקה כובתה. המנהל מעריך את הנזקים: כ- 500 ספרים בשלושה ארונות ניזוקו, נברשות הפלסטיק שבאולם הקריאה נשרפו, שתי מראות-זכוכית התנפצו. שווי הנזק כ-500 לירות מצריות.

סיבת הדליקה, לדעת פקידי השגרירות: בדל סיגריה שהושאר במקום. סברה אחרת: חוטי חשמל קרועים שנתקלו זה בזה והתיזו ניצוצות.

רק יומיים לאחר מכן, ב-16 ביולי, כותב קצין הבטחון של השגרירות האמריקאית למפקד משטרת קאהיר, מודיע לו על מציאת “חומרי-תבערה” בספריה בקאהיר ומביע את הסברה כי היתה כאן פעולת הצתה מכוונת. רק לאחר מכן טוענים החוקרים, כי חומרי תבערה אלה הם “נרתיקי משקפיים”.

באלכסנדריה הוזעקו הכבאים בשעה 8.45 בערב וכיבו מיד את הדליקה שלא גרמה כל נזק. נמצאו רק סימני חריכה קלים על הספרים מאחור, וכן סימני חריכה על הקיר ועל שני מדפים בחלקם האחורי. כאן לא נשארו כל עקבות או סימנים שיעידו על סיבת הדליקה, או על אופן התלקחותה. רק כעבור שלושה שבועות, ביום ה', ה-5באוגוסט, בשעה 5.15 בערב, נתגלה לפתע על אחד המדפים “נרתיק משקפיים”, אשר לא התלקח ונשאר מונח באותו מקום, מאז ה-14 ביולי, מבלי שמישהו הבחין בו.

רוג’ר (שכבר אז נמצא במעצר ובחקירות כשבועיים), הובא למקום והודה כי הוא אשר הניח את הנרתיק במקום בו נמצא. וכך הוברר, כביכול, כי גם הדליקה בספריה באלכסנדריה היתה מעשה ידיה של “כנופית נרתיקי המשקפיים”. אולם, סיפור-העלילה של “נרתיק העור האיטלקי” הגיע לשיאו רק במבצע השלישי.

 

עשן בלי אש    🔗

המבצע הראשון היה של אובייקט אחד בלבד — בית-הדואר באלכסנדריה. המבצע השני כלל שני אובייקטים — הספריות בקאהיר ובאלכסנדריה. ואילו המבצע השלישי נועד להיות הנרחב ביותר. הפעם נבחרו חמישה אובייקטים — שני בתי-קולנוע בקאהיר, שניים באלכסנדריה ונוסף על אלה המחסן לשמירת חפצים בתחנת הרכבת בקאהיר. מועד הפעולה מצדיק, הפעם, את ההיקף הנרחב של הפעולות: “יום ההפיכה” במצרים, החל ביום ששי, ה-23 ביולי.

גם הפעם נפגשים מבצעי הפעולה בקאהיר עם רוברט (אלעד), וגם הפעם הוא

מסיעם במכוניתו הפתוחה ממקום המפגש אל מקום הפעולה. אלא שהפעם מתחלפים המבצעים. במבצע השני נסעו לקאהיר פייר והנרי ואילו הפעם נוסעים ז’אק ורוג’ר (אם נניח, כי נערך עיקוב אחר מכוניתו של רוברט, הרי במבצע השני יכלו העוקבים לזהות ולצלם את פייר ואת הנרי, ואילו במבצע השלישי הם יכלו לזהות ולצלם את ז’אק ואת רוג’ר).

שיטת הביצוע בבתי-הקולנוע היתה צריכה להיות פשוטה מאוד. כל מבצע קונה כרטיס להצגה ראשונה, רצוי ביציע, נכנס ויושב על מקומו. הוא מניח את “נרתיק המשקפיים” מתחת לכסא ויוצא בהפסקה. בתחנת הרכבת בקאהיר היתה הפעולה צריכה להיות פשוטה עוד יותר: לתוך מזוודה הכניס רוג’ר “קופסת וים”, וכדי שלא תעורר המזוודה חשד בקלות-משקלה הוסיף גם זוג נעליים ישנות ושתי מגבות. את המזוודה הזאת הוא מפקיד במחסן לשמירת חפצים, על-מנת שתתלקח כעבור זמן ההשהיה.

המבצע השלישי, שהיה נרחב ביותר, היה גם הכושל ביותר: אף “פצצה” אחת לא פעלה כראוי.

 

מהלך הפעולה    🔗

ביום ששי, בשעה 12 בצהרים, יצאו רוג’ר וז’אק ברכבת מאלכסנדריה והגיעו לקאהיר בשעה 2.45 אחרי-הצהרים. בשעה 3.30 נפגשו עם רוברט מול קולנוע “מטרו”, ומשם נסעו עימו במכוניתו ל“גראנד הוטל”. כאשר הוברר שאין בו חדר פנוי, הם עברו למלון “דה רוז” ברחוב סולימאן פחה 33. רוג’ר, שרצה להישאר לימי סוף השבוע בקאהיר, שכר חדר. רוברט שאל אותם אם שניהם ילונו בקאהיר, וז’אק השיב שהוא חוזר לאלכסנדריה בו-בלילה.

רוברט שאל אותם באילו בתי-קולנוע יניחו את “נרתיקי המשקפיים”, והם הצביעו על שני בתי-קולנוע סמוכים, “רדיו” ו“ריבולי” (שני בתי-הקולנוע הללו היו שייכים לאחים ג’עפר, מצרים-מוסלמים ולא בריטים, או אמריקאים, כפי שעתיד לספר רוברט). לאחר שנתן להם בקבוק קטן שהכיל את “חומצת ההצתה” נפרד רוברט לשלום מרוג’ר ומז’אק ואיחל להם הצלחה מלאה.

בחדר ששכרו במלון הכינו רוג’ר וז’אק את “הפצצות” לפעולה ויצאו לדרך בשעה 4.30 אחרי-הצהרים. תחילה נסעו שניהם לתחנת-הרכבת, שם הפקיד רוג’ר את המזוודה על השם “אלברט” וקיבל תלוש-פקדון מספר 96814.

היה זה זמן קצר לפני השעה 6 בערב. המזוודה הונחה על-ידי המחסנאי על המדף השלישי ושם נשארה למעצבה שלושה ימים, עד שהחלה לגלות סימני עשן ביום שני ה-26 ביולי בשעה 1.20 אחרי-הצהרים. העשן, שהזעיק אליו תוך 20 דקות את חוקרי המשטרה, היה, כנראה “עשן בלי אש”, משום שהמזוודה עצמה ואף “קופסת וים”, הנעליים ושתי המגבות שהיו מונחות בתוכה — כל אלה ישארו שלמים ותוארו בפירוט על-ידי החוקרים.

כל זה אירע ביום שני שלאחר מכן. אולם באותו יום ששי בערב מיהרו רוג’ר וז’אק להשלים את המוטל עליהם. ז’אק קנה כרטיס להצגה ראשונה בקולנוע “רדיו” — היה זה בשורה 7, ביציע, בכסא 30. הוא הניח את “הנרתיק” מתחת לכסא ויצא בהפסקה, כך שהספיק “לתפוס” את הרכבת של שעה 9 בערב, שהחזירה אותו לאלכסנדריה סמוך לחצות.

חברו רוג’ר הניח את “נרתיקו” בקולנוע “ריבולי”. גם הוא ביציע, בשורה 2, כסא 4. משם הוא הזדרז לפגישה עם ידידתו קארולין, שאתה בילה את ימי סוף השבוע בקאהיר (כאשר חזר לביתו באלכסנדריה ביום ראשון בשעה 10.45 בערב, כבר המתינו לו קציני משטרה ואסרוהו).

גורלן של שתי “הפצצות” הללו לא היה טוב יותר מגורלה של “המזוודה” שבתחנת הרכבת. שתיהן לא פעלו והחוקרים המצרים היו צריכים לעמול קשות עד שגילו אותן.

מה אירע באלכסנדריה באותה עת? באותו יום ששי בשעה 6.30 בערב, כאשר נכנס קהל הצופים להצגה ראשונה בקולנוע “ריו”, ברחוב פואד, התלקח לפתע “נרתיק המשקפיים” שהיה טמון בכיס מכנסיו השמאלי של הנרי (פיליפ נתנזון). היה זה בטרם הספיק הנרי לפסוע יותר משתיים-שלוש פסיעות בתוך אולם הכניסה של הקולנוע. הוא כיבה בעצמו את האש המתלקחת בתוך כיסו, אולם לא לפני שנמלטו מפיו זעקות-כאב, ולא לפני שקציני משטרה אחדים, בלשים וסדרנים שנכחו במקום, הסתערו לעברו מכל צד ואסרוהו.

מאותו הרגע החל קצב המאורעות להתגלגל במהירות מוזרה.

 

“סאג” שהועלה לדרגת “ביכבאשי”    🔗

הנרי הועבר לבית-החולים ומיד החלה חקירתו. היה זה ביום ששי, 23.7.54, בשעה 7 בערב. מיד התמנתה ועדת חקירה שבפניה מעידים החוקרים על כל צעד ועל כל מימצא נוסף שהם מגיעים אליו (הכל נרשם בפרוטוקול מפורט, ועליו בעיקר מתבסס תיאור זה).

מאז ועד להשלמת כל המעצרים באלכסנדריה ובקאהיר בקשר למעשי ההצתה חלפו 20 יום. 60 יום נוספים חלפו עד להשלמת החקירה ולהגשת כתב האישום ביום ה-12 באוקטובר 1954. אולם בימים הראשונים נערכו החקירות בקצב קדחתני במשך כל שעות היממה.

בראש החקירה, מתחילתה, עמדו שני קצינים, שהיו שני עדי התביעה הראשיים במשפט הנאשמים — ביכבאשי (סגן-אלוף) סמיר דרויש, וסאג (רב-סרן) מוחמד ממדוח סאלם (מי שעתיד להיות לימים ראש ממשלת מצרים). האחרון ניהל, למעשה, את החקירה מתחילתה (משום שהראשון שהה בחו"ל וחזר למצרים רק ב-22 ביולי). עד לתחילת המשפט בקאהיר ב-11 בדצמבר הועלה הסאג לדרגת ביכבאשי, כפרס על הצטיינותו.

תיאור החקירה שערך נשמע כאחד מסיפורי אלף לילה ולילה. בשעה 11.30 בערב, חמש שעות לאחר ההתלקחות בכיס מכנסיו של הנרי, כותב ממדוח סאלם

דו"ח ראשון על התקדמות החקירה. היה זה לפני שנתגלה כל סימן לפצצה נוספת, לפני שנמצאו “נרתיקי המשקפיים” בבתי-הקולנוע בקאהיר והמזוודה בתחנת

הרכבת. כבר אז יודע ממדוח סאלם מי ביצע את מעשי ההצתה בספריות האמריקאיות; כן הוא יודע, כי הנרי, ביחד עם חברו שלא נעצר עדיין (פייר), קנו

את נרתיקי המשקפיים בחנותו של מארון איאק, וכי אותו פייר נסע לקאהיר במועד

המתאים למבצע ההצתה בספריה האמריקאית ב-14 ביולי, שהה שם בזמן ההצתה

וחזר לאלכסנדריה בו-בערב. כל זאת מבלי שהנרי עצמו העיד על כך.

את כל “גילויי הבזק” הללו (שהתבססו, בהכרח, על מידע מוקדם), כותב סאלם בדו"ח החקירה הראשון והוא מבקש צו-מעצר כנגד פייר. הצו המבוקש ניתן, ובשעה 4.00 לפנות-בוקר נעצר פייר בביתו.

עוד לפני כתיבת הדו“ח הזה באותו יום ששי, בשעה 10.30 בערב, יודע סאלם להתקשר עם משטרת קאהיר ולהזהירה מפני הימצאות “נרתיקי משקפיים” בבתי-קולנוע, ולא בסתם בתי-קולנוע. חוקרי משטרת קאהיר יודעים להתרכז בחיפושיהם בשני בתי-קולנוע מסוימים, “רדיו” ו”ריבולי", מבלי שהיה סימן כלשהו שהעיד על כך שדווקא בהם, מתוך עשרות בתי-הקולנוע בקאהיר, עלולים להימצא “נרתיקי המשקפיים”.

 

“הפצצה” בסל האשפה    🔗

וכך סיפר במהלך החקירות המוקדמות יוזבאשי (סרן) חסן מחמד זכי ממשטרת קאהיר: לאחר קבלת ההודעה מאלכסנדריה ביום ששי, 23.7.54, בסביבות השעה 11 בערב, הוא הזהיר את מנהל קולנוע “רדיו”, מר אנדרה, מפני הימצאות “נרתיקי משקפיים” בשטח הקולנוע. גם את הממונה על כיבוי שריפות בקולנוע, מר פרגלי מוחמד האשם, הזהיר היוזבאשי חסן מוחמד זכי בענין זה. משניהם ביקש לפקוח עין על כל הנעשה.

ב-12.20 אחר חצות חוזר היוזבאשי לאותו קולנוע ושומע כי לא אירע דבר. הוא קורא שנית לכבאי מר פרגלי מוחמד האשם ופוקד עליו לערוך חיפוש יסודי, ולהודיע מיד למשטרה על מציאת חפץ זר כלשהו. בשעה 1.30 אחר חצות הוא חוזר לקולנוע “רדיו” פעם שלישית ואז הוא שומע, כי בהתאם לפקודתו ערך הכבאי חיפוש יסודי, ומצא זמן קצר לאחר השעה 12.30 “נרתיק משקפיים” מונח מתחת לכסא 30 בשורה 7 ביציע.

מאחר שאיש לא היה בקולנוע הוא החליט להעביר את “הנרתיק” למשטרה בעצמו. הוא ירד לקומת הקרקע והניח את “הנרתיק” על אדן החלון של קופת הכרטיסים על מנת לנעול את הדלתות. שם התלקח לפתע הנרתיק, בשעה 12.45 אחר חצות, כתוצאה מהטלטולים המרובים. בשעה 1.10 אחר חצות נרשמה במשטרה ההודעה הראשונה על התלקחות “הנרתיק” בקולנוע “רדיו” בקאהיר.

לאחר ששומע היוזבאשי חסן מוחמד זכי את פרטי המקרה בשעה 1.30 אחר חצות, הוא עובר לרכז את החיפושים בקולנוע “ריבולי”, אף-על-פי שקולנוע זה אינו נמצא באזור הנתון לפיקוחו, כפי שהוא מעיד. עתה מצטרפים אליו כמה קצינים נוספים וביחד הם מתחילים לסרוק את האולם כולו בזרקורים, אולם בלי תוצאות.

רק בשעה 3.00 לפנות בוקר עולה בדעתם של עורכי החיפוש הרעיון לחפש את “הפצצה” בפחי האשפה של בית-הקולנוע. שומר הלילה מרוקן את סל הניירות שבאחד החדרים האחוריים בבית-הקולנוע ואינו רואה דבר, אך הקצינים מצווים עליו למשש ביד חפץ אחר חפץ ואז מתגלה, סוף-סוף, “נרתיק משקפיים”. למחרת בבוקר מסתבר כי השומר הקודם סיים את עבודתו לאחר ההצגה הראשונה, מצא את הנרתיק מתחת לכסא והשליכו לסל האשפה משום שלא ייחס לו כל חשיבות.

כך פעלו ונתגלו “פצצות התופת” בקאהיר — אחת החלה להעלות עשן שלושה ימים לאחר מעשה ושתים נתגלו לאחר חיפושים ממושכים.

 

הוכחת “הקשר ההדוק”    🔗

כיצד ידע הסאג ממדוח סאלם לפעול בזריזות כה רבה, ולמצוא מיד את הקשר בין כל הפעולות שבוצעו ואלה שלא בוצעו? כיצד ידע לחפש ולמצוא את “הפצצות שלא התפוצצו”?

לשאלה זאת נתנו הסאג ממדוח סאלם והממונה עליו, ביכבאשי סמיר דרויש, שתי תשובות סותרות. לפי התשובה הראשונה והעיקרית, אשר נכללה גם בכתב האישום, התבססו כל הגילויים על עקבות “נרתיקי המשקפיים”.

כתב האישום שהוגש ב-12 באוקטובר 1954, יודע לספר כיצד גילה הסאג ממדוח סאלם “כי הפצצות ששימשו במקרה של הספריה האמריקאית בקאהיר הונחו בתוך נרתיקי משקפיים הנמכרים בבתי-המסחר של מר מארון איאק באלכסנדריה”.

הוא בירר את שמות האנשים להם נמכרו הנרתיקים בבית-מסחר זה והגיע למסקנה, כי הנרתיקים שבהם השתמשו במקרה האמור נמכרו לשני אנשים שתיאוריהם מתאימים לתיאורי הנאשמים הרביעי והשמיני, ויקטור לוי (פייר) ופיליפ נתנזון (הנרי). מסקנות אלה נתאשרו כאשר נתפס נרתיק משקפיים הדומה ליתר הנרתיקים בכיסו של הנאשם השמיני (הנרי) בעת שהאש אחזה בגופו ובבגדיו בעומדו בכניסה לקולנוע “ריו”.

את הגירסה הזאת תיאר הסאג ממדוח סאלם ביתר פירוט מיד לאחר תחילת החקירה: "לאחר השריפה בספריה האמריקאית בקאהיר נמצאו במקום כמה נרתיקי משקפיים שלא התלקחו. בחקירה הוברר כי הם נקנו בשתי חנויות באלכסנדריה השייכות למר מארון איאק. כן הוברר כי היום היחידי בו נמכר יותר מנרתיק משקפיים אחד, מאותו סוג שנתפס בקאהיר, היה ה-9 ביולי 1954. הוברר עוד, ששני בחורים, האחד מהם בלונדי, והמדברים צרפתית בצורה חופשית, קנו שני נרתיקי משקפיים בחנות שבככר מוחמד עלי 14 מידיה של בעלת החנות, אחותו של מר מארון איאק.

"בבירורים שערכתי בחנות השניה של מארון איאק, ברחוב הדואר 6, הוברר, כי גם בחנות זאת קנו שני הבחורים, שהאחד מהם בלונדי, ואשר תיאורו מתאים לתיאורו של הבלונדי שקנה בחנות הקודמת — שני נרתיקי משקפיים מסוג שונה במקצת (מרופדים בביטנה מבד צהוב). את תיאור האיש מסר לנו הזבן בחנות זאת. הוא אמר עוד, כי יוכל לזהות את שניהם. לאחר מכן חזרתי למשרדי הבולשת שבמשרד הפנים כדי להיווכח אם אמנם חלק מהנרתיקים שנמצאו בספריה האמריקאית בקאהיר מרופדים בביטנה מבד צהוב. ואכן אושר לי הדבר.

“בשעה מאוחרת היום (הלילה) נודע לי, כי בקולנוע ‘רדיו’ בקהיר מצאו נרתיק משקפיים דומה, כן נמצא עוד נרתיק משקפיים, הטעון באותם חומרים כימיים, בקולנוע ‘ריבולי’ בקאהיר. נודע לי עוד, כי על נרתיק זה היה כתוב שם בית-המסחר מארון איאק באלכסנדריה”.

את כל הפרטים הללו יודע הסאג ממדוח סאלם לספר בו בלילה ב-23 ביולי, 1954 — מיד לאחר תפיסתו של הנרי ולאחר שמתגלים נרתיקי המשקפיים בקולנוע “רדיו” ו“ריבולי” בקאהיר.

כבר באותו לילה יודע הסאג ממדוח סאלם לסכם את החקירה: “ראוי לציין, כי שיטות הביצוע בכל המקרים היו דומות בדיוק, וכן שהאבקה ששימשה להצתת האש היתה מורכבת מתרכובת אחת. גם קניית נרתיקי המשקפיים מאלכסנדריה והשימוש בהם במקרה של קאהיר, ולאחר מכן תפיסת הנאשם בקולנוע ‘ריו’ — כל זה קושר את כל המקרים בקשר הדוק”.

 

“הבלונדי” לא זוהה    🔗

היה זה מעצרו של הנרי, שתיאורו התאים לתיאור “הבלונדי” שקנה נרתיקי משקפיים, אשר סיפק לחוקרים מיד את ההוכחה הסופית לקשר ההדוק שבין כל מעשי ההצתה. אולם בענין זה היו לחוקרים המצרים כמה תקלות בלתי-צפויות.

חמישה ימים לאחר מעצרו של הנרי, ב-28 ביולי, נערך במשטרה נסיון של זיהוי הנאשמים על-ידי הזבנים. בזה אחר זה הובאו למשטרה שלושה מעובדיו של מארון איאק: אחותו פרנאנד איאק צאבונג’י (מנהלת החנות בככר מוחמד עלי) ושניים מעובדי החנות ברחוב הדואר, הזבן אוסואלדו פקה והקופאי מוחמד עבד אלמעבוד.

מסדר הזיהוי נערך לא לפי הכללים המקובלים. כל אחד מהמזהים הובא בנפרד, התבקש להסתכל על שלושת החשודים שנעצרו עד אז (פייר, הנרי ורוג’ר) ולאשר כי שני הראשונים (פייר והנרי) הם “שני הקונים”, שקנו ב-9 ביולי שני נרתיקי משקפיים מעור איטלקי משובח בכל אחת משתי החנויות.

משום מה לא היו הזבנים מסוגלים לזהות את “שני הקונים” ובעיקר לא את הבלונדי שאת תיאורו המפורט ידעו למסור למשטרה קודם לכן. הזבנים התנצלו והסבירו שהם מכירים רק את הלקוחות הקבועים של החנות. רק הזבן מרחוב הדואר הצליח לזהות את העצור השלישי (רוג’ר) דווקא, שהודה בכך, כי קנה לבדו נרתיק משקפיים באותה חנות.

כך קרה שזיהויו של הנרי “הבלונדי” לא עלה יפה. היה זה רעיון מוצלח “להוכחת הקשר ההדוק” בין כל מעשי ההצתה, ליצירת סיפור מתקבל על הדעת לגילוים של העצורים ולהוכחת אשמתם במשפטם. אלא שבביצועו של הרעיון הזה חלו כמה תקלות. אילו היו הנאשמים נהנים מהגנה משפטית הוגנת היו סנגוריהם מצליחים בנקל לערער את בנין ההוכחה המבוסס על “נרתיקי המשקפיים”, ולהוכיח כי כל ההוכחות מבוססות רק על הודאות הנאשמים שניתנו בלחץ של עינויים קשים.

 

“המקור הסודי”    🔗

גם החוקרים המצרים לא הסתפקו בעדויותיהם בגירסת “נרתיקי המשקפיים” והשמיעו גירסה נוספת להסברת הצלחתם.

בלילה הראשון לאחר מעצרו של הנרי, מעיד הביכבאשי סמיר דרויש: “הגילויים נאספו על-ידי קציני הבולשת ממקורות סודיים שמטעמי האינטרסים הציבוריים אין מקום למסור פרטים עליהם”. זמן קצר לאחר מעצרו של הנרי, בשעות הערב של יום ששי (23.7), כאשר מבקש הסאג ממדוח סאלם צו-מעצר נגד פייר הוא מציין את השתתפותו של פייר בפעולה שנערכה ב-14 ביולי בספריה האמריקאית בקאהיר ומסתמך על מקור סודי.

רמז זה על מקור סודי חוזר ונשנה כמה פעמים במהלך החקירה. ולאחר שכבר נפתח המשפט בקאהיר נרמז מקור סודי זה גם בפומבי, תחת לחצו של אחד הסניגורים. היה זה עורך-הדין, עבד אל עזים אלג’זאר, שלחץ על הביכבאשי החדש, ממדוח סאלם, לגלות טפח בזמן עדותו במשפט הנאשמים ביום 12.12 (לפי “אל-אהראם” מיום 13.12):

עו"ד אלג’זאר: מי מסר לכם את תיאורם של האנשים שקנו את הנרתיקים מחנותו של מארון איאק?

העד: הביון. תיאורים אלה נמסרו לי ב-17 ביולי והואיל ותיאורים אלה מתאימים לרבים מתושבי אלכסנדריה, השתדלנו לצמצם את החיפוש למסגרת הצרה ביותר.

עו"ד אלג’זאר: ממי נודע לך שמו האמיתי של ויקטור לוי (פייר)?

העד: מהביון.

עו"ד אלג’זאר: האם לא נודע לך השם מאמו (של הנרי) בשעת עריכת החיפוש?

העד: לא. מהביון.

להלן חוזר עורך-הדין ושואל פעם נוספת: איך נודע לך שמו של ויקטור לוי (פייר)?

נשיא בית- הדין מתערב: הוא אמר זאת לפני כן, שהשם נודע לו דרך הביון וכי אינו צריך להגיד דבר על ביון זה.

כך מנע נשיא בית-הדין כל אפשרות לברר מיהו “המקור הסודי”, שגילה לחוקרים את זהותם של הנאשמים. כך נמנעה האפשרות להוכיח במשפט מה היה תפקידו של “המקור הסודי” במעשי ההצתה, האם היה רק בגדר סוכן-מודיע של המשטרה והביון המצריים, או שהיה סוכן-פרובקטור שכיוון את הפעולות לפי הוראת המשטרה והביון, כדי לתפוס את הנאשמים בשעת מעשה ולהוכיח את אשמתם במשפט.

העתון “אלג’ומהורייה” יודע לספר, ב-22.12, כי הנאשם מקס בנט, שהתאבד, כתב אל אשתו: “עלי להודיעך, שהמשטרה המצרית יודעת עלינו יותר ממה שאנו יודעים על עצמנו”.

לאחד העתונים היומיים דולפת ידיעה, כי התביעה הכללית באלכסנדריה “שומרת לעצמה על סוד במשפט זה”, סוד שלא תגלה אותו.

 

רוברט אינו נחפז    🔗

תוך יומיים-שלושה לאחר המאסר הראשון החלו העצורים להזכיר את שמו של רוברט ולתאר אותו כמפקד שעמד בראשם ונתן להם את כל ההוראות למבצעי ההצתה. היה באפשרותם לתת סימנים רבים לזיהויו וללכידתו ובעיקר — לתאר את המכונית, שבה הוביל את המבצעים למקום הפעולה בקאהיר גם במבצע השני וגם במבצע השלישי. אולם החוקרים לא שאלו את העצורים כל שאלה על זהותו ועל תיאורו של רוברט. הם לא ניסו כלל להתחקות אחריו ולתפוס אותו. גם רוברט (אלעד), מצידו, התנהג בשלוה גמורה.

בחקירתו סיפר ז’אק (שמואל עזאר), שהיה מהמבצעים בקאהיר ושחזר לאלכסנדריה ביום ששי בלילה סמוך לחצות:

“ביום שבת בבוקר (24.7) באתי ל’דירה 107' ומצאתי על הדלת פתק קטן שהשאיר רוברט ובו הוא מבקש להיפגש עם פייר בשעה 9.30 בדירה. חיכיתי בדירה עד 9.30 בבוקר וכאשר בא רוברט אמרתי לו, כי פייר עדיין לא בא. הוא שאל אותי מה עשינו בקאהיר ולאחר מכן קבע אתי פגישה ב’דירה' למחרת (יום א') בשעה 9.00 בבוקר, והלך”.

בו בערב, במוצאי שבת, משנודע לז’אק (עזאר) על מעצרם של שני חבריו, פייר והנרי, מיהר ז’אק ביוזמתו אל “הדירה”, הוציא את מכשיר השידור שהיה בתוכה והעבירו אליו הביתה. הוא סיפר על כך לרוברט בפגישתם למחרת (יום א'). רוברט הרגיעו ואמר כי אין כל מקום לחשש.

רוברט ביקש מז’אק למסור לו את המשדר למחרת היום, ביום שני (26.7) בשעה 9.00 בבוקר. וכך הווה. יום קודם לכן בוצע המאסר השלישי, כאשר רוג’ר (דסה) חזר ביום ראשון בערב מבילוי סוף השבוע בקאהיר. כאשר הגיע הביתה בשעה 10.45 המתינו לו קציני משטרה שאסרוהו מיד וערכו חיפוש במקום.

נסיבות מעצרו של ז’אק לוטות בערפל. לפי עדותו בחקירה קבע אתו רוברט פגישה ליום שני הבא (2.8), בשעה 9.30 בבוקר, אולם שלושה ימים לאחר פגישתם האחרונה, ביום חמישי (29.7) בשעה 10.30 בערב, כאשר חזר ז’אק לביתו, המתינה לו המשטרה והוא נעצר. לפי סיפוריהם של רוברט ושל ז’אק הם נדברו להיפגש באותו יום חמישי. ז’אק הבחין בעיקובם של אנשי המשטרה ונמנע מלהיפגש עם רוברט. כאשר חזר לבית ונעצר. גם רוברט הבחין, לפי סיפוריו שלאחר מכן, בנוכחות אנשי בולשת והסתלק ממקום הפגישה.

 

גם המצרים אינם נחפזים    🔗

גם לאחר מקרה זה אין דרכו של רוברט (אלעד) אצה לו. האדמה, לפי כל הסימנים, בערה מתחת לרגליו, אולם הוא המשיך להסתובב במכוניתו הירוקה והפתוחה — אותה מכונית שהוא לא יכול היה שלא לדעת כי היא המלכודת הטובה ביותר לתפיסתו.

ב-3 באוגוסט הציע אותה למכירה לסוחר המכוניות סעד חסן חסאנין, באמצעות סוכנות “פליימות”, לאחר ששיחרר את המכונית מבית-המכס, כנתין זר, ומוסר אותה לתיקון בסדנה. ב-5 באוגוסט הסתיימו כל הפעולות הכרוכות בהעברת הבעלות ורוברט קיבל 610 לירות מצריות תמורת המכונית. (כעבור כשנה וחצי, בפברואר 1956, עתיד רוברט לדרוש פיצויים תמורת המכונית שהשאיר לדבריו במצרים, כאשר נמלט על נפשו, וקיבל עבורה, לדבריו, רק מקדמה בסך 200 לירות מצריות, שהן 580 דולר. משום כך ביקש את ההפרש בסך 1120 דולר).

בו ביום נעצר “צ’ארלס” (מאיר מיוחס), צעיר שהיה קשור בעבר בחוליות וניתק את הקשר אתן ואשר רוברט ידע על קיומו. רק ב-7 באוגוסט, שבועיים לאחר המאסר הראשון, יוצא רוברט ממצרים. ארבעת הצעירים שביצעו את פעולות ההצתה לפי פקודותיו נתפסו. הם נתונים לחקירות בלתי-פוסקות המלוות חיפושים מדוקדקים ועינויים קשים (כאשר נתפס מאקס בנט בביתו ב-12 באוגוסט, בשעה 2 בלילה, נשמעו זעקותיו בכל הסביבה מחמת המכות שספג מתופסיו).

בינתיים החלו גם המאסרים הראשונים של הצעירים מקאהיר, שלא נטלו כל חלק במבצעי ההצתה, אולם נאשמו בקשרים קודמים עם המבצעים.

רוברט היה היחידי שלא נעצר ושלא שימש כלל מטרה להתחקותם של החוקרים. הוא עזב את קאהיר במטוס ט.וו.א. שיצא לרומא, כאשר בכיסו מכשיר השידור הזעיר שהיה “בדירה 101”, ואשר נמסר לו על-ידי ז’אק (עזאר) לאחר מעצרם של פייר והנרי.

כשם שרוברט התייחס אל המצרים בשויון-נפש גמור, כך גם התייחסו המצרים אליו. רק ביום 12.8, לאחר שנאסר הנאשם האחרון במשפט קאהיר, התפנו החוקרים להתחקות על עקבותיו של רוברט. אז החלו לחקור את העצורים בנוגע לתיאורו ולצורת מכוניתו. ביום 19.8 קיבלו פרטים מלאים על זהותו ועל כל תנועותיו (מספר דרכון, תאריכי שהותו במצרים, כתובותיו השונות והתאריכים המדויקים של התאכסנותו בבית-מלון באלכסנדריה).

ב-21 באוגוסט העיד ביכבאשי סמיר דרויש, כי רוברט הוא שם בדוי של אדם שנתברר כי הוא האחראי על כל פעולות החבלה והפרת השקט. בדו"ח חקירה שהגיש סמיר דרויש באותו יום נמסר כי שמו האמיתי של רוברט הוא פול פרנק, בן 32, נתין גרמני, מהנדס מכני במקצועו ונושא דרכון 2131/53. הוא בא למצרים מוינה ביום 28.6.54 והביא אתו מכונית “פליימות” שתיאוריה מתאימים לתיאורים שייחסו הנאשמים למכוניתו של מפקדם רוברט.

דו"ח החקירה מסיים בדרישה לחפש ולעצור את פול פרנק וצו המעצר ניתן בו ביום 21 באוגוסט בשעה 12.45 בצהרים — כחודש לאחר המאסר הראשון, ושבועיים לאחר שאותו פול פרנק, המכונה רוברט, כבר עזב את מצרים.

היה זה הכשלון היחיד של המשטרה המצרית, אשר הצליחה לאסור את כל המעורבים במעשי ההצתה ואף את כל מי שהיה לו קשר אי-פעם עם המבצעים, ודוקא את מי שעמד בראש כל מעשי ההצתה לא הצליחה לתפוס. כשלון זה מפתיע פי כמה מאחר שאותו דו"ח חקירה יודע לציין את כל תנועותיו של פול פרנק ואף את העובדה, שהיה מתארח באלכסנדריה אצל אחד המומחים הגרמנים המסופחים לחיל-הים המצרי.

מומחה גרמני זה עזב את מצרים ב-2 ביולי 1954 (היה זה לאחר שהמצרים חשדו בו בריגול ונערכו חיפושים בדירתו ועבודתו הופסקה). פירוש הדבר שתנועותיו של פול פרנק היו ידועות לחוקרים המצרים כבר לפני שהתחילו מבצעי “העסק הביש”.

לכשלון מפתיע זה יכול להיות הסבר פשוט, אשר יש בו כדי להסביר את רוב התמיהות הקשורות במעשי “העסק הביש”.

פול פרנק המכונה “רוברט” (אלעד) הוא “המקור הסודי” של המצרים. הוא אשר הפעיל את החוליות לפי הכוונה מדוייקת בצורה שתסגיר את כל אנשי החוליות ותספק את ההוכחות הדרושות להרשעתם במשפט, לאחר שעשה את המוטל עליו ניתן לו לצאת ממצרים. הסבר זה מקבל חיזוק נוסף על-ידי התנהגותו של רוברט לאחר צאתו ממצרים. לאפשרות זאת יש חיזוקים רבים במעשיו של אלעד גם לפני “העסק הביש”.

אלעד (“רוברט”) מגיע לשדה התעופה בלוד ב-14 באוגוסט 1954 בלילה — שמונה ימים לאחר יציאתו ממצרים ושלושה ימים לאחר שהושלם מאסרם של כל נאשמי משפט קאהיר. משהגיע לארץ הוא מסובב בכחש את הממונים עליו ומוסר להם דיווחים כוזבים על הפעולות והמאסרים במצרים.

הוא מעלים מידיעתם את שמות כמה מהנאסרים, שעל מאסרם ידע, מתגולל בטענות ובהאשמות כלפי מפקדיו וכלפי פקודיו ה“לא-יוצלחים”, שכמעט גררו גם אותו למאסר. יחד עם זאת הוא מעלה כל מיני הצעות-נפל על כך שהוא יחזור למצרים דרך גבול לוב וינסה להבריח את הנאסרים, ובעיקר את מרסל ניניו.

נראה כי כשם שרוברט לא חשש להישאר במצרים שבועיים לאחר תחילת המאסרים, הוא לא חשש לחזור אליה לאחר מכן.

רוברט הצליח להרדים את מפקדיו בסיפורי-בדים, להאשים אותם ברשלנות ובחוסר אחריות, ולבלבל את מוחם בתכניות הצלה חסרות שחר.

כל הפרטים על התנהגותו של רוברט (אלעד) בארץ מייד לאחר בואו, מצטרפים אל הפרטים על התנהגותו במצרים, הידועים ממקורות מצריים מהימנים. מכל אלה מצטיירת תמונה ברורה על תפקידו בהפעלת אנשי החוליות, בהסגרתם לידי המצרים ובהעלמת האמת מעיני מפקדיו בישראל.

“מקור סודי” זה של המצרים היה הגורם העיקרי לכך שה“עסק הביש” התרחש כדרך שהתרחש, שהפך תחילה לתעלומה ואחר-כך ל“פרשה”. “המקור הסודי” של המצרים היה המקור הראשון והעיקרי בישראל לכל הדיווחים הכוזבים על הפעולות במצרים, על ההוראות שקיבלו לכל הסיפורים על זיופים, על העלמת מסמכים ועל הדחה לעדות שקר, כשתכליתם הברורה של דיווחיו הכוזבים היתה לחפות על בגידתו ועל אחריותו לנפילת הרשת במצרים כדרך שנפלה.

 

“חיכינו להם”    🔗

עד כאן תיאור “העסק הביש” במצרים בחודש יולי 1954, לפי מקורות שהיו ידועים בארץ בחלקם הגדול זמן קצר לאחר משפטם של חברי הרשת הישראלית בקאהיר (נפתח בדצמבר 1954 והסתיים בינואר 1955). גילויים אלה ואחרים היו צריכים לעורר סימני שאלה — ובעיקר הגילוי הפומבי במשפט על “המקור הסודי” בתוך הרשת — אך אלה לא נבדקו, לא בשעת מעשה ולא מיד לאחריו.

רק כעבור שנים אחדות החלה להיבדק האפשרות של אחריותו של אלעד (“האדם השלישי”) לנפילת הרשת במצרים. ואילו אלעד עצמו עתיד יהיה לפרסם ספר (בשנת 1976) שבו ינסה לטהר את עצמו מכל אשמה ולגולל על אחרים אשמות רבות ושונות. בין היתר יגולל על שמואל עזאר ז"ל את אשמת הבגידה וההסגרה (רמז לכך היה כלול בדיווח המיידי של אלעד למפקדיו עם שובו לארץ באוגוסט 1954, כפי שיתואר להלן).

בספרו יתאר אלעד פגישה שקבע עם עזאר לאחר מאסר חבריו. הודות לכך שהקדים לבוא אליה ב-25 דקות, גילה אלעד מארב של אנשי משטרה מצרים, בהשתתפותו של עזאר, וכך הצליח להינצל מהמלכודת, כביכול. “נשענתי על קיר האבנים”, כותב אלעד, “ועדיין לא עיכלתי את אשר ראו עיני. עזאר היה הפתיון הבוגדני שבמלכודת — מלכודת שנטמנה עבורי! הממזר הפחדן התכוון להסגיר אותי לידי המצרים! רתחתי מזעם ובאותו רגע לא היה בי פחד. הוא התכוון למסור להם את חיי!” כך כותב אלעד על שמואל עזאר ז"ל, מנידוני קאהיר, שהמצרים העלוהו לגרדום ושהיה דמות מופת לכל חבריו ומכריו עד רגעיו האחרונים.

חברי הרשת האחרים, שנידונו לשנות מאסר ארוכות וזכו להשתחרר בסופו של דבר ולעלות לישראל, פירסמו את זיכרונותיהם בספר “מבצע סוזאנה” מאת אביעזר גולן בשנת 1976 — שנים ארוכות לאחר סיום הפרשה. וכך כותב מפיהם אביעזר גולן:

"אף כי, לכאורה, התחוללה המפולת של תא אלכסנדריה בעקבות התאונה שאירעה לפיליפ נתנזון בפתח קולנוע ‘ריו’ — נעלה מכל ספק שתאונה זו היתה רק העילה בה נתפסו אנשי הבולשת המצרית, כדי לחפות על העובדה שהיה להם מידע מוקדם, הן על התא והן על הפעולה שתוכננה ל-23 ביולי. עובדה זו מוכחת לא רק מכך שמכונות כיבוי הוצבו הכן באיזור בתי-הקולנוע באלכסנדריה ולא רק מדבריו של סמל המשטרה המצרי בפתח קולנוע ‘ריו’, שאמר להמון הנסער אשר הקיף את פיליפ: ‘חיכינו להם’.

"היו עוד הוכחות אשר בהצטברותן הוליכו למסקנה הבלתי-נמנעת: היה בתא סוכן כפול. אולי הבולטת ביותר שבהן היא — נסיבות מאסרם של ויקטור לוי (פייר) ורוברט דסה (רוג’ר). את ויקטור עצרו אנשי הבולשת בחצות ליל ה-23 ביולי (הכוונה לחצות ליל שבת — ח.א.) עוד בטרם הזכיר פיליפ את שמו פעם אחת. ודסה נעצר, אמנם, במוצאי יום א', בשובו מקאהיר, אך הבולשת פקדה את ביתו (ועצרה את אביו) עוד בערב שבת. עברו שנים רבות בטרם העזו השלושה להעלות על דל מחשבותיהם את האפשרות הנוראה, שהיה בוגד בקרבם (בישראל הגיעה קהיליית המודיעין לחשד זה הרבה יותר מוקדם). בשעת מעשה לא היה דבר רחוק יותר מתודעתם.

"כך, למשל, נזכר פיליפ נתנזון (הנרי), כי כשיצא לקנות את הכרטיסים לבתי-הקולנוע ב’מטרו' ציפתה לו הפתעה: על הקופה היה תלוי שלט: ‘כל הכרטיסים נמכרו’. בסמוך היה קולנוע אחר, ‘אמיר’, שאת הסרט שהוצג בו, בכיכובו של ריצ’רד וידמרק, כבר ראה פיליפ. ‘לפחות לא אצטער על שאחמיץ את הסרט’, חשב, ועל דעת עצמו קנה כרטיס לקולנוע ‘אמיר’. בשובו לדירה מסר על כך לויקטור לוי (פייר) והלה קיבל את השינוי בתכנית ללא ויכוח.

“לפרט זה, חסר הערך, כביכול, יש משמעות רבה: במשפט הצבאי העתיד להתקיים בקאהיר, העלתה התביעה לדוכן העדים — איש אינו יודע מדוע — שוטר, שהעיד כי בערבו של יום ו', ה-23 ביולי, הוצב לשמירה מפני מחבלים בפתחו של קולנוע ‘מטרו’. מלבד ארבעת חברי התא — ידע רק רוברט שקולנוע ‘מטרו’ הוא המטרה” (סיפור זה עולה בקנה אחד עם פרוטוקול החקירות המצרי, שלפיו ידעו החוקרים מראש באילו בתי-קולנוע ייעשו מעשי ההצתה — ח. א.).

ועוד מסופר ב“מבצע סוזאנה”: “גם קלוד, היא מרסל ניניו, כבר נסחפה במפולת הכללית ונפלה בידי הבולשת המצרית. נסיבות מאסרה הינן חוליה חשובה בשרשרת של ראיות נסיבתיות המצביעות על קיומו של סוכן כפול בתאי המחתרת. שכן, איש מבין העצורים לא הזכיר את שמה של מרסל בחקירה; אף לא היתה להם כל סיבה לעשות זאת. זה שנה ויותר לא היה להם כל קשר עמה”. ואילו אלעד ידע את כתובתה, את מקום עבודתה ואת מספר הטלפון שלה מפי ויקטור לוי, ואף ידע על מקום עבודתו של ד“ר מוסא מרזוק בבית-החולים היהודי בקאהיר, כפי שמספר א. גולן ב”מבצע סוזאנה“: “הם (ויקטור לוי ואלעד-רוברט) נסעו לבית-החולים היהודי. ברם, ד”ר מוסא מרזוק נעדר אותה שעה”. אחר-כך נסעו לביתה של מרסל, אולם גם היא נעדרה. ויקטור מסר לרוברט את מספר הטלפון של מקום עבודתה וחזר לאלכסנדריה.

לימים יהיו אנשי תא אלכסנדריה מתחבטים בשאלה, כיצד נסחף אף התא הקאהירי למפולת שהתחוללה באלכסנדריה. הם, אנשי אלכסנדריה, לא גילו לחוקרים אפילו ברמז על קיומו של תא נוסף, בעיר הבירה. למעשה, אפילו לא נחקרו על אפשרות כזו. ואילו אנשי קאהיר לא עשו כל מעשה שעלול היה להביא את הבולשת על עקבותיהם.

רק כעבור שנים רבות, וכשכבר הסכינו עם הרעיון שהיה בוגד בקרבם, נזכר ויקטור לוי בביקורו בקאהיר (יחד עם רוברט-אלעד) ובענין שגילה רוברט בד"ר מוסא מרזוק ובמרסל ניניו (אנשי התא הקאהירי).

 

השלושה שלא נאסרו    🔗

היו בתא האלכסנדרוני שלושה חברים שלא נאסרו והיו אלה השלושה שלא היו מוכרים לאלעד. וכך מספר המחבר על ויקטור לוי ב“מבצע סוזאנה”: “הוא גייס שני חברים נוספים — את ז’אק דנון, בנו של אגרונום, בוגר מקוה ישראל, שניהל חווה עבור בעלים נעדרים ואף היתה לו חווה משלו בדלתה, כ-60 ק”מ מאלכסנדריה, ואת ז’אק פרחי, סטודנט בשנתו האחרונה בפקולטה לרוקחות באוניברסיטת אלכסנדריה, שהיתה לו גישה חופשית אל מעבדת האוניברסיטה.

"לשני אלה ייעד ויקטור לוי תפקידים מוגדרים: הוא התכוון להציע למפעילים בארץ להקים ‘סליק’ נשק גדול בחוות דנון, ובאמצעות ז’אק פרחי ביקש לנצל את מעבדת האוניברסיטה. על כן לא שותפו השניים בעבודה השוטפת של התא.

“גם ג’וני מצא (חבר ותיק בתא האלכסנדרוני), שחזר מן הקורס מן הארץ עם כתב מינוי כסגנו של ויקטור לוי (פייר) וכממלא מקומו לאחר עזיבתו (ויקטור לוי עמד לעלות לישראל), עדיין לא הוכנס בסוד העבודה השוטפת. הוא עמד לשאת אשה, ומאחר שממילא עמד לבוא במקומו של ויקטור ניתנה לו מעין ‘חופשת נישואין’. משום כך, כשהגיע השליח מן הארץ (אלעד), לא הוצג ג’וני מצא בפניו. אף לא פרחי ודנון. אלה היו השלושה אשר לא נפלו בידי הבולשת המצרית”.

אלה היו השלושה שלא נפגשו עם מפקדם אלעד — “המקור הסודי” של המצרים בפרשת “העסק הביש” ו“עד המלך” לעתיד לבוא ב“פרשת לבון”.

 

2: הרס צינורות הפיקוד    🔗

“העסק הביש” לא היה בא לעולם ולא היה מסתבך כדרך שהסתבך, אילמלא שררו אז בצמרת המדינית של ישראל יחסים משובשים ללא תקנה. יחסים אלה היו תולדה של לחץ כבד מבחוץ ומתיחות גוברת מבפנים. הרקע העיקרי ללחץ מבחוץ היה השינוי במדיניות האמריקאית במזרח התיכון, ואילו הרקע העיקרי למתיחות מבפנים היה החלל הריק שנוצר עם פרישתו של ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון, לשדה-בוקר, בסוף שנת 1953.

ממשלת ישראל עמדה בשנת 1954 בפני מבחנים קשים בזירה החיצונית, כאשר מנהיגותה מיטלטלת בין שני כוחות-משיכה מנוגדים — ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת, מצד אחד, ושר הבטחון פנחס לבון, מצד שני — באין קו מנחה אחיד, באין מרכז כובד משותף.

בזירה המדינית והבטחונית של ישראל היתה שנת 1954 שנה קשה ורעה. היתה זאת שנה של הרעת היחסים בין ארצות-הברית לבין ישראל שנתנה את ביטוייה בכל המישורים; היתה זאת שנה של פינוי תעלת סואץ ותחילת הסיוע הצבאי האמריקאי לארצות ערב; היתה זאת שנה של הגברת ההסתננות ומעשי-הרצח בגבולות ושל החרפת ההסגר הימי על ישראל בתעלת סואץ ובמיצרי אילת; היתה זאת שנה של ערעור הבטחון השוטף והיסודי כאחד — כאשר מנגנון או"ם אינו מבטיח את השקט בגבולות ואף נמנע מלגנות את מדינות ערב על הפרתו, כאשר ארצות-הברית חותרת להקמת מערך הגנה אזורי המבוסס על עיראק ומצרים, בלי להבטיח איזון כוחות בינן לבין ישראל.

באופק הישראלי רבצה כצל קודר התחזית של פינוי הצבא הבריטי מאזור הסואץ ושל העברת מצבורי הכוח הענקיים — הכוללים מחנות צבא, מחסנים של חלקי חילוף, 11 שדות תעופה ומערכת ראדאר משוכללת – לידי הצבא המצרי. הצירוף של פינוי הסואץ והסיוע הצבאי האמריקאי לעיראק ולמצרים לא הותירו מקום לספק בכך שמאזן הכוחות בין ישראל לבין מדינות ערב יופר במידה מרחיקת-לכת.

הדיפלומטים האמריקאים, שאתם עמדו נציגי ישראל במגע, לא טרחו להסתיר את סדר העדיפות הברור שנקבע בוושינגטון: קודם יינתן סיוע צבאי רב-ממדים לארצות-ערב ורק לאחר מכן תגיע שעתן של שיחות עם ישראל על איזון הכוחות. וכאילו כדי לצקת שמן על המדורה, הנרי ביירוד, עוזר מיניסטר החוץ האמריקאי לעניני המזרח הקרוב אסיה ואפריקה, נשא באביב 1954, סידרת נאומים בעלי עוקץ אנטי-ישראלי מובהק.

מהלך ענינים זה יצר בישראל הרגשה של בדידות וחרדה מפני איום גובר על קיומה ובטחונה והחריף את המתיחות בין שתי האסכולות המנוגדות בצמרת המדינית של ישראל.

 

אקטיביזם צבאי מול אקטיביזם מדיני    🔗

שר הבטחון פנחס לבון היה המבטא המובהק של הרגשת הבדידות הישראלית, שהחריפה במחצית הראשונה של שנת 1954. כמי שבא זה מקרוב לעניני בטחון, וכמי שהיה מתנגד חריף ל“אקטיביזם” של תקופת המאבק והמרי, עבר עתה לבון מקיצוניות אחת לשניה ונתפס לראיה קטסטרופאלית של המציאות, ולהסקת מסקנות מלחמתיות מרחיקות לכת. בנאומיו הרבים מעל דוכן הכנסת ואף בישיבות המטכ"ל נתן לבון ביטוי רטורי חריף ושנון לראייה זאת.

באותו פרק זמן התנהלה מדיניות החוץ והבטחון הישראלית בשני אפיקים עיקריים, הדיפלומטי-האמריקאי והצבאי, כשבצדם החל להסתמן אפיק שלישי, דיפלומטי-צרפתי, שחשיבותו תגדל בשנים הבאות עד לפריצתה של “פרשת לבון”. פעילות הדיפלומטיה הישראלית בראשותם של משה שרת ואבא אבן התרכזה אז באפיק האמריקאי למניעת הסיוע הצבאי למדינות ערב, להשגת סיוע כלכלי וצבאי לישראל, למשא ומתן עם השליח האמריקאי אריק ג’ונסטון על תכנית המים שאיימה לצמצם את חלקה של ישראל לטובת מדינות ערב הגובלות עם מקורות הירדן, ואף לקבלת ערובה אמריקאית לקיומה ולבטחונה של מדינת ישראל.

מערכה דיפלומטית זאת התנהלה בעיקרה בוושינגטון כשבמרכזה סידרת השיחות שניהל שגריר ישראל בארצות-הברית אבא אבן עם שר החוץ האמריקאי ג’ון פוסטר דאלס. סידרת שיחות זאת החלה רק באוגוסט 1954, ופירותיה היו מאוחרים ומועטים מכדי להשפיע על מהלך הענינים באותה שנה. גם בשיאה של פעילות זאת, בשנה שלאחר מכן, לא הושגה הערובה האמריקאית המיוחלת ואפיק זה נתגלה כמאכזב בשנות החמישים ואף לאחריהן. אבל ניצניה הראשונים של האוריינטציה על ערובה אמריקאית התחילו לנבוט במחשבה הישראלית מתחילת השנה ואף קודם לכן.

שר הבטחון פנחס לבון והרמטכ“ל רב-אלוף משה דיין לא תלו תקוות במערכה דיפלומטית זאת מתחילתה ואף ראו בה אשליה מסוכנת. הם שללו “אקטיביזם מדיני” וגרסו צמצום היוזמות הדיפלומטיות המיותרות, לדעתם, כדי לא לפתוח פתח להתערבות נוספת של ארצות-הברית ושל מנגנון או”ם. האפיק העיקרי לדידם היה האפיק הצבאי של ההרתעה הצבאית הפעילה כלפי הערבים. ואכן פעולות התגמול של צה"ל גדלו באותו פרק זמן במספר ובהיקף.

 

“להירתם לעגלה הצרפתית — שטות”    🔗

על רקע זה, בעיקר, החריפה המחלוקת בין ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת, שגרס איפוק מירבי בהפעלת כוח והתנגד לפעולות תגמול ראוותניות, לבין שר הבטחון פנחס לבון והרמטכ“ל רב-אלוף משה דיין. המאבק בין שני מוקדי הכוח הללו בצמרת השלטון הישראלית זכה לתיאורים רבים ומפורטים, והוגדר מפעם לפעם כמאבק בין “ממשלת תל-אביב” ל”ממשלת ירושלים“. הוא גרם, עד מהרה, לשיבוש צינורות הפיקוד והפיקוח המדיני והצבאי בכל דרגי ההחלטה והביצוע — גם בין ראש הממשלה לבין שר הבטחון, וגם בין שר הבטחון לבין הרמטכ”ל, כפי שיתואר להלן.

האפיק השלישי שהחל להסתמן אז, ותפס מקום מרכזי בזירה המדינית רק בשנים שבאו אחר-כך, היה האפיק הצרפתי — האפיק של חיזוק הקשרים עם צרפת, כשבמרכזם — מאמצי רכש. לאחר שמדיניות הרכש הצרפתי הבשילה פירותיה במבצע סיני, נטה פנחס לבון לזקוף אותה לזכותו, אלא שבשנת 1954 הוא לא ייחס לה חשיבות רבה. כשעמדה להיחתם העיסקה הראשונה של רכש טנקים בצרפת, שגם משה דיין וגם שמעון פרס היו מעונינים בה מאוד, עשה פנחס לבון לביטולה. נסיונו זה הביא להתפטרותו של הרמטכ"ל משה דיין, ולהרעלת יחסיו של פנחס לבון עם מנהל משרד הבטחון שמעון פרס.

בניגוד לספקנותו של לבון, ראה פרס את סיכויי הרכש מצרפת כריאליים וייחס להם חשיבות ראשונה במעלה.

בלשונו הבוטה ידע לבון לתת הגדרה מובהקת לספקנותו בענין זה. כאשר העביר לעיונו מנהל משרד הבטחון שמעון פרס כמה דו"חות בעניני רכש, הזהיר אותו לבון בכתב מפני “הסכם רכש כולל עם צרפת” וקבע: “להירתם לעגלה הצרפתית דווקא — זו שטות” (29.1.54).

מדיניות הרכש הפכה, במשך החודשים והשנים שלאחר מכן, למדיניות מסועפת של רכש, ייצור, מחקר ופיתוח של אמצעי לחימה. היא סייעה לישראל לפתח תשתית כלכלית, טכנולוגית ומדעית לעוצמתה הבטחונית מאז ועד היום. היא סייעה לישראל לפתח מערכת מסועפת של קשרי חוץ בין מערכת הבטחון הישראלית לבין מערכות הבטחון של ארצות אירופיות — קודם צרפת ולאחר מכן גרמניה, בריטניה ועוד. במהלך השנים נוצרו קשרים גם עם ארצות מתפתחות בעולם השלישי שנזקקו לסיוע ישראלי ברכש, בידע בטחוני ואף בארגון נח"ל ובשאר פעולות חינוך, סעד וארגון קהילתי, באמצעות מסגרות חצי-צבאיות.

כמה מעסקות אלה נשאו אופי בלתי-מקובל, ואפילו הרפתקני, ונעשו “מתחת לשולחן” בתנאי חשאיות מופלגים, בלי ידיעת משרד החוץ. לא ייפלא הדבר שהן היו כרוכות, מפעם לפעם, גם בתקלות בין-לאומיות ובחיכוכים בינמשרדיים בישראל — בד-בבד עם התועלת הצבאית, הכלכלית והמדינית שהופקה מהן — אז, ובמשך שנים ארוכות לאחר מכן. השתלבה בכך המחלוקת שהתפתחה אחר-כך סביב הידוק הקשרים הצבאיים עם צרפת וגרמניה (“האחרת”), שגרמו למשברים חריפים בצמרת מפא"י ובממשלה (ביקור “האישיות רמת המעלה” בגרמניה).

הויכוחים על כך עתידים להטיל את צילם על משבר “הפרשה” בשנים הבאות, אך התחלותיהם העובריות נעוצות בשנת 1954. ברקע המחלוקות הללו, מתחילתן, נמצא כבר אז ידידו הקרוב של פנחס לבון, שהיה יוצא ובא בלשכתו: פנחס ספיר. הוא שימש בעבר מנכ"ל משרד הבטחון ונפגע מאוד משבחיו המופלגים של דוד בן-גוריון לשמעון פרס. בין ספיר לפרס התפתחו יחסים אישיים מורעלים. פנחס ספיר הזהיר את פנחס לבון מפני “מזימותיו של דיין” ומפני יוזמותיו של פרס בתחום התעשיה הבטחונית. ספיר העכיר את יחסי לבון עם דיין ופרס מתחילתם.

גם בצה"ל היו שהעדיפו מאמצי רכש להשגת פריטים צבאיים בדוקים ומנוסים מתוצרת חוץ על פני מוצרי התעשיה הבטחונית המקומית שהיתה בחיתוליה. לימים יבואו, עתיד פנחס לבון לפזר האשמות מרעישות כנגד שמעון פרס על “אימפריאליזם כלכלי, כפילויות ובזבוז משאבים”.

אבל פרט לסמיכות הזמן והמקום לא היה כל קשר עניני בין מחלוקות עובריות אלה לבין אירועי “העסק הביש”, ובין אלה לבין כל יתר הויכוחים בין צה“ל והרמטכ”ל משה דיין מצד אחד, לבין שר הבטחון פנחס לבון מצד שני. בפרוץ פרשת לבון בשנת 1960, עתידות המחלוקות העניניות והאישיות עם משה דיין מצד אחד ועם שמעון פרס מצד שני להתערבב יחד למסכת אחת של האשמות מפוצצות ומזעזעות, אבל בשנת 1954 היתה המערכה החריפה והארסית ביותר נטושה בין שר הבטחון פנחס לבון לבין ראש הממשלה משה שרת וחברי צמרת מפא"י.

 

דיין מסתייג מ“אקטיביזם מדיני” מופרז    🔗

המערכה על חופש השיט היתה אחת הבעיות המדיניות, שהחריפה בשנת 1954 ושימשה רקע גם למאורעות “העסק הביש”. תחילתה של המערכה נעוצה בהחלטת מועצת הבטחון ב-1 בספטמבר 1951, שקראה למצרים לבטל את ההגבלות על חופש השיט. קריאה זו לא העלתה כל תוצאות, אולם בלחץ מעצמות המערב לא היתה כל פעילות ישראלית בענין זה, עד ראשית 1954.

בסוף שנת 1953 הוחמרו תקנות ההסגר המצרי, עד כדי מניעה מוחלטת של מעבר סחורות אל ישראל ומישראל דרך תעלת סואץ ומיצרי אילת. בנובמבר 1953 התקבלה במצרים תוספת לחוק החרם, ובתוספת זו נכללו גם מצרכי מזון. משהתריעה על כך ישראל, הביעו מדינות המערב אהדה לעמדתה הצודקת אך תבעו ממנה להימנע מכל תגובה.

ממשלת ישראל גמרה אומר לדחות את התביעה המערבית ולחדש את המאבק על חופש השיט. השאלה היתה: כיצד. המהלך הראשון נעשה בזירה הדיפלומטית. ישראל החליטה להעלות את הבעיה במועצת הבטחון, ולקראת הדיון פתחה במסע לגיוס תמיכתן של המעצמות הגדולות ושל המדינות הקטנות המעונינות בבעית חופש השיט. אף אחת מהמעצמות הגדולות לא נטתה להעלות לדיון במועצת הבטחון את התלונה הישראלית. רק לאחר שיקולים מרובים קיבלה על עצמה ניו-זילנד את תפקיד היוזמת בענין זה.

במהלך הדיונים במועצת הבטחון בחודש מארס גילו המצרים כושר תמרון ניכר. הם פיזרו הבטחות ואף הקלו מפעם לפעם בהפעלת ההסגר. התמרונים הללו סייעו למעצמות המערב להימנע מנקיטת עמדה מחייבת. ניכר היה כי הן מחפשות אמתלאות להשתמט מכל דיון ממשי. לבסוף, ב-29 במארס 1954, הטילה ברית-המועצות וטו על הצעת ההחלטה ושיתקה בכך, כליל, את דיוני מועצת הבטחון בבעיית חופש השיט.

לאחר הווטו הסובייטי נתגבשה במשרד החוץ הישראלי ההכרה, כי אין להסתפק באמצעים בהם התנהל, עד אז, המאבק על חופש השיט. באפריל 1954 הועלתה ההצעה להפעיל את זכותנו לשיט חופשי על-ידי העברת ספינה לישראל דרך התעלה או במיצרים. ביצוע ההחלטה הושהה זמן ניכר. ישראל ניסתה להביא לתזוזה בעמדת המעצמות הגדולות ולהתערבותן אצל ממשלת קאהיר.

בלונדון ובוושינגטון הובטח לנציגיה של ישראל, כי ההסכם האנגלו-מצרי על פינוי הסואץ, העומד להיחתם, יכלול ערובות להבטחת חופש השיט; אולם ככל שהתקרב מועד החתימה נראה היה בעליל, כי מצרים אינה מוכנה להבטיח דבר, וכי בריטניה אינה מוכנה ללחוץ עליה בענין זה.

בסופו של דבר הפליגה הספינה “בת-גלים”, לאחר שההסכם לפינוי התעלה כבר נחתם בראשי-תיבות וממילא פג טעם ההפלגה מכל וכל. הספינה הגיעה לתעלת סואץ ב-28 בספטמבר 1954. כאן עצרו אותה השלטונות המצריים וצוותה נכלא. המצרים טענו כי מ“בת-גלים” נפתחה אש לעבר ספינת דייגים מצרית, שכתוצאה ממנה נהרגו שני דייגים מצרים. ארצות-הברית, בריטניה וצרפת לא נתנו אמון בגירסה המצרית. עם זאת, הסתייגו נציגי המעצמות מעצם היוזמה הישראלית בשילוח הספינה ואף הזהירו את ישראל מפני צעד דומה בעתיד.

כאשר שוחררו אנשי צוות “בת-גלים” ב-1 בינואר 1955, קשר משה שרת כתרים לפעולתם ואמר: כל פעם, כאשר אנו יוצרים עובדה חדשה, חלה התקדמות ניכרת במצב. היו אלה מלים ריקות מתוכן. בעיית חופש השיט נשארה ללא פתרון. היוזמה מדינית הישראלית לא רק שלא הועילה, אלא אף הרעה את המצב. מועצת הבטחון הוכיחה אוזלת-יד בנוגע לכפיית החלטתה משנת 1951. ההחלטה הקודמת הועמדה למבחן מחודש והכשלון נטל ממנה אף את התוקף המועט שהיה לה.

הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין, הסתייג מן התכנית של העברת ספינה בתעלת סואץ. הוא העדיף להעביר ספינה במצרי אילת, כיון ששם יכול להינתן לה ליווי צבאי, דבר שהיה נותן את אותותיו בשיקוליהם של המצרים. לעומת זאת, העברת האניה דרך תעלת סואץ הגבילה מראש את המאבק לתחום הדיפלומטי בלבד, שבו היתה למצרים עדיפות בולטת באותו פרק זמן.

את עמדתו של דיין בענין “בת-גלים” אפשר להגדיר כהסתייגות מ“אקטיביזם מדיני” מופרז, לדעתו. הסתייגות זו באה אז לידי ביטוי גם בתחום היחסים עם מטה משקיפי או“ם וביצוע הסכמי שביתת-הנשק. מה טעם בהעלאת תביעות שהצד שכנגד יכול להתעלם מהן בלי כל סיכון? היו שואלים חוגים בצה”ל ובמשרד הבטחון נוכח יוזמות שונות שצצו בתחומי משרד החוץ. כל יוזמה מדינית כזאת רק חושפת את חולשתה של ישראל ונותנת גושפנקה מחודשת למצב הקיים שאותו באה היוזמה לשנות.

דעתם היתה, כי כאשר ההנחה היא שהתערבות המעצמות תהיה לרעת ישראל — עקב מדיניות “קירוב לבבות” כלפי מדינות ערב — מוטב לחסוך ביוזמות דיפלומטיות, הפותחות פתח להתערבות שלילית נוספת מצד המעצמות. חוגי הבטחון העדיפו יוזמות מדיניות הצמודות להפעלת כוח, או לאפשרות של הפעלת כוח מצד ישראל. גישה זו עמדה מאחורי ריבוי פעולות התגמול באותו פרק זמן.

פנחס לבון היה בעבר משולליו החריפים ביותר של ה“אקטיביזם”. הוא שינה את טעמו בעת כהונתו כשר בטחון ואף השתדל לעלות על כל קודמיו. הוא היה המרחיק לכת ביותר בהערכת השינוי במדיניות ארה“ב ונתפס להרגשה ש”כלו כל הקיצין“. הוא הרחיק לכת גם במסקנות המעשיות הנובעות מהערכה זאת ונתפס ל”אקטיביזם" חריף קיצוני ביותר.

בחודש יולי 1954, בעצם ימי “העסק הביש”, ערך פנחס לבון מאזן של 12 החודשים מאז החל לכהן כמ"מ שר הבטחון. היה זה בישיבת המטה הכללי שבה אמר לבון: “אם אני לוקח את התקופה של 12–11 חודש, זאת אומרת בערך מיולי עד יוני (לבון נכנס לתפקידו כמ"מ שר הבטחון ב-19 ביולי 1953), בתקופה זו הוצאו לפועל על-ידי הכוחות הלוחמים קרוב ל-40 פעולות יזומות, כמעט שלוש פעולות לכל חודש… הפעולות היו מגוונות… מעשי שוד, מיקוש, הורדת בתים, קליעה בכלי רכב וכו'… בשנה זו מבחינה צבאית נעשה יותר מאשר בכל שנות המאבק. נעשה יותר מאשר בחמש או שש שנות קיומה של המדינה”.

לבון ידע להשוות באופן מפורט יותר את יבול ה“אקטיביזם” בתקופת כהונתו שלו לעומת תקופת קודמו. וכך הוא אומר:

“אם תלמדו את החומר הזה תיווכחו לדעת, שישנה גם התפתחות כמעט מהפכנית, לא רק בשיטות הפעולות, אלא גם בהמצאות הצבאיות שבפעולות. אם אני לוקח את התקופה, למשל ינואר-יוני 1953, מספר הפעולות היזומות על-ידנו, נדמה לי שאני יכול להגיד זאת, כמעט כולן נגמרו בכשלון… ואילו החל מיוני 1953 מתחילה עליה מודגשת ויחסית בכשרון הביצוע הצבאי”.

פנחס לבון נטה להגדיל עוד יותר את יבול ה“אקטיביזם” ואף לגוון אותו ב“המצאות צבאיות” נוספות. מפעם לפעם נרתע הוא עצמו רק ברגע האחרון, בהשפעת שני הרמטכ"לים שכיהנו תחתיו, מרדכי מקלף ומשה דיין, ממבצעים הרפתקניים ומסוכנים ללא תקדים, שהיו כרוכים בהסתבכויות בין-לאומיות קשות — לאחר שקיבלו את אישורו ועברו כמה גלגולים של תכנון (בועדת אולשן-דורי נידונו כמה דוגמאות מסוג זה. הן מוזכרות גם ביומן שרת).

 

יחידה 131    🔗

אחד מנושאי המחלוקת בין שר הבטחון פנחס לבון לבין הרמטכ“ל משה דיין היתה יחידה 131 באמ”ן (אגף המודיעין שקודם לכן היה מחלקה במסגרת אגף המבצעים במטכ"ל). אנשי יחידה 131 הם שביצעו את מעשי “העסק הביש”.

במהלך “הפרשה” בשנת 1960 קבע פנחס לבון, כי לא היה לו כל מושג על יחידה 131, וכי לא ידע כלל על הנסיון להביאה למצב של כוננות מבצעית, גם בעדותו בועדת אולשן-דורי בינואר 1955 ניסה לבון, תחילה, לטעון טענת “לא ידעתי”, אולם העדויות המפורטות שנשמעו לפני הועדה שמו לאל את התנכרותו של לבון.

עדויות בעל-פה ומסמכים בכתב שהוגשו לועדת אולשן-דורי הבהירו, כי לפנחס לבון היה ענין רב ביחידה 131, וכי הוא קבע שיהיה לו פיקוח ישיר על יחידה זאת ואף יהיה לו קשר ישיר ובלתי-מופרע עם ראש אמ"ן. בהחלטות אלה נקבעה מראש אחריותו לעתיד לבוא של שר הבטחון למעשה “העסק הביש”.

תחילת הסיפור ב-18 בפברואר 1954 בישיבת מטה שר הבטחון (בישיבות מטה שר הבטחון, שהתכנסו אחת לשבוע, השתתפו דרך קבע שר הבטחון, הרמטכ"ל ומנהל משרד הבטחון. נוספו אליהם מזכירו של שר הבטחון וכן קצינים ופקידים בכירים, לפי נושאי הדיון).

בישיבה זאת עמדו לדיון ולהכרעה שני סעיפים בנוגע ליחידה 131: ההצעה להגדיל את היחידה וקביעת הפיקוד עליה. בשני הסעיפים הללו השתקפו חילוקי-דעות בנוגע ליעודה של היחידה ולחשיבות פעולותיה. בדיון זה השתקפה העובדה שיחידה 131 באה לעולם במזל רע והיתה מתחילתה בבחינת בן חורג שגרם “למריבות משפחתיות” וסופו שיצא לתרבות רעה והתפרע.

יחידה 131 הוקמה במלחמת השחרור ביזמתו של ראובן שילוח, שהיה אז ראש “המוסד לתפקידים מיוחדים” במשרד החוץ. יעודה הראשון היה — מבצעים מיוחדים בשטח האויב, בעיקר בתחום הלוחמה הפסיכולוגית. לאחר זמן קצר נקבעה כפיפותה של היחידה לפיקוד משותף, אזרחי וצבאי. הפיקוד היה בידי “ועדת שניים”, שהיתה מורכבת מראובן שילוח כראש “המוסד” ומאלוף מרדכי מקלף, שהיה אז ראש אג"ם.

חיל המודיעין היה אז, כאמור, מחלקה במסגרת אגף המבצעים (אג"ם), שבראשו עמד אז סגן הרמטכ“ל מ. מקלף. ראש מחלקת המודיעין (ממ"ן) היה כפוף אז לסגן הרמטכ”ל וכך היתה היחידה 131 כפופה אז ל“ועדת השניים”: שילוח-מקלף.

בתחילת שנת 1954 חלו חילופי גברי בכל תפקידי הצמרת בצה“ל. כך בוטלה למעשה הכפיפות האזרחית של היחידה והיא הפכה ליחידה צבאית מובהקת. כרמטכ”ל כיהן אז רב-אלוף משה דיין, כראש המוסד המרכזי למודיעין כיהן איסר הראל וכשר בטחון כיהן פנחס לבון. מחלקת המודיעין בצה“ל הפכה לאגף עצמאי (אמ"ן) ובראשו עמד יהושפט הרכבי (“פטי”) כממלא מקומו של ראש אמ”ן, בנימין גיבלי, שהיה בארה"ב בשנת לימודים. “פטי” היה חסיד גדול של יחידה 131 והשתעשע ברעיונות שונים של לוחמה פסיכולוגית בארצות ערב.

 

“קונדומיניון של משרדים”    🔗

מי שעירער על המצב החדש שנוצר ודרש לחזור אל ההסדר המקורי היה ראש “המוסד” איסר הראל (הלפרין), שבא במקומו של ראובן שילוח. הוא דרש לחדש את הכפיפות של היחידה לשני שרים — לראש הממשלה ושר החוץ משה שרת (שאליו היה כפוף ראש “המוסד”) ולשר הבטחון פנחס לבון (שאליו היה כפוף ראש אמ“ן דרך הרמטכ”ל). דרישה זאת היתה סעיף אחד בישיבת מטה שר הבטחון.

בסעיף שני של הדיון בא יהושפט הרכבי בדרישה להרחיב ולחזק את היחידה. בסוף שנת 1953 הוא הגיש לשר הבטחון ולרמטכ"ל תזכיר ארוך ומפורט ובו דרש להרחיב את תקן היחידה ולהגדיל את תקציבה. התזכיר הועבר קודם לכן לעיונו של שר הבטחון והובא עתה להחלטה סופית בישיבת מטה שר הבטחון.

בויכוח על שתי דרישות אלה, שנערך בחודש פברואר 1954, כבר השתקפו חילוקי-הדעות שהטביעו את חותמם על היחסים בצמרת.

דיין היה המתנגד העיקרי לדרישתו של הרכבי. הוא הסתייג מחשיבותה של היחידה, לא העריך את כושרה ואת המפקד שעמד בראשה (כבר אז רצה דיין להחליפו). משה דיין עמד על דעתו, שיחידה 131 מיועדת לפעולות רק בזמן מלחמה, ואילו בזמן שלום יש לראותה כבסיס ולא כיחידה מבצעית. ממילא אין טעם להגדיל את תקציבה ולהרחיב את התקן שלה. בעמדתו זאת חלק דיין על גישתו של שר הבטחון לבון. בעדותו בועדת אולשן-דורי אמר דיין:

“כל הזמן היה קונפליקט ביני לבין שר הבטחון וביני לבין ראש אמ”ן על הפעלת היחידות המבצעיות של אמ"ן (אשר יחידה 131 היתה כלולה בהן). ‘פטי’ חשב שהיחידות מסוגלות לפעולה וכי רצוי להפעילן. אני חשבתי שגם מבחינת הכושר הטכני וגם מבחינת השיקול המדיני לא היתה בכך תועלת, אלא רק נזק.

“לבון טען מזמן (עוד בימי ‘פטי’), שיש לפעול נגד האנגלים ולהראות להם שאנו כוח. ‘פטי’ תמך ברעיונות כאלה ולשם מלחמה כזאת דרושות יחידות כאלה. אין ספק שאמ”ן חי בהכרה שפנחס לבון יכול לרצות שימוש באמצעים כאלה".

סיפר על כך ב. גיבלי בועדת אולשן-דורי: “כשהרמטכ”ל חזר מחו“ל (ב-19 באוגוסט 1954) דיבר אתי ואמר שחשש תמיד מלהיטותו של שר הבטחון לטפל ביחידה (131); כבר הזהרתי את ‘פטי’ מזה ויש להיזהר”.

על התענינותו הישירה של לבון ביחידה זאת סיפר גם ראש “המוסד” איסר הראל בועדת אולשן-דורי: “לפני נסיעתי לחו”ל שמעתי מ’פטי' על היחידה (131) ועל עבודתו בכלל. סיפר לי שהיה נפגש תכופות עם שר הבטחון ומספר לו על היחידה".

אשר לדרישתו של איסר הראל לשתפו בפיקוח על היחידה היתה תמימות-דעים בין לבון לבין דיין: שניהם התנגדו לה בתוקף.

בועדת אולשן-דורי הסביר דיין בגילוי לב, שהיה זה חלק מן העמדה הכללית כלפי שרת: “הייתי בעד אי-שיתוף איסר. ראשית, 'משום שהענינים שעסקו בהם הם רק בניית היחידה ולא עמדה שום שאלה של פעולה, שנית, משום שאיסר כפוף לראש הממשלה. הכנסת איסר פירושה הכנסת ראש הממשלה”.

בהקשר זה הסביר דיין את המצב שנוצר אז בין פנחס לבון לבין משה שרת. אמר דיין: “יש פעולות שאני בטוח ששרת יתנגד להן ואני בטוח שצריך לעשות אותן… אם שר הבטחון אומר לי שהענין הוא בסמכותו הפוליטית והקונסטיטוציונית ואם הענין (כלומר הפעולה) צריך להימנע, מוטב שיימנע בין לבון לבין שרת ולא באמצעות איסר”.

פנחס לבון הסביר בועדת אולשן-דורי, שהוא התנגד באופן עקרוני לפיקוח בין-משרדי על יחידה מבצעית. הוא הגדיר את הפיקוח המשותף כ“קונדומיניון של משרדים שפותח פתח לחוסר כל אחריות של שר איזשהו”. לבון גרס איפוא שהאחריות ליחידה תהיה מוגדרת בלי כל פרצות ונטל לעצמו אחריות זאת. אלא שלבון אף לא טרח להתיעץ על כך עם השר השני ואף לא להודיע לו לאחר מעשה על הפקעת סמכותו.

כשנשאל לבון בועדת אולשן-דורי, אם לא היה צריך להביא את ההחלטה בפני השר השני, השיב: “לאיסר היתה הדלת לשר החוץ פתוחה בדיוק כמו אלי. הוא היה יכול להביא זאת לפני שר החוץ. אילו היה שר החוץ תובע בירור, היה בירור. איש לא תבע בירור ובזה נגמר הענין”.

לאחר הישיבה הזאת קיבל איסר הודעה בכתב (18.2.54) על דחיית דרישתו. אולם איסר לא השלים עם ההחלטה ועירער עליה בפני פנחס לבון. בועדת אולשן-דורי סיפר איסר:

“ב-26 בפברואר הייתי אצל שר הבטחון. עירערתי על המכתב מיום 18.2 והשתדלתי להסביר את חיוניות ההסדר לגבי חו”ל ביחוד כאשר כורכים בענין יהודים… הוספתי, שהוא כשר הבטחון, כאזרח, מוטב לו שלא יחיה רק מצינור אחד. הצעתי לו את עזרתי המלאה. לכך הוא השיב שאינו זקוק לעזרה והוא עצמו יפקח במישרין על היחידה.

"פניתי אליו באורח רשמי וטענתי שאינו מוסמך לבטל את ההסדר היות וגם משרד החוץ הוא צד להסכם ואני כמתאם במשרד ראש הממשלה דורש זאת. דרשתי שהבירור יהיה בינו לבין ראש הממשלה ושר החוץ (שרת) ואמרתי, כי הסידור הוא סידור חד-צדדי. על כך השיב לבון: אם כך, יהיה חד-צדדי.

“כעבור כמה ימים (2.3.54) נסעתי לחו”ל ולא הספקתי למסור לראש הממשלה, הן מחוסר זמן והן מסיבות טקטיות, כי הרגשתי כבר אז ביחסים לא תקינים בין השרים… אילו היה קיים ההסדר אי-אפשר היה לבצע את אשר נעשה במצרים ללא אישורי, בהחלט לא".

כך סולק איסר מפיקוח על היחידה. לאחר שנתן משה דיין את ידו לסילוק חד-צדדי זה, לקה הוא עצמו עד-מהרה מאותו נוהג של עקיפתו ונסיון להעמידו בפני עובדות.

 

התפטרותו של דיין    🔗

חימושו של צה“ל בטנקים ב-1954 היה בכי רע. המצרים קיבלו טנקים בריטיים חדישים מסוג “סנטוריון” והעיראקים עמדו לקבל ציוד אמריקאי. לרשות צה”ל עמדו רק טנקים מיושנים ומשומשים מסוג “שרמן”. כיון שכך נעשו מאמצים רבים בכל הכיוונים כדי למצוא טנק חדש. לבסוף הסתמנה האפשרות לקבל את הטנק הצרפתי החדיש מסוג “א.מ.אכס 13”. בדרך הטבע היו שצידדו ברכישתו והיו שהתנגדו לכך. נימוקי המתנגדים הגיעו בדרכי עקלתון לאוזניו של שר הבטחון פנחס לבון והוא היסס.

סיפר לבון (בועדת חוץ ובטחון של הכנסת, 17.10.60):

“באופן חשאי, מתוך התחייבות שלי שהרמטכ”ל לא ידע על כך, באו אלי קצינים מצה“ל. אני לא הייתי מומחה ל-‘א.מ.אכס. 13’, אבל באו אלי קצינים מצה”ל באופן חשאי וביקשו שהרמטכ“ל לא ידע על כך והם הכבידו על לבי ואמרו לי שיש להם ספקות שונים אם צריך לקנות את הכלי הזה ואם הכלי הזה מתאים”.

לאחר שכונסה התייעצות חשאית זאת נטה פנחס לבון לבטל את הרכישה, או לפחות לעכב אותה לזמן ממושך, בלי שהודיע על כך לרמטכ"ל.

כאשר נודע הדבר למשה דיין הוא ראה בכך פגיעה גם מבחינת הענין לגופו — הרקע המדיני היה כזה שכל דחיה היתה עלולה לבטל את רכישת הטנקים — וגם מבחינת האופן שבו נתקבלה ההחלטה — כינוס התייעצות חשאית “מאחורי גבו”. דיין ראה בכך פגיעה חמורה במעמדו ובסמכותו כרמטכ"ל.

כאשר הביא דיין את הנושא לישיבת מטה שר הבטחון (ב-3 ביוני 1954) השתמט לבון מלדון בנושא והסתיר מהרמטכ“ל את החלטתו להקפיא את המשא-ומתן. רק לאחר שהרמטכ”ל חזר והעלה את הנושא בישיבה השבועית הבאה ב-10 ביוני 1954, גילה לבון, כי החליט על הקפאת המו"מ.

החלטה זאת ובעיקר האופן שבו נתקבלה והוצאה לפועל הביאו את הרמטכ"ל להגשת התפטרותו. דיין הדגיש בכתב ובעל-פה, כי התפטרותו נבעה לא מעצם העובדה שלבון פסל את הצעתו לקנות את הטנקים, אלא מהאופן שבו ניסה הוא לבטל את הקניה, לאחר שאושרה ולאחר שהרכישה כבר החלה להתבצע.

את מכתב ההתפטרות הראשון שלו שלח דיין אל לבון ב-15 ביוני 1954. במכתבו הוא מנמק את בקשת ההתפטרות בכך שלא הצליח לרכוש את אמונו של שר הבטחון ובכך שגם קציני המטה יודעים על חוסר אימונו של שר הבטחון בו.

בו-ביום דחה לבון את התפטרותו של דיין וביקש ממנו בכתב לבטל את בקשת ההתפטרות. כתב לבון לדיין:

“אני רואה חובה לעצמי לדחות את הגדרתך, כי לא הצלחת לרכוש את אימוני, וכי גם קציני המטה יודעים על חוסר אימוני בך. אין כל יסוד לטענה זו ובודאי שאין יסוד להנחה על קציני המטה, כי לא דיברתי עם אף אחד מהם על הענינים המוסכמים בינינו או הענינים שבהם דעותינו חלוקות”.

דיין ידע, כי הכחשה זאת לא הצטיינה בדיוק עובדתי ולא ראה בה יסוד לתיקון המצב. במכתב נוסף למחרת היום (16.6.54) מסביר דיין ביתר הרחבה את נימוקי התפטרותו. הוא איננו שולל את זכות שר הבטחון להחליט בכל עת שימצא לנכון בניגוד לדעת הרמטכ"ל:

“אמנם, אם אווכח כי החלטותיך בשאלות צבאיות מקצועיות מובהקות, כגון סוג הטנק או הרובה המתאים, הם בניגוד להמלצותי ולהמלצות המטה הכללי, אבין כי אתה פוסל את תבונתי הצבאית ואסיק את מסקנותי מכך, אך לא הייתי רואה בכך חוסר אימון ולא זו היא סיבת התפטרותי. אני רואה מצדך חוסר אימון מוחלט בי בעובדה כי החלטת לפסול את הטנקים בלי להיוועץ על כך אתי, או עם כל פורום מוסמך של צה”ל. הואיל ואין אתה מומחה לטנקים הרי החלטתך זו היא פרי המלצות והסברות של אנשים אחרים וביניהם קציני המטה הכללי, אשר העדפת להתייעץ אתם שלא בנוכחותי, במקום לפנות אלי ולערוך דיון מחודש בנושא זה.

“יתר על כן, אני מצטער כי מצאת לנכון להשהות את ההחלטה על רכישתם ולהורות על אי-ביצועה מבלי לומר לי להיוועץ אתי על כך. הוראתך זו נודעה לי בעקיפין לאחר הינתנה. ההחלטה על רכישת הטנקים נתקבלה בזמן הרמטכ”ל ושר הבטחון הקודם, והיתה ידועה לך במשך כל תקופת פעולתך בעניני הבטחון. לאחר שנתקבל הרשיון לרכישתם מממשלת צרפת יצא אלוף-משנה (פלוני) לפני כשבועיים, בידיעתך, לקבוע את תנאי קבלתם. פרט לאי-אימון בי איני רואה כל סיבה שמנעה ממך, אם לבך לא היה שלם עם רכישת טנקים אלה, לקבוע דיון מחודש בשאלה הזו ובפורום המתאים בהשתתפותך ואחר-כך להסיק את מסקנותיך ולהודיען לי. אני יודע, כי שוחחת עם כמה מקציני הצבא בשאלת התאמתם של הטנקים לצרכינו. הנ“ל יודעים את דעתי בשאלות אלו. הם יודעים כי הבירורים אתם נערכו שלא בהשתתפותי ויודעים על החלטתך לבטל את רכישת הטנקים הללו”.

במכתבי ההתפטרות שלו העלה דיין לא רק את שאלת הטנקים אלא גם פריטי רכש נוספים — החלפת הרובה בצה“ל, רכישת מרגמות כבדות ועוד — שגם לגביהם עקף לבון את דיין, קיים התייעצויות ונתן הוראות בלי ידיעת הרמטכ”ל. פרשת הטנקים היתה הבולטת ביותר בין נושאי הרכש, אך לא היחידה בסוגה באותו פרק זמן.

על מכתבו זה שוב ענה לבון בכתב בבקשה לבטל את ההתפטרות. במכתב זה הסיר לבון את התנגדותו לרכישת הטנקים הצרפתיים וטען, כי בעצם לא החליט לפסול את הטנקים, אלא להשהות את חתימת החוזה. לבון לא הסביר במכתבו זה למה לא הודיע על כך לדיין ולמה לא העלה באוזניו את נימוקי ההסתייגות מן הטנק ולמה לא איפשר לו להשיב על נימוקי ההסתייגות. תמיהות אלה לא הוסברו על-ידי לבון לא אז ולא לאחר מכן.

לבסוף נסתיימה הפרשה ב“סולחה” שנערכה בארוחת-צהרים ביום ששי 18 ביוני. “בארוחת-הצהרים”, כתב דיין ביומנו בו-ביום, “לא שוחחנו על העיקר. היה ברור כי לבון החליט כי עכשיו אין לקיים סכסוך ואף אני ניסיתי לגמור את המשבר ולבון אף גולל את כל אי-ההבנות על שמעון פרס הנמצא בחו”ל".

בשעה 3 אחר-הצהרים נפרדו לבון ודיין איש לביתו בלחיצת ידים, וכפי שהגדיר זאת דיין: “כשהמשבר מחוסל והענין אינו מסודר”.

 

איסר: “צריך לפטר את לבון”    🔗

שיבוש היחסים בין לבון לבין דיין ופרס היה באותו פרק זמן אפיזודה צדדית בהשוואה להחרפת היחסים עם משה שרת. עיקר המאבק בצמרת הישראלית אז היה נטוש בין המערכה הדיפלומטית באו"ם ובוושינגטון לבין מבצעי ההרתעה הפעילה בגבולות.

המחלוקת הפנימית בענין פעולות התגמול החריפה על רקע הטיפול המשותף של צה“ל ומשרד החוץ בעניני ועדת שביתת הנשק. מחלוקת זאת שתחילתה בחילוקי-דעות מדיניים עברה במהלך השנה אף לחיכוכים אישיים ולפסלנות הדדית. בחוגי משרד החוץ נטו להגדיר את ריבוי פעולות התגמול והיקפן כ”הרפתקנות וחוסר אחריות“, ואילו בצמרת צה”ל התריסו כנגד התפיסה של “שתדלנות גלותית” הרווחת במשרד החוץ. בצה“ל טענו כי לדעת אנשי משרד החוץ על המדיניות לשרת את ההסברה בעוד שההסברה חייבת לשרת את המדיניות. “בודאי שקל יותר ‘להסביר’ באו”ם פעולות הסתננות מצריות מאשר להסביר פעולת תגמול של צה”ל".

פנחס לבון חלק על הערכתו המדינית של משה שרת ולא קיבל את סמכותו כראש ממשלה. הוא ראה בו למעשה שר חוץ בלבד ונטל לעצמו חירות להגביל ככל האפשר את התערבותו של שרת בביצוע מדיניות התגמול וההרתעה הפעילה. לשם כך השתדל לבון לצמצם את ידיעותיו של שרת על פעילותו של צה"ל. לבון לא טרח גם להסתיר את הזלזול האישי שהפגין כלפי משה שרת ואשר בא לידי ביטוי בחליפת המכתבים ביניהם ובשיחותיהם. כשהיה משוחח עם שרת בטלפון בנוכחות אנשיו במשרדו, היה נוהג ללוות את דבריו בהעוויות של גיחוך ולהחליף הערות לגלוג עם הנוכחים.

עד-מהרה מצא עצמו לבון בין הפטיש והסדן. אחר שהעלים ידיעות במתכוון ממשה שרת החל לחשוד שמשה דיין מעלים ידיעות גם ממנו. לאחר שהתעלם מסמכותו של משה שרת כראש ממשלה, השתדל לעקוף את סמכותו של משה דיין כרמטכ"ל. לתוך מסגרת יחסים זאת נמסכו נוסח דיבורו הזלזלני והציני של פנחס לבון, נטייתו לגלות מניעים שליליים נסתרים בכל דבר והחשדנות הבולטת שבה התייחס אל כל הכפופים לו ואל כל הסובבים אותו. חשדנותו הבלתי-מוגבלת הפכה לשם דבר והיתה בעוכריו פעם אחר פעם.

כך הצטלבו יחד ניגודים מדיניים, פרצות נוהליות ושיבוש יחסים אישיים ויצרו מצב פרוץ ופרוע.

מצב זה תואר בהרחבה בפני ועדת אולשן-דורי. הגדיל לעשות ראש “המוסד” איסר הראל, שהופיע בפניה בשליחותו של ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת וסיפר:

"חזרתי לארץ בראשית מאי 1954… מצאתי דברים שהדהימו מבחינת היחסים בין הצבא ומשרד הבטחון לבין משרד החוץ וראש הממשלה. כמי שמקיים מגע עם כל הגורמים ראיתי את המצב כחמור ביותר. אני נראיתי לאנשי הצבא ומשרד הבטחון כנמנה עם המחנה השני.

“היו פעולות בגבולות שראש הממשלה לא קיבל ידיעות עליהן מראש וגם לאחר מעשה קיבל אותן בצורה מסולפת… רציתי למנוע תופעה זאת. דיברתי עם בן-גוריון: צריך במהירות האפשרית לפטר את לבון כיון שהקונסטרוקציה המחשבתית שלו וכל הגישה שלו מחייבים זאת. אם רוצים מלחמה צריך להיות מוכנים לכך”.

השיחה הזאת התנהלה בסוף חודש מאי בתל-אביב. באותו זמן דיבר על כך איסר גם עם ג. מאיר, ז. ארן ול. אשכול. באוזני אלה תיאר איסר את המצב שנוצר בין שרת לבין לבון כ“שנאת אחים”, “טירוף” ו“מלחמת הכל בכל”. התביעה לסילוק לבון עלתה גם בשיחות בין איסר ואישי צמרת מפא"י לבין משה שרת.

תביעה לפיטורו של לבון השמיעה אז באוזני בן-גוריון גם שרת העבודה גולדה מאיר ואנשים אחרים בצמרת מפא"י.

ביטוי מאופק למצב היחסים בין שרת ללבון ניתן במכתבו של שרת אל לבון ב-25.5.54: “ענין הדיווח האישי אלי בעניני בטחון אינו פועל כשורה. מתרחשים דברים שאינם מגיעים לידיעתי. אני שומע הודעות ב’קול ישראל' וקורא אותן אחר-כך בעתונות מבלי שאדע את רקען האמיתי. הסדר הנכון היה מחייב כי אדע — אם רק אפשרי הדבר למעשה — את העובדות בטרם תופיע הגירסה הרשמית כלפי חוץ.על כל פנים עלי לדעת את העובדות. דומני כי אפשרי סידור שיבטיח זאת, אבל יוזמתו של סידור כזה היא בידיך”.

כשנשאל על כך שמעון פרס בועדת אולשן-דורי השיב בקיצור נמרץ: “כשהיה בן-גוריון ראש הממשלה ושר הבטחון לא היתה בעיה כזאת, אך משנהיה לבון לשר הבטחון התעוררה בעיה, כי הרי כל פעולה יש לה משמעות מדינית. הרמטכ”ל חשב בכמה מקרים ששר הבטחון צריך להתייעץ עם ראש הממשלה, אך שר הבטחון דחה זאת".

הדיהן של הערכות אלה השתקפו בשיחה שקיים בן-גוריון עם דיין. היה זה בתחילת יוני כאשר אושפז בן-גוריון בבית-החולים תל-השומר ודיין ביקר אצלו. שאל אותו בן-גוריון במישרין: "מה אתה רוצה, מלחמה? "דיין, שרשם את השיחה ביומנו מיד לאחר מכן, כתב: “עניתי כי אינני בעד מלחמה יזומה על-ידינו, ואולם אני מתנגד לויתורים בכל שטח שהוא, ואם הערבים ירצו במלחמה אינני מתנגד לכך… התפיסה הקיימת בממשלה היא לשאול קודם כל האם אנו בעד מלחמה, וכאשר התשובה היא שלילית הרי המסקנה היא שיש לוותר בכל נושא שביצועו עלול להביא למלחמה בגלל התנגדותם של הערבים. למשל, בשאלת הטיית הירדן על ישראל לבצע את ההטייה, ואם הסורים יפתחו באש וירצו למנוע בכוח את העבודות תענה להם ישראל במלחמה”.

“כעבור זמן קצר”, סיפר איסר לועדת אולשן-דורי, “הלכתי לבן-גוריון, כאשר היה בבית-החולים בתל-השומר, ואז שוכנע יותר ונקבעה ועדת שרים להסדר הבעיות של מדיניות החוץ והבטחון”.

ואכן, לבסוף הוקמה ועדת 5 שרים בהרכב: משה שרת, פנחס לבון, לוי אשכול, גולדה מאיר וזלמן ארן. בפני ועדה זאת הובאו להכרעה כל השאלות השנויות במחלוקת בין שתי האסכולות בצמרת המדינית של ישראל. כפי שהוברר במחצית השניה של שנת 1954 כרעה ועדה זו וכשלה תחת העומס הכבד שהוטל עליה.

כשלונה היה אחד הגורמים המכריעים להסתבכות התעלומה סביב “עסק הביש”.

 

“בטחון קודם לשלום”    🔗

סמוך לסוף כהונתו של פנחס לבון כשר הבטחון, בשיאה של המתיחות, נתן משה שרת ביטוי פומבי להערכתו את חילוקי-הדעות עם פנחס לבון בשנת 1954. כאשר נערכה בכנסת הצבעת אי-אמון ב-17 בינואר 1955 אמר שרת: "לפני מדינת ישראל יש ברירה אם רצונה להיות מדינה של חוק או מדינה של שוד; אם רצונה להיות מדינה של שיקול מפוכח וראיית הנולד, או של השתוללות יצרים פרועה.

התגובה הפומבית להגדרה זאת ניתנה כעבור שבוע מפיו של לבון. גם הוא ניצל את במת הכנסת ואמר ב-25 בינואר 1955: “מדינת ישראל כמו כל מדינה חיה על-פי שני חוקים — החוק הבינלאומי הכתוב והחוק הטבעי של הגנה עצמית”.

היתה זאת תגובה מאופקת וקולעת. ובן-גוריון, שהיה אז בשדה-בוקר, אף מיהר לשלוח אל לבון פתק של ברכה על דברי-תגובתו אלה. היה זה פנחס לבון במיטב כושר הפולמוס והביטוי שלו, שבגללו בעיקר בחר בו בן-גוריון למלא את מקומו כשר הבטחון. ואילו בנוסחתו של משה שרת באו לידי ביטוי “ליגליזם צרוף” שלא יכול היה לשמש קו-מנחה למדיניות הישראלית נוכח ערעור הבטחון השוטף והיסודי ונוכח הימנעות האו“ם וארה”ב מלעמוד בפרץ.

כך קרה ששנת 1954 הצטיינה בהתנגשות חריפה בין שני הקוים הנוקשים שהתגבשו במהלכה. כאשר חזר בן-גוריון לכהן כשר הבטחון בתחילת שנת 1955 הוא ניסה להחזיר את האיזון בין שתי האסכולות המנוגדות. לגבי הצד המעשי של הניגוד קבע בן-גוריון, כי על ישראל לנהל “מדיניות של בטחון ושלום, אך בטחון קודם לשלום”, ולגבי הצד העקרוני שבנוסחתו של שרת קבע בן-גוריון, כי “כשיהיה עולם של חוק תהיה מדינה של חוק”.

למעשה גרס בן-גוריון סינתזה של המאבק המדיני וההרתעה הצבאית והפעלתה בצורה גמישה. סינתזה זאת עתידה היתה להתממש במבצע סיני ובנסיגה מסיני גם יחד.

ובמבט לאחור: גם לאחר שמדיניות “הערובה האמריקאית” התגלתה כמאכזבת, אין לומר כי היתה מיותרת. בגלל הסיכון הרב הכרוך בכל הפעלת כוח מצד ישראל הכרחי היה, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים, למצות גם את כל אמצעי המאבק המדיני. האכזבה מכשלונות אלה ואחרים במאבק המדיני הפכה לאחד ממקורות הכוח וההצלחה במאבק הצבאי.

במהלכה של שנת 1954 רצו לבון ודיין לקצר את התהליך ולדלג מעל לאפיק הדיפלומטי של הישענות כמעט בלעדית על האו“ם ועל ארה”ב, ואילו בשנת 1956 התנגד משה שרת לסטות מאפיק זה גם בשעה שכבר נתגלה כנחל אכזב. כאשר הגדיר שרת בתחילת 1955 את האסכולה המנוגדת של לבון ודיין “השתוללות יצרים פרועה”, הוא צייר תמונה מעוותת שלה, כשם שלא היתה הצדקה לזלזול מצדם בערכה של המלחמה הדיפלומטית. יותר משהיתה למשה שרת הצדקה לפסול את מדיניותו של לבון היה לו יסוד לגנות את צורת הפעלתה ובעיקר את ההתעלמות מסמכותו העליונה כראש הממשלה.

התעלמותו של פנחס לבון מסמכותו של ראש הממשלה (סילוקו של איסר) מצד אחד ומסמכות הרמטכ“ל (שגרמה להגשת התפטרותו) מצד שני — הרסה את צינורות הפיקוד והפיקוח על צה”ל ועל יחידה 131 בכל הדרגים של הפיקוד והפיקוח מלמעלה עד למטה.

הרס זה הוא שהוליד את “העסק הביש”, כמו את רוב פגעיה הפנימיים של שנת 1954.

 

3: מתח של כוננות    🔗

במהלך משפטם בקאהיר בחודש דצמבר 1954 תיארו כמה מהנאשמים במעשי “העסק הביש” את גלגולי הארגון, שאליו הצטרפו כאשר הוקם בשנת 1951. לדבריהם הוא הוקם על-ידי “קצין ישראלי בשם אברהם דר”, אשר חדר למצרים, בתור סוחר בעל דרכון בריטי, התקשר עם צעירים יהודים, חניכי תנועות נוער ציוניות, ואירגן אותם כיחידה לפעולות של לוחמה פסיכולוגית בעורף האויב.

צעירים אלה תיארו במשפטם כיצד הם גויסו ואומנו, כיצד נסעו לישראל דרך צרפת והתאמנו שם בחבלה, בקשר, בשימוש בכתבי-סתר ועוד. לאחר שחזרו למצרים, בסוף שנת 1953, היה עליהם להפעיל את מכשירי השידור שהועברו אליהם ולנסות לקיים קשר אלחוט קבוע עם הארץ; היה עליהם להכין חמרי נפץ מחומרים כימיים, שאפשר לקנותם בבתי-מרקחת ולסייר במטרות מתאימות לחבלה בזמן מלחמה. היה עליהם להקים בית-מלאכה שבו יוכנו חמרי הנפץ, ולשכור דירה שבה יוחזקו מכשירי השידור. עיקר השימוש של חמרי הנפץ, אותם למדו להכין, היה “הפצת כרוזים”.

לפי התכנית היו צריכות לקום שתי חוליות, האחת בקאהיר והשניה באלכסנדריה, כאשר בכל אחת מהן משמש אחד החברים כמפקד וברשותו מכשיר קשר, לקיום קשר אלחוט ישיר עם הארץ. בראש שתי החוליות יעמוד מפקד ישראלי שיפעל במצרים ושגם ברשותו יהיה מכשיר קשר. בכל חוליה תהיה בחורה מקשרת עם המפקד הישראלי. לפי עדויותיהם בבית-המשפט לא הוקם מבנה זה על תילו אף לא פעם אחת. “בית-המלאכה” לא הוכן ועד הרגע האחרון נעשו מאמצים לקבל בחזרה את הכסף שהוקצב להקמתו ושנמצא בידי אחד מחברי החוליות שניתק את קשריו. “הדירה” ששימשה כמקום מפגש נשכרה בחודש ינואר 1954, וזמן קצר לאחר מכן החלו הנסיונות הראשונים בהתקנת מכשיר הקשר ובהפעלתו. נסיונות אלה שנעשו על-ידי פייר (ויקטור לוי) וז’אק (שמואל עזאר) לא העלו תוצאות. המכתבים שנשלחו מן הארץ לא זכו, ברובם, לתשובה שהניחה את דעת מפקדיה.

במשפטו סיפר פייר: "באוקטובר 1953 חזר פיליפ נתנזון (הנרי) מישראל. הוא הביא אתו פילם שבו היו הוראות לדרכי השימוש באלחוט ובקוד לשם קשר אלחוטי סודי.

“בדצמבר 1953, או בינואר 1954, קיבלתי מכשיר אלחוטי מד”ר מוסא מרזוק במצרים. בחודש ינואר שכרנו אני ושמואל עזאר (ז’אק) דירה ברחוב בית-החולים הממשלתי. הבאנו ריהוט וסידרנו אנטנה, אולם לא ידענו להשתמש במכשיר האלחוט. חיפשנו בהוראות שבפילם איך להפעיל את המכשיר. נסינו להרכיבו. לשם כך קנינו רדיו ביוני 1954. הרדיו לא פעל היות ולא הצלחנו להרכיב בתוכו את המכשיר. קנינו רדיו אחר שניסינו להרכיב בו את המכשיר ושוב לא הצלחנו".

תיאור זה על התרופפותן של החוליות במצרים היה נאמן למציאות והיה ידוע בעיקרו למפקד יחידה 131 שאליה השתייכו החוליות — סגן אלוף מרדכי (מוטקה) בנצור.

בשנת 1960 התפרסם מפקד יחידה 131 מוטקה בנצור במסקנותיה של ועדת כהן כ“קצין-מילואים ר.”, אשר הדיח לעדות שקר את “האדם השלישי” (“רוברט”-אלעד), ואשר נשבע לשקר הן בפני בית-המשפט המחוזי (במשפט “האדם השלישי”) והן בפני ועדת כהן. הועדה קבעה כי היא נוטה לחשוב “שטפשותו ולא רשעותו הביאתהו לכך”. גם ביתר החקירות שנערכו סביב “העסק הביש” לא זכה בנצור לדברי שבח רבים.

היה זה סיום עגום שלא הלם את עברו של האיש. הוא היה אחד מותיקי הפלמ"ח, שימש מפקד פלוגה ואחר-כך קצין מודיעין בחטיבת “הראל” בזמן מלחמת הקוממיות. התנדב לשליחות מסוכנת בארצות-ערב עוד לפני קום המדינה ושימש מזכיר-חוץ באחד הקיבוצים הראשונים בנגב.

כאשר בוצעו מעשי “העסק הביש” היה הוא סגן-אלוף בחיל המודיעין ושימש זה כשנתיים וחצי מפקד היחידה אליה השתייכו החוליות במצרים (יחידה 131). בזמן שבוצעו מעשי “העסק הביש” הוא עמד לסיים את שירותו כמפקד היחידה, אולם עז היה רצונו להשלים את המלאכה שהחל בה ולהעמיד על רגליהן את החוליות בקאהיר ובאלכסנדריה שנמצאו אז במצב של התרופפות והתפוררות.

 

“האדם השלישי”    🔗

בשנת 1960 התפרסם “רוברט” (הוא אברהם — אברי — זיידנברג וכינויו ביחידה היה אלעד זרחי) בתור “האדם השלישי”, משנשפט על עבירות בטחון ונדון למאסר. בפסק-דינו, שניתן ב-21 באוגוסט 1960, קבע בית-המשפט המחוזי בירושלים, כי הנאשם נפגש בשנת 1955 בגרמניה עם הנספח הצבאי המצרי בלי ידיעת הממונים עליו ונכנס איתו למשא-ומתן על מסירת ידיעות מודיעין מישראל. בפסק-דין זה קובע בית-הדין, כי “הנאשם הציג את עצמו במשפט זה כעד שקר מועד”. את הנספח הצבאי הזה הכיר רוברט במצרים בשנת 1954, אולם הקשרים בין שניהם במצרים ואחריותו של רוברט ל“עסק הביש” לא נידונו במשפטו ובית-המשפט לא חקר בשאלה מה היה טיב מגעיו של רוברט עם הנספח הצבאי המצרי, כאשר היו שניהם במצרים בשנת 1954.

אותו רוברט-אלעד-אברי-זיידנברג היה אף הוא מותיקי הפלמ“ח והשתייך ל”מחלקה הגרמנית“. במלחמת הקוממיות מילא תפקידים שונים בחטיבה “הראל” והגיע לדרגת רב-סרן בצה”ל. לאחר מכן הורשע על-ידי בית-דין צבאי באשמה של התנהגות מבישה (גניבת מקרר חשמלי), הורד לדרגת טוראי וסולק מן הצבא.

מתוך שיקולים שונים, ובעיקר בשל השפעתו האישית של מוטקה בנצור, נפתחה לו, כעבור כמה חודשים, דרך לריהאביליטאציה. על אף הכתם הפלילי בעברו הוא התקבל לעבודה כאזרח באחת היחידות של אגף מודיעין בצה"ל (יחידה 131) והוחלט לתת לו למלא תפקידים מיוחדים בשטח האויב, כדי לטהר את שמו ולהתקבל מחדש בקרב חבריו. התפקיד שהוטל על אלעד מטעם היחידה היה לצאת למצרים כמהנדס גרמני, בעל חברה לאספקת ציוד. היה עליו לקשור קשרים מסחריים, להכות שורשים במצרים ולשמש ראש גשר להחדרת אנשים נוספים בעתיד.

לפני צאתו למצרים שהה רוברט בגרמניה לתקופת נסיון והכנה, ושם התעוררו נגדו תלונות רבות על התנהגות בלתי-אחראית ובלתי-שקולה. לאחר היסוסים רבים ודיון מחדש החליטו מפקדיו לא להפסיק את עבודתו ולא לבטל את השליחות למצרים. איש חסדו העיקרי היה אז מפקד היחידה מוטקה בנצור, אשר גמר אומר לגונן עליו מפני כל חיצי הביקורת, וכך עשה ככל שיכול היה גם לאחר מכן.

במשך המחצית הראשונה של שנת 1954 ירד רוברט פעמיים למצרים ולפי תוצאות עבודתו נראה היה, כי הצליח מאוד בקשריו האישיים והמסחריים בקרב המומחים הגרמניים ובקרב קציני הצבא המצרי.

מפקדיו התעלמו מן הסיפורים המוזרים ומלאי-הסתירות שסיפר רוברט כבר אז. הם התעלמו מכך שכבר בביקוריו הראשונים במצרים הוא עורר חשד ונחקר על-ידי אנשי המודיעין המצרי, אשר הציעו לו (לדבריו הוא הציע להם) להקים רשת ריגול נגד ישראל ולטובת המצרים. הם עתידים היו להתעלם, לאחר מכן, גם מהגילויים בעתונות המצרית במהלך החקירה והמשפט בקאהיר על “המקור הסודי” של המצרים בקרב מבצעי “העסק הביש”.

מפקדיו אלה, ובעיקר בנצור, שמחו להיווכח, כי צדקו בהחלטתם לא לסלקו. לאחר מכן קשה היה להם מאד להודות ולהכיר בכך כי היתה זאת טעות חמורה. הם רצו להשתכנע בצדקתם לא פחות מאשר רצה “רוברט” לשכנעם בכך. גורם פסיכולוגי זה סייע מאד ל“רוברט” לטשטש את התנהגותו התמוהה ולתרץ את מעשיו הבלתי-סבירים לעתיד לבוא.

 

גיבלי חוזר    🔗

בסוף חודש מרס 1954 חזר אלוף-משנה בנימין גיבלי לעמוד בראש חיל המודיעין של צה“ל. עד אז היה הוא בארצות-הברית בשנת לימודים ובשובו מצא כי עלתה חשיבותו של חיל המודיעין, שהפך ממחלקה לאגף עצמאי במטה הכללי. עד מהרה למד גיבלי לדעת שראש אגף המודיעין עומד בקשר ישיר לא רק עם הרמטכ”ל, אלא אף עם שר הבטחון. לבנימין גיבלי היתה זאת עליה מסחררת.

מבקריו מאותה תקופה — וכאלה לא חסרו לו — טענו כי גיבלי לא הצטיין בשיקול דעת ובמעצורים מוסריים ואינטלקטואליים וכי שנת הלימודים בארצות-הברית לא נתנה בו אותות רבים. מכל מקום, גיבלי הסתער על תפקידו בבטחון ובתנופה. הוא סקר את היחידות העומדות לפקודתו והתווה להן תכניות עבודה חדשות.

בתחילת חודש אפריל, זמן קצר לאחר שובו, סקר גיבלי גם את יחידה 131. בשיחתו עם מפקד היחידה (בנצור) למד גיבלי לדעת על מצבן הרופף של החוליות ועל היעדר הקשר אתן. סוכם כי ראשית חכמה יש להתקין אתן קשר אלחוט קבוע, וכי יש למנות להן מפקד ישראלי שתפקידו הראשון יהיה התקנת קשר זה. גיבלי אישר את תכניתו של בנצור לנסוע לאירופה כדי לארגן את החוליות מחדש. כמועד הנסיעה נקבע סוף חודש מאי. סיפר על כך גיבלי בעדותו בועדת אולשן-דורי:

“כאשר חזרתי ארצה מצאתי את החוליות במצב לא תקין והתעוררו בי ספקות בדבר כושר פעולתן וארגונן. הטלתי על בנצור לצאת לחו”ל לבדוק את המצב… בנצור עמד לנסוע לצורך קיום הקשר וללא קשר עם המצב המדיני".

גם בנצור אמר בעדותו:

“נסיעתי לחו”ל היתה שיגרתית ולא לקראת הפעלת החוליות… רציתי לנסוע עוד בימי ‘פטי’ ".

ואכן, בעקבות הבירור הזה יצא ב-13 באפריל 1954 מכתב עם תוכן סמוי אל המפקד המקומי של החוליות, ויקטור לוי-“פייר”, ובו שאלות רבות בענין מכשירי האלחוט, מיקומם ואפשרויות הפעלתם. במצרים נמצאו אז שלושה מכשירי קשר זעירים שהיו דגם ראשון מסוגם ולא נוסו עד אז בהפעלה מארץ אויב. עקב המצב הארגוני הרופף לא היה ידוע בידי מי נמצא כל אחד משלושת המכשירים, ומסיבה זאת אי-אפשר היה להתחיל בנסיונות השידור. על כל השאלות בעניני הקשר שהיו כלולות במכתב זה לא נתקבלה תשובה. הוברר, סופית, כי רק מפקד ישראלי יוכל לטפל בנושא זה ולהבטיח קשר תקין.

באותו מכתב נמסרה הוראה כי כמה מאנשי החוליות ישתדלו להגיע לפאריס בחצי השני של חודש מאי 1954. הוראות דומות נשלחו באותו זמן גם לאנשים אחרים שהיו בשליחות היחידה במצרים ולא עמדו במגע עם החוליות (מקס בינט-“דוד” ו“רוברט”).

מועד נסיעתו של בנצור נקבע איפוא כבר בתחילת אפריל לאחר שובו של גיבלי לארץ ולא סמוך לנסיעה. היתה זו נסיעה למטרות ארגון וקשר שההכנות לקראתה החלו כחודשיים קודם לכן, ולא למטרות מבצעיות.

 

הפגישה בפאריס    🔗

מוטקה בנצור יצא לדרך ב-26 במאי 1954. במהלך מסעו עתיד היה לפגוש כמה מאנשי יחידה 131 (גם מארצות ערב אחרות ולא רק ממצרים), כדי להסדיר אתם בעיות ארגוניות, כספיות ואישיות שהצטברו במשך הזמן ושנדרשו לסידור משביע-רצון בשיחה פנים אל פנים. את המפגשים עם אנשי היחידה קבע בנצור במקומות שונים באירופה.

תחנתו הראשונה בדרך היתה פאריס. בנצור לקח אתו לדרך את אשתו, אלא שהיא למזלו הרע, חלתה ונלקחה לבית-החולים האמריקאי בפאריס. מועד שובו לא היה ידוע עד לרגע האחרון, ורק ב-29 ביוני, כעבור יותר מחודש, חזר בנצור לארץ.

במשך שהותו באירופה ניהל בנצור את אורחותיו כמי שאין דרכו אצה לו. גם לבעית החוליות במצרים, שהיתה אחד מן הסעיפים הרבים בהם טיפל, לא נודעה אז דחיפות מיידית.

עוד לפני בואו לפאריס ידע בנצור, כי החוליות במצרים נמצאות במצב של התרופפות וניתוק, אולם המציאות בה נתקל עלתה על המשוער.

יומיים לאחר שהגיע לפאריס נפגש בנצור עם המפקד המקומי של חוליית קאהיר — מי שעתיד היה להיאסר ולעלות לגרדום על לא עוון בכפו — ד“ר משה מרזוק (פאול). הלה היה מלא טענות כרימון. זה זמן רצה לעלות לארץ ולשרת בצה”ל כרופא. במקום זה הוטל עליו להישאר במצרים בלי כל תכלית ותועלת. הקשר לא פעל ו“שום דבר לא דפק”. החלטתו של מרזוק היתה נחושה: יותר איננו רוצה להמשיך “במשחקי-הילדים” הללו, הוא חוזר למצרים, כדי לחסל את רכוש אביו שנפטר, ומיד לאחר מכן הוא עולה לארץ. את מכשיר הקשר שברשותו יעביר לידי “פייר” (ויקטור לוי) באלכסנדריה. וכך אכן סוכם בפגישתו עם בנצור. לאחר מכן נפגש בנצור עם אלעד (רוברט) והטיל עליו את הפיקוד על אנשי החוליות.

באותו זמן היה אלעד בפסגת הצלחתו. בהתאם להוראה שקיבל הוא יצא ממצרים בתחילת חודש מאי, לאחר שהצליח בקשריו המסחריים וקיבל על עצמו לבצע הזמנות של ציוד באירופה. הוא עמד לחזור למצרים בחודש יוני כדי להמשיך בעסקיו המסחריים ובשליחות-היחיד שלו.

עד אז לא היה לאלעד כל מגע עם שליחים אחרים שפעלו במצרים והוא אף לא ידע על קיומם. ביציאתו ממצרים הביא איתו אלעד חומר מודיעיני ממדרגה ראשונה אף-על-פי שלא הוטלו עליו תפקידים של איסוף ידיעות. חומר מודיעיני זה, שנשלח מיד לארץ, עשה רושם אדיר על בנצור, ביסס לחלוטין את מעמדו של אלעד ביחידה וסילק את כל הספקות שנבעו מעברו המפוקפק ומאופיו הבלתי-יציב. בנצור שוכנע סופית כי אלעד מתאים לתפקידו החדש והאחראי.

 

“המשלוח אפשרי”    🔗

הבעיה העיקרית שהוטלה על רוברט לפתור עם כניסתו לתפקידו החדש היתה בעית הקשר האלחוטי. בידי אנשי החוליות במצרים היו, כאמור, שלושה משדרים שלא הופעלו עד אז אף פעם אחת ולא היה ידוע בידי מי נמצא כל מכשיר. על השאלות שנשלחו אליהם בענין זה בחודש אפריל לא נתקבלה כל תשובה. רוברט קיבל תכנית קשר ובה לוח זמנים, לפי ימות השבוע, לשידורים בשני הכיוונים. היה עליו לברר בידי מי נמצאים שלושת המכשירים, לבדוק את מספרי הגבישים בכל מכשיר ולנסות להפעילם בהתאם לתוכנית הקשר. היה עליו להשיב על כל השאלות הטכניות שנשלחו בחודש אפריל.

נקבע, כי תכנית הקשר תופעל תוך " 10 ימים מאז הגיע רוברט למטרה ". בזמן פגישתם לא ידע רוברט מתי בדיוק ישלים את עסקיו באירופה, וגם בנצור לא ידע מתי ישוב הוא עצמו לארץ. על רוברט הוטל, איפוא, להודיע על מועד שובו מיד כשיתברר הדבר.

מאחר שלא היה ברור אם יצליח הנסיון להפעיל את מכשירי הקשר, סוכמו בין בנצור ורוברט סידורי קשר אלטרנטיביים. נוסף לתכנית הקשר באלחוט נקבע הסדר קשר רזרבי באמצעות “קול ישראל” (נקבע, כי בימים א' וה' בשבוע יועברו לרוברט הודעות בשלוש תכניות: “כבקשתך לעקרת הבית”, “קל וחומר” ו“רון בה”).

לרוברט נמסרה גם כתובת רזרבית בגרמניה אליה יוכל להעביר מכתבים בכתב גלוי, תוך שימוש במילות-קוד מוסכמות, או בכתב סמוי.

עם הגיעו למצרים היה רוברט צריך לנסות להאזין במקלט הרדיו אשר במכוניתו לשידורי “קול ישראל” ולהודיע אם אין הפרעות בקליטה.

היתה בעיה נוספת שנודעה לה אז חומרה רבה — בטחונו האישי של רוברט. בחודשים מרס-אפריל 1954, כאשר היה רוברט במצרים במסגרת שליחותו הקודמת, נקטע קשר המכתבים אתו: הוא לא קיבל מכתבים שנשלחו אליו וכן לא נתקבלו המכתבים ששלח הוא לגרמניה (במבט לאחור אפשר לשער, שבתקופה זאת הוא נעצר ונחקר על-ידי המצרים והסכים לשרת אותם).

אז התעורר החשש, כי עקב הפיקוח על הזרים במצרים המופעל מפעם לפעם יתכן שנתפס מכתב “עם חומר” סמוי שנשלח אל אלעד.

הוחלט איפוא לשלוח למצרים מכתבים אחדים בכתב סמוי בשיטות שונות כדי לבחון אם הם יימסרו לו, כאשר יגיע למצרים, בלי עקבות של “טיפול כימי”. לפי המוסכם היה רוברט צריך להודיע במברק, מיד עם בואו למצרים, אם נמסרו לו המכתבים בלי “טיפול”, וכאמור אם מכשיר הרדיו במכוניתו קולט את שידורי “קול ישראל” בלי הפרעות. הנוסח המוסכם של מברק האישור היה: “המשלוח אפשרי”.

ואכן, המברק הזה, “המשלוח אפשרי”, נשלח ב-28.6.54, ועשרה ימים לאחר מכן, ב-7.7.54, החלו שידורי הנסיון באלחוט לפי תכנית הקשר שנקבעה בפאריס. שידורי נסיון אלה לא הצליחו, ובמהלך כל מעשי “העסק הביש” ועד למפולת לא נוצר כל קשר אלחוטי עם אנשי החוליות במצרים. הגיעו מהם רק מברקים ומכתבים עם תוכן סמוי שנשלחו בדואר דרך אירופה לפני המאסרים והגיעו אחריהם. המברק “המשלוח אפשרי” נשלח לפני שחזר בנצור לארץ ובתכנית הקשר עם אלעד טיפל אחד מסגניו. אף אחד מאנשי היחידה בארץ לא הבין מדוע החלו הפעולות במצרים עוד לפני שאפשר היה להתחיל בנסיונות השידור באלחוט בעוד שבעיית הקשר האלחוטי התקין עם אנשי החוליות היתה אחת הבעיות המטרידות ביותר שלא נמצא להן פתרון עד אז.

 

משימות כוננות    🔗

ייעודה המקורי של יחידה 131 היה לבצע פעולות חבלה בשטח האויב בזמן מלחמה כאמצעים של לוחמה פסיכולוגית. המשימה העיקרית של יחידה כזאת היא להימצא במצב של כוננות, כדי שתהיה מסוגלת לפעול “בשעת האפס”. זאת היתה המשימה שהוטלה על אלעד לגבי החוליות במצרים שהיו כפופות ליחידה 131.

משימות הכוננות של החוליה באלכסנדריה היו: ראשית, להכין בעבודת-יד 25 ק"ג חומרי-נפץ. בענין זה כבר נשלחו אל פייר הוראות כימיות — לקנות חומרים שונים בבתי-מרקחת ולהרכיב מהם חומרי-נפץ. עתה היה על רוברט לדאוג לביצוע הוראות אלה.

שנית, הוטל על החוליה לסייר במספר מטרות שנגדן יפעלו כאשר יינתן האות. בנצור שוחח עם אלעד על כושר הפעולה של אנשי החוליות וניסה לברר אתו אובייקטים אפשריים לפגיעה.

בנצור נחקר בנושא זה על-ידי פנחס לבון תוך כדי עבודתה של ועדת אולשן-דורי (7.1.55). לפי סטנוגרמה שנרשמה בידי קצרנית של פנחס לבון ושנמסרה על-ידו לועדת אולשן סיפר בנצור:

"לו הייתי צריך לכתוב כל מה שדיברתי עם האיש מבחינת תכניות לביצוע — לא היו מספיקים שלושה עמודים. דיברתי אתו הרבה: על הקשר, על מפעל הרקטות, על מחבואי החומרים, מי עובד, אם יכולים להכניס את האנשים שלנו למפעלים, אם בודקים את המכוניות הנכנסות למפעלים. אחר-כך אין לי אפשרות לדבר אתו. באלחוט אינני יכול לשאול את כל השאלות.

"דיברתי אתו על שדה התעופה הנמצא בשכנות למפעל הרקטות. שם ישנה טייסת של מטוסי-סילון. דיברתי אתו על כך אם יוכל להכניס איש שלנו למפעל הרקטות. דיברתי אתו על הנחת הצינורות מהסואץ לקאהיר, על מחסני התחמושת הנמצאים ליד קאהיר. על כל מה שראה שם ובאיזו מידה זה יוכל להיפגע. הוא מסר, כי כשעבר שם לא היתה במקום כל שמירה ויכול איש ללכת בכביש ולשים חומר וללכת. הוא תיאר לפני את המצב בכל מיני מקומות.

“דיברתי אתו על אופן ביצוע פעולות, ביחס לתפקידו הוא וביחס לבחורים האלה. הסברתי לו מי הם. הסברתי לו, כי עם האנשים האלו אי-אפשר לעשות פעולות כאלו שאפשר לעשות עם אנשים הבאים מהארץ. הם לא יכולים להיפגש עם משמר מזוין, כי אינם חיילים. אלו הם בחורים יהודים מגולה ערבית, שזקפו קומתם, למדו, הושפעו על-ידינו, אך אי-אפשר לקחת אותם למבצע קשה. הם יכולים לעשות פעולות-רחוב. אדם משאיר משהו והולך ולא עומד בסכנות. התנגשות עם שמירה מזוינת אי-אפשר להטיל עליהם”.

 

“המצב קשה, האופקים קודרים”    🔗

מה היה הרקע להוראות הכוננות שהוטלו על החוליה בהתאם לייעודה הקבוע? בנצור אמר ללבון באותה חקירה:

"חזרנו לדבר על מה שנשמע בארץ, הסברתי לו שהמצב הוא קשה ויש הרגשת בדידות.

“יש הערכה גדולה למשטר של נאצר על-ידי האמריקאים ויש לחץ מצד האמריקאים על-ידי צינורות או”ם, או צינורות לא ישירים אחרים, על-ידי העתונות וכד'. רעיונות שיכפו עלינו שלום על-ידי קיצוצים בנגב ובגליל. הסברתי לו את התכנית של ג’ונסטון, ביירוד, עד כמה שאני בקי בענין.

"בהרצאות, כאשר רצו לתאר את המצב בציונות, היו אומרים: האופקים קודרים, וכל אדם הבין בזה בדיוק מה שרצה. את האזרחים זה לא מחייב למסקנות. כאשר אני שומע את זאת, אם אני שומע בישיבת מפקדה, בהרצאה ברדיו, בעתון — לגבי דידי המסקנות אומרות להקים קשר, להכין אנשים, לאמן אותם יותר מהר וזאת הוסבר לי. לכן גם דובר עם אלעד על אפשרויות לעתיד, על אוירה קודרת, על בידוד מדיני.

“איש כמוני חי לא רק מפקודות המטכ”ל ביחס לתפקידו, מבחינת הדברים שנעשים סביבו, אלא מאוירה מסוימת, מעתונות, מהרצאות, ממגע עם אנשים. הייתי אז בארץ והאוירה היתה כזאת שהולידה בי את המחשבה שהמצב הולך ונהיה יותר קשה. וכאשר אני דיברתי אתו ותיארתי את המצב הקשה, חשבתי והייתי בטוח, שתהיה אפשרות לנצל אנשים אלו לפעולות. הסברתי זאת לאלעד ואמרתי לו, כי ידאג להחזיק את האנשים במתח של כוננות ".

קשה לטעון כי מתוך תיאור זה מצטיירת דמות דיוקנו של בנצור כמפקד צלול-מחשבה ובהיר-לשון, שאפשר לסמוך על דיווחיו ועל הוראותיו (ולא בכדי דרש משה דיין להחליפו מיד). אלא ש“הסקירה המדינית” על ה“מצב הקשה” שנתן בנצור לרוברט שיקפה לא רק את כושרו והבנתו של בנצור. היא היתה “ברוח המפקד”. היא שיקפה את האוירה שנסך לבון על מערכת הבטחון כולה ובמיוחד על אגף המודיעין, שאתו קיים לבון קשר ישיר.

בנצור נפגש בפאריס גם עם מפקדו לשעבר, “פטי” הרכבי, והלה סיפר ב-1960:

“בנצור אמר לי אז שישנם יחסים טובים בין לבון לבין בנימין (גיבלי), וכי לבון יש לו נטיות אקטיביסטיות”.

לנטיות אלה ניתן תיאור אופייני בעדותו של אחד הקצינים הבכירים באמ“ן באותו זמן: “מפגישות עם ראש אמ”ן קיבלנו רושם, ששר הבטחון רואה את התמונה שחורה ומגיע למסקנות יותר קיצוניות משנראו לנו. התקבל רושם שהוא סבור שהכל קרוב לאבדון”.

ואילו לבון עצמו בישיבת המטכ"ל, כאשר סיכם את חודשי כהונתו כשר הבטחון

בעצם ימי “העסק הביש” אמר: “הגענו לאקטיביות צבאית כזאת שהיא כמעט הכל פרט לדבר אחד — מלחמה במובן המדויק של המלה”.

בנצור היה מפקד של יחידה שנועדה לפעול בזמן מלחמה. בתדרוך שנתן לאלעד, השתקפה ההרגשה, כי מדינת ישראל נמצאת על סף המלחמה “במובן המדויק של המלה”. המסקנה — להתכונן ולהתארגן לקראת פעולות בעתיד הקרוב.

משה שרת מדגיש ביומנו פעמים רבות את אחריותו של פנחס לבון ואת השראתו האישית הישירה להלך רוח מלחמתי בצבא. כך, למשל, לאחר שיחה עם שאול אביגור ב-26.1.55, כותב משה שרת כי פנחס לבון “טיפח את המגמה ההרפתקנית הנפסדת בצבא והרביץ את התורה כי לא מדינות ערב, אלא מעצמות המערב, הן האויב, והדרך היחידה להרתיען ממזימותיהן היא הפעולה הישירה שתפיל עליהן אימה”.

במכתב אל יעקב שרת ב-7.11.1960 מזכיר שוב משה שרת את “מגמתו המדינית של פנחס לבון — לראות את ישראל מופקרת למזימות אנגליה וארצות-הברית שעשו יד אחת עם הערבים להצמיתה ועוד הזיות שטניות כאלה, ומסקנתו היתה, כי עלינו למחוץ במעצמות ולהפגין כי אנו מסוגלים לכל מעשי הרס (‘עלינו להשתגע’ — דיבור מפורש זה יצא מפיו באחת הישיבות אתי). הוא הרביץ בתמידות תורת עיוועים זו במטכ”ל וגירה באותו חוג יצרי נקם ההרפתקנות פרועים ביותר".

הלך רוחו המלחמתי של לבון בכל המחצית הראשונה של שנת 1954 לא היה קשור בפינוי תעלת סואץ דווקא, אלא בבדידותה הגוברת של ישראל, בקרע שחל בינה לבין ארצות-הברית, בהתקרבות בין ארצות-הברית לבין נאצר. כאשר דיבר בנצור עם רוברט בפאריס בסוף מאי הוא לא הזכיר כלל את בעיית פינוי הסואץ, אלא את הרקע הכללי של התקרבות המערב לנאצר. הוא לא חשב אז על פעולות לשיבוש פינוי הסואץ, אלא על פעולות “לעירעור אמון המערב במשטר הקיים במצרים על-ידי גרימת ‘אי-בטחון’ ציבורי. מעשים שיביאו למאסרים, להפגנות ולפעולות נקם תוך כדי העלמה מוחלטת של הגורם הישראלי”.

 

“התבשיל של גברת זרחי”    🔗

בסיכום השיחות שניהלו בנצור ואלעד בפאריס הם קבעו רשימה של פעולות אפשריות ולכל אחת מהן נקבעה מלת-קוד:

מקום ציבורי — “מנה ראשונה”

רעש סתם — “מיונז”

נפגעים — “פלפל ירוק”

סיור מטרות רציניות — “מרק”

אנשי צבא — “דגים מלוחים”

מנהיגים — “דגים מבושלים”

קאהיר — “קציצות”

אלכסנדריה — “נקניקיות”

נמל — “בשר”

כל מילות-הקוד הללו נראו מתאימות לשידור בתכנית “כבקשתך לעקרת הבית”. נקבע, כי כסימן להוראת-מבצע תשמש המלה “תבשיל” ואחריה יבוא פירוט ההוראה. כאשר תינתן הוראת מבצע ישודר באותה תכנית “מתכון של תבשיל לפי בקשתה של גברת שולה זרחי” (זרחי היה כינויו של אלעד-“רוברט” ושולה הוא שם אשתו). כדי לקבל את נוסח ההוראה יהיה על רוברט לצרף כל אות ראשונה בכל אחת ממילות הטכסט המשודר, ורק מילות-הקוד יופיעו בתוך הטכסט כמות שהן. מילות-הקוד נועדו איפוא להשתלב בתוך נוסח ההוראה כאשר תינתן.

ואכן, ההוראה שהועברה ב“קול-ישראל” ב-18 ביולי 1954 כללה את מילות-הקוד “מנה ראשונה” (מקומות ציבוריים), “מיונז” (רעש סתם), “פלפל ירוק” (נפגעים), “קציצות” (קאהיר), “דגים מבושלים” (מנהיגים מקומיים) ו“נקניקיות” (אלכסנדריה).

נוסח ההוראה היה: פעל נגד הבריטים למניעת הסכם קאהירו. מקומות ציבוריים, נפגעים, רעש סתם ומנהיגים מקומיים. יכול להיות גם באלכסנדריה ובאזור הסואץ.

כאשר חיברו בנצור ואלעד את רשימת מילות-הקוד בפגישתם בפאריס הם לא קבעו שום מלה מתאימה לתעלת סואץ, שכן, כאמור, אפשרות פעולה באזור התעלה לא היתה אז אקטואלית. כל מילות-הקוד הותאמו לייעוּדה הכללי של היחידה בדבר ביצוע פעולות חבלה בזמן מלחמה. מסיבה זאת נתקל בנצור בקשיים לא מעטים כאשר חיבר, ביחד עם סגנו, את הטכסט לשידור.

היה זה מתכון ארוך וחסר טעם לחלוטין. למזלו של “קול ישראל”, לא ניסתה אף אחת מן המאזינות להכין את התבשיל לפי “המתכון של הגברת שולה זרחי”. מכל מקום, שום תלונה לא נתקבלה לאחר מכן, לרווחת לבה של עורכת התכנית, שהיתה מלאת חששות כאשר שידרה את המתכון המוזר.

 

בנצור מודה במלוא האחריות    🔗

האם קיבל בנצור מגיבלי את התדרוך הזה ואת הרשימה הזאת של פעולות אפשריות? לא רק גיבלי מכחיש זאת בכל תוקף. גם בנצור עצמו, בכל עדויותיו בכתב ובעל-פה מאז ועד תום הפרשה, חזר והשיב על כך בשלילה מוחלטת. כאשר נחקר על-ידי לבון ב-7 בינואר 1955 הדגיש בנצור כמה פעמים: “ראש אמ”ן לא אמר לי להכין פעולות אלה: 1, 2, 3. האם ראש אמ“ן נתן לי הגדרות לפעולה? לא נתן!”

ואילו גיבלי העיד בועדת אולשן לגבי הפגישה בפאריס: “נקבעה תכנית קשר, לא נקבע קוד לפעולות”. כלומר, גיבלי הכחיש את אחריותו אפילו למילות-הקוד לפעולות, על אחת כמה וכמה למתן הוראות ביצוע בפאריס. ובנצור מאשר את אמיתות הכחשותיו של גיבלי.

רשימת מילות-הקוד שנקבעה בפאריס היתה פרי הבנתו המדינית ויוזמתו הארגונית של בנצור עצמו. וגם אילו הבין אותה אלעד בתום לב כהוראה לפעולה מיידית, לא היה בכך כדי להוכיח שזאת היתה כוונתו של בנצור, וודאי שאין פירוש הדבר שגיבלי היה אחראי לאי-דיוקים ולחוסר הבנה שהיו עשויים ליפול בין מוטקה בנצור לבין חברו ופקודו אלעד. עובדה היא, שמעולם לא האשים בנצור את גיבלי במתן הוראות לפעולה מיידית לקראת נסיעתו לפאריס ושבנצור נטל על עצמו תמיד את האחריות למה שאמר לאלעד בפגישתם בפאריס ולכל מה שנבע ממנה.

כל ההכנות שעשה בנצור בארץ לקראת נסיעתו החל מהחודשים פברואר-אפריל נשאו אופי ארגוני ולא מבצעי. בשעת הפגישה בפאריס לא היה ידוע מתי יגיע אלעד למצרים. היה חשש כי הוא נתון לעיקוב וכי הוא עלול להיתפס כאשר יגיע למצרים. לא היה ברור מה מצב האנשים ומה מידת נכונותם לפעולה. מכשירי-הקשר לא פעלו, ולא היה ידוע אם אלעד יצליח להפעילם. גם במקרה שהמכשירים יופעלו לא היה ברור מתי יתחילו השידורים למעשה. משום כך ניתן לאלעד זמן של שלושה חודשים להשלמת ההתארגנות.

כל הנסיבות מחזקות את הודעת בנצור כי הוא לא נתן הוראה לביצוע מיידי, ומכל מקום הוא לא התכוון לכך. בנצור עצמו המשיך להסתובב באירופה במשך חודש ימים לאחר פגישתו עם אלעד ולא היה ידוע מתי יחזור לארץ. הוא לא הודיע לממלאי מקומו בארץ על סיכומי פגישתו עם רוברט.

סגנו של בנצור שנשאר בארץ לא קיבל מבנצור זכרון דברים על הפגישה בפאריס. כיון שכך, כתב הסגן אל אלעד בפאריס במישרין וביקש ממנו שיכתוב זכרון דברים על הפגישה, ועל סיכומיה.

ואכן, בדרכו חזרה למצרים מפאריס שהה אלעד ברומא ובנאפולי, ומשני מקומות אלה שלח אלעד שלושה מכתבים אל סגנו של בנצור בקשר לכל הסידורים שנקבעו בפגישה ושיש להוציאם לפועל (קבלת כסף וקביעת סידורי האלחוט, היינו הפרטים בנוגע לספר הקוד ולתאריך התחלת השידור). כל הסידורים הללו נעשו ביוזמת סגנו ובלי ידיעתו של בנצור שהסתובב באותו זמן באירופה. זכרון הדברים שכתב אלעד על ההוראות שקיבל בפאריס כולל את הוראות הקשר והכוננות כמפורט לעיל.

אילו היה בנצור מניח שאלעד יתחיל לפעול מיד כאשר יגיע למצרים, האם לא היה מודיע לפקודיו ביחידה ולתחנת האלחוט על סידורי הקשר שנקבעו? האם לא היה מודיע להם מתי הוא חוזר לארץ? האם היה מסתובב באירופה עוד כחודש ימים? (כל מכריו של בנצור תיארו אותו כאיש מסור לתפקידו גם אם נעדר כישורים כמפקד).

אילו היה בנצור נותן הוראת ביצוע על דעתו של גיבלי ובאישורו, האם לא היה מודיע לו על כך מיד? בנצור כתב לגיבלי מפאריס על פרטי שיחתו עם אלעד ואת מכתבו זה הגיש בנצור ללבון, כאשר נחקר על-ידו ב-7 בינואר. אילו היה במכתב זה רמז למתן הוראה לפעולה מיידית היה בנצור משתדל להעלים את המכתב מידיעתו של לבון (המכתב הזה לא נמסר לועדת אולשן על-ידי לבון ויתכן שהוא נשאר בתיקים האישיים של פנחס לבון).

 

הדו"ח הראשון של בנצור    🔗

כאשר העיד בנצור בשבועה בפני ועדת כהן באוקטובר 1960, הוא הודה בעדות שקר בענין אחר, אולם בענין מתן ההוראה הוא חזר וקבע: “הפקודות היחידות שניתנו לפעולות במצרים ניתנו בשידורים ובמכתבים”, ואילו “כשנפגשתי עם אלעד (רוברט) בסוף מאי 1954, עיקר המשימה היה ליצור קשר עם החוליות במצרים. קבעתי אתו קוד של מילות הפעלה. בשום אופן לא הייתי נותן לו פקודה לעשות פעולה בלי קשר. אילו כבר נתתי לו פקודה לפעולה, למה לקבוע לו עוד קוד לקיום קשר?”

כאשר דנה ועדת כהן בשאלה איזו הוראה נתן בנצור בפאריס, לא עמד לנגד עיניה המסמך הרלבנטי והחשוב ביותר בשאלה זאת. היא אף קבעה בטעות, כי המסמך הועלם במתכוון וקביעתה זאת השפיעה על מסקנתה לגופו של ענין, כפי שיתואר בפרקים הבאים (ראה גלופה בעמוד 94).

היה זה הדו“ח המסכם הראשון על “העסק הביש” שנכתב מיד לאחר מעשה. את הדו”ח כתב מפקד היחידה (בנצור) בכתב-ידו ב-1 באוגוסט 1954 — שבועיים לאחר יום מתן ההוראה, ימים ספורים לאחר שנתפרסמו הידיעות הראשונות על הפעולות והמאסרים במצרים. הדו“ח נכתב ונמסר לראש אמ”ן בנימין גיבלי כאשר מפקד הפעולות אלעד היה עדיין במצרים, כך שבנצור לא יכול היה ל“הדיחו לעדות שקר” ולתאם אתו דיווח כוזב גם לו רצה בכך.

דו“ח זה לא זכה לעיון המעמיק ולבדיקה החקרנית שהיה ראוי להם אף באחד משלבי החקירה המרובים. כיום, לאחר בדיקות והשוואות עם כל יתר המסמכים האחרים מאותה תקופה, אפשר לקבוע כי אכן, זהו דו”ח אותנטי, שנכתב ביום 1 באוגוסט 1954, ויש בו כדי ללמד יותר מכל מסמך אחר על מעשיו ומחדליו של בנצור, על ההוראות שקיבל מגיבלי ועל ההוראות שנתן לאלעד.

דו"ח זה מעיד על כך שגם אם נתן בנצור לאלעד הוראות לביצוע פעולות, הוא עשה זאת על דעת עצמו, בניגוד להנחיות שקיבל בארץ, בניגוד לכל הדיווחים המיידיים שמסר הוא עצמו על הפגישה, ודיווחיו של אלעד מרומא ומנאפולי, ובלי שהיה לו יסוד להניח, כי מפקדו בנימין גיבלי מצפה ממנו שיעשה זאת.

בדו“ח זה מונה בנצור בפרטי-פרטים את כל ההוראות שהעביר לאלעד באלחוט, ב”קול ישראל" ובמכתבים סמויים. בדו“ח זה מצטט בנצור את כל הידיעות על הפעולות והמאסרים כפי שהופיעו בעתונות וברדיו המצריים תחת הכותרת “הדו”ח”, מבלי לציין בפירוש או ברמז, כי הן בוצעו על-ידי אנשינו, או כי יתכן שיש קשר בין ההוראות שניתנו בפאריס לבין ביצוע הפעולות.

על הפעולה הראשונה בדואר לא הופיעה עד 1.8.54 שום ידיעה בעתונות וכיון שכך אין היא מוזכרת כלל בדו"ח הראשון.

דו"ח זה תואם את כל ההתכתבויות והדיווחים שלפני הפגישה בפאריס ושלאחריה. התמונה המצטיירת מהם היא כי בנצור התנהג ופעל כמי שלא נתן הוראה לביצוע מיידי וכמי שאיננו משער, כי דבריו הובנו כמתן הוראה כזאת. כל פרטיה של התמונה תואמים את ההנחה, שבפאריס ניתנו הוראות של קשר, ארגון וכוננות לפעולה, תוך שלושה חודשים מאז הפגישה.

כאשר עסקו החוקרים בסוגיה זאת בשנת 1960 הם לא לקחו בחשבון את העובדה, כי למצרים היה “מקור סודי” שעמד מאחרי מעשי “העסק הביש”. הם לא לקחו בחשבון את האפשרות שהתבשיל שהוקדח במצרים לא הוכן לפי בקשתה של גברת שולה זרחי, אלא היה תבשיל שהוכן במטבח מצרי.

גם בלי לקחת בחשבון גורם זה אפשר היה להניח כי אלעד חרג מן ההוראות שנתן לו בנצור בפאריס. גם עבירותיו המאוחרות של אלעד שעליהן נידון למאסר מעידות, כפי שציינו חוקריו ותובעיו, שהוא “שרלטן בלתי-מאוזן ונטול מעצורים”.

כל הנתונים מעידים על כך שאלעד היה “המקור הסודי” שהפעיל את אנשי החוליות לפי הוראת המצרים והביא להסגרתם. וכיון שכך, קל יותר להבין מדוע נבחרו מטרות כה בלתי-חשובות, מדוע הסתיימו כולן בכשלון, מדוע לא נגרם למצרים כל נזק ממשי בנפש וברכוש וכיצד הוסגרו למאסר כל אנשי החוליות שאלעד ידע עליהם פרט לאלעד עצמו שנמלט ממצרים והגיע לארץ כגיבור לאומי הראוי לאמון ולהערכה.

גורם זה מסביר גם למה נשארו מעשי “העסק הביש” בגדר תעלומה עד לאחר סיום “הפרשה” בשנת 1960, ולמה הסתבכו בנצור וגיבלי בדיווחים סותרים על הפעולות במצרים. שהרי “רוברט” (אלעד) היה המקור העיקרי שסיפק להם אינפורמציה כוזבת בנושא זה וסיבך אותם בדיווחים הסותרים והבלתי-נכונים כשאחד היה חפצו — לחפות על מעשיו האמיתיים.

כאשר חזר לארץ מצא אלעד כי כל צינורות הפיקוד מעליו וכל נוהלי התמסורת של הוראות ודיווחים היו מעוותים ומעוקמים בלי גבול. מצב זה ידע אלעד לנצל לטובתו עד תום.

 

4: ההוראה    🔗

סילוקו של ראש “המוסד” איסר הראל בפברואר 1954 מפיקוח על יחידה 131 היה רק החוליה הראשונה שנעקרה ממקומה בשרשרת הפיקוד. לאחר שסולק הבלם הראשון סולקו גם בלמים אחרים. הרמטכ"ל, שהיה שותף לסילוק זה, מצא עצמו עד מהרה נפגע גם הוא מאותה שיטה.כאשר הגיש דיין את התפטרותו בחודש יוני היתה העילה הישירה לכך פרשת רכש הטנקים, אולם כפי שהדגיש דיין היה לכך רקע עמוק יותר.

כאשר סיכם דיין ב-18 ביוני 1954 את פרשת התפטרותו, הוא קבע: “המשבר מחוסל, אך הענין לא מסודר”. ניבא ולא ידע מה שניבא.

התפטרותו של דיין היתה נעוצה בגישתו העקרונית של פנחס לבון אל שאלת צינורות הפיקוד בצה“ל. כשם שהתעלם לבון מסמכותו המדינית של ראש הממשלה ושר החוץ, כך התעלם לבון מסמכותו הפיקודית של הרמטכ”ל. הוא ביטל את הנוהל הקיים בנוגע לצינורות הפיקוד ואף נמנע מלאשר כל נוהל אחר.

 

“השותפים” נשארים לבדם    🔗

כבר לפני פרשת הטנקים דרש לבון לקיים מגע ישיר עם קצינים בצה“ל בדרגים שונים, הן לצורך אינפורמציה והן לצורך מתן הוראות במישרין. הענין נדון כמה פעמים בינו לבין הרמטכ”ל ושניהם ניסו למצוא הסדר של פשרה המאפשר ללבון מגע ישיר מקסימלי מבלי לשבש כליל את מערכת הפיקוד התקינה.

בתחילת חודש אפריל מנסח לבון את עמדתו בענין זה בטיוטה של הצעה. בסעיף ראשון של הצעתו קובע לבון:

“שר הבטחון אחראי בפני הממשלה על מערכת הבטחון של המדינה. כל הגבלה על מגעו עם חיילי צבא הגנה לישראל ומוסדותיו נמצאת בניגוד לסמכותו זו”.

להלן מפרט לבון את גישתו העקרונית: “בדרך כלל יזמין שר הבטחון את החיילים, אשר ברצונו לפגוש, באמצעות הרמטכ”ל. אולם במסיבות מיוחדות יורה שר הבטחון ישירות את החייל הנוגע בדבר להתייצב בפניו… הוראות שר הבטחון המחייבות פעולה תימסרנה באמצעות הרמטכ“ל, פרט למקרים של דחיפות מיוחדת המחייבים ביטול פעולה או עיכובה”.

הסעיף האחרון היה החשוב ביותר: “לשר הבטחון קשר עם ראש אגף המודיעין, קצין המטה לועדות שביתת הנשק, דובר צה”ל והאחראי למימשל הצבאי". לגבי ארבעה קצינים אלה עמד פנחס לבון על קיום קשר ישיר ובלתי-מסויג.

גם דיין היה בעד קשר ישיר בין שר הבטחון לבין ראש אמ“ן אך לא בלתי-מסויג. הסביר דיין לועדת אולשן-דורי: “אמ”ן, יותר מכל אגף אחר, צריך לקבל חופש הבעת דעה, כי יש לו מקורות ידיעה ישירים להערכת האויב וכו'. אני מחייב מגע ישיר בין ראש אמ”ן ושר הבטחון, אך לא בלעדי. לא אצור חציצה ביניהם, אך עלי לדעת".

דיין סיפר עוד: “הצעתי לשר הבטחון בפתקה נוסחה לפיה יוכל שר הבטחון לבקש אינפורמציה על-ידי הזמנת קצינים דרך לשכת הרמטכ”ל, אך הוראות ימסור רק דרכי. שר הבטחון השיב על כך דרך ‘אפי’, שאינו מוכן לראות נוסחה זאת כסיכום של אחת הישיבות".

במלים אחרות, שר הבטחון לא רצה לאשר עקרונית את הנוסחה הזאת, אך לא פסל אותה מכל וכל. הוא השאיר כאן פירצה שלא נסתמה. המחלוקת בין לבון לבין דיין בשאלת צינורות הפיקוד לא הגיעה מעולם לכלל סיכום ברור ומחייב. עיקר ההבדל בין שתי ההצעות נעוץ בכך שדיין גרס כי כל המגעים צריכים לעבור דרך לשכת הרמטכ“ל, כדי שהרמטכ”ל “יהיה בתמונת המגעים”, ואילו לבון גרס כי כזה יהיה הנוהג בדרך כלל, אולם לא בכל המקרים. התחום העיקרי בו חל, למעשה, ההבדל בין שתי הגישות היה תחום המגע בין לבון לבין ראש אמ"ן, שעליו לא היה לבון מוכן לשים שום סייג.

על המצב הזה ידע לספר גם ראש אמ“ן אלוף-משנה בנימין גיבלי. בועדת אולשן-דורי הסביר גיבלי: “אני מטפל בשטחים שהגדרתם אינה מוחלטת בין המטכ”ל לבין משרד החוץ, כמו ועדות שביתת-הנשק ודוברות צה”ל. בענינים אלה שר הבטחון נותן לי הוראות במישרין. היו כמה ענינים שבהם היה שר הבטחון פועל אתי ישירות ולעתים היינו נועדים לשיחות ביחידות".

סיכם גיבלי: “אני כפוף לרמטכ”ל. יש כפיפות מוגדרת ויש כפיפות בחיי יום-יום. שר הבטחון היה קורא לי לפעמים. זו היתה נקודת-מחלוקת בינו לבין הרמטכ“ל”.

המחלוקת בין לבון לבין דיין על רקע זה עמדה למלא תפקיד מכריע בהסתבכות הפרשה לאחר מכן.

כאשר התרחש “העסק הביש” בחודש יולי 1954 הגיע לשיאו הרס צינורות הפיקוד במערכת הבטחון. היתה זאת גישתו העקרונית של שר הבטחון פנחס לבון כי “כל הגבלה על מגעו עם חיילי צה”ל ומוסדותיו נמצאת בניגוד לסמכותו" של שר הבטחון. את גישתו העקרונית הוא חתר לקיים הלכה למעשה. בכך העמיס לבון על כתפיו במישרין את האחריות לכל הפגמים והשיבושים שחלו בצינורות הפיקוד בצה"ל. כך מנע כל אפשרות של פיקוח על דיוק הביצוע ועל נאמנות הדיווח.

 

משה דיין יוצא לחו"ל    🔗

בחודש יולי 1954 הגיעו לשיאם יחסי הקירבה ותמימות-הדעים בין שר הבטחון פנחס לבון לבין ראש אמ"ן בנימין גיבלי. על היחסים ההדוקים ביניהם מעידה כל השתלשלות המאורעות שקדמה לחודש יולי וכן גם מהלך המאורעות באותו חודש ולאחריו.

ב-12 ביולי יצא הרמטכ“ל לחו”ל לסיור בארצות-הברית ובצרפת. אז סולקה לחלוטין כל חציצה בין לבון לבין גיבלי. אז הגיעה לשיאה המתיחות שביחסים בין לבון לשרת.

הרקע הישיר להחרפת יחסים זאת בין לבון לשרת היו עניני שביתת-הנשק. המחלוקת נסבה כמעט על כל הצירים — גם בשאלות מהותיות של הקו המדיני והטיעונים כלפי האו“ם וגם בשאלה בידי מי יהיה הטיפול והפיקוח על הנושא בכללותו, אם בידי משרד החוץ או בידי הצבא. מצד הצבא היה הטיפול הישיר בענין זה בידי ראש אמ”ן, שהיה ממונה על קצין המטה לועדות שביתת הנשק.

אגף המודיעין היה, מטבע הדברים, האגף שטיפל יותר מכל אגף אחר בצה“ל בענינים מדיניים. כך קרה שלבון הכניס את גיבלי לפני ולפנים של יחסיו המעורערים עם שרת. וכאשר כתב גיבלי אל הרמטכ”ל משה דיין ביום 19 ביולי 1954 ידע להרצות בפניו על כל פרטי הפרטים של סבך היחסים הללו.

כותב גיבלי:

"הברקתי לך על בעיית יחסי לבון-שרת הנוגעות לבעיות הטיפול בועדות שביתת-הנשק. שרת משנודעו לו הוראותיו של לבון לאריה שלו (הממונה על ועדת שביתת-הנשק באמ"ן), וכן משנודעו לו הוראותיו של לבון לאריה על קו הטיעון בועדה ולנחמן קרני (דובר צה"ל) על קו ההסברה והפרסום, קרא אליו את קרני בהיותו בירושלים והורה לו על קוים לפרסום, שונים מאלו של לבון

ובמכתב הודיע לשלו על קו הטיעון.

"הענין החריף לקראת הישיבה השניה, כאשר שרת עמד על כך שבשום פנים ואופן לא נעזוב את הועדה (בניגוד להוראות לבון). הויכוח בין שרת ולבון היה בשיחה טלפונית בין ירושלים ותל-אביב, שנסתיימה בזאת שלבון לא היה מוכן לקבל טענות שרת, אך נאלץ להסכים עם העובדה שנציגינו יקבלו הוראות ישירות משרת או מנציגו (תקוע).

"לגופו של ענין לא השלים לבון עם העובדה ובודאי לא עם המצב, ולאחר מכן כתב מכתב לשרת בו הוא מתאר את חומרת המצב ומציע בסופו של דבר את העברת האחריות המלאה לועדת שביתת-הנשק למשרד החוץ. את המכתב הראה לי לבון רק לאחר מעשה ולא היה מקום ראוי לדבר בו. חשבתי רק לנכון להסביר לו את הסכנה שצופן מצב זה בתוכו.

“שרת מצדו, בתגובה ראשונה, הסכים לקבל הענין, התחרט חיש מהר ובא למסקנה שהשארת הענין באחריות צה”ל, תוך הענקת סמכויות לעצמו לכפות הנחיותיו והוראותיו בכל מקרה, או יותר נכון לאפשר לו להורות ישירות לנציגים בועדות ולדובר צה"ל עלולה להיות נוחה לגמרי. מובן, שהתעלם לגמרי ממצב של משמעת, משטר והירארכיה צבאית המשמש יסוד ומושכל ראשון ליכולת קיומנו.

“על רעיונות אלה ואחרים של שרת הודיעו לבון במכתב כי כל עוד לא יהיה מוכן לקבל אחריות במלואה, הוא (לבון) יוכרח לראות עצמו אחראי ויפעל לפי שיקוליו. הענין כולו אינו יותר סוד. היחסים עם משרד החוץ הוחרפו כתוצאה מכך לא במעט. ושוב חבל על הענין שייפגע ויחסים אישיים בין חברים יעורערו”.

עד כאן דבר מכתבו של גיבלי אל דיין בנושא זה. גיבלי חוזר לנושא זה במכתב שני ששלח לדיין ב-25 ביולי להמשך התיאור של המאורעות השוטפים כדי “להחזיקו בתמונה”.

באותו יום, 19.7.1954, בו כתב גיבלי את מכתבו אל דיין, התכנסה ועדת החמישה של מפא“י כדי לדון במחלוקת שבין לבון לבין שרת בנוגע לסמכות הטיפול בועדת שביתת הנשק. בישיבה זאת סוכם שהטיפול יישאר בידי צה”ל.

סיכומי הועדה שימשו נושא לחילופי מכתבים נרגזים בין לבון לבין שרת. קדמו לישיבה מכתבים של שרת אל לבון ב-12 ביולי וב-18 ביולי. ב-23 ביולי ניסח שרת במכתב אל לבון את סיכומי ועדת החמישה. אולם לבון דחה בחריפות את הסיכום הזה. ב-29 ביולי כותב לבון לשרת: “היות והשתתפתי בהתייעצות, הנני מעיד כי הסעיפים המנוסחים במכתבך אינם מבטאים את הדעות שנשמעו בהתייעצות הנ”ל. הם רק חוזרים על דעתך כפי שבאה לידי ביטוי במכתביך אלי מה-12 וה-18 ביולי ש. ז. ובדבריך בפתיחת הברור… אינני שולל את זכותך לסכם את מחשבותיך", מסיים לבון, “אך אני שולל את הקביעה כי זה סיכום נאמן של ההתייעצות”.

חילופי מכתבים נרגזים אלה התנהלו בעצם הימים בהם ניתנה ההוראה והחלו להתבצע מעשי “העסק הביש”.

באותם ימים של חודש יולי הגיעו יחסי לבון-שרת לשיא המתיחות. יחסי לבון-דיין היו בשפל ובצלם של איומי התפטרות וריב סמכויות. ממלא-מקום הרמטכ“ל אלוף יוסף אבידר לא היווה חציצה בין פנחס לבון לבין ראשי האגפים במטכ”ל. היחסים בין לבון לבין גיבלי היו בשיא השיתוף והקירבה. לעתיד לבוא טען גיבלי במרירות: היינו שותפים לכל דבר.

 

ההכרעה על פינוי הסואץ    🔗

אחד הנושאים שנידונו באותם ימים בקשר הישיר בין פנחס לבון לבין בנימין גיבלי היה הפינוי הבריטי מסואץ. הבעיה של הפינוי השתלבה במערכה על חופש השיט ונתנה לה דחיפות-יתר וחומרת-יתר.

טיפולו של גיבלי בנושא זה היה כפול. ראשית, על אמ“ן הוטל לרכוש את הספינה שנועדה לחצות את תעלת סואץ או את מצרי אילת. הדיווח על מהלך הביצוע נמסר מגיבלי ללבון במישרין. שנית, ממקורות אמ”ן הגיעו הידיעות וההערכות על התחדשות המשא-ומתן לפינוי הסואץ ועל מהלכו. את הידיעות שבאו ממקורות אמ"ן היה גיבלי מעביר ללבון באורח מיידי. (לאמיתו של דבר לא היה כלל טעם לציין את המגע הישיר וההדוק בין ראש אמ"ן לבין שר הבטחון בשני נושאים אלה. הרי מגע זה היה מובן מאליו ומסתבר ממצב הענינים. אלא שלבון ניסה לצייר בפני ועדת אולשן-דורי תמונה מנוגדת לחלוטין ולהכחיש כל מגע ביניהם דווקא בתקופה שנושאים אלה עמדו בראש סדר היום של שר הבטחון).

המו“מ האנגלו-מצרי על פינוי הסואץ נפסק באוקטובר 1953, ומאז נשארה תלויה ועומדת השאלה מתי יחודש. בהתאם למגמותיה של המדיניות האמריקאית החדשה במזרח התיכון, שהובלטו בחודשים הראשונים של שנת 1954, היה צפוי לחץ אמריקאי על בריטניה לחדש את המו”מ ולהביאו לכלל סיום.

השאלה של התחדשות המו"מ לפינוי הסואץ כאפשרות מעשית הועלתה מחדש על שולחן הדיונים בראשית חודש יוני 1954. אז החלו להתרבות ההדלפות בעתונות על כוונת ממשלת וושינגטון להפעיל את לחצה בענין זה. ההכרעה נפלה בסוף חודש יוני, בשעת ביקורו של ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל בוושינגטון ושיחותיו עם הנשיא אייזנהאור.

 

להשהות את ההסכם    🔗

התפתחות זאת החלה להשתקף לראשונה בידיעות ובמיזכרים פנימיים בענף מחקר באמ"ן שנכתבו ב-7 וב-13 ביוני. במיזכרים אלה נאמר כי השיחות בענין פינוי התעלה עומדות, לפי כל הסימנים, להתחדש בקרוב וכי ספק רב אם ניתן למנוע את הפינוי. אולם קיימת אפשרות להשהות את ההסכם בהסתמך על ההתנגדות לפינוי בקרב השמרנים בפרלמנט הבריטי.

צויין במיזכרים אלה כי מניעת הפינוי, או אף דחייתו לתקופה מאוחרת יותר, הם בגדר משימה ראשונית במעלה עבור ישראל וכי אין לשער כי מטרה זאת תושג באמצעים המדיניים המקובלים.

את שני המיזכרים הללו מסכם ראש אמ“ן אל”מ בנימין גיבלי בתזכיר שנכתב ב-16 ביוני. תזכיר זה נשלח אל שר הבטחון והרמטכ“ל. בתזכיר זה חוזר ראש אמ”ן ומסכם, כי המגע להמשך המו“מ לפינוי התעלה התחדש לאחרונה, וכי חידוש המו”מ עלול לבוא לאחר פגישת צ’רצ’יל-אייזנהאור בסוף החודש. “הערכתנו היא שהתקופה הנדרשת לסיום המו”מ היא שלושה חודשים בערך".

לאחר מכן מונה התזכיר “פעולות אפשריות מצדנו” ובפרק זה נתגלעה מחלוקת ברורה מאוד בין ראש אמ“ן ושר הבטחון מצד אחד, לבין הרמטכ”ל מצד שני.

 

דיין: אין בכוחנו למנוע את ההסכם    🔗

על התזכיר ששלח אליו ראש אמ“ן העיר הרמטכ”ל הערות מסתייגות בכתב-ידו, ורק ב-21.6 העביר את התזכיר המתוקן אל שר הבטחון.

מה היו הצעותיו של גיבלי ומה היו הסתייגויותיו של דיין?

בהקדמה להצעת פעולותינו האפשריות כותב גיבלי: “ספק הוא אם יש בכוחנו בלבד למנוע הסכם לפינוי התעלה”. מתקן דיין וכותב: “יש להניח כי אין בכוחנו בלבד למנוע את ההסכם” וכו'.

ההצעה הראשונה של גיבלי היתה העברת ספינה דרך המיצרים והתעלה. מעיר על כך דיין: “בתנאי שישראל מוכנה לנקוט פעולה צבאית במקרה שאניותיה תיעצרנה על-ידי המצרים בתעלה”. הבדל גישה זה בא לידי ביטוי נוסף בנוסח התזכיר ובנוסח הערותיו של דיין.

גיבלי כותב: “אם מצרים תעצור את הספינה, תסכן את עצמה בתגובה מדינית-צבאית ישראלית ותבוא מיד תגובה בבית הנבחרים הבריטי מצד המתנגדים להסכם. כתוצאה מכך עלול ההסכם להשתהות”. דיין שוב מוסיף את מה שנראה בעיניו כתנאי הכרחי לאפקטיביות של הפעולה: “אם מצרים תעצור את הספינה וישראל תגיב על כך בפעולה צבאית”.

גישתו של דיין היתה פשוטה בתכלית: יש טעם בנסיון להעביר ספינה דרך המיצרים או בתעלת סואץ, רק אם מוכנה ישראל לנקוט פעולה צבאית במקרה שהאניה תיעצר. אחרת, היה דיין סבור, יהיה בתפיסת האניה בלי תגובה משום הפגנת חולשה ישראלית, כפי שאכן היה.

כאשר נכתב התזכיר של גיבלי ב-16 ביוני היתה הערכת אמ“ן כי התקופה הנדרשת לסיום המו”מ הוא שלושה חודשים, בערך, כך שאז לא קיבל, עדיין, ענין זה אופי של משבר בעל דחיפות ראשונה במעלה.

רק ב-30 ביוני התקבלה באמ"ן ידיעה ממקור מהימן, כי בתחילת חודש יולי תוגש לקולונל נאצר תכנית בריטית חדשה הנוגעת לפינוי הסואץ ואשר קיבלה תמיכה אמריקאית בזמן שיחות צ’רצ’יל-אייזנהאור. באותו יום פורסמו בלונדון ובוושינגטון הכחשות רשמיות להשגת הסכם אנגלו-אמריקאי בנוגע לפינוי הסואץ.

שתי המדינות לא רצו לגלות את קלפיהן בטרם עת, אולם הידיעות על המפנה המתקרב החלו להתפרסם בקצב גובר והולך מאז ה-6 ביולי. ב-7 ביולי מתפרסמת ב“הארץ” ידיעה מלונדון: “מחכים להצעה בריטית חדשה בענין פינוי אזור סואץ”. ב-9 ביולי מודיע רדיו קאהיר: “ההצעות הבריטיות החדשות יימסרו בשבוע הבא”.

 

צ’רצ’יל: “הגיע הזמן לפינוי הסואץ”    🔗

המפנה חל בשבוע שהתחיל ביום ראשון 11 ביולי. ביום שני 12.7 מתפרסמת הידיעה: "בריטניה הגישה את הצעותיה למצרים. תשובה תוך שבוע ". יום לאחר מכן (ב-13.7) מסר מיניסטר המדינה הבריטי סלוין לויד לנציג ישראל בלונדון אינפורמציה על ההצעות החדשות של בריטניה למצרים.

ביום חמישי (15.7) יצאו העתונים בארץ בכותרות ראשיות על הויכוח החריף שהתנהל יום קודם לכן בבית-הנבחרים הבריטי: “צ’רצ’יל מודיע: ‘הגיע הזמן לפינוי הסואץ’. נפתח הויכוח בפרלמנט הבריטי”.

ועוד סיפרו העתונים: באסיפת הסיעה השמרנית הודיעו הצירים המתמרדים, כי יצביעו נגד מדיניות הממשלה.

סופרי “הארץ” בלונדון התחרו ביניהם בתיאורים דרמטיים על הסערה בפרלמנט הבריטי ובעיקר בסיעה השמרנית. ר. וולטש כותב על “שלוש סנסאציות” וא. רות מתאר את “המרידה הגדולה” של הצירים השמרנים נגד התכנית לפינוי אזור הסואץ, ואת “פרישתו הסנסאציונית” של הציר השמרני, מיג’ור א. ר. ה. לאג-בורק מהמפלגה השמרנית, כמחאה על תכנית הפינוי.

"עוד לפני התחלת הויכוח בפרלמנט לחצו מר עמנואל שינוואל ומר הרברט מוריסון על מיניסטר המדינה מר סלווין לויד, כי יענה על שאלותיהם בדבר השיחות האנגליות-מצריות, שעליהן לא קיבלו תשובה בשעת השאילתות, אולם מר לויד סירב תוך מבוכה רבה וגלויה.

“כשקם צ’רצ’יל להשיב”, כותב רות, "יצא קפטן צ’ארלס ווטארהאוז, העומד בראש ‘מורדי הסואץ’, באורח הפגנתי מן האולם. צ’רצ’יל נראה 'ונשמע עייף מאוד… ועתים היה כמעט בלתי-מובן.

“לאחר דברי צ’רצ’יל קם קפטן ווטארהאוז וערך התקפה חזקה ביותר על מדיניותה של ממשלת בריטניה לגבי אזור הסואץ. הוא אמר שזהו רגע משונה לנסיגה ושאל את צ’רצ’יל באירוניה אם יש בדעתו לסגת מאזור סואץ כדי לא להפריע למצרים ללחום בארץ-ישראל. הוא הוסיף ושאל אם תנצל מצרים את המחסנים בסואץ לצרכי המלחמה הזאת”.

בו ביום, או יום לפני-כן, מתקבלת באמ"ן ידיעה ממקור מהימן: “מצפים להכרזה על חתימת ההסכם בין מצרים ובריטניה בקשר לפינוי הסואץ ביום 23.7”, כלומר כעבור שבוע ימים בלבד (היה זה בניגוד להערכת אמ"ן הקודמת שצפתה מועד מאוחר יותר לחתימה).

על האוירה ששררה בשיחות בין פנחס לבון לבין בנימין גיבלי באותם ימים מעיד הנוסח של ההצהרה המדינית, שהעביר גיבלי אל לבון “בהמשך לתזכירנו” בהצעה לפרסמה “מאחר ומשרד החוץ לא הגיב עדיין על המו”מ לפינוי התעלה":

“פינוי הסואץ מהווה שינוי מכריע ראשון של המצב במזרח התיכון מאז חתימת הסכמי שביתת הנשק והצהרת שלוש המעצמות. מדינת ישראל אינה יכולה שלא לראות בשינוי המצב משום מפנה הנוגע ישירות לעצם בטחונה וקיומה. במידה ולא ייכללו בהסכם, או בתוצאותיו, ערובות מעשיות לבטחונה של מדינת ישראל ושלמותה, תהיה ישראל נאלצת לבחון מחדש את עמדתה ואת האפשרויות העומדות בפתח לאור מצב חדש זה”.

כל הידיעות שהתקבלו במשך השבוע ושהגיעו לשיאן ביום חמישי (15.7) שיוו לנושא זה דחיפות פתאומית וחייבו הכרעה מיידית: האם ניתן לעשות משהו תוך השבוע הקרוב כדי לחזק את לחצם של המתמרדים השמרנים בפרלמנט הבריטי? האם ניתן לעשות ברגע האחרון מעשה שיגרום למשבר ויעכב את חתימת ההסכם?

באופק נראו אז שתי אפשרויות: האחת, העברת הספינה “בת-גלים” דרך התעלה או דרך המיצרים; השניה, ביצוע מעשי-חבלה באזור התעלה על-ידי היחידות המבצעיות של אמ"ן.

באותו יום חמישי (15.7) התקיימה ישיבת מטה שר הבטחון, ונידונו בה כמה סעיפים מתחום טיפולו של ראש אמ"ן. אחד הסעיפים הללו היה הספינה “בת-גלים”.

בישיבה דובר על האפשרות להעביר את האניה לאילת דרך מיצר טיראן בחיפוי אוירי. באותו יום חמישי כותב גיבלי ללבון, כי “בת-גלים” תוכל להפליג מנמל גנואה רק בסוף חודש אוגוסט וכי תעמוד לרשות המבצע רק בחודש ספטמבר (כפי שאכן הווה), כלומר כחודשיים ימים לאחר המועד המשוער של חתימת ההסכם בשבוע הבא.

באותו יום חמישי 15 ביולי 1954 מתברר כי קיימת רק אפשרות מעשית אחת ליצירת משבר של הרגע האחרון — פעולה ישירה של היחידות המבצעיות של אמ"ן.

 

מתי ניתנה ההוראה לבנצור    🔗

“האור הירוק” להפעלת היחידות המבצעיות של אמ“ן ניתן ביום ששי 16 ביולי 1954 בשעות אחרי-הצהריים המאוחרות. נתן אותו ראש אמ”ן אל"מ בנימין גיבלי כאשר נפגש בביתו עם מפקדיהן של היחידות הללו — ביניהם היו מפקד יחידה 131 ומפקד יחידה מבצעית אחרת.

“האור הירוק” ניתן באותו יום שהיה הסביר ביותר והמתאים ביותר למתן הוראה כזאת לפי כל מהלך המאורעות עד אז. על כך מעידה גם סידרת הפעולות שעשה בנצור מן הרגע שקיבל את ההוראה באותו יום ששי אחרי-הצהריים ושלגביה יש הוכחות ישירות ובלתי-מעורערות.

בועדת אולשן-דורי סיפר בנצור (מפקד היחידה 131):

“ביום ששי (16.7) בשעה 4 אחרי-הצהריים טילפן אחד מקציני אמ”ן אלי הביתה ואמר לי, כי שנינו מוזמנים לבוא מיד אל גיבלי לביתו ולהמתין לו. הוא אמר, כי יעבור דרכי בעוד כחצי-שעה וכי ניסע יחד. הגענו לביתו של גיבלי בערך בשעה 5 אחרי-הצהריים וחכינו לו".

בין 5.30 ל-6 חזר גיבלי הביתה. הוא היה נרגש. התנצל על איחורו וסיפר שחזר מפגישה עם השר. הם דנו בכל התוצאות האפשריות של פינוי סואץ והחליטו לעשות מאמץ אחרון לדחות את הפינוי. הוא שאל את שני המפקדים אם אפשר לעשות משהו.

“אמרתי”, סיפר בנצור, “שאני יכול להעביר הוראות בשתי דרכים. חשבתי שאם תינתן הוראה לאנשים, היה לי יסוד להניח שיוכלו לבצעה. גיבלי שאל אותי אם אפשר להפעילם מחוץ לעיר. אמרתי שלא, אפשר להפעילם רק בעיר, לפעולה רק נגד בריטים בודדים”. ואז נותן גיבלי לבנצור את ההוראה להפעיל את החוליות נגד מטרות בריטיות — מתקנים של הנציגויות הבריטיות, מוסדות בריטיים וכלי-רכב — כדי לגרום למשבר של הרגע האחרון למניעת חתימת החוזה האנגלו-מצרי בענין פינוי התעלה.

מאחר שראש אמ"ן הדגיש את דחיפות הענין לא שהה בנצור זמן מיותר. את ההוראה שניתנה לו ביום ששי בערב הוא החל להפעיל למחרת בבוקר, ביום שבת 17 ביולי 1954.

על כל ההוראות שהעביר בנצור בנוסחים שונים ובכל אמצעי הקשר שעמדו לרשותו יש עדויות ומסמכים רבים ככל הנדרש כדי לשחזר ברציפות את מהלך הענינים. וזאת, בניגוד להאשמת פנחס לבון: “ניקו את אמ”ן מהוראות מבצעיות".

בשבת בשעה 10 לפני-הצהריים קורא בנצור לסגנו לבוא למשרדי היחידה. ביחד הם מנסחים את הטכסט לשידור ב“קול ישראל”, המכיל בתוכו את נוסח ההוראה.

מכל הסידורים המוקדמים בהם טיפל הסגן הוברר, כי ברדיו אפשר להעביר את ההוראה רק בתכנית “כבקשתך לעקרת-הבית” המשודרת פעמיים בשבוע, בימים ראשון וחמישי, בשעה 12.50 בצהריים.

ניסוח הטכסט לשידור נתקל בקשיים ונמשך זמן ניכר. הבעיה היא איך לקצר ככל האפשר את נוסח המתכון ואיך לחבר מתכון מתקבל על הדעת.

אילו אפשר היה להסתמך על הוראת ביצוע קודמת ולשדר, למשל, “פעל בהתאם להוראות הקודמות”, היה בנצור שש לעשות זאת. אלא שהוראות כאלה לא ניתנו ומילות-הקוד שנקבעו בפאריס היו רק לבנים לבנין הוראה ולא הבנין עצמו.

לאחר כל המאמצים ניסחו בנצור וסגנו שני מתכונים מוזרים וחסרי-טעם שזמן קריאתם למעלה מדקה. לאחר הפיענוח שנעשה עם חיבור האותיות הראשונות בכל מלה של טכסט וצירוף מילות-הקוד המוסכמות התקבל נוסח ההוראה:

“פעל נגד הבריטים למניעת הסכם קאהירו. מקומות ציבוריים, נפגעים, רעש סתם ומנהיגים מקומיים. יכול להיות גם באלכסנדריה ובאזור הסואץ”.

הסגן נטל מיד את הטכסט על-מנת לנסוע לירושלים בו ביום ולמסור אותו במו-ידיו לעורכת התכנית כדי שתשדר אותו למחרת היום.

לאחר מכן טיפל בנצור בהכנת ההוראה לשידור באלחוט. לפי תכנית הקשר אפשר היה לשדר את המברק בימים ראשון וששי — שלוש פעמים בכל יום. מפאתדחיפות הענין לא הסתפק בכך בנצור ורצה לשדר את ההוראה יום-יום. הוא הוסיףלמברק סעיף האומר לאנשי החוליה להאזין בכל יום, בשעה 7, לפי שעון גריניץ'(ואכן שודרה ההוראה גם בשעת שידור זאת). שעת החיבור של המברק היא 12.00. נוסח מברק-ההוראה באלחוט ארוך יותר מן הנוסח ששודר ב“קול ישראל”. במברק נצטווה רוברט על-ידי “מוטקה” כלהלן:

" אחד. התחל בפעולה מיידית כדי למנוע או לדחות את ההסכם האנגלו-מצרי. המטרות הן: אחד, מוסדות תרבות ותעמולה; שניים, מוסדות כלכליים; שלוש, נציגים רשמיים, מכוניותיהם, נציגים בריטיים, או בריטים אחרים; ארבע, כל דבר נוסף שיכול להביא לניתוק היחסים הדיפלומטיים.

שניים. הודע לנו על אפשרות של פעולה באזור התעלה.

שלוש. האזן לנו כל יום בשעה 7 גמ"ט בתדר G ".

לאחר שניסח את המברק בעברית ניגש בנצור אל תחנת הקשר ומסר אותה לאחראי. שם תורגמה ההוראה לאנגלית והוצפנה לשידור.

ההוראה שודרה באלחוט 14 פעמים במשך 8 ימים רצופים ההל ביום ראשון 18 ביולי וכלה ביום ראשון 25 ביולי (בימים ראשון, ששי וראשון שלוש פעמים בכל יום ובשאר חמשת הימים פעם אחת ביום).

שתי הוראות אלה שהועברו באלחוט וב“קול ישראל” נשלחו אל רוברט לביצוע על-ידי אנשי החוליה באלכסנדריה. את ההוראה לחוליית אלכסנדריה מסר בנצור גם במכתב עם תוכן סמוי ושלח אותה למחרת דרך אירופה.

אך בנצור לא הסתפק בכך, באותו יום שבת ניסח הוראה נוספת, אל “דוד” (מקס בנט) שהיה שייך ליחידה 131, אך לא היה קשור עם רוברט.

הוראה זאת נכתבה אף היא בכתב סמוי ונשלחה למחרת היום (18.7) דרך אירופה. נוסח ההוראה הזאת היה:

“עשה משהו לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין אנגליה למצרים, כדי למנוע את ההסכם בנוגע לאיזור התעלה. אל תחכה לאישור. עשה כל מה שתוכל”.

מקס בנט קיבל את המכתב ב-21 ביולי. הוא השיב עליו בכתב בו-ביום בנימה של זלזול ולא ניסה כלל לבצע את ההוראה הכלולה בו.

בשבת, 17 ביולי 1954, בשעות הבוקר, התחיל בנצור למלא את מה שהוטל עליו ושלח “פקודת-אש” כללית באלחוט, ב“קול ישראל” ובמכתבים — כדי לעשות “משבר של הרגע האחרון”, שיביא לדחיית ההסכם האנגלו-מצרי.

סדרת הפעולות שעשה בנצור לצורך העברת ההוראה אינה משאירה מקום לכל ספק בנוגע לתאריך המדויק של קבלת ההוראה על-ידו.

את “פקודת-האש” הזאת נתן בנצור מיד לאחר שקיבל את “האור הירוק” ממפקדו. מדוע נתן גיבלי את ההוראה לבנצור באותו תאריך דווקא ומדוע נתן אותה בנסיבות שונות מן הרגיל — בביתו, ביום ששי לפנות ערב? מדוע לא נתן את ההוראה באותו יום במשרד ובשעות העבודה המקובלות?

 

מתי ניתנה ההוראה לגיבלי    🔗

אם משחזרים את מהלך המאורעות מאז יום חמישי 15 ביולי מתקבלת התמונה הבאה:

ביום חמישי השתתף גיבלי בישיבה השבועית אצל שר הבטחון. בסדר היום של ישיבה זאת היו שלושה סעיפים מתחום פעולתו של ראש אמ“ן. האחד מהם, האניה “בת-גלים”. בהתאם לנוהג המקובל עד היום, מביא הרמטכ”ל לישיבה זאת את הקצינים הבכירים המטפלים בנושאי הדיון השונים, לפי הצורך. מ“מ הרמטכ”ל, אלוף אבידר, לא היה בקי בפרטי הנושאים בהם טיפל ראש אמ"ן, ובעיקר לא בענין “בת-גלים”, שנודעה לו אז חשיבות מיוחדת.

לאחר הישיבה נשאר גיבלי לשיחה בארבע עיניים עם לבון. היה זה סביר ביותר להניח שבשיחה זאת “בארבע עיניים” לאחר הדיון ישוחחו לבון וגיבלי על האפשרויות המעשיות לעיכוב המו"מ. טבעי היה גם לחשוב שלא יגיעו להחלטה מיידית, אלא ישקלו את האפשרויות פעם נוספת למחרת היום. ואכן, לאחר השיחה הזאת בירר גיבלי את התאריך המשוער של הפלגת “בת-גלים”, וכתב על כך ללבון.

השיחה בין לבון לגיבלי נחקקה בזכרונו של אלוף אבידר והוא עמד על כך בעדותו בועדת אולשן-דורי. הוא זכר בודאות שדבר זה קרה באחת משלוש הישיבות אצל שר הבטחון שנערכו בחודש יולי בהיעדרו של הרמטכ“ל. הוא זכר כמעט בודאות שהיה זה ב-15.7. הוא הסביר, כי ראה בכך פגיעה בו כמ”מ הרמטכ"ל, אשר שר הבטחון עוקף אותו ומשוחח ביחידות עם גיבלי הכפוף לו.

למחרת, ביום ששי בערב, עמדה להיערך בביתו של פנחס לבון מסיבה משפחתית לציון יום הולדתו החמישים. כפי שסיפר לבון בועדת אולשן-דורי, היה אותו יום עמוס בפגישות ובישיבות (ישיבת מזכירות מפא"י, ישיבה רבתי בענין ייהוד נצרת, ישיבה בענייני בדק), והוא אף הקדים לצאת מן המשרד ולחזור הביתה כדי לסייע לאשתו בהכנות למסיבה.

גם בנימין גיבלי הקדים לצאת מן המשרד באותו יום ששי. הוא סעד בצהריים עם הנספח הצבאי הצרפתי ושוחח אתו בשאלות שונות, וביניהן: כוונות ארצות-הברית ואנגליה באיזור. לאחר הארוחה שהסתיימה בשעה 3 אחר-הצהריים, בערך, מיהר גיבלי לביתו של לבון כדי לסכם את השיחה שהתחילו בה יום קודם לכן, לאחר הדיון.

מביתו של לבון טילפן גיבלי למשרד וביקש מהמזכירה (דליה) להזמין שניים מהמפקדים של היחידות המבצעיות באמ"ן אליו הביתה, כדי שימתינו לבואו (ואכן, הגיעו שני אלה לביתו של גיבלי באותו יום ששי בשעה 5 אחר-הצהריים, בערך).

בשיחתו זאת עם לבון קיבל גיבלי, לדבריו, את ההוראה להפעיל את היחידות המבצעיות של אמ"ן במגמה לעכב את ההסכם על פינוי הסואץ.

“אני זוכר יפה”, סיפר גיבלי בועדת אולשן-דורי, “ששר הבטחון שאל: מה אתם יכולים לעשות? והשבתי: רק דברים קטנים שיעשו רעש כמו פגיעה במוסדות וברכב. דיברתי גם על חיילים, אך זה ירד מן הפרק. אחר-כך נתן הוראה להפעיל את 131”. המטרות שצוינו על-ידי גיבלי בשיחה זאת ואושרו, לדבריו, על-ידי פנחס לבון, כללו פגיעה במתקנים של הנציגויות הבריטיות, מוסדות בריטיים וכלי-רכב.

על שיחתו זאת ועל מתן ההוראה כתב גיבלי לדיין, שהיה אז בארצות-הברית, ביום שני 19 ביולי 1954 — שלושה ימים לאחר השיחה.

"מכאן לענין אחר והוא בעית ההסכם האנגלו-מצרי. ידוע לך גם מתוך קריאת העתונות איפה עומד הענין. אין יותר גורמים יסודיים המונעים ההסדר, הלחץ האמריקאי גדול, והאנגלים, לגופו של דבר, השלימו כבר עם העובדה שהכרחית מציאת הפתרון. זכור לך תזכיר שלנו בנידון מלפני חמישה שבועות. שר החוץ עודנו מתכונן לקיים התיעצויות. היתה לי שיחה עם לבון בנידון. הוא רואה במצב זה, שחזהו מזה זמן, אות לבאות. ענין האניה הועלה מחדש, ויש לקוות כי תגיע במחצית אוגוסט לנמל מסווה. בעית החלפת הדגל לא תהא מסובכת באופן מיוחד.

“לפי הוראתו של לבון הכנסנו לפעולה את החבריה של מאה שלושים ואחד, אם כי ברור היה שלא ניתן למנוע ההסדר, גם אם תהא התנגדותם של השמרנים הצעירים גדלה והולכת, תיתכן לדעתו של לבון אפשרות דחייתו או השהייתו ובכך משום איזה רווח מדיני. עם כל החששות יהיה זה מבחן ולו גם בפעולות קטנות. אני מקוה, כי עם שובך הקרוב נעמוד כבר בשלב האחרון של הפעילויות”.

לגבי מכתב זה הועלתה לאחר מכן טענת הזיוף, אלא שמכל שתי הפיסקאות הארוכות המוקדשות לענין הפינוי הועלתה טענת הזיוף אך ורק לגבי התוספת של ארבע המלים “לפי הוראתו של לבון”. גם לו היתה טענה זאת נכונה לא היה בה כדי להחליש את משמעות שתי הפיסקאות הללו לצורך שיחזור המאורעות.

בשתי הפיסקאות מתואר בפירוט רב כל הרקע של מתן ההוראה. וגיבלי מסתמך על לבון שלוש פעמים ולא רק פעם אחת. גיבלי מזכיר לדיין את התזכיר מה-16.6 בעניין פינוי הסואץ. תזכיר זה והמיזכרים של ענף המחקר באמ“ן שקדמו לו — על כל הקונצפציה של עיכוב המו”מ בלחץ “המורדים” בפרלמנט הבריטי — באים לידי ביטוי מילולי מלא ומדויק במכתב זה.

כאשר גיבלי משוחח על נושא זה עם לבון, מלגלגים שניהם על שר החוץ, אשר “עודו מתכונן לקיים התייעצויות” (ומה עוד אפשר לצפות ממנו?). וכאן מונה גיבלי את שתי הפעולות שנסקרו בהמשך השיחה עם לבון: “ענין האניה הועלה מחדש”, ו“הכנסנו לפעולה את החבריה של 131”.

 

מאמצי הכחשה בלתי-סבירים    🔗

את שיחתו עם לבון על פינוי הסואץ הזכיר גיבלי גם במכתבו השני אל דיין ב-25 ביולי 1954, ולא היה טעם לטרוח ולהצביע על כל העובדות הרבות הללו אילמלא ניסה שר הבטחון לטעון כעבור חמישה חודשים (בפני ועדת אולשן), כי באותו שבוע שבו נפלה ההכרעה בענין פינוי הסואץ (השבוע שהחל ב-11 ביולי והסתיים ב-17 בו) הוא לא שוחח על נושא זה עם ראש אגף המודיעין בצה"ל אפילו פעם אחת.

מאמציו של לבון להכחיש את קיומה של השיחה הזאת הם כה בלתי-סבירים עד שאי-אפשר להתעלם ממשמעותם. שהרי, גם אילמלא סילק לבון את איסר מפיקוד על היחידה; גם אילמלא היה הרמטכ“ל בחוץ לארץ; גם אילמלא טרח לבון כל הזמן לקיים קשר ישיר בינו לבין ראש אמ”ן למורת רוחו של הרמטכ“ל; גם אילמלא “השותפות האישית” באותם ימים בינו לבין גיבלי; גם אילמלא כל הגורמים המיוחדים הללו — לא היה מעשה סביר יותר והכרחי יותר מצד שר הבטחון מאשר להזמין אליו את ראש אמ”ן לשיחה דווקא באותו סוף שבוע שבו חל המפנה בענין פינוי הסואץ.

באותו שבוע קריטי לא היה מנוס ממגע ישיר יומיומי בין לבון לגיבלי בענין “בת גלים”, בענין “131”, במשבר היחסים עם שרת (ועדות שביתת הנשק), והיתה גם תקרית עם הנספח הצבאי האמריקאי בישראל. כל אלה חייבו שיחה ביניהם באותו סוף שבוע.

נוסף להכחשת קיומה של השיחה ניסה לבון לטעון, כי גיבלי בדה מלבו את התאריך של 16 ביולי, כיום מתן ההוראה. טענה זאת של לבון היא ממש נועזת ומחשידה כשלעצמה בשים לב ללוח הזמנים של המו"מ האנגלו-מצרי (“הרגע האחרון לעיכוב ההסכם”) וללוח הזמנים של העברת ההוראה על-ידי בנצור (מ-17 ביולי בבוקר ואילך). שני לוחות זמנים אלה הצטלבו באורח הכרחי ב-16 ביולי 1954 אחרי-הצהריים.

 

המסקנה    🔗

בועדת אולשן-דורי בינואר 1955, ובעיקר בשנת 1960, טען לבון, כי כבר בסוף חודש מאי, בפגישה בפאריס, ניתנו לאלעד הוראות לביצוע מיידי (על-ידי בנצור), וכי הוראות אלו ניתנו בלי אישורו ובלי ידיעתו של פנחס לבון.

גם אם טענה זו נכונה, אין בה כדי להוכיח כי לא ניתנה הוראת ביצוע נוספת, דומה או שונה, חודש וחצי לאחר מכן, ב-16 ביולי (על אבחנה חשובה זו עמדו בצורות שונות חברי ועדת אולשן-דורי; משה שרת, ביומנו, ונשיא בית-המשפט העליון לשעבר יצחק אולשן, בספר זכרונותיו “דין ודברים”).

גם אם נתן בנצור לאלעד בפאריס, בסוף מאי, הוראת ביצוע כללית (בעיקר נגד אמריקאים), אין בכך כדי לסתור את העובדה שבשבוע שהתחיל ב-11 ביולי והסתיים ב-17 ביולי נודע המפנה של חתימת הסכם הסואץ בשבוע שלאחר מכן. באותו שבוע של מפנה, ולא קודם לכן, התעורר הצורך לתת הוראה נוספת לפעול מיד נגד בריטים כדי לחולל “משבר של הרגע האחרון”.

גם אם נתן בנצור בפאריס הוראת ביצוע בסוף מאי (לפעול נגד אמריקאים), אין בכך כדי לסתור את העובדה שהוא העביר “פקודת-אש” כללית באלחוט, ב“קול ישראל” ובמכתבים (לפעול נגד בריטים) מ-17 ביולי בבוקר, וכי קיבל “אור ירוק” לכך מגיבלי ב-16 ביולי בערב.

גם אם בנצור נתן לאלעד בפאריס הוראות ביצוע ולא רק הוראות קשר וכוננות, או אם בנצור לא נזהר בדבריו במידה מספקת וחשש לאחר מעשה שמא הבין אלעד את דבריו כהוראת-ביצוע — אין בכך כדי להוכיח שהיה זה בהסכמתו של בנימין גיבלי או בידיעתו, לפני מעשה או לאחריו. עובדה היא כי בנצור מעולם לא ניסה לגולל על גיבלי את האחריות לתוכן שיחותיו עם אלעד בפאריס ולהוראות שנתן לו.

אילו גרר אלעד בעקבותיו את בנצור ואת גיבלי — לאחר שחרג מהוראותיהם ופתח בפעולות על דעת עצמו, ב-2 וב-14 ביולי והדבר נודע לגיבלי ולבנצור — הרי על אחת כמה וכמה היה גיבלי משתדל לקבל מלבון “כיסוי רטרואקטיבי” לפעולות אלה שהתחילו כבר לפני מתן ההוראה הנוספת ב-16 ביולי. ואילו לא היה גיבלי מקבל “כיסוי” כזה מלבון, הוא היה נעצר ולא היה נותן לבנצור את “האור הירוק” להפעיל את יחידה 131 בהיקף הנרחב ביותר שבאפשרותו.

יחסיו הטובים של גיבלי עם לבון, לפני ה-16 ביולי ולאחריו, איפשרו לו לקבל ממנו הוראה מראש, או “כיסוי לאחר מעשה” ב-16 ביולי לפעולה שהיתה בהתאם לרוחו של לבון. לא היתה לגיבלי כל סיבה סבירה לתת לבנצור “אור ירוק לפעולה” בלי כל “כיסוי” לכך והיתה לגיבלי סיבה סבירה לא לתת הוראה בלי כיסוי כזה.

התנגדותו של הרמטכ"ל משה דיין להפעלת יחידה 131 והסתייגותו מהקשר הישיר בין לבון לגיבלי היו צריכים להדאיג את גיבלי ולאלץ אותו להבטיח “כיסוי” מצד לבון, מראש או מיד לאחר מעשה, ולא לפעול על דעת עצמו בלבד.

ההכחשות של פנחס לבון, לאחר מכן, בנוגע לעצם קיומן של השיחות עם גיבלי ב-15 ו ב-16 ביולי, עומדות בניגוד לעובדות הידועות על אירועי אותם ימים, בניגוד למתחייב מתפקידו כשר בטחון ובניגוד למתחייב מתפקידו של גיבלי כראש אמ"ן. לבון, מצדו, לא הציע כל תיאור אלטרנטיבי על שיחות אחרות שהיה צריך לקיים עם גיבלי בשבוע שבו נפלה ההכרעה על פינוי הסואץ. ההכחשות הטוטאליות הללו של לבון הן גורם מחשיד כשלעצמו.

 

נתונים נוספים    🔗

יומנו האישי של שרת מוסיף נתונים מדויקים נוספים לגבי אירועי אותם ימים, ובמיוחד לגבי השבוע הגורלי שלפני מתן ההוראה, השבוע שהחל ביום ראשון ה-11 ביולי והסתיים ביום הששי הקריטי ב-16 ביולי — ביום מתן ההוראה, ואף לגבי השבוע שלאחריו.

נתונים נוספים אלה מחזקים עוד יותר את משקל טענתו של בנימין גיבלי לגבי יחסיו עם פנחס לבון באותם ימים גורליים: “היינו שותפים לכל דבר”.

נתונים אלה מוסיפים חיזוק לטענה שלא היה מנוס, כמעט, מקיום פגישה דחופה בארבע עיניים בין לבון לבין גיבלי באותו יום ששי אחר-הצהריים.

נתונים אלה מחזקים את הטענה הכללית לגבי הלך רוחו של לבון בעד פעולות מסוג פעולות “העסק הביש” דווקא באותם ימים, כפי שמצטט משה שרת את לבון: “עלינו להשתגע”.

יומן שרת חוזר ומוכיח מה שתואר לעיל, שאותו שבוע של 11—16 ביולי 1954 היה לא רק השבוע המכריע של עשיית “משבר של הרגע האחרון” לדחיית ההסכם לפינוי הסואץ, אלא גם שבוע של שיא המשבר ביחסים בין לבון לבין שרת בנושא ועדות שביתת הנשק — הנושא שהיה באחריותו ובטיפולו הישיר של ראש אמ"ן בנימין גיבלי.

בשבוע זה החליט פנחס לבון להעביר את הטיפול בנושא שביתות הנשק מצה“ל למשרד החוץ, ובו התנהלו חילופי מכתבים נרגזים בין לבון לשרת (ב-12 ביולי, ב-15 ביולי וב-18 ביולי) עד לישיבת ועדת חמשת השרים (משה שרת, פנחס לבון, גולדה מאיר, לוי אשכול, זלמן ארן) ב-19 ביולי. על נושא זה, בעיקר, כותב גיבלי לרמטכ”ל משה דיין הנמצא בתחילת סיורו בארצות-הברית במכתב ב-19 ביולי.

באותם ימים התעוררה במלוא חריפותה פרשת ההדלפה בעתונות על המשבר בנושא ועדות שביתת-הנשק וחילופי ההאשמות בין לבון לשרת על האחריות להדלפות אלה. בועדת אולשן העיד בנימין גיבלי (בלי לציין תאריך או תקופה), כי פעם אחת הזמין אותו אליו משה שרת וניסה לחקור אותו בענין ההדלפות. גיבלי סיפר על כך מיד ללבון, ושר הבטחון לא הסתפק בשמיעת הסיפור בעל-פה אלא ביקש מגיבלי למסור לו הודעה בכתב על המקרה. ואין פלא בדבר — חקירה ישירה זאת של גיבלי על-ידי ראש הממשלה משה שרת היתה מכוונת לנגח את שר הבטחון פנחס לבון אישית.

מתי קרה הדבר? מה היתה חקירה זאת? גיבלי, בעדותו, לא מסר. ברישום לוחות הזמנים של “העסק הביש” ו“הפרשה” שהכנתי במהלך כתיבתו של ספר זה, מצאתי כי גיבלי נקרא אל משה שרת ב-16 ביולי — יום מתן ההוראה, אך לא היה רשום בלוח נושא הפגישה.

ביומן שרת אין רישומים מפורטים לאותו יום, אלא רק נושאים שנועדו לפירוט לאחר מכן ובהם כתוב: “בנימין גיבלי — מי פירסם? לבון התעניין במקור, אזהרה לי על סמכויות, הן הסכמנו — אין לו רושם (הכוונה כנראה לדיווח בעתונים על הסכסוך בועדת שביתת הנשק ישראל—ירדן)”.

ההערה בסוגריים היא של מהדיר היומן, והיא עולה בקנה אחד עם לוח הזמנים של ענין זה באותם ימים. כלומר, זה היה נושא פגישת שרת-גיבלי ב-16 ביולי — “מי פירסם?” את הריב על הסמכויות בנושא שביתת הנשק. בהמשך רישום אירועי ה-16.7 ביומנו של שרת מופיעות המלים: “מי מסר לפרסום? לא משרד החוץ-בטחון”.

לגיבלי לא היה מנוס מדיווח מיידי ללבון על חקירתו בנושא זה על-ידי שרת באותו יום ששי ה-16 ביולי, משום שהמערכה בין לבון לשרת באותו נושא התנהלה יום-יום ואפילו מדי שעה בשעה. ואמנם, מיד לאחר מכן, ביום ראשון 18 ביולי, שולח שרת מכתב נוסף אל לבון בנושא הפרסומים (ההדלפות) וקובע, כי ההכרעה בנושא זה צריכה להימסר למשרד החוץ. ואכן, סביר מאוד להניח שלבון ביקש מגיבלי הודעה בכתב על חקירתו על-ידי שרת לקראת הדיון ביום שני הקרוב ה-19 ביולי (כפי שהעיד גיבלי בועדת אולשן).

פגישה זו לדיווח על הנושא האישי העדין — מי מאשים את מי בהדלפות — אם באמת התקיימה, היתה יכולה להתקיים באותו יום ששי רק בשעות אחר-הצהריים בביתו של לבון, משום שלבון עצמו סיפר (בועדת אולשן) שהיה זה יום עמוס מאוד. היו לו ישיבות ארוכות מחוץ למשרד הבטחון בשעות לפני-הצהריים, ולאחר מכן הוא הקדים לחזור הביתה כדי לסייע לאשתו בהכנות למסיבה המשפחתית שהתקיימה באותו יום ששי עצמו, כמתואר לעיל.

על חקירת שרת בנושא ההדלפות יכול היה גיבלי, אולי, לשוחח עם לבון טלפונית, אבל גם אז כמו היום מקובל בישראל לשוחח על נושאים אישיים וסודיים דחופים מסוג זה, בין ראש הממשלה לבין שר הבטחון, בארבע עיניים, כדי להתרשם ממהימנות הדיווח וכדי להתייעץ על המשך הפעולות והתגובות. לבון ודאי רצה לדעת בדיוק מה שאל שרת את גיבלי ומה השיב גיבלי לשרת; והיו, כאמור, באותו יום עוד נושאים דחופים וסודיים לשיחה בין שניהם.

יומן שרת מוסיף, איפוא, חיזוק לסבירותה של הפגישה ההכרחית והדחופה בין גיבלי לבין לבון באותו יום ששי 16 ביולי, שהיתה יכולה להתקיים ביניהם רק בשעות אחר-הצהריים בביתו של לבון.

יומן שרת מגלה לנו עוד פרט חשוב בהקשר זה. במכתבו אל בנו יעקב שרת המכהן במוסקבה (7.11.60) כותב שרת בגילוי לב על הלך רוחו של פנחס לבון בעת היותו שר בטחון, ועל כך שצידד בפעולות מאותו סוג של מעשי “העסק הביש”: “משום שזו היתה מגמתו המדינית — לראות את ישראל מופקרת למזימות אנגליה וארה”ב שעשו יד אחת עם הערבים להצמיתה ועוד הזיות שטניות כאלה ומסקנתו היתה כי עלינו למחוץ במעצמות ולהפגין כי אנו מסוגלים לכל מעשי הרס (‘עלינו להשתגע’ — דיבור מפורש זה יצא מפיו באחת הישיבות אתי)."

כך כותב שרת אל בנו במהלך “הפרשה” בשנת 1960 בתארו את שנת 1954. אבל מתי זה קרה? מתי אמר לבון “עלינו להשתגע”? מתי דיבר על מזימות אנגליה ועל הצורך “למחוץ במעצמות”? על כך אנחנו מקבלים תשובות מדוייקות במקום אחר ביומן שרת.

היה זה ב-19 ביולי 1954, שלושה ימים לאחר מתן ההוראה. וכך כתוב ביומן שרת ביום 19.7:

“התייעצויות על סואץ… הרציתי על פינוי סואץ, ויכוח רציני ונוקב (על מדיניות ישראל נוכח צאת הבריטים ממצרים). לבון: ‘נשתגע’ (כיבוש) עזה, ביטול ש”ן)… ישיבת חברינו — ירושלים, הסכסוך עם לבון…"

פירוט נוסף באותו נושא של “נשתגע” ביומן ב-29 ביולי:

“גולדה… מצאתיה מתוחה וחמורה בגלל הידיעה על המעצרים באלכסנדריה. שמעון פרס היה אצלה… (לבון) נתן הוראה להפציץ בעוד בירות במזרח התיכון”.

בענין זה מובאת ביומן שרת ציטטה מספרו של מיכאל בר-זוהר על בן-גוריון בראיון עם רב-אלוף מקלף: “פעם אמר לי לבון שצריך לסכסך בין האמריקנים לבין הירדנים ברבת-עמון על-ידי חבלות — שיהיה שמח במזרח התיכון” (אפשר להוסיף לכך תכניות לפיצוץ הקונסוליה הבריטית ברבת-עמון, פיצוץ גשר בירדן ועוד).

ועוד נתון ביומן שרת בענין זה: ב-1.7 (למחרת ידיעות האזהרה הראשונות על המפנה בוושינגטון בפגישת אייזנהאואר-צ’רצ’יל והסכמת בריטניה לחתום מיד על הסכם הסואץ) כותב שרת ביומנו:

“טלפון מהרצל ברגר (מ’דבר'). קיבל תדרוך (מלבון לכתוב) על ‘מזימת אנגליה’. התפרצתי ללבון: ריב גלוי, לשמאי כהנא — הוראה להרצל ברגר לבטל (המאמר)”.

אלה הם שני נתונים נוספים ביומן שרת על המועד המדויק של הלך רוחו המלחמתי של לבון מפיו של לבון עצמו נגד “מזימות אנגליה וארצות-הברית” ועל הצורך “להשתגע” ו“למחוץ במעצמות”. הראשון מה-1 ביולי. השני מה-19 ביולי.

גיבלי ידע היטב את הלך רוחו המלחמתי של לבון בנושא הסואץ כפי שמעידים תזכירי גיבלי אל לבון מאותם ימים. מכתבו של גיבלי אל משה דיין מה-19 ביולי על ההוראה שקיבל מלבון להפעיל את יחידה 131 מסתמך על פנחס לבון שלוש פעמים: “היתה לי שיחה עם לבון… לפי הוראתו של לבון… תיתכן לדעתו של לבון”.

מכתבו של גיבלי אל דיין מה-19 ביולי 1954 עולה בקנה אחד, מתחילתו ועד סופו, עם כל הנתונים האחרים והוא מקבל חיזוק נוסף על-ידי הנתונים המתפרסמים ביומן שרת על הלך רוחו ועל התבטאויותיו של לבון באותם ימי יולי 1954.

כל הנסיבות הללו מחזקות ומבססות את טענתו של בנימין גיבלי, כי ב-16 ביולי קיבל מפנחס לבון את ההוראה שאותה העביר לבנצור בו בערב, מיד לאחר קבלתה, ושאותה התחיל בנצור להעביר, מיד למחרת בבוקר, לחוליות במצרים.

אלה הן נסיבות הנעוצות בהתנהגותו של בנימין גיבלי לפני מעשה ובאופי יחסיו עם לבון ועם משה דיין באותם ימים. הן נעוצות בלוח הזמנים הכפול של הסכם פינוי הסואץ מצד אחד, ושל שידור ההוראה לחוליות במצרים מצד שני. לוח זמנים כפול זה מצטלב ב-16 ביולי, דווקא בשעות אחר-הצהריים — הוא ניתן לאימות עובדתי אובייקטיבי ואינו תלוי בעדויות זכרון או בנסיונות טשטוש והכחשה כלשהם.

מכאן ואילך נוספה מערכת של נסיבות הנעוצות בתגובתו של פנחס לבון לאחר מעשה — במהלך הימים, השבועות והחודשים שחלפו מיום מתן ההוראה, מאז הגיעו הידיעות הראשונות על המפולת במצרים ועד לחקירת ועדת אולשן-דורי ולהגשת מסקנותיה במשך יותר מחמישה וחצי חודשים. מערכת נסיבות זאת — שתתואר בפרקים הבאים — על התנהגותו של פנחס לבון ועל יחסיו ההדדיים עם בנימין גיבלי לאחר מעשה, מצטרפת אל מערכת הנסיבות שמלפני מעשה ומחזקת, שוב ושוב, אותה מסקנה עצמה — את ההוראה נתן פנחס לבון ב-16 ביולי 1954.

 

5: קשר של שתיקה    🔗

כאשר ניתנה לבנצור ההוראה ביום ששי, 16 ביולי בערב, הוא קיבל אותה בהתרוממות רוח: הנה ניתנה לו, ערב סיום תפקידו כמפקד היחידה, ההזדמנות הגדולה לקצור את פרי עמלו. הנה הוא שולח להסתערות כללית את “האנשים שלו”, אלה שבטיפוּחם ובחינוכם הוא עמל, ושבהם הוא מאמין על אף כל הכשלונות והאכזבות שהנחילו לו. הנה הוא עומד להוכיח, כי הצליח להפיק מאנשים אלה מה שלא הצליחו להפיק קודמיו. הנה הוא עומד להשתחרר מרגשי התסכול והאכזבה שביטא בשיחות עם חבריו לנוכח העובדה שהם מפקדים על פעולות תגמול וטועמים את טעם האש, ואילו הוא ויחידתו אינם משתתפים במערכה.

 

אנשינו בין הנעצרים    🔗

התרוממות הרוח של בנצור ארכה לא יותר משבוע. הוראת הביצוע שודרה באלחוט מדי יום, בלי שהגיעה על כך תגובה כלשהי ממצרים. ביום השביעי לשידור ההוראה באה הידיעה הראשונה על מאסר האנשים.

הידיעה שודרה ברדיו דמשק בשבת 24.7, בשעה 8.15 בערב, כידיעה מאת סופר רדיו דמשק בקאהיר: “המשטרה במצרים עצרה ששה ציונים באשמה שהם מנהלים תעמולה נגד המו”מ האנגלו-מצרי“. הסופר מוסיף ש”העצורים נאשמים בהצתת לשכות המודיעין האמריקאיות בקאהיר ובאלכסנדריה". ידיעה זאת הועתקה, למחרת היום, בעתוני הארץ.

ביום שני 26.7 הופיעה ב“הארץ” ידיעה נוספת באותו נושא: “המשטרה באלכסנדריה עצרה שלושה יהודים, שנמצאו ברשותם חומרי-תבערה הדומים לחומרים שהשתמשו בהם להצתת שני המוסדות האמריקאיים — מודיע רדיו המזרח הקרוב. ביום ששי נעצר יהודי רביעי, הנאשם בהעברת פצצה בקולנוע. הפצצה נתגלתה חמישה רגעים לפני התפוצצותה”. ידיעות דומות נתפרסמו ביתר עתוני הארץ.

הודעה מלאה ומפורטת של משרד הפנים המצרי על המאסרים שודרה ברדיו קאהיר ביום שלישי 27.7, בשעה 8.00 בבוקר, ונתפרסמה בעתוני הארץ ביום רביעי. לעובדת מאסרם של שניים מאנשי החוליה ניתן אישור מוסמך יותר יום לפני-כן. ביום ראשון 25.7 בערב, נתקבל מברק מרוברט (אלעד), שנשלח דרך הכתובת הרזרבית בגרמניה. הנוסח:

“להפסיק כל קשר נוסף עם הפירמה ‘הנרי-פייר’, הם פשטו את הרגל. אשתדל להציג את הטוב ביותר עבור הפירמה, אבל אין סיכויים לכסף מזומן. הסחורה נמצאת בידי המאמינים”.

המברק נקלט ביום ראשון, בשעה 23.00, ולמחרת (26.7) שלח גיבלי מיזכר בכתב-יד אל שר הבטחון: “הבוקר הגיענו מברק ראשון המציין שאנשינו הם בין הנעצרים באלכסנדריה. פרטים ומסיבות המעצר לא נכללו במברק זה. בינתיים נקטנו באמצעים למניעת תקלות נוספות”.

מיזכר קצר זה עתיד יהיה למלא תפקיד מכריע ודרמטי ביותר בהתפתחותה של “פרשת לבון”.

 

שרת רוצה לדעת    🔗

כמו בסרט קולנוע המוקרן לאחור, כך הגיעו לארץ המכתבים ממצרים בסדר הפוך. ראשון הגיע המברק שנשלח ב-25 ביולי. יומיים לאחר מכן (ב-27 ביולי) הגיע לארץ דרך פאריס מכתב שנשלח מאלכסנדריה ב-13 ביולי. יומיים לאחר מכן (ב-29 ביולי) הגיע לארץ מכתב שנשלח מאלכסנדריה ארבעה ימים לפני קודמו (ב-9 ביולי).

בשני מכתבים אלה הגיעה בפעם הראשונה התשובה לשאלות שנשאלו כבר בחודש אפריל 1954, ושהוטל על אלעד לבררן (בפגישה בפאריס) לאחר שיגיע למצרים.

ב-5 ביולי נתן בנצור את ההנחיות להתחלת הנסיונות לשדר באלחוט פעמיים בשבוע, והשידורים התחילו ב-7 ביולי. אלעד היה צריך לנסות את הגבישים, להודיע אילו מהם פועלים, ולומר אם שעות השידור מתאימות לקליטה. ואכן, במכתב בראשון ב-9 ביולי נמסרו מספרי הגבישים. במכתב השני נשלחו שוב מספרי הגבישים, וכן היתה בו בקשה להחליף את תכנית הקשר, ולשדר בימים אחרים ובשעות הלילה.

מכתבים אלה הגיעו אמנם לאחר המברק על המאסרים, אולם הם נתקבלו כאן כגורם של הרגעה. הידיעות על מאסרם של שני אנשים או שלושה, היו מכאיבות, אך גיבלי ובנצור לא שיערו כלל כי הן מבשרות על מפולת גמורה של החוליות. בתשובה למכתב שהגיע ב-27 ביולי, שודר באלחוט ב-31 ביולי מברק המאשר את זמני השידור החדשים. אנשי החוליה באלכסנדריה אף נתבקשו להודיע אם הם קולטים את השידורים או לא (עד אז — לאחר המאסרים — וגם לאחר מכן, לא נוצר כלל קשר אלחוטי עם אנשי החוליות במצרים).

גיבלי ובנצור הניחו שיש מפקד במקום (רוברט), והם ציפו לקבל ממנו מכתב מפורט יותר בעקבות המברק ששלח.

ראש הממשלה משה שרת, שלא ידע כלל על גלגוליה של יחידה 131 ועל ההחלטה להפעילה, קרא בעתון על המאסרים באלכסנדריה (ביומנו מופיע רישום של המאסרים ב-27.7). יחסיו עם לבון היו בשיא המתיחות באותו שבוע, עקב מחלוקת הסמכויות בין שניהם בענין הטיפול בועדת שביתת הנשק.

ראש “המוסד”, איסר הראל, סיפר בדיוק רב לועדת אולשן-דורי:

"ביום חמישי ה-29.7.54, בשעה 10.00 לפני-הצהרים, נפגשתי עם ראש הממשלה בקריה בתל-אביב. הוא שאל על הידיעות ממצרים. השבתי שאיני יודע יותר ממה שיש בעתונות, אך הרושם שלי הוא שזה מעשה ידינו. שאלתי את ראש הממשלה (שרת) אם לא קיבל משר הבטחון (לבון) ידיעה על כך; הוא אמר שלא, אבל אמר ששמע על כך מצדדים אחרים. הסברתי לראש הממשלה על הרקע של 131 ועל יחסי עם שר הבטחון. יתכן ועוד בהזדמנות קודמת סיפרתי לו על המצב ביני לבין שר הבטחון בענין ההסדר.

“בו-ביום, מיד אחרי הפגישה עם שרת, קראתי את בנימין גיבלי ושאלתי אותו, בעקבות התענינות ראש הממשלה, על מה שנעשה במצרים. הוא השיב לי: ‘אנשינו ביצעו את זה. לא היו הוראות לבצע. היו הוראות לכוננות, לתכנון’. חזרתי לראש הממשלה, מסרתי את ההודעה והוספתי שאיני מאמין לה”.

 

לבון: אם שרת רוצה — שיפנה אלי    🔗

גם גיבלי מצדו אישר, למעשה, את העובדה הזאת (בעדותו בועדת אולשן-דורי), ואף הסביר למה העלים מאיסר את האמת:

“בסוף השבוע השני או השלישי ליולי צילצל אלי איסר והודיע שראש הממשלה ביקש ממנו לברר מה קרה במצרים. מאז חזרתי מחו”ל נקראתי פעמיים אל ראש הממשלה. ידעתי שעלי לדווח על כך לשר הבטחון. התגובות היו קשות. ההדים שהגיעוני משר הבטחון היו שאינו רואה בעין טובה את הליכתי לראש הממשלה. הודעתי לשר הבטחון על שאלת איסר והוא השיב: אם ראש הממשלה רוצה חקירה שיפנה אלי ולא יעשה זאת דרך איסר".

כאשר נכתב הדו“ח של בנצור ב-1 באוגוסט, לא הפך עדיין הכשלון במצרים ל”עסק ביש“, ולא נוצרו עדיין המתיחות והחשדנות שהתעוררו לאחר מכן. דחיית איסר הראל בקש, וזריית חול בעיני משה שרת, היו אז מעשי שיגרה במחיצתו של פנחס לבון. גיבלי, מצדו, לא ראה כל צורך להזעיק את אלעד ממצרים; לא לפני כתיבת הדו”ח ולא מיד לאחריו.

תשובתו המתחמקת והמסתתרת של גיבלי לאיסר היתה חלק בלתי-נפרד ממצב היחסים הכללי והאישי ששרר אז בין מערכת הבטחון בראשות פנחס לבון לבין משה שרת ו“אנשיו”.

גיבלי, מצדו, לא ראה את הפעולות ואת המאסרים כ“קאטאסטרופה”, ולא ניסה כלל להעלים אותם מידיעת לבון. את הידיעה על המאסרים הוא העביר לו מיד. על חקירתו של ראש הממשלה באמצעות איסר הוא סיפר לו מיד. מכל מקום, בעקבות התענינותו של איסר, ביקש גיבלי מבנצור לכתוב לו דו“ח מסכם על כל הפרשה, מתחילתה ועד אותו יום, הכולל את כל הידיעות שנתפרסמו בעתונות וברדיו על המאסרים. בנצור הגיש את הדו”ח ב-1 באוגוסט; מעשה שהוא בגדר תגובה מיידית סבירה.

 

הדו"ח הראשון של בנצור    🔗

בכל הקורסים שהשתתף בהם בנצור במשך שרותו בצה“ל, לא היתה תפארתו על הדרך. הוא התבלט והוכר על פני כל חבריו רק בשטח אחד, בכתיבה שוטפת ומאולתרת של חמשירים בזמן ההרצאות. כחניך של גימנסיה עברית בפולין אהב בנצור להצטעצע במלים יפות, לכתוב אותן בכתב-יד נאה ומסולסל, ולנקדן. כך הוא מנסח בדו”ח את פקודת המבצע שקיבל: “נקראתי לראש אמ”ן ונצטוויתי להפעיל את כל שניתן בידי למען עשות מעשים".

הדו"ח הזה אישר לגיבלי את מה שכבר ידע, את הוראות הקשר והכוננות בפאריס ואת הוראת הביצוע ב-16 ביולי, ולא גילה לו שום דבר על הפעולות ועל המאסרים, בנוסף למה שפורסם בעתונות וברדיו (ולמברק של אלעד על מאסר פייר והנרי), שכן לא היה אז קשר ישיר עם החוליות במצרים ועם מפקדן.

הפעולה הראשונה שהתקיימה ב-2 ביולי לא נכללה בדו"ח, כמתואר לעיל, והידיעה על הפעולה השניה ב-14 ביולי הועתקה מן העתונות הערבית, בלי כל הערה המציינת שהיתה זאת פעולת אנשינו.

כאשר קרא גיבלי בדו“ח של ה-1 באוגוסט את הניסוחים המרעישים של בנצור על התדרוך שנתן ל”רוברט" בפאריס, היה ברור לו רק דבר אחד: מה שכתוב על הנייר לא נאמר במציאות. גיבלי ידע כי בנצור נוטה לסלסל בכתב ולקשט את דבריו, והיה רגיל לא לייחס חשיבות למליצותיו, בכתב ובעל-פה. בלאו-הכי עמד בנצור בפני סיום תפקידו, וגיבלי, שמסר הודעה על כך כבר בסוף יוני, לא התייחס אליו ברצינות. זאת היתה אחת מטעויותיו של גיבלי כמפקד (החלפתו של בנצור נדחתה משום שמחליפו המיועד, דב הררי, נהרג באסון “מעגן” ב-29.7.54).

באותו פרק זמן לא עורר הכשלון במצרים חרדה גדולה ומיוחדת בלבו של גיבלי. תגובתו הראשונה היתה שגרתית למדי, אבל השגרה והשאננות התחלפו, במהלך הימים הבאים, בדאגה גוברת והולכת.

 

איסר כותב לשרת    🔗

איסר הראל (אז הלפרין) לא הסתפק בתשובתו של גיבלי. לועדת אולשן-דורי סיפר: “ב-1 באוגוסט 1954 כתבתי מכתב לראש הממשלה והעתק נשלח לשר הבטחון”. במכתבו זה דיווח איסר לשרת על השתלשלות מעשיה של יחידה 131, ועל סילוקו מן הפיקוח על היחידה. איסר אף מבקש הוראות ממשה שרת להסדר הסופי בענין היחידה.

להלן נוסח הדו"ח שהגיש איסר לשרת ביום 1.8.54, המתאר היטב את השתלשלות הדברים:

סודי ביותר

אל: ראש הממשלה

מאת: ראש המוסד לתפקידים מיוחדים

“יחידה 131, אשר ראשיתה היתה במסגרת המחלקה המדינית של משרד החוץ, מהווה זה מספר שנים יחידה צבאית במסגרת אגף המודיעין. יחידה זו היתה נתונה לפיקוח משותף של ועדה המורכבת מסגן הרמטכ”ל מטעם הצבא, וראובן שילוח, מטעם המוסד לתפקידים מיוחדים. הועדה קבעה את מדיניות היחידה והיתה המוסד המוסמך לאישור פעולותיה.

פרטים בענין זה נמסרו לי בזמנו על-ידי ראובן שילוח, בעת העברת התפקיד לידי. בגלל טרדות העבודה לא התפניתי ליוזמה בשטח זה במשך זמן ממושך. הנחתי גם כי היוזמה לחידוש השותפות הפעילה תצא מהרמטכ"ל, ובשל חילופי-הגברי במטה הכללי נמנעתי מליזום קיום פגישה.

לפני כחצי שנה ביקשתי את מ.מ. ראש אמ“ן (‘פטי’ הרכבי), בעת שסיפר לי על עבודת היחידה, שימסור לרמטכ”ל את בקשתי לחדש את ההסדר. בהמשך לזה קיבלתי הודעה כי הרמטכ“ל ומ.מ. ראש אמ”ן עומדים להתקבל אצל שר הבטחון לדיון בעניני היחידה ומעמדה. ביקשתי לעכב דיון זה עד לאחר פגישה ביני ובין הרמטכ"ל, אך הדיון התקיים בכל זאת, וכתוצאה ממנו נמסרה לי (במכתב הרצ"ב) החלטה של שר הבטחון, אשר פירושה כי לא אהיה עוד שותף להתווית מדיניות היחידה ולאישור פעולותיה, כי אם אהיה זכאי לשמוע אינפורמציה. למעשה מהווה החלטה זו ביטול ההסדר הישן ופירוק הועדה.

ביקשתי פגישה עם שר הבטחון והרציתי באוזניו את הבעיה כפי שראיתיה אני הסברתי כי ההסדר היה תוצאה של הסכם בין משרדי הממשלה הנוגעים בדבר וביטוי לאחריות המשותפת למכשיר זה, שיש לו אספקטים מדיניים רבים ועדינים ביותר. הצעתי לשר הבטחון שישאיר את ההסדר הישן על כנו, לטובת הענין, או שיעלה את שאלת פירוק השותפות ברמה של שרים שעל דעתם נקבע ההסדר המקורי.

שר הבטחון לא היה מוכן לשנות את החלטתו, ואילו אני יצאתי לתקופה ממושכת לחו"ל ולא הספקתי להביא הדברים בפניך.

כל עוד לא שוחררתי על-ידיך מחלקי באחריות לפעולותיה של יחידה זו, אין אני מוסמך לראות עצמי פטור ממנה, ואולם אין באפשרותי כיום לקיימה למעשה.

כמו-כן הנני סבור כי רק חידוש השותפות הפעילה יכול להבטיח תיאום יעיל במדיניות המכשיר הזה, ואני מוכן להסביר את השקפתי אם אדרש לכך.

בגלל חשיבות הענין רצוי לדון בפרשה זו בהקדם, והנני מחכה להוראות על ההסדר הסופי.

א. הלפרין

ראש המוסד לתפקידים מיוחדים"

העתק לשר הבטחון — אישי בהחלט.

המשיך איסר וסיפר לועדת אולשן: “תגובה משר הבטחון לא קיבלתי. ראש הממשלה השיב לי בעל-פה וסיפר כי היה דיון בין שרים באחד מימי השבוע (השבוע הראשון של חודש אוגוסט). הועלתה שאלת האחריות ונקבע הסדר. על ההסדר לא שמעתי”.

 

גיבלי מדווח ללבון    🔗

מכתבו של איסר והשאלות שהופנו אל שר הבטחון בועדת השרים הניעו את פנחס לבון לבקש מגיבלי דו"ח בכתב.

אז מחליט גיבלי לקרוא לרוברט (אלעד) לבוא לארץ כדי לדווח. ב-5 באוגוסט נשלחת אליו הוראה במברק דרך גרמניה לצאת ממצרים לאירופה ולהתקשר ב-11 באוגוסט עם כתובת הקשר שלו בפאריס, לשם קבלת הוראות. ב-8 באוגוסט שולח גיבלי ללבון דו"ח שני בכתב, בעקבות המיזכר מ-26 ביולי.

דו“ח זה, על “הפעילות במצרים — יולי 1954”, נשלח אל שר הבטחון בלבד, וגם הפעם אין גיבלי משתף את לשכת הרמטכ”ל בידיעת הדברים. דו"ח זה נסב על המאסרים ועל ההוראות שניתנו לאחר הכשלון, אולם אינו מפרט את ההוראות שניתנו לפני הפעולות (הידיעות על הפעולות והמאסרים הכלולות בדו“ח זה הועתקו מילולית מן הדו”ח של בנצור מ-1.8.54 בנאמנות כזאת, שגם שגיאות הכתיב, וגם שיבושי השמות והמקומות, הועתקו בו ככתבם וכלשונם, ויש בהם משום ראיה נוספת לאותנטיות של הדו"ח מה-1.8).

הדו“ח הזה חוזר ומאשר את המיזכר המידי על מאסר אנשינו, והוא מציין כי האנשים ששמותיהם נתפרסמו בהודעה המצרית נמנים עם “אנשינו ביחידת המבצעים”, שהיו בארץ ושהוחזרו למצרים “בשליחות התפקיד”. עוד נאמר בדו”ח: “אין בידינו, בינתיים, כל דו”חות אחרים ממקורות שלנו על מסיבות המעצר והתגלותם של הבחורים. הידיעות שהופיעו בעתונות בארץ לקוחות מן הידיעות של שידורי הרדיו והעתונות הערבית".

כן נמסר בדו"ח, כי “ההוראות שניתנו לאחר מכן היו: יציאתה ממצרים של אחת הבחורות (ויקטורין ניניו), ששימשה מקשרת ושמעצרה עלול לגרום למעצרים נוספים (טרם קיבלנו אישור אם קיבלה הידיעה עוד לפני מעצרה — נאמר בדו"ח); הסתרת כל חומרי חבלה וציוד שהוכן לפי הוראותינו בנידון; יציאתו לאירופה של אחד ממרכזי הרשתות” (המברק אל רוברט מ-5 באוגוסט).

כן נאמר בדו"ח, כי “נבחנת אפשרות של הגשת עזרה משפטית לנעצרים, וכי דיווח נוסף יועבר לשר הבטחון בהקדם”. כל ההוראות הללו מבוססות על ההנחה שיש במצרים ארגון, ויש מי שיקלוט הוראות ויפעל לפיהן.

שום דיווח נוסף לא הועבר לשר הבטחון, והוא אף לא טען מעולם שדרש מגיבלי דו"ח על “שליחות התפקיד” של “אנשינו מיחידת המבצעים”, ועל “ההוראות בנידון הכנת חומרי חבלה וציוד”.

יתרה מזאת: לבון היה רגיל “להזמין” מכתבים והודעות בכתב, ואפילו ממנהל לשכתו “אפי” עברון ביקש שינהג כך, “למען הסדר” (כאשר שרת הזמין אליו את גיבלי, כמתואר לעיל, וניסה לחקור אותו בענין ההדלפות, לא הסתפק לבון בשמיעת הסיפור בעל-פה, אלא ביקש מגיבלי למסור לו הודעה בכתב על המקרה. והיו מקרים דומים).

הדו“ח של גיבלי מה-8.8 לא כלל כל פרטים על ההוראות שניתנו, אם כי גיבלי אינו מעלים את העובדה שניתנו הוראות. אילו לא נתן לבון את ההוראה, כטענתו, ואילו חשד או הטיל ספק בהוראות שנתן גיבלי, מה מנע ממנו לבקש את נוסח המברקים, או את הדו”ח של מפקד היחידה?

בעשרות מקרים של ספק וויכוח ביקש לבון וקיבל לעיונו פקודות מבצע שניתנו בפעולות של צה“ל. כחודש וחצי לאחר מכן, ב-23 בספטמבר, קורא לבון בעתון ידיעה על מעצרו של מקס בנט. בו-ביום הוא מבקש ומקבל דו”ח מפורט בכתב על קורותיו ועל מעשיו של האיש, ועל ההוראות שניתנו לו בכתב ובעל-פה. חמישה חודשים לאחר מכן, ב-31 בדצמבר 1954, מבקש לבון ומקבל בו-ביום את כל המברקים ששודרו למצרים.

נוכח יחסיו המתוחים עם שרת ועם יתר השרים (ביומן שרת מאותם ימים חוזרים ונשנים הביטויים על הצורך לפטר את לבון), היה לבון זקוק להגנה עצמית ולתיעוד מתאים שיוכל להסתמך עליו, ואילו דווקא לאחר מעשה “העסק הביש” אין לבון מבקש שום חומר בכתב בנוגע להוראות שניתנו.

הסיבה לכך ברורה; לבון טען בפני שרת שאינו יודע דבר על הפעולות וגיבלי אמר לאיסר (בידיעת לבון) כי ניתנו הוראות לתכנון ולא לביצוע. כיון שזה היה אז הקו המשותף ללבון ולגיבלי, לא רצה לבון שיהיה ברשותו, או אפילו ברשות גיבלי, חומר בכתב המוכיח את ההיפך. הוא ביקש מגיבלי לשלוח לו דו"ח בכתב רק על המאסרים, אבל לא על ההוראות.

 

לבון: אני מנהל חקירה    🔗

כאשר נשאל לבון בועדת אולשן-דורי מתי התקיימה השיחה הראשונה בינו לבין שרת בענין זה, השיב: “בין ספטמבר לאוקטובר באיזה שהוא תאריך. אם היתה אחרת, אינני זוכר אותה”. שואל אולשן: “עד ספטמבר הוא לא התעניין?” לבון: “לא שאל, עד כמה שאני זוכר”.

אולם האמת היא שמשה שרת התעניין ושאל, ולא רק הוא, אלא גם שלושת השרים האחרים התעניינו ושאלו. על כך העיד איסר הראל:

"כאשר ראש הממשלה סיפר על פגישת השרים, הוא אמר בין השאר, שכאשר שאלו את לבון על מה שקרה במצרים, השיב לבון: ‘אני על זה אינני יודע’. זה היה צריך להיות באוגוסט. שר הבטחון הוסיף: ‘אני מנהל חקירה’. באותו רגע היה לי ברור ששר הבטחון רוצה להטיל זאת על מישהו אחר.

“לבון שתק עד פגישת השרים, והתנהגותו עוררה חשד. היה עליו להתחיל לחקור מיד. הוא היה צריך לחקור מיד את הרמטכ”ל, את בנימין ואחרים. איני מאמין, כי ניהל חקירה שלא באמצעותם. אם עשה כן, היה זה רק כדי לנקות את עצמו, אך לא לצורך ברור הענין לגופו.

“מאחר ששמעתי שלבון הודיע בפגישת השרים שלא ידע על הפעולות במצרים, חיכיתי לחקירה מצדו. אך משלא באה חקירה מצדו, ראיתי זאת כתכסיס שלו להרוויח זמן”.

ואכן, לאחר קבלת הדו"ח מגיבלי ב-8 באוגוסט, לא נקט פנחס לבון כל יוזמה, לא ערך כל חקירה, ולא היתה מצדו כל תגובה אחרת לענין זה.

בעיני אולשן ודורי היתה התנהגות זאת של לבון מקור עיקרי לספקנות ולאי-אמון בגירסתו לשאלת מתן ההוראה, כפי שחזר וקבע אולשן פעם אחר פעם.

במבט לאחור אפשר לקבוע, כי בתגובה מיידית זאת, באותה התכחשות ראשונה של לבון ושל גיבלי למתן ההוראה לביצוע, בימים הראשונים שלאחר המפולת במצרים — סוף יולי ותחילת אוגוסט — הפך “העסק הביש” ל“פרשת לבון”. אז נטמנה פצצת-הזמן העתידה להתפוצץ לאחר מכן ולרדוף את גורלם של שני “השותפים” — לבון וגיבלי — פעם אחר פעם, לאין קץ.

 

אלעד מוסר דין וחשבון    🔗

אלעד הגיע לארץ בשעת לילה מאוחרת במוצאי-שבת, 14 באוגוסט 1954. בארץ הוא מתקבל על-ידי מפקדיו וחבריו כגיבור לאומי, כאיש שהצליח, בהעזתו ובפיקחותו, להימלט מלוע הארי.

ולא בידיים ריקות נמלט. הוא מביא אתו את מכשיר השידור הזעיר, כדי שלא יפול בידי המצרים. מיד לאחר המאסרים, מספר אלעד, הוא הסתכן ונכנס ל“דירה 107” באלכסנדריה, ניקה אותה מן החומר החשוד ונטל אתו את המכשיר. לאמיתו של דבר עשה זאת שמואל עזאר המנוח, החבר הרביעי בחוליית אלכסנדריה, שהועלה אחר-כך לגרדום; אולם הלה היה אז במאסר במצרים, ולא היה יכול להכחיש את התרברבותו של אלעד.

זמן קצר לאחר שניצל בנס והגיע לחוף מבטחים מבּיע אלעד את נכונותו למעשה הקרבה נועז. כאן הוא שומע כי אורבת סכנה לבחורה (ויקטורין ניניו), וכי דרכה עלולים המצרים לגלות את עקבותיו של “דוד” (מקס בינט). אלעד מתנדב לחזור מיד למצרים, לנסות להציל את הבחורה ולהבריח יחד אתה את הגבול.

הוא מספר למפקדיו, כי בטיול שערך פעם ממצרים ללוב התיידד עם קצין משמר מצרי בגבול לוב, ושיחק אתו שחמט. הוא סמוך ובטוח, כי יש ביכולתו להעביר את הבחורה בלי קושי. בנצור מתיחס ברצינות לתכנית זאת, ואף מתחיל לעסוק בהכנת דרכונים. לבסוף פוסל גיבלי את התכנית, בהיותה נועזת והרפתקנית יתר על המידה. “מניותיו” של אלעד עולות עקב התנדבותו זאת. בשיחות עם מפקדיו וחבריו הוא מתפאר ומשתחץ בלי גבול.

בכל סיפוריו ותיאוריו על קורותיו במצרים מופיע אלעד כמאשים וכמחשיד. הוא מתאר את רמתם המפוקפקת של אנשי החוליה, את פזיזותם ואת חוסר אחריותם. הוא מגדיר אותם כ“תנועת-נוער” חסרת כל הכשרה מודיעינית וקונספירטיבית. את עיקר האשמה לכושרם הירוד הוא תולה במפקדם הקודם אברהם דר. בנוסף לכל אלה תולה אלעד באנשי החוליה חשדות חמורים ביותר.

בשדה-התעופה בלוד קידם את פניו של אלעד חברו ומפקדו סגן אלוף מוטקה בנצור. כמו בפאריס, חודשיים וחצי קודם לכן, נערכה פגישתם גם הפעם בארבע עיניים. חלק ניכר ממה שנאמר בשיחה זאת הוא סודם הכמוס של שניים אלה, אולם פרטים רבים ממנה אפשר להסיק באורח שאינו משתמע לשתי פנים.

שלושה ימים לאחר בואו של אלעד (ב-17 באוגוסט) כתב בנצור לראש אמ“ן דו”ח על פרטי המאסרים של אנשי החוליות ועל אימוניהם בארץ (כדי להעריך את מה שעלול להתגלות למצרים, במקרה שלא יעמדו האנשים בחקירה ויגלו את כל מה שידוע להם).

בדו"ח זה כותב בנצור, כי נאסרו “חמישה-ששה אנשים”. רק שלושה שמות הוא מציין בודאות. היו אלה השלושה ששמותיהם פורסמו, בלאו-הכי, בהודעות הרשמיות של המצרים. לגבי זהותם של שניים או שלושה נאסרים נוספים מביא בנצור את השערותיו של אלעד. השערות אלה היו מסולפות ביודעין, ובעיקר הן סולפו לגבי החבר הרביעי בחוליית אלכסנדריה, ז’אק (שמואל עזאר).

בחקירותיו המאוחרות בשנת 1958, לאחר מעצרו בישראל, הודה אלעד כי ידע בודאות על מאסרו של עזאר (ז’אק) עוד לפני שעזב את מצרים; אולם עתה, באוגוסט 1954, אין הוא מספר זאת לבנצור.

עם ז’אק קיים אלעד כמה פגישות לאחר שנעצרו שלושת חבריו. עתה, משהגיע לארץ, מנסה אלעד להטיל על ז’אק צל של חשד עכור: “הוא לא הופיע למפגש שנקבע אתו, והמקום היה שמור על-ידי בולשת”. לאחר מכן הירבה אלעד לספר איך ניצל בנס מידי אנשי הבולשת המצרית שארבו לו (הוא הקדים לבוא לפני השעה היעודה, נכנס לחנות שממול מקום המפגש, וכך ראה את אנשי הבולשת התופסים עמדות מסביב ואת מכוניתם).

 

“בגלל כרטיס קולנוע נפלה רשת”    🔗

איך נאסרו האנשים? גם בענין זה סיפר אלעד סיפור שקר:

הנרי (פיליפ נתנזון) לא טרח להכין מראש כרטיס להצגה הראשונה בקולנוע, והצליח להיכנס רק להצגה השניה, אך בינתיים נגמרה ההשהיה ו“הפצצה” התלקחה בכיסו (לאמיתו של דבר נתפס הנרי בשעה 6.30, כאשר נכנס להצגה הראשונה. אולם אז לא היו ידועים עדיין בארץ כל הפרטים, ואיש לא יכול היה להכחיש את תיאורו של אלעד).

“בגלל כרטיס קולנוע נפלה רשת”, נוהג היה אלעד לומר, תוך השמעת דברי זלזול בערכם ובכושרם של אנשי החוליה. בדבריו בענין זה האשים אלעד את קודמו בפיקוד על אנשי החוליות (אברהם דר), ואת מפקדיו: “איזה מין אנשים נתתם לי… בגללם כמעט נאסרתי גם אני”.

מי ביצע את הפעולות הראשונות? בועדת אולשן-דורי סיפר אלעד:

“ב-25.7 נפגשתי עם עותמן נורי, ראש שירות המודיעין המצרי, שסיפר לי כי תפסו תא קומוניסטי האחראי להצתות, וכי עוד מעט יגיעו אל המפקד” (בכך רמז לסכנה שארבה לו).

אלעד ידע לספר, כי גם הנספח הצבאי האמריקאי שעמו שוחח, כביכול, למחרת מעשי ההצתה, אמר לו כי אלה בוצעו על-ידי קומוניסטים.

בעדותו בשבועה בועדת כהן אמר בנצור: “כשאלעד חזר בפעם הראשונה שאלנו אותו מי ביצע את הפעולות (הראשונות), והוא אמר כי קומוניסטים ביצעו אותן ולא אנחנו”.

בקשר לגירסה זאת העלה אלעד שתי אפשרויות: האחת, שהמצרים מנסים לייחס לבחורים שנעצרו גם את הפעולה בספריות האמריקאיות, כדי שיהיה חומר מרשיע נוסף נגדם; השניה, שפייר וחבריו היוו, באמת, תא קומוניסטי שהסתנן לתוך שורותינו, ואולי ביצע את מעשי ההצתה אחד מחברי החוליה לשעבר, שהפך אחר-כך לקומוניסט?

לסברה זאת היה על מה להסתמך, לכאורה. ראשית, חברי החוליה עצמם, בהתאם לתידרוך שקיבלו, טענו בחקירותיהם הראשונות כי הם קומוניסטים, או שמאלנים בנטיותיהם, וכי בזמן לימודיהם בצרפת הם הסתובבו בחוגים קומוניסטיים. שנית, בין אנשי החוליות היו חניכי תנועת “דרור”, שהשתייכו למפ“ם (שכללה אז גם את “אחדות העבודה”). כמה מחבריהם היו מ”אנשי סנה" והיו מעורבים לאחר מכן בחוגים קומוניסטיים.

אברהם דר, שהיה המפקד הראשון של החוליות, הגן בתוקף על אנשיו ודחה כל חשד לגבי נאמנותם. כאשר נחקר דר על-ידי לבון בסוף דצמבר 1954 (לפי רישום השיחה על-ידי “אפי” שהוגש לועדת אולשן) הוא אמר:

“אנשינו היו רציניים ביותר ולא פרחחים, והוא יכול לומר כמעט בביטחה שאינו סבור, כי היו קשורים בגורמים זרים (שניים מהאנשים שהיו קשורים אתנו נתפלגו בזמנו מהקבוצה שהיתה נתונה להשפעת מדריך מהקיבוץ המאוחד)”.

לועדת אולשן-דורי סיפר אברהם דר: “נשאלתי על-ידי שר הבטחון אם היו שמאליים. נכון, הם היו שמאליים, אך אין זה מעיד כי היו קשורים עם ארגונים שמאליים”.

בפעם הראשונה שמע אברהם דר על חשדו זה כלפי אנשיו מפי בנימין גיבלי בפאריס בחודש אוקטובר 1954, והוא דחה אותו בכל תוקף.

אולם בינתיים חלו שתי התפתחויות שנתנו סימוכין נוספים לסברתו של אלעד: ב-7 באוקטובר 1954 פורסמה בעתוני מצרים ידיעה על מעצר “כנופיה ציונית חדשה”. בגוף הידיעה נאמר, כי מחלקת החקירות הפליליות בקאהיר עצרה שבעה אנשים העובדים “לטובת ישראל ולטובת הקומוניזם”. לאחר מכן הופיעו ידיעות אחדות על “הרשת הקומוניסטית” שחבריה היו יהודים וציונים. האם אין קשר כלשהו בין מעצר שתי הרשתות הללו? שאלו את עצמם בדאגה גיבלי ובנצור. אולי אמת היא שאנשי החוליה פעלו בהשראה קומוניסטית?

 

אפשרויות מביכות    🔗

באותו זמן נודע ממקורות מהימנים, כי המצרים הניחו נרתיקי משקפיים בספריה האמריקאית לאחר מעשה, כדי להוכיח את “הקשר ההדוק” בין כל מעשי ההצתה.

בועדת אולשן-דורי אמר גיבלי:

“ב-23.7 היה נסיון הצתה של קולנוע (על-ידי נרתיק משקפיים). ענין המשקפיים כאמצעי הצתה במקרה זה, ובמקרים של ה14.7-, נזכר רק בחקירות המאוחרות”.

אלעד אמר זאת בפה מלא. הוא הכחיש כי ההצתה בבתי-הקולנוע נעשתה באמצעות נרתיקי משקפיים. בועדת אולשן-דורי הוא אמר:

“לא שמעתי על גירסת נרתיקי משקפיים בשתי הפעולות הראשונות (דואר וספריות). בהצתה בבתי-הקולנוע היה צריך להשתמש בקופסת סיגריות. נראה שהמצרים ייחסו זאת לאחר מעשה”.

סברה זאת על “יחוס לאחר מעשה” השמיע אלעד באוזני בנצור וגיבלי מיד לאחר בואו לארץ באוגוסט (אגב, הסיפור של אלעד על השימוש ב“קופסת סיגריות” במקום ב“נרתיק משקפיים” הוא שקר נוסף המחשיד אותו).

מכל הגילויים הללו לא יכלו גיבלי ובנצור להגיע למסקנה ברורה בנוגע לזהותם של מבצעי הפעולות הראשונות. שתי האפשרויות נשארו פתוחות:

א. יתכן שהפעולות בוצעו באמת על-ידי קומוניסטים, יוחסו לאנשינו על-ידי המצרים, והללו הודו באשמה זו בלחץ העינויים.

ב. יתכן שאנשינו היו מעורבים בחוגים קומוניסטיים ופעלו לפי השראה זרה, או על דעת עצמם.

שתי האפשרויות היו מביכות ביותר, מה עוד שאינן ניתנות להוכחה. בינתיים יושבים האנשים בבית-סוהר. האם אפשר להתכחש להם על סמך חשדות בלבד? עד שיתבררו פרטים נוספים מעדיף ראש אמ"ן בנימין גיבלי לא להפיץ את החשדות הללו.

יש גם אפשרויות אחרות. יתכן גם שאלעד גילה לבנצור את אחריותו לשתי הפעולות הראשונות, ותירץ אותן כפעולות של אימון והכשרת האנשים לקראת המבצעים הצפויים. יתכן שאלעד טען כי כך הבין את סמכותו כמפקד החוליות ואת הוראות הכוננות שנתן לו בנצור בפאריס.

בחקירותיו המאוחרות הציג אלעד את עצמו כשליח בלבד, או כמקשר, בעוד המפקד הממשי במקום היה פייר, שקיבל מאלעד רק הנחיות כלליות. יתכן גם שאלעד טען כי הוא מצדו נתן לפייר הנחיה כללית על פעולות האימון, ואילו הלה ביצע לפי הבנתו.

טענות כאלה, אם נטענו על-ידי אלעד, העמידו את בנצור בפני הדילמה: להאשים את אלעד בחריגה מהוראות ומתחומי סמכות, או לקבל על עצמו את האחריות לאי-ההבנה שקרתה ולגונן על אלעד גם מפני גיבלי. אם אכן עמד בנצור בפני דילמה כזאת, מסתבר שבחר בדרך השניה וחיפה על אלעד גם בפני גיבלי.

 

“דו”ח פרשת פייר"    🔗

אלעד יצא ממצרים ב-7 באוגוסט, ומרומא שלח לארץ את מכשיר השידור הזעיר. הוא המשיך בדרכו לאוסטריה, לגרמניה ולצרפת לטיפול בעסקיו המסחריים. מפאריס הוא טס לארץ כעבור שבעה ימים.

מיד בהגיעו לאירופה הוא כותב “דו”ח על פרשת פייר“. בתחילת הדו”ח כותב אלעד:

“דו”ח זה נכתב ברובו מהזכרון, מיד בחזרי לאירופה, על סמך רשימות ציון קצרות ביומן העבודה הרשמי שלי. הדו“ח הזה דן בפרשת החוליות בגושן מרגע התקשרותי אתם עד המעצרים, סילוק השאריות לאחר המעצרים והערות כלליות”.

בדו“ח זה לא הוזכרו שתי הפעולות הראשונות בדואר ובספריות האמריקאיות, אלא הודגשו הפעולות בנמל אלכסנדריה (שלא היתה ולא נבראה) ובתחנת הרכבת בקאהיר (שנכשלה). כן נמסר על הפעולה בבתי-הקולנוע שנעשתה לשם הסוואה. כל הפעולות הללו בוצעו, לדברי הדו”ח, לאחר שקלט אלעד את הוראת הביצוע ב“קול ישראל” ביום ראשון ה-18 ביולי 1954, וביום חמישי ה-22 ביולי 1954. את ההוראה ששודרה באלחוט לא קלט כלל; את המכתב בעל התוכן הסמוי לא קיבל.

האם האשים אלעד בדו"ח זה במפורש את אנשי החוליה בכך שיתכן שהיו קומוניסטים, או שהאשימם רק בפזיזות ובחוסר אחריות (“בגלל כרטיס קולנוע נפלה רשת”)? או אולי לא העלה אלעד את האשמותיו על הנייר והשמיע אותן רק על-פה עקב חומרתן ומשום שלא יכול היה להוכיחן?

הדו"ח הזה הוגש בגירסתו הקיימת לועדת אולשן-דורי בתחילת ינואר 1955 (ראה בעמודי התצלומים). כלולים בו פרטים כוזבים על הפעולות במצרים ועל פעולותיו של אלעד עצמו, שיש בהם כדי לחפות על תפקידו בהסגרת הרשת לידי המצרים וכדי להחשיד בכך את חברי הרשת עצמם. נרמזות בו האשמותיו של אלעד כלפי אנשי החוליה ומורגש נסיונו לגולל עליהם את האחריות למפולת.

אלעד מתאר את אנשי החוליה כטיפוסים של “פלמחניקים” פזיזים, הששים לפעולה בלי להקפיד על מילוי הפקודות ועל כללי הקונספירציה. דו“ח זה נקרא: “דו”ח אלעד על פרשת החוליות”, או “דו”ח פרשת פייר" (על זהות שני הדו"חות הללו העיד אלעד במשפטו, והעידה המזכירה שהדפיסה אותם, דליה, כפי שיסופר להלן).

דו"ח כוזב זה לא נבדק על-ידי המשטרה בשנת 1960 משום שנקבע בטעות שהוא נעלם, אך באמת היה טמון בתיקי ועדת אולשן יחד עם מסמכים אחרים שלא הובאו לידיעת ועדת כהן והמשטרה.

במהלך חקירותיו ומשפטו משנת 1958 ואילך טען אלעד, כי דו“ח זה הודפס מחדש תוך שינוי פרטים אחדים לפני שהוגש לועדת אולשן. כן סיפר אלעד ל”פטי" הרכבי בפאריס (בפברואר 1955), כי הדו“ח נגנז ולא הועבר לידיעת הרמטכ”ל. מתקבל על הדעת שמסמך זה, שהיה כוזב מתחילתו ועד סופו, אכן נדפס פעמים אחדות. בחקירותיו המאוחרות טען אלעד, כי בדו“ח המקורי היו כלולות גם שתי הפעולות הראשונות (בדואר ובספריות) שנעשו, לדבריו, לפי הוראותיו של בנצור בפאריס ועל דעתו של שר הבטחון פנחס לבון. אולם גם אם הודפס הדו”ח המקורי מחדש בשינויים, וגם אם לא הועבר תוכנו לידיעת הרמטכ"ל, אין בכך כדי להוכיח כי היו כלולות בו שתי הפעולות הראשונות, ואין בכך הוכחה, לכאן או לכאן, לגבי ההוראות שנתן בנצור לאלעד בפאריס.

גם הדו“ח של בנצור מ-1 באוגוסט לא הועבר לידיעת הרמטכ”ל, וגם בדו“ח זה לא נכללו שתי הפעולות הראשונות. היו לגיבלי סיבות אחרות להסתרת דו”חות אלה מידיעת דיין, כפי שיוסבר להלן.

השינויים שחלו ב“דו”ח פייר" היו מיועדים להתאים לעדותו של אלעד שנמסרה בעל-פה, בכל אחד מהשלבים שבהם שינה וסילף את עדותו לגבי הפעולות הראשונות, ולגבי ההוראות שקיבל בפאריס. בדו“ח כתוב כי פגישתו הראשונה של אלעד עם אנשי החוליות היתה ב-4 ביולי. זאת, כדי לוודא שהוא לא יכול היה לתת לאנשי החוליות הוראה לבצע את הפעולה הראשונה ב-2 ביולי לפני שנפגש אתם. יתכן שבדו”ח המקורי ציין תאריך מוקדם יותר לפגישה הראשונה. אין שום נפקא מינה בין הגירסות השונות של שקריו של אלעד שהשמיע בעל-פה ובכתב.

 

דיין חוזר לארץ    🔗

חמישה ימים לאחר בואו של אלעד לארץ, בעוד מתנהלים אתו הבירורים הראשונים ב“פרשת פייר”, הגיע לארץ הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין (19.8). בשביל גיבלי היה זה רגע קשה ומבשר רע.

הרמטכ“ל התנגד להפעלת יחידה 131 וניבא לכשלונה הודאי, ואשר יגור בא. כל צעדי ההכנה להפעלת היחידה נעשו בשעה שהרמטכ”ל היה עדיין בארץ, בניגוד לרצונו, בלי ידיעתו ומאחרי גבו. הרמטכ“ל נתן את הסכמתו לקשר הישיר שבין ראש אמ”ן לבין שר הבטחון לצורך מסירת אינפורמציה בלבד, ולא לשם קבלת הוראות מבצעיות. ביחסיו עם דיין היה גיבלי במצב של אדם שנתפס בקלקלתו, והוא משתדל לטשטש ככל האפשר את פעולותיו ואת אחריותו לכשלון.

גיבלי העדיף להסתיר את הפרטים על נסיעת בנצור לפאריס, על הוראות הקשר והכוננות שנמסרו בסוף חודש מאי, על התקשרותו של אלעד עם האנשים במצרים ועל הכנסתם לפעולה, על כך שהללו פעלו על דעתם עצמם בלי לקבל הוראת ביצוע, ועל כל יתר הבזינות שעשו אנשי היחידה, לפי השמצות אלעד.

עתה נודע גם לבנצור שהפעלת 131 היא לצנינים בעיני הרמטכ"ל, וכי גיבלי נטה להעלים מפניו את כל צעדי ההכנה שנעשו מאחרי גבו (עד נסיעתו של הרמטכ“ל לחו”ל ב-12 ביולי).

הרמטכ“ל חזר ביום חמישי (19 באוגוסט), ולמחרת היום שמע מממלא מקומו אלוף יוסף אבידר דו”ח על הנעשה בתקופת היעדרו. בין היתר שמע כי הפעולות במצרים בוצעו בלי שנמסרה ללשכת הרמטכ“ל כל הודעה לפני מעשה או לאחריו. בענין זה קיים הרמטכ”ל מחזור של שיחות בשבוע שלאחר מכן (יש לזכור כי באותם ימים לא זכה נושא זה לעדיפות גבוהה. היו לרמטכ"ל, החוזר מסיור לימודים ממושך בארצות-הברית ובצרפת, נושאים דחופים וחשובים יותר מכל הבחינות).

בתחילת השבוע שוחח על כך עם גיבלי. גיבלי מסר לו כי קיבל הוראה מלבון להפעיל את היחידה, אולם הוא לא העביר לדיין את כל המסמכים שהצטברו בענין זה: דו“ח בנצור מ-1 באוגוסט, דו”ח גיבלי ללבון מ-8 באוגוסט, ודו"ח אלעד (“דו”ח פייר") מאמצע אוגוסט (וודאי שגיבלי לא מסר לדיין על נוכחותו של אלעד בארץ עד ל-2 בספטמבר).

סיפר דיין (בעדותו בועדת אולשן-דורי): “כשחזרתי ולא מצאתי מסמכים על הפעולה דרשתי שיכתוב דו”ח אך לא דחקתי תחילה, כי כל הענין היה בסימן שאלה". גיבלי העדיף להמעיט ככל האפשר באינפורמציה על פרשת הפעולות במצרים, שהורתה היתה בחטא ולידתה בכשלון.

דיין נפגש גם עם בנצור, כדי לשמוע ממנו מה קרה במצרים — והתרשמותו השלילית ממפקד זה התחזקה. בהיות דיין בחו“ל התרחש כזכור אסון מעגן שבו נהרג סגן-אלוף דב הררי, שעמד להחליף את בנצור כמפקד היחידה. דיין מחליט לסלק את בנצור מיד ולמנות את יוסי הראל (מי שנודע לימים בכינוי “הגבר היחידי בצה”ל") כמפקד היחידה. בעקבות שיחה זאת נודעה לבנצור התרשמותו השלילית של הרמטכ”ל ממנו אישית, מהפעלת היחידה בלי אישור של דיין ומכל צעדי ההכנה שנעשו בלי ידיעתו ובניגוד לרצונו. ידיעה זאת הדאיגה מאוד את בנצור והיא עתידה לגרום להסתבכותו בדיווחים כוזבים.

 

“אפי”: לבון אינו מסתייג    🔗

עם לבון לא שוחח דיין במישרין על נושא זה, אך הוא דיבר עם מזכירו “אפי” עברון, שאמר לו כי לבון אינו רוצה לשוחח על הנושא. בועדת אולשן סיפר דיין:

“היחסים לא היו כאלה שיכולתי לשאול את לבון אם הוא מסתייג (ממתן ההוראה). שאלתי את ‘אפי’, ו’אפי' השיב לי שלא. ‘אפי’ אמר: 'לבון אינו מסתייג, אבל הייתי בשיחה שבה ניתנה הוראה לתכנון, אך לא לפעולה”.

גם “אפי” הסביר מדוע שאל דיין אותו ולא את לבון עצמו. סיפר עברון בועדת אולשן:

“הרמטכ”ל נמצא אתי ביחסים ידידותיים ונהג להשתמש בי כצינור להודעה או לשאלה לשר. בכלל, כל הקשר שלו עם השר היה דרכי. רק לעתים נדירות פנה אליו במישרין… כשחזר הרמטכ“ל הוא דיבר אתי על מה שקרה במצרים, ואמר שלפי גיבלי הופעלה היחידה על-ידי שר הבטחון. הרמטכ”ל אמר שאנו נמצאים במצב לא נוח היות והיחידה שהופעלה… לא נועדה לפעולה כזאת. עניתי לו מיד, כי אם גיבלי מסתמך על השיחה שאני מדבר עליה, הרי זה חוסר אחריות משווע, כי באותה שיחה דובר, לכל היותר, על הוראה לתכנון. הרמטכ“ל אמר שאינני יודע הכל, וכי בנימין אומר שהתקיימה שיחה בה השתתפו רק הוא ושר הבטחון”.

בעדותו בועדת אולשן טען “אפי” שגם הוא עצמו לא הגיע לכלל שיחה עם לבון על נושא זה. “אפי” אף ניסה להסביר זאת: “אף פעם לא ראיתי איש עצור וסגור לגבי האנשים העובדים אתו כמו שר הבטחון (לבון)”.

ביום שלישי, 24 באוגוסט, ביקר דיין בשדה-בוקר ושוחח עם בן-גוריון, הרושם באותו יום ביומנו:

“סיפר (משה) על הוראה תמוהה של פ. ל. (פנחס לבון) בשעת היעדרו, על פעולה במצרים (והיו צריכים לדעת שתיכשל). קלות דעת פלילית!”

היה זה מחזור ראשון של שיחות שקיים דיין, אך בכך לא הסתיים טיפולו בענין.

בעוד גיבלי ובנצור אכולים חששות ודאגות סביב “פרשת פייר” הסתומה, קפץ עליהם רוגזה של “פרשת דוד” (מקס בינט). אשתו של בינט יצאה ממצרים ב-31 ביולי, אולם הוא עצמו נשאר במקום, על-אף פניות אליו שיצא לחו"ל.

ב-12 באוגוסט נאסר. אשתו, שהיתה אז חולה, שהתה במקום נופש באוסטריה. לאחר שלא קיבלה תשובה למכתבים אחדים ששלחה אליו, החלה לדאוג. ב-26 באוגוסט היא ניסתה לטלפן, ולא הצליחה להשיגו. ב-28 באוגוסט נתקפה חרדה. היא החלה להריץ מברקים ומכתבים דחופים והודיעה למקשר של היחידה בפאריס כי היא עומדת לבוא אליו כדי לקבל הוראות מה לעשות. המברקים הללו הועברו מיד לארץ לידיעת בנצור וגיבלי. הללו חככו בדעתם על מי יש להטיל את הטיפול בענין.

ב-31 באוגוסט עמד אברהם דר לצאת לחו"ל בשליחות אחרת של היחידה. ב-30 באוגוסט מחליטים גיבלי ובנצור ברגע האחרון לבטל את המשימה הקודמת שהוטלה על דר ולשלוח אותו לאירופה כדי לטפל בהגנה המשפטית על מקס בינט.

החלטה זאת התקבלה באיחור של חודש. אמנם, בינט עצמו היה אשם בתפיסתו, משום שהוא נתבקש פעמיים לצאת לחו"ל וסירב, אף-על-פי-כן מן הראוי היה להקדים בנקיטת הצעדים הראשונים לארגון ההגנה המשפטית ולא להמתין עד היום האחרון של חודש אוגוסט.

דר נשלח באיחור, בלי הנחיות ברורות לפעולה, ולאחר בואו למקום קיבל הוראות סותרות. הוא פעל במהירות, וב-19 בספטמבר יצא עורך-הדין למצרים. לאחר מעשה התחילו גיבלי ובנצור להתחרט על שליחתו של דר לתפקיד זה והורו לו לעכב את עורך-הדין. דר ראה עצמו פטרונם של אנשי החוליות שהיו “אנשיו”, והאשים את בנצור באחריות למפולת (בנוסח של “אילו אני הייתי אחראי לענין, זה לא היה קורה”).

כך קרה שחודש ספטמבר הפך לחודש של התרוצצות מאוחרת של גיבלי ובנצור, של תלונות והאשמות, ושל הצטדקויות וחיפוש תירוצים לשאלות הנוקבות: האם היה איחור בקריאה אל בינט לצאת ממצרים? מדוע לא נשלחו אליו כל מסמכי הכיסוי שדרש? מדוע לא הוכנו דרכוני בריחה לשאר העצורים? שמא זאת הסיבה לכך שלא הצליחו להימלט ולהינצל?

כל ההתרוצצות הזאת לא הובאה תחילה לידיעתם של שר הבטחון ושל הרמטכ“ל. רק ב-23 בספטמבר הופיעה בעתונים ידיעה על מעצרו במצרים של “קצין גבוה” בצה”ל. לבון דרש וקיבל בו-ביום דו"ח מפורט על “פרשת דוד” מתחילתה. לאחר טענות ומענות בענין זה הוחלט כי אין לסמוך על אברהם דר, וכי על גיבלי עצמו לצאת לאירופה כדי לפקח על ארגון ההגנה המשפטית. רק לאחר צאתו של גיבלי מן הארץ (4 באוקטובר) הגיעו לארץ ידיעות ראשונות מעורך-הדין שחזר ממצרים.

בראשית אוקטובר החל גל של פרסומים בעתונות המצרית והעולמית על השלמת החקירות ועל העמדתם הקרובה לדין של הנאשמים. ב-12 באוקטובר התפרסם כתב האישום של התביעה המצרית וצל הגרדום החל לרחף על הנאשמים. מתפרסמים בהפרזה שמו ותפקידו של דר בהקמת הרשת, והוא נודע כנאשם מספר אחד. הוא נזקק לדרכון אחר, כדי שיוכל להתנועע באירופה בלי למשוך תשומת לב.

גם לצורכי ההגנה המשפטית היו דרושות תעודות שונות. היה צורך להוכיח את הנתינות הזרה של בינט ושל אשתו, להתאים את הפרטים הביוגרפיים הדרושים, ול“עדכן” את הדרכונים שלהם בהתאם לכך. “טיפול” זה בנירות נעשה תחת לחץ של זמן ותוך התעלמות מהנוהל הרגיל, שנעקף עקב חרדתה של אשתו של בינט והאשמותיה.

חלק מן העבודות בוצע בלילה, בגלל השעה הדוחקת. רוב אנשי המחלקה באמ“ן שהיתה הממונה על כך לא ידעו מהי סיבת ההתרוצצות העצבנית של בנצור ושל מפקד מחלקתם בלילות סוף ספטמבר ותחילת אוקטובר 1954, והם השתדלו לנחש. כך קרה ש”ההתרוצצות המאוחרת" הולידה את הרינונים על זיופי מסמכים בקשר לפרשת מצרים.

 

גיבלי: דיין רצה להיפרע ממני    🔗

במחציתו השניה של חודש ספטמבר, בעיצומה של “פרשת דוד” ועוד לפני שנח בנימין גיבלי מזעפה של “פרשת פייר”, היה עליו להגיש לרמטכ“ל, על-פי דרישתו, דו”ח בכתב על כל פרשת הפעולות במצרים. הרמטכ“ל נוכח לדעת, כי שרשרת התקלות בענין זה רחוקה מסיומה. הוא התנגד בשעתו להפעלת היחידה ושלל את הקשר ההדוק מדי בין שר הבטחון לבין ראש אמ”ן. עתה רצה למנוע כל אפשרות של הישנות “העסק הביש” בעתיד. דיין ביקש מגיבלי להגיש לו דו"ח בכתב על הפעולות במצרים ועל ההוראה לביצוע שהוא קיבל, לדבריו, מלבון.

תחת לחצו של דיין התחיל גיבלי להכין את הדו“ח, אך הגשתו לרמטכ”ל נדחתה בטענה שחסרים פרטים נוספים להשלמתו.

בחודש ספטמבר התנסה דיין בויכוחים בלתי-נעימים עם שר הבטחון, שהתכחש למתן הוראות לאחת מפעולות התגמול. “היתה לי הרגשה שכדאי כי בנימין ירשום את הענין וכך יעצתי לו”, אמר דיין בועדת אולשן. “בנימין לא היה איש שלקח ברצינות את החשד שלבון יכחיש. את השאלה אני עוררתי והייתי צריך לנדנד לו”, הוסיף דיין. ואילו גיבלי אמר לאחר מכן: “דיין כעס על הקשרים ביני לבין לבון ורצה להיפרע ממני”.

ואכן, כאשר חזר הרמטכ“ל לארץ ב-19 באוגוסט הוא מצא “קשר של שתיקה” סביב “העסק הביש”. הוברר לו כי לשכת הרמטכ”ל “לא היתה כלל בתמונה”, וכי ממלא-מקומו אלוף אבידר אינו יודע כלום על מתן ההוראה ועל ביצועה.

קשר השתיקה של לבון וגיבלי מיד לאחר המאסרים (בסוף יולי ובתחילת אוגוסט) התבטא בכך שבנימין גיבלי העלים את האמת מאיסר, ושפנחס לבון העלים את האמת ממשה שרת, ובכך ששניהם גם יחד התעלמו מקיומו של יוסף אבידר ועקפו את לשכת הרמטכ"ל.

לבון העדיף לכסות בשתיקה על מתן ההוראה, ואילו גיבלי היה נאלץ לכסות בשתיקה גם על פרטי הביצוע. קשר שתיקה זה הסתבך והלך מעבר לכל שיעור ומידה. מאז שובו לארץ ניסה דיין להתיר את קשר השתיקה בין לבון לבין גיבלי. משנכשל — החליט לנתק אותו.

 

6: דיין מנתק את הקשר    🔗

ב-4 באוקטובר 1954 יצא ראש אמ“ן אל”מ בנימין גיבלי לאירופה, כדי לטפל בארגון ההגנה המשפטית על נאשמי קאהיר. לועדת אולשן-דורי ידע “אפי” עברון לספר, כי נסיעתו של גיבלי נעשתה על-פי הצעתו של משה דיין.

ביום הראשון לאחר צאתו של גיבלי, ב-5 באוקטובר 1954, הגיעה בשעות הבוקר אל ממלא-מקומו הוראה פתאומית מאת הרמטכ“ל לקרוא למפקד יחידה 131 מוטקה בנצור, ולדרוש ממנו דו”ח מלא על כל פרשת “העסק הביש”. את הדו“ח יש לכתוב מיד ולהעבירו בו-ביום ללשכת הרמטכ”ל, נאמר לממלא-מקומו של ראש אמ“ן. אם חסרים פרטים להשלמת הדו”ח, יוכל בנצור להוסיפם אחר-כך, ובלבד שיגיש את הדו"ח מיד.

ההוראה נמסרה לבנצור באותו יום בשעה 11.30 לפני-הצהרים. בנצור נטל את הדו“ח שכתב אל ראש אמ”ן ב-1 באוגוסט 1954, הכניס בו תיקונים משמעותיים, וכעבור כשעה וחצי הגיש לממלא-מקומו של ראש אמ“ן את “דו”ח האירועים במצרים ביולי-ספטמבר 1954”.

על דו“ח זה מה-5 באוקטובר 1954 ביסס פנחס לבון, לאחר מכן את עיקר טענותיו. על דו”ח זה התבססה גם ועדת כהן כאשר קבעה, כי בפאריס ניתנו הוראות ביצוע ולא הוראות קשר בלבד.

היה זה דו“ח כוזב במתכוון. לכל השינויים שהכניס בנצור בדו”ח החדש היתה מגמה אחת: הוא מחק כל ביטוי וכל פיסקה שהיה בהם כדי להעיד על כך שההוראות שניתנו בפאריס היו הוראות קשר וכוננות בלבד, והדגיש ככל האפשר את העובדה שהיו אלה הוראות ביצוע.

בדו“ח שנכתב ב-5 באוקטובר מתאר בנצור את הפגישה בפאריס כך: “בימים 3.6–31.5 נפגשתי למספר שיחות עם אלעד ובהן הסברתי לו את המשימה”. אולם בדו”ח של ה-1 באוגוסט היה כתוב: “בימים 3.6–31.5 נפגשתי למספר שיחות עם אלעד בהתאם למסוכם לקשר את אלעד עם הרשת המקומית על-מנת להפעיל את מכשירי הקשר שברשותם. הזמן שניתן לו — 3 חודשים”.

את כל המשפט הזה מחק בנצור מן הדו"ח השני. מחיקה נוספת: “נקבע תאריך משוער של התקשרות להפעלת הקשר עד לשבועיים לאחר הגיעו למקום וזאת, להבטיח בדיקת מצבו האישי (של אלעד) במקום”.

לפי הדו"ח השני לא היתה כלל בעיה של בדיקת מצבו האישי של אלעד, לא היתה דחיה של שבועיים עד להתחלת ההתקשרות, ולא ניתנה אורכה של שלושה חודשים עד להשלמת ההתקשרות.

סילוף נוסף באותה רוח נעשה בענין המברק ששלח אלעד מיד בהגיעו למצרים. בדו“ח של ה-5 באוקטובר כותב בנצור: “ב-28.6 הוציא אלעד את המברק ‘המשלוח אפשרי’, שפירושו היה התקשרות מוצלחת והתחלת ההכנות לביצוע המשימה”. ואילו בדו”ח של ה-1 באוגוסט כותב בנצור: “ב-28.6 הוציא אלעד את המברק ‘המשלוח אפשרי’, דבר שפירושו אפשרות שידור ב’קול ישראל', ובמיוחד סימן לאפשרות המשך משלוח מכתבים עם תוכן סמוי” (בדו"ח נמסרים כינויהן של שתי השיטות שבהן נכתבו ונשלחו אל אלעד שני מכתבים שונים עם תוכן סמוי שאותם היה צריך לקבל עם הגיעו למצרים).

על הפירוש המסולף של המברק “המשלוח אפשרי”, כפי שכתב בנצור בדו“ח של ה-5.10, הסתמך לבון באריכות כדי להוכיח שבפאריס ניתנו הוראות לביצוע מיידי. כל ההבדלים הללו בין שני הדו”חות טישטשו והעלימו את העובדה שבפאריס ניתנו הוראות קשר וכוננות ולא הוראות ביצוע, ויצרו במתכוון את המשמעות ההפוכה.

מה היתה מטרת הנסיעה לפאריס? בדו“ח הראשון כותב בנצור: “בראשית אפריל, עם חזרתו של ראש אמ”ן לתפקיד, החל בבדיקת המצוי בגושן (מצרים) ומידת אפשרות הפעלת האנשים במקום”. בדו"ח השני משווה בנצור לנסיעה אופי יותר תכליתי ויותר מיידי: “לקראת אפשרות הפעלת החוליות במצרים הוטל עלי לבדוק המצב”.

בפני ועדת אולשן-דורי העיד בנצור: “קראתי שוב את הדו”ח שלי מה-5.10. בשעתו הכנתי אותו בחיפזון. הדו“ח הזה אינו זהה עם העובדות. נסיעתי לחו”ל ב-26.5 היתה שיגרתית, לא לקראת הפעלת החוליות". ואכן, כל הנסיבות שלפני נסיעתו לאירופה, ושהיו מלוות במהלך הנסיעה ואחריה, מעידות כי היתה זאת נסיעה שיגרתית, וכי לא נילוו אליה שום צעדים מיידיים, כפי שתואר לעיל.

את תכנית נסיעתו לפאריס מזכיר בנצור במכתב לאלעד כבר בחודש פברואר 1954. ב-13 באפריל 1954 נשלחה הוראה בכתב לאנשי החוליות להגיע לפגישה בפאריס במחציתו השניה של חודש מאי.

הבדל בולט נוסף בין שני הדו“חות היה לגבי רשימת הפעולות שבוצעו במסגרת “העסק הביש”. בדו”ח הראשון (1 באוגוסט) לא מנה בנצור שום פעולה כ“פעולת אנשינו”. בדו“ח זה רק הועתקו ידיעות שהופיעו בעתונות וברדיו בארצות ערב ובישראל תחת הכותרת “הדים”. ואילו בדו”ח השני (5 באוקטובר) הופיעה רשימה של שמונה פעולות, ובהן שתי פעולות (דואר וספריה אמריקאית) שבוצעו לפני ה-16 ביולי.

 

בנצור: רוצים להתכחש לי    🔗

למה מנה בנצור את הפעולות הראשונות בין פעולות אנשי החוליה? הסבר חלקי לכך נתן לועדת אולשן, והסברים מפורטים יותר נתן בעדותו בפני “ועדת עמיעד” בשנת 1958 ובפני “ועדת כהן” בשנת 1960, שעוד ידובר בהן בפרקים הבאים.

סיפר בנצור לועדת אולשן: “ב-28 בדצמבר נקראתי לרמטכ”ל. הוא שאל אותי על כל פרשת הדו“ח, ושאל איך קרה שנעשו פעולות ב-2 וב-14 ביולי. השבתי שכתבתי כן, מפני שזאת היתה האוירה של אותם הימים, וכי לא ניתנו שום הוראות לבצע את המעשים של 2 ביולי ו-14 ביולי… אני מבין שכל הענין נובע מהדו”ח שלי, והאשמה עלי".

לועדת כהן אמר בנצור:

“הכנסתי גם את הפעולות ההן לרשימת הפעולות שלנו כדי לתת לבחורים שלנו קצת קרדיט נוסף”. לא מן הנמנע שבנצור רצה “לתת קרדיט” גם לעצמו. לאחר כשנתיים של פיקוד על היחידה וערב סיום תפקידו כמפקד, רצה בנצור להתפאר ולהבליט את העובדה שהיא הגיעה לכושר גדול יותר משהגיעה באמת.

לועדת עמיעד אמר בנצור שהוא רצה להחליש את הרושם הרע שהיחידה נכשלה באופן מגוחך (וטראגי) מיד בפעולתה הראשונה, וכי לא היה לו כל יסוד לומר לגיבלי שהיחידה מסוגלת לבצע אפילו “פעולות קטנות”. ואכן, זו יכולה להיות הסיבה למתן האופי הנמרץ, “התכליתי” ו“הביצועי” יותר לפגישת ההתארגנות שהיתה בינו לבין אלעד בפאריס.

על בנצור רבצה השאלה: על סמך מה אמרת לגיבלי, כאשר נשאלת ב-16 ביולי בערב, כי היחידה מסוגלת לפעול? בנצור רצה להבליט כי לפי מה שידע אז היתה היחידה בכושר כוננות גבוה יותר ומתקדם יותר מכפי שהיתה באמת.

יתר על כן, בנצור חשש לעורו. הוא ידע שדיין דרש להחליפו זמן קצר לאחר שהחל לכהן כרמטכ“ל. בנצור ידע, ככל הנראה, שדב הררי נקבע כמחליפו בעת היעדרו מהארץ בסוף יוני 1954. עם שובו של דיין מחו”ל באוגוסט 1954 הוא זימן אליו את בנצור, התרשם ממנו באורח שלילי ושוב דרש לזרז את החלפתו. נסיבות הזמנתו הדחופה אל ממלא-מקום ראש אמ“ן “מאחורי גבו” של גיבלי, ב-5 באוקטובר והדרישה שימסור את הדו”ח מיד — היה בהן כדי להוציא את בנצור משיווי משקלו ולסבך אותו בנסיון לגונן על עצמו, כפי שנדמה היה לו שהוא עושה.

מעיני בנצור לא נעלם הקונפליקט שבין הרמטכ“ל לבין ראש אמ”ן. העובדה שהדו“ח נדרש על-ידי הרמטכ”ל מיד לאחר יציאתו של גיבלי לחו“ל היתה ידועה לבנצור. לא נעלמה מידיעתו גם העובדה שהרמטכ”ל לחץ קודם לכן על גיבלי ודרש ממנו דו“ח בכתב על כל ההשתלשלות, וכי הלה השהה את הגשת הדו”ח בטענה שחסרים פרטים נוספים להשלמתו.

בנצור ידע שנקודת-התורפה העיקרית של גיבלי מבחינתו של דיין אינה הכשלון עצמו, אלא צעדי ההכנה שעשה בנצור בחודשים מאי-יוני, כאשר היה הרמטכ"ל בארץ. יתרה מזאת, כאשר נשאל גיבלי על-ידי איסר על מה שקרה במצרים, הוא השיב: “ניתנו הוראות לתכנון, אבל לא לביצוע”. פירושה של נוסחה זאת הוא, שהאנשים התחילו לפעול על דעת עצמם, או שההוראות לכוננות שניתנו להם לא היו ברורות. בשני המקרים רובץ עיקר האשמה על מפקד היחידה. לאחד מחבריו אמר בנצור: “רוצים להתכחש לי”.

על הפחדים שהיו לו מפני התכחשותו של גיבלי רמז בנצור בני ועדת כהן, אך בלי שהסתבך בהאשמות מרחיקות לכת. אמר בנצור: “היחסים ביני לבין גיבלי היו תמיד רשמיים גרידא. הלויאליות שלי, כמאז כן היום, אינה לאיש גיבלי, אלא לענין. בעצמי הייתי בארץ ערבית, ואין אני מוכן לסבול שיתכחשו לפקודות”.

ועוד: “זכורני מקרה שלפני הקמת ועדת אולשן אמר לי ראש אמ”ן, שהיתה שיחה בינו והרמטכ“ל ובין שר הבטחון, והוצע להציג את פרשת מצרים כאילו קרה מה שקרה בלי שניתנה פקודה מצדנו. סירבתי לשתף פעולה בדבר כזה… היה מעין ניגוד אינטרסים ביני לבין גיבלי, כי לא ידעתי אם שר הבטחון נתן או לא נתן פקודה”.

לבנצור היתה סיבה לדאגה נוכח העובדה שהדו"ח שמסר לגיבלי ב-1 באוגוסט לא הועבר הלאה. “פרשת פייר”, “פרשת דוד”, וההתרוצצות המאוחרת סביבן לא חיזקו את בטחונו של בנצור.

 

“תעלומה משולשת”    🔗

את הדו"ח של ה-5.10 כתב בנצור לא רק כדי “להוסיף קרדיט” לאנשי החוליה, אלא גם כדי “להוסיף כיסוי” לאלעד ולו עצמו. בנצור רצה למנוע כל אפשרות של התכחשות מצד גיבלי למה שנאמר בפאריס ולמה שנעשה במצרים. גיבלי עלול היה להסתייג מצעדי ההכנה שנעשו בפאריס, ולכן ייחס בנצור לגיבלי יותר ממה שעשה ויותר ממה שאמר, כדי שגיבלי לא יוכל להאשימו בכשלון — ראשית, כמפקדה של יחידה גרועה שלא הוכנה לפעולה כראוי; שנית, כמפקד שגילה פזיזות בהכנסת יחידה לפעולה בלי סידורי קשר ובטחון אלמנטריים; ושלישית, כמפקד שחרג מן ההוראות המוגבלות שקיבל ערב נסיעתו לפאריס.

כאשר דרש דיין דו"ח מלא מבנצור הוא חשב שזוהי הדרך לגילוי כל האמת, וכי רק לבון וגיבלי מסתירים אותה. דיין לא לקח בחשבון את האפשרות שגם בנצור אינו אומר את האמת (ושגם אלעד מכסה עליה).

גם ועדת כהן בחודש אוקטובר 1960, וגם משה דיין בחודש אוגוסט 1954, לא לקחו בחשבון את האפשרות שתעלומת “העסק הביש” מכוסה ב“קשר שתיקה” כפול — “קשר שתיקה אחד” בין לבון לבין גיבלי ו“קשר שתיקה שני” בין בנצור לבין אלעד, ושתחת שניהם טמון הגרעין הקשה של התעלומה הבסיסית של ביצוע הפעולות במצרים בהוראת אלעד (ומפעיליו המצרים). היתה זאת “תעלומה משולשת” — בגידת אלעד ושני קשרי השתיקה. כאשר ניתק דיין את קשר השתיקה הראשון הוא סיבך עוד יותר את קשר השתיקה השני ואת הפּקעת של שניהם סביב המפולת במצרים באשמת אלעד.

 

דיין דורש מגיבלי דו"ח    🔗

כאשר יצא גיבלי מהארץ היתה כוונתו לשהות בחו"ל שבוע אחד בלבד, אולם הוא דחה פעמיים את שובו, עד שחזר לבסוף כעבור שבועיים, בשעת לילה מאוחרת במוצאי חג הסוכות, אור ליום רביעי ה-20 באוקטובר 1954. במשך השבועיים הללו השתנתה התמונה מן הקצה אל הקצה.

רק לאחר צאתו מן הארץ החלו להתפרסם בעתונות המצרית ובעתוני העולם פרטים מלאים על מעשי “העסק הביש”. החקירה המצרית הושלמה ב-12 באוקטובר, ואז פורסם כתב האישום נגד שלושה-עשר נאשמים (מהם שניים הנאשמים שלא בפניהם). אז הוברר כי על הנאשמים נמנים גם כאלה שהיו קשורים עם החוליות בעבר ושניתקו את קשריהם מכבר. אז הוברר כי בקאהיר עתיד להתחולל משפט ראוה גדול, וכי צל הגרדום מרחף על הנאשמים.

הדי הימים ההם עולים מיומנו של נחמיה ארגוב, הרושם בסגנונו הוא תוכן של שיחה שהיתה לו בנושא זה עם דוד בן-גוריון בשדה-בוקר ב-18.10.54:

"לראשונה שוחחתי עם הזקן על הנושא המחריד ששמו לבון. עד השבת 16.10 לא שימש לבון נושא כלשהו לשיחה עם הזקן. אולם בשבת 16.10 פתח הזקן על הנושא המצרי; הוא ניתח אותו, הוא הוציא פסק-דינו החמור על עושה הפשע: ‘זה לא היה מענינו של שר הבטחון להחליט על כך. זאת היא שאלה פוליטית ולא בטחונית. באיזו רשות נטל לעצמו הזכות להחליט ולפעול עצמאית בשטח פוליטי מובהק? הוא הרי מקובל כאיש פיקח; כיצד הגיע לשיקול והחלטה כה טפשיים? הרי זו שטות מאין כמוה; הרי מבצע כזה לא יישאר סוד; לא בעיני אמריקאים ובריטים ולא בעיני המצרים, ונימצא בכל המקרים מופסדים ומפסידים הכל. באיזו רשות שלח שלושה-עשר אנשים טובים ומסורים? למה ולמה? ללא שום הצדקה בטחונית, מוסרית ופוליטית. כנראה שהוא חכם רק בדיבור. משה דיין סיפר לי לאחר שהגיע מארצות-הברית על ההוראה שניתנה על-ידי לבון. נתחלחלתי.עכשיו סיפרו לי גם פרטי המאסר’ ".

שליטי קאהיר ניצלו את פרסום כתב האישום למסע תעמולה נרחב, ועתוני מצרים ועמם העתונות העולמית ידעו לפרסם פרטים רבים על פעולות ההצתה בחודש יולי ועל גל המאסרים שבוצעו מאז. מהלך זה העלה מחדש את “העסק הביש” על סדר היום.

גיבלי, בהיותו בחו"ל, עשה כמיטב יכולתו לארגן גל נגדי של הסברה ושל הגנה משפטית, אולם עם שובו לארץ היה ברור כי המערכה להצלת חיי הנאשמים תהיה ממושכת ומקיפה, וכי יהיה צורך להפעיל את כל הקשרים הדיפלומטיים והאישיים האפשריים, כדי להשפיע על שליטי מצרים שימנעו גזר-דין מוות.

למחרת שובו, ביום חמישי ה-21 באוקטובר, נפגש גיבלי עם הרמטכ“ל רב-אלוף משה דיין ודיווח לו על פעילותו באירופה ועל טיפולו בעניני ההגנה המשפטית. שניהם החליפו דברים גם בענין האחריות ל”עסק הביש".

כאשר יצא גיבלי לחו“ל הוא החל בהכנת הדו”ח לרמטכ“ל, אך לא הגישו. עם שובו לארץ שמע גיבלי מממלא-מקומו, כי הדו”ח כבר הוגש על-ידי מפקד היחידה (בנצור). עתה הוא שומע מדיין שהדו“ח איננו מלא; כתוב בו כי בנצור קיבל הוראה מראש אמ”ן, אך חסרה בו החוליה על מתן ההוראה לראש אמ"ן.

גיבלי זעם ורתח על משה דיין מפקדו ועל מוטקה בנצור פקודו. הוא חוזר על גירסתו שאת ההוראה קיבל בשיחה בארבע עיניים שהתקיימה לאחר דיון. גיבלי מוסיף כי הדו"ח של בנצור איננו מדויק. הביצוע לא התאים להוראה שנתן בנצור. הוא לא נתן הוראה לבצע את הפעולות הראשונות, ולעומת זאת, הוא קיבל הוראה ב-16 ביולי, ואותה העביר לבנצור.

דיין מבקש מגיבלי לכתוב מילואים לדו"ח של בנצור ולציין בו מתי בדיוק קיבל את ההוראה מלבון ומה היתה. את דרישתו זו מנמק דיין בכך שלבון עלול להתכחש למתן ההוראה.

לאחר פגישתו זאת עם דיין מצא עצמו גיבלי בין הפטיש והסדן. דיין לחץ עליו להפר את קשר השתיקה שלו עם פנחס לבון. “אמרתי לבנימין: כתוב דו”ח. אני אעביר ללבון והוא יחליט מה לעשות בזה“, העיד משה דיין בפני ועדת אולשן. דיין אמר לגיבלי, כי לבון עלול להתכחש למתן ההוראה. “בנימין לא היה איש שלקח ברצינות את החשד שלבון יכחיש. את השאלה אני עוררתי והייתי צריך לנדנד לו”. מצד שני, הדו”ח של בנצור מעיד כי ההוראות בוצעו שלא כהלכה.

גיבלי איננו יכול לבטל סתם בעלמא את הדו“ח שכתב בנצור בהיעדרו. בנצור הוא מפקד יחידה 131, והוא מוסמך לדווח על פעולותיה ועל ההוראות שנתן לפקודיו. גיבלי אינו יכול להוכיח, כי הפעולות הראשונות לא בוצעו על-ידי אנשי היחידה. הוא יכול רק לקבוע כי הן בוצעו לא בהתאם להוראה שהוא נתן. היו לגיבלי שתי דרכים והוא שקל אז את שתיהן יחד עם דיין. דרך אחת — להאשים את בנצור בחיבור דו”ח כוזב (דבר הכרוך בהעמדתו למשפט צבאי); דרך שניה — להסתיג מן הדו"ח של בנצור ולסלק אותו מיד מתפקידו. באישורו של דיין בחר גיבלי בדרך השניה.

 

יוסי הראל מפסיק לימודיו    🔗

באותם ימים החלה המערכה להצלת חיי הנאשמים בקאהיר, ובנצור היה האיש הבקי ביותר בפרטי חייהם ובפעילותם בעבר וידע לספק את החומר הדרוש להסברה ולהגנה משפטית. לא היתה זו שעה כשרה לעריכת חקירה נגדו ולהעמידו למשפט צבאי. היות שכבר הוחלט פעמים אחדות להעבירו מן הפיקוד על היחידה, סוכם עכשיו לסלקו מיד.

תוך ימים ספורים נשלח מברק אל הקצין המיועד להחליף את בנצור, שיבוא לארץ מיד. ההנחה היתה שבנצור יישאר לטפל רק בעניני ההגנה המשפטית, ואילו הפיקוד על היחידה יעבור מיד אל המפקד החדש, כדי שיעמידה מחדש על הרגלים.

סגן-אלוף יוסי הראל (המבורגר) למד אז ארכיטקטורה ימית בבוסטון. הוא עמד לסיים ולקבל את “המאסטר” שלו כעבור שבעה שבועות (לאחר ארבע שנות לימוד). בסוף אוקטובר 1954 הודיע לו כתריאל שלמון, הנספח הצבאי בוושינגטון, כי הגיע מברק מאת הרמטכ"ל הקורא לו לחזור מיד לארץ. הראל הבין שהכוונה היא למינוי, אבל לא ידע איזה.

הוא ניסה לטלפן לארץ לבירור הענין, ולא הצליח. כעבור ימים אחדים הגיע מברק שני מהרמטכ"ל המאיץ בו לבוא מיד. תוך 12–10 יום מאז המברק הראשון השלים יוסי הראל את אריזת המיטלטלים, נטל עמו את בני-משפחתו והגיע לארץ ב-10 בנובמבר.

הוא ניגש למטכ“ל למחרת ב-11 בנובמבר, יום ששי, ופגש את דיין כשזה עמד לעזוב את המקום. דיין אמר לו להתקשר ביום ראשון עם ראש אכ”א אלוף צבי צור. בפגישה זו נמסר לו התפקיד המוצע — מפקד 131. הוא היה מאוכזב במקצת וביקש שהות לשקול את המינוי. צור אמר לו שהם עברו שוב ושוב על רשימת הקצינים, ולא מצאו מועמד מתאים אחר. ביום שלישי נפגש יוסי הראל עם גיבלי בפעם הראשונה, והלה הסביר לו מהות התפקיד. היה ברור לו שלאחר הכשלון צריך “להתחיל מן ההתחלה” ולהתעלם כליל מכל עבודת קודמיו בפיקוד על היחידה.

 

דו"ח המילואים של גיבלי    🔗

ההחלטה על סילוקו המיידי של בנצור באותם ימים של סוף אוקטובר היתה אחד הקטעים במערכה מפנים ומאחור, שלתוכה נקלע גיבלי. מצד אחד, היה עליו להתגונן מפני התכחשותו האפשרית של לבון, ומצד שני, היה עליו להגיב על הביצוע הכושל של אלעד ועל הדו“ח הכוזב של בנצור. את המערכה הזאת כפה עליו הרמטכ”ל, שדרש ממנו עתה דו“ח מילואים בכתב. דו”ח מילואים זה עתיד למלא תפקיד גורלי בהסתבכוּתה של הפרשה לעתיד לבוא.

וכאילו כדי לשפוך שמן על המדורה, מקבל אל“מ בנימין גיבלי מכתב מהרמטכ”ל ב-21 באוקטובר ובו נדחית בקשתו לדרגת אלוף. אמנם, בקשתו נדחית יחד עם בקשותיהם של אלופי-משנה נוספים (פרט ליצחק רבין, שהיה אז היוצא מהכלל היחידי), אבל גיבלי היה יכול לחשוש מכך שדיין מתנכל לו.

את דו“ח המילואים של גיבלי הדפיסה מזכירתו של ראש אמ”ן, דליה, וכאשר נחקרה במשטרה בשנת 1960 בענין זיוף מכתב היא תיארה בעדותה את מאורעות סוף אוקטובר 1954. סיפרה דליה:

"אני זוכרת שפעם, בנוכחותי, היתה שיחה בין גיבלי לבנצור. גיבלי היה נרגז. אפשר היה להכיר זאת בחיצוניותו. היתה מרקחה במשרד ואז נודע לי שלבון הסיר אחריותו מהמבצע במצרים (איש לא הסביר לדליה את ‘המרקחה’ של אותם ימים סוערים, והיא הבינה בטעות מה שהבינה, כפי שיובהר באורח פטאלי כמה שנים לאחר מכן).

"נכון שבנצור ביקש ממני באותה תקופה (ימים אחדים אחרי-כן), בחדרו של נחמן קרני, לעבוד עבודה נוספת בשבילו או בשביל היחידה. זה לא היה יוצא מן הכלל; לענינים שהיו סודיים במיוחד היו מבקשים אותי גם בנצור וגם אחרים.

“העבודה כללה הדפסת תרגומים מהעתונות הערבית, הדפסת מכתבים, דו”חות, מברקים, הכל בקשר לפרשת מצרים… אינני זוכרת באיזה תאריכים או באיזה תקופה זה היה, אולם אני זוכרת שבחג הסוכות בשנת 1954 עבדתי בשביל בנצור רבות, בעיקר בתרגומי עתונות ערבית (אני הדפסתי זאת). אני זוכרת גם שבאותה תקופה הייתי קצת יותר פנויה מאחר שגיבלי היה בחו“ל, מתחילת אוקטובר 1954, עד אחד מימי הששי באוקטובר 54”.

זכרונה של דליה בענין זה תואם את לוח הזמנים. גיבלי יצא לחו“ל ב-4 באוקטובר וחזר לארץ מיד לאחר חג הסוכות בלילה שבין יום שלישי ורביעי (ה-20 באוקטובר), והיא זוכרת את הופעתו מחדש ביום הששי שלאחר מכן, משום שביום ששי זה היתה “המרקחה הגדולה” במשרד בין גיבלי לבין בנצור, למחרת פגישתו של גיבלי עם הרמטכ”ל (ביום חמישי).

ועוד סיפרה דליה:

“אחרי תקופת עבודה זו התגברה העבודה, ובאחד הימים ביקשני בנצור לתת עוד יותר מזמני לעניניו. עבדנו אז בערבים, והיה קורה שבנצור היה מביאני ממשרדו לבתי במכוניתו. הייתי אוכלת ארוחת ערב בביתי ואז היה בא ולוקח אותי שוב למשרדו, או שהיה בא למחרת הבוקר ולוקחני למשרדו. לעתים הייתי עובדת בשבילו במשרדי, כלומר בלשכת ראש אמ”ן, ולעתים הייתי עובדת במשרדו של בנצור בקריה".

גם בענין זה היטיבה דליה לזכור. גל העבודה הראשון גאה, כאשר נסע גיבלי לחו"ל, במחציתו הראשונה של חודש אוקטובר, והועברו אליו כל הפירסומים שהופיעו אז בעתונות הערבית בענין “העסק הביש”. גל העבודה השני התחיל לאחר שובו של גיבלי, כאשר התנהלה המערכה הגדולה להצלת חיי הנאשמים.

ואכן, בסוף אוקטובר נפתח בלשכת ראש אמ“ן תיק מיוחד לענין ההגנה המשפטית על נאשמי קאהיר שהכיל, בסופו של דבר, יותר מ-800 מסמכים. את כל המסמכים הללו, שהיו אז הנושא הסודי ביותר באמ”ן, הדפיסה דליה לפי הוראותיו של בנצור. בתיק זה רוכזו כל הדו"חות הקשורים בפעולת 131 שהצטברו מאז תחילת אוגוסט (מיד לאחר המאסרים הראשונים), וכל התכתבות שהתנהלה מסוף חודש אוקטובר ואילך.

אחד המסמכים הראשונים שהדפיסה דליה באותו שבוע של סוף אוקטובר היה המכתב של ראש אמ“ן אל”מ בנימין גיבלי אל הרמטכ“ל. היה זה הדו”ח שדיין דרש מגיבלי כמילואים לדו"ח של בנצור (מ-5 באוקטובר).

להלן הנוסח המלא של דו“ח גיבלי אל הרמטכ”ל:

סודי ביותר

למכותב בלבד

המטה הכללי

אגף המודיעין

131 א/676

בתשרי תשט"ו

באוקטובר 1954

רמטכ"ל

בהתאם לבקשתך הריני לצרף הפרטים הבאים בקשר לפעולות 131 במצרים והתקלה שאירעה שם:

א. סימוכין קודמים עיין:

1. דו"ח פעילות במצרים יולי 1954 מיום 8.8 ש.ז.

2. מעצר קצין צה"ל במצרים מיום 24.9 ש.ז.

3. דו"ח הארועים במצרים יולי-ספטמבר מיום 5.10 ש.ז.

ב. ביום 16.7.54 נתקיים דיון בבית שר הבטחון בנושא “משמעות הפינוי הבריטי מסואץ” ושהשתתפו בו שר הבטחון, אלוף אבידר, סגן-אלוף יובל נאמן, מר א.עברון ואנוכי.

בשעת הדיון נשאלתי על אפשרות הפעלת 131 נגד אוביקטים בריטיים ותשובתי היתה חיובית מבחינה מבצעית.

לאחר סיום הישיבה נתבקשתי על-ידי שר הבטחון להישאר. בשיחה בינינו הועלתה מחדש ענין הפעלת 131 נגד מטרות בריטיות.

המטרות שנראו על-ידי היו נציגויות בריטיות, כלי-רכב ומוסדות בריטיים אחרים ואישים. לא צוינו חיילים בריטיים לרגלי ההנחה, כי אינם מתנועעים מחוץ לשטח אזור התעלה, לרגלי המתיחות ששררה.

לאחר מכן הודיעני שר הבטחון להורות ל-131 לפעול נגד אלמנטים בריטיים.

באותה שיחה שוחחנו על שני נושאים נוספים שאינם קשורים לנושא הנדון.

לאחר הישיבה זמנתי אלי לביתי את מפקד יחידה 131 ומפקד אחר.

מפקד 131 הודיעני שהוא מקוה שהאנשים במצב שיוכלו לפעול. לאחר שבפגישה האחרונה הודגש הכרח הכוננות לעומת המצב הבלחי משביע רצון ששרר בחוליות, והוריתי אותו להעביר ההוראות לפעולה בהתאם באמצעי הקשר המתאימים.

המפקד השני לא יכול היה להציע שום הצעה קונקרטית, והודיעני שיבדוק הענין ויודיעני.

כמה ימים לאחר מכן נתפרסמו בעתונות מתוך שידורי רדיו דמשק ורדיו קאהיר על מעצרים ופעולות שבוצעו בקאהיר ובאלכסנדריה.

המפקד במקום קיבל ההוראות ששודרו ב“קול ישראל” בצורה משובשת ובלתי-ברורה, ופעל לפי מיטב הכרתו.

מידיעות שהגיעונו לאחר מכן נודע שהפעולות במשרד הדואר ובמשרדי המודיעין האמריקאי בוצעו על-ידי אנשי המקום, ולפי שיקול דעתם, ובהסתמך על ההוראות שנמסרו להכנות בלבד.

ב. גיבלי — אלוף-משנה

ראש אגף מודיעין

בדו“ח זה המתייג גיבלי מן הדו”ח של בנצור ומן הביצוע של ההוראות וזאת מבלי להאשים את בנצור ואת אנשי היחידה במעשה שלא כחוק. בדו“ח זה נקבע במפורש, כי ניתנו הוראות לפעולה רק נגד מטרות בריטיות, ולא נוסחו הוראות כמו אלה שנמסרו בדו”ח של בנצור.

כן נקבע בדו“ח, כי המפקד במקום (אלעד) קיבל את ההוראות ששודרו ב”קול ישראל" בצורה משובשת ובלתי-ברורה, וכי פעל לפי מיטב הכרתו, היינו הוא לא פעל לפי ההוראות שניתנו מכאן.

עוד נקבע בדו"ח זה, כי לאחר מכן נודע שהפעולות במשרדי הדואר ובמשרדי המודיעין האמריקאי בוצעו על-ידי אנשי המקום לפי שיקול דעתם ובהסתמך על ההוראות שנמסרו להכנות בלבד, היינו הפעולות הראשונות בוצעו על-ידי אנשי החוליות, אך לא לפי ההוראה.

ריכוז הסימוכין למכתב זה וניסוחו התחילו בימים האחרונים של אוקטובר. המכתב הושלם ונדפס לפני סוף אוקטובר (המכתב נדפס בחודש תשרי שהסתיים ב-27 באוקטובר), נחתם על-ידי גיבלי ביום 1 בנובמבר 1954 ונרשם בדואר- יוצא במספר סידורי 676.

 

גיבלי מסתייג גם בעל-פה    🔗

נוסף לדו“ח בכתב מסר גיבלי דו”ח גם בעל-פה. היה זה ביום 1 בנובמבר 1954, בישיבת המטה הכללי, כאשר לפי דרישתו התקיפה של דיין מסר ראש אמ“ן מידע על ההוראה ועל הפעולות. היה זה באותו יום שבו מסר גיבלי לדיין את דו”ח המילואים בכתב.

גיבלי לא היה מאושר על שנאלץ למסור את הדו"ח בכתב, והיה מאושר עוד פחות על שנאלץ למסור הודעה בעל-פה. בהודעתו זאת חזר גיבלי וקבע כי הפעולות בוצעו שלא כהוראתו. הוא מנה שלוש סירכות בביצוע (הציטטות מתוך סטנוגרמה של ישיבת מטכ"ל ב-1.11.54):

ראשית: “התכניות שהם ביצעו כללו אובייקטים מצריים, משרדי הדואר, בתי-הקולנוע ומשרדי הספריה האמריקאית באלכסנדריה. ההוראות, כפי שאני קיבלתי ב-16 לחודש משר הבטחון, לאחר הדיון שהתקיים איתו על משמעות פינוי הבריטים, היו נגד גורמים ואובייקטים בריטיים”.

שנית: “ההודעה הזו הושמעה בצינורות הקשר שהיו לנו, ועד כמה שאני מבין היא התקבלה בצורה משובשת”.

שלישית: “שתי הפעולות הראשונות של משרדי הדואר והספריה בוצעו עוד לפני ה-16 לחודש, ורק כשהגיע משהו ממשי התברר שהם בוצעו על-ידי האנשים, במקום לחכות למעוף ההכנות שהטלנו עליהם 5—3 שבועות קודם לכן”.

על שלוש הסתיגויות אלה חוזר גיבלי פעם נוספת לסיכום: “ההוראות היו ברורות: לפעול נגד גורמים בריטיים. השיבוש שחל בהם הביא לכך שהתכניות בוצעו בהתאם לאותו קו שהם החלו בו” (ולא בהתאם לקו של ההוראה, כפי שמדגיש גיבלי).

חודש וחצי לאחר מכן, מאמצע דצמבר ואילך, עתיד פנחס לבון לעמול ולטרוח כדי להוכיח את מה שגיבלי עצמו אמר בהדגשה רבה בהודעתו הרשמית, בישיבת המטכ"ל.

לאחר דברי גיבלי הסביר הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין:

“כאשר התחיל להתממש פינוי הסואץ… היתה גם יוזמה מצד ראש אמ”ן, שהביא לפנינו תזכיר ופעולות שהוא מציע לנקוט בהן כדי לשבש את פינוי הסואץ… אני הסתיגתי מהתזכיר, אני רק רוצה להזכיר שבעיית שיבוש פינוי הסואץ היתה קיימת.

“כאשר חזרתי מארצות-הברית מצאתי שהיחידה הופעלה, וגם אלוף אבידר שמילא את מקומי לא נשאל על הפעלתה של היחידה הזאת. זו היתה הוראה משר הבטחון לראש אמ”ן. המטרה היתה לשבש את פינוי הסואץ על-ידי פעולות אשר תיראינה כאילו נעשו על-ידי המצרים ותבאנה למתיחות בין המצרים והאנגלים. הפעולות היו צריכות להיות כאלה, שהאנגלים יחשבו שהמצרים עשו אותן.

“זו היתה המשימה והמגמה: לשבש את פינוי הסואץ על-ידי הגברת המתיחות בין האנגלים והמצרים על-ידי פעולות שתיעשינה על-ידינו ותיראינה כאילו נעשו על-ידי המצרים”.

 

דיין: “הסרתי את הענין מן השולחן”    🔗

לאחר שמסר אינפורמציה עובדתית זאת אמר דיין:

“אנחנו יכולים לבקר את כושרה של היחידה שנשרפה עוד לפני שפעלה פעולות רחבות… כללית, היה צריך להסיק שמוקדם או מאוחר היא תתגלה. שיחידה כזאת תישרף עם הפעלתה (כאן נשמעים הדי הסתיגותו של דיין מן היחידה בישיבת מטה שר הבטחון בחודש פברואר 1954). אינני יכול, ולו גם רציתי לא הייתי מסוגל להרחיב את הדיבור על המגמות. לאחר המעשה קשה מאד לשקול ולבוא לבירורים שלפני המעשה, ואיני חושב שזה מתפקיד השולחן הזה לבוא ולחקור האם הפעולה היתה מוצדקת או לא”.

בכך נסתיים הדיווח בעל-פה על המפולת.

גיבלי לא שש למסור את ההודעה הזו בישיבת מטכ"ל שבה היה עליו להסתיג מביצוע הפעולות ולקבוע באורח ברור כי הפעולות לא נעשו בהתאם להוראות, מבלי שהיה לו הסבר משכנע לשאלות: כיצד ולמה חל השיבוש הזה, ועל מי נופלת ההאשמה למפולת הטראגית.

לועדת אולשן-דורי, חודשיים לאחר מכן, סיפר “אפי” עברון, מזכירו של לבון ואיש אמונו, כי גיבלי התלונן באוזניו על כך שדיין אילץ אותו “להוציא החוצה” את כל הפרשה. גם גיבלי אישר זאת בעדותו בפני ועדת אולשן-דורי:

“היה לי ויכוח עם הרמטכ”ל אם למסור או לא. לרמטכ“ל יש גישה שגם על כשלונות צריך להודיע. היו לענין הדים ושמועות, וטוב היה למסור את הענין ממקור ראשון כדי למנוע שמועות”.

לועדת אולשן-דורי הסביר דיין:

“האחריות להדגשת אחריותו של שר הבטחון בסקירה בישיבת מטכ”ל ב-1.11 רובצת עלי. בקבוצת המטכ"ל, קיומה של 131 אינו דבר זר. היו שאלות ותמיהות. המוסד אינו מוסד קונספירטיבי. המטה מורכב מאנשים ממפלגות שונות. המכנה המשותף הוא דאגה לבטחון, איני יכול להסתיר מיצחק רבין או מטולקובסקי פעולות נגד המצרים.

“רציתי ללחוץ את הענין של לבון ובנימין עד הסוף. אמרתי לבנימין: כתוב דו”ח. אני אעביר ללבון והוא יחליט מה לעשות בזה. אחרת אי-אפשר לעבוד במטה באוירה כזאת. בזה שאמרתי כי ההוראה היתה משר הבטחון הסרתי את הענין מהשולחן. אילמלא הייתי אומר כן אפשר היה לתבוע ממני בירורים".

 

משולחן נמוך לשולחן גבוה    🔗

רב-אלוף משה דיין “הסיר את הענין” מן השולחן של המטה הכללי, אלא שהענין נשאר מונח על שולחן גבוה יותר. משולחן גבוה זה עתיד היה “העסק הביש” להתגלגל ולהסתבך לעתיד לבוא.

באותם ימים של סוף אוקטובר גבר גל הפרסומים בענין נאשמי קאהיר, ואז שוב נידון “העסק הביש” בועדת השרים של מפא“י (ועדת החמישה). נושא אחד לדיון היתה השאלה מי יטפל בארגון ההגנה המשפטית. ראש אמ”ן רצה להמשיך בארגון ההגנה המשפטית, אולם פעולות אלה נכנסו עתה לתחום פעולתן הרגיל של נציגויות ישראל בחו"ל.

ב-26 באוקטובר 1954 התכנסה איפוא ועדת החמישה כדי לדון בשאלה זאת והחליטה כי ניהול המערכה ירוכז בידי משרד החוץ. בדיון זה נקבעו קווי המערכה להצלת חיי הנאשמים, ובעקבותיו נשלחו הנחיות לשגרירויות ישראל, להפעלת דעת הקהל והעתונות. בישיבה זו הוחלט על פרסום הודעה רשמית מטעם הממשלה (ב-15 בנובמבר מסר ראש הממשלה ושר החוץ הודעה בכנסת על המאסרים ועל העינויים).

נושא שני בדיוני ישיבה זאת של ועדה החמישה היה שאלת האחריות ל“עסק הביש”. וגם הפעם הצליח פנחס לבון למנוע את הדיון לגופו של ענין. לבון הסביר שהיתה תקלה חמורה, ולא ברור לו על סמך מה בוצעו הפעולות, וכי כדי לברר שאלה זאת יש צורך בחקירה צבאית מיוחדת. הוא אמר כי עתה אין השעה כשרה לחקירה כזאת העלולה להגיע לידיעתם של גורמי חוץ ולסכן את חיי הנאשמים.

לבון מעלים מחבריו את העובדה שלא נקט אף צעד מצעדי השיגרה המקובלים לאחר כל תקלה; חברי הועדה אינם מציגים ללבון את השאלה האלמנטרית: האם ראית את פקודת המבצע? האם קיבלת דו“ח בכתב מראש אמ”ן? גם הפעם אין ראש הממשלה ושר החוץ (משה שרת) מבקש לראות את המסמכים הללו, שהשגתם אינה מחייבת כל חקירה מיוחדת.

כמו בדיון הראשון בנושא זה (בתחילת אוגוסט) גילתה ועדת החמישה גם בדיון השני (בסוף אוקטובר) חוסר תושיה וחוסר אחריות. הפאסיביות של הועדה בשני הדיונים הללו סייעה ללבון בתמרוני ההטעיה המאוחרים שלו.

הרמטכ“ל לא ידע על דיון זה שהתקיים ימים אחדים לפני ישיבת מטכ”ל. כך קרה שגישתו היתה מנוגדת לגישתם של חברי ועדת החמישה, ובאורח מקביל הוא הגיע להכרעה מנוגדת: לשים קץ לתעלומה, לפחות בדרג הנתון לפיקודו.

 

לבון מקבל את הדו"ח    🔗

בישיבות המטה הכללי לא היה שר הבטחון נוהג להשתתף, אולם מנהל לשכתו אפרים עברון היה נוכח.

לועדת אולשן-דורי אמר לבון, כי למחרת הישיבה, ב-2 בנובמבר, סיפר לו “אפי”, “שהרמטכ”ל הביא את כל הענין בתור אינפורמציה לישיבת המטכ“ל”. לבון ביקש את הסטנוגרמה של הישיבה, ויום לאחר מכן, ב-3 בנובמבר, שלח הרמטכ"ל אל שר הבטחון את הסטנוגרמה ואף את העתק מכתבו של גיבלי אליו.

הרמטכ"ל מצרף מכתב קצר בו נאמר:

סודי ביותר

למכותב בלבד

לשכת הרמטכ"ל

99/50 — 2668

3 בנובמבר 1954

חשון תשט"ו

שר הבטחון

הנידון: הפעלת 131.

הואיל וראש אמ“ן נעדר מהארץ כאשר נכתב הדו”ח על דבר הפעלת 131, ביקשתיו להשלים את החוליה החסרה בפרק הדן במתן ההוראה להפעלת היחידה.

ר“ב העתק מכתבו בנידון, אשר יש לצרפו לדו”ח הנ"ל.

משה דיין — רב-אלוף

ראש המטה הכללי

לאמיתו של דבר, לא היה ההעתק שנשלח אל לבון הנוסח הראשון של מכתבו של גיבלי. את המכתב הראשון החזיר דיין אל גיבלי בדרישה לנסחו בצורה חד-משמעית ואולי אפילו ערך אותו בעצמו. המכתב החדש היה קצר יותר ב-100 מלים מקודמו. המכתב המתוקן, שבו מנוסח מתן ההוראה על-ידי לבון בצורה ברורה יותר, נדפס מחדש, נחתם על-ידי גיבלי, ונרשם במחברת של דואר-יוצא כמכתב נוסף על המכתב הקודם במספר הסידורי 678 (מספרו של המכתב הקודם היה 676).

להלן הנוסח המקוצר של דו"ח המילואים של גיבלי:

סודי ביותר

למכותב בלבד

המטה הכללי

אגף המודיעין

131 א/678

ה' בחשון תשט"ו

1 בנובמבר 1954

רמטכ"ל

א. בהתאם לבקשתך הריני לצרף הפרטים הבאים בקשר לפעולות במצרים והתקלה שאירעה שם.

ב. ביום 16.7.54, לאחר דיון שנתקיים אצל שר הבטחון בנושא “משמעות הפינוי הבריטי מסואץ”, הורני שר הבטחון להפעיל את החוליות 131 נגד גורמים ומטרות בריטיים במצרים.

המטרות שצוינו על-ידי ואושרו על-ידי השר כללו פגיעה במתקנים של הנציגויות הבריטיות, מוסדות בריטיים וכלי-רכב. פגיעה בחיילים בריטים נראתה כבלתי-מעשית, בעיקר לרגלי העובדה כי תנועתם היתה מוגבלת לגבי אזור התעלה בלבד.

ג. מיד לאחר הישיבה זימנתי לביתי את מפקד יחידה 131 ומפקד אחר.

מסרתי לנ"ל על הכוונה הכללית, ולאחר מכן הודיעני מפקד יחידה 131 שהאנשים הינם במצב שיוכלו לפעול, לאחר שבפגישה האחרונה שלו עם האנשים ממצרים הודגש הצורך בהגברת הכוננות. לאחר מכן הוריתי אותו להעביר ההוראות לפעולה בהתאם, ובאמצעי הקשר המתאימים.

המפקד השני לא יכול היה להציע שום הצעה קונקרטית, והטלתי עליו לבדוק האפשרויות.

ב. גיבלי — אלוף-משנה

ראש אגף מודיעין

 

“בנימין או אנשיו לא ביצעו כהוגן”    🔗

ב-3 או ב-4 בנובמבר 1954 היו בידי לבון תעודות הקובעות באורח חד-משמעי שהוא נתן את ההוראה. היה בידו מכתב של הרמטכ“ל שהיפנה אליו ישירות את מכתב גיבלי אל הרמטכ”ל ואת הסטנוגרמה של דברי גיבלי ודיין בישיבת המטכ"ל.

דיין לא קיבל כל תשובה מלבון על מכתבו, אולם לא הסתפק בכך, וכפי שסיפר לועדת אולשן:

“שאלתי את ‘אפי’ מה היתה תגובת לבון והשיב: שום דבר. ‘אפי’ היה אומר: לבון מתנהג כמו אביר. הוא אינו מכחיש ואומר: שגיאות עושה כל אחד”.

גם “אפי” סיפר לועדת אולשן-דורי אותו סיפור בגירסה דומה:

“רק בהזדמנות אחת שסיפרתי לו (ללבון), כי הכל מאשימים אותו וכי הדברים הגיעו גם לבן-גוריון, לרמטכ”ל, ולאחרים, הגיב: ‘משונה שאנשים שעשו בחייהם שגיאות שעלו בחיי אחרים מאשימים אחרים… זה היה בראשית… לפני כחודש וחצי’ (כלומר בראשית נובמבר). לבון הוסיף: ‘ואיש מהם אינו מבקש לברר את הענין במישרין’ ".

גם שמעון פרס סיפר בעדותו:

"בשיחה אחת עם ‘אפי’ שאלתי: איך אדם נותן הוראה כזאת? השיב ‘אפי’: ‘גם בן-גוריון שגה ונתן הוראות שעלו בחיי-אדם. אך יתכן שבנימין או אנשיו לא ביצעו כהוגן. במקום בריטים הלכו נגד אמריקאים’ ".

שלוש העדויות של “אפי” עברון, משה דיין ושמעון פרס, שנמסרו לועדת אולשן-דורי מסתמכות כנראה על אותה שיחה עצמה שהתנהלה בין עברון לבין לבון ב-3 או ב-4 בנובמבר 1954, ושעליה סיפר “אפי” לשמעון פרס ולמשה דיין לאחר מכן.

לפנחס לבון היו איפוא ארבע טענות נגד ההודעה בישיבת המטכ"ל ונגד תוכנה:

1. בנימין גיבלי, או אנשיו, ביצעו את ההוראה “לא כהוגן” (“במקום בריטים הלכו נגד אמריקאים”), כך שעל לבון נופל רקחלק מן האשמה למה שקרה במצרים.

2. היה זה מעשה לא הוגן להטיל על לבון את כל האשמה בלי לקיים אתו בירור מוקדם (“איש מהם אינו מבקש לברר את הענין במישרין”).

3. אין טעם להאשים את לבון עקב השגיאה שבמתן ההוראה. כל אחד עושה שגיאות.

4. לא היה זה הוגן מצד דיין להוציא את הענין “החוצה”, כלומר להביא אותו לישיבת מטכ"ל (בועדת אולשן הסביר לבון שמסירת אינפורמציה לפורום כה רחב, ה“כולל את שוקן” (אלוף-משנה גדעון שוקן), הריהי כמסירת אינפורמציה “לכל הנשים” ו“לכל הישוב”).

בכל הטענות הללו אין הכחשה לכך שלבון נתן את ההוראה. תגובתו של לבון לאחר ה-1 בנובמבר היא בגדר הודאה באחריותו ל“עסק הביש”, תוך הסתיגות מאופן הביצוע ותוך הבעת טינה ומורת-רוח על “הוצאת הענין החוצה” בלי לתאם אתו מראש את נוסח ההודעה.

בפני ועדת אולשן הודה משה דיין בכך שהיה זה משגה מצדו שלא קיים בירור עם לבון לפני ההודעה בישיבת המטכ"ל. להצדקתו טען שהוא שאל את “אפי” פעמים אחדות על כך, והלה אמר שלבון אינו מכחיש את מתן ההוראה. לשניהם היה ברור שנושא זה הוא בגדר נקודה כאובה בשביל לבון, וכי אי-אפשר לשוחח אתו על כך. גם עברון, בעדותו בפני ועדת אולשן, אישר כי כזאת היתה הרגשתו.

לועדת אולשן סיפר “אפי”, כי לאחר ה-1 בנובמבר לא הכחיש לבון את אחריותו, וכי רק לאחר כחודש וחצי, באמצע דצמבר, שמע בפעם הראשונה מפיו של פנחס לבון הסתיגות לגבי אחריותו למתן ההוראה.

“אפי” סיפר לועדה סיפור נוסף על תגובתו המיידית של פנחס לבון:

“כשהבאתי לו את מכתב הרמטכ”ל שצירף את הערת גיבלי לדו“ח בנצור, אמרתי לו: דומני שיש כאן, בדיווח של גיבלי, כמה אי-דיוקים. איני זוכר את המלים, אך תוכן התגובה היה כי יש יותר מאשר אי-דיוקים. יותר לא הוסיף”.

אם לקבל כנכונות את שתי הגירסות השונות של “אפי” על תגובת לבון, אפשר להניח שהתגובה הראשונה היתה מיד לאחר ישיבת המטכ"ל, כלומר ב-2 בנובמבר 1954, כאשר סיפר “אפי” ללבון מה היה בישיבה והוסיף לכך את כל הסיפור על גירסת דיין ועל כך שדיין סיפר גם לבן-גוריון, כי לבון נתן את ההוראה. על כך הגיב לבון: “משונה שאנשים שעשו בחייהם שגיאות” וכו'.

באותה הזדמנות טבעי היה גם שלבון יביע מורת רוח על כך ש“איש מהם אינו מבקש לברר את הענין במישרין”. עד כאן תגובה ראשונה של לבון.

יום או יומיים לאחר מכן, כאשר נתקבלו המכתבים של דיין ושל גיבלי ש“אפי” העביר אותם לידי פנחס לבון, יכול היה “אפי” להעיר, בהמשך לשיחתו הקודמת עם לבון, כי "בדיווח של גיבלי יש אי-דיוקים, ועל כך יכול היה לבון להשיב: “יותר מאי-דיוקים”.

אם עדותו של “אפי” על שתי תגובותיו של לבון נכונה, פירוש הדבר שבשתי הזדמנויות שונות שניתנו לו לאחר ה-1 בנובמבר לא הכחיש לבון כי הוא נתן את ההוראה.

בתחילת חודש נובמבר יכול היה הרמטכ“ל רב-אלוף משה דיין להסיר סוף-סוף את כל הפרשה מן השולחן: היו בידיו שני דו”חות בכתב על “העסק הביש” ועל מתן ההוראה; האחד — ממפקד היחידה (בנצור), והאחר — מראש אמ"ן (גיבלי).

לדו"חות אלה ניתן אישור של שר הבטחון באמצעות מזכירו “אפי” עברון. מפקד היחידה, שהיה האשם העיקרי בתקלות הביצוע ובליקויי הדיווח, סולק מתפקידו.

ועיקר העיקרים: נתמנה מפקד חדש ליחידה, שנהנה מאימונו האישי של הרמטכ"ל. מפקד זה יידע למנוע את הישנות התקלות כדוגמת מעשה “העסק הביש”.

הדבר העיקרי שעניין אותי אז, סיפר משה דיין לאחר מכן, היה “לנקות את האורוות” של יחידה 131.

 

7: החקירה    🔗

כחודש וחצי חלפו מאז נקבע בישיבת המטכ"ל, כי לבון נתן את ההוראה, מבלי שהוא נקף אצבע לחדש את הבירור בנושא זה. אולם במחצית דצמבר נאלץ להפר את שתיקתו. הגורם לכך היה משפט נאשמי קאהיר.

המשפט התחיל בשבת 11 בדצמבר 1954. יום קודם לכן הגישה סיעת “חירות” בכנסת הצעה לסדר היום בענין זה. ועדת החוץ והבטחון עמדה לדון בנושא ביום שני, ה-13 בדצמבר. למחרת הדיון הזה עמד ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת למסור הודעה במליאת הכנסת.

פנחס לבון נחרד. הוא חשש כי בישיבת ועדת החוץ והבטחון הוא ייתבע להשמיע דברים, לא רק על המשפט ועל עינוי הנאשמים, אלא גם על “העסק הביש” שהוביל למעצרם ולמשפטם.

הוא פונה אל משה שרת בבקשה שיחסוך לו את ההופעה בפני ועדת החוץ והבטחון. שרת מסכים. שניהם מחליטים, לדבריו של לבון, לחזור אל הנוסחה של סוף חודש יולי 1954, לפיה ניתנו הוראות לתכנון, אולם היו תקלות בביצוען. בנוסחה הזאת ישתמשו שרת ולבון “כלפי חוץ”, כלומר, כלפי ועדת החוץ והבטחון או הממשלה. אולם לשם כך היתה דרושה הסכמה מצד הרמטכ"ל וראש אגף המודיעין ונכונות מצדם לשיתוף פעולה.

 

משה דיין אינו מסכים    🔗

ביום ראשון ה-12 בדצמבר 1954 נפגש לבון עם דיין ועם גיבלי לדיון באחד מעניני שביתת-הנשק. לאחר הדיון אמר להם לבון לפתע כי הם עלולים להיקרא לועדת החוץ והבטחון או לממשלה ולהישאל על הפעולות במצרים. אמר לבון: “תשיבו כי ליחידה ניתנו הוראות לתכנון, אך לא לביצוע”. את ההוראה הזאת, שנתן שר הבטחון לרמטכ“ל ולראש אמ”ן, מציג לבון כ“נוסחת ראש הממשלה” (משה שרת).

סיפר אחר-כך דיין לועדת אולשן-דורי:

“אני שתקתי כמו מת באותו זמן, ואחר-כך אמרתי לבנימין: אני מקבל את ההוראה בחלקה השלילי, אך לא בחלקה החיובי. לא נכחיש את הנוסחה, אך לא נתמוך בה. כלומר, אילו היו שואלים להוראות, יהיה על בנימין להפנות את השואלים אלי, ואני אפנה אותם אל שר הבטחון”.

באוזני “אפי” הביע דיין הסתייגות מפורשת יותר. גיבלי עצמו לא הביע התנגדות להצעה, אולם תגובתו השלילית של דיין הספיקה, ולבון הסיר את הצעתו.

למחרת, ביום שני (13 בדצמבר), נפתח הדיון בועדת החוץ והבטחון, שנמשך גם למחרת היום. שר הבטחון הוקיר את רגליו מן הועדה. משה שרת הופיע לבדו. שאלת האחריות ל“עסק הביש” הוזכרה בשני ימי הדיון רק ברמז. היה זה ח"כ י. ריפתין שהעיר: “הועדה מוסמכת לשמוע מדוע קורים דברים כאלה והאם זה הכרחי שהם יקרו”.

הערה זאת לא זכתה לתגובה, אולם גם למשה שרת הנוכח במקום, וגם לפנחס לבון הנעדר היה ברור, כי הערה זאת לא תהיה האחרונה בנושא זה. שניהם מחליטים לכנס בסוף השבוע את ועדת השרים של מפא"י (ועדת החמישה) כדי לדון באותו נושא בפעם השלישית (לאחר שני הדיונים הקודמים בתחילת אוגוסט ובסוף אוקטובר). דאגתו של לבון גוברת. מה יאמר לחברי הועדה?

 

“אפי” נכנס בסוד הענין    🔗

באותו יום שני (13 בדצמבר), למחרת השיחה עם לבון על “הנוסחה המוסכמת”, שוחחו גיבלי ו“אפי”. ההבדלים בין עדויות שניהם על שיחה זאת הם קטנים. עיקרה של השיחה היה בכך שגיבלי התאונן באוזני “אפי” “על השר שלו” (לבון) על “שהוא רוצה לגולל אחריות”, ועל שיחסו נעשה קריר. “אפי” הכחיש: “אמרתי לו כי במידה שידוע לי, אין לשר דבר נגדו” (הציטטות מתוך עדויות גיבלי ו“אפי” בועדת אולשן).

בו-ביום או למחרת (ה-13 או ה-14 בדצמבר) סיפר “אפי” ללבון על חששותיו של גיבלי, ואז שומע “אפי” בפעם הראשונה מלבון, כי הוא מכחיש את גירסתו של גיבלי בנוגע למתן ההוראה (“הפעם היחידה שהביא אותי בסוד הענין היה לפני כשלושה שבועות” — אומר “אפי” לועדת אולשן-דורי ב-7 בינואר 1955).

מהו סוד הענין? גיבלי טען שקיבל את ההוראה ב-16 ביולי 1954, לאחר דיון על משמעות הפינוי בסואץ. גיבלי שיקר. ה-16 ביולי חל ביום ששי. לבון בדק את היומנים של אשתו ושל מזכירתו ונוכח לדעת, כי ביום ששי לא התקיים בביתו כל דיון. לעומת זאת נזכר שדיון על נושא זה נערך בביתו ביום שבת. ואכן, גם “אפי” זכר שהיה דיון כזה בביתו של לבון באחת השבתות. ובכלל, כל הסיפור של גיבלי על מתן ההוראה ועל הפעולות “צולע”.

מדוע שתק לבון כל הזמן ולא הכחיש שגיבלי שיקר בענין התאריך?

השיב לבון: אין לי הוכחות. אין לי עוזרים. לא דאגתי לשמור על מסמכים. גם כדי להוכיח שה-16 ביולי חל ביום ששי ושלא נערך אז כל דיון חייב היה לבון, לדבריו, לחפש בעצמו אחר יומניה של אשתו ושל המזכירה. “אפי” שומע, ומחליט לעזור ללבון בחיפושיו.

ביום שלישי, 14 בדצמבר 1954, פותחים לבון ו“אפי” במערכה כדי להוכיח שגיבלי שיקר. היתה זאת מערכה בלשית כה מוזרה וכה נואלת בכל מהלכיה, עד שבמבט לאחור קשה להבין כיצד שני אנשים הידועים כפקחים וכממולחים היו מסוגלים להיתפס לה. הצעד הראשון במערכה נעשה בו-ביום.

 

ההרדמה    🔗

ביום שלישי, 14 בדצמבר 1954, בשעה 6 בערב, עורך בנימין גיבלי ביקור בביתו של שר הבטחון פנחס לבון. הביקור מתקיים לפי הזמנתו של לבון ומסתיים באוירה ידידותית.

בתחילת השיחה אומר גיבלי, כי הגיעו אליו שמועות שלבון מבקש לנער מעליו אחריות להוראות. לבון מכחיש בתוקף. הוא רואה את עצמו אחראי ויישא בכל האחריות הפרלמנטרית והפוליטית למה שקרה במצרים. ליתר תוקף מפליג לבון בשבחי ערך החברות; חברות מתגלה בשעות מבחן. הנה משה שרת הוא האיש היחיד שהתגלה כאביר דווקא בשעה קשה ללבון.

היתה זאת שיחה ראשונה בסידרת שיחות ב“ארבע עיניים” שעמד לבון לערוך עם גיבלי בימים הקרובים. לועדת אולשן-דורי הסביר לבון, כי מדיניותו נועדה, במשך כל הזמן, “להרדים את חושי הזהירות האינסטינקטיביים” של גיבלי. גם שיחה זאת התקיימה לאותה מטרה.

ההרדמה הצליחה עד כדי כך, שגיבלי ראה את השיחה הזאת כהזדמנות נאותה לבקש מלבון דרגת אלוף. לבון הסביר לו, כי הוא מתנגד באופן עקרוני להגדיל את מספר האלופים, פרט ליוצא מן הכלל אחד (יצחק רבין), ושניהם נפרדו לשלום. לועדת אולשן-דורי אמר לבון: “זאת היתה השיחה הראשונה לפני שהתחלתי להיכנס לחקירות ממשיות”.

עתה ניתנה ללבון ולעברון שהות של יומיים עד לפגישת “ועדת החמישה” כדי להיכנס לחקירות הממשיות, והם מנצלים אותה בקדחתנות. הם זכרו כי הדיון על משמעות הפינוי בסואץ נערך בשבת ולא ביום ששי, אולם הם לא זכרו איזו שבת היתה זו.

“אפי” מתחיל לחטט ולדפדף בתיקים, כדי למצוא נתונים שיעידו על התאריך המדויק. למחרת היום (15 בדצמבר) מגלה “אפי” תזכיר שכתב אלוף משנה ש. עשת ביום 1 באוגוסט 1954. הנושא: משמעות הפינוי הבריטי מסואץ. על התזכיר צוין, כי הוא נכתב בעקבות “דיון שהתקיים ב-31 ביולי 1954”. כך נמצא התאריך האבוד. הדיון על משמעות הפינוי מסואץ, עליו מצביע גיבלי, התקיים ב-31 ביולי ולא ב-16 ביולי.

אך אולי יטען גיבלי את הטענה הפשוטה וההגיונית, כי היו גם דיונים אחרים על משמעות הפינוי בסואץ? אולי נערכו דיונים כאלה ב-15 ביולי ואף קודם לכן? ואולי השתתף עשת גם בדיונים האחרים על אותו נושא?

עתה מגיע תורו של לבון “לבצע מהלך”. הוא זוכר שעשת היה באותו זמן בחופשה בחו"ל לרגל פטירת אביו. עשת נשאל מתי חזר, והוא משיב על כך בכתב ביום חמישי ה-16 בדצמבר 1954: “יצאתי לחופשה ב-6 ביולי וחזרתי ב-28 ביולי”. אם חזר רק ב-28 ביולי לא יכול היה עשת להשתתף בדיון שהתקיים סמוך ל-16 ביולי.

לאחר שני המהלכים הללו עמד לבון, כפי שהגדיר זאת בפני ועדת אולשן, על קרקע בטוחה":

ההוראה ניתנה לאחר דיון על משמעות הפינוי בסואץ;

הדיון הזה נערך ב-31 ביולי ולא ב-16 ביולי;

היה זה שבוע ימים לאחר המאסרים הראשונים (23.7), ושבועיים לאחר שנתן גיבלי את ההוראה (16.7);

גיבלי הוציא מלבון ב-31 ביולי הוראה לאחר מעשה כדי לקבל “כיסוי” רטרואקטיבי לפעולה שכבר נעשתה ונסתיימה בכשלון;

זהו ה“קייס”, ואותו יש להוכיח.

באותו יום חמישי (16 בדצמבר) פותח לבון את התיק “תאריכים נודדים”. שני המסמכים הראשונים בתיק הם התזכיר של עשת על הדיון שנערך ב-31 ביולי ואישור בכתב של עשת, כי חזר לארץ ב-28 ביולי.

כאשר מתכנסת למחרת ביום ששי (17 בדצמבר), ועדת החמישה, מספר לבון על המימצאים הראשונים שלו בתיק “תאריכים נודדים”, כדי להוכיח שגיבלי פעל על דעת עצמו. לבון אומר כי לאחר סיום המשפט יהיה צורך לגמור את כל הפרשה הזאת והוא מבטיח, כי תוך ימים ספורים הוא ישלים את ריכוז ההוכחות ויביא אותן בפני ראש הממשלה (לפי עדותו של לבון בפני ועדת אולשן).

 

“אולי עשו יד אחת?”    🔗

בשבוע שלאחר מכן (24–18 בדצמבר) מצרף לבון לתיק מסמכים נוספים. הוא רוצה להוכיח למעלה מכל ספק, כי הדיון עליו מסתמך גיבלי נערך ב-31 ביולי ולא ב-16 ביולי. וכי אין די בכך ששר בטחון בישראל ומנהל לשכתו קובעים ומאשרים כי דיון בנושא פלוני נערך ביום אלמוני? הסביר לבון לועדת אולשן-דורי: “אמרתי לעצמי, יהודים הם חשדנים, והם נמצאים בממשלה, בצבא ובמפא”י, ויגידו: ‘אפי’ הוא בכל זאת איש האמונים שלו. אולי עשו יד אחת?"

ספק רב אם חשד עכור כזה היה עולה אז בליבו של מישהו, מכל מקום “אפי” פונה אל כל משתתפי הדיון ומבקש מהם לברר ביומניהם ולהודיע לו בכתב מתי התקיימה הישיבה, מה היה נושא הדיון ומי היו משתתפיה.

כל המשתתפים מבטיחים לברר ולהשיב על כך, וביום 24 בדצמבר מאשרים שמעון פרס ואלוף יוסף אבידר בכתב, כל אחד בנפרד, כי הדיון התקיים בשבת בבוקר ה-31 ביולי 1954.

גם “אפי” עצמו מצרף אל התיק “תאריכים נודדים” אישור בכתב ביום 23 בדצמבר:

“הישיבה אשר זימנת לשם דיון במשמעות הפינוי נתכנסה בביתך ביום שבת בבוקר. השתתפו בה אלוף יוסף אבידר, ב. גיבלי, אל”מ שלום עשת, סא“ל יובל נאמן, שמעון פרס והח”מ.

“לפי מיטב זכרוני נתקיימה אותה ישיבה לאחר חתימת ההסכם המצרי-בריטי. בסיומה של אותה ישיבה שוחחת ביחידות עם אלוף-משנה ב. גיבלי”.

א. עברון

במסמך זה נמצאים כל האלמנטים של ההוכחה שאליה חתר פנחס לבון. הדיון על משמעות הפינוי מסואץ התקיים ביום שבת בבוקר ולא ביום ששי אחרי-הצהרים. ש. עשת היה נוכח בדיון (ממילא לא יכול היה הדיון להיערך לפני ה-28 ביולי).

המשפט האחרון במסמך זה שקוף ביותר. גיבלי טען שההוראה ניתנה לאחר הדיון. בא “אפי” ומעיד בכתב, כי הוא ראה את לבון וגיבלי משוחחים ביחידות בסיומו של אותו דיון. חד וחלק. אף-על-פי-כן ממשיך לבון לחשוש. הוא עצמו זכר היטב שהיו עוד דיונים על הפינוי מסואץ, ורצה למנוע מגיבלי את האפשרות לטעון זאת.

עתה רוצה לבון שגיבלי עצמו יאשר בכתב, כי עשת השתתף באותו דיון שבו ניתנה ההוראה.

סיפר גיבלי לועדת אולשן-דורי: “שבוע לאחר מכן (לאחר ‘שיחת ההרדמה’ ב-14.12) קרא לי לבון למשרדו בחיוך: אני הולך לגמור הערב את הענין עם ראש הממשלה, אך חסרות לי כמה נקודות. האם תוכל לתת לי כמה נקודות בכתב? שאלתי: האם הנקודות האלה משנות כל-כך? אולי אלך ואסביר לראש הממשלה? לבון השיב: לא אין צורך. אני אסביר”.

בפגישה זאת, שנערכה ביום חמישי בבוקר (23.12), הציג לבון לגיבלי 4 שאלות בכתב וביקשו שישיב בכתב בו-ביום, עד שעה 1 אחר-הצהריים.

השאלות היו קצרות וקולעות:

1. משתתפי הישיבה.

2. זמן הישיבה.

3. הפעולות ב-14.7.

4. ההפרשים בין ההוראה שלו לבין הוראות אמ"ן.

הגשת השאלות בכתב לוותה גם בשאלות בעל-פה.

 

לבון: “הוא חי בגן-עדן”    🔗

בו-ביום (23.12) שולח גיבלי מכתב תשובה כמצווה:

בתשובה לשאלה הראשונה: “הפגישה בביתך נתקיימה בנוכחותם של אלוף אבידר, סא”ל יובל נאמן, מר א. עברון ואנוכי“. וכאן באה התוספת המכרעת: “לאור שיחתנו מהבוקר זכור לי שגם אל”מ עשת היה באותה שיחה”.

בתשובה לשאלה השניה: "הדיון היה בבעיות הפינוי הבריטי מהסואץ ומשמעותו לגבי מדינת ישראל. נתקיימה ביום ששי 16.7.54 בשעות אחר-הצהריים ".

במכתב זה סגר גיבלי על עצמו את המלכודת שטמן לו לבון. בפעם הראשונה כתב כי הדיון היה ביום ששי בשעות אחרי-הצהרים, וכי גם עשת השתתף באותו דין. ואולם ב-16 ביולי היה עשת בחו"ל, והדיון בו השתתף עשת התקיים בשבת, ה-31 ביולי.

במכתב זה סיפק גיבלי ללבון הוכחה חזקה ביותר ל“קייס” של “תאריכים נודדים”.

סיכם לבון: “בגלל ההתנהגות שלי במשך כל הזמן הוא חי בגן-עדן, שהוא אמר מה שאמר ואני אינני מערער על זאת”. ועוד הסביר לבון: “העובדה שבמשך תקופה כל-כך ארוכה אני שתקתי ולא שאלתי שאלות הרדימה את חושי הזהירות האינסטינקטיביים שלו. כששאלתי איזו שאלה שאני רוצה לדעת, אם זה בדיוק האנשים שהשתתפו בדיון, לפי זכרוני, הוא לא חשב אז על שום דבר”.

כך מגלה לבון כיצד שיכנע את גיבלי לצרף את עשת לרשימת משתתפי הדיון.

אמר גיבלי:

“שר הבטחון השתדל לסבך אותי, כדי שאתן פרטים שיתאימו לדיון שהיה ב-31.7”.

כך חלף השבוע השני מאז תחילת המשפט בקאהיר, והעתונות ודעת הקהל היו נסערים מגילוייו. במרכז הסערה עמדה התאבדותו של אחד הנאשמים, מקס בינט, ביום רביעי 22 בדצמבר. שרת לוחץ שוב על לבון, ובאחת הישיבות בתחילת השבוע הוא שואל: “מתי?” ולבון משיב לו בפתק: “אני קרוב מאוד לגמר הבירור, ובעוד שבוע אוכל להביא בפניך את הענין” (עדות לבון בפני ועדת אולשן).

שבוע נוסף זה הסתיים, וללבון לא נותר עתה אלא להשיג את ההוכחה האחרונה והקשה ביותר. לבון ידע כי הוא וגיבלי היו “שותפים” באותה תקופה, ומשום כך לא די בכך שיוכיח כי נתן לגיבלי הוראה לאחר מעשה. עליו להוכיח כי גיבלי הוציא ממנו הוראה זאת במירמה, וכי לא היתה בין שניהם כל קנוניה בענין זה; כלומר: גיבלי ידע כי הפעולה נכשלה, אך לבון לא ידע. וכאשר נתן לבון את ההוראה הוא היה מרומה, ולא “שותף”.

ביום שני 27 בדצמבר, בשעה 12 בצהרים, קורא לבון לגיבלי לשיחה שלישית ב“ארבע עיניים” והפעם בלי חיוך:

“מדוע דיווחת לי רק ביום 8 באוגוסט על מאסר האנשים במצרים? בדו”ח זה עצמו אתה כותב, כי כבר ב-25 ביולי קיבלת מברק על המאסרים. מדוע לא העברת אותו אלי?"

היתה זאת שאלת-גישוש מצד לבון, אשר רצה לדעת אם לגיבלי יש רישום כלשהו על העברת המברק אליו. גיבלי משיב בגמגום ולבון דורש תשובה בכתב. בו-ביום (27.12) כותב גיבלי אל לבון: “אינני יכול לזכור, אך כמעט ברי לי שהידיעות בנפרד הועברו באותו ומן בתיק האינפורמטיבי”.

כך מגלה גיבלי ללבון כי אין לו כל הוכחה לכך שהעביר את הידיעות על המאסרים לפני הדו"ח מיום 8 באוגוסט. מכתבו זה של גיבלי מהוה את החוליה המשלימה לכל בנין ההוכחה של פנחס לבון.

 

“ההזדמנות האחרונה”    🔗

עתה יכול לבון לקטוף את פירות עמלו בשבועיים האחרונים. הוא מזמין את גיבלי אליו למחרת בבוקר, וקובע סופית את הפגישה עם משה שרת למחרת בערב.

ביום שלישי 28 בדצמבר, בשעה 9 בבוקר, מתייצב ראש אמ“ן אל”מ בנימין גיבלי בחדרו של שר הבטחון פנחס לבון. הקצרנית היושבת בחדר במפתיע, ורושמת כל מלה, אינה מבשרת טובות לגיבלי:

“מטרתה של השיחה”, אומר לבון לגיבלי, “לתת לך הזדמנות אחרונה להגיד את האמת”. הוא מונה באוזניו את שלוש השיחות הקודמות “בארבע עיניים”, שנערכו ביניהם בשבועיים האחרונים.

השיחה הראשונה (ב-14 בדצמבר) היתה מכוונת “להרדים את חושי הזהירות של גיבלי”, ואילו עתה אמר: “חשבתי שאתה תבין את הכוונה ותגיד לי את כל האמת”.

השיחה השניה (ב-23 בדצמבר) היתה מכובנת להשיג אישור מגיבלי על השתתפותו של אל"מ שלום עשת בדיון. ועכשיו טען לבון: “מה מענין אותי עכשיו בפרשה כל-כך רצינית מי היו המשתתפים? מה זה כל-כך חשוב אם זה או אחר? אני רציתי לתת לך עוד הזדמנות אחת להגיד לי את כל האמת”.

בשיחה השלישית (ב-27 בדצמבר) לבון האשים: “שאלתי אותך שאלה, שוב פעם בענין זה, פשוט אמרתי לעצמי לתת לך עוד פעם הזדמנות להגיד לי את כל האמת. השאלה היתה: ב-25.7 קיבלת מאלעד את הטלגרמה שילד בן 10 היה מבין אותה, לא צריך להיות ראש אמ”ן להבין זאת… שאלתי אותך: למה רק ב-8 באוגוסט, שבועיים לאחר שהיה ידוע לך, ולא חשוב שלא היה לך שמו של אחד מהנעצרים. ידוע לך שכל הפעולות בוצעו, והאנשים נפלו. למה לא מסרת לי על זאת?"

לבון שואל ומשיב: “הישיבה לא התקיימה ב-16 ביולי. היא התקיימה בסוף חודש יולי, לאחר שלך היה ידוע שכל הפרשה נגמרה. אני לא ידעתי — אתה ידעת, וכאשר ב-16.7 נתת את ההוראה לא היתה לך שום סמכות למתן ההוראה”. גיבלי מזדעזע ומטיח פעמיים בפניו של לבון: “אני מפיך קיבלתי את ההוראה”. ובשתי הפעמים לבון אינו מכחיש.

בשיחתם האחרונה ב-28 בדצמבר — ביום בו עמד להיפגש עם ראש הממשלה משה שרת על-מנת לסיים את הפרשה — חזר לבון וקבע, כי עד ה-31 ביולי העלים מפניו גיבלי את הידיעות על הפעולות ועל המאסרים. באמצעות שלוש שיחות בעל-פה ושבעה מסמכים בכתב, שהושגו במאמץ שיטתי ומכוון במשך שבועיים ימים, ריכז לבון את ההוכחות לכך שההוראה ניתנה לאחר מעשה במירמה, בעוד “אני לא ידעתי — אתה ידעת”.

מיד לאחר שיחתו עם גיבלי קרא אליו לבון את הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין.

 

שרת: לבון אישר לאחר מעשה    🔗

שבוע לאחר מכן, ביום רביעי 5 בינואר 1955, כאשר רישומה של השיחה הזאת היה עדיין טרי בזכרונו, תיאר אותה משה דיין בפני ועדת אולשן-דורי. אמר דיין: “לבון הסביר לי את ה’קייס' שלו בצורה כללית… בנימין לא העביר דו”ח עד 8.8 כדי שב-31.7 יוכל לקבל כיסוי רטרואקטיבי".

לבון הוסיף כי עתה יש בידו כל ההוכחות הדרושות להוכחת צדקתו, ושניהם הגיעו לסיכום משותף, שלפיו צריך יהיה לגמור את הפרשה אחרי סיום המשפט בקאהיר.

שניהם דיברו על סילוקו של בנימין גיבלי מתפקידו ועל הרחקתו מהארץ על-ידי מינויו כנספח צבאי באחת המדינות. באותו ערב התכוון לבון להביא את הענין בפני משה שרת לסיכום סופי ברוח זאת.

חיזוק נוסף לעדויות אלה נמצא ביומן שרת (כרך ב') בתאריך 27.12.54, בפתק שכתב שרת לאחד השרים בישיבת ממשלה:

"היו לי שתי שאלות להציג ללבון. לא הצגתי אותן אתמול מתוך רחמנות. השאלות הן: 1. מדוע הוא לא סיפר לי על קיומו של מנגנון זה במצרים; 2. מדוע, כאשר קרה האסון, הוא לא פנה אלי מיד לטכס עצה ולבקש עזרה. "נשארה סתומה נקודה אחת והיא: 3. מה בדיוק הוא אמר לגיבלי כאשר גיבלי פנה אליו, נניח, לא ב-17 כי אם ב-31.

“התשובה ל-2 כלולה ב-1 ו-3. מצפונו האשם לא נתן לו לפנות אלי. סעיף 1 פירושו כי הוא העלים ממני את הדבר בכוונה. סעיף 3 פירושו כי הוא אישר את קו הפעולה, אמנם לאחר מעשה, אבל כאשר נודע דבר המאסרים הוא לא ידע כי הם נעשו לפני שיחתו עם גיבלי. המעשים נעשו והמאסרים בוצעו לאחר שהוא אישר את הקו. אין זו, כמובן, אלא סברה, אבל מבוססת”.

זוהי עדותו של משה שרת מאותו יום על ה“הוראה לאחר מעשה” כפי שהוא הבין מדברי לבון והתנהגותו. היו עדויות נוספות — של שרת ושל דיין.

למשה שרת הסביר לבון עוד בהזדמנות קודמת את ה“קייס” שעל הוכחתו הוא עמל. שרת העיד על כך בפני נשיא בית-המשפט העליון השופט אולשן כעבור כמה ימים: “לבון אמר לי, כי ב-31 ביולי ניסה בנימין גיבלי לקבל ממנו אישור רטרואקטיבי”. עדותו זאת של שרת נחקקה היטב בזכרונו של אולשן, מה עוד שגם דיין חזר עליה, וכל המסמכים שהגיש לבון חיזקו אותה.

סיפר דיין לועדת אולשן-דורי: "הוא היה כולו חוגג. ברשותו היה תיק ‘תאריכים נודדים’… ‘לא פניתי אליך קודם’, אמר לי לבון, 'כי לא רציתי להצטדק בפניך, ושאתה תהיה הבורר. עכשיו, ‘שהכל יש לפני בנייר, אני יכול להוכיח לך ולאחרים שאני צודק’ ".

היתה זאת חגיגת-נפל. בו-ביום התהפכה קערתו של לבון על-פיה. תיק “תאריכים נודדים” שכבר הושלם בעמל רב נפתח מחדש ונשתנה כליל, על תוכנו ועל מגמתו. בפני ועדת אולשן סיפר לבון שאחר-כך הוא החליף את תיק “תאריכים נודדים”. מתי החליף? ולמה החליף?

 

איחור של יום אחד    🔗

המהפך הפתאומי חל באותו יום שלישי, 28 בדצמבר 1954, בשעות אחרי-הצהרים, שעות ספורות לאחר פגישות הבוקר המוצלחות עם בנימין גיבלי ועם משה דיין, שעות ספורות לפני פגישת ערב עם ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת.

השיחה בין לבון לבין גיבלי שהחלה בשעה 9 בבוקר הסתיימה כעבור 45 דקות. הסטנוגרפיסטית פיענחה והדפיסה את השיחה בו-ביום ומסרה את הרישום למזכיר לשכת שר הבטחון חיים ישראלי. עד אז לא ידע ישראלי מהו סוד הפעילות המוזרה במשרד בשבועיים האחרונים. מפעם לפעם ביקש ממנו “אפי” עברון מסמך זה או אחר, אולם לא סיפר לו במה הענין.

עתה, בשעות אחרי-הצהרים המוקדמות של אותו יום שלישי, כאשר רוב העובדים אינם נמצאים במשרד, ישב חיים ישראלי וקרא את הסטנוגרמה של השיחה. רק עתה התחוור לו פשר ההתרוצצות. תוך כדי קריאה נדמה היה לו שמסמך מסוים נשמט מזכרונם של לבון ושל גיבלי גם יחד. הוא נטל את “תיק סואץ” שבתיקיית שר הבטחון, ותוך דפדוף בו מצא מיזכר הכתוב בכתב-ידו של גיבלי:

אל: שר הבטחון

מאת: ראש אמ"ן

1. הפרטים על מעבר הסואץ יהיו בידי רק בשעות אחרי-הצהרים המאוחרות. הקצין הבקי בפרטים נמצא בחיפה ולא ניתן להשיגו בשעות הלילה של אמש.

2. הבוקר הגיענו מברק ראשון המציין שאנשינו הם בין הנעצרים באלכסנדריה. פרטים ומסיבות המעצר לא נכללו במברק זה. בינתיים נקטנו באמצעים למניעת תקלות נוספות.

(—) בנימין גיבלי, אלוף-משנה

על הפתק היתה חתימת “פל” לאישור העובדה ששר הבטחון קרא אותו לפני התיוק. התאריך: 26 ביולי 1954, חמישה ימים לפני הדיון שנערך בשבת בבוקר בביתו של לבון.

מיזכר זה, שנכתב בכתב ידו של גיבלי, נשלח אל לבון בלי שנשאר שום העתק בידי גיבלי עצמו או בלשכת הרמטכ"ל, כפי שמחייב הסדר הטוב. וכאשר שאל לבון את גיבלי יום אחד קודם לכן בתוכחה: מדוע לא הודעת לי על מעצר האנשים? לא ידע גיבלי להשיב את התשובה החד-משמעית: הודעתי.

המיזכר נעלם בתוך תיקו של שר הבטחון פנחס לבון והתגלה באיחור של יום אחד, ביום שלישי ה-28 בדצמבר, לפני השעה 4 אחר-הצהריים.

“אפי” עברון היה אותה שעה בביתו, וחיים ישראלי, שהיה כפוף לו, טילפן אליו וקרא לו לבוא למשרד בדחיפות. עברון בא, נטל לידיו את הפתק, קרא אותו פעם ופעמיים, כמי שמסרב להאמין למראה עיניו. הוא ניגש אל החלון והשקיף החוצה במשך דקות אחדות מבלי לומר דבר.

“אפי” הערום והפיקח היטיב להבין, כי פתק קטן זה הרס במחי-יד את כל בנין ההוכחה האיתן והמוצק בדבר "הוראה לאחר מעשה ", שהוצאה, כביכול, מפנחס לבון במירמה ביום 31 ביולי. לאחר שתיקה של כמה דקות יצא “אפי” מן החדר, כשהוא נוטל את הפתק אתו.

 

בדרך מאוד לא רגילה    🔗

כשהפתק הגורלי בידיו חש עברון אל פנחס לבון. הוא ידע, כי בעוד 4–3 שעות עומד לבון להיפגש עם שרת לשיחה מסכמת. היה זה בלי ספק אחד הרגעים הקשים בחייו של לבון. הפתק האומלל הזה הופיע מן האופל ברגע בלתי-מוצלח מאוד. לבון מבצע את אחד התמרונים הזריזים, שבהם הוא כה מצטיין.

סיפר לבון לועדת אולשן-דורי: “בחרתי בדרך מאוד לא רגילה אצלנו… החלטתי להציע לראש הממשלה מינוי ועדה באיזה הרכב שימצא לנחוץ… זה המקרה הראשון אצלנו שעושים דבר כזה, כדי שהענין יהיה לגמרי מנותק מענינים פוליטיים, מפלגתיים או חשבונות”.

סיפר משה שרת בעדותו בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת (בשנת 1960):

“עד שבא אלי שר הבטחון ואמר: ‘אני ביררתי את הענין ואני משוכנע שפה נעשה מעשה פלילי. מייחסים לי הוראה שאני לא נתתי אותה’. ושר הבטחון הציע לי למנות 2—3 אנשים, אשר לפניהם הוא יביא את ההוכחות”.

בתמרון זה הצליח לבון להרויח שהות נוספת של ימים אחדים כדי לשקם את המפולת הפתאומית של התגוננותו ושל האשמתו. בצורה כזאת הוא הוציא את הבירור מטיפולם הישיר של משה שרת ושל ועדת החמישה, לאחר שהתחייב בפניהם להשלים את איסוף ההוכחות, תוך כמה ימים (בהופיעו בפני מזכירות מפא"י ב-15.1.61 סיפר משה שרת כי פנחס לבון שלל מינוי ועדת חקירה משפטית, למרות ששרת הציע לו זאת).

משנענה שרת לבקשתו של לבון ב-28 בדצמבר 1954, ניתנה לשר הבטחון ארכה של חצי שבוע עד לתחילת עבודתה של ועדת החקירה. בפני ועדה זאת עמד לבון להופיע כמאשים “ולהביא את ההוכחות” ל“מעשה הפלילי” שנעשה. מהו המעשה הפלילי? בשיחתו עם שרת השתמש לבון בנוסחה “מייחסים לי הוראה שלא נתתי”. לנוסחה זאת יש שני פירושים שונים: נתתי הוראה אחרת — בזמן אחר, או בנוסח אחר — מזו שמייחסים לי, או: לא נתתי הוראה בכלל.

לאחר גילוי המיזכר מ-26 ביולי (“אנשינו בין הנעצרים”) לא יכול היה לבון לטעון כי נתן את ההוראה ב-31 ביולי. כיון שכך, לא נותרה לו ברירה אלא להכחיש הכל ולטעון כי לא נתן הוראת ביצוע; לא ב-16 ביולי ולא ב-31 ביולי. כיון שכך, איבד תיק “תאריכים נודדים” את ערכו ועתה היה צורך בהוכחת “קייס” חדש.

 

לבון מאשים את דיין    🔗

את בקשתו למינוי ועדת חקירה העלה לבון ביום שלישי בערב. בו-בערב מתייעץ שרת עם אחד ממקורביו הנאמנים ביותר, שאול אביגור, על עצם הבקשה של לבון וכן על הרכב הועדה ועל סמכותה. לבון הציע למנות 3–2 אנשים. לאחר שיקול והתייעצות עם אביגור מחליט שרת למנות שני אנשים בלבד, כדי שתוכל להתקבל רק החלטה פה אחד. מדוע נענה שרת לבקשתו של לבון?

בפני ועדת החוץ והבטחון ב-1960 סיפר שרת, כי הוא עצמו היה אז עמוס למעלה ראש בבעיות מדיניות חוץ ופנים; והיתה זאת דרך מקובלת עליו, כאשר ניצב בפני צורך לברר בעיה קשה ומסובכת, שבירורה דורש זמן רב, לפנות בבקשה ל-2—3 אנשים שיחקרו בשבילו את השאלה. שנית, “לא רציתי שבשלב מסוים, וביחוד בצבא, יתעורר הספק, שאני משתמש בהזדמנות הזאת כדי לסלק את לבון מבחינת הקו המדיני-בטחוני. ואמרתי: לא, הקו של מי נכון — העתיד יגיד, ההיסטוריה תגיד; ועד דור אחרון יכולות להיות הערכות שונות, אבל פה יש שאלה של בירור עובדתי. את זה צריכים להוציא לגמרי מכל קשר תלות או הסתבכות בויכוח הזה. לא אני; אני איש של קו, איש של עמדה ברורה, אני לא יכול לעקור מלבי את המגמה שלי. ולכן בחרתי בשני אנשים… והוא, לבון, בלב שלם סמך ידיו על שני האישים שאני הצעתי”.

מתוך רשימה של 4 —5 מועמדים נקבעו אולשן ודורי.

כעבור ארבעה ימים, ביום ראשון 2 בינואר, ב-9 בבוקר, מתחילה הועדה בעבודתה. כחברי הועדה מתמנים נשיא בית-המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ“ל הראשון של צה”ל רב-אלוף יעקב דורי.

בכתב המינוי מבקש משה שרת מחברי הועדה:

"1. לברר האם המעשים שגרמו למאסרים נעשו על-פי פקודות שנתקבלו מהארץ? האם נעשו במצרים עוד מעשים כאלה, והאם גם הם נעשו על-פי פקודות מהארץ? על-ידי מי ניתנו הפקודות האלו, באישורו של מי ולאיזו מטרה?

1. להגיש לי את המסקנות שהגיעו אליהן כתוצאה מהבירור.

2. להסב תשומת לבי לכל ליקוי רציני במערכת הפיקוד של צה“ל בתחום הענין הנידון ובסדרי הפיקוח המדיני עליה, שתיתקלו בו במהלך הבירור”.

בסעיף נוסף, שעורר אחר-כך מחלוקת, קובע שרת:

“כוונתי היא — ואני יודע, כי זהו גם רצונכם — כי הבירור כולו יישאר בסוד כמוס, המסקנות תוגשנה אך ורק לי. עצם העובדה שבירור כזה מתקיים היא סודית וחובת הסודיות הזאת חלה על כל מי שייקרא להעיד בפניכם. תיטיבו לעשות אם תזהירו על כך כל עד בהופיעו לפניכם”.

בהתאם לכתב המינוי שנתן לה ראש הממשלה שומעת הועדה הרצאת פתיחה מפי שר הבטחון פנחס לבון, אשר הופיע בפניה כמאשים וטען כי “העסק הביש” נעשה בלי הוראתו. לאחר הרצאת הפתיחה שמעה הועדה 12 עדים. 4 מהם הופיעו פעמיים לשאלות חוזרות. ביום ראשון 10 בינואר שמעה הועדה הרצאת סיכום ארוכה מפי פנחס לבון, ובה ניתנה לו הזדמנות להשיב על כל הטענות שהועלו נגדו במהלך העדויות.

כל השאלות הכרוכות בעבודתה של הועדה שימשו, מאז ועד היום, נושא למחלוקת, לביקורת ולהאשמות מכל הצדדים. עצם ההחלטה על מינוי הועדה, קביעת הרכבה וסמכויותיה, נוהל עבודתה ואף מסקנותיה, נשארו בלתי-ידועים, ורק במהלך “הפרשה” בשנת 1960 הבהיר משה שרת לראשונה את רוב הפרטים העובדתיים בנושא זה. רק אז הופרכו רבות מהאשמותיו של פנחס לבון שפשטו בארץ במשך שנים מבלי שהיה בהן יסוד של אמת.

במהלך “הפרשה” בשנת 1960 נמתחה ביקורת על כך שועדת אולשן-דורי לא היתה ועדת חקירה בעלת סטטוס משפטי. עדות שקר, או הדחה לעדות שקר בפניה, לא היו בגדר “עבירה”. משקל נוסף לביקורת ניתן בכך שלבון האשים את גיבלי במעשה פלילי . היות ולבון השתמש בהגדרה של מעשה פלילי מוטב היה אילו החליט שרת על חקירה בעלת אופי משפטי מוגדר יותר. חלק גדול מכל השיבושים בחקירת “העסק הביש” נבע מטעות זאת. אבל, כאמור, עקב התנגדות לבון לועדת חקירה משפטית הסתפק שרת בחקירה פרטית שאין לה כל סמכות חוקית.

אחד הנושאים העיקריים שעליהם מתח לבון ביקורת היה הרחבת היריעה של דיוני הועדה. לדברי לבון הרחיב שרת את סמכויות הועדה בניגוד למוסכם ביניהם, וכך יכלו העדים והחוקרים להתגולל עליו בהאשמות שלא היו שייכות כלל לענין המצרי.

בועדת החוץ והבטחון בשנת 1960 אמר לבון: “אני דרשתי שהחקירה תהיה מוגבלת רק לענין המצרי, וכך הוסכם… אבל לאחר שכבר הוקמה הועדה, ולאחר שאני כבר התחלתי למסור את עדותי, נודע לי שהגבלה זו בטלה, מתוך נימוקים שאני לא רוצה לעמוד עליהם”.

ביקורתו זאת של לבון מכוונת במישרין נגד משה שרת, שניסח את כתב המינוי של הועדה ושינה אותו לאחר מכן. למה עשה זאת שרת? הוא הסביר את נימוקיו בפני ועדת החוץ והבטחון בשנת 1960: "שר הבטחון עמד על כך, במידה מסוימת של הגיון, שאני אייחד את הבירור למצרים ולא אתן לענין להתפזר. כעבור ימים אחדים באתי לידי מסקנה שלא נכון עשיתי בזה שהגבלתי את הדבר רק למצרים וביטלתי את ההגבלה, כלומר, לא היתה פה הרחבה, אלא רק ביטול הצמצום ".

כמו בענינים אחרים, בילבל פנחס לבון גם בענין זה את סדר הדברים והפך סיבה למסובב. שרת הרחיב את סמכויות הועדה לאחר שזו שמעה את דבריו של פנחס לבון, ולאחר ששמעה עדים אחדים שהשיבו על האשמותיו.

על החלטתו “לבטל את הצמצום” הודיע שרת ללבון בכתב. היה זה ב-4 או ב-5 בינואר, יומיים-שלושה לאחר עדותו הראשונה של לבון בפני ועדת אולשן-דורי. שרת הסביר ללבון את נימוקי החלטתו: “הצמצום מונע מן הנחקר העיקרי להסביר רקע”. לבון השלים במורת רוח: “החלטתי לא להתערב עוד בסידורי ענין זה”. “החלטת — החלטת”. לבון מוסיף ומאשים את שרת במלים חריפות ובוטות: “לפי דעתי זו החלטה רעה ומזיקה הפותחת את הדלתות למבול של השמצות, שקרים ובירורים ללא תכלית”.

היה זה פנחס לבון שהרחיב את היריעה ושהסתבך בהאשמות ובהחשדות שלחוקרים לא היה מנוס מלבדוק אותן. לאמיתו של דבר, נאלץ פנחס לבון להרחיב את היריעה משום שלא היתה לו כל דרך אחרת.

 

משה דיין מתנגד לועדה    🔗

כאשר שמע משה דיין על התכנית למנות ועדת חקירה הוא הביע את התנגדותו לכך באוזני משה שרת ופנחס לבון. בפני ועדת אולשן הסביר דיין את הסיבות להתנהגותו.

הוא הניח ששרת לא יהיה מוכן להסיק מסקנות מן הבירורים שייערכו בועדה, וכי פנחס לבון ימשיך לכהן כשר הבטחון. דיין הניח איפוא, כי יהיה צורך להמשיך בעבודה משותפת אתו לפחות עד לאחר הבחירות לכנסת, שעמדו להיערך כעבור חדשים אחדים. בנוסף לכך התקרב אז המשפט בקאהיר לשיאו, וברור היה שכל שינוי בצמרת הבטחון בישראל עלול להתפרש כאילו הוא תוצאה של המשפט. כך שמשיקולים פנימיים וחיצוניים גם יחד לא ראה משה דיין את השעה כשרה לעריכת בירור גלוי ומלא.

ואכן היה העיתוי הרה-סכנות ונעדר צידוק. אם נמנע הבירור במשך חמישה חודשים כדי לא לסכן את הנאשמים, כביכול, איזו הצדקה היתה לקיימו בעיצומו של המשפט? מדוע אי-אפשר היה להמתין שבועיים-שלושה עד תומו?

משה דיין לא ידע על הכשלון הפתאומי של לבון בחקירתו, שאירע לאחר שיחתם האחרונה ב-28 בדצמבר. באותה שיחה גרס גם לבון עצמו שהמסקנות יוסקו לאחר המשפט.

דיין לא ידע שהעיתוי החדש והמיידי של הבירור נקבע על-ידי לבון משום שזה נאלץ למצוא מפלט-חירום מיידי מן המפולת של בנינוֹ, וכדי להינצל מן הבירור בפני “ועדת החמישה”, שהיה תלוי מעל ראשו. את העובדות הללו לא ידע משה דיין, והסתיגותו מפני העיתוי של הבירור היתה סבירה ביותר. כתוצאה מכל השיקולים הללו נטה דיין לצמצם את יריעת הבירור ככל האפשר.

כאשר נשאל דיין בדיוני ועדת אולשן אם יש או אם אין אמון בין שר הבטחון לבין הצבא, ביקש דיין להימנע מתשובה. ביומנו כותב דיין באותו יום מיד לאחר עדותו (גם ברישומי הועדה מופיעים דברים דומים, אם כי בלשון מקוטעת):

"נשאלתי אם יש או אין אמון בין שר הבטחון והצבא. כאן ביקשתי לסטות לרגע מתשובה ישירה והזהרתים על תוצאות שאלה זאת. הסברתי כי הצעתי גם ללבון וגם לשרת ערב מינוי הועדה, שלא למנות ועדה הואיל וחוששני כי שרת לא יהיה מוכן להסיק מסקנות בעקבות הבירורים בועדה. תשובות כנות לשאלת האמון ההדדי תגלינה פרשה עגומה ואומללה… ולאחר הגילוי אי-אפשר יהיה להמשיך לעבוד. אם אטיח אשמות, יצטרכו לקרוא ללבון ולשאול אותו עליהן ואחר-כך עדים, וכו'…

"הועדה לא קיבלה את דעתי, כי אין להיכנס לכל זה, וביקשה שאענה על השאלה וכן אביא דוגמאות. כמו-כן, בהמשך העדות, חזרתי ונשאלתי על פרשות שונות שהיו ידועות להם מפי עדים קודמים.

“משאלותיהם הבנתי, כי נאשמתי (שר הבטחון?) על חוסר לויאליות הואיל ושר הבטחון קיבל דו”חות לא נכונים על פעולות.

לא הסתרתי את שותפותי הפאסיבית בהטעיית שרת על-ידי לבון. הסברתי כי ידעתי מדי פעם שלבון מטעה את שרת (על-ידי אי-הכנסתו לענין), אך אם לבון מקבל על עצמו זאת, אין אני צריך להתערב. יתר על כן, אני מסתיג לחלוטין מתפיסתו הפוליטית של שרת ורואה מדי פעם, בזאת שאינו מאשר פעולות, נזק לעניני המדינה; ואין לי סיבה לעזור לו בכך יותר מאשר חובתי מורה לי…

“בסך הכל היתה עדות לא כל-כך נעימה, אבל השתדלתי להיות עצור ולא לאמור דברים שלא הייתי מוכן לאמור בפני לבון”.

למחרת עדותו של הרמטכ“ל פונה ראש לשכתו אל מזכיר ועדת אולשן-דורי (שמאי כהנא) ומבקש את רישום עדותו של דיין. מתברר, כי לא נכתבה סטנוגרמה וכי כל אחד מחברי הועדה רשם לפניו נקודות כרצונו. מזכיר הועדה מבטיח לערוך רשימות מדברי דיין, וכך עשה. את הרשימות הללו מעביר דיין, ביוזמתו, אל לבון, כדי שהלה ידע בדיוק מה העיד הרמטכ”ל נגדו.

משה דיין, מצדו, השתדל לא לשרוף את כל הגשרים ביחסיו עם שר הבטחון, ולא היה לו כל ענין להרחיב את היריעה, אלא שהוא היה העד הששי שהופיע בפני הועדה ביום הרביעי לדיוניה, לאחר שכבר נפרשה בפניה כל היריעה.

הוא הופיע בפניה, במידה רבה, כנאשם, והיה חייב להשיב על טענות והחשדות שהעלו כלפיו גם פנחס לבון וגם איסר הראל, כשליחו של משה שרת. עד שהופיע משה דיין בפני הועדה לא היה ידוע לו כלל, כי מאז פגישתו האחרונה עם לבון ב-28 בדצמבר התהפכו היוצרות, וכי מאותו יום צירף לבון גם אותו אל רשימת הנאשמים בענין “העסק הביש”.

 

מי הרחיב את היריעה    🔗

לאחר גילוי המיזכר מה-26 ביולי (“אנשינו בין הנעצרים”) נאלץ לבון לכפור בכל ולטעון כי לא נתן הוראה בכלל.

טענה חדשה זאת העמידה את לבון בפני קושיה חמורה. כאשר היה לבון בגדר מודה במקצת, היינו כאשר טען טענת “הוראה לאחר מעשה”, נראתה התנהגותם של לבון וגיבלי סבירה. שניהם “שותפים” ואינם ששים להאשים איש את רעהו באותו ענין בו הסתבכו שניהם יחד. אולם אם לבון היה נקי מכל רבב ולא היה מעורב כלל, ואם גיבלי היה שקוע עד צוואר בבוץ ולא הצליח לקבל “כיסוי” לאחר מעשה, כיצד לא חרד גיבלי ולא דאג? ומדוע נמנע לבון מכל תגובה? על מי סמך גיבלי ומפני מי חשש לבון?

משנאלץ לבון להסיר מעל כתפיו כל אחריות למעשה “העסק הביש”, הוא נדחק לגולל חלק ממנה על כתפיו של דיין. כיון שלא יכול היה לעשות זאת במפורש עשה זאת במרומז. כיון שלא היה לו יסוד להאשים, הוא רק החשיד. לבון “נתן להבין” שסוד התעלומה נעוץ, לפחות בחלקו, ברמטכ"ל רב-אלוף משה דיין.

על דיין סמך גיבלי, כאשר עשה מה שעשה, ומפני דיין חשש לבון כאשר נמנע מחקירה. מדוע נתן גיבלי את ההוראה על דעת עצמו? אומר לבון: שאלה זאת יש להפנות אל מבצעי הפעולות, אל ראש אמ“ן, אל הרמטכ”ל, או אל כל הדרגים הללו גם יחד.

עתה משתדל לבון להעלים את “שותפותו” עם גיבלי בחודשי “העסק הביש” ואת “קשר השתיקה” ביניהם מיד לאחר מעשה. עתה רומז לבון, כי יתכן שהיתה קנוניה נגדו בין דיין ובין גיבלי, וכי שניהם היו שותפים לתכנון או אף לביצוע הפעולות.

בעדות ראשונה של לבון בועדת אולשן-דורי, ביום 2.1.55, הוא אמר:

"אני פה רוצה להגיד איזה דבר בלי הוכחות, אבל אני חייב להגיד פה מה שנתעורר בי. נתעורר בי ספק רציני מאוד. אני מכיר את גיבלי, דורי מכיר אותו. הוא בחור קל-דעת. אבל שאלתי את עצמי אם הוא גיבור כזה, שעל דעת עצמו במשך חודשים יפעל דברים כאלה? קשה היה לי לקלוט זאת.

“ואני חייב פה להגיד, שדווקא החשש הזה שנתעורר אצלי הוא עוד הגביר אצלי את נוקשות החלטתי, תוך המצב הזה, לא להיכנס לחקירות, מפני שאני ידעתי מה חקירה כזאת בכיוונים כאלה עלולה לגרום בינתיים. קודם כל תיהפך לדבר פומבי לכל הצבא. היא תגיע — מוכרחה להגיע — לגורמי חוץ”.

עתה טוען לבון בפה מלא, כי זאת היתה השיטה המקובלת בצה“ל: לבצע פעולות מעבר להוראות, ולהגיש אחר-כך דו”חות כוזבים, וכי ברוב המקרים היה מחפה על המעשים האלה.

עתה קובע לבון, כי אי-אפשר לחקור או לברר את האמת בצה"ל בלי שהדבר

יהיה ידוע מיד “לכל הישוב”. אומר לבון בעדותו הראשונה בפני הועדה:

“בינתיים יש מציאות ארורה שאם אני מדבר עם מישהו על איזה שהוא ענין, מחר זה הופך לקנין הכלל. חקירה רשמית בצה”ל, זה אומר גילוי כל הענין… לא צריך הרבה דמיון כדי לדעת שחקירה רשמית זה אומר להכניס עשרות אנשים לתוך הענין. והיו לי בענין זה נסיונות מרים, שאם דיברתי… בארבע עיניים למחרת כל הצבא ידע. כל הצבא זה הנשים; כל הצבא זה העתונות; כל הצבא זה כל הישוב".

כך התחיל פנחס לבון “להרחיב את היריעה”. זה היה קו ההגנה וההאשמה החדש שנכפה על לבון לאחר ההתמוטטות הפתאומית של הקו הקודם, הקו של “תאריכים נודדים”, של “מתן הוראה לאחר מעשה”, של “כיסוי רטרואקטיבי במירמה”.

במקומו בא עתה הקו החדש, הקו של “כולם אשמים — חוץ ממני”, הקו של “הרחבת היריעה”, של הטלת דופי ושל פיזור חשדות בכל הכיוונים. הקו החדש נבנה במאמץ קדחתני של הרגע האחרון, בארבעת הימים שנותרו ללבון עד לתחילת עבודתה של ועדת אולשן-דורי (מיום שלישי בערב, 28 בדצמבר — כשביקש לבון למנותה כדי להרוויח זמן — ועד יום ראשון בבוקר ה-2 בינואר).

ואכן למחרת בבוקר, ביום רביעי 29 בדצמבר 1954, מתעוררת לשכת שר הבטחון לפעולה דחופה ולתגובה מיידית ומזורזת בפעם הראשונה על תזכיר שנכתב לפני ששה חודשים, על שיחה שנערכה לפני שבעה חודשים, ועל הוראה שניתנה לפני חמישה חודשים. כך התחיל לבון להסתבך בהטחת האשמות נחפזות ובלתי-שקולות לכל עבר, שפעלו נגדו כבומראנג ושעוררו את חשדות אולשן ודורי נגדו.

 

מי העלים את “התזכיר המיסתורי”    🔗

נושא ראשון שפנחס לבון נזכר בו עתה הוא “התזכיר המיסתורי”. ב-16 ביוני 1954 הגיש ראש אמ“ן תזכיר לרמטכ”ל ולשר הבטחון בנוגע למשא-ומתן על פינוי הסואץ. בתזכיר זה היו כלולות הצעות אחדות של גיבלי בדבר פעולות למניעת הפינוי.

כאשר הוגש התזכיר הסתיג הרמטכ"ל מהצעותיו של גיבלי שגולת-הכותרת שלהן היתה העברת אניה בסואץ. ההנחה של דיין היתה, שהעברת אניה כזאת רצויה רק אם תהיה ישראל מוכנה להגיב בכוח צבאי על עיכוב האניה. דיין תיקן את נוסח התזכיר שהגיש גיבלי ברוח ההסתייגות שהיתה לו, וגיבלי העביר ללבון את התזכיר המתוקן.

בישיבת המטכ“ל ב-1 בנובמבר, כאשר דובר על הפעולות במצרים, הזכיר הרמטכ”ל את התזכיר של גיבלי מה-16 ביוני וציין: “אני הסתייגתי מהתזכיר. אני רק רוצה להזכיר שבעיית שיבוש הפינוי היתה קיימת”.

כחודשיים לאחר מכן, ב-29 בדצמבר, מייחס לפתע שר הבטחון פנחס לבון חשיבות רבה לתזכיר זה ולהסתייגותו של הרמטכ"ל. לועדת אולשן-דורי אומר לבון:

“לפניכם הדוקומנט הראשון שאני מבקש מכם לעיין בו… כאשר קיבלתי את הדו”ח של ישיבת המטכ"ל נתקלתי במשפט הזה (על הסתייגות הרמטכ"ל). ביקשתי אז את ‘אפי’ לבדוק על איזה תזכיר מדובר. הוא וחיים (ישראלי) עברו על כל התיק, והדבר היחיד שיכלו למצוא הוא התזכיר מה-16 ביוני (ועוד תזכיר שלא שייך לענין)…

“כאשר הרמטכ”ל היה אצלי… הראה לו ‘אפי’ את שני התזכירים האלו ושאל אותו לאיזה תזכיר הוא מתכוון. הוא הודיע לו, שזה לא התזכירים האלה, ישנו איזה תזכיר אחר.

“אז כבר פנה ‘אפי’ באופן רשמי ללשכת הרמטכ”ל וביקש תזכיר זה. אחרי כל מיני חיבוטים וצלצולים הודיעו לו שהתזכיר איננו. אז אמרתי ל’אפי' לפנות ישירות לאמ“ן ולבקש את התזכיר המיסתורי הזה. באמ”ן כאילו חיפשו, בדקו והודיעו, שגם אצלם התזכיר הזה איננו.

“אז ביקשתי מ’אפי' לתת לי העתק הפניה הרשמית שלו, שבאה אחרי שורה של פניות בטלפון ובעל-פה, עם תוספת הסיפור מה ענו לו פה ומה ענו לו שם. הדבר הזה ישנו אצלכם”.

 

“למה כל-כך מאוחר?”    🔗

כך מתחיל לבון את עדותו הראשונה בפני ועדת אולשן-דורי. הסעיף הראשון: “התזכיר המיסתורי” שנעלם אי-שם בין לשכת הרמטכ“ל ללשכת ראש אמ”ן. "תזכיר מיסתורי זה כלל כביכול את כל הצעותיו של גיבלי על הפעולות למניעת פינוי הסואץ. מדוע מעלימים דיין וגיבלי את ההצעות הללו? שאל לבון.

אולשן מצא לנכון לברר את הענין ולהרגיע את לבון. בעדותו השניה בפני הועדה אמר לו אולשן, כי הועדה בדקה והוברר לה, כי אין כאן כל מיסתורין. היו קיימים באמת שני נוסחים של התזכיר: האחד לפני התיקונים של הרמטכ“ל — והשני אחרי התיקונים. חברי הועדה השוו את שני הנוסחים ומצאו כי התיקונים הם בדיוק אלה שהכניס הרמטכ”ל.

מעיני ועדת אולשן-דורי לא נעלם נסיון זה של לבון להחשיד את דיין ואת גיבלי בהעלמת מסמך ובקונספירציה כלפיו. כמו נסיונותיו האחרים של לבון פעל גם נסיון זה כ“בומרנג” בכך שהוא הפנה את תשומת לבה של הועדה לניגודי העמדות שבין דיין לבין גיבלי בשאלת פינוי הסואץ (בניגוד להחשדתם על-ידי לבון בקנוניה משותפת ובקונספירציה נגדו).

תוך כדי כך שמה ועדת אולשן-דורי לב לשקר אחד של לבון. כאשר נשאל לבון מתי נעשה החיפוש הגדול אחר “התזכיר המיסתורי”, הוא סיפר: “זה היה בנובמבר, לאחר שקיבלתי את הדו”ח מישיבת המטכ“ל”.

מכתבו של “אפי” אל גיבלי בענין זה נשלח ב-29 בדצמבר, כלומר כעבור כחודשיים. הבירורים בטלפון עם דיין ועם גיבלי ורישום התשובות נעשו בו-ביום.

כותב השופט אולשן על גבי העתק המכתב שנמסר לו: “למה התחילה ההגבה על העלילה כל-כך מאוחר?” ושאלה זאת לא הרפתה מאולשן שנים ארוכות.

 

“מי ניקה את אמ”ן מהוראות מבצעיות"    🔗

למחרת היום, ב-30 בדצמבר, מבקש פנחס לבון בפעם הראשונה את המברקים שנשלחו למצרים בחודש יולי. בקשתו מתמלאת במהירות, תוך שעות ספורות, ואפשר לעקוב אחר כל שלביה לפי רישומיו המדויקים של “אפי” עברון.

בשעות שלפני-הצהרים כותב עברון אל הרמטכ"ל: “שר הבטחון מבקש כי תורה להמציא לו עוד היום הפרטים הבאים: 1. העתקי התשדורות שהועברו ב-5- וב-7 ביולי 1954; 2. תאריכי שמונה הפעולות”.

“אפי” אינו סומך על הרמטכ"ל והוא פונה במישרין אל גיבלי. על המכתב אל דיין מוסיף “אפי” בכתב-ידו: “הודעתי לבנימין 30.12 בשעה 11 בערך”.

גיבלי מפנה את הדרישה אל בנצור. בנצור פונה אל מחלקת הקשר ומבקש להעביר אליו מיד את כל העתקי המברקים ששודרו לאלעד.

ממחלקת הקשר משיבים לבנצור בכתב: “לפי הוראתך בטלפון בתאריך 30.12.54, שעה 13.15, אני מעביר אליך העתקים מהמברקים ששודרו לאלעד 1, 2, 3, 5 ומברק מס' 4 הנמצא סגור בשעוה בתוך מעטפה”.

במברק מס' 4 הועברה הוראת הביצוע שניסח בנצור בשבת, 17 ביולי, בשעה 12, וששודרה לפי תכנית הקשר החל מיום ראשון, 18 ביולי. כיון שהיתה זאת הוראת מבצע, היא הוכנסה מיד לתוך מעטפה סגורה וחתומה והיתה מונחת שם עד 30 בדצמבר, כאשר הוצאה לפי הוראת לבון (ארבעת המברקים האחרים נגעו לאי-קליטתם של השידורים ממצרים בתאריכים המוסכמים).

בו-ביום כותב בנצור ישירות לשר הבטחון: “לפי הוראת ראש אמ”ן הנני להעביר לך פרטים על הפעולות שפירטתי בדו“ח שלי מיום 5.10.54”.

כך נמסר המברק המבצעי ללבון בו-ביום, תוך שעות אחדות מאז שדרש אותו. נוסח המברק הזה היה מצורף לדו"ח של בנצור מן ה-5 באוקטובר. הנוסח שלו לא היה שנוּי מעולם במחלוקת, והוא אף שימש נשק בידי לבון נגד בנצור וגיבלי. אולם בשנת 1960 הופך המברק הזה למברק מיסתורי ונעלם.

היה זה המפקד החדש של יחידה 131, יוסי הראל, שזכה מפי פנחס לבון בשנת 1960 לתואר “הגבר היחידי בצה”ל", רק משום שידע לספר לו כי המברק הזה נעלם. “העתק המברק המבצעי מיום 17.7 לא נמצא בתיק” (מתוך רישום עדותו של יוסי הראל בפני פנחס לבון ב-4.2.609).

העובדה הטכנית שציין היתה נכונה, אולם “גבר יחידי” זה לא ידע מה שהיה צריך להיות ידוע ללבון, כי המברק הוצא מן התיק לפי דרישתו של לבון עצמו.

מברק זה “שלא נמצא בתיק” היה אחד הגילויים המרעישים שמסר לבון לבן-גוריון בחודש מאי 1960. גורלו של המברק הועלה גם בישיבת מרכז מפא“י מיום 12.1.61. באוזניהם של חברי המרכז הנרעשים הכריז לבון: “ניקו את אמ”ן מהוראות מבצעיות”.

אלא שפנחס לבון עורר תמיהה ופליאה כבר לפני שהסתבך בגוזמאות מסוג זה. מסתבר, כי כאשר דרש לבון את העתקי המברקים שנשלחו חמישה חודשים קודם לכן, הוא קיבל אותם בו-ביום, ארוזים וחתומים כביום נתינתם (אילו ביקש לבון את המברקים למחרת מתן ההוראה, או למחרת המפולת בסוף יולי 1954, הוא היה יכול לקבל אותם בו-ביום כבר אז בלי שכל הצבא וכל הישוב ידעו על כך).

 

מי נתן הוראה לתכנון    🔗

עתה לא נותר ללבון ול“אפי” אלא להטיל את “הבומרנג” העיקרי.

באותו יום, 30 בדצמבר, כותב עברון אל שר הבטחון מסמך חתום לעדות ולהוכחה:

“בסיומה של אחת הפגישות שקיים אתך אל”מ בנימין גיבלי באחד מימי מאי או יוני ש.ז., העלה ראש אמ"ן את אפשרות הפעלת החוליות במצרים. הוא סיפר לך, כי החוליות הגיעו לרמת כוננות מושלמת, וכי כדי לשמור על הרמה הזו רצוי להטיל עליהן כמה משימות.

“בתשובה לשאלתך: ‘אילו משימות’? ענה אל”מ גיבלי כי הן יכולות לגרום למתיחות ולמהומות בתוך מצרים וכו', ועל-ידי פגיעות בגורמים זרים אף להביא לדחיית חתימת ההסכם הבריטי-מצרי.

"אמרת לו כי מכל האפשרויות נראות לך רק פגיעות במתקנים בריטיים באיזור התעלה, וביקשת כי יבדוק אם אפשר בכלל לתכנן דבר כזה. הוא הבטיח לעשות זאת.

“הרושם הברור שלי (בשיחה השתתפת אתה וכן גיבלי ואנוכי) היה שמדובר באפשרות רחוקה, אשר במידה ותהיה ברת-ביצוע עוד תובא לדיון לפניך”.

במסמך זה רצה “אפי” להוכיח, כי לגיבלי לא ניתנה הוראת ביצוע, אולם בינתיים הוא אישר, כי ניתנה לו הוראת תכנון וכי היא ניתנה במישרין מאת שר הבטחון לראש אמ"ן.

מדוע לא עברה ההוראה דרך הרמטכ"ל? מדוע לא ידע עליה כלל? שאלות אלו עלו ונשארו בלי תשובה.

סיפור זה חשף את הקשר הישיר בין לבון לבין גיבלי שהיה קיים אז בניגוד להירארכיה הצבאית המקובלת. סיפור זה הצטרף לעובדות אחרות שהוכיחו אף הן את “השותפות” שבין לבון לבין גיבלי, שהיתה לצנינים בעיני הרמטכ"ל ושלבון ניסה עתה להכחישה.

תוך כדי עדותו על השיחה הזאת זכה “אפי” לנזיפה מפיו של השופט אולשן. בזכרונו של “אפי” נקלטה השיחה היטב. זו היתה השיחה היחידה בין גיבלי לבין לבון שבה נידונה בנוכחותו הפעלת יחידה 131. וכך הסביר “אפי” לועדת אולשן:

“כאשר באו המאסרים הייתי סבור שגיבלי ניצל את השיחה (הנ"ל) כעילה להפעלת היחידה, מפני שלי לא היה ידוע על כל שיחה אחרת שאני השתתפתי בה. אילו היתה שיחה כזאת, הייתי מניח שגיבלי יספר לי עליה היות והיינו ביחסים קרובים, אינטימיים, והוא היה רגיל לדבר אתי על כל עניני המודיעין”.

במקום אחר בעדותו טען “אפי”, שלבון הוא איש עצור וסגור, שקשה לשוחח אתו.

על הדגשה זאת חוזר “אפי” בכמה צורות:

“אני נוכח בכל השיחות של שר הבטחון גם עם הרמטכ”ל… רק לעתים רחוקות התקיימו פגישות בין השר ומישהו מבלי שאהיה נוכח. אני לא יודע על כל מקרה אחר שראה (לבון) את גיבלי שלא בנוכחותי. אני חושב שגם הרמטכ“ל יוכל להצביע על העובדה שבכל הפגישות שלו עם שר הבטחון הייתי נוכח”.

מן הרגע הראשון סבר “אפי”, כי גיבלי פעל על סמך השיחה היחידה שבה היה נוכח גם הוא. סברה זאת הוא השמיע באוזני דיין עוד בחודש אוגוסט 1954. וכך הוא סיפר בועדה:

“כשחזר הרמטכ”ל הוא דיבר אתי על מה שקרה במצרים ואמר שלפי גיבלי היא הופעלה על-ידי שר הבטחון. הרמטכ"ל אמר שאנו נמצאים במצב לא נוח היות והיחידה שהופעלה לא נועדה לפעולה כזאת.

“עניתי לו מיד, כי אם גיבלי מסתמך על השיחה שאני מדבר עליה הרי זה חוסר אחריות משווע, כי באותה שיחה דובר לכל היותר על הוראה לתכנון, כי בדרך כלל, כאשר מאשרים פעולה באופן כללי, הוא בא אחר-כך עם תיאור מפורט של מה שהוא עומד לעשות, כדי לקבל אישור. במקרים כאלה שולחים לו גם הוראות-ביצוע”.

בהמשך עדותו סיפר “אפי”:

“הרמטכ”ל אמר שאינני יודע הכל, וכי בנימין אומר שהתקיימה שיחה בה השתתפו רק שר הבטחון ובנימין, שהתקיימה לאחר איזה התייעצות".

כחודשיים לאחר מכן, כנראה לקראת ישיבת ועדת החמישה ב-26 באוקטובר, שוחח שרת עם “אפי” ושאל אותו מה דעתו על מתן ההוראה. סיפר “אפי” לועדת אולשן:

“על נושא זה היתה לי שיחה עם ראש הממשלה (משה שרת) לפני חודשיים, לפני נובמבר. סיפרתי לו על השיחה שהיתה בסוף מאי או יוני ואמרתי שמוזר כי גיבלי יכול היה לפרש את ההוראה להכנות כהוראה למבצע… הכרתי והרגשתי היו, כי אני יודע את כל אשר עושה השר בעניני עבודה, ומאחר שלא ידעתי על כל דבר אחר, לא יכולתי אלא להניח שמה שאירע יכול היה לקרות רק בעקבות השיחה ההיא ממאי—יוני”.

עובדה זו עוררה את אולשן לשאול את “אפי”: “אם לא היית בטוח שגיבלי משקר אותו זמן… איך זה אמרת לראש הממשלה… שגיבלי פעל לפי השיחה ממאי-יוני? היית צריך לומר, כי לפי הידוע לך היה כך, אך יש גם גירסה אחרת”. “אפי” נבוך: “יתכן כי לא הייתי זהיר”.

חילופי-דברים אלה לא תרמו לחיזוק מהימנותה של גירסת “אפי” בעיני אולשן ודורי.

בספר זכרונותיו “דין ודברים”, שהופיע בשנת 1978, מגלה יצחק אולשן פרטים נוספים על עדותו של עברון בנקודה זאת, וקובע כי הועדה לא התרשמה לטובה מעדותו. כותב אולשן (עמוד 268):

“אפי, שהיה האיש היותר מקורב ללבון, ושבמשך כל הזמן הנדון ראוהו כאיש לבון, הוזמן על-ידנו לפי בקשתו של לבון. לא התרשמנו לטובה מעדותו. מתשובותיו הראשונות עלה, כי בשיחותיו עם לבון, אחרי שנודע על הכשלון בעניין הנדון, הוא, אפי, שמע מפיו, שלא נתן את ההוראה. אולם יותר מאוחר, במהלך החקירה, כאשר העלינו שאלות בקשר עם שמועות, סימנים ורמזים שהתחילו להישמע בחוגי צמרת צה”ל בדבר התכחשות לבון למתן ההוראה, וכי בשיחה עם אחד מאישי הצמרת טען ‘אפי’ כי לא מובנת לו ההתמרמרות שכן לבון אינו מכחיש שנתן ההוראה — לא נסתרה על-ידו השיחה הזאת ולא התרשמנו מהסבריו על השיחה הזאת, למרות של’אפי' היתה ברורה בשעת חקירתנו משמעות שאלותינו".

דהיינו: “אפי” לא הכחיש בפני הועדה את דבריו שלבון אינו מכחיש שנתן הוראה.

בנימין גיבלי, מצדו, אמר לועדה בפשטות רבה: “כל העדות של ‘אפי’ אין לה רגליים”. והוסיף לכך ציוני גנאי חריפים על אופיו.

עד כאן צעדיו של לבון להרחבת היריעה, שהספיק לעשות לפני תחילת עבודתה של ועדת אולשן. אולם גם לאחר עדותו הראשונה בועדה לא חדל לבון ממאמציו, ובמקביל לחקירות הועדה ממשיך לבון בחקירותיו. עתה הוא מכוון את חוד האשמותיו וחיפושיו לעבר בנצור ואלעד. כאן סייע לו, בעקיפין ובבלי-דעת, משה דיין.

 

לבון: “מסכן בנימין”    🔗

השיחה בין לבון לבין דיין ב-28 בדצמבר התנהלה באוירה של הפשרת הקפאון ביניהם. דיין הופתע כאשר שמע מלבון, כי גיבלי נאשם בהוצאת “כיסוי רטרואקטיבי” במירמה.

סיפר דיין בועדת אולשן:

"לבון הוכיח אותי על דברי בישיבת המטה (ב-1 בנובמבר) ודיבר על סילוק בנימין… הגבתי ואמרתי, שאני מצטער שמאז חזרתי לא דיברנו על הענין בצורה חברית. הייתי צריך לעשות זאת. ואם כל זה כך — צריך להוציא מסקנות, ודרוש יהיה בירור. אך מוטב לא להיכנס מיד לבירור בעוד המשפט נמשך. את הבירור צריך יהיה לעשות אחר-כך, הוא עם השרים ואני במטה.

דיברתי על סילוק בנימין והרחקתו מהארץ.

“לבון הסביר לי את ה’קייס' שלו בצורה כללית… ואמר: מסכן בנימין, נכשל, מאחר שבנצור כבר כתב שההוראות ניתנו ב-16.7”.

לבון התכוון לדו"ח הכוזב של בנצור מה-5 באוקטובר 1954, ששימש בידיו כהוכחה עיקרית נגד גיבלי.

לאחר השיחה עם לבון מתעוררת שוב חשדנותו של משה דיין. הוא קורא לגיבלי ולבנצור ושואל אותם כיצד הם מסבירים את שתי הפעולות הראשונות שקדמו להוראה ב-16 ביולי. את בנצור שואל דיין כיצד הוא מסביר את הדו"ח שכתב.

סיפר בנצור לועדת אולשן: “ב-28 בדצמבר נקראתי לרמטכ”ל. הוא שאל אותי על כל פרשת הדו“ח, ושאל איך קרה שנעשו פעולות ב-2 וב-14 ביולי. השבתי שכתבתי כן מפני שזאת היתה האוירה של אותם הימים וכי לא ניתנו שום הוראות לבצע את המעשים של ה-2 ביולי וה-14 ביולי”. על הודאה זאת חזר בנצור שוב: “אני מבין שכל הענין נובע מהדו”ח שלי, והאשמה עלי".

הודאתו המיידית של בנצור באוזני דיין (ולאחר-מכן באוזני ועדת אולשן) שינתה את התמונה והשמיטה מידיו של לבון את הקלף העיקרי. אבל גם לאחר ששמע דיין את ההודאה של בנצור נשאר בכל זאת הספק בלבו והוא ציפה לכך שאלעד ישפוך אור על התעלומה בענין שתי הפעולות הראשונות.

אלעד היה באותו זמן בחו"ל, ועתה היה המפתח בידיו. הוא היה מפקד הפעולות במצרים; הוא היה האיש היחידי שהצליח להימלט; הוא קיבל את ההוראות; הוא ביצע אותן; הוא דיווח עליהן.

ב-28 בדצמבר נותן לבון הוראה להביא מיד את אלעד לארץ. הרמטכ"ל נותן הוראה האוסרת על גיבלי ועל בנצור להיפגש אתו, ודורש להביא את אלעד אליו מיד כאשר יגיע לארץ. דרישה זאת נעשתה לפני מינוי ועדת אולשן, לצורך חקירת דיין עצמו.

 

“הדחה לעדות שקר”    🔗

לאחר שהודה בנצור בפני דיין (ב-28 בדצמבר) באשמתו בענין הגשת “הדו”ח הכוזב" (מה-5 באוקטובר), ולאחר שהכחיש את תוכנו, היה עליו להודיע לאלעד על השינוי כדי שהלה לא ימשיך להחזיק בגירסה הקודמת (שבאה לידי ביטוי בדו"ח הכוזב). הדו“ח הכוזב היה בגדר עדות שקר של בנצור שהיתה מתואמת, כנראה, עם אלעד, ומכל מקום תיקונו של דו”ח זה היה חייב להיות מתואם בין שניהם.

בנצור, שהחליט לחזור לגירסה האמיתית של העובדות כפי שהיו ידועות לו, ושרצה להודיע לאלעד על השינוי שחל במצב, נאלץ להפר את הוראת הרמטכ"ל.

כך נולדה הפרשה שנתפרסמה לעתיד לבוא כ“הדחה לעדות שקר” (שהיתה, מבחינתו של בנצור, “הדחה לתיקון עדות שקר”, וודאי שהיתה כך מבחינתו של גיבלי — לפי הבחנתה של ועדת כהן — כפי שיוברר להלן).

למחרת בבוקר, ב-29 בדצמבר (בשעה 9.30), שולח בנצור שני מברקים אל אלעד שיבוא מיד לארץ. זאת — לפי הוראת לבון ודיין. שני המברקים נשלחו לשני מקומות באירופה, כדי להחיש ככל האפשר את קבלת הידיעה על-ידי אלעד ואת בואו המיידי לארץ. אלעד לא הגיב על הפניה ולא היה ברור היכן הוא נמצא (היו לו כל הסיבות לחשוש שמא נתגלה עתה תפקידו בנפילת הרשת בחודשים יוני-אוגוסט).

התמהמהותו של אלעד חיזקה את האשמותיו של לבון ואת חשדותיו המחודשים של דיין כלפי גיבלי. גיבלי היה זקוק מצדו להבטיח את הבאתו המהירה של אלעד לארץ, ואילו בנצור מצדו היה צריך לתאם את עדותו של אלעד עם המהלך החדש.

כעבור יומיים, ב-31 בדצמבר, יוצא מן הארץ בחשאי אחד מראשי המחלקות באמ“ן שנתפרסם לאחר מכן כ”שליח ג“, כדי להיפגש עם אלעד בחו”ל. לפני המראתו משדה התעופה בלוד נפגש אתו בנצור ומוסר לו מעטפה בשביל אלעד. ה“שליח” ניסה לפגוש את אלעד בשוויץ, אולם לא הצליח לאתרו והמשיך בדרכו לפאריס. שם נפגש אתו כעבור יומיים ומסר לו את המכתב של בנצור. אז טס אלעד לארץ, ואף השליח חזר לארץ בנפרד.

כאשר הגיע אלעד לשדה התעופה בלוד המתין לו בנצור במקום, להבטיח את התיאום בין עדויות שניהם בפני הועדה, בפני שר הבטחון, בפני הרמטכ“ל ואף בפני גיבלי. שליחת מכתבו של בנצור בידי ה”שליח" והפגישה עם אלעד בלוד נעשו בסתר מפני שהיתה במעשים אלה משום הפרה של הוראת הרמטכ"ל, ומשום כך הן בגדר “הדחה”.

בשתי פעולות אלה הודה בנצור בפני ועדת כהן. אולם גם לאחר שהודה לא ניסה לטעון, כי כל מעשיו נעשו בידיעת גיבלי או באישורו. בנצור אף קבע, כי הפגישה בשדה התעופה היתה בניגוד להוראתו של גיבלי. כאשר עסקה ועדת כהן בסוגיה זאת היא לא הביאה בחשבון את האפשרות שהקונספירציה בין בנצור ואלעד בנוגע לתיאום עדויותיהם היתה מכוונת גם כנגד גיבלי.

לגיבלי היה כל היסוד לתת יותר אמון בגירסתו החדשה של בנצור מאשר בגירסתו הקודמת. הגירסה הקודמת, לפיה ביצעו אנשינו את שתי הפעולות בלי שקיבלו הוראה לכך, היתה תמוהה ביותר, וגיבלי אף הסתייג ממנה ב-1 בנובמבר. מן הרגע הראשון לא הבין גיבלי מדוע ביצעו אנשי החוליה את שתי הפעולות הראשונות לפני שניתנה ההוראה. עתה מודה בנצור כי צירף את שתי הפעולות לרשימה בלי יסוד, וכי עשה זאת תוך תיאום עם אלעד מחשש של התכחשות. כיון שכך, היה קיים צורך לתאם אתו את תיקון עדות השקר הקודמת.

כך יכולה היתה להיראות בעיני גיבלי שליחת המכתב של בנצור בידי ה“שליח”: לא “הדחה לעדות שקר” אלא “הדחה לתיקון עדות שקר”. עם זאת גיבלי איננו בהכרח “שותף סוד” מלא של שניהם, כי גם הוא אינו יודע על מה בדיוק דיברו בפאריס ואיך מתחלקת בין שניהם האחריות לשתי הפעולות הראשונות שהוא לא היה אחראי להן.

פרשה זאת של “הדחה לעדות שקר” לגבי שתי הפעולות הראשונות עברה שלבים אחדים.

שלב ראשון מתחילת מעשי “העסק הביש” ועד לבואו של אלעד לארץ (ב-14 באוגוסט). בשלב זה היו הפעולות הראשונות בגדר תעלומה בלתי-מוסברת, והפעולה הראשונה (בדואר ב-2 ביולי) לא היתה ידועה כלל ולא נכללה בדו"ח הראשון של בנצור ב-1 באוגוסט. גם כל הדיווחים האחרים מוכיחים שבנצור לא ידע עד אז שהפעולות הראשונות הן פעולות של אנשינו.

שלב שני לאחר בואו של אלעד לארץ (ב-14 באוגוסט). אלעד מדווח על האפשרות שאנשינו עשו זאת בתור “קומוניסטים” או בתור חובבנים חסרי אחריות, בלהט ההכנות, ואולי אפילו כבוגדים (עזאר?). זהו שלב של מבוכה ושל חיפוש תירוצים לגבי הפעולות הראשונות, לגבי כשלון כל הפעולות האחרות (“המפולת”), התפארות בפעולות שלא היו והתעסקות בנסיונות ההצלה, כביכול.

שלב שלישי מתחיל ב-5 באוקטובר. תחת לחצו של דיין מחליט בנצור לשנות את שני הדיווחים הללו, את שלו ואת זה של אלעד (דו"ח פייר), ולתת “כיסוי” ו“קרדיט” גם לפעולות הראשונות כאילו היו פעולותיהם של אנשינו ברוח הוראות הכוננות לביצוע המשימה שניתנו בפאריס (גם אם לא היו אלה הוראות ביצוע ממש), כדי שלבון וגיבלי לא יוכלו להתכחש לפעולתו ולפעולת אנשיו. ואז כותב בנצור את הדו"ח של ה-5 באוקטובר.

שלב רביעי שבו ננזף בנצור מיד עם שובו של גיבלי לארץ ב-21 באוקטובר על הדו“ח הכוזב שלו. הוא מסולק מתפקידו ומודה באשמת הכזב. גיבלי מתקן את הדו”ח הכוזב של בנצור על-ידי דו"ח המילואים שלו מה-1 בנובמבר, ומדגיש את ההבדל בין ההוראה שקיבל מלבון ונתן לבנצור לבין הביצוע של אנשינו. הפעולות הראשונות בוצעו לפני מתן ההוראה, וכל הפעולות בוצעו נגד אמריקאים ומצרים ולא נגד בריטים, בהמשך לקו שבו הן התחילו ולא לפי ההוראה (בישיבת המטכ"ל ב-1 בנובמבר).

שלב חמישי מ-8 בדצמבר, שבו מתחילה פעולת “ההדחה לתיקון עדות שקר”. לאחר שיחתו עם דיין מחליט בנצור להודות בפני ועדת אולשן-דורי בכזב שלו בדו“ח מה-5 באוקטובר (“כיסוי” ו“קרדיט”), ולחזור אל השלבים הראשון והשני לפיהם היו הפעולות הראשונות בגדר תעלומה. מבחינתו של בנצור יכולה עדות זאת להיחשב עדות אמת, ועל אחת כמה וכמה מבחינתו של גיבלי. משום כך היתה ההדחה של אלעד בסתר, מבחינתם, באמצעות ה”שליח" ובניגוד להוראות הרמטכ"ל, “הדחה לעדות אמת” ולא “הדחה לעדות שקר”.

 

גיבלי מסתייג מבנצור    🔗

גם לאחר שהודה בנצור בהגשת הדו“ח הכוזב, לא ידע גיבלי בודאות את כל האמת. גיבלי לא יכול היה לדעת מה אמר בנצור לאלעד בפאריס, מי ביצע את שתי הפעולות הראשונות ומדוע. גם לאחר מכן הסתייג גיבלי מבנצור. סיפר בנצור לועדת אולשן: “לפני זמן מה שאל אותי (גיבלי) מאין לקחתי את תוכן הדו”ח, והשבתי — כך היה נדמה לי”. ועוד: “בנימין אמר לי שיהיה לי קשה להסביר את הסגנון שלי”.

כאשר ביקש לבון מגיבלי את נוסח המברקים שנשלחו אל החוליה, ביקש גיבלי מבנצור להשיב ללבון במישרין.

כאשר נשאל גיבלי על-ידי ועדת אולשן-דורי בנוגע לניסוח ההוראות הוא הדגיש, כי העביר לבנצור בדיקנות את ההוראה שקיבל מלבון: “לבנצור אמרתי להפעיל נגד בריטים”. כאשר נשאל בנוגע לפעולות הראשונות אמר: “שאלו את בנצור”. כאשר נשאל בענין סידורי הקשר אמר גיבלי: “אני מציע שעל כך ישיב בנצור”.

בעוד שגיבלי, מצדו, מסתייג מבנצור מן הרגע הראשון, הרי בנצור, מצדו מקבל עליו את האשמה. בנצור אינו טוען אף פעם אחת שגיבלי נתן לו הוראה לבצע את שתי הפעולות הראשונות או שהוא נושא באחריות לכך בכל צורה שהיא. גם לאחר שגיבלי מאשים את בנצור אין בנצור מאשים את גיבלי.

כאשר הגיע אלעד לארץ, חקר פנחס לבון אותו ואת בנצור במקביל לחקירותיה של ועדת אולשן. לבון הבחין בכך שבין שני אלה שוררת שותפות הדוקה יותר וסבר שאולי רק עליהם נופלת האשמה הישירה לביצוע שתי הפעולות הראשונות.

בעדותו השניה והמסכמת מונה לבון בפני הועדה ששה שקרים שהיו מתואמים, לדעתו, בין אלעד לבנצור. אמר לבון: “אינני יכול להפריד עכשיו בין אלעד ובנצור לאחר ששניהם מספרים אותו הסיפור שהוא מתואם מבחינת תוכנו”. כאשר שואל אותו אולשן: “איך מתקשר גיבלי עם זה?” משיב לבון: “יש שתי אפשרויות: או שגיבלי, למרות ידיעתו את המצב, נתן פקודה, או שגיבלי לא ידע את המצב לאשורו”. כלומר, גם לבון, שהאשים את גיבלי במתן ההוראה על דעת עצמו, הניח שלא היה תיאום מלא בינו לבין בנצור ואלעד, וכי הללו מסתירים בפני גיבלי לפחות חלק מן הידוע להם.

 

תיקו    🔗

בשנת 1960 האשים פנחס לבון את כל אנשי ריבו ב“הרחבת היריעה”. האמת היא שהיה זה לבון עצמו שהרחיב את יריעת הדיונים בועדת אולשן-דורי, ובהרצאת הפתיחה שלו ייפתח את הדלתות להשמצות, שקרים ובירורים ללא תכלית", כפי שהאשים במעשים אלה את משה שרת. הוא עשה זאת, בעיקר, כדי להצדיק את תגובתו התמוהה על מעשי “העסק הביש” וכדי להסביר את עמדתו התמוהה לא פחות של בנימין גיבלי, אם אכן נתן הוראה על דעת עצמו, כהאשמת לבון.

לבון היה חייב להסביר שלוש תמיהות:

ראשית, מדוע לא שאל לבון ולא בירר ומדוע לא ביקש מיד לאחר מעשה, בסוף יולי ובתחילת אוגוסט, את המברקים ודו"ח בכתב על הוראות הביצוע ועל הפעולות?

שנית, מדוע לא הגיב לבון מיד על “עלילת הדם” שהעלילו עליו, לדבריו, ב-1 בנובמבר 1954, והתעורר לצעדי תגובה וחקירה רק באמצע דצמבר?

שלישית, מדוע נתן גיבלי את ההוראה על דעת עצמו, ומדוע טען, כי קיבל אותה ב-16 ביולי, כלומר לאחר שבוצעו שתי הפעולות הראשונות? ומדוע לא חשש שהשקר יתגלה (אם אכן היה זה שקר)? מדוע לא דאג לקבל “כיסוי רטרואקטיבי” לפעולות שכבר בוצעו (נגד אמריקאים), כפי שיכול היה לקבל לאור יחסיו ההדוקים עם לבון באותם ימים? ומדוע הדגיש גיבלי עצמו את ההבדל בין ההוראה שהוא נתן לבין הביצוע, הן מבחינת התאריכים והן מבחינת היעדים (אמריקאיים ולא בריטיים)?

על התמיהה הראשונה (מדוע לא נקט מיד, בסוף יולי, צעדי שיגרה אלמנטריים, מדוע לא ביקש את פקודת המבצע, מדוע לא ביקש דו"ח בכתב ומדוע לא שאל, לא בירר ולא נזף בגיבלי “בארבע עיניים”) לא היתה ללבון כל תשובה, ולכן השיב על שאלה שלא נשאל: מדוע לא ערך “חקירה צבאית מלאה”, ש“תקיף עשרות אנשים” ואשר “כל הישוב ידע עליה”.

על התמיהה השניה (מדוע לא הגיב מיד על ה“עלילה”) השיב לבון תשובת שקר. הוא טען שהחליט לפתוח בחקירה מיד לאחר ה-1 בנובמבר, כשהוגש נגדו בישיבת המטכ“ל “כתב האישום”, כפי שהגדיר זאת, ואילו לאמיתו של דבר הוא התחיל לחקור בעל כורחו באמצע דצמבר, לאחר שנפתח המשפט בקאהיר ולאחר ש”ועדת החמישה" במפא"י ציפתה לשמוע ממנו מידע מוסמך בנושא זה (גם כאשר התחיל לבון לחקור הוא לא ניהל חקירה לבירור התעלומה. הוא לא שאל ביוזמתו אילו הוראות ניתנו וכיצד בוצעו. ביוזמתו עסק לבון רק בנושא אחד: כיצד להאשים את גיבלי ולהוכיח שהוא משקר לגבי התאריך).

לתמיהה השלישית (איך להסביר את התנהגותו של גיבלי) נתן לבון כמה תשובות סותרות. הוא “הרחיב את היריעה” לעבר משה דיין; הוא האשים את בנצור ואת אלעד בתיאום עדות שקר; הוא טען שגיבלי הוא קוביוסטוס; הוא עשה “רקונסטרוקציה” של “העסק הביש” לפיה היתה הידרדרות הדרגתית של “כדור שלג”, החל מפעולות האמון והכוננות עד לפעולה הגדולה ביום החגיגות במצרים (ה-23 ביולי). בענין זה נסחף לבון בדבריו עד שהסביר כי יתכן שאלעד ובנצור גררו את גיבלי לתת הוראות ביצוע ב-16 ביולי, לאחר שעשו את שתי הפעולות הראשונות בלי ידיעתו.

מה שסייע ללבון היה יכולתו לכרוך יחד את “השלישיה” גיבלי-בנצור-אלעד ולהצביע על שורת ניגודים וסתירות במעשיהם ובטענותיהם:

נסיבות מתן ההוראה — טעות הזכרון של גיבלי לגבי צמידות ה“הוראה שניתנה לאחר דיון” ב-16 ביולי בביתו של לבון.

העברת ההוראה — הניסוח הנרחב של המברק המבצעי ב-17 ביולי והתידרוך הנרחב יותר שניתן בפאריס (שני שיבושים שחלו באשמת בנצור ואשר גיבלי הסתייג מהם).

הביצוע המשובש — של כל הפעולות שהיה באשמת אלעד (גיבלי עצמו הדגיש את השיבושים).

הדיווח הכוזב — של בנצור, שגיבלי הסתייג ממנו, ואשר בנצור הודה באי-נכונותו.

בקשר לתיאורו של גיבלי על נסיבות מתן ההוראה הביאו אולשן ודורי בחשבון את האפשרות שגיבלי טועה בזכרונו בתום לב. וכך הם כותבים במסקנות הועדה:

“אם שקר הם דברי ראש אמ”ן (גיבלי) במכתבו מה-1.11, והאמת היא כי את ההוראות נתן על דעת עצמו, הרי מתעוררת השאלה איך להסביר את התנהגותו הבלתי-זהירה, כי הוא אשר בכותבו לרמטכ"ל ידע בלבו כי הוא משקר, מדוע נואל להכניס במכתב סמיכות נתונים העשויה לשמש לגילוי השקר שבדבריו. הלא חייב היה להניח כי יהיה בידי שר הבטחון להפריך שקר זה. הן יכול

היה לותר בפשטות כי ההוראות ניתנו לו ב-16.7, מבלי שיוסיף ויסמיך קביעת עובדה זו לנתון אחר העלול להפילו בפח.

“זאת ועוד. אם הסיפור היה שקר, הרי יש להניח כי מצפונו בענין זה לא היה שקט, וכל הזמן היה עליו להתהלך בחרדה כי השקר יתגלה, והיה עליו להיות ער לאפשרות זאת ולנהוג זהירות. והנה ב-23.12, בתשובתו לשאלת שר הבטחון, הוא מונה את שמות האנשים אשר השתתפו בדיון ושוב מציין כי נתקיים ב-16.7. נכון כי המכתב מ-23.12 נכתב בעקבות פגישה בין שר הבטחון וראש אמ”ן, שבה הסביר שר הבטחון את שאלותיו כדרושות לצורך קביעת פרטים שונים שנזקק להם לקראת פגישתו עם ראש הממשלה ונמצא שראש אמ"ן לא ידע אותה שעה את כוונתו האמיתית של שר הבטחון בהציגו שאלות אלה.

“אולם דווקא משום כך מתייצבת אותה שאלה, אם סיפורו של ראש אמ”ן הוא שקר הן יש להניח, כי יהיה דרוך ומתוח שלא להיכשל, ואם כך — איך להסביר כי נתן את תשובתו ללא כל היסוס וללא כל סייג? ולא זו בלבד, אלא שמשך כל התקופה שקדמה לשיחה זו לא השתדל כלל לבדוק מהו התאריך הנכון של הדיון כדי לוודא שהוא עומד על בסיס איתן. והמדובר אינו באיש סתם שאינו מתמצא בדברים כאלה ואין לו נסיון בהם.

“דבר זה יכול להתיישב עם האפשרות של טעות מצד ראש אמ”ן בקשר לדיון, ושלאמיתו של דבר ניתנו לו ההוראות לא לאחר דיון בהרכב המתואר במכתבו ב-23.12, כי אם לאחר דיון סמוך ל-16.7 ובהרכב מצומצם, וכי ב-16.7 היה דיון אחרון בין שר הבטחון וראש אמ“ן שנגמר במתן הוראות”.

לחיזוק סברתם של אולשן ודורי אפשר להוסיף את העובדה שנעלמה מעיניהם, כי כבר במכתבו המקורי של גיבלי אל הרמטכ"ל ב-1 בנובמבר (דו"ח המילואים) כתוב שההוראה ניתנה ב-16 ביולי לאחר דיון בביתו של שר הבטחון בהשתתפות אותם אנשים (ברשימה שמית זאת מופיעים — פרט ללבון ולגיבלי — גם אלוף אבידר, יובל נאמן ואפרים עברון).

עובדה זאת מלמדת שטעות הזכרון של גיבלי לגבי “הוראה לאחר דיון” נתקעה במוחו מזמן, וכי הוא לא בדק אותה וחזר עליה בבטחון שהיא נכונה. יש בכך ללמד על כישוריו הפגומים של גיבלי ועל מידת הדיוק והזהירות הלקויה שלו, אבל יש בכך גם ללמד על תום לב מצדו ועל בטחונו בכך שהוא דובר אמת וכי לא יוכחש על-ידי יתר המשתתפים בדיון, שבשמותיהם הוא נוקב.

נוסף על כך הביאו אולשן ודורי בחשבון את הגורמים הבאים (כפי שציינו בשיקוליהם בכתב):

— לבון חי בדעה “שהכל קרוב לאבדון”;

— הוא חי במרירות רבה כלפי המערב;

— הוא נתן גם בעבר הוראות לפעולות חבלה;

— הוראות אלה הלמו את השקפותיו על מבצעים של כוח תגמול ועל הטרדה נגד הבריטים;

— הוא העביר את היחידה 131 לכפיפותו הישירה תוך סילוק איסר;

— הוא התעלם מסמכותו של שרת;

— הוא עקף את הרמטכ“ל וקיים מגע ישיר עם ראש אמ”ן.

על אף תירוציו של לבון הבחינו חברי הועדה בתגובתו המוזרה והבלתי-מובנת בשלושה שלבים נפרדים:

— תגובתו על “העסק הביש” עצמו מסוף יולי ומתחילת אוגוסט עד ה-1 בנובמבר;

תגובתו על “עלילת הדם” מה-1 בנובמבר עד תחילת המשפט בקאהיר ב-11 בדצמבר;

— תגובתו מאז ועד ה-28 בדצמבר בתיק “תאריכים נודדים” על “כיסוי רטרואקטיבי”, “הוראה לאחר מעשה” שהוציאו ממנו במירמה ואשר פירושה הוא הודאה במתן ההוראה, והאשמת גיבלי בחריגה מן ההוראה.

אולשן ודורי עמדו על רוב הסתירות בעמדתו של לבון גם מבלי שחשפו את סיבותיהן ואת כל המניעים שהיו לו לשקר. לאמיתו של דבר, קשה היה שלא להבחין בסתירות אלה לאחר שלבון עצמו נלכד במעגל קסמים של טענה שאינה ניתנת להוכחה.

 

מתי לא ניתנה ההוראה    🔗

בעדותו של לבון שימשו בערבוביה שתי האשמות שסתרו זו את זו: האחת, נתתי הוראה לאחר מעשה; השניה, לא נתתי הוראה בכלל. ועדת אולשן-דורי הבחינה בסתירה אך לא יכלה לעמוד על סיבתה. סיפר אולשן לרמטכ"ל לאחר מכן (לפי יומן הרמטכ"ל ב-20.2.55), כי הוא גבה עדות גם משרת. “לבון מסר לשרת, כי ב-30 לחודש ניסה בנימין לקבל ממנו אישור רטרואקטיבי. לעומת זאת, בעדותו בפני הועדה מסר לבון, כי ב-24 לחודש כבר ידע על המאסרים במצרים”. סתירה זאת חזרה והתגלתה פעמים רבות בעדותו של לבון עצמו ובעדויותיו של “אפי”.

בפני ועדת אולשן הופיע לבון כמאשים, אולם הוא נכשל בהוכחת האשמתו משום שביסס אותה על טענה מופרכת ביותר: מתי לא נתתי את ההוראה.

טענה מופרכת זאת נוצרה בגלל המפולת הפתאומית של גילוי המיזכר ב-28 בדצמבר. עד אז התרכז כל בנין ההוכחה של לבון בנקודה אחת: מתי ניתנה ההוראה.

גיבלי, בתשובתו לשאלה זאת, הצמיד בטעות שלושה דברים: ההוראה ניתנה בשיחה ב“ארבע עיניים”, לאחר דיון שהתקיים ב-16 ביולי. על טעות זכרון זאת ביסס לבון את עיקר טענתו.

הוא הפריך אותה בדרך השלילה ובדרך החיוב: ההוראה לא ניתנה ב-16 ביולי. ההוראה ניתנה ב-31 ביולי.

וזאת ההוכחה: ב-16 ביולי לא היה דיון על משמעות הפינוי בסואץ. ממילא לא היתה לאחריו שיחה, וממילא לא ניתנה אז הוראה. ב-31 ביולי היה דיון. אחרי הדיון היתה שיחה, ובשיחה זאת ניתנה הוראה.

לאחר שהתהפכה הקערה על-פיה השתמש לבון באותם נתונים כדי להוכיח מתי לא ניתנה ההוראה, לא ב-16 ביולי ולא ב-31 ביולי.

וזאת ההוכחה: ב-16 ביולי לא היה דיון ולא היתה שיחה, וממילא לא ניתנה הוראה. ב-31 ביולי היה דיון והיתה שיחה, אך לא ניתנה הוראה. היא לא ניתנה משום שלא היתה יכולה אז להינתן. למה? התשובה מצריכה סיפור חדש. כאשר קרא בעתונים על המאסרים במצרים ב-26 ביולי פנה לבון מיד אל גיבלי בשאלה: מה קרה במצרים? ובתשובה לשאלתו קיבל ב-26 ביולי את המיזכר: “אנשינו בין הנעצרים”. ממילא לא יכול היה לתת הוראה לאחר מכן. שקר מאולתר זה של לבון היה בעוכריו.

ועדת אולשן-דורי פעלה תחת לחץ קשה של ההכרח להקיף בזמן קצר בעיה סבוכה מאין כמוה. היא נדהמה מהיחסים המורעלים ומההאשמות החריפות על שקרים, דיווחים כוזבים ומעשי הונאה בצמרת מערכת הבטחון וצה"ל. הועדה לא הספיקה לעיין בתשומת לב בסטנוגרמה של השיחה בין לבון לבין גיבלי ב-28 בדצמבר, ולא במכתבו של גיבלי אל לבון ב-27 בדצמבר.

בשני הימים הללו נשאל גיבלי על-ידי לבון: למה לא הודעת לי? אילו היה סיפק בידם להתעמק כראוי בחומר זה היו אולשן ודורי יכולים לשאול את לבון: הכיצד? אם קיבלת תשובה, למה אמרת לגיבלי שלא קיבלת? אולם גם בלי לקרוא בעיון חומר זה שמעה הועדה גם ממשה שרת וגם ממשה דיין, ובעקיפין גם מפי “אפי” עברון, על הטיעון הקודם של לבון בדבר הוראה לאחר מעשה (ב-31 ביולי). וכך הזדקרה לנגד עיניהם הסתירה שבין שתי גירסותיו של לבון.

לאחר שנהרס בנין ההוכחה הקודם שלו נאלץ לבון להקים במהירות ותוך אילתורים בלתי-פוסקים בנין הוכחה חדש. לשם כך הוא השתמש בכל הלבנים הישנות. הוא פירק את התיק “תאריכים נודדים”, אך השתמש מחדש בכל המסמכים שהיו בו, וזו היתה טעותו הפטאלית. כאשר ניסה לבון בשלב הראשון להוכיח מתי ניתנה ההוראה הוא “סגר את המעגל”: ב-16 ביולי הוא לא נתן את ההוראה, ולעומת זאת, ב-31 ביולי כן נתן אותה. משניסה לבון להוכיח בשלב השני כי בשני התאריכים הללו לא נתן את ההוראה, הוא נקלע לתוך מעגל קסמים: אם לא נתן את ההוראה בשני התאריכים הללו, האם לא יתכן שנתן אותה ביום אחר, בשיחה אחרת, לאחר דיון אחר?

במרי-שיחו טען לבון לאתר מכן, כי אולשן ודורי דרשו ממנו להוכיח דבר שאינו ניתן להוכחה, שהוא לא שוחח עם גיבלי באותו יום ולא בשום יום אחר. לבון שכח שהיה זה הוא עצמו אשר ניסה להוכיח זאת.

 

לבון לא הוכיח מה שניסה להוכיח    🔗

לפי דרך ההוכחה שבחר בה לבון היה עליו להוכיח:

— כי גיבלי לא השתתף בדיון השבועי שנערך ב-15 ביולי;

— כי לא נשאר לשיחה עם שר הבטחון לאחר הדיון הזה;

— כי לא נערך סמוך ל-16 ביולי שום דיון נוסף על משמעות פינוי הסואץ;

— כי סמוך ל-16 ביולי לא נערכה כל שיחה בינו לבין גיבלי.

וכאן הסתבכו לבון ו“אפי” בעדויות חסרות שחר ומלאות סתירות.

ועדת אולשן-דורי רשמה לפניה, כי לבון לא הוכיח כלל שלא היתה שיחה בינו לבין גיבלי ב-16.7. הוא הוכיח רק כי לא היה דיון ב-16 ביולי. כיון שכך לא הוכיח לבון בדרך שבה ניסה להוכיח, כי באותו יום לא ניתנה הוראה.

עדים אחדים שהופיעו בפני ועדת אולשן-דורי ידעו לספר, כי באותם ימים עלתה שאלת הפינוי מסואץ כמעט בכל דיון, גם אם לא היה סעיף מיוחד בענין זה על סדר היום. ממלא-מקום הרמטכ"ל, אלוף יוסף אבידר, העיד בביטחה, כי באחד הדיונים השבועיים בחודש יולי הוא נפגע מאוד כאשר בתום הדיון נשאר לבון לשיחה ביחידות עם גיבלי. אבידר זכר בודאות כי היה זה בלשכתו של שר הבטחון ולא בביתו.

בדיון השבועי ב-15 ביולי היה סעיף על האניה “בת-גלים”, והיו בו גם סעיפים אחרים שבהם היתה דרושה נוכחות ראש אמ"ן.

לבון התעקש להכחיש את סיפורו של אבידר מכל וכל: גם את הפרטים שאפשר היה להוכיח בודאות, כגון סעיפי הדיון ב-15 ביולי, הכחיש. הכחשות אלה הטילו צל נוסף על כנות עדותו של לבון.

ההוכחה האבסורדית של לבון “מתי לא נתן את ההוראה” לא התקבלה על דעת חברי הועדה, והם סיכמו לעצמם:

“יתכן כי גיבלי מבלבל שתי ישיבות, אך הוא בטוח, כי קיבל הוראות ב-16 ביולי. יתכן כי הוא מצרף בדמיונו, לאתר חמישה חודשים, שיחה ביחידות שהיתה לו כנראה ב-15 ביולי, לאחר הישיבה השבועית, עם שיחה אחרת ב-16-ביולי”.

רק בגלל זהירותם המופלגת הם הסתפקו בדחיית גירסתו של לבון, מבלי לקבל במלואה את גירסתו של גיבלי. רק בגלל זהירותם המופלגת הצליח לבון להימלט בעור שיניו מן ההרשעה המוחלטת וליהנות מן הספק.

 

לבון הודה פעמיים במתן ההוראה    🔗

אם מצרפים את כל הידוע עתה על מהלך המאורעות בשנת 1954 מתחוור, כי פנחס לבון הודה לפחות פעמיים בכך שנתן הוראה לגיבלי להפעיל את החוליות במצרים נגד מטרות בריטיות, כדי לעכב את הפינוי הבריטי בסואץ.

את ההודאה הראשונה השמיע פנחס לבון באוזני “אפי” עברון במשך כל התקופה מאז המפולת במצרים בסוף יולי ועד אמצע דצמבר, ובמיוחד בימים הראשונים של נובמבר (מיד לאחר שהואשם במפורש בכתב ובעל-פה במתן ההוראה). את הודאתו של לבון שיקף “אפי” כאשר אמר אז: “לבון אינו מכחיש. בנימין או אנשיו לא ביצעו כהוגן”. “אפי” אמר למשה דיין שפנחס לבון אינו מכחיש שנתן את ההוראה. “אפי” מאשר זאת גם באוזני אולשן-דורי.

בפעם שניה הודה בכך לבון בחודש דצמבר באוזני שרת ודיין, כאשר טען כי גיבלי הוציא ממנו “כיסוי רטרואקטיבי” במירמה. התיק “תאריכים נודדים” אינו אלא תיק ההודאה במתן “הוראה לאחר מעשה”. טענה זאת מרשיעה את גיבלי, אך אינה מזכה את לבון. פירושה הוא שלבון נתן הוראה ושגיבלי הקדים ופעל על דעת עצמו.

רק בעל כורחו, לאחר המפולת הפתאומית של בנין ההוכחה שלו, הכחיש לבון לחלוטין את מתן ההוראה. אז הבין לבון שיש רק שתי אפשרויות: או שלא נתן הוראה בכלל, או שנתן אותה ב-16 ביולי.

כדי לדון את פנחס לבון לקולא אפשר להניח, שבהתחלה הוא חשב בתום לב כי ההוראה שנתן ב-16 ביולי היתה הוראה של אחר מעשה, היינו בגדר הוצאת “כיסוי רטרואקטיבי” במירמה.

ואף-על-פי-כן לא ראה לבון כל טעם ותועלת בכך שיאשים את גיבלי בביצוע שלא כהוראה, שהרי ההוראה שהוא נתן לא היתה כחוק. ואם יאמר לגיבלי: “טול קיסם מבין שיניך”, יאמרו לו שרת ודיין: “טול קורה מבין עיניך”.

משה שרת כראש ממשלה ומשה דיין כרמטכ“ל היו עלולים להציג ללבון את השאלה: מי שמך לתת לראש אמ”ן פקודת מבצע לפעולות חבלה? יתר על כן, הפעולה הגדולה ביותר והכושלת ביותר בוצעה לאחר ה-16 ביולי, כך שלגביה אין אחריותו של לבון מוטלת בספק. מחמת כל הטעמים הללו לא הגיב לבון והתחמק מכל טענה ומכל חקירה.

משקיבל לבון את הדו"חות של גיבלי בכתב ובעל-פה ב-1 בנובמבר 1954, נעשה מצבו קשה אף יותר. שהרי גיבלי עצמו הצביע על כל הסירכות שבביצוע הפעולות ובכך הוציא את הרוח ממפרשי לבון. גיבלי לא האשים אמנם את בנצור או את אלעד, אך קבע בפה מלא כי הפעולות חרגו מן ההוראה.

עתה לא נותר ללבון אלא לטעון טענות מגומגמות כפי שעשה באוזני “אפי”: “למה לא מבררים לפני שמודיעים? גם אחרים עושים שגיאות”. כאשר יש לו לאדם רק טענות כה קלושות להגנתו, נוח לו שישמור על שתיקתו. וכך עשה לבון.

משהחל המשפט בקאהיר ניסה לבון להתחמק מאחריותו, בהסכמתו של משה שרת (בטענת “ניתנו הוראות לתכנון, אך לא לביצוע”). משנכשל תמרון ההתחמקות הסתבך לבין בטענת “תאריכים נודדים”; ההוראה “נדדה” יחד עם הדיון על משמעות הפינוי מסואץ מ-16 ביולי ל-31 ביולי.

בד-בבד עם “נדידת התאריכים” התחילה גם דרך הנדודים הארוכה של פנחס לבון עצמו.

עד תחילתו של המשפט בקאהיר היה לבון כמי שמתהלך באזור הגבול שבין האמת והשקר. עד אז כיסה לבון על האמת, יותר מששיקר בפה מלא. משנפתחה החקירה, לאחר תחילת המשפט בקאהיר, התחיל פנחס לבון להסתבך בשקרים של ממש. בימים הראשונים (ה-13 עד ה-17 בדצמבר) שיקר בפסיעות קלות ומהססות. לאחר מכן (מה-18 עד ה-28 בדצמבר), בפסיעות גסות ומהירות; ולבסוף (מאז הגילוי הפתאומי של המיזכר ב-28 בדצמבר, בשעות אחרי-הצהרים, ואילך), בדהרה של אובדן כל המעצורים עד לשקיעה הגמורה בתהום השקרים ועלילות הכזב.

 

8: ההתפטרות    🔗

ועדת אולשן-דורי הגישה את מסקנותיה לאחר 10 ימים של עבודה אינטנסיבית (ביום 12.1.55). “בסיכומו של דבר הננו מצטערים שאין באפשרותנו לענות על השאלות שהוצגו לנו על-ידי ראש הממשלה. אין לנו אפשרות לומר אלא כי לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת, כי ראש אמ”ן לא קיבל הוראות משר הבטחון. עם זאת איננו בטוחים, כי שר הבטחון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו".

במסקנת התיקו שלה לא קיבלה הועדה את ההאשמה של לבון כנגד גיבלי. הועדה מונתה לפי דרישתו של שר הבטחון פנחס לבון והוא הופיע בפניה כמאשים: מייחסים לי הוראה שלא נתתי. את האשמתו זאת הוא לא הצליח להוכיח, כך שנשאר על לבון צל של ספק, שהוא נתן את ההוראה שמייחסים לו, ונשארה עליו האחריות המיניסטריאלית לכל מה שביצעו הכפופים לו במישרין.

עתה נוסף לכך צל כבד יותר: הוא ניסה להעליל על ראש אמ“ן “עלילת-דם”, אם להשתמש בביטויו של לבון, של מתן הוראה על דעת עצמו, וכן הואשם גיבלי ב”קנוניה" עם הרמטכ"ל. את שתי ההאשמות הללו לא הצליח לבון להוכיח.

מסקנת התיקו של ועדת אולשן לא הקלה על מצבו של משה שרת. עתה הגיעה שעתו להסיק את המסקנה המעשית. בשלב ראשון נראה היה שחששו של משה דיין עלול להתאמת, וכי שרת יימנע מלחתוך דברים.

שרת קורא שוב ליועצו הנאמן שאול אביגור. נותן לו לקרוא את כל החומר שהיה בידי ועדת אולשן ומבקש ממנו להסיק מסקנות. במהלך “הפרשה” סיפר אביגור לבן-גוריון על מאורעות אותם הימים ובן-גוריון רושם את הסיפור ביומנו ביום 7.11.60. שאול קרא את כל החומר ואולי גם שמע דעות של כמה אנשים.

כשגמר לעיין אמר: “הגעתי לשתי מסקנות ברורות: לבון לא יכול להיות שר הבטחון וגיבלי לא ראש אמ”ן".

ימים אחדים לאחר מכן הזמין בן-גוריון את שאול אביגור לשדה-בוקר. אביגור אמר לו את דעתו על לבון וגיבלי. דעה זו הוא אמר גם למשה שרת, וצמרת מפא"י שידעה על כך התלבטה והתקשתה להגיע לכלל הכרעה.

משה שרת ביומנו מוסיף פרטים ונוסך צבעים עזים, כדרכו, לתמונת-מצב זאת שהיתה חדה וברורה כל צורכה גם קודם לכן. שרת חושף ביומנו את מעמדו המעורער והבלחי-נסבל של פנחס לבון באותם ימים בקרב חברי צמרת מפא"י. ב-18.1.55 כותב שרת:

“זיאמה ארן העלה על שפתיו הגדרה מחרידה שנתן פעם ללבון ברל כצנלסון ז”ל: ‘מוח מזהיר בנפש עכורה’. איזו אימרה אכזרית ונוקבת!"

ב-25.1.55 כותב שרת:

“לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ”לים — עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני. דיין היה מוכן לשוד מטוסים וחטיפת קצינים מרכבות, אך הוא הזדעזע מההצעה (של לבון) לגבי רצועת עזה. מקלף תבע יד חופשית לרצוח את שישקלי, אך הוא התחלחל כשנתן לו לבון פקודה מטורפת לגבי איזור הספר של ‘המפורז’ הסורי. לבון אחראי לזוועה של קהיר, גם אם גירסתו העובדתית נכונה ב-100 אחוז. הוא שיצר וטיפח בצבא את הרקע שאיפשר מעשי הטירוף, שהכשיר גם את הפקודות הבלתי-מוסמכות שניתנו בכיוון זה. לבון אחראי ליצירת משטר של דיווח כוזב, פריקת עול הסמכות המדינית של הממשלה, השמצתה ברחבי הקצונה".

למחרת, 26.1.55, המשיך שרת לכתוב ביומנו:

"בהגיענו לרחוב הירקון מצאנו את שאול (אביגור) ממתין. ביליתי אתו כשעה וחצי בשיחה כבדת תוכן ומדכאה ביותר בתוצאותיה. תחילה מסר לי מסקנותיו מבדיקת חומר החקירה של אולשן ודורי. אף הוא הגיע כמוהם לכלל דעה, כי אין האשמה מוכחת, על כל פנים לא באופן מוחלט, אבל הוא רואה לקבוע שני דגשים בתיקון למסקנותיהם הסתמיות של השניים.

“לדעתו נעלה מכל ספק, כי בצורה זו או אחרת נתן לבון אישור למבצע שגרם למאסרים. אין הדבר מוכח בראיות חותכות, אבל זוהי המסקנה הנובעת מבדיקת כל העדויות, המסמכים והעובדות והמסתברת מכל השתלשלות הענין. הוא מקבל כמוני את העתק מכתבו של גיבלי לרמטכ”ל בניו-יורק, מ-19 ביולי, בו הוא מודיע כי קיבל ימים אחדים לפני-כן (ב-16) אישור משר

הבטחון על מבצע מסוים במצרים, כמסמך אמיתי (לבון טוען כי גיבלי הכניס לאותו העתק פיסקה שלא הופיעה במכתב המקורי).

לעומת זה הוא בטוח, שוב על יסוד בדיקת החומר והתעמקות בנסיבות, ובמיוחד לאור דבריו המפורשים של (סא"ל מרדכי) בנצור בדוחו לשר הבטחון — דברים שבנצור ניסה להתכחש להם אחרי-כן באופן צולע ביותר — כי המבצעים של 2 ו-14 ביולי נעשו אף הם בפקודת אמ"ן ולא (על) דעת עצמם של אנשי הקבוצה. נמצא כי שאול אינו מניח את כפות המאזניים מעוינות כאשר עשו אולשן ודורי (השני אמנם בהכרעה קלה נגד לבון), אלא הוא מכריע את הכף בענין אחד נגד לבון ובענין אחד נגד גיבלי.

"אבל לא ניתוח זה היה מרכז הכובד בהרצאת שאול. העיקר היה במסקנותיו המעשיות, אשר אמנם ידעתין מקודם, אבל הפעם שמעתין הרבה יותר מוחלטות ונוקבות בניסוחן ובכוח ההכרה המוסרית הגלום בהן.

“גיבלי אינו ראוי לעמוד בראש אמ”ן — תפישתו המדינית מבהילה בגולמיותה וגם הרישול וחוסר הרצינות בארגון המבצעים פוסלים אותו לחלוטין לתפקיד זה. אין לסלקו מצה"ל, אבל יש להעבירו לתפקיד אחר. והמסקנה השניה והעיקרית היא סילוקו של לבון. חבל שלא נרשמו נימוקי שאול כפי שיצאו מפיו — היתה בהם לא רק תעודה קטלנית נגד נושאם אלא תעודת כבוד ותהילה לרצינותו של אומרם. כל פסוק נפל כמהלומת קורנס.

“מינויו של לבון היה מלכתחילה חסר שחר והרה אסון. משום בחינה של אופי ומוסר אין הוא מסוגל לתפקיד של שר בטחון. בעומק נפשו הוא שונא את הצבא. הוא הביא את צה”ל לידי חורבן פנימי. המצב המוסרי בצבא הרוס עד היסוד. אי-האמון לשר הבטחון, הזלזול הגלוי בו והשנאה הכבושה אליו הם נחלת הקצונה הגבוהה כולה. הוא נעדר כל סמכות בעיניהם — מדינית או מוסרית. שום עמדה שלו אינה מתקבלת כרצינית וכנה, ואפילו תהא לפי מיטב יצר לבו של צה"ל. עובדת היותו מוחזק כמגולל אחריות על פקודיו בכל מקרה של כשלון דיה לסתום עליו את הגולל.

"מי יבוא במקומו? לאמיתו של דבר (אומר שאול), מוטלת חובה קדושה על בן-גוריון, כנושא באחריות לבחירת לבון כיורשו, לחזור במצב נורא זה לממשלה ולנטול לידו את תיק הבטחון. אם לא בן-גוריון — יעשה זאת אשכול, יעשה זאת מישהו, ובלבד שיוחלף לבון. הוא עצמו איננו בא בחשבון לשרות, אך עזור יעזור לכל מי שיתמנה תחת לבון, ולא איכפת לו התואר.

"ניסחתי לשאול — ובפעם השביעית לעצמי — את מסקנותי אני מכל הפרשה העכורה והמזעזעת, אשר לתקלה האיומה במצרים. אשר עלתה לנו כבר בשני מתים (ארמונד קרמונה, נעצר ועונה למוות והוצג כמתאבד, לא היה קשור ב“פרשה”, ומקס בנט) והעלולה לעלות לנו בקרבנות נוספים כתוצאה מפסקי-הדין, אני מוכן להניח כי לבון לא נתן את ההוראה המכרעת. ישנה אמנם טענה חמורה ביותר נגד גירסתו אשר לא היתה בפיו תשובה משכנעת עליה — והיא כיצד החריש ולא שאל ולא חקר זמן כה ממושך משנודע דבר המאסרים והאישומים במצרים, אבל נניח כי למרות הכל גירסתו היא הנכונה. גם אז הוא מוכרח להיות מוחזק אחראי לאסון.

“ראשית, יען הוא השר האחראי. שנית, מפני שהוא השרה וטיפח את המגמה ההרפתקנית הנפסדת בצבא והרביץ את התורה כי לא מדינות ערב אלא מעצמות המערב הן האויב, והדרך היחידה להרתיען ממזימותיהן היא הפעולה הישירה שתפיל עליהן אימה. גם אם לא קיבל גיבלי הוראה לתת פקודה הוא היה בטוח, כי הפקודה הניתנת היא לפי רוחו של השר. שלישית, מפני שהוא עצמו הראה לקציני צה”ל האחראים מופת של פעולה בלתי-מוסמכת, העלמת דברים מראש הממשלה ומהממשלה, דיווח כוזב. רביעית, מפני שהוא סילק את הבלם, אשר אילו נשאר בפעולה היה מונע את הזוועה, על-ידי חיסול ההסדר שהיה קיים לפניו, לפיו ראש שרותי הביון היה חייב להיות בסוד המבצעים האלה בשלב תכנונם ואי-אפשר היה לבצעם בלי אישורו; חזקה על איסר שהיה מטיל איסורו במקרה זה ועל כל פנים מדווח לי מבעוד מועד. אילו במקום הבלם של איסר היה בא דיווח שר הבטחון לראש הממשלה, שוב היה מוצב תריס בפני הפורענות, אבל שר הבטחון סילק את הבלם ולא קיים מצוות דיווח ועל-ידי כך ניתנה רשות למשחית.

"אילו התעלמנו מכל אלה ולא מיצינו את הדין מבחינת האחריות למעשה שנעשה, הרי חשבון העתיד חייב להכריע. הצבא חולה אנוש. יש לעשות מאמץ דחוף ונמרץ להבראתו. לבון אינו מסוגל למאמץ זה; להיפך, הישארותו פירושה החמרת המחלה.

"כנגד זה מניתי את השיקולים נגד החלפת שר הבטחון בשעה זו: א. תהיה בזה הודיה משתמעת באחריותנו למבצעים במצרים, אשר הכחשנוה נמרצות; ב. הדבר ישמש הפגנה כלפי חוץ של כשלון הקו הפעלתני, אשר אני אמנם איש ריב לו אבל אין לי כל ענין להנחיל לו תבוסה מופגנת; ג. זו תהיה פצצה שתגרום מדנים והתערערות במפלגה, שמצבה הפנימי חמור ומחמיר ממילא; ד. במרקחה לקראת הבחירות תנוצל התמורה באופן הממאיר ביותר נגד המפלגה; ה. לבון לא יקבל את הדין ויפוצץ את הענין בפומבי למרבה התוצאות ההרסניות בפנים ובחוץ; ו. לבון עלול להסיק מסקנות מרחיקות לכת לגבי עצמו; ז. אחרון-אחרון והוא העיקר — אין מי שיחליפו. המחשבה על בן-גוריון היא חלום שוא. שאול עצמו אינו מוכן. גם אשכול לא יסכים בשום פנים. נמצא שאם גם נתעלם מכל יתר המניעות מתנפצת המסקנה בדבר סילוקו של לבון אל הסלע הזה של היעדר מחליף.

“אמרתי כי אביא את הענין בפני שלושת חברי (אשכול, ארן, מאיר) להתייעצות דחופה. שאול אמר כי חשוב מאוד לשתף את בן-גוריון בהתייעצות. הוא עצמו נוסע אליו מחר”.

עד כאן שלוש מובאות מיומן שרת. הן מלמדות על הלכי-הרוח בצמרת ועל ההחלטה שהתגבשה באותם ימים: להחליף את שר הבטחון פנחס לבון ולבקש מדוד בן-גוריון שייאות לבוא במקומו.

באותו זמן, במחצית השניה של חודש ינואר 1955, פרץ כלפי חוץ בחריפות רבה הויכוח בין שתי האסכולות במדיניות החוץ והבטחון הישראלית.

בתחילת חודש ינואר ניטש סכסוך עם מטה משקיפי או“ם בנוגע לשיירה להר הצופים. הטיפול בסכסוך זה עורר ניגודי עמדות בין צה”ל לבין משרד החוץ.

על סכסוך זה כתב “למרחב” במאמר ראשי ביום 10.1.55:

“בניגוד למקובל, ביקשו המלווים הירדנים לחפש בקופסות המזון שבמטען השיירה. זו היתה התאנות גלויה, שכן זכות החיפוש שמורה לנציגי או”ם, המפקחים על השיירה ולא לירדנים. המלווים הישראלים, אנשי צה“ל, לא יכלו כמובן להרשות לירדנים ליטול לידיהם זכויות יתירות וליצור תקדימים חדשים. השיירה נעצרה איפוא בדרכה וחזרה כלעומת שבאה. פקידי או”ם שהיו נוכחים באותו מעמד השתמטו שוב ממילוי חובתם האלמנטרית — שמירה והגנה על קיום הסכמי שביתת-הנשק והתייצבות מול מפיריו.

“לא היה כל מקום לפקפק בכך, שהממשלה כולה תתייצב לימינם של המלווים הישראלים, חיילי צה”ל וקציניו, שפעלו על-פי הוראות הקבע שבידיהם ועל-פי האינטרס הישראלי. לכן היתה זו הפתעה מדהימה לקרוא בעתונות של יום אתמול ש’חוגים מדיניים בירושלים' שוחחו עם עתונאים והביעו בפניהם את מורת-רוחם על ‘התקרית שנוצרה על-ידינו ללא כל צורך, מתוך חוסר תבונה מדינית’.

“מסתבר איפוא, שזרוע אחת של מדינת ישראל — משרד החוץ — ביקשה בעזרת העתונות להכות בזרוע המבצעת השניה של אותה מדינת ישראל, בזרוע הצבאית”.

באותם ימים נקבעת סופית העברת האחריות על הטיפול בעניני שביתת-הנשק מצה"ל למשרד החוץ. בכך נסתיימה פרשה רבת חיכוכים וסכסוכים אישיים שהטביעה את חותמה על מהלכי שנת 1954.

באותם ימים זורקים שרת ולבון בליסטראות זה בזה גם מעל במת הכנסת, אם כי הם מקפידים לכוון אותן, כביכול, לעבר מטרות מן הצד.

כאשר נערך הדיון בכנסת על חמשת החיילים שנתפסו בסוריה כאשר טיפלו במכשיר האזנה ולא הוחזרו למרות הבטחת הסורים, נערכה הצבעת אי-אמון ואז פסק משה שרת את פסוקו המפורסם: “בפני מדינת ישראל עומדת הברירה להיות מדינה של חוק או של שוד”.

כעבור שבוע, ב-25 בינואר, בשעת ויכוח בכנסת על נושא אחר, משיב לבון: “מדינת ישראל כמו כל המדינות היא מדינת חוק והגנה עצמית”.

ב-26 בינואר שולח בן-גוריון פתק ללבון: “יישר כוחך על דבריך בכנסת אתמול”, כאשר הוא מתכוון בעיקר, להתריס כנגד הצהרתו של משה שרת.

באותו יום ניתן בקאהיר פסק-הדין במשפט נאשמי “העסק הביש” מבלי שפורסם ברבים. המאמצים של הרגע האחרון להציל את חייהם עולים בתוהו, וכעבור חמישה ימים, ב-31 בינואר 1955, הוצאו להורג שניים מהנאשמים: ד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר. כך נקטפו פירותיו המרים של “העסק הביש”.

 

לבון: “מעשה של הפרת אמונים”    🔗

המצב בצמרת הישראלית הפך לבלתי-נסבל ונראה היה כי אין מנוס מהכרעה מיידית.

ב-1 בפברואר 1955 קמים משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאירסון וזלמן ארן ונוסעים לשדה-בוקר להתייעץ עם דוד בן-גוריון: האם להשאיר את פנחס לבון בתפקידו עד לבחירות, או לסלקו מיד. בעקבות ההתייעצות גוברת הנטיה לסילוק מיידי, על אף הנזק המפלגתי הודאי ערב הבחירות.

למחרת היום, 2 בפברואר 1955, שולח שר הבטחון פנחס לבון מכתב התפטרות אל ראש הממשלה משה שרת. במכתבו מכוון לבון את חיציו כנגד שרת ומאשים אותו במעשה של הפרת אמונים, להלן מכתבו:

“נסיעתך עם הה”ה אשכול, מאירסון, ארן לשדה-בוקר היא השיא בהתפתחות הבירור בענין המאורעות במצרים, המחייב אותי לסיכום הפרשה והוצאת מסקנה, שבודאי תהיה רצויה לך ולכמה חברים אחרים.

1. אני הייתי זה שהצעתי לך ולחברים אחרים שתמנה שני אנשים לבירור הענין המצרי. עשיתי זאת מתוך רגישות אסתטית (בתור ציניקן הנני בוחל בשמוש מופרז בטרמינולוגיה מוסרית), כי לא רציתי לתת מקום לדיבורים על מעשה נקמה, או חיפוש אחרי שעיר לעזאזל. היה מובן שזה הענין העומד לבירור ותו לא.

2. במידה והבירור היה בשאלה זו, הרי הוכיח שורה של עובדות מוצקות:

א. הוכח שאמ"ן אירגן את היחידה 131 לפעולה מיידית והגדיר כתפקיד המבצע: ‘לערער אמון המערב על-ידי גרימת אי-בטחון ציבורי, מעשים שיביאו למאסרים, להפגנות ולפעולות נקם… המגמה: מניעת הגשת סיוע כלכלי ונשק למצרים. השיקול לבחירת המטרות נתון לאיש במקום, תוך הערכת התוצאה האפשרית מכל מעשה ומעשה’.

נדמה לי שהוכח מעל לכל ספק שלא ידעתי על הכנות אלו ועל התפקיד שנקבע על-ידי אמ"ן.

ב. הוכח, שלאחר ביקורו בארץ של אלעד — האחראי לפעולות במצרים — ודיווחו עליהן, אישרו ראש אמ"ן ומפקד היחידה שהפעולות ב-2.7 וב-14.7 בדואר אלכסנדריה ובמרכזי המודיעין האמריקניים באלכסנדריה ובקאהיר בוצעו על-ידי היחידה, כמובן בלי ידיעתי וממילא בלי אישורי.

העובדה שבסוף דצמבר החלו במאורגן לסגת מהודעתם הקודמת אינה מחלישה כמלוא הנימה את העובדה הזו ואף מחזקת את המסקנה המתבקשת מכך.

ג. הוכח שהוראות הביצוע שניתנו ב-17.7 וב-18.7 על-ידי אמ“ן עומדות בסתירה ברורה ל’הוראה' שאני כביכול נתתי לראש אמ”ן ב-16.7.

ד. הוכח שהפעולות שבוצעו לאחר 16.7 היו כולן נגד מטרות מצריות (כולל בתי-קולנוע) והן עומדות בסתירה מוחלטת לתוכן ה’הוראה' שאני כביכול נתתי לראש אמ"ן ב-16.7.

ה. הוכחתי שב-16.7 ואף בתאריך סמוך לו — לא התקיים שום דיון ב’משמעות הצבאית של פינוי הסואץ' לא בהרכב שציין אותו ראש אמ"ן במכתבו אלי ולא בשום הרכב אחר. לא ראיתי את ראש אמ"ן באותו יום וממילא לא יכולתי לתת לו שום הוראה.

ו. לזאת עלי להוסיף את העובדות של היעלמות מסמכים, זיוף מסמך, עדויות שקר מתואמות ובולטות.

1. נדמה לי, כלאחר קביעת עובדות אלו צריך היה להיגמר הבירור כולו. אך לא כן חשבו החוקרים שהתחילו לחפש אחרי יום אלטרנטיבי לדיון זה לפני ה-16.7, אם כי לא מצאו יום כזה הספיק להם הרצון למצאו, כדי להסתפק בפסק-דין סקוטי: ‘לא הוכח’ ( NOT PROVEN ). הם הקדישו זמן רב לניתוחים ובירורים פסיכולוגיים, כאילו אפשר בענינים כאלה לפעול על-פי שיטת ההיקשים.

כבודם של הנימוקים שהניעו את החוקרים ללכת בדרכם זו במקומו מונח. העיקר שהם לא הצליחו לעקור אף אחת מן העובדות החשובות בפרשה המצרית, כפי שציינתי לעיל, ובזה בעצם נסתיימה החקירה בפרשה זו בשביל כל אדם בלתי-משוחד, שאינו מעונין ברווחים צדדיים.

1. אך לא הצורך לסכם את הפרשה המצרית הוא שהניע אותי לכתיבת מכתב זה, אלא התנהגותך והתנהגות חברים אחרים מאז החלה החקירה.

כפי שציינתי לעיל היה מובן, כאשר הצעתי למנות שני אנשים לחקירת ענין מצרים, שהמדובר בחקירה בנושא זה ולא בנושא: לבון ומשרד הבטחון. הענין האחרון אינו זקוק לחקירה. בתור ראש ממשלה הנך יכול בכל רגע להודיע שאינך רוצה בי כחבר הממשלה או כשר הבטחון, ואני הודעתי לך שלא יהיו לך שום קשיים אתי בנדון זה. אבל כבר בניסוח הסמכויות של שני החוקרים הפירות את המוסכם ומבלי להידבר אתי הגדרת את תפקידם בצורה הרחבה ביותר של חקירה הכוללת כל חיי מערכת הבטחון. אפילו לא ראית חובה לעצמך להראות לי את הנוסח. במקרה אני ביקשתי לראותו ואז עירערתי על המרחב הבלתי-מוגבל של החקירה. אתה קיבלת באופן חלקי את ערעורי, אבל ימים אחדים לאחר זאת הודעת לי שביטלת את ההגבלה ושוב פתחת את כל הפתחים לשקרים, לחצאי אמיתות, להשמצות הבאות לטשטש את הענין הקונקרטי שהועמד לדיון.

תסלח לי אם אגיד בכל האחריות ובכל הכבוד שהיה זה מעשה של הפרת אמונים.

1. לאחר זאת החלה הפרשה השניה של עצם שיטת החקירה. לי עד היום לא ידוע מה אמרו ומה טענו נגדי. הוחזקתי INCOMMUNICADO (מבודד). גם אילו הייתי פושע רגיל היתה לי זכות לדעת מה טוענים נגד נימוקי והוכחותי; מה ההוכחות הנגדיות המובאות בפני החוקרים. אינני חושב שהיותי שר מקטינה או מבטלת זכות אלמנטרית זו. אך עובדה היא שאם כי כל העדים שהופיעו בפני הועדה היו עוינים לי (פרט לאחד) — לא ראו חובה לעצמם לתת לי אינפורמציה על הוכחות או טענות שלהם.

2. לאחר זאת מסרת את החומר לחקירה נוספת לשאול אביגור. עשית זאת למרות התנגדותי.

אינני יודע אם שאול אביגור רק קרא את החומר בכתב או שוחח עם אנשים ועם מי שוחח. עובדה היא שלי אין מושג מה הוא עשה, מה מצא, על מה הוא מסתמך.

1. במשך שתי החקירות שנמשכו שבועות רבים הוחזקתי במצב של מנודה. לא אתה ולא חבר אחד (פרט לאשכול שרצה לשוחח אתי, אך אתו דווקא אני לא רציתי לשוחח מטעמים שאנשים מהוגנים אולי לא יבינו) ניסיתם לשוחח אתי — כאילו הייתי חולה מגונה, אשר יש השמח לקצו הקרוב ויש היוצא ידי חובתו במנוד ראש.

2. במקרה נודע לי שהעברת את האחריות להכרעה לח' בן-גוריון. עם כל הכבוד לבן-גוריון הנני חושב שהוא האחרון המוכשר לדון ולהחליט בפרשה זו באופן אובייקטיבי. אבל נניח שהוא האדם המתאים לכך; האם לא היתה זאת חובתך להודיע לי שכך אתה נוהג? מדוע ולשם מה נחוצה היתה ה’מחתרת' הזאת?

3. אינני יודע אם וכמה שיחות היו בינך לבין חברים אחרים בפרשה זו. אחת בלי ספק היתה — זו השיחה בה החלטתם לנסוע לשדה-בוקר.

אני, שוב, לא ידעתי על כל אלה. הייתי אסור בנגיעה. לי אסור היה לדעת מה אתם חושבים, טוענים, מאשימים. אני הייתי אובייקט לרחמים או לסילוק חשבונות.

מתוך העתונות נודע לי על ההתייעצות בשדה-בוקר. מחר או מחרתיים יתחילו ניחושים בציבוריות ובעתונות, בעצם כבר התחילו. ב’הבוקר' מהיום כבר נאמר שהיתה התייעצות בעניני בטחון ושינויים בהרכב הממשלה (אציין רק שהייתי ביום שני בערב אתך ועם החברים האחרים בירושלים. המחתרת פעלה להפליא). אינני יודע מה החלטתם בשדה-בוקר ואין זה מעניין ביותר,

כי יכולתי מחצאי דיבורים שלך ומן ההתנהגות להבין לאן הרוח נושבת.

המעניין בשבילי, שבהתנהגותך ובהתנהגות חברים אחרים הוצאתם אותי באופן שיטתי ומכוון מכלל החבורה ומכלל האחריות המשותפת. נהגתם בי כפי שנוהגים בפגע רע, שאין יודעים איך לסלקו במינימום של סיכון. התנהגות זו משחררת גם אותי משארית רגש החובה והאחריות ההדדית. לא רק אתם חופשיים — גם אני חופשי.

והנני בא להודיעך:

א. אינני מוכן עוד להיות חבר לאנשים שחיסלו את חברותם אתי. הנני מודיע לך על התפטרותי מתפקידי כשר הבטחון וכחבר הממשלה. אהיה זקוק לימים אחדים כדי לחסל את הענינים התלויים ועומדים, אך אין זה צריך למנוע בעד מינוי חבר שיקבל על עצמו את התפקיד.

ב. הנני שומר לעצמי את הזכות להביא לידיעת המפלגה וועדת החוץ והבטחון של הכנסת את נימוקי התפטרותי. אינני מוכן לשאת באחריות לענין המצרי בפני הציבור ושום משמעת מפלגתית לא תחייבני לשאת באחריות זאת".

עד כאן מכתבו של לבון, שהעתקים ממנו הומצאו גם לשר האוצר, שרת העבודה, השר ז. ארן ובן-גוריון.

 

מדוע התפטר לבון    🔗

במכתב זה מונה פנחס לבון את טענותיו נגד ועדת אולשן-דורי ואת סיבות התפטרותו. כל ההשגות שלו על מסקנות הועדה מנוסחות בצורה מסולפת ומציירות תמונה בלתי-נכונה של עבודת הועדה ומימצאיה:

א. לבון מצטט את הדו“ח הכוזב של בנצור שנכתב בהיעדרו של גיבלי, כאילו היה זה דו”ח של אמ “ן. זה לא היה דו”ח של אמ“ן אלא דו”ח של בנצור שתוקן לאחר-מכן על-ידי ראש אמ“ן. בנצור עצמו הודה, שהדו”ח כוזב ושפעל על דעת עצמו וחרג מן התידרוך שנתן לו ראש אמ"ן, וכל העובדות מאשרות ואת.

ב. לבון כותב שלא ידע על ההכנות, אך הוא עצמו הודה שידע על ההכנות להפעלת היחידה. “אפי” אישר בכתב ביוזמתו, כי בשיחת לבון—גיבלי נתן לבון אישור לתכנון פעולות.

ג. לבון מעלים את הסתייגותו של גיבלי מן הדו"ח של בנצור. ב-1 בנובמבר קבע גיבלי, כי הפעולות הראשונות בוצעו בלי ידיעתו הוא ובלי אישורו, ועל אחת כמה וכמה שלא ייחס אותן ללבון. לבון מכחיש איפוא טענה שלא נטענה נגדו ומעלים את הסתייגותו של גיבלי משתי הפעולות התמוהות.

ד. לבון מצביע על כך, שכל הפעולות חרגו מן ההוראה המיוחסת לו. אך גם גיבלי עצמו מצביע בדיוק על אותן סתירות, והוא אף הקדים את לבון בחודשיים ימים בהשמעת ההסתייגויות.

ה. לבון מסתבך כאן שוב במעגל הקסמים של האשמתו המופרכת. הוא אמנם הוכיח שלא התקיים שום דיון ב-16.7, אך לא הוכיח שלא היתה שיחה באותו יום. לבון מאשים את אולשן ודורי על שהתחילו לחפש אחרי יום אלטרנטיבי לדיון זה לפני ה-16.7. שכח לבון שהיה זה הוא עצמו אשר יצר את מעגל הקסמים הזה. שכח לבון איך הסתבך כאשר ניסה להוכיח ביוזמתו מתי לא ניתנה ההוראה ומתי לא נערך הדיון.

את האבסורד בנקודה זאת הבליט לבון עוד יותר כאשר הסביר את סיבות התפטרותו (בהופעתו בועדת החוץ והבטחון ב-21 בפברואר 1955):

“אני לא הצלחתי להוכיח כפי שנדרשתי, שבשום תאריך אחר לא נפגשתי עם הקצין הזה. אני בכלל לא יודע איך אפשר להוכיח שבמשך ימים מרובים לא דיברתי עם מישהו או לא אמרתי בעל-פה משהו. אם בכלל ישנה אפשרות להוכיח דבר כזה ואם ישנה גם זכות לתבוע הוכחה כזאת, זו שאלה לויכוח, ואני על כל פנים, שאני חולה-נפש מכל הפרשה, אינני רואה תכלית וטעם להיכנס בו”.

האמת היא שהחוקרים הלכו בתלם שהיתווה לבון, אלא שהם לא נעצרו במקום שהוא רצה שייעצרו.

במכתב ההתפטרות שלו מונה לבון את כל הסיבות שגרמו להחלטתו:

1. הוא מגדיר את התנהגותו של משה שרת כ“הפרת אמונים” בגלל הניסוח הנרחב של סמכויות החוקרים.

2. הוא מצביע על שיטת החקירה: “לי עד היום לא ידוע מה אמרו ומה טענו נגדי”.

3. החומר נמסר לעיונו של שאול אביגור למרות התנגדותו של לבון.

4. במשך החקירות “הוחזקתי במצב של מנודה”.

5. ההכרעה הועברה לבן-גוריון, “שהוא האחרון המוכשר לדון בפרשה זו באופן אובייקטיבי”, מבלי להודיע ללבון על כך.

6. והשיא: ההתייעצות בשדה-בוקר עליה נודע ללבון מן העתונות.

במכתב ההתפטרות שלו מאשים פנחס לבון את משה שרת במעשה של הפרת אמונים וקובע באופן מפורש וחד-משמעי מדוע החליט להתפטר: “בגלל התנהגותך והתנהגות חברים אחרים מאז החלה החקירה”; משום ש“הוצאתם אותי באופן שיטתי ומכוון מכלל החבורה ומכלל האחריות המשותפת. נהגתם בי כפגע רע שאין יודעים איך לסלקו במינימום של סיכון”.

אין הגדרה קולעת מזאת למשבר האמון מצד חברי צמרת מפא"י אל פנחס לבון באותה תקופה. אין הסבר ממצה יותר לסיבת התפטרותו. במכתב ההתפטרות שלו ב-1 בפברואר 1954 אין פנחס לבון מזכיר כלל סיבות אחרות למעשה זה.

 

לבון מאשים את שמעון פרס    🔗

האיום הכלול בסוף מכתבו של לבון להופיע בפני ועדת החוץ והבטחון בלי כבלים של משמעת מפלגתית פעל את פעולתו.

צמרת מפא"י עושה נסיון אחרון לפייס את פנחס לבון ומבקשת שיחזור בו מן ההתפטרות. מעתה נשפך עיקר זעמו של פנחס לבון על שמעון פרס דווקא.

לבון מציב במרכז התמונה את שמעון פרס, מבלי שהיה לו כל קשר ל“עסק הביש” ומבלי ששמו הוזכר כלל בתוך גופי הענינים שנידונו על-ידי ועדת אולשן-דורי.

עתה נזכר לבון, כי שמעון פרס עשה או לא עשה משהו בחודש יוני 1954, כאשר הגיש הרמטכ"ל את התפטרותו. עתה מגיע לבון למסקנה סופית ונחרצת, כי אינו רוחש כל אמון לשמעון פרס כמנהל משרד הבטחון. עתה קוצף לבון מדוע בכלל הופיע שמעון פרס בפני ועדת אולשן-דורי. עתה רוצה לבון לדעת את פרטי עדותו אף-על-פי שהובטחה סודיות לכל העדים (יתכן שגרם לכך בעקיפין משה דיין, ששלח אל לבון את רישום עדותו נגדו בועדה כמתואר לעיל).

כאשר דורש לבון ממשה שרת את כל העדויות שנמסרו לועדת אולשן-דורי, מתייעץ שרת בענין זה עם השופט אולשן והלה מתנגד לכך בתוקף. בהסתמך על דעתו של אולשן ומתוך נימוקים נוספים דוחה שרת את בקשתו של לבון.

בשנים הבאות עתיד לבון לטעון, כי הוא ביקש את עדותו של שמעון פרס דווקא וכי פרס סירב. אלא שמשה שרת עומד על כך, כי לפי מיטב זכרונו (וגם רישומי יומנו מחזקים זכרון זה) ביקש לבון את כל העדויות מבלי לציין במיוחד את עדותו של פרס. גם פרס טען, כי לא היתה ידועה לו כלל בקשתו של לבון וממילא לא סירב למלאה.

שרת מצדו הסביר, בעדותו בועדת החוץ והבטחון ב-17.10.60, מדוע דחה את דרישת לבון לרבות את חומר העדויות בועדת אולשן.

ראשית, הוא שוכנע מנימוקי התנגדותו של אולשן. הלה הסביר לשרת, כי בעצם לא היה רישום של העדויות. מזכיר הועדה (שמאי כהנא) רשם תמצית, אולם אולשן לא נזקק לרישום זה. הוא רשם לעצמו נקודות שראה אותן כחשובות, ורק ברשימות אלה התחשב כאשר חיבר את המסקנות. את הרשימות שלו השמיד השופט אולשן.

לבון הופיע בפני הועדה פעמיים, בתחילת דיוניה ובסופם. כל נקודה בעדותו הראשונה ובעדויות יתר העדים, שהיתה עשויה להשפיע על המסקנות, חזרו החוקרים והציגו בפני לבון כאשר העיד בפעם השניה. כלומר, החוקרים נתנו לו אפשרות לסתור את הטענות נגדו ולשכנע את החוקרים שאין בהן אמת, מה עוד שלבון בפני הועדה הופיע כמאשים ולא כנאשם. ונימוק אחרון של אולשן: הועדה הבטיחה לכל העדים סודיות בהתאם להנחיותיו של ראש הממשלה.

שנית, לבון דרש את העדויות לא רק לשם אינפורמציה, אלא כדי לעורר שאלות, כלומר לעורר את כל הענין מחדש. להראות ללבון את העדות פירושו להפר את סוד החקירה שנשמרה כלפי חוץ בקושי רב ו“לתת לו את האפשרות בתור שר להסיק את המסקנות ולהתנקם באנשים”.

מכל הנימוקים הללו דחה שרת את בקשתו של לבון, אלא שהלה רצה להתנקם באנשים גם מבלי שראה את העדויות. אז מעלה לבון את הדרישה לשינויים אישיים: פיטוריו של מנהל משרד הבטחון שמעון פרס והעברת אל“מ בנימין גיבלי מתפקידו כראש אמ”ן לתפקיד אחר בצה"ל.

 

“עדותו של פרס אומרת דרשני”    🔗

אחד הנושאים העיקריים שהעלה לבון במהלך הפרשה בשנת 1960 היה עדותו של שמעון פרס בפני ועדת אולשן. לבון ידע לספר, כי פרס העיד ביוזמתו, כי מסר “עדות אופי” על השר הממונה עליו וכי דרש חסינות לעצמו וחיסוי לעדותו מפני פנחס לבון.

משנשאל משה שרת בשנת 1960 מדוע בכלל הוזמן פרס להופיע בועדת אולשן, לא ידע להשיב על כך וטבע את הביטוי שזכה לפרסום רב: “עדותו של פרס אומרת דרשני” (בכך פגע שרת בפרס ללא הצדקה).

כאשר הופיע פרס בפני ועדת החוץ והבטחון נתבהרה ברבים התעלומה המדומה. בעדותו ביום 23.10.60 סיפר פרס, כי ב-5 לינואר 1955 בשעות הבוקר טילפן אליו מזכיר ועדת אולשן-דורי וביקש ממנו להופיע בפני הועדה בו-ביום לפנות ערב.

עד אז ידע פרס על קיום הועדה רק מפי השמועה. הוא ידע שהתמנתה, לפי בקשתו של לבון, על-ידי ראש הממשלה דאז משה שרת. מתוך שידע באופן כללי את נושא החקירה, הצטייד בתאריכי הישיבות ומשתתפיהן השונים, שבהן דנו בנושאים הקרובים לפרשה האמורה. ואמנם משהופיע פרס בפני הועדה, השאלה הראשונה שהוצגה לו היתה לגבי משתתפים ומועדים ונושאי הדיון בישיבות מטה שר הבטחון.

בפתח ההופעה אמר לו יו"ר הועדה שעליו לשמור בסוד כמוס את כל הענין, ואפילו את עצם מתן העדות.

במשך חמש השנים שחלפו מאז לא ראה פרס את רישום עדותו ואיש לא ביקש אותה ממנו, עד שבשנת 1960 קרא לו בן-גוריון וסיפר לו שפנחס לבון התאונן באוזניו על שפרס מסר את עדותו מיוזמתו וסירב להראותה ללבון. פרס אמר לבן-גוריון שאיש לא ביקש ממנו את עדותו, וכי לכל הסיפור אין שחר. הוא הוזמן להעיד והיתה זו חובתו להופיע ולומר את האמת.

סיפר פרס: “מאז לא שמעתי דבר, עד אשר התברר לי פתאום שמר פנחס לבון תבע את פיטורי בגלל עדותי, שהוא לא קרא אותה, ובגלל הנחה בלתי-נכונה שיזמתי אותה, ובגלל הנחה בלתי-נכונה נוספת שסירבתי שיראו לו אותה”.

בועדת החוץ והבטחון בשנת 1960 שאל פרס בענין זה, שאלות אחדות:

"1. אם ועדה שמונתה על-ידי ראש הממשלה מזמינה עובד בכיר להופיע לפניה, האם עליו להיענות או לא?

"2. האם על העד, שנקרא להופיע לפני הועדה, לומר את האמת ואת כל האמת הידועה לו, או מטעמי לויאליות עליו לנחש ולומר את אותם הדברים העשויים לשאת חן בעיני הממונה עליו? סבורני שעובד המדינה חייב להעדיף נאמנות לאמת על פני כל שיקול אחר. הלויאליות הנראית לי היא מרובעת: למדינה, לחוק, לאמת, לממונה. טוב מאוד כשאין סתירה ביניהם. משישנה סתירה, מצפונו של האדם חייב להיות המכריע. ואם האמת היא מרה, הרי שהעדות רק משקפת אותה; היא בודאי אינה יוצרת אותה.

"3. היתה טענה כאילו עדותי היתה עדות אופי. הודעתי כבר שעדותי היתה מורכבת משאלות ותשובות, לא נשאלתי ולא עניתי על ענינים שבאופי.

“4. מר פנחס לבון התאונן גם בפומבי שסירבתי לבקשת ראש הממשלה דאז מר משה שרת להראות את עדותי ללבון. בינתיים התברר לי, לאחר דברי מר שרת בפני הועדה, שתלונה זו היא משוללת יסוד. מר משה שרת כלל לא דיבר אתי על כך”.

הפרט הפיקנטי בפרשה זאת הוא שעדותו של פרס בועדת אולשן נגרמה במישרין על-ידי פנחס לבון. כאשר הכין לבון את התיק “תאריכים נודדים” וריכז הוכחות לתאריך הדיון על משמעות הפינוי בסואץ פנה “אפי” אל כל משתתפי הדיון ובתוכם פרס וביקש אישור בכתב להשתתפותם בדיון ב-31 ביולי. את האישורים הללו העביר פנחס לבון לועדת אולשן. כיון שתאריך הדיון היה נושא מרכזי בטיעונו של לבון הזמינה הועדה את כל המשתתפים להעיד בנושא זה וכך הוזמן גם שמעון פרס.

והיתה לכך סיבה נוספת: כמנהל משרד הבטחון היו בידי פרס הרישומים של ישיבות מטה שר הבטחון. כאשר טען לבון שפינוי הסואץ לא נידון בשום ישיבה אחרת וכי בנימין גיבלי לא השתתף בשום ישיבה מישיבות מטה שר הבטחון רצתה הועדה לבדוק טענות אלה לפי הפרוטוקולים שבידי מנהל משרד הבטחון.

 

שרת דוחה את דרישות לבון    🔗

בעדותו בועדת החוץ והבטחון בשנת 1960 הסביר משה שרת מדוע נדחתה דרישתו של פנחס לבון להעביר את בנימין גיבלי מתפקידו ולפטר את שמעון פרס.

אמר משה שרת: “אני לא ראיתי את השעה כשרה ביותר לשינויים מפוצצים. אלה היו אז שינויים מפוצצים… אמרתי לעצמי ואמרתי גם ללבון: מוכרחים ליצור מרחק בין הפרשה של קאהיר ובין כל מיני מסקנות ארגוניות ואישיות שנסיק בפרשת קאהיר. אמרתי, 2—3 חודשים מוכרחים לעבור ובפרק זמן זה נבדוק את המצב… אם מסלקים אותם עכשיו פירוש הדבר שתולים את הקולר בצווארם”.

הוסיף שרת: “החקירה לא מצאה פסול ובכל זאת מדיחים אותם. אז למה החקירה?” שרת מנה נימוק נוסף לדחיית בקשתו של פנחס לבון: ההשפעה השלילית שתהיה לכך על המוראל של הפיקוד העליון בצה“ל. בנקודה זאת הפריך שרת האשמה אחרת שקנתה לה מהלכים ב”פרשת לבון" ב-1960. שרת הדגיש, כי לא היתה כל “תביעה מהצבא לסלק את שר הבטחון. לא היה דבר כזה”.

“לאחר שדחיתי את דרישותיו של פנחס לבון”, המשיך לספר משה שרת, "עמדתי בפני תנאי בל יעבור מצד שר הבטחון. הוא דחה את בקשתי להקפיא את המצב… לתקופה ידועה… הוא אמר, כי הוא לא יכול להישאר אם השינויים האישיים לא יבוצעו מיד.

“בינתיים נכנסה לענין העתונות… הצנזור לא יכול היה לשלול מעתון לומר ‘אני רוצה ששר הבטחון יתפטר’. לא ראיתי לכן לפי המצב שנוצר מנוס מקבלת התפטרותו של שר הבטחון, כרע במיעוטו”.

עד כאן תיאורו של משה שרת בועדת החוץ והבטחון. אולם לקבלת ההתפטרות קדמו שני מהלכים אחרים.

 

שעיר לעזאזל בהתנדבות    🔗

על המהלך האחד סיפר שמעון פרס בשנת 1960:

“אחד משרי הממשלה בא אלי ואמר: תראה שמעון, היחסים בינך ובין לבון אינם טובים. תקח כרטיס ותיסע לטייל סביב העולם לששה חודשים. זה משך מאוד את לבי. אך אילו הייתי מקבל הצעה זו, היה מתקבל לעיני כל איש, שאני אחראי ל’עסק הביש'. על כן סרבתי להתנדב להתפטר, כי אינני חושב שאדם צריך להתנדב להיות שעיר לעזאזל. לא הייתי ממליץ על כך בפני אף אחד, והמלצה זאת לא נתתי גם לעצמי”.

על המהלך השני כתב ביומנו נחמיה ארגוב באותם הימים:

“ביום ששי 11.2.55 נקרא אלוף משנה בנימין גיבלי לראש הממשלה. נקרא ישירות ללא הצנורות המקובלים. הרמטכ”ל לא ידע כי נקרא. בנימין יצא מהפגישה מזועזע. ראש הממשלה אמר לו, שאמנם הוברר שהוא, בנימין, לא עשה המעשה ללא פקודה, אולם הוא, בנימין, היה חייב להתריע ולמנוע המעשה גם אם קיבל פקודה כזאת משר הבטחון, ומשום כך עליו להתפטר מראשות האגף. בנימין נדהם. ענה אשר ענה והודיע, כי יש בזה משום עיוות-דין. אם יפוטר יודיע סיבת פיטוריו. מרצונו הוא לא יתפטר.

“ראש הממשלה קרא לראש המטה הכללי. הרמטכ”ל הופיע מיד לאחר שבנימין יצא את פני ראש הממשלה. ראש הממשלה הסביר לרמטכ“ל שלבון הציג תנאי להישארותו, והוא — פיטוריהם של בנימין ושמעון, ומשום כך עליהם ללכת. הרמטכ”ל אמר לשרת: חמישה יהודים סיכמו כי על לבון ללכת — שרת, דורי, אולשן, אביגור ובן-גוריון. אלה הכירו באסון ששמו לבון, ולאחר מכן במקום להוליך אותו הוא תובע קרבנות-שווא.

"באיזו הצדקה אפשר להסביר מעשה אשר כזה? אם אין דרך אחרת ואומרים שעל לבון להישאר, אפשרי הדבר בתנאי אחד: סטטוס-קוו לאורך כל הקו. שום ויתורים ללבון. אם איננו רוצה — שילך, אין מקום לויתורים כלשהם. מרצוני הטוב לא יחייבוני לפטר את בנימין.

“ראש הממשלה ביטל את הפגישה שנועדה לשמעון פרס. הודיעו שהמצב הוקפא. מצב הדברים בשלב זה: כולם נשארים ואין נענים לתביעות לבון לפיטורי מישהו. אם איננו מסכים, הברירה בידו: ללכת”.

הברירה שהיתה בידי פנחס לבון בחודש פברואר 1955 לא היתה קשה להכרעה. הדילמה היתה אם להסתלק מיד מתפקידו כשר בטחון, או להמתין עד לאחר הבחירות לכנסת, שעמדו להיערך כעבור ארבעה חודשים.

ב-1 בפברואר 1955, לאחר ההתייעצות בשדה-בוקר, הובהר ללבון, כי שיקוליה של צמרת מפא"י לגביו הם אך ורק שיקולים של עיתוי הסתלקותו, וכי משבר האמון כלפיו הוא בגדר עובדה מוגמרת. כיון שכך החליט לקבוע בעצמו את העיתוי ואת התואנה להסתלקותו.

בתגובה ראשונה הוא הסתער על משה שרת וחברי צמרת מפא"י במישרין והאשים אותם במשבר האמון ביניהם. אחר-כך הוא נמלך בדעתו ובוחר באיסטרטגיה עקיפה. תחילה הוא מנסה לתלות את קולר הכשלון בשמעון פרס. משלא ניתן לו הדבר, הוא מוצא תירוץ אחר ותולה את הכשלון בהיעדר יסוד תחיקתי למערכת הבטחון; וזהו הנימוק להתפטרותו המתפרסם אז ברבים.

כשלונו של פנחס לבון כשר הבטחון היה נעוץ בכל פרשת יחסיו עם ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת מצד אחד ועם מערכת הבטחון מצד שני, ואילו “העסק הביש” ומסקנת התיקו של ועדת אולשן רק החריפו את הכשלון והקדימו את מועד סילוקו של לבון לפני הבחירות. איש לא הדיח את לבון ממשרד הבטחון ומהממשלה. הוא בעצמו במו-ידיו הדיח את עצמו מקרב חבריו ופקודיו.

הרמטכ"ל משה דיין לא דרש את התפטרותו של לבון ולא היה לו כל אינטרס לדרוש אותה או אף להחיש אותה, שהרי ההכרעה בענין זה כבר נפלה. דיין רק התנגד לספק ללבון את שני השעירים לעזאזל שהוא דרש.

זה היה המצב שנוצר מאז מכתב ההתפטרות של לבון ב-2 בפברואר ועד לפגישת שרת—דיין ב-11 בפברואר 1955.

מאותו יום ואילך לא היה לפנחס לבון כל מנוס מלהגיש את התפטרותו.

 

“למה נפלו גיבורים?”    🔗

באותו יום ששי 11 בפברואר 1955, 11 יום לאחר עלייתם לגרדום של שני נידוני קאהיר, הופיע ב“דבר” “הטור השביעי” של נתן אלתרמן תחת הכותרת “הדף הפתוח” כתב המשורר:

עוד פתוח הדף ודומם. זה טיבם

של דפים שכאלה. גורל הוא וגזר.

אך מתוך שתיקתו קבל-אל, קבל-עם,

הוא כאילו

שואל דבר…

רק דבר של אגב… אך עצה לא נעוץ

לסלקו ולהוריד עליו לוט ומסך.

הוא שואל אם היה זה ראוי ונחוץ

שיגיעו דברים לידי כך…

הוא שואל — ועמו לו גם אנו נדרוש

אם אמנם אין עלינו ליתן את הדין

על מידת קלות-יד ומידת קלות-ראש

שצימחו את הסבך המופרך ומדהים.

על מיני אסטרטגיות פלפול… על דברים

שאינם לדיון. לו נשאל ונתמה

לא רק איך כי אם

למה נפלו גיבורים

ויאבדו — זאת נגידה-נא — כלי-מלחמה.

פרסום שירו של נתן אלתרמן החיש את סיום פרפורי-ההכרעה.

בשירו זה העמיד אלתרמן על סדר היום של ממשלת ישראל שתי שאלות:

“למה נפלו גיבורים?”, והאומנם “אין עלינו ליתן את הדין על מידת קלות-יד ומידת קלות-ראש שצימחו את הסבך המופרך ומדהים?”

יומן שרת מוסיף גם כאן מימד של עומק לתמונת-המצב הידועה. ב-6.2.55 מדווח שרת על דיון חמשת השרים בדרישות לבון:

“זו מול זו נשמעו שתי הודעות נחרצות — שלי, כי בשום פנים לא אקבל עלי אחריות לפיטורי פרס ולתיקונים מהפכניים בארגון המטכ”ל, ושל לבון, כי בשום פנים לא יישאר אם לא יינתן לו לבצע תמורות אלו. גולדה, זיאמה ואשכול תמכו בי. אשכול ללא תקיפות יתירה. גם גולדה גם אני השמענו דברים ברורים על שיטותיו הנפסדות של לבון בהנהלת עניני הבטחון, הן כלפי האנשים שהקיפוהו והן וביחוד כלפי חבריו בממשלה, אם גם נשמרנו מלומר את האמת כולה, שכן על-ידי כך היינו מאלצים אותו במו-פינו להתפטר. לבון לא ניסה לכפור באשמותיו בעבר, אבל טען וחזר וטען כי אין לדרוש ממנו לעבוד עם אנשים החותרים תחתיו ונרגנים נגדו, החורשים מזימות בלי-הרף ומקיפים אותו תרמית וזיוף.

"תשובתי היתה כי אין אנו עומדים בתהליך של תיקונים לליקויי המשטר הפנימי במערכת הבטחון. מאחורינו הזוועה של מצרים אשר אני מחזיק אותו כאחראי לה מבחינה מוסרית (שוב לא התריס לבון כנגד קטרוג חמור זה) ובמצב זה לא יתכן כי תינתן לו סמכות לפטר אנשים ולהשליט סדרים חדשים כאילו הוא עמד במבחן האחריות ויצא כשידו על העליונה. מצפוני לא ירשה לי לאשר לו עכשיו סמכות כזאת. אם הוא מוכן לסטטוס קוו — מוטב, ולא…

“תשובת לבון היתה החלטית; אין לו טענות כנגדי, עלי לנהוג לפי מצפוני, אבל הוא לא ימשיך עם שמעון פרס במשרד הבטחון ומתוך תלות גמורה ברמטכ”ל לגבי כל הענינים הצבאיים. סיפר בלי סוף דוגמאות על תעלוליהם ושיטותיהם הפסולות, ביחוד של פרס, כאילו שכח כי יכולתי לספר כהנה וכהנה על תעלוליו ותרמיותיו הוא, כלפי אני וכלפי אחרים. כשיצא ונשארנו ארבעתנו ‘לעכל’ את השיחה הורגש בחדר מישקע כבד של מרירות ויאוש. בתוך כל אלה מתרסק ללא תקנה ענינה של המפלגה ומי יודע אם לא נהרס ענין הבטחון…"

ב-12.2.55 כותב שרת ביומנו:

"סוף שפניתי אל פנחס ואמרתי: ‘הן אחרי הכל הדבר הנורא הזה אירע במשרדך, בתקופת כהונתך כשר בטחון. האין זה מטיל עליך אחריות? כיצד אתה מלמד היתר לעצמך להשתחרר ממנה?’ וגולדה הוסיפה: ‘ולהטילה עלינו?’ הוא נשאר בשלו. במשך השיחה ניגש פעם אחר פעם לארון המשקאות, מזג גביע אחר גביע ולגם מהקוניאק בלי-הרף. נורא היה לראות אדם בקלקלתו המבישה הזאת.

"בהמשך הויכוח המפותל והאכול מרירות ניסה פנחס לטעון, כי בעצם לא הגיעו החוקרים לשום מסקנה אלא הניחו לי להסיק מסקנות ממה שביררו, הרי כל השאלה אינה אלא מה אני מחליט, ואין איש בצבא רשאי לערער על החלטתי. דחיתי הצגה שטחית ומסולפת זו של הענין, אשר לרגע ביקש גם אשכול להיאחז בה. כל זה היה טוב ויפה אילמלא נקראו קצינים להעיד לפני החוקרים. משנקראו והעידו ונחקרו רשאים הם לדעת מה היה סיכומם של החוקרים. הסיכום היה תיקו — כפות מאזניים מעוינות בין הספק לטובת לבון לבין הספק לטובת גיבלי. ברגע שאני בא להכריע את הכף הריני מתעלם מתוצאות החקירה. אם כך, לשם מה באה החקירה, לשם מה הופיעו לפניה הקצינים ובאיזה תוקף מוסרי אפשר לדרוש מהם כי יופיעו לפני ועדות חקירה שימנה ראש הממשלה בעתיד, אם מותר לו אחר-כך להניח הצידה מה שהעלתה הועדה ולפסוק על דעת עצמו?

"ברגע מסוים, עם שתיית הטיפה האחרונה שבקובעת הגביע, אמר פנחס: ‘אני סבור כי בשבילי הענין נגמר’. קם והלך.

“נשארנו קודרים. נדברנו בינינו כי הכרחי להביא את הדבר לפני מוסד מפלגתי מוסמך, במקרה זה ישיבת כל חברינו השרים, מזכירי המפלגה, מזכיר ההסתדרות ויו”ר ועדת חוץ ובטחון".

 

פנחס לבון מתפטר    🔗

בישיבת הממשלה ביום ראשון, 13 בפברואר 1955, מעורר השר פנחס רוזן את פרשת המשפט בקאהיר בעקבות פרסום “הטור השביעי”. אולם הענין זוכה לדיון ראשון בפורום ממשלתי רק בישיבת ועדת השרים לעניני חוץ ובטחון שהתקיימה ביום רביעי, 16 בפברואר. פנחס לבון נעדר מן הדיון ויו“ר הועדה משה שרת מודיע, כי לבון חולה. שרת ויתר שרי מפא”י עושים כמיטב יכולתם להגן על השר הנעדר.

פנחס רוזן מדגיש כמה פעמים, כי איננו יכול להשתחרר מהרושם שלכל הפחות “מה שעשה שר הבטחון הוא עשה בקלות דעת”, וכי “מוכרחים היו לדאוג שקבוצה זו תקבל הוראות ברורות שלא ייעשו שטויות כאלה”.

השר רוקח המנוח קבע אז במלים מפורשות: “זה שנתיים וחצי אני בממשלה ולא היתה לי תקופה כה קשה כמו בזמן האחרון”. הוא מספר, “שחבר חשוב של מפא”י אמר לו: “אתה אשם, אתה חבר ממשלה, אתה צריך לדעת”. אמר רוקח: "אילו היה קורה כדבר הזה בצרפת או באנגליה, היתה תגובה פשוטה מאוד — התפטרות שר הבטחון.

“אני מעריך מאוד את עמדתו של ראש הממשלה כחבר וידיד של לבון… אבל אני אינני מקבל זאת… זוהי ידידות, חברות. גם אני חבר טוב של לבון, לא עשיתי לו שום רע, אבל יש מאורעות בחיים שאתה מוכרה לחתוך. ראש הממשלה אינו יכול להטיל את האשמה על קצין, כמו שלא יטילו את האחריות על אחד הפקידים”.

וכאן מעלה רוקח לראשונה את שמו של אלפרד דרייפוס בקשר ל“עסק הביש”, אולם הוא מעלה אותו במשמעות הפוכה מזו שהעלוהו חסידי לבון בשנת 1960. אומר רוקח: “זה מקרה של דרייפוס ופיקר, שקצינים פוטרו כאשר הצמרת העליונה היתה אחראית”.

לאחר חילופי-דברים משיב ראש הממשלה משה שרת: “היו שלבים שהתפטרותו של שר הבטחון היתה בידי. סרבתי לקבל אותה מפני כמה שיקולים, אך בראש ובראשונה מתוך שיקולי חוץ. כיום, מחייב הענין הממלכתי הישארותו של שר הבטחון על כנו”.

עוד לפני הדיון הזה מופיעה ב“למרחב” ידיעה ראשונה על בירור שבפניו הועמד השר לבון. באותו יום רביעי שולח ראש הממשלה משה שרת הכחשה לעתונות, לפיה פנחס לבון לא הועמד בפני בירור, אלא תבע את הבירור בעצמו.

ידיעה זאת מתפרסמת למחרת, יום ה 17 בפברואר 1955. היה זה נסיון אחרון וכושל לכבות את הדליקה.

באותו יום, בשעות אחרי-הצהריים מעביר לבון אל שרת את הפתק הבא באמצעות “אפי” עברון:

ראש הממשלה,

פ. ל. מבקש שהוא יפרסם היום את ההודעה הבאה:

א.

שר הבטחון מסר היום לפרסום את ההודעה הבאה:

"ביום 2.2.1955 הודעתי לראש הממשלה בכתב על התפטרותי מחברות בממשלה. לאחר בירורים אתו שנמשכו מאז, הודעתי היום לראש הממשלה, כי התפטרותי היא סופית.

“את נימוקי החלטתי אמסור לממשלה ולועדת החוץ והבטחון של הכנסת”.

כ“ה בשבט תשט”ו — 17.2.1955

“אפי” עברון אינו מאבד את חוש ההומור שלו גם ברגע זה, וכאשר הוא מעביר את הפתק לתיוק הוא מוסיף הערה בכתב-ידו: מחיקת הפסיק והוספת הפסיק נעשו על-ידי מ. ש.

לאחר אישורו של משה שרת נמסרת ההודעה ללשכת העתונות הממשלתית והיא משודרת במהדורת החדשות של “קול ישראל” בשעה 8.30 בערב.

 

דוד בן-גוריון חוזר    🔗

בו-ביום חשה לשדה-בוקר, אל דוד בן-גוריון, משלחת של שני אנשים: גולדה מאירסון ומרדכי נמיר. בקשתם היתה, שבן-גוריון יסכים לשוב ולכהן כשר הבטחון בממשלתו של שרת עד לבחירות הבאות. מאחר שמועמד אחר שהציע בן-גוריון לתפקיד זה סירב, נותן עתה בן-גוריון את הסכמתו.

הידיעה על כך שודרה ב“קול ישראל” בו בערב במהדורת החדשות האחרונה של השעה 11. הידיעה האחרונה האפילה על הראשונה. רגש ההקלה הקיף חוגים רחבים בעם ובצמרת המדינה. המבוכה העכורה שנוצרה בתקופת ההתגוששות בין שרת ללבון עומדת לחלוף. כזאת היתה ההרגשה באותם ימים, ובעיקרו של דבר היא התאמתה.

ב-20 בפברואר 1955 הובאו לישיבתה השבועית של הממשלה שתי הצעות לאישור: התפטרותו של שר הבטחון פנחס לבון וכניסתו של דוד בן-גוריון לתפקיד זה.

בתחילת הישיבה קרא לבון את הודעתו על סיבות ההתפטרות. מטבע הדברים לא חשפה ההודעה את הנימוקים האמיתיים להתפטרותו. כאן שם לבון דגש עיקרי וכמעט יחיד על דרישותיו לשינויים ארגוניים במערכת הבטחון.

את הודעתו פתח לבון בסקירת הישגי צה“ל וקבע, כי “צה”ל חזק היום מכפי שהיה ומידת כוננותו הוגברה במידה רצינית”. הוא אמר שהיו גם כשלונות והוא כשר נושא באחריות הפרלמנטרית, אך לא באחריות המוסרית. לאחר מכן תיאר לבון את מהלך “העסק הביש” לפי הטענות המסולפות שמנה במכתב ההתפטרות אל שרת ב-2 בפברואר 1955.

לאחר שפנחס לבון מתאר את “העסק הביש” הוא משמיע את התירוץ המוסכם בינו לבין משה שרת:

"לאחר ההשתלשלות הזאת ותקלות נוספות שקרו לאחר מכן הודעתי לראש הממשלה שלפי דעתי אין למנוע כשלונות כאלה ואין להבטיח שליטה גמורה על כוחות הבטחון בלי קביעת יסוד תחיקתי לפעולת כוחות הבטחון — כי אנחנו המדינה היחידה שאין בה חוק מגדיר ממין זה — בלי שינויים ראדיקאליים במבנה מערכת הבטחון כולה ובסמכויות ענפיה השונים.

“מתוך נימוקים בודאי שקולים לא ראה ראש הממשלה אפשרות לקבל הצעות אלו. לאחר דחייתן לא ראיתי אפשרות לעצמי להמשיך ולשאת באחריות לעניני בטחון המדינה והודעתי לראש הממשלה על התפטרותי מהממשלה”.

וכך מסכם משה שרת ביומנו ב-20.2.55, את פרשת התפטרותו של פנחס לבון ויציאתו האחרונה מישיבת הממשלה:

"אמרתי לו דברי הערכה והבעת צער על הליכתו, גם תקוה כי עוד ישרת את המדינה בכשרונותיו ובנסיונו. קם ואמר שלום וביקש לצאת. עיכבתיו — קמתי ממקומי וניגשתי אליו ולחצתי ידו בחוזקה. יצא בקומה זקופה.

“כך נסתיים פרק כה חשוב וטראגי כאחד בחיי האיש המוזר הזה, שבכוח שׂכלו וכשרונו היה מסיגל להגיע לגדולות אילולא באו סילופי אופיו והוציאוהו לתרבות רעה. מעולם לא הרגשתי בחריפות כזו כמו באותו רגע את האמת המרה כי בכשלונו וביריטת דרכו הוא נתן את הדין על מומי-נפשו ועל מעלליו המגונים. הציבור ודאי לא ידע לעולם עד כמה הוא עצמו (לבון) חייב בסיום כה מר של פרשת חברותו בממשלה”.

לאחר שקם פנחס לבון והלך לדרכו ניגשה הממשלה לדון בסעיף השני: הצטרפותו של דוד בן-גוריון לממשלה. אמר השר פנחס רוזן:

“פעם אמרתי לראש הממשלה (משה שרת), שלפי הכרתי אנו בתקופת בן-גוריון שמענו יותר על המתרחש, נשאלנו יותר והדבריםהובאו לפנינו ביתר גילוי-לב וביתר בהירות מאשר בתקופת לבון… כל מה ששמענו בהודעת לבון אנו לא ידענו, אני לא ידעתי, אבל מכל מקום, כל אחד אשר עבד יחד עם בן-גוריון, בין אם הוא הסכים לקו שלו ובין אם חלק על הקו הזה, יודה שבן-גוריון דיבר עם הממשלה. על כל פנים זה היה הרושם שלי. הוא שאל אותנו. אני חושב שאנו היינו יותר בענינים מאשר בזמן האחרון”.

“אנו עומדים כמה חודשים לפני התפטרות הכנסת”, המשיך רוזן ואמר. “העיקר הוא עכשיו לתקן מה שכנראה נהרס ונתערער בצבא, ואין אדם כבן-גוריון שיכול לעשות זאת. לפיכך אני מציע לקבל את הצעת ראש הממשלה בדבר מינויו של בן-גוריון כשר הבטחון”.

פנהס לבון עמד בתוקף על מסירת הודעתו גם בועדת החוץ והבטחון. היה זה השר רוקח המנוח שהתנגד לכך, ומשה שרת הגיב על דברי רוקח באמרו: “אתה מדבר דברים מתוך לבי”.

גם הנמקתו של רוקח היתה מאלפת: “יש לעשות משהו ששר הבטחון היוצא לא יופיע בהודעתו זאת לפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, כי זוהי הודעה לפני הציבור כולו וזה לא ייתכן”. ניבא רוקח ולא ידע מה שניבא.

למחרת הודעתו בממשלה חזר לבון על אותה הודעה גם בפני ועדת החוץ והבטחון ובכך פתח את הפתח להופעותיו בפניה בשנת 1960.

 

“יצירת מסגרת שלישית”    🔗

ביום כניסתו של בן-גוריון לתפקידו, 22 בפברואר 1955, הוא שוחח עם לבון ושמע ממנו את הצעותיו לתיקונים במערכת הבטחון. יומיים לאחר מכן (24.2) הגיש לבון בכתב את הצעותיו שנסבו כולן סביב ציר אחד: קביעת יסוד תחיקתי לחיי הצבא.

בהצעותיו לא למד פנחס לבון לקח מכשלונותיו והוא חזר אל גישתו העקרונית בענין שבירת צינורות הפיקוד והציע, כי “במטכ”ל יהיה תפקיד קבע של סגן הרמטכ“ל בעל סמכויות מוגדרות, המדווח ישירות לשר הבטחון בענינים הנתונים לסמכותו”.

לא רק בן-גוריון לא היה זקוק לאמצעי מלאכותי זה. כל שר בטחון אחר שלא היה הולך בדרכיו של פנחס לבון, לא היה נזקק לעקיפת הרמטכ“ל על-ידי מוסד קבע של סגן רמטכ”ל, הכפוף במישרין לשר הבטחון.

בהצעותיו בא לבון לפצל את סמכויות הניהול ולשבש את צנורות הפיקוד. הצעות אלה מקבלות צידוק אם יוצאים מתוך ההנחה של פנחס לבון כי יש לחשוד בכל ממלאי התפקידים במערכת הבטחון, כי אין לתת בהם אמון, וכי יש לצמצם ככל האפשר את סמכויות ההכרעה שלהם ולהעמיד עליהם מפקחים ובלמים רבים ככל האפשר.

ב-21 במרס 1955 מעביר שר הבטחון דוד בן-גוריון את הצעותיו של לבון אל הרמטכ"ל ואל מנהל משרד הבטחון. הוא מבקש מהם לעיין בהצעות ולהעיר את הערותיהם בכתב. “בזמן הקרוב ביותר אעמיד עצות אלה לדיון ולהכרעה בישיבה השבועית של המטה”, כותב בן-גוריון.

הרמטכ"ל בתשובתו למחרת היום כותב: “איני סבור, כי עתה הוא הזמן המתאים לשינויים ארגוניים במבנה ובנוהל עבודת הצבא. גלגלי הצבא עודם חורקים במסלול החדש שהותווה להם, והצבא זקוק מאוד לתקופת רגיעה ועבודה סדירה במבנהו החדש… ויתכן ולקראת השנה הבאה יהיה מקום לדיונים בשינויים נוספים ובנוהלי עבודת הצבא”.

לאחר שהוא מגיב על פרטי ההצעות מגדיר משה דיין את אופיין הכללי: “הצעותיו של לבון מושתתות לא רק על קיום נפרד בין משרד הבטחון והצבא, אלא גם על יצירת מסגרת שלישית — לשכת שר הבטחון, אשר תעסוק בנושאים שונים במקביל למשרד הבטחון ולצבא”.

עקב מחלתו השיב שמעון פרס על מכתבו של בן-גוריון רק בתחילת אפריל (5.4.55). נוסף להערות עניניות לכל סעיפי הצעתו של לבון מציע גם פרס לדחות את עצם הדיון בשינויים אפשריים לקראת שנת העבודה הבאה.

לקראת השנה הבאה לא נערך כל דיון בהצעותיו של פנחס לבון משום שכל הנוגעים בדבר ראו אותן אז כמיותרות ומלאכותיות ומשום שהבעיות שמפניהן חשש לבון לא התעוררו אחרי לכתו ממשרד הבטחון.

הדרישה לתיקונים במערכת הבטחון הועלתה על-ידי לבון כתירוץ לאחר מעשה וכלפי חוץ להתפטרותו. ההתפטרות נבעה מכשלונותיו כשר הבטחון, ממשבר האימון כלפיו מצד צמרת מפא“י, מן הזעזועים והמבוכה שהחדיר לבון לצמרת הפיקוד בצה”ל.

עם הסתלקותי של לבון חלפה המחלה עצמה — או לפחות כך נראו הדברים באותו זמן — ואיש לא נזקק לאמצעי הריפוי החריפים שהוא הציע נגדה.

 

9: ספיחי “העסק הביש”    🔗

עם התפטרותו של פנחס לבון ירד המסך על הדרמה המוזרה של “העסק הביש”. אולם לא היה זה סוף פסוק. ערב ההתפטרות וזמן קצר לאחריה כבר החלו לגדול ספיחי “העסק הביש” שנודעו לאחר-מכן כרינונים על זיופי מסמכים, העלמת מסמכים ועדויות-שקר למיניהן. ספיחים ורינונים אלה סייעו להתחדשותה הסוערת של “הפרשה” שנים אחדות אחר כך.

 

ספיח א: “דו”ח שיחות הסיכום"    🔗

מפקד יחידה 131, מוסקה בנצור, פרש סופית מתפקידו ב-15 בינואר 1955 לאחר סיום עבודתה של ועדת אולשן-דורי. המפקד החדש של היחידה, יוסי הראל, פעל מתוך הנחה שעליו להקים את היחידה על יסודות חדשים ושונים לחלוטין. יחד עם זאת הוא רצה ללמוד מן הלקח המבצעי של הכשלון במצרים וביקש מראש אמ"ן לזמן לשיחות סיכום את אלה שנטלו חלק במבצע. גיבלי נענה לבקשתו וזימן שלוש שיחות כאלה בסוף חודש ינואר 1955. בכל שיחה נדון היבט אחר של הלקח המבצעי.

כמקור נוסף לגילוי האמת על “העסק הביש” עצמו ועל השאלה מי נתן את ההוראה היה ערכן של שיחות אלה מועט ביותר. הן התקיימו זמן קצר לאחר חקירותיה של ועדת אולשן-דורי (וממילא לא יכלו להשפיע על מסקנותיה), והשתתפו בהן האנשים שברובם העידו בפני הועדה, כך שבשיחות הסיכום הם חזרו על גירסת עדותם (בענין זה היתה אחת הטעויות של ועדת כהן. הועדה קבעה, כי השיחות נערכו בחודש אוקטובר 1954 ומשום כך היא ייחסה להן השיבות רבה כמקור לגילוי האמת בתעלומת “העסק הביש”).

לא זו בלבד ששיחות הסיכום לא שפכו אור על התעלומה, אלא שהן שהוסיפו לה נעלמים חדשים. חלק ניכר מהרינונים על זיוף מסמכים והעלמת מסמכים נעוץ בשיחות אלה ובגלגוליהן.

השיחות נרשמו על-ידי המזכירה דליה, אולם איש לא ביקש ממנה את הרישומים ולא טיפל בהם בכל צורה שהיא. גיבלי זימן את הפגישות לפי בקשת יוסי הראל ולא היה לו ענין ישיר בשיחות. ואילו יוסי הראל לא התרשם מן הדברים ששמע, והגיע למסקנה שאין מה ללמוד מהם. כך קרה שהרישומים נשארו בידי דליה שהחלה להדפיסם ולא השלימה את ההדפסה — ובמצב זה הם נשארו אצלה עד שעזבה את לשכת ראש אמ"ן כעבור שלושה חודשים (פרט זה מופיע בעדויותיהם של יוסי הראל ודליה בפני היועץ המשפטי, גדעון האוזנר, בדצמבר 1960).

 

ספיח ב: “פטי” משוחח עם אלעד    🔗

לאחר תום שיחות הסיכום יצא אלעד, בתחילת פברואר 1955, לאירופה. הוא הצליח לשכנע את גיבלי וגם את מפקד היחידה החדש, כי הוא יכול להמשיך בפעילותו המסחרית בגרמניה. אחת התחנות הראשונות בדרכו היתה פאריס. כאן הוא נפגש עם ידידו מאז ימי הפלמ"ח בירושלים, עוזי נרקיס, והלה הפגישו עם יהושפט (“פטי”) הרכבי.

היתה זאת פגישה הרת גורל. “פטי” היה אז בהשתלמות בצרפת. היתה זאת אחת התחנות בדרכו של “פטי” בצה"ל, דרך חיים שהיתה רצופה תהפוכות קיצוניות; המראות מרתקות ונסיקות מכאיבות, מוצדקות ובלתי-מוצדקות. מצעירותו נועד הרכבי לגדולות, מילא תפקידים בכירים ונטל חלק בעלילות גדולות; המשא-ומתן על הסכמי שביתת-הנשק, בנינו של חיל המודיעין ועוד. למדן, שקדן ושופע רעיונות. מופנם, חשדן, רגיש ופגיע.

לדבריו, בשיחות עם ידידים, התבגר לראשונה רק לאחר שנכנס לתפקידו כראש חיל המודיעין והחל לחרוץ גורלם של אנשים חיים בתפקידים מסוכנים ובסיטואציות מפותלות של ריגול וחתרנות וחציית קווים לכאן ולכאן. איש עשיר בדמיון יוצר, הגולש לעתים אל מעבר לסייגי המציאות ומאבד את חוש הפרופורציה. בפרשת לבון הוא עתיד למלא תפקיד הרה-אסון ולהיות עד טועה ומטעה.

הרכבי היה ממלא מקומו של בנימין גיבלי כראש חיל המודיעין כשהלה נסע לארצות-הברית לשנת לימודים. כשחזר לארץ תפס גיבלי מיד את מקומו הקודם ודחק הצדה את “פטי” בלי גינונים יתירים, ובלי לשמוע מה פעל ומה יזם והרחיב בהיעדרו ומה הוא מציע להמשיך לעשות.

“פטי” נפגע מאוד מהאיש בנימין גיבלי, שהיה היפוכו הגמור בהרבה מובנים: “ביצועיסט” נמרץ וחסר השכלה, בעל חזות מרשימה, קסם אישי ובטחון עצמי פורץ. גיבלי חזר מארה“ב בהרגשה שהוא למד הכל ויודע הכל. קיבל שוב לידיו את מחלקת המודיעין שהועלתה לדרגת אגף במטכ”ל, ולא זו בלבד שזכה לעמוד בקשר ישיר עם הרמטכ“ל, אלא שהיה עד-מהרה ל”שותפו" של שר הבטחון בכבודו ובעצמו. כך רואה את גיבלי “פטי” הרכבי הנדחה לצדדים, הפורש ללימודים, בעיני קנאה ובלב דואב.

כשגיבלי היה ראש אמ“ן השתלם “פטי” בצרפת ושלח משושים של חשדנות לעבר כל איש אמ”ן שבא לפאריס. לעתיד לבוא, כשיסולק גיבלי מתפקידו בחודש אפריל 1955 בעקבות “העסק הביש”, יחזור “פטי” למלא את התפקיד שקודם לכן שימש בו רק כממלא מקום. חילופים אישיים מהירים ודרמטיים, רבי פצעים וצלקות שלא הגלידו, ושיווי משקל ביחסים ההדדיים שהופר ללא תקנה. הרכבי לא ישכח ואולי גם לא יסלח.

“פטי” עתיד לעבור עוד טראומה שתפקוד אותו בטרם תפרוץ “פרשת לבון” (באפריל 1959): שחרורו מתפקיד ראש אמ“ן, אולי לא בצדק, עקב התקלה של “ברווזי מים”, התרגיל הכושל של גיוס המילואים. “פטי” סולק יחד עם ראש אג”ם אלוף מאיר זורע (זרו) על-ידי שר הבטחון דוד בן-גוריון.

האם התגבר “פטי” על מישקע זה ביחסו אל בן-גוריון כאשר פרצה “הפרשה” כשנה וחצי לאחר מכן? האם היה “פטי” משוחרר מתסמונת של כשלונות בצד הצלחות שחיפשו לעצמם איזון ופיצוי בחשׂיפת כשלונות הזולת? ובעיקר כשמדובר בבנימין גיבלי — באותו בנימין גיבלי ובאותו “העסק הביש”? “פטי” הרכבי עתיד להיות הצינור העיקרי לרינונים על “הוכחות חדשות” ל“זיופים ועדויות שקר”.

דבריו של “פטי” עתידים יהיו להתגלגל הרחק מעבר לשליטתו. עליהם יסתמך משה שרת כשיאשים את בן-גוריון ב“קו של העלמה וחיפוי”. מהם ישאבו כל דורשי רעתו של דוד בן-גוריון בצמרת מפא“י (ואף כל אויבי בנימין גיבלי בקהילית המודיעין). קרוב לודאי ש”פטי" לא התכוון לכך ולא העלה על דעתו מה הוא עתיד לעולל.

“פטי” הרכבי כבר מילא קודם לכן תפקיד צדדי בפרשת לבון. הוא זרע בלי משים את זרעי “העסק הביש” כשהציע בהתלהבות יתירה, בתחילת 1954, להרחיב את יחידה 131 ולחזק אותה. היה זה משה דיין שצינן אז את התלהבותו של “פטי” הרכבי, אך לא במידה מספקת. גיבלי ולבון טיפחו את הזרעים הללו שמהם יצא הפרי המר של “העסק הביש”.

לאחר מכן, בשנים יבואו, עתיד “פטי” הרכבי להיות הגיבור הראשי בפרשת “ספיחי העסק הביש”, שמהם עתידה לצמוח מחדש “פרשת לבון”. את תפקידו זה מתחיל “פטי” למלא כשהוא נופל למלכודת של אלעד בפגישתם הכמעט מקרית בפאריס בתחילת פברואר 1955.

בלבו של “פטי” ניקרו חשדות מאז ש“השליח” הגיע לפאריס בסתר, חודש קודם לכן, בתחילת ינואר, כדי למסור מכתב לאלעד והסתתר מפני הישראלים בפאריס. משום מה חשד “פטי” שעוקץ ההסתתרוּת היה מכוון נגדו (הרקע לחשד זה היה נעוץ ביחסים האישיים המורעלים בין “פטי” לבין גיבלי).

עתה מנסה “פטי” לשמוע מאלעד את פשר המיסתורין ואלעד נענה ברצון. סיפר “פטי” בחקירה שערך גדעון האוזנר בפאריס ב-6.12.60:

“אלעד בא לביתי וסיפר לי את הקורות במצרים ועורר בי הערכה לפעולתו. בהמשך השיחה נזכרתי בביקורו של ‘השליח’ ושאלתיו מה בא השליח למסור לו. אלעד אזי אמר לי, שהשליח העביר לו הוראה להתעלם ממספר פעולות, שקדמו לפעולות שהביאו לנפילת הרשת. נדמה לי שאמר שהמכתב היה מבנצור”.

“פטי” הרכבי התייחס באמון לסיפורו של אלעד וכך נזרע הזרע הראשון להתחדשות “הפרשה”. רוב הסיפורים שהתהלכו לאחר-מכן בארץ לא היו זוכים לתפוצה שזכו לה אילמלא האימון שנתן הרכבי בדברי אלעד.

שיחתו עם “פטי” הועילה לאלעד מאוד. ראשית, הוא זכה להוקרה ולהערכה מצד ראש אמ“ן החדש, אשר היטה לאחר-מכן אוזן קשבת לבקשותיו האישיות, כגון החזרת דרגתו כרב-סרן בצה”ל. שנית, כאשר ראש המוסד (איסר הראל) שמע על שליחותו של אלעד ודרש להחזירו לארץ, ניסה אלעד מצדו להציג זאת כהתנכלות אישית בלתי-מוצדקת. אהדתו של הרכבי סייעה לאלעד בהתגוננותו מפני דרישתו של איסר.

לאלעד היה אינטרס ברור ליצור לעצמו חיסוי מראש כקרבן שהסתבך בעסקים אפלים שלא באשמתו ועתיד ללקות על כך. אלעד ידע על הטינה ש“פטי” רוחש לבנימין גיבלי וניגן על מיתר זה בהצלחה רבה. הוא הדגיש באזני “פטי”, כי “ישמור על בנצור מפני גיבלי”.

 

ספיח ג: “פטי” משוחח עם דליה    🔗

בפגישתו הראשונה של הרמטכ"ל משה דיין עם שר הבטחון החדש דוד בן-גוריון סוּכם, כי בנימין גיבלי יועבר מיד מתפקידו (יומנו של דיין מיום 20.2.55).

זמן קצר לאחר כניסתו של בן-גוריון לתפקידו, בתחילת חודש מרס 1955, כתב ראש הממשלה משה שרת מכתב אל שר הבטחון כדי לזרז את העברת בנימין גיבלי מתפקידו. שר הבטחון הרמטכ“ל מסכמים כי הוא יסיים את תפקידו ב-7 באפריל (ערב פסח) ובמקומו כראש אמ”ן יבוא יהושפט הרכבי שיגיע לארץ במחצית מאי. עד אז ישמש יובל נאמן כמ“מ ראש אמ”ן.

על הסידורים הללו מודיע הרמטכ“ל בישיבת מטה מצומצם ב-14 במרס. ואכן ב-7 באפריל 1955 סיים אל”מ גיבלי את תפקידו כראש אגף המודיעין (לאחר מכן הועלתה טענה כנגד בן-גוריון מדוע לא סילק את גיבלי מיד. מסתבר כי אין יסוד רב לטענה זאת. בסוף פברואר נכנס בן-גוריון לתפקידו ובתחילת מרס סוכמו סופית כל סידורי ההעברה. התזכורת של שרת זירזה במקצת את הענין, אך קדמה לה ההחלטה של בן-גוריון ודיין בענין זה).

מיד לאחר שבנימין גיבלי עזב, עוזבת את לשכת ראש אמ"ן גם המזכירה דליה והיא מועברת לעבודה בנספחות הצבאית בלונדון.

דליה היתה אז חיילת צעירה, גבוהת קומה, אינטליגנטית, מהירת לשון וחדת שכל. מעורבת מאוד בעבודתה ונוהגת קירבה רבה בממונים עליה. עובדת במחיצת גדולים. קודם בלשכת ראש אמ"ן בנימין גיבלי ולאחר-מכן בלשכת שר האוצר לוי אשכול. מעריצה את שניהם עד כדי הזדהות, שתגרוף אותה במהלך “הפרשה” בטלטולים קיצוניים בין נאמנויות סותרות. ניחנה בזכרון מדויק ובכוח דמיון חי ופעיל. בין כל אלה היא עתידה להסתבך בשנים יבואו ולסבך עוד יותר פרשה סבוכה בלאו-הכי.

היה זה ראש לשכת ראש אמ“ן, אלוף הר-אבן, שהחליט לסלקה משום שנהגה בשתלטנות בלשכה ונהנתה מעצמאות-יתר. הוא מציע לשלוח אותה לחו”ל, וגיבלי מאשר זאת ערב יציאתו (עדות הר-אבן בועדת כהן). כעבור שבועיים-שלושה עוזבת דליה את הארץ.

כך קרה שב-2 במאי 1955 נערכה באולם ההמתנה בבית-מלון בלונדון פגישה חטופה ורבת-תוצאות בין דליה לבין “פטי” הרכבי. גם אותה ניסה הרכבי לתחקר ולדובב ולשמוע מפיה על פרשת אלעד ועל ביקור “השליח” בפאריס. סיפר “פטי” להאוזנר בפאריס ב-6.12.60:

“פגשתי את דליה בנספחות, אמרה לי שרוצה לדבר אתי ונפגשנו במלון שלי. השיחה היתה מאוד חטופה, כמדומני בעמידה. אמרה שעברה על אמ”ן תקופה קשה מאוד. אמרה, בערך, כי אילו אני הייתי שם לא היה קורה מה שקרה".

דליה עצמה ספרה בעדותה להאוזנר בפאריס ב-6.12.60:

“זכור לי שבאתי לראות את מר הרכבי בבית-המלון שלו. ‘פטי’ קרא לי הצדה ושוחחנו על דא ועל הא. אמרתי לו שאני רוצה לחזור הביתה, והוא השיב שיכתוב לי. כן שאלני מתי עזב בנימין. עניתי: ב-7.4.55. שאלני מתי אני עזבתי ואמרתי ב-11.4.55. ואז אמר: אני מבין עכשיו מדוע שילחו אותך. שאל אותי אם אני יודעת ש’השליח' בא להדריך את אלעד בפאריס, ועניתי שלא. אז ענה: אם כך אינך יודעת שום דבר מהנעשה באמ”ן".

בשנת 1960 עתיד “פטי” לטעון, לחילופין, כי בשיחה זאת הודתה דליה בפניו בזיוף מכתבו של גיבלי לדיין מה-19.7, או בזיוף מסמך צבאי כלשהו בלי לציין מהו המסמך. אולם בשנת 1955, מיד לאחר שיחתו עם דליה, אין הרכבי משמיע סיפור זה ואינו מייחס לדליה הודאה בזיוף המכתב, כפי שיוברר להלן.

 

ספיח ד: “פטי” משוחח עם הר-אבן    🔗

מצויד ברינונים ששמע מאלעד ומדליה חזר הרכבי לארץ ותוך 24 שעות הוא עורך חקירת-בזק, שלא פתרה שום חידה קיימת אך הצליחה ליצור חידות נוספות. הוא מצרף את סקרנותו אל משקע החטטנות והרכלנות שנותר בצמרת אמ"ן מאז נסתיימה החקירה של ועדת אולשן-דורי.

בפגישתו עם דליה שמע “פטי” על “שיחות הסיכום” שבהן השתתפה כמזכירה ועל חשיבותן הרבה, לדעתה.

אחד הדברים הראשונים שבהם התענין עכשיו “פטי” היה “דו”ח שיחות הסיכום“. אולם ראש לשכת ראש אמ”ן א. הר-אבן ומפקד יחידה 131 יוסי הראל לא ידעו על קיומו של דו“ח כזה מן הסיבה הפשוטה, שדו”ח כזה לא היה קיים. איש לא קיבל לידיו את הרישומים שעשתה דליה. איש לא ערך אותם ולא הכין דו"ח מוסמך על שיחות אלה.

דו"ח זה שלא נכתב הוא אחד משלושת “המסמכים הנעלמים” של ועדת כהן לעתיד לבוא. (כנייר מיותר שלא הוכנס לשום תיק מסודר, ושלא היו לו בעלים, היו אפשרויות רבות להיעלמם של רישומי דליה. יתכן שנייר זה נתגלגל לאחד התיקים שהועברו לגניזה או שנשרף באחד “הניקויים הכלליים” השיגרתיים שביצעה המזכירה שבאה לאחר דליה).

על כך לא ידע “פטי”. הוא הניח שזהו מסמך ממוּספּר ומתויק שהועלם במתכוון ובאורח מיסתורי.

 

ספיח ה: המחברת של דליה    🔗

תוך-השיחות והחיטוטים בנושא זה יודע אלוף הר-אבן לספר ל“פטי” סיפור מוזר אחר על שינוי במסמך אחד שעשתה דליה באחד הלילות ושהודתה בפניו על כך למחרת בבוקר. השינוי נעשה במחברת פרטית של דליה, שבה רשמה היא מסמכים שיצאו מלשכת ראש אמ"ן לשר הבטחון כדי לוודא את החזרתם.

היתה זאת מחברת נוספת למחברת הכללית של דואר-יוצא בלשכה, כך שלא היה ברור מה טעם יכול להיות לשינוי במחברת אחת בלי שינוי מקביל במחברת מקבילה. יש להניח שהחוקרים שטיפלו בנושא זה בשנת 1960 הביאו בחשבון גם את יחסו השלילי של אלוף הר-אבן אל דליה ואת העובדה שהוא סילק אותה מהלשכה מיד כשניתן לו הדבר. מאחר שלא נמצא כל חיזוק עובדתי והגיוני לסיפורו של אלוף הר-אבן, לא ייחסו לו החוקרים בשנת 1960 כל חשיבות. אולם בשנת 1955 השתרבב שמה של דליה, בצורה כזאת, לתוך “מסכת הזיופים” שהצטיירה במוחו של “פטי” הרכבי.

סיפור נוסף ששומע הרכבי באותן 24 שעות ראשונות להיותו בארץ הוא סיפורה של ארנונה, המזכירה שקדמה לדליה בלשכת ראש אמ“ן. ארנונה עברה בתחילת ספטמבר 1954 מלשכת ראש אמ”ן ללשכת שר הבטחון, וממנה ולא מדליה שומע “פטי” על השמועות והחשדות בענין זיוף המכתב של גיבלי לרמטכ"ל מה-19.7 (רק לאחר-מכן הוא עירבב בזכרונו את דליה וארנונה, כפי שיוסבר להלן).

 

ספיח ו: דרכוני בטחון    🔗

תוך החיפוש אחר “דו”ח שיחות הסיכום" מתגלגלים הסיפורים אל הנושא של זיוף מסמכים שהיה קשור באחת משלוש השיחות הללו. היתה זאת שיחה שיוּחדה ללקח של הכנת דרכוני בטחון. שיחה זאת עוררה בעקיפין רינונים על נושא שלא נידון בה כלל. חלק גדול מהפעילות באמ“ן בנושא דרכוני הבטחון בחודשים אוגוסט-ספטמבר היה קשור בנסיונות הצלה ובארגון ההגנה המשפטית של נאשמי קאהיר, כפי שסופר לעיל. היה צורך להכין דרכונים לאברהם דר ואולי גם לחלק מחברי החוליות שאולי אפשר יהיה להבריחם לחו”ל. היה צורך להוכיח במסמכים את הנתינות הזרה של מקס בינט ואשתו, להתאים את הפרטים הביוגרפיים שלהם במכתבים ובמסמכים שונים.

טיפול זה בניירות ובדרכונים נעשה בלחץ של זמן, בלחץ האשמותיה הנרגזות של אשתו של בינט ובלחץ הדרישות מפאריס לשלוח מיד את הדרכונים והמסמכים. חלק מן העבודות נעשה בלילה תוך עקיפת הנוהל הרגיל. רוב אנשי המחלקה באמ"ן, הממונה על כך, לא ידעו מהי סיבת ההתרוצצות הקדחתנית של מוטקה בנצור ושל מפקד מחלקתם. הם עצמם היו בדאגה שיאשימו אותם בהזנחה או בכשלון, והם השתדלו לנחש מה קורה סביבם בלי ידיעתם.

גם דליה ואלוף הר-אבן יכלו לשמוע על הרינונים והחשדות בלי לדעת במה מדובר, משום שהם לא היו “שותפי סוד” לגיבלי ולבנצור בנושא עדין ורגיש זה.

כך קרה, “שההתרוצצות המאוחרת” הולידה רינונים בקשר למפולת במצרים. כך התערבב מין בשאינו מינו ונוצרה חרושת של רכילויות ושמועות על זיופי מסמכים בקשר לשאלה “מי נתן את ההוראה”, בעוד שהנושא האמיתי של ההתרוצצות המאוחרת היה ענין המאסרים, ההצלה וההגנה המשפטית. שיחות הסיכום בענין דרכוני הבטחון עוררו מחדש את זכרון “ההתרוצצות המאוחרת” ואת הרינונים אודותיה.

 

הסיכום: פטי יגיש דו"ח    🔗

תוך היממה הראשונה מאז שהגיע לארץ נפגש הרכבי עם הרמטכ"ל. אחד הסעיפים בשיחתם היה מסכת הזיופים והעלמת המסמכים. “פטי” הדגיש, כי סיפורו מבוסס רק על שיחות ושמועות ולא על עובדות. דיין מגולל את הסיפור בפני האלופים צבי צור ומאיר עמית ומביא את הענין למחרת בבוקר לישיבת מטה שר הבטחון דוד בן-גוריון.

הסיכום בשתי ההתייעצויות הללו היה, כי ראש אמ"ן החדש (יהושפט הרכבי) יבדוק את השמועות ויחקור באיזו מידה יש להן בסיס עובדתי. לאחר שידווח על מסקנותיו תועמד השאלה לדיון מחדש.

להלן שתי התרשוֹמוֹת המילוליות המלאות בנושא זה ביומן הרמטכ"ל ובאחת מישיבות מטה שר הבטחון:

 

א. יומן הרמטכ"ל — 11.5.55    🔗

" ‘פטי’ בא בערב ואחרי שדיברנו על עולם ומלואו שאל על פרשת בנימין. סיפרתי לו. במשך הזמן שהיה בצרפת וב-24 השעות בארץ נראה לו הענין אחרת. בנימין לא אמר את כל האמת. לפניואחרי ועדת החקירה דאג גם לשינויים במסמכים ולהשמדת מסמכים והתקנת עדויות.

א. היה דו“ח של אלעד על הפעולה במצרים. הדו”ח הושמד במקום להכלילו בדו“ח לרמטכ”ל.

ב. ‘השליח’ הגיע לפאריס בשליחות סודית לראות את אלעד לפני שהוא הגיע לארץ והביא לאלעד מכתב סגור מבנימין ובו נאמר שישכח את כל מה שהיה לפני ה-16 לחודש. זאת אומרת שהיו הוראות להפעלת היחידה לפני ה-16.

ג. ארנונה אומרת שהיא כתבה בשעתו את המכתב מבנימין לרמטכ“ל בעת היותו בארה”ב והמכתב לא כלל אז את הפיסקה על הפעלת 131.

ד. הדפסת המכתב הזה מחדש וארגון החומר והעדויות — יש מספר אנשים ששותפים: בן-צור, ‘השליח’, דליה (את דליה שלחו ללונדון). ‘השליח’ — אינני יודע אם בקי, אך יש להניח שידע. את יעקב חפץ הוציאו לסיור לחו“ל כדי שלא יהיה בזמן מהלך העדויות. אלעד ואברהם דר כנראה שותפים ויודעים. יובל (נאמן) אומר שבאמ”ן רמזו לו שהנסיעה הנוכחית של בנימין לגרמניה היתה לגמור לארגן עדויות.

המשך התרשומת ביומן הרמטכ"ל למחרת, 12.5.55:

‘פטי’ לא אמר את הכל בבטחון אלא על יסוד שיחות. מאידך, כששאלתי את ‘פטי’ מה הנחתו על מה שהיה בקשר ל-131 אמר, שלבון נתן לבנימין אישור כללי ברמז או בשפה ברורה. כל דרג נתן לאלה שמתחתיו הוראות ברורות יותר. כשהתחילה החקירה החליט בנימין לראות את התאריך הקובע כ-16 לחודש ולהתעלם מהעובדות. למעשה עשה זאת כדי להבטיח שהעדויות והמסמכים יתאימו לתמונה שהוא נתן על דבר תאריך מסוים.

הוריתי ל’פטי':

א. להחליף את כל האנשים שהיו קשורים בענין זה. בהתאם לכך גם אלעד יצטרך לחזור.

ב. עם כניסתו לעבודה לחקור עד פרטי פרטים בשיטת הפיקוד הישיר כמפקד אמ"ן ולא כועדת חקירה.

‘פטי’ התנגד לכך באי-רצון רב, אך הסברתי לו שהבעיה העיקרית היא אם באמ“ן הרשו לעצמם קצינים ופקודים להיות שותפים בהסתרה, השמדת מסמכים, ולתת עדויות-שקר בפני הרמטכ”ל, שר הבטחון וכו‘. בענין זה אין לוותר כמלוא הנימה. עליו לשאול את הגזבר על כל פרטי הוצאות הכספים וכו’. ‘פטי’ חייב לרדת לחקר הענין. ‘פטי’ ייכנס לתפקידו ב-15 לחודש. גם ליובל אמרתי שלא יתעלם מדברים אלא יאסוף אותם וירד לחיקרם.

בבוקר ביקשתי ממאיר (עמית) וצ’רה (צבי צור) להיכנס. סיפרתי להם. אמרתי שאני עומד להביא את הענין בפני בן-גוריון. התייעצתי אתם על ההליכה לבן-גוריון בענין זה. הנקודות לשיקול:

א. אם לעשות חקירה מיוחדת ונמרצת; ב. להטיל על ‘פטי’ ויובל לחקור לבד; ג. אם לעכב מינוי בנימין לתפקיד החדש; ד. להכניסו לתפקיד גם אם יתברר שיש מקום להאשמה.

לאחר חילופי-דברים קיבלו דעתי כי מוטב בשלב זה לנהל חקירה על-ידי ‘פטי’ ויובל ובינתיים לא לעכב כניסת בנימין לעבודה. לאחר שידווחו על מסקנותיהם, נשקול מחדש.

בישיבת הבוקר עם בן-גוריון, הבאתי את הפרטים בנוכחות מאיר עמית. בן-גוריון אישר את הקו. ניכר שמתייחס בחומרה רבה לנושא. אמר ש’פטי' יגיש דו“ח על חקירותיו כאשר יגמור את החקירות שיכול לעשות באמצעיו הרגילים. בינתיים לא לעכב את כניסת בנימין לתפקיד”.

ב. ישיבת מטה שר הבטחון (הסטנוגרמה המלאה של הדיון בסעיף זה)

12.5.55 — סודי ביותר

נכחו: שר הבטחון

הרמטכ"ל, רב-אלוף מ. דיין

ראש אג"ם, אלוף מ. עמית

סגן-אלוף נ. ארגוב.

סיכום:

168. אגף המודיעין:

אלוף-משנה יהושפט הרכבי יחקור השמועה על השמדת סמכים באמ“ן ויגיש דו”ח.

שר הבטחון: מהו הענין? הרי ‘פטי’ כבר חזר.

הרמטכ"ל: המעשה (הנושא) הוא בנימין גיבלי.

שר הבטחון: עוד לא נגמר?

הרמטכ"ל: כש’פטי' בא עכשיו הנה, לאחר ששמע ממני את הדו“ח שלי על הפרשה, אמר לי: תדע, כשנכנסתי עכשיו למודיעין על-מנת להיכנס לעבודה, אמרו לי במודיעין שנעשו על-ידי בנימין תיקונים היסטוריים, השמדת מסמכים, שינויי מסמכים, כדי להתאים את העדות שלו לחומר הדוקומנטרי שנשאר. הוא אמר: אני נמצא בארץ 24 שעות, באו אלי מאמ”ן, פלוני ואלמוני, ואמר לי כך וכך.

השאלה שאני מביא כעת היא כזו: לפי מה ש’פטי' אומר לי, יש לי חשש מבוסס, שאף-על-פי שבנקודה העיקרית — באיזו מידה היתה הוראה או לא היתה הוראה — הנוסחה שהיתה בעדות היתה נכונה, היו דברים כלליים וכו', אבל בנימין, בשביל לחזק עדותו לדברים האלה, עשה כמה שינויים.

הדבר הזה מעמיד במצב חמור ממדרגה ראשונה קודם כל את המצב הפנימי במודיעין. אני לא אסכים — אתה ודאי לא תסכים — שמישהו במודיעין יחשוב שיכול לעשות בוכהלטריה כפולה, פה לכתוב ושם למחוק. אם זה לשר הבטחון, לרמטכ"ל או לועדה.

שר הבטחון: זה ענין חמור.

הרמטכ"ל: מעל לכל ספק, שצריך לעשות מודיעין טהור, נקי לגמרי.

שר הבטחון: אני מצטער מאוד לשמוע זאת.

הרמטכ"ל: השאלה היא, אם להיכנס כעת לבירור החשדות האלה או לא. לא בצורה הרגילה — אין לי ספק על הצורה השגרתית, ש’פטי' חייב לברר מה שהיה. אם היה סילוף, לברר זאת. השאלה אם לעשות זאת בתופים, לעכב את המינוי של בנימין, להקים ועדת חקירה. צריך אולי להביא אנשים מחו"ל. זה דבר גדול.

שר הבטחון: ‘פטי’ ייכנס לעבודה ויבדוק מה שיכול עד שיוכל. כשירגיש שהגיע עד קצה היכולת, יגיש סיכום הדבר. לפי הסיכום נראה. לפי שעה לא לעשות ועדת חקירה ולא לעכב את המינוי של גיבלי. לברר עד תומו: יעשה זאת ‘פטי’ בתוקף סמכותו של ראש אמ“ן ויגיש דו”ח.

 

הפה שעורר הוא הפה שהרדים    🔗

לאחר זמן קצר ביקש הרכבי מהרמטכ"ל שישחרר אותו מהחקירה עקב הנימוקים הבאים:

ראשית, נודע לו בינתיים מפי סא"ל נחמיה ארגוב, כי כבר היתה ועדת חקירה בדרג גבוה שבדקה את הנושא.

שנית, משימתו העיקרית היא לארגן מחדש את אמ"ן, והחקירה תהיה כרוכה לדעתו בבירור מקיף, שיהא בו כדי להפריע למשימה זאת.

שלישית, יחסיו המתוחים עם גיבלי היו ידועים והוא לא רצה שייאמר כי לא זו בלבד שירש את כהונתו, אלא הוא עוד מבקש תואנות לפגוע בו ולהיבנות מחורבנו.

הנימוק הרביעי היה הנימוק העיקרי: לאחר החיפושים הראשונים, משלא מצא הרכבי שום עובדה ממשית, הוא החל לחשוש שמא הפריז בחשדותיו ושמא השמועות ששמע הן נטולות יסוד או מוגזמות.

הרמטכ“ל נטה לקבל את דעתו של הרכבי, אך אמר כי הדבר כבר הועבר לשר הבטחון ולכן יהיה צורך באישורו. כן ביקש הרמטכ”ל, כי אם תוך העבודה יתברר להרכבי דבר נוסף בפרשה, שיודיעו על כך.

לאחר ימים אחדים נתקבל הרכבי לפגישה עם שר הבטחון. השיחה נסבה בעיקר על ענינים אחרים, אולם בהמשכה סיפר הרכבי על שיחותיו עם הרמטכ“ל ועם נחמיה ארגוב ועל כך שלא הצליח לגלות שום דבר ממשי. הוא ביקש להשתחרר מתפקיד החקירה בציינו את הוראות הרמטכ”ל, שאם יתברר דבר נוסף יהיה עליו לדווח על כך לרמטכ"ל. שר הבטחון אישר את הבקשה.

תוך כדי עבודתו הוסיף הרכבי לשאול ולברר את השמועות ששמע ושוחח עם האנשים המעורבים, אולם לא העלה כל דבר ממשי. הרמטכ"ל שאלו מדי פעם אם נתבררו דברים חדשים, והרכבי השיב בשלילה.

בענין החיפוש של “פטי” אחר המסמכים הנעלמים התגלתה בועדת כהן, בשנת 1960, סתירה בין עדותו של “פטי” לבין עדויות שניים מראשי אמ“ן. בניגוד לעדותו של “פטי” שביקש מהר-אבן את דו”ח שיחות הסיכום, עומדת עדותו של הר-אבן (בועדת כהן): “מעולם לא פנה אלי אל”מ הרכבי שאעזור לו בחיפוש מסמכים… לא זכור לי שהתרעם אי-פעם על אשר חסרים מסמכים שנעלמו“. ואילו לגבי דו”ח שיחות הסיכום העיר הר-אבן, כי לא ראה אותו וכי היה לו רושם שראש אמ"ן השאיר את הרשימות אצלו.

סא“ל יעקב חפץ, שהיה ראש מטה באמ”ן בסתיו 1954, העיד אף הוא, בועדת כהן, כי “לא ידעתי על מסמכים אלה (המתייחסים כולם לפרשת מצרים) ולא חיפשתי אותם, כי הרכבי טיפל בחיפושים אלה אישית… לא נעשתה על-ידי כל פעולת חיפוש, כי לא קיבלתי הוראה לעשותה”.

כך “נרדם” הענין בהדרגה — כפי שסיפר הרכבי בשנת 1960 — ונשכח תוך כל הפעילויות האחרות של צה“ל ואגף המודיעין. אחת הסיבות לכך ש”פטי" הרכבי לא יכול היה לברר את הפרשה היא שחלק ניכר מהמסמכים שנלקחו מתיקי ראש אמ"ן ומתיקי יחידה 131 ונמסרו לועדת אולשן-דורי לא הוחזרו למקומם ולחלקם לא נשאר העתק. הרכבי לא ידע על כך. עובדה זו תרמה אף היא ליצירת האוירה העכורה של חשדות ורינונים על העלמת מסמכים.

היה זה “פטי” הרכבי שעורר את הבעיה בעיקר בהשפעת אלעד והרדים אותה בלי חקירה מספקת. הירדמות הענין טמנה בחובה תוצאות מזיקות ביותר. הצירוף של הפצת רינונים מצד אחד והימנעות מחקירה מצד שני ליבּה עוד יותר את חשדנות האנשים ויצר באמ"ן “פסיכוזה של זיופים”, שחילחלה טיפין טיפין אל מחוץ למחנה. כך קרה שכל מי שהיה קרוב לקלחת הטיל לתוכה שמועות ומעשיות, שלא היו שייכות לענין ושלא היו מעוגנות בעובדות. כך נזרעו ספיחי “העסק הביש” שהסתעפו לאחר מכן לתוך “פרשת לבון”.

החקירות הממשיות בנושא הזיופים החלו רק בשלב הסופי של “הפרשה” בדצמבר 1960, זמן רב לאחר שהיא פרצה והשתוללה. היה זה ב-12 בדצמבר 1960 כאשר קבע היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר: “אפשר להסיר מבחינה מעשית את האשמה, כי מחלקה במודיעין או מי מעובדיה היו מעורבים בזיוף בקשר לחומר העדויות שהוגש לועדת אולשן-דורי”.

היה זה ב-26 בדצמבר 1960, יום אחד לאחר פרסום מסקנות “ועדת השבעה”, כאשר קבעה המשטרה ש"לא קיימת הוכחה לזיוף כלשהו ".

הסיכומים הללו בנושא הזיופים באו לאחר מעשה— באיחור טראגי— ולא היה בהם כדי לתקן את הנזק שנגרם. רינוני-הסרק הבלתי-בדוקים התגלגלו בארץ ללא מעצור. הם הגיעו לידיעתו של פנחס לבון וזכו לתפוצה רבתי, והתקבלו על-ידי דעת הקהל כעוברות בדוקות ומוכחות.

 

אלעד גונב מסמכים    🔗

בחודש פברואר 1955 יצא אלעד לאירופה בשליחות חדשה. הוא יצא כגיבור, כשהוא נהנה ממלוא ההערכה והאמון של מפקדיו באמ"ן. לא כן ראש המוסד איסר הראל, אשר לא נתן אמון באלעד, חשב אותו לשרלטן ולאדם בלתי-יציב וראה סיכון בטחוני בעצם נוכחותו ומגעיו באירופה עם גורמים ישראלים שונים. כאשר נודע לראש המוסד על שליחותו המחודשת של אלעד הוא דרש מיד להחזירו לארץ. מפקדיו של אלעד לא ראו לו תחליף והשהו את מילוי הדרישה עד סוף שנת 1955.

כאשר הוחזר לבסוף לארץ, בחודש ינואר 1956, כדי לסיים את שרותו ביחידה, ניתן לו לחבר דו"ח על לקח פעילותו בצירוף המלצות לפעולה בעתיד. לצורך עבודתו זאת הועמדו לרשותו בלי הגבלה ובלי פיקוח כל התיקים והמסמכים הנוגעים למבצעיו בעבר והוא עשה בהם כבתוך שלו. בתיקים אלה היו כל המסמכים הקשורים במעשי “העסק הביש” (במשפטו של אלעד נקבע, כי באותו זמן הוא שלח יד במסמכי היחידה).

הגישה החופשית אל המסמכים הללו, שניתנה לאלעד בתחילת שנת 1956, היתה בגדר משגה כבד; משגה זה נעשה על-ידי יוסי הראל ולהיעלמות המסמכים באותה תקופה לא היה כל קשר עם חקירתה של ועדת אולשן-דורי, שנערכה שנה אחת קודם לכן.

באותה תקופה עדיין לא התעורר חשד נגד אלעד על קיום מגע עם המצרים, אבל הוא נחשב ל“סיכון בטחוני”, וכדי למנוע הידרדרות אפשרית הוטל עליו איסור יציאה לחו“ל. אף-על-פי-כן הותר לו פעמיים (במאי ובנובמבר 1956) לנסוע לחו”ל לרגל מחלתו האנושה של אביו. הוא התחייב לא להיכנס לשטח גרמניה, אך הפר את התחייבותו פעמים אחדות. נסיעותיו לגרמניה היו קשורות במאמציו למצוא מקור פרנסה לטווח ארוך.

במשך שנת 1957 נעשו מאמצים מטעמי בטחון ומתוך יחס אנושי וידידותי כלפי אלעד לשקם אותו בישראל. באותו זמן (יוני 1957) הגיעה ידיעה כי הוא קיים מגע בלתי-מוסמך עם הנספח הצבאי המצרי. אז ננקטו צעדים להניע את אלעד לבוא לישראל. הוא בא וכאן החל בחיסול רכושו (מכירת ריהוט ונקיטת צעדים להעברת הדירה).

ב-16 בדצמבר 1957 נאמר לאלעד במה חושדים בו, והחלו החקירות נגדו. בתחילה הוא נמצא “במעצר פתוח” ואחר-כך במעצר מלא לצורך חקירה פלילית.

 

“ועדת עמיעד”    🔗

כחודשיים לאחר שהחלו חקירותיו של אלעד, בפברואר 1958, מינה ראש “המוסד” איסר הראל, באישורו של הרמטכ“ל, ועדת חקירה מיוחדת. הרכב הועדה היה: יו”ר אל“מ אריאל עמיעד (כיום המנהל הכללי של חברת החשמל ואז עוזר ראש אג"ם); סא”ל מאיר שטרנברג מהפרקליטות הצבאית (כיום שופט בית-המשפט העליון מאיר שמגר) ורב-פקד משרות הבטחון. על ועדה זאת, שכונתה לימים “ועדת עמיעד”, הוטל לחקור את “פרשת אלעד” על כל הסתעפויותיה, ובעיקר את אחריותו לנפילת הרשת במצרים.

אחד מכיווני עבודתה של הועדה היה למצוא את המסמכים שגנב אלעד מהיחידה ולהניעו לגלות מסמכים נוספים הנמצאים ברשותו.

לאחר מכן התברר, כי מיד לאחר מעצרו (ב-ב16.12.57) הביע אלעד את נכונותו להביא מדירתו בחיפה מסמך או מסמכים שנזכרו בחקירתו. למטרה זו אופשר לו לנסוע לחיפה בליווי קצין, אולם הלה לא השגיח על תנועותיו.

בהגיעו לדירתו בחיפה נטל אלעד אחת ממזוודותיו, מילא אותה במסמכים והניח אותה על מיטתו. אחר-כך ניגש אל מכרה שלו, מסר לה את מפתח דירתו וביקש ממנה לקחת, כעבור חצי-שעה, את המזוודה שתמצא על המיטה ולמסרה לאחד מחבריו, פיטר לנדסמן. כן ביקש ממנה אלעד להודיע בטלפון לאל"מ בנימין גיבלי, שהוא “נמצא בידי אנשי ‘פטי’ ושגיבלי יפעל”. הבחורה נתבקשה לשמור בסוד על כל הענין והיא מילאה אחר כל בקשותיו של אלעד.

המזוודה היתה כבדה ומלאה מסמכים. הבחורה מסרה אותם לידי פיטר לנדסמן והלה העביר אותה כעבור שבועות אחדים לבית הוריו ואחר-כך ניסה להיפטר מתוכנה. הוא שרף את כל המכתבים והניירות שמצא במזוודה ושפך את האפר לבור אשפה.

היתה זאת הזנחה מצערת מצד חוקריו של אלעד, שלא הקפידו מן הרגע הראשון על כל תנועותיו ואיפשרו לו להשמיד את המסמכים, שעשויים היו אולי לשפוך אור נוסף על תעלומת “העסק הביש”. המסמכים שהועלו באש היו חלק מן המסמכים שנעלמו מארכיון יחידה 131, ועל תוכנם אפשר לעמוד רק לפי עדויותיו של אלעד (כאשר קבעה ועדת כהן כי המסמכים נעלמו בתחילת 1955, היא לא הביאה בחשבון, כי העלמת מסמכים יכולה היתה להיעשות גם על-ידי אלעד בחודש פברואר 1956. סביר היה להניח, שאלעד יעלים אז את המסמכים המוכיחים, כי פעל במצרים בלי הוראה).

יחסיו של אלעד עם בנצור המשיכו להיות ידידותיים גם לאחר הפסקת קשרי העבודה ביניהם והם אף עמדו בחליפת-מכתבים. כאשר שמע בנצור שרוצים להחזיר את אלעד לארץ הוא כתב אליו ויעץ לו ברמז לא לחזור.

רק לאחר 3–2 חודשי מעצר וחקירה, משנואש אלעד מן התקוה להיחלץ ממאסר, רק אז הוא מנצל להגנתו את פרשת העדות בועדת אולשן. אלעד ידע היטב את נקודת-התורפה של גיבלי ובנצור משום שהוא עצמו יצר אותה. הוא היה אחראי לביצוע שתי הפעולות הראשונות בלי לקבל הוראה. הוא ידע שבנצור, מתוך רצון להגן עליו — ומתוך נימוקים אחרים שהוסברו מקודם — קיבל את האחריות לשתי הפעולות הראשונות (הדו"ח של 5 באוקטובר 1954) אף-על-פי שלא היה אחראי להן. הוא ידע שבנצור, כאשר ביקש ממנו להשמיע גירסה חדשה לפני ועדת אולשן, היה סבור שגירסה זאת נכונה יותר ומדויקת יותר מן הגירסה הקודמת (הדו"ח של 5 באוקטובר).

עד הרגע האחרון השתדל אלעד להימנע מפגיעה בחברו ואיש-חסדו מוטקה בנצור. כאשר נאלץ להתייצב פנים אל פנים עם בנצור ולהעליל עליו כי נתן לו הוראת ביצוע בפאריס, פרץ אלעד בבכי.

סיפר אלעד בעדותו במשפטו:

“בועדה (ועדת עמיעד) סודרה קונפרונטציה ביני לבין מוטקה בנצור כדי לקבוע את העובדות לאמיתן. בפני הועדה סיפרתי את האמת, לא שקר כמו בפני ועדת אולשן. בנצור טען בנוכחותי בפני הועדה שאני משקר באומרי שהורו לי לשקר בפני ועדת אולשן. באותו מעמד אמרתי לו: עד כה האמנתי שכל אשר עשינו היה למטרה משותפת. מעתה הדרכים שלנו מתפרדות. אני הולך להוכיח את אמיתות דברי. שנינו היינו מזועזעים. בכיתי”.

כאשר נחקר בועדת עמיעד היה אלעד חייב לחפות על עצמו ולהרחיק כל חשד בדבר אשמתו במאסר חברי החוליות. הסיפור על קבלת הוראות ביצוע בפאריס סייע לאלעד לחפות על אשמתו— לתרץ את הפעולות הראשונות ולהחליש את האפשרות שפעולות אלה בוצעו לפי הוראת המצרים. זאת היתה הסיבה העיקרית לעלילה שהעליל אלעד, אולם היתה לכך סיבה נוספת, כפי שנקבע במשפטו.

חקירתה של ועדת עמיעד נמשכה עד אשר הוברר, כי יש “תיק משפטי בטוח” נגד אלעד בנוגע לעבירותיו המאוחרות בשנים 1956–8. אז הוחלט להעמידו לדין על עבירות אלה ולהפסיק את הבירור בנוגע לתפקיד שמילא אלעד במצרים (בביצוע מעשי “העסק הביש” ובמאסר כל אנשי החוליות).

 

משפטו של אלעד    🔗

משפטו של אלעד בבית-המשפט המחוזי בירושלים התחיל ב-15 ביולי 1959. הוא הועמד לדין על שלוש עבירות שביצע בשלב מאוחר:

האחת (בחודשים ינואר–פברואר 1956): איסוף והשגת מסמכים מתוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה;

השניה (במאי 1958): מעשה הכנה לבצע בעתיד עבירה נגד בטחון המדינה;

השלישית (מאוגוסט 1957 עד מרס 1958): החזקת ידיעות סודיות מבלי שיהיה מוסמך לכך ומתוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה.

להגנתו העלה הנאשם את פרשת עדותו בפני ועדת אולשן-דורי. אלעד טען, שהוא הודה לעדות-שקר. הוא אמר, כי “בינואר 1955 נקרא להעיד בפני ועדה בראשותו של נשיא בית-המשפט העליון ועדותו נסבה ביחוד על שאלת התאריך של התחלת פעולות החבלה שבוצעו במצרים ביולי 1954, תאריך שלקביעתו נודעת חשיבות לגבי אותה שאלה שהוטל על הועדה לבררה”.

לפי טענת הנאשם הורו לו מפקדיו למסור בפני הועדה עדות כוזבת בנוגע לתאריך הנ“ל, ואכן הוא שיקר — כך טען הנאשם — בעדותו בפני “ועדת אולשן” (וכן שיקר לרמטכ"ל ולשר הבטחון) ואף זייף לצורך זה את היומן שניהל במצרים וזייף דו”ח על פרשת מצרים.

אלעד טען שהחשדות הבטחוניים נגדו התעוררו עקב פרשה זו ולא עקב מגעיו עם הנספח הצבאי המצרי בגרמניה. הוא טען, כי “כתוצאה מכל זה ראה שרות הבטחון בנאשם גורם שהיותו בחו”ל מסוכן… וכשלא הצליחו (להחזירו לארץ) בפעולות רגילות… תכננו ויצרו את החומר המרשיע נגד הנאשם כדי לכלוא אותו", כדברי סנגורו של אלעד.

פסק-הדין במשפטו ניתן ב-21 באוגוסט 1960. את מטרתו העיקרית בעלילה שהעליל על בנצור לא השיג אלעד. הוא נמצא אשם בכל העבירות.

בפסק-הדין נקבע:

“אחרי בירור כל ההוכחות אנו משוכנעים, כי אין שחר לטענת הנאשם, כי הוא קרבן של מזימה אלא נהפוך הוא: הנאשם הוא המנצל את פרשת עדות השקר שלו, כלומר את ההוראות שניתנו לו על-ידי מפקדים מסוימים לשקר בפני ועדת-אולשן, לא רק כדי להסיח את הדעת מן העבירות הנידונות במשפט זה ולהאפיל על ההוכחות הברורות לאשמתו, אלא אף כדי להטיל על המעורבים בפרשה הנ”ל לחץ כלשהו להתערב לטובתו בחקירה הפלילית ולחלץ אותו מן הצרה".

יחד עם זאת קבע בית-המשפט:

“הנאשם הוכיח לכאורה במידת השכנוע הדרושה לנאשם במשפט פלילי את נכונות גירסתו, כי אכן לפי שידולם של שני המפקדים הנ”ל מסר עדות שקר בפני ועדת-אולשן (וכן שיקר לרמטכ"ל ולשר הבטחון). די להצביע על העדויות של ‘השליח’ ושל עד נוסף הסותרות את עדותו של סא“ל מרדכי בנצור בענין זה ותומכות לכאורה בגירסת הנאשם”.

במלים אחרות, בית-המשפט קבע, כי גם אם העובדות שעליהן העיד אלעד נכונות אין שחר למשמעות שהוא מייחס להן.

נסיונו של אלעד להציג את עצמו “כקרבן של מזימה” לא שיכנע את השופטים, אף-על-פי-כן היתה לו תוצאה מרחיקה לכת. נסיון זה הגיע אל אוזני פנחס לבון וממנו אל דעת הקהל בישראל, כך תדעה לו השפעה מכרעת על התפתחותה של “הפרשה”.

קביעתו של בית-המשפט כי אלעד מסר עדות שקר בפני ועדת אולשן (כלומר ההוראות שניתנו לו על-ידי מפקדים לשקר וכו'), היתה קביעה בלתי-מבוססת והרת נזק. בית-המשפט היה חייב להיות זהיר יותר בקביעה זאת ולהביא בחשבון לפחות כאפשרות סבירה את ההנחה שהעדות של אלעד בפני ועדת אולשן היתה מבחינת מפקדיו עדות אמת שבאה לתקן עדות שקר קודמת (דו"ח בנצור מ-5 באוקטובר 1954). כשם שהיתה קונספירציה קודמת לשקר, כך נוצר צורך בקונספירציה חדשה של השותפים לעבירה הקודמת (“ההדחה”) לתקן את עדותם הכוזבת הקודמת.

לאחר שהחליט בנצור להודות בכזב המתואם הקודם היה חייב להזהיר את אלעד ולהכינו לגירסה החדשה שהיתה אמיתית יותר. הכנה קונספירטיבית זאת נעשתה תוך הפרת הוראות הרמטכ"ל על-ידי נסיעת “השליח” לפאריס ופגישת-הסתר בשדה התעופה בין בנצור לאלעד. במעשה ההדחה כשלעצמו אין כדי להוכיח שהעדות היתה עדות שקר.

טעות זאת של בית-המשפט המחוזי בירושלים מצטרפת אל שרשרת הטעויות האומללה של “פרשת לבון” מתחילתה ועד סופה.

 

10: “לנו יש שיניים”    🔗

כשהתפטר פנחס לבון מכהונתו כשר הבטחון בפברואר 1955 הוא פרש לביתו — אך לא לזמן רב. פרשת לבון כאילו ירדה למחתרת. היא לא היתה ידועה בציבור ולא נראתה ולא נשמעה במשך יותר משש שנים. אבל היא לא חדלה להתקיים. מאז התפטרותו של לבון ועד למעצרו של אלעד (ביולי 1959) ולסיום משפטו (באוגוסט 1960) השתנתה הזירה הפוליטית בישראל, הפנימית והחיצונית, מן הקצה אל הקצה. שינויים מפליגים אלה איפשרו את “פרשת לבון” והם אף הושפעו ממנה.

הקו החוצה העיקרי בין שנת “העסק הביש” (1954–5) לבין שנת “פרשת לבון” (1960–1) היה מבצע סיני (1956–7), שפתח פרק חדש בתולדות מדינת ישראל. מבצע סיני היה שיא שאליו הובילו כל המאורעות והמחלוקות של השנים שקדמו לו. הוא היה השיא של מדיניות פעולות התגמול וההרתעה הצבאית הפעילה, מדיניות “ההרתעה הישירה”, שאותה הנהיג בן-גוריון בהשתתפות משה דיין (פנחס לבון היה שותף מובהק וקיצוני שלה בעת כהונתו כשר הבטחון).

מבצע סיני היה המהפך הדיאלקטי של מדיניות “ההרתעה הישירה” ונקודת-המוצא למדיניות “ההרתעה העקיפה” של השנים שלאחר-מכן. מבצע זה היה שיאה של הברית הבלתי-כתובה עם צרפת — ברית שהתחלתה במדיניות רכש, ייצור ופיתוח של אמצעי לחימה (תעשיה אוירית ואלקטרוניקה), והמשכה באוריינטציה אירופית במדיניות החוץ והבטחון של ישראל ומאמץ להשתלב בקהיליה הכלכלית, הצבאית והטכנולוגית האירופית.

האוריינטציה האירופית הזאת הניחה את היסודות המוצקים לתשתית הבטחונית של ישראל מאז ועד היום. חיל האויר נבנה כזרוע מרתיעה מפני מלחמה קונבנציונלית. הוקמה מערכת מסועפת של ייצור, מחקר ופיתוח של אמצעי לחימה בישראל, באויר, בים וביבשה. כל אלה יחד שימשו יסוד להרתעה עקיפה, מדינית ואיסטראטגית, של מדינות ערב. שורשיה נעוצים במבצע סיני ובברית עם צרפת שאיפשרו אותו ואת פירותיו הישרים והעקיפים. וכל אלה הניחו יסודות לבטחון ישראל.

משלוחי הנשק הגדולים מארה"ב משנות הששים, תחילתם נעוצה בהחלפת משלוחי הנשק מגרמניה שנעשו בחשאי עד אז. גם הרכש האמריקאי יכול להיחשב כאחד הפירות המאוחרים של הזרעים שנזרעו במדיניות הרכש הצרפתית והגרמנית של ישראל.

לפני מבצע סיני, בשנים 1954–6, הגיעו יחסי ישראל — ארצות-הברית לנקודת-השפל הנמוכה ביותר. מבצע סיני היה אחת התוצאות של הנסיון האמריקאי לכונן את ברית בגדד בהתעלמות מצרכיה הבטחוניים של ישראל.

הנסיון האמריקאי לכונן את ברית בגדד דחף את מצרים לעבר הגוש הנייטרליסטי בועידת באנדונג, ולאחר-מכן לעבר ברית עם הסובייטים שתחילתה ב“עיסקת הנשק הצ’כית”. המדיניות האמריקאית החישה את מפלתן של בריטניה וצרפת כמעצמות צבאיות בינוניות בעלות כושר פעולה ותמרון בזירת הים התיכון. היא החישה בעקיפין את כינון הקהיליה האירופית (שהתחילה להתגבש בשתי מסגרות נפרדות — השוק המשותף ואיזור הסחר החופשי).

בן-גוריון העדיף כל השנים ברית עם ארה“ב וניסה להשיג אותה פעם אחר פעם, גם לפני מבצע סיני וגם לאחריו. רק בחלקה האחרון של כהונת אייזנהאור ודאלס זכתה ישראל בהיענות חלקית של שיפור יחסים ואף של משלוחי נשק ראשונים של תותחי לא-רתע ומימון עקיף של רכישת טנקים בבריטניה. אבל התשתית הבטחונית של ישראל נבנתה בעזרת צרפת ולא בעזרת ארצות-הברית. הייצור, המחקר והפיתוח של התעשיה הצבאית, האוירית והאלקטרונית ושל אמצעי לחימה שונים הם, עד היום, המרכיבים העיקריים של התשתית הבטחונית של ישראל. הסיוע האמריקאי הבטחוני שאין לו תחליף נבנה על התשתית הזאת ועד היום מספקת ארה”ב לישראל פריטי נשק מתוחכמים ומסווגים רק משום שהיא יודעת שישראל יכולה לפתח ולייצר אותם בעצמה. (אוריינטציה אירופית מודגשת יותר, בצד האוריינטציה האמריקאית, היתה ועודנה דרושה לישראל גם בהווה ובעתיד, כדי לשמור על איזון ושיווי-משקל גדולים ככל האפשר במירקם הזיקות וההשפעות החיצוניות על תהליכי צמיחתה וכיווני גידולה של ישראל).

כתוצאה ממבצע סיני ומהמיקוח הנוקשה עם המימשל האמריקאי על תנאי הנסיגה זכתה ישראל במעין ערובה אמריקאית לחופש השיט במיצרי טיראן. ערובה אמריקאית זאת, קלושה ככל שהיתה, היא שהבטיחה לישראל מעמדי פתיחה וסיום טובים למלחמת ששת הימים, שמפירותיהם המדיניים נהנית ישראל עד עתה. פיתוח היחסים עם צרפת איפשר את קבלת הסיוע מצרפת לבניית הכור האטומי בדימונה.

מבצע סיני פרץ לישראל את הדרך ליבשות אפריקה ואסיה. הוא שימש יסוד למערכת מסועפת של קשרים בטחוניים ואחרים שכמוהם לא היו לישראל קודם לכן. בולט ביניהם הסיפור על “ברית הפריפריה” שכללה את ארצות ההיקף — תורכיה, איראן וחבש — שאיתן כוננה אז ישראל מערכת קשרים מיוחדת ולאחר-מכן גם עם ארצות אחרות בשתי היבשות.

מבצע סיני השיג פחות מכפי שניתן היה לצפות ממנו. ראשית, בגלל הכשלון הצבאי של בריטניה וצרפת במבצע סואץ המקביל. הכשלון היה בלתי-צפוי ולא הכרחי. המבצע היה יכול להצליח יותר אילמלא הניהול השלומיאלי שלו. שנית, ההתנגדות הפנימית בישראל לאוריינטציה האירופית הפריעה למימושה המלא ולקטיפת חלק ניכר מפירותיה.

חלק בלתי-נפרד מהאוריינטציה האירופית של ישראל מיד לאחר מבצע סיני היה המדיניות הגרמנית שלה. הטיפול בנושא זה נעשה בתנאים של סודיות עילאית. ההנחה של דוד בן-גוריון ושל עוזרו העיקרי לעניני אירופה, מנכ"ל משרד הבטחון שמעון פרס, היתה שאין להעמיס רק על צרפת את הידידות לישראל ואת הסיוע הצבאי והטכנולוגי שישראל כבר קיבלה מצרפת בשפע. הקהיליה האירופית היתה אז בשלבים של התארגנות והקמה. נעשו אז נסיונות ליצור גם קהיליה אירופית של תעשית נשק ושל ייצור ופיתוח אמצעי לחימה. פאריס ובון נעו אז במגמה של שיתוף פעולה הולך וגובר ביניהן, עד שניתן היה לראות בציר פאריס—בון את הציר המרכזי של הקהיליה האירופית העתידה.

ישראל נהנתה אז משיא האהדה באירופה המערבית לאחר נצחון הבזק של מבצע סיני. סייע לכך צירוף גורמים: כשלון הנפל של מבצע סואץ האנגלו-צרפתי, הנסיגה הישראלית תחת לחץ ברוטאלי אמריקאי-סובייטי, האיום הנמשך של ההתפשטות הנאצרית-סובייטית וסכנת האיגוף הדרומי של נאט"ו על-ידי ברית ורשה. נוצרה אז הזדמנות חד-פעמית לישראל להעמיק את קשריה המיוחדים עם צרפת, ולא להצטמצם באינטרסים הצרפתיים הזמניים באלג’יריה.

את הקשר החולף הזה היה צריך להעמיק ולהרחיב לעבר הקהיליה האירופית כולה. הכיוונים הטבעיים להתרחבות זאת היו גרמניה ואיטליה, שותפותיה הגדולות של צרפת בשוק המשותף. בבריטניה נפתחו אז אפשרויות רכש חדשות לאחר ההפיכה בבגדד ביולי 1958 וחיסול המשטר ההאשמי בהנהגת נורי סעיד. הן נוצלו ככל שניתן היה. בקרב כל אלה בלטה גרמניה של אז כאתגר העיקרי של המדיניות הישראלית באירופה.

היה זה לאחר הסכם השילומים. בישראל כבר נפלה הכרעה בעד קבלת פיצויים ושילומים כתמורה בעד הסבל, הנזקים בגוף ובנפש וטבח המיליונים שנגרמו על-ידי העבר הנאצי של גרמניה, וכמנוף לבנין העתיד של מדינת ישראל והעם היהודי ואף לחינוך הדור הצעיר בגרמניה לתחושת אחריותו לפשעי העבר ולהקזת הדם האיומה שנגרמה על-ידי העם הגרמני.

הנדבך הראשון ביחסי ישראל גרמניה — נדבך השילומים — כבר הונח. עתה, לאחר מבצע סיני, עמדה על הפרק הנחת נדבך שני ליחסים אלה — נדבך הסיוע הבטחוני הגרמני לישראל, שמכל בחינה שהיא היה עדיף על הנדבך הראשון.

ראשית, היה מדובר בהספקת נשק לבטחון ישראל (צוללות, טנקים כבדים, מסוקים ועוד), בעת שהיה אז רק מקור נוסף אחד — צרפת — אשר גם הוא לא יכול היה למלא את כל הצרכים ואסור היה להישען רק עליו (היה צורך בידידות נוספת ל“יום סגריר”). נשק חוסך דם ומבטיח את החיים עצמם, בעוד שכסף השילומים מסייע לשיקום ולבנין אבל מוסיף גם שומן, שפע ומותרות. מה עדיף היה מבחינה מוסרית לקבל מגרמניה? נשק לבטחון ישראל, או מוצרי צריכה ואבזרי נוחיות שונים? מכוניות פרטיות ומקלטי רדיו, או צוללות, טנקים ומסוקים?

שנית, היה מדובר בסיוע חשאי ואי-אפשר היה לטעון נגדו שהוא מסייע לסליחה ומחילה בטרם עת להשכחת פגעי העבר ולמתיחת קו עליהם, כפי שטענו נגד השילומים.

שלישית, היה מדובר בהשתלבות בקהיליה האירופית ההולכת וקמה, שגרמניה תופסת בה מקום עיקרי והציר פאריס—בון הוא הציר המרכזי שלה. האם אפשר וצריך היה לוותר על הנסיון לבנות מערכת יחסים מיוחדת עם גרמניה של היום ומחר?

זמן קצר לאחר מבצע סיני נפגש שמעון פרס עם שר ההגנה המערב גרמני פרנץ יוזף שטראוס שאמר, כי “הוא מוכן להירתם בכל כוחו כדי להוסיף מימד לאותו גשר שצריך להקימו על פני התהום הנוראה הרובצת בין העם היהודי לעם הגרמני”. לא היתה זאת אמירה ריקה מתוכן. בעקבותיה באו מעשים גדולים וחשובים. דובר על הסכם למסירת שתי צוללות משופצות ואימון צוותיהן בגרמניה. היו התחלות של עיסקות נשק, שרק מקצתן נודעו בשל הדלפות מקריות ומכוונות בעתונות העולם ובעתונות הישראלית. המשברים הקואליציוניים בישראל, שנגרמו עקב הדלפות אלה, העמידו בסכנה את הקשרים הבטחוניים המיוחדים הללו עם גרמניה ולבסוף אף שמו להם קץ.

בשנת 1960 נחתם הסכם חשאי בין שמעון פרס, שהיה אז סגן שר הבטחון, לבין פרנץ יוזף שטראוס, שר ההגנה המערב גרמני, על “השאלת” נשק חדיש לישראל — מטוסים, מסוקים, טילי אויר-אויר, צוללות. ערב פרוץ משבר המדענים הגרמניים במאי 1963 החלו להגיע בחשאי משלוחי נשק חדיש ביותר שכלל טנקים, מטוסים ומסוקים, בתנאי תשלום שהיו כמעט בגדר מענק. המלווה בן חצי המיליארד שהבטיח הקאנצלר אדנאור לבן-גוריון בפגישתם בניו-יורק במארס 1960 היה אז בשלבים של מימוש. התקיימו שיחות על כינון יחסים דיפלומטיים ועל עיסקת נשק גדולה נוספת (את כל אלה עמדה לסכן העלילה הדמיונית וההיסטרית על המדענים הגרמנים במצרים העוסקים כביכול בייצור נשק להשמדה המונית — “פצצות קובלט” — וכן בייצור טילי קרקע-קרקע מצריים, שכידוע לא נורו בפועל אף פעם אחת).

בן-גוריון הגן בלהט בכל השנים הללו על מדיניותו הגרמנית ודיבר על “גרמניה האחרת” שהיא גרמניה של היום ומחר, השונה מגרמניה של אתמול. שמעון פרס דיבר על “ידידות ליום סגריר”. מערכת קשרי הרכש והייצור הבטחוני עם אירופה טמנה בחובה פוטנציאל אדיר של השקעות ופיתוח בכל ענפי המשק בישראל. אפשר היה להיעזר במערכת הבטחון בנסיון להשתלב בקהיליה האירופית על כל שלוחותיה, בצורה כלשהי של התקשרות והסתפחות. יתכן שנסיון זה לא היה מצליח ויתכן שהיו טמונים בו סיכונים למשק הישראלי הרופף, אבל עובדה היא שנסיון זה לא נעשה ושהאפשרות הזאת לא הועמדה למבחן ממשי. אם היתה אז לישראל הזדמנות חד-פעמית להשתלבות בקהיליה האירופית מתחילתה, בהתחשבות מיוחדת בתנאיה של ישראל, היא הוחמצה בגלל התנגדותה של צמרת מפא"י.

במשרד החוץ ובמשרדים הכלכליים בירושלים אפשר היה לשמוע לאחר-מכן הערכות חיוביות על איזור הסחר החופשי (אפט"א) המתחרה ב“שוק המשותף”. המומחים הסבירו שכדאי להעדיף את אפט"א. ישראל “הכירה” בשוק המשותף באיחור של כמה שנים, כאשר הדלת היתה כמעט נעולה.

 

התפטרויותיה של גולדה    🔗

הנכונות הגרמנית לפעול לביצור בטחונה של ישראל על-ידי משלוחי נשק בתנאי מענק נתקלה בהתנגדותה של שרת החוץ גולדה מאיר. היא לא התמרדה קודם לכן נגד קבלת כספי השילומים מגרמניה בפומבי, אבל טנקים, תותחים, צוללות ומסוקים לבטחון ישראלי שניתנו על-ידי הגרמנים בחשאי, היו טמאים בעיניה וכך גם בעיני פנחס ספיר, וכמובן שבעיני שרי “אחדות העבודה”. הם עשו ככל יכולתם לטרפד את הסיוע הצבאי הגרמני לישראל. המדיניות הגרמנית של דוד בן-גוריון (ושמעון פרס) נתקלה בהתנגדותה של שרת החוץ מההתחלה, ואף שימשה עילה ראשונה לאיומי ההתפטרות החוזרים ונשנים של גולדה מאיר.

את ההודעה הראשונה על רצונה להתפטר מסרה גולדה לבן-גוריון ולחבריה בצמרת מפא“י כבר בינואר 1958. היה זה בזמן המשבר הממשלתי הראשון בענין גרמניה. כששרי “אחדות העבודה” ניסו לטרפד באמצעות עיתונם “למרחב” את נסיעתו הסודית של הרמטכ”ל, רב-אלוף משה דיין, לגרמניה (הכינוי הצנזורלי שלו אז היה “האישיות רמת המעלה”).

הנסיעה נועדה להשלים את המשא ומתן על ההסכם של מסירת שתי הצוללות המשופצות ואימון צוותיהן בגרמניה. גולדה מאיר ופנחס ספיר מצאו אף הם טעם לפגם בצוללות הגרמניות. כבר אז התחיל להתרקם הרומן הנסתר, מאחרי גבו של בן-גוריון, בין גולדה מאיר לראשי “אחדות העבודה”. ההתנגדות הזאת הצליחה להביא בסופו של דבר לביטול עיסקת הצוללות עם גרמניה. נסיעת דיין בוטלה. לגרמניה יצא הרמטכ"ל החדש, חיים לסקוב, ביחד עם שמעון פרס.

בשנת 1959 שוב היה משבר קואליציוני עקב דליפת הידיעות על מכירת תת-מקלע “עוזי” לגרמניה. ושוב היתה גולדה מאיר בין הזועמים והמתלוננים. רצונה של גולדה מאיר להתפטר מתפקידה נבע לא רק מהתנגדותה למדיניות הגרמנית לגופה. גולדה מאיר נעלבה מהתערבויות מנכ"ל משרד הבטחון שמעון פרס במה שנראה לה כתחום פעולתה. גולדה ומשרד החוץ מילאו תפקיד שולי בכל המדיניות האירופית של ראש הממשלה שהתבצעה באמצעות משרד הבטחון.

שורש הרע והטוב בענין זה היה נעוץ בהחלטה שקיבל בן-גוריון עוד מלפני התפטרות משה שרת בשנת 1956, לפני מבצע סיני. אז החליט בן-גוריון להעביר את הטיפול בנושא הרכש ממשרד החוץ למשרד הבטחון. הסיבה הענינית העיקרית לכך היתה שמשרדי החוץ באירופה השתדלו להכשיל את הסיוע לישראל ומוטב היה לטפל בנושא חיוני זה בדרכים “לא אורתודוכסליות”, כפי שכינה זאת דוד בן-גוריון. החלטה זו היתה נקודת-המוצא לכל ההתפתחויות החיוביות בתחום הרכש והקשרים הבטחוניים של ישראל. היא היתה גם נקודת-המוצא לכל ההתפתחויות השליליות והחיכוכים הפנימיים בצמרת מפא"י ובעיקר בין גולדה מאיר לשמעון פרס.

מיכאל בר-זוהר בספרו “בן-גוריון” מצטט את דבריו של יעקב צור על גולדה מאיר: “היא רצתה להתפטר אין-ספור פעמים. כשהייתי מנכ”ל משרד החוץ היא אמרה לי כי תקטע ידה ולא תשרת עוד בממשלה“. היא הכריזה על כך גם בפומבי. לאחר הבחירות של שנת 1959 היא לא רצתה להצטרף לממשלה. היא נעלבה כמה וכמה פעמים מיחסו של בן-גוריון אליה, שהעיד לדעתה על חוסר הערכה מספקת מצדו. היא נעלבה על שבן-גוריון לא הציע לה ביוזמתו להצטרף לשיחות ההכנה של מבצע סיני ולשיחות “הברית הפריפרית” באנקרה. היא טענה שבן-גוריון לא הזכיר את שמה ולא ציין את חלקה במאבק באו”ם אחרי מבצע סיני.

והעיקר: בן-גוריון היה שר החוץ של עצמו לגבי היחסים עם ארצות-הברית, לגבי אירופה ולגבי ארצות הפריפריה באסיה ובמזרח אפריקה. לגולדה מאיר ולמשרדה ניתנה יד חופשית רק ביתר חלקי אפריקה.

זה היה הרקע למרירותה האישית הגוברת של גולדה מאיר נגד דוד בן-גוריון ובעיקר נגד שמעון פרס שפעל בשליחותו. עד מהרה היא מצאה עצמה שותפה להתנגדותם של אנשי “אחדות העבודה” ו“חירות” וחוגים שונים בדעת הקהל ובאמצעי התקשורת למדיניות הגרמנית ואף לפירותיה הבטחוניים. התנגדות זאת גלשה ועברה להסתייגות מודעת ולא מודעת מכל נושא שבו טיפל שמעון פרס מטעמו של בן-גוריון.

אבל לא היה זה מוקד החיכוכים היחיד בצמרת מפא"י.

 

הפגיעה במשה שרת    🔗

באותו זמן, במהלך שנת 1958, ניסה בן-גוריון להביא לשילוב דורות בהנהגת מפא“י והמדינה. מקומם של לוי אשכול, גולדה מאיר, פנחס ספיר וזלמן ארן היה שמור בצמרת מפא”י ובלבו של בן-גוריון ללא ערעור ופקפוק. אבל בן-גוריון רצה להעלות לשורה הראשונה, או השניה, של ההנהגה גם את משה דיין, אבא אבן, גיורא יוספטל ושמעון פרס. אהבה ישנה טיפח בן-גוריון כל השנים ליגאל ידין וניסה כמה פעמים לצרפו להנהגה המדינית של ישראל. בן-גוריון הציע לידין להיות ראש ממשלה בעתיד והוא סירב.

נסיונו של בן-גוריון להביא לשילוב דורות בהנהגת המדינה ובצמרת מפא"י היה מלווה במאמץ מחודש לשנות את שיטת הבחירות ולהנהיג בחירות איזוריות לכנסת. בן-גוריון סבר ששיטה זאת תסייע לכניסת כוחות חדשים לזירה הפוליטית ותחזק את השיטה הפרלמנטרית בישראל בנוסח אנגליה (במבט לאחור מותר לשער מה היה קורה אילו היה בן-גוריון מצליח להשיג מטרה זאת. אחת מתוצאות הלוואי העיקריות של שיטת הבחירות האיזוריות היתה יכולה להיות הגדלה ניכרת של מספר חברי כנסת מאיזורי המצוקה, מהריכוזים של העליה החדשה מארצות האיסלאם ואף מריכוזי המיעוט הערבי. הבעיות החריפות שטואטאו מתחת לשטיח היו צפות מוקדם יותר וזוכות, אולי, לטיפול מונע לפני הצטברות המוּרסה שפרצה באיחור רב על-ידי ה“פנתרים השחורים” מצד אחד ועל-ידי המרי הגובר של המיעוט הערבי בישראל).

שני מאמצים אלה של בן-גוריון בזירה הפנימית — שילוב הצעירים בהנהגת המדינה וכינון בחירות איזוריות לכנסת — נראו לחברי צמרת מפא"י כנסיון לדחוק את רגליהם או “לערוף את ראשיהם”, לפי הביטוי הציורי שהיה רווח בסגנון הימים ההם של סוף שנות החמישים. הטראומה של “עריפת ראשים” נוצרה על-ידי התפטרותו המאולצת של משה שרת מכהונת שר החוץ ביוני 1956. אמנם לאחר מעשה נראתה התפטרות שרת מובנת יותר וכמעט בלתי-נמנעת. משה שרת היה מתנגד, בלי ספק, למבצע סיני ואף מצליח לסכל אותו אילו נשאר בממשלה, משום ששלל בתוקף את הקו המדיני והצבאי שהוביל אליו.

משה שרת התנגד למדיניות התגמול וההרתעה הפעילה של בן-גוריון והצליח למנוע פעולות רבות במסגרתה. שרת נהנה מתמיכת רוב כמעט קבוע בממשלה בנושאי חוץ ובטחון. הרוב הזה היה מורכב מהשרים ממפלגות אחרות, שיחד עם מיעוט שרי מפא“י גברו על הצירוף של בן-גוריון ורוב השרים ממפא”י, שנשארו לא אחת במיעוט.

במבט לאחור קשה לכפור בכך שהיה זה מצב בלתי-נסבל לראש ממשלה להימצא במיעוט קבוע בנושא הגורלי והחשוב ביותר שעל סדר היום הלאומי. מובן מאליו גם, ששר חוץ העומד בראש רוב השרים נגד ראש הממשלה חייב להחליף את ראש הממשלה, או להתפטר. גם שרת עצמו הכיר בזכותו העקרונית של ראש הממשלה לדרוש את התפטרותו ולא רצה כלל להצטרף לממשלה. על כך בעיקר נסבה ההתמרמרות שלו ושל תומכיו — על הבזיון שבהכנסתו לממשלה כמעט בעל כורחו (בנובמבר 1955) ובהוצאתו ממנה חודשים אחדים לאחר מכן למורת רוחו.

בתנאי הסודיות והנאמנות המפלגתית של אותם שנים נשארה התפטרותו של משה שרת בלתי-מוסברת ובלתי-מובנת. היא נראתה כפגיעה בכללי החברות המקובלים ונשארה כפצע פתוח בלבם של רבים מחברי מפא"י. אפילו גולדה מאיר, שהסכימה לרשת את מקומו של משה שרת במשרד החוץ, היתה שותפה לחרטה על שנתנה יד לבן-גוריון נגדו.

החיכוכים הבלחי-פוסקים בין משרד החוץ לבין מערכת הבטחון, ושמעון פרס בראשה, החריפו את הטינה והמרירות בלבה של גולדה מאיר.

 

“כתונת הפסים”    🔗

שינוי גורלי אחר חל קודם לכן, כשפנחס לבון נקרא במאי 1956 על-ידי דוד בן-גוריון לכהן כמזכיר ההסתדרות במקום מרדכי נמיר. היה זה אז חלק ממשחק בכסאות מוסיקליים. נמיר צורף לממשלה כשר העבודה במקום גולדה מאיר, שעברה לכהן כשרת החוץ במקום משה שרת המתפטר. משחק זה לא עלה יפה. פנחס לבון הצטרף שוב לצמרת מפא"י והוא ידע להעניק לתפקידו החדש עוצמה אדירה שכמוה לא היתה לו קודם לכן.

לבון עתיד יהיה לגמול לבן-גוריון רעה תחת טובה. פעמיים בזו אחר זו חזר בן-גוריון על אותה שגיאה גורלית: הפקדתו של פנחס לבון על אחד ממוקדי הכוח האדירים, קודם כשר הבטחון ועתה כמזכיר ההסתדרות, על אף חששותיהם ולמרות התנגדותם של חברי צמרת מפא"י.

מה היו הטענות שהשמיעו חברי צמרת מפא“י באוזני בן-גוריון במהלך שנת 1958 ולאחריה? לוי אשכול סיפר לבן-גוריון שפנחס לבון, זיאמה ארן ואחרים חוששים ש”משה דיין יעשה הפיכה צבאית"… אחר-כך חזרו גם הם וגם גולדה מאיר על הפחד מפני כוונת דיין לכונן “דיקטטורה צבאית” בישראל. פנחס ספיר טען נגד אנשים שאצה להם הדרך והם עומדים עם השעון ביד, כאילו שהוא עצמו נולד להיות שר בישראל באורח טבעי ומובן מאליו ורק האחרים הם הנדחקים לראש התור.

בן-גוריון ניסה לפייס בין הצעירים לותיקים, אך ללא הועיל. בנובמבר 1958 זומנה פגישת פיוס בכפר הירוק, אבל פנחס לבון הוקיר את רגליו ממנה. הוא כינה את הפגישה “טקס ההכתרה” של משה דיין והצעירים.

בפגישה השניה בכפר הירוק (בדצמבר 1958) שיבח בן-גוריון את הצעירים והסביר שוב את הצורך בשילובם בהנהגה. גולדה מאיר יצאה חוצץ נגדו והודיעה בשבועה “שלאחר הבחירות לא תקבל על עצמה שום תפקיד מטעם מפא”י — לא בממשלה, לא בכנסת ולא במקום אחר“. בן-גוריון הודאג מהתנגדותה של גולדה מאיר עד כדי כך, שכדי לפייסה היה מוכן לוותר על המשך שירותו של שמעון פרס במשרד הבטחון. בן-גוריון הציע ששמעון פרס ייבחר לראש רשימת מפא”י בעירית תל-אביב, אך ההצעה נפלה בגלל התנגדות “הגוש” ושרגא נצר בראשו.

באותו כנס בכפר הירוק הושמע עוד אחד מהביטויים העתידים לתפוס מקום במילון “הפרשה”. היה זה ישראל ישעיהו — עוד אחד ממקורבי בן-גוריון שהיטו לו עורף — מראשי “הגוש” ושר בישראל לעתיד, שפנה לבן-גוריון ואמר: “השאלה כולה היא של כתונת הפסים, כל היושבים כאן הם בניך ואתה בחרת לך ‘יוספים’ משלך, הלבשת להם כתונת פסים והתעוררה הקנאה הגדולה של אלה שהשארת בלי כותונות”.

כך נוצרה חזית רחבה בתוך מפא"י נגד צעירי בן-גוריון ונגד בן-גוריון עצמו. לחזית זאת הצטרף פנחס לבון, מי שהיה המודח והמנודה של אתמול. אך לפני זמן קצר זעמו גולדה מאיר, זלמן ארן, מרדכי נמיר, פנחס ספיר ולוי אשכול על בן-גוריון על שמינה את לבון לשר הבטחון ועל הדרך שנהג לבון בראש הממשלה משה שרת; עתה הפך לבון לראש החץ במערכה המשותפת נגד הצעירים ונגד בן-גוריון עצמו.

ב-3 בנובמבר 1959 נערכו הבחירות. מפא“י זכתה לנצחון הגדול ביותר בתולדותיה. נוספו לה שבעה מנדטים והיו לה 47 חברי-כנסת. הבחירות חיזקו את כוחם של הצעירים ונוצרה בפעם הראשונה האפשרות של היווצרות רוב חברי-כנסת בעד שינוי שיטת הבחירות (יחד עם הציונים הכלליים וחלק מ“חירות”). זה היה האור האדום ל”חזית הסירוב" בצמרת מפא"י.

גולדה מאיר וזיאמה ארן סרבו להצטרף לממשלה. אמנם, בן-גוריון היה יכול לוותר עליהם ולהרכיב ממשלה בלעדיהם, אך הוא לא רצה. בכך חרץ בבלי דעת את גורלו. בן-גוריון הסתפק בצירוף שלושה שרים חדשים לממשלה (אבן, דיין ויוספטל) ובמינוי שמעון פרס כסגן שר הבטחון. רק בסוף חודש נובמבר נעתרה גולדה להצטרף לממשלה ובעקבותיה גם זיאמה ארן. אבל ארן התפטר כעבור חודשים אחדים ופרש מהממשלה במאי 1960. הוא עתיד לחזור לממשלה רק לאחר התפטרותו ופרישתו הסופית של בן-גוריון ביוני 1963. התפטרותו של ארן חיזקה את איומי ההתפטרות של גולדה מאיר. איומים אלה היו הנשק המכריע ב“פרשת לבון” לעתיד לבוא.

ארן היה הראשון שפעל הלכה למעשה לפי הכלל “אנחנו או הוא”. צילו הכבד של זיאמה ארן, הנמצא ב“גלות פוליטית” מרצון, היה מוטל על “הפרשה” מתחילתה ועד סופה. גם המשל של ישראל ישעיהו על “כתונת הפסים” כלל איום מרומז לגבי גורלו האפשרי של בעל כתונת הפסים, של “יוסף בעל החלומות” שאחיו השליכוהו לבור ואחר-כך מכרו אותו לישמעאלים ובלבד שייפטרו ממנו.

איום מחודד יותר השמיע אז זיאמה ארן. הוא אמר: “קראתי על אסקימוסים שכאשר הם מזדקנים ושיניהם נושרות מוציאים אותם הרחק לשלג, עם קצת אוכל, שיגוועו. אבל אנחנו — הותיקים, לנו יש שיניים”. עד מהרה עתיד יהיה בן-גוריון לחוש על בשרו את שיניהם של זיאמה ארן וחבריו.

 

הטראומה של איסר הראל    🔗

בתוך המעגל הזה של נאמני בן-גוריון שהתרחקו ממנו עד שהיטו לו עורף, שמור מקום מיוחד במינו לראש ה“מוסד” איסר הראל. הוא האיש שעוד ידובר בו ויסופר עליו ועל תפקידו השלילי — ולא רק על תרומתו החיובית — בפרשיות רבות של בטחון וריגול, מודיעין ותככים פוליטיים ואישיים בדרג הגבוה ביותר, שפקדו את מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה.

איסר הראל היה במשך השנים הללו דמות מיסתורית, אכולת סתירות ויצרים עזים במעטה של ישרנות ונחרצות. קטן קומה. בעל תנועות גוף נמרצות. סמכותי. פשטני עד כדי פרימיטיביות. חסר מודעות למגבלותיו ולמגרעותיו. חי בעולם של צידקנות וחוסר ביקורת עצמית, שבו איסר הראל הוא הקובע את חוקי התנועה ואת כללי המותר והאסור. עולם שבו אין סייגים ברורים לסבך יחסיו עם ארבעה ראשי ממשלה ושרי חוץ שלהם הוא היה כפוף — דוד בן-גוריון, משה שרת, גולדה מאיר ולוי אשכול — סבך יחסים הרצוף חילופי נאמנויות קיצוניים, יומרנות שאין לה כיסוי ואכזבה אישית שאין לה צידוק.

רצה לזכות בתואר סגן ראש הממשלה כמו עמיתיו הממונים על “המוסד” במדינות טוטאליטאריות, ביבשות אסיה, אפריקה ודרום-אמריקה. איסר הראל אוכזב עד כדי תחושת בגידה אישית בו מצד ראש הממשלה דוד בן-גוריון כאשר צירף לממשלתו בשנת 1959 את כל “צעיריו”: משה דיין, אבא אבן, גיורא יוספטל ושמעון פרס כסגן שר הבטחון. רק איסר “נשאר בחוץ”, לפי הרגשתו; טראומה שהוא לא התגבר עליה, ככל הנראה, ושקירבה אותו אל מחנה המודאגים והממורמרים של צמרת מפא"י.

ב“פרשת לבון” ימלא איסר תפקיד מפתח. הוא יטען שמטרתו “להציל את בן-גוריון מבן-גוריון” ובעיקר מ“צעיריו”, משה דיין ושמעון פרס, “העושים קריירה מעניני בטחון”, כפי שאיסר הסביר לי כשהביע את דעתו על הרקע לפרשה.

בן-גוריון לא פיקפק בנאמנותו וביושרו. הוא לא רצה להטות אוזן לדברי ביקורת שבאו מכיוונים רבים על איסר ועל המונופול שיש לו בכל הענינים שהוא עוסק בהם. רק באיחור רב התחיל בן-גוריון להטיל ספק באופן טיפולו של איסר ב“פרשת לבון”. ההתנגשות המכרעת ביניהם תחול בענין המדענים הגרמנים והיא עוד תסופר להלן.

לעתיד לבוא ייקלע איסר למחזור של משברי-אמון אישיים עם לוי אשכול ועם גולדה מאיר, שאף היא נתנה באיסר אמון בלתי-מוגבל במשך שנים ארוכות. בסופו של דבר ישלים איסר את המעגל ויחזור אל תמיכתו הראשונה בדוד בן-גוריון, שיסלח לו בסוף ימיו על תפקידו בפרשה, כשם שיסלח לכל יתר יריביו בלי יוצא מן הכלל.

במהלך השנים 1957–59 החלו להתברר יותר ויותר מימדי הנצחון המדיני והאיסטראטגי הגדול, במישרין ובעקיפין, שנחלה ישראל במבצע סיני.

כל אלה שהתנגדו למבצע סיני, הן לפניו והן לאחריו, שלא היו שותפים פעילים בהשגת הנצחון ובקטיפת פירותיו, חשו עצמם דחויים לצדדים. כל אלה שהשמיעו נבואות-זעם והתבדו, קשה היה להם להודות בטעותם, והיו כמובן רבים שהמשיכו להאמין בתום לב, שמבצע סיני היה מהלך מוטעה ומסוכן ושללו את האוריינטציה האירופית על השלכותיה השונות. אל כל הטינות הישנות נגד בן-גוריון, הצודקות והלא-צודקות, נוספו עתה טינות חדשות. עד-מהרה הן התנקזו לשלושה אפיקים ברורים ומוגדרים של התנגדות פנימית במפא"י לדוד בן-גוריון.

האפיק הראשון, ההתנגדות העזה לשילובם של הצעירים — ובעיקר של משה דיין ושמעון פרס בהנהגת המדינה ובצמרת מפא“י. האפיק השני, ההתנגדות לאוריינטציה האירופית, להקמת הכור בדימונה ובעיקר לכינון היחסים הבטחוניים עם “גרמניה האחרת”. האפיק השלישי, “העסק הביש” וספיחיו, שהטילו צל על משה דיין ושמעון פרס וסיפקו עילה לפסול אותם למנהיגות, עקב מסע הלחישות על “קנוניה של הדחה” ו”קשר של דיקטטורה צבאית".

צמרת מפא“י שינתה עתה את יחסה אל פנחס לבון המנודה והמודח מאתמול. היא הבינה שבשעת-כושר היא תוכל להשתמש בו כראש חץ במסע ההתנגדות לדוד בן-גוריון ולצעיריו. כך נפלו המחיצות שהפרידו בין הכוחות והאישים בתוך מפא”י, שהתאחדו עתה ופעלו בחזית משותפת נגד בן-גוריון, דיין ופרס.

כל אחד משלושת האפיקים הנפרדים הללו עתיד למלא תפקיד מכריע בכל אחד משלושת שלבי ההדחה של דוד בן-גוריון עד לסילוקו ממפא"י, כפי שיסופר בהמשך. אבל בשלב הראשון, בשלב הסתערות-הנגד הראשונה על דוד בן-גוריון, עתיד האפיק של פרשת לבון להפוך לאפיק ההתנגדות העיקרי. הוא אשר ישאב לתוכו את עוצמת ההתנגדות שזרמה בשני האפיקים האחרים ואף באפיקי התנגדות נוספים, וכל אלה יהפכו יחד לשטפון אדיר כאשר תפרוץ הסערה הגדולה.

שנת 1959 היתה שנת בחירות. ההתקפה על בן-גוריון נדחתה עד לאחריה. זו היתה השנה שבה צמחו ספיחי העסק הביש וגדלו פרא. משפט אלעד החל ב-15 ביולי 1959. הוא עתיד להסתיים ב-21 באוגוסט 1960, ואז יינתן האות להתחלת המערכה.

 

11: לבון יוצא למערכה    🔗

מעצרו של אברי אלעד נתן לפנחס לבון את האות להיכון למערכה המחודשת. מאז ואילך החלה התכונה הגדולה לקראת המערכה, שהטביעה את חותמה על המערך המפלגתי בישראל ועל סבך היחסים הפנימיים בצמרת מפא"י.

במערכה זו פעל לבון מאז שנת 1958 בעיקר בעזרת שני אנשים, אפרים עברון ולוי-יצחק הירושלמי. בהיותו מזכיר ההסתדרות מינה פנחס לבון את “אפי” עברון לתפקידים בכירים מטעם ההסתדרות, ואת לוי-יצחק הירושלמי מינה לדובר ההסתדרות. בכל התכונה הגדולה לקראת “הפרשה” היה “אפי” המביא ולוי-יצחק המוציא.

לוי-יצחק הירושלמי, דובר ההסתדרות, היה קודם לכן ולאחר-מכן עיתונאי בעל מוניטין וקשרים מסועפים בצמרת מפא“י. הוא לא היה מעורב ב”עסק הביש" ולא הכיר את גיבוריו הכרות אישית קרובה. כמקורבו של פנחס לבון הוא ניזוֹן מפי השמועות והפיץ אותן בכוח שכנוע רב בקרב אנשי הציבור והעיתונאים שנתנו בו אמון ואהבו להטו­ֹת אוזן לסיפורים הסודיים שלו, שהוא ידע לגלות בהם טפח ולכסות טפחיים.

המקור העיקרי לשמועות אלה היה “אפי” עברון. הוא היה כבר אז איש צמרת המנגנון הממשלתי, מעורה בקהיליית המודיעין ופיקוד צה“ל, בן בית בלשכותיהם של שרי החוץ והבטחון וראש הממשלה. הוא שימש מזכיר וראש לשכה של בעלי תפקידים אלה בתקופות שונות. תחילה כמזכירו של שר החוץ משה שרת בשנים 1949 עד 1951. לאחר-מכן הועבר לפי המלצתו של שרת לכהן כראש לשכתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון במשך שנתיים. אחר חזר “אפי” עברון למשרד החוץ ונשלח לשנתיים לניו יורק. בתחילת 1954 הזעיק אותו לארץ ידידו שמעון פרס, שהציע לשר הבטחון החדש, פנחס לבון, למנות את עברון כראש לשכתו, ועל תפקידו זה כבר סופר בפרקים הקודמים. כשנתמנה לבון למזכיר ההסתדרות הוא זכר ל”אפי" עברון את עזרתו ונאמנותו ומינה אותו לתפקידים בכירים בהסתדרות ובחברת העובדים.

עברון הוא מאז ועד עתה איש רב-נאמנויות, המעלה לדרגה של אמנות את יחסי הציבור שלו ואת יחסי העבודה שהוא רוקם. יודע להסיר מחיצות אישיות, למצוא מסילות ללבם של קרובים ורחוקים ולפתוח דלתות שנשארו נעולות בפני אחרים. על-פי-רוב הוא מזוהה בעיני הזולת כ“איש של מישהו” נגד “מישהו אחר” (או “מישהם” נגד “מישהם”) ומצליח לנווט את ספינתו בין כל המצוקים והמערבולות בלי לטבוע.

משה דיין ושמעון פרס, שנגדם הוא עתיד לפעול בהצלחה בשליחותו של פנחס לבון במהלך הפרשה, לא ינטרו לו על כך. בעיניהם הוא יהיה עוזרו היעיל של פנחס לבון, העושה את מלאכתו בנאמנות. לעתיד לבוא יעדיפו משה דיין ושמעון פרס, כל אחד בתורו, להיעזר בעברון ואף להטיל עליו משימות נכבדות. ובכך הם לא יהיו יחידים בצמרת. כמותם נהגו רוב חברי צמרת מפא“י ואישי השלטון בארץ ובמקומות כהונתו בשירות החוץ, שעזרו ל”אפי" עברון ונעזרו בו בתפקידיו השונים. בלעדיו לא היה פנחס לבון מצליח בהסתערותו על דוד בן-גוריון כפי שהצליח.

כבר בשנת 1955 שומע עברון סיפורים על “פסיכוזת הזיופים” באמ“ן. הוא שומע גם על פנייתו של יהושפט (“פטי”) הרכבי אל הרמטכ”ל משה דיין ואל שר הבטחון דוד בן-גוריון בענין זה ועל “הירדמות” הטיפול בידיו של הרכבי.

בשנת 1958 נמסרו ל“אפי” פרטים על תפיסת אלעד ועל חקירתו. כל הפרטים הללו הועברו לידיעת לבון באורח מידי ושוטף. מאז ועד לפרוץ “הפרשה” ממשיך עברון להתהלך בלשכת ראש הממשלה ובלשכת שר הבטחון כבן-בית וכידיד, כמי שהיה מזכירו של ראש הממשלה ומזכירו של שר הבטחון. כאיש רעים להתרועע קושר הוא קשרים ידידותיים מסועפים בקרב עוזריו של דוד בן-גוריון, ומצליח להעביר אליהם את הלחצים והאיומים של לבון בתוספת נימוקי שידול ופיתוי מצדו. הוא מופיע כשליחו של לבון, כמתווך בינו לבין יריביו וכמי ששואף לשכך את הסערה.

ערב פרוץ “הפרשה” יודע “אפי” לספר, כי לבון לא יוותר בשום פנים ואופן על דרישתו לריהביליטאציה, כי בביקורו בארצות-הברית למד ממנהיגי האיגודים המקצועיים שיטות יעילות של מאבק פוליטי וכלכלי, וכי יילחם בכל האמצעים להשיג את מטרותיו. כאשר החריף סכסוך המורים בחודש מאי 1960, ידע עברון לרמוז, כי הבעיה איננה “בעיית המורים” אלא “בעיית פנחס לבון”.

תוך כדי כך מקיף “אפי” בדברי-נועם את עוזריו הקרובים של בן-גוריון במשרד הבטחון ואף בשירותי הבטחון. הוא מציג את עצמו כמשקל שכנגד ללוי-יצחק הירושלמי וכמי שמשתדל לאתר את האש ולצנן את רוחו של לבון. הוא עוקב מקרוב אחר הנעשה, שואל ומקבל תשובות בכל ענין שיכול לסייע לפנחס לבון. באמצעותו מחפש לבון את ההוכחות לאחר שהפיץ את ההאשמות.

רק לאחר פגישתו הראשונה של לבון עם בן-גוריון בנושא “הפרשה”, ב-26 בספטמבר 1960 (שתתואר להלן), מקבל פנחס לבון באמצעות “אפי” את הדו“ח של אל”מ חיים בן-דוד, מזכירו הצבאי של בן-גוריון, על נספחיו, בענין זיוף מסמכים, וכן קטעים מפסק-הדין במשפטו של אלעד. מחומר זה לומד לבון לדעת את שמות האנשים המעורבים בפרשת הזיופים. הזכרת השמות והפרטים המדויקים מוסיפה נופך של אוטנטיות ומהימנות לכל האשמותיו של פנחס לבון. לאחר הופעתו הראשונה של לבון בועדת החוץ והבטחון, כאשר מערכת ההדלפות כבר ניטשה בכל הלהט, מקבל לבון לעיון את עדותו של אלעד במשפטו, שכלולות בה האשמותיו של אלעד על זיופים ועל הדחה לעדות שקר וכן עוד שלוש עדויות. בעזרת עברון קיבל לבון את כל המידע שדרש מעוזריו של בן-גוריון.

כאן נכנס לוי-יצחק לפעולה. באמצעותו עושה לבון שימוש בידיעות הישנות והחדשות ומפיץ אותן בקרב עתונאים, מקורבים וידידים, שלא היו בקיאים במהלך “העסק הביש” ולא יכלו לדעת את שיקוליה של ועדת אולשן. הם לא יכלו לדעת את משקלן הממשי של טענות אלעד ואת מניעיהן. חוג זה לא יכול היה לדעת, שסיפורו של לבון על זיופים ועדויות שקר מסתמך בעיקרו על תמרוני חיפוי והתגוננות של אדם הנאשם בפגיעה בבטחון המדינה, והחשוד בבגידה ובהסגרת פקודיו לידי האויב. חוג זה לא יכול היה לדעת, כי סיפורו של אלעד ל“פטי” בפאריס בפברואר 1955 הוא השורש של “פסיכוזת הזיופים”, שהשתרגה בצמרת אמ"ן ושהצמיחה שלוחות אל מחוצה לה. לא קשה לשער, כי פסיכוזה זאת היתה נעצרת אילו ידעו השומעים מה מונח ביסודה.

 

“עם פצצות בכיס”    🔗

בכל שלבי הפרשה התגלה מערך העוזרים של לבון כיעיל יותר ממערך העוזרים של בן-גוריון. מזכירו הצבאי של בן-גוריון חיים בן-דוד ומזכירו המדיני יצחק נבון, “לא היו כלל בתמונה” בשנת 1954. היעדרו של נחמיה ארגוב המנוח נתן עתה את אותותיו.

אל עוזריו של בן-גוריון הגיעו רק שברירי-הדים מתעמולת-הלחישה המתמדת שניהלו עוזריו של לבון. עתונאים מקומיים וכתבי-חוץ פנו מפעם לפעם בשאלה אל יצחק נבון לברר מה התחדש בענין מצרים. הם ידעו לספר, כי נתגלו זיופים בפרשת מצרים וכי לבון עומד “לפוצץ” את הנושא.

מפעם לפעם שאל יצחק נבון את אפרים עברון בדבר רצונו של לבון והלה השיב: “טיהור מאחריותו ל’עסק הביש' והודעה של בן-גוריון בענין זה בועדת החוץ והבטחון”. יצחק נבון אמר לו, שאין הוא יודע דבר וחצי דבר על “העסק הביש” ועל ספיחיו (בשנת 1954 היה בחופשת לימודים) והציע, שלבון ייפגש עם בן-גוריון פנים אל פנים ויאמר לו את רצונו.

לאחר דחיות אחדות מצד לבון, נקבעה פגישה בין השניים בביתו של בן-גוריון, אולם למרבה ההפתעה לא העלה פנחס לבון כלל את הנושא. כששאל נבון לאחר הפגישה את עברון מה קרה, משך הלה בכתפיו ואמר, כי גם הוא אינו יודע ואינו מבין.

גם עברון וגם יצחק נבון לא יכלו לדעת כי פנחס לבון חושש מחקירה בטרם עת, וכי הוא ממתין לרגע בו יוכל לדרוש טיהור בלי משפט ובלי חקירה. הם לא ידעו כי מעצרו של אלעד היה כלהט החרב המתהפכת מעל לראשו של פנחס לבון.

זמן קצר לאחר התפטרות לבון בפברואר 1955 הגיעו לאוזניו רינוני אלעד ו“פטי” הרכבי. פנחס לבון לא יזם אותם, אבל מהרגע שהם נודעו לו, ועל אחת כמה וכמה מאז נתפס אלעד והועמד למשפט, הבין לבון שלא יהיה לו מנוס מחידוש המערכה. לבון התכונן למערכת מנע והסחה כדי למנוע חקירה מחודשת בשאלה “מי נתן את ההוראה”, העלולה לבטל לרעתו את מסקנת התיקו של ועדת אולשן-דורי. לבון התכונן ל“התקפת נגד” מקדימה.

למערכה זאת התכונן פנחס לבון בזהירות ובתבונה — בהכשרת קרקע סבלנית וממושכת ובהמתנה לשעת-כושר מפלגתית וציבורית — עד לבחירת רגע ההסתערות המתאים.

במערכה זאת לא יכול היה פנחס לבון להיעצר, גם אילו רצה בכך. בשנת כהונתו כשר הבטחון נכשל לבון במעשה האיוולת של “העסק הביש”, ומאז רדפה אותו שרשרת של פגעים וכשלונות: “קשר השתיקה” שלו עם גיבלי נותק בידי משה דיין (בכך נחשפו אחריותו של לבון וחלקו של גיבלי ב“עסק הביש”). עלילתו על גיבלי ועל דיין (הנסיון לגולל עליהם את האחריות ל“עסק הביש”) סוכלה בועדת אולשן-דורי. לבסוף, לאחר שנאלץ להתפטר, נכשל, כזכור, הנסיון האחרון שעשה לבון למצוא שעיר לעזאזל, כדי לגולל עליו את האשמה לכל כשלונותיו והסתבכות יחסיו עם צמרת הצבא ועם צמרת מפא"י במשך שנת כהונתו כשר הבטחון.

את תפקיד השעיר לעזאזל צריך היה למלא שמעון פרס. צמרת מפא"י נטתה לקבל את המוצא הזה, אך פרס סירב להתנדב למלא תפקיד זה של שעיר לעזאזל. כל זעם ההתפטרות המאולצת ניתך על ראשו של מי שחסם את פתח ההצלה האחרון.

במשך השנים שחלפו מאז התפטרותו, צירפו פנחס לבון ואנשיו לבנה ללבנה, הניחו רובד על רובד, עד שהקימו בנין רב-קומות של האשמות ועלילות. אז נטבעו מטבעות הלשון שהתפרסמו אחר-כך ברבים וזיעזעו את כל שומעיהם: “קנוניה קטנה” ו“קנוניה גדולה”, שמטרתן היתה להדיחו מתפקידו כשר הבטחון, ו“קפיצה על העגלה” ו“רצח אופי”, כדי לסייע בכך.

“הקנוניה הקטנה” כללה, כביכול, את בנימין גיבלי וקציני אמ“ן ויוחסו לה ביצוע “העסק הביש” והטלת האחריות על פנחס לבון על-ידי זיופים, עדויות שקר והעלמת מסמכים. “הקנוניה הגדולה” כללה, כביכול, גם את הרמטכ”ל משה דיין כשותפו של גיבלי לביצוע “העסק הביש”, והיו גירסות דמיוניות עוד יותר, שכללו גם את דוד בן-גוריון שנתן את ההוראה במישרין או בעקיפין, בפירוש או ברמז, באמצעות דיין, שנעדר במתכוון מן הארץ כשניתנה, על-ידי גיבלי, ההוראה שדיין העביר אליו עוד קודם לכן בחשאי. שמעון פרס “קפץ על העגלה” ו“נתן עדות אופי”. וכל-כך למה? בן-גוריון שישב בשדה בוקר, “רצה להדיח את פנחס לבון” כדי לרשת את מקומו כשר בטחון ולחזור לראשות הממשלה, וכדי לקדם בשלטון את שני נאמניו, משה דיין ושמעון פרס. לשם כך נתן בן-גוריון יד לקנונית האישור של ה“עסק הביש” והיה אחראי לקנוניה של הזיופים ועדויות השקר, במישרין או בעקיפין.

לא כל תומכיו של פנחס לבון היו אחראים לכל המצאות-הכזב הדמיוניות האלה. הן לא נאמרו בפה מלא ובמפורש, אלא נלחשו ברמיזה ולמקוטעין. הן היו בגדר סודות בטחוניים כמוסים באיפול מלא של הצנזורה. מעולם לא ניתן היה לברר את נכונותן ואת מידת הדיוק שיש בהן, אלא לעולם היה ערפל מסתורי ורע פרוש עליהן.

לבון נמנע מהתמודדות ישירה להוכחת גירסתו, והוא הצטמצם במערכת לחישות ושמועות על היותו קרבן של קשר שנקשר נגדו. על סיפורו היתה נסוכה אוירת סתרים היאה לקנוניות ולמזימות, וכך נוספו לה תוקף ועוצמה של שכנוע.

משהחל במערכה לא יכול היה פנחס לבון לסגת. מאז התפטרותו היה נתון בשבי האשמותיו, סביבו נתלקט חיל גדול שצעד קדימה לפניו ומאחריו, כשכולם יחד נגרפים אל המערכה המכרעת ל“הוכחת צדקתו”, ל“הוקעת מעשה העוול” שנעשה לו ולהענשת יריביו. היו באותו חיל גדול שהאמינו בתום-לב כי נעשה עוול לפנחס לבון, והיו ביניהם שחתרו לקיצוץ כנפיהם של בן-גוריון ושל שני צעיריו — משה דיין ושמעון פרס. במערכת התעמולה הזאת הצליח לבון לכרסם את סמכותו של בן-גוריון, להחשיד את דיין ואת פרס ולהמתין לשעת כושר.

את תכסיסיו בשנות הציפיה לשעת הכושר היטיב לחשוף לבון, לאחר שפרצה “הפרשה”. היה זה כאשר נערך במזכירות מפא"י, ביום 2.2.61, בירור על התפטרותם של שלושת חברי הועדה המרכזת של ההסתדרות (ז. און, י. חסקין וי. שמחוני). בדברו על שלושת המתפטרים ועל הבירור בענינם, הסביר פנחס לבון:

“הייתי מעונין בבירור הזה כדי שחברים לא ‘יתהלכו עם פצצות בכיס’. מי יודע מה יש להם. אני מעונין שיניחו על השולחן מה שיש להם להגיד, כי הדברים המסוכנים ביותר קורים כאשר חברים מתהלכים ואומרים: יש לי מה להגיד, אבל אין נותנים לי להגיד”.

אין תאור קולע יותר למערכה שניהל פנחס לבון עצמו עד לפרוץ “הפרשה” במשך כל השנים האלה, “עם פצצות בכיס”.

 

פנחס ספיר מתערב    🔗

יוסי הראל (המבורגר) היה איש “ההגנה” וההעפלה משחר נעוריו. פרסומו השלילי ב“פרשת לבון” האפיל על כל שרותיו הרבים בעבר ואף על היותו מפקד אנית המעפילים המפורסמת ביותר “אקסודוס”.

זמן קצר לאחר שנתמנה למפקד היחידה 131 הוא נקלע לתוך “פסיכוזת הזיופים” שעורר ראש אמ“ן החדש יהושפט הרכבי (חודש מאי 1955). לאחר ש”פטי" הרכבי גולל באוזניו כמה פעמים את האשמותיו על זיופים ועל העלמת מסמכים, הציע לו יוסי הראל לדרוש חקירה בענין זה. “פטי” הסביר לו שאינו רוצה כי יואשם בהתאנות לגיבלי. נימוק זה לא נראה בעיניו של יוסי הראל כמוצדק. הוא חי בהרגשה של שותף לכיסוי על פשע. אולם במקום ללכת בדרך הישר ולפנות אל הרמטכ"ל, הוא נוטה לאורחות עקלקלות. בתוקף תפקידו היה לו מגע עם שר המסחר והתעשיה פנחס ספיר ולפניו הוא משמיע את החשדות והרינונים.

ב-15 בפברואר 1958 סיים יוסי הראל את תפקידו ופרש מצה"ל. לאחר שהחל משפטו של אלעד בחודש יולי 1959 וניתן חיזוק לסיפורו של יוסי הראל, שידל אותו פנחס ספיר כמה פעמים עד שניאות לחזור על הסיפור באזני פנחס לבון.

ב-4 בפברואר 1960, בהיות לבון חולה במטתו, ביקר אצלו יוסי הראל וסיפר לו על הרינונים ששמע על זיוף והעלמת מסמכים באמ"ן. בפגישה היה נוכח “אפי” והוא ערך רשימות מתוך דבריו של יוסי הראל. הלה לא ראה את הרישום של עדותו, כך שלא יכול היה לגרוע ממנו או להוסיף עליו דבר, וממילא אף לא לאשר את נאמנותו לאמת. רק לאחר מכן, במהלך “הפרשה”, לאחר שכבר נעשה שימוש בעדותו, ראה יוסי הראל את הרישום בפעם הראשונה. הוא הסתייג מנכונותו וטען, כי הרישום לקוי בחסר וביתר. בין היתר הדגיש הראל, כי עדותו היתה עדות שמיעה ממקור שני. אולם הסתייגויותיו והתוספות שהוסיף לרישום לא נתקבלו, משום מה, על-ידי “ועדת השבעה”.

למחרת היום, ב-5 בפברואר 1960, ערך ראש הממשלה דוד בן-גוריון ביקור-חולים אצל פנחס לבון. היתה זו מחוה נוספת בנסיון לפייס את לבון, אולם הלה אינו מזכיר אף ברמז את השיחה עם יוסי הראל ביום הקודם.

לאחר מכן, בסערת “הפרשה”, חזר לבון ותיאר את שנות הציפיה הארוכות עד להופעתו הגואלת של “הגבר היחידי בצה”ל", ואילו למחרת ההופעה הזאת מבקר אצלו בן-גוריון ולבון שותק ואינו אומר דבר.

 

“שמועות יש די בארצנו”    🔗

במהלכה של “הפרשה” בשנת 1960 הצטדק פנחס ספיר על כך שהפנה את יוסי הראל אל פנחס לבון במקום להפנותו אל שר הבטחון. ספיר טען, כי כבר בשנת 1958, העלו גם הוא וגם גולדה מאיר כמה פעמים את “פרשת הזיופים” באוזני בן-גוריון. בישיבת מזכירות מפא“י ב-11.1.61 סיפר פנחס ספיר, שהוא וגולדה מאיר אמרו לבן-גוריון ש”את הענין הזה צריך לגמור". לדבריו, דחה בן-גוריון את דרישתם ואז החליט ספיר להפנות את יוסי הראל אל פנחס לבון.

ספיר לא פירט בסיפורו מה היתה הדרישה המעשית שלו ושל גולדה מבן-גוריון וכיצד הציעו לו “לגמור את הענין” — האם דרשו לפתוח מחדש בחקירת “העסק הביש” או שמא דרשו כבר אז להעניק ללבון טיהור בלי חקירה. ספיר לא הסביר על יסוד מה גינה את עמדתו של בן-גוריון. בשיחתו עם בן-גוריון לא הצביע ספיר על כל נתון קונקרטי לביסוס השמועות. הוא לא שלח אליו את יוסי הראל, כפי ששלח אותו אל לבון. חקירת אלעד טרם הסתיימה. “פטי” הרכבי, שחיפש קודם לכן, לא הצליח למצוא ביסוס עובדתי לאותן שמועות עצמן.

שמועות ורינונים סביב “העסק הביש” וספיחיו ריחפו בחלל האויר כל הזמן, בלי שום נתון עובדתי מוצק. הבעיה היתה — האם יש פתח כלשהו שדרכו אפשר לצאת מן המבוי הסתום. אם לא היתה לפנחס ספיר תשובה קונקרטית לבעיה זאת, לא היה גם כל יסוד לתרעומת הגדולה שלו נגד דוד בן-גוריון. הטענות והטרוניות הבלתי-מבוססות של פנחס ספיר וגולדה מאיר מילאו תפקיד נכבד ביצירת אוירה של אי-אמון וטינה אישית כלפי בן-גוריון בצמרת מפא“י. המבוי הסתום בחקירת “העסק הביש” נוצר לא במעט באשמת צמרת מפא”י (ועדת החמישה בשנת 1954) שניאותה פעמיים (בתחילת אוגוסט ובסוף אוקטובר 1954) לדחות כל חקירה וכל בירור בענין זה, לפי דרישתו של פנחס לבון.

את עמדתו של בן-גוריון היטיב להסביר לבון, כאשר נימק מדוע שמר הוא עצמו על שתיקה מאז שנת 1958. גם לאחר שיוסי הראל ניאות סוף-סוף למסור את עדותו לפנחס לבון בפברואר 1960, לא הפר לבון את שתיקתו. הוא הדגיש בועדת החוץ והבטחון:“החלטתי לא לפנות לאף אחד”.

סיפר פנחס לבון בועדת החוץ והבטחון ב-4.10.60:

“ביום בהיר אחד אומר ח”כ גלילי לחבר אחד, שימסור לי שהוא יודע על קצין, שאמר לו שנעשו זיופים. היות ששמועות יש די בארצנו, אמרתי לו: תביא לי את הקצין הזה חי, שהוא יגיד. אם הוא מדבר לתוך השרוול — זה לא מענין. לצערי, ח"כ גלילי הודיע לי, שלא יכול היה לשכנע את הקצין הזה לעשות זאת. אותו אלעד נחקר כבר ב-1958 בקשר עם האשמות אחרות לגמרי. לפי מיטב ידיעתי, הוא כבר אז הודיע לחוקריו, שהעדות שהוא מסר בפני ועדת אולשן-דורי היתה עדות שקר.

“ביום בהיר אחד, זה היה ב-4.2,60, בא אלי קצין… שהוא מקודם מסר את הדברים לחבר ממשלה מסוים (פנחס ספיר) וחבר הממשלה הזה שיכנע אותו שהוא יבוא אלי וימסור לי את הדברים. אני דאגתי לכך שהדברים יועלו על הכתב… ופה אני אגיד לכם איזה דבר: אצלי היתה החלטה על-פי יוזמה שלי לא לפנות לאף אחד”.

כפי שהיטיב להסביר פנחס לבון, לא היה מחסור בשמועות וברינונים סביב “העסק הביש”. לבון עצמו הבין שאין די בשמועות, אלא יש צורך בנקודת-אחיזה ממשית כדי לחדש את הטיפול בתעלומה המסובכת.

רק משפטו של אלעד ופסק-הדין יכלו לספק נקודת אחיזה כזאת. אבל באותה עת טרם הגיע המשפט לסיומו. לאמיתו של דבר אפשר היה למצוא נקודת-אחיזה טובה יותר דווקא בשלב המוקדם של חקירת אלעד, לפני משפטו, כאשר נחקר במישרין בדבר אחריותו ל“עסק הביש” ולנפילת כל חברי הרשת. אך איסר החליט להגביל את חקירתו של אלעד ולא להיכנס לבירור השאלה “מי נתן את ההוראה”. איסר נימק את החלטתו בשיקולי הגינות אישית ובסדר ממלכתי תקין. לדבריו, כפקיד ממשלתי הוא לא ראה את עצמו רשאי ומוסמך לחקור את שר הבטחון לשעבר פנחס לבון. ומאחר שכל חקירה בשאלה “מי נתן את ההוראה” היתה חייבת לכלול גם את לבון, הוציא איסר את השאלה הזאת ממסגרת חקירתו של אלעד.

איסר הגביל את החוקרים והטיל עליהם להתרכז בחקירת מעשיו ומחדליו של אלעד עצמו. הגבלה זאת הפריעה לחוקרים בעבודתם, שהרי אחד החשדות העיקריים נגד אלעד היה החשד של “ביצוע שלא כהוראה”. אם אלעד ביצע את הפעולות הראשונות (בדואר ובספריות האמריקניות), בלי שקיבל הוראה ממפקדיו, היה בכך חיזוק נוסף לחשד שהוא הפעיל את החוליות לפי הוראות המצרים. כדי לחקור את סיבת מעשיו של אלעד במצרים היה צריך לחקור מה היו ההוראות שקיבל מבנצור בפאריס, באיזו מידה פעל לפי ההוראות האלה ואם ההוראות שנתן בנצור התאימו להוראות שהוא קיבל מגיבלי. היה ניגוד בין עדויות אלעד ובנצור והיה ניגוד בין עדויות בנצור וגיבלי וצריך היה לבדוק עד תום אם גירסת בנצור נכונה אם לאו. אבל בדיקה כזאת לא נעשתה עד תום. את המיגבלה הזאת בחקירתו, שקבע איסר, ידע אלעד לנצל לטובתו.

הודות למיגבלה של איסר הצליח גם פנחס לבון להינצל מחידוש החקירה, שהיתה עלולה להצביע מחדש וביתר תוקף על אחריותו ל“עסק הביש”. לבון יכול היה להבין את הסכנה האורבת לו מחקירת אלעד בשלב הראשון שלה ומהאפשרות שגם הוא עלול להיגרר לחקירה כזאת. ללבון היה אינטרס ברור, שהחקירה והמשפט של אלעד יסתיימו בפסק-דין שיכתים את בנצור ואת גיבלי בלבד (לפי הרינונים שעליהם ידע לבון) ושיוכל לספק ללבון את נקודת-המוצא הטובה ביותר לפתוח במערכה. משום כך העדיף פנחס לבון להתאזר בסבלנות ולהמתין עד לאחר פסק-הדין.

 

“פנחס, יש לך טינה?”    🔗

היה זה דוד בן-גוריון שפנה אל פנחס לבון ביוזמתו, בנסיון לברר את האשמותיו. סיפר על כך לבון בועדת החוץ והבטחון לאחר פרוץ “הפרשה”:

“ביום אחד, אני חושב שזה היה בימים הראשונים של חודש מאי, הוזמנתי אל ראש הממשלה בקשר עם ענין המורים. לפני השיחה שאל אותי ראש הממשלה, כשרוחו טובה עליו: תגיד לי פנחס, אבל את האמת, יש לך עוד טינה בקשר עם הענין ההוא? עניתי לו: למה לדבר על טינות? אם אתה שואל ברצינות, הרי יש בידי עדות כזו וכזו. אמרתי לו מיהו האדם, מה הוא אמר בקוים כלליים. תקבע אתה אדם, שלך אמון מלא אליו. תחקור. למחרת היום מסרתי לו את התעודה הזאת, אז הוא באמת הטיל מיד על אל”מ בן-דוד לחקור את הענין, במידה שיש אפשרות לחקור על יסוד העדות הזאת".

ב-5 במאי מוסר בן-גוריון לחיים בן-דוד (חב"ד) את רישום עדותו של יוסי הראל, שמסר שלושה חודשים קודם לכן. כבר במבט ראשון רואה חב"ד שלא כצעקתה: אין בידי לבון כל הוכחה ממשית. סיפורו של הראל הוא בגדר עדות שמיעה ממקור שני בלבד. אף-על-פי-כן מתחיל בן-דוד למחרת היום בחקירה.

הוא נפגש עם יוסי הראל ועם כל הקצינים שהלה מונה באוזניו כמעורבים אפשריים בפרשת הזיוף. כעבור ארבעה ימים הוא מקיים מחזור נוסף של פגישות, ומגיש בו-ביום — ב-10 במאי — חמישה ימים לאחר שהוטל עליו לחקור — דו"ח ראשון לבן-גוריון (עברון הזריז כבר מופיע אצל בן-דוד באותו יום, ומנסה לברר את תוצאות החקירה).

מתברר, כי העד העיקרי לגבי ענין הזיופים נמצא בפאריס. היות שמועד ביקורו של בן-גוריון בצרפת היה קרוב, החליט בן-דוד להשלים את החקירה בזמן הביקור, כדי לחסוך בהוצאות נסיעה מיוחדת לפאריס. מה עוד, שגם לבון עצמו לא ראה דחיפות מיוחדת בבירור זה ולא הגיש את עדותו של יוסי הראל עד שנשאל עליה כאמור כעבור שלושה חודשים,

ואכן, ב-3 ביוני מתלווה בן-דוד אל בן-גוריון בדרך לצרפת והולנד, וב-27 ביוני הם חוזרים לארץ. לאחר פגישות ובירורים נוספים מגיש בן-דוד, ב-15 ביולי 1960, דו“ח מסכם על חקירתו. נוסח המסקנה שהיה קצר ביותר קבע, כי “אמנם, בוצעו שינוי(ים) במסמכ(ים) באגף המודיעין של צה”ל, אחרי כשלון מצרים”.

בן-דוד לא קבע כי שינויים אלה היו זיופים. הוא לא התייחס כלל בחקירתו או במסקנתו לשאלה אם היה קשר בין “השינויים” הללו לבין העדויות לפני ועדת אולשן-דורי. אף-על-פי שצריך היה להיות ברור לו שזהו בדיוק הרושם העלול להיווצר ממסקנתו. טעות זאת של בן-דוד (“הוא איש של בן-גוריון” — לפי הגדרתו העוקצנית של לבון), גרמה נזק פסיכולוגי קשה לבן-גוריון בכל מהלך הפרשה. בן-דוד נתן גושפנקה לטענה הכוללנית והמעורפלת על “זיופים”, מבלי לציין אם היא רלבנטית לטענותיו של לבון או למסקנותיה של ועדת אולשן-דורי.

יתר על כן, מסקנתו של בן-דוד לא היתה נכונה לגופה. היא בוטלה שלוש פעמים בזו אחר זו, בכל החקירות הנוספות שנערכו באותה שנה. במהלך “הפרשה” חזרו וביטלו את המסקנה של בן-דוד ועדת כהן, היועץ המשפטי לממשלה ואפילו “ועדת השבעה” (בטיוטת החלטה שלא פורסמה לבסוף). אבל בינתיים הנזק נגרם וכבר לא היה אפשר לבטל את האפקט המהמם שהיה למסקנתו המוטעית והלא-רלבנטית של עוזרו של בן-גוריון — בן-דוד.

משפטו של אלעד כבר הסתיים כאשר פירסם בן-דוד את מסקנותיו (15.7), ומתן פסק-הדין היה קרוב מאוד. משום כך החליט בן-גוריון להמתין ולא לנקוט צעדים נוספים עד לפרסום פסק-הדין. יומיים קודם לכן, ב-13 ביולי, מבקר עברון אצל בן-גוריון ושומע ממנו את מסקנת בן-דוד. הוא נוסע לשווייץ, לבשר את הבשורה הנעימה לפנחס לבון שהיה שם בחופשת הבראה. לבון יצא מהארץ בסוף יוני, ועתיד היה לחזור כעבור שלושה חודשים אחרי שנח ואסף כוח לקראת המערכה הגדולה.

 

“מילכוד איסר”    🔗

פסק-הדין במשפט אלעד ניתן ביום ראשון 21 באוגוסט 1960. עתה מתערב בפרשה ראש המוסד, איסר הראל. התערבותו היתה הרת-מכשלות. הוא שולח את הקטעים מפסק-הדין הנוגעים לגיבלי ולבנצור אל הרמטכ“ל רב-אלוף חיים לסקוב. באותו שבוע, ביום חמישי (25.8), שולח הרמטכ”ל מכתב אל שר הבטחון בן-גוריון, והוא מצטט בו את הקטעים הללו ושואל מה לעשות. אך איסר אינו מסתפק בפנייתו של הרמטכ"ל.

בו-ביום, בשעה 12.30 בצהרים נפגש איסר, ביוזמתו, עם בן-גורייון (לשם כך הוא טס במסוק לשדה-בוקר). איסר מסתמך על מכתבו של הרמטכ“ל ומציע לשר הבטחון למנות ועדת חקירה צבאית. הוא מביע את דעתו, שהועדה הזאת צריכה לחקור בהאשמות שהועלו כנגד קצין בכיר בצה”ל וקצין מילואים (גיבלי ובנצור) בענין זיוף מסמכים, העלמת מסמכים, עדות שקר והדחה לעדות שקר, אך לא בדבר השאלה, “מי נתן את ההוראה”.

בן-גוריון נענה להצעתו של איסר, וביום ראשון 28 באוגוסט הוא משיב לרמטכ“ל במכתב-חוזר ומזכיר את הקטע הנ”ל מפסק-הדין ואת מסקנתו של בן-דוד ומורה לרמטכ"ל למנות “ועדה מוסמכת, שתחקור באופן יסודי את הפרשה הזאת”.

בהרכבת הועדה עסקו הרמטכ“ל חיים לסקוב ואל”מ חיים בן-דוד (חב"ד). שר הבטחון בן-גוריון מביע משאלה, שנוסף לשני קצינים בדרגתו של בנימין גיבלי (אל"מ) יעמוד בראש הועדה משפטן מעולה.

בתחילה פנו לסקוב ובן-דוד אל עו“ד יעקב שמשון שפירא, אך הוא סירב משום שבהיותו היועץ המשפטי לממשלת ישראל האשים את בנימין גיבלי בפרשת טוביאנסקי. לאחר מכן פנו אל עו”ד יעקב סלומון, אך גם הוא סירב בנימוק דומה: הוא היה סניגורו של גיבלי באותו משפט. המועמד שלישי היה עו"ד חיים צדוק, אף שהיה ידוע כידידו של פנחס לבון, אלא שהוא לא היה באותו זמן בארץ. כל החיפושים הללו ארכו זמן מה, ולבסוף הועלה שמו של השופט העליון חיים כהן.

כשנתבקש חיים כהן לשמש כיו"ר הועדה הוא התנה את הסכמתו באישורו של נשיא בית-המשפט העליון השופט יצחק אולשן. משניתן האישור, אפשר היה להרכיב את הועדה (לאחר מכן זעק פנחס לבון חמס על מינויו של חיים כהן ליו“ר הועדה ואף הטיל דופי במינוי זה. אולם דווקא לדידו של בנימין גיבלי היה פגם בהרכב הועדה. אחד מחבריה היה אל”מ מתי פלד שהיה כפוף לגיבלי שנה קודם לכן, כאשר גיבלי היה מ"מ אלוף פיקוד מרכז ומתי פלד היה מפקד חטיבת ירושלים. לדברי גיבלי ננזף מתי פלד על-ידו כמה פעמים).

ב-12 בספטמבר 1960 — כשלושה שבועות לאחר הוראתו של שר הבטחון — ממנה הרמטכ"ל את ועדת החקירה הצבאית, הידועה בשם “ועדת כהן”.

כתב-המינוי מטיל על הועדה לחקור את הנושאים האלה:

1. האם ננקטו צעדים כלשהם על-ידי אל“מ בנימין גיבלי, סא”ל מרדכי בנצור או מפקד אחר כלשהו באגף המודיעין, כדי להניע עדים בדרך כלל ואת אלעד בפרט להעיד עדות שקר בפני ועדת החקירה בראשותו של נשיא בית-המשפט העליון יצחק אולשן, שחקרה את פרשת נפילת הרשת במצרים, וכן בפני שר הבטחון והרמטכ"ל, ואם נמסרו אכן עדויות שקר כאמור.

2. האם נעשו שינויים כלשהם במסמכים של גורמי אגף המודיעין או במסמכים אחרים בקשר לחקירה שנערכה על-ידי ועדת החקירה הנ"ל, ואם כן — על-ידי מי ולפי הוראותיו של מי.

בכתב-המינוי נדרשה ועדת-החקירה הצבאית לקבוע עובדות ולהסיק מסקנות והוקצב לה מועד להגשת המסקנות ב-15 באוקטובר 1960.

המלצתו של איסר לא לחקור בשאלה “מי נתן את ההוראה”, או את ההשלכות שיש למימצאים החדשים על השאלה הזאת — לא ב“ועדת עמיעד” לא ב“ועדת כהן” ולא במהלך חקירותיה האחרות של “פרשת לבון” — היא שהכניסה את דוד בן-גוריון למילכוד הגורלי של הפרשה. היתה זאת עצת אחיתופל. היה בה סיוע כפול ומכריע בחשיבותו להתקפתו הפומבית העתידה של פנחס לבון על דוד בן-גוריון.

הגבלת החקירה לשאלת הזיופים ועדויות השקר בלבד הזיקה לבן-גוריון משום שהיא נראתה בציבור כהיטפלות לנושאים צדדיים וכהתחמקות מלהיענות לתביעתו העיקרית של פנחס לבון (“אני לא נתתי את ההוראה”) שנראתה צודקת ומוסרית (“תיקון העוול שנגרם לו”). בעת ובעונה אחת סייעה ההגבלה ללבון, שפחד מאוד מחקירה נוספת בשאלה “מי נתן את ההוראה”, שתגיע גם אליו ולכן רצה בטיהור בלי חקירה (לבון טען מתחילה: “אין מה לחקור. הכל ברור”).

תנאי המינוי של “ועדת כהן” הבטיחו ללבון את שרצה — שלא ייחקר על-ידה; בציבור נראה הדבר כעשיית עוול נוסף ללבון והתחמקות מעשיית צדק. המינוי המגביל של ועדת כהן הכניס את בן-גוריון למילכוד שממנו לא הצליח להיחלץ מעולם. “טעות חב”ד" ו“מילכוד איסר” הם שהכשילו את בן-גוריון בראשית צעדיו בפרשה והם שהיתוו מתחילה את הכיוון שהוביל אותו אל תהום הנפילה.

 

“פרל הרבור”    🔗

בזמן שדובר על הרכבת ועדת החקירה הצבאית, בתחילת ספטמבר 1960, סיפר יצחק נבון לעברון, כי מחפשים יו“ר לועדה. עברון הציע את עו”ד יעקב שמשון שפירא. לאחר ששפירא סירב והשופט חיים כהן נקבע ליו"ר, סיפר יצחק נבון על כך לעברון, והלה נסע שוב לשוייץ אל פנחס לבון.

ב-18 בספטמבר, ששה ימים לאחר מינוי הועדה, כבר חזר “אפי” עברון ארצה והופגש, לפי בקשתו, עם בן-גוריון. ואז, כפי שסיפר עברון, הוא השמיע באוזני בן-גוריון את התנגדותו של לבון למינויו של השופט חיים כהן. בן-גוריון לא שוכנע מנימוקי ההתנגדות, אך היה זה לאחר מעשה — חיים כהן כבר קיבל את כתב-המינוי.

באותו זמן סיפר עברון ליצחק נבון סיפור אחר. הוא סיפר לו, שלבון שמח שמחה גדולה כאשר שמע על מינוי הועדה וכי שניהם טיילו יחד על שפת-האגם, במקום הנופש שלו בשוייץ, ולכבוד המאורע אף הרימו כוסית ולבון שתה למרות האיסור החמור שהטילו עליו הרופאים. “אפי” אף ידע לספר, כי לבון מסתייג מעמדתו הקיצונית של לוי-יצחק הירושלמי וכי קיבל בסיפוק את המהלך האחרון של בן-גוריון. סיפור זה הרגיע את יצחק נבון.

בן-גוריון, ששמע על סיפורו של עברון, הרגיע אף הוא את מזכיר מפא"י יוסף אלמוגי: “לבון חכם ופיקח. הוא יחזור ויקבל בשתי ידים את מה שאציע לו” (לפי תיאורו של אלמוגי בישיבת מזכירות מפא"י).

באותו זמן מתוכננת מאחורי הקלעים ההסתערות הגדולה. באותם ימים נכתב ב“מעריב” מאמר ראשי, המפרט את כל דרישותיו של לבון, שעליהן הוא עתיד להילחם במהלך “הפרשה”.

לאחר עיכובים ובירורים עם הצנזורה ועם מזכירו הצבאי של בן-גוריון מופיע ב“מעריב” רק קטע קטן מן המאמר, אלא שהוא מופיע לא כמאמר, אלא כידיעה בכותרת הראשית, למלוא רוחב העמוד הראשון של “מעריב”. כך הוכרזה המלחמה.

דוד בן-גוריון היה אז בשדה-בוקר. שמעון פרס היה אז בחו"ל. יצחק נבון עמד לטוס בו-ביום לפרס. בדרך לנמל-התעופה בלוד הוא קונה “מעריב” וקורא: “בן-גוריון מינה ועדת חקירה בענין לבון”. הוא חוכך בדעתו אם לבטל את הנסיעה ברגע האחרון, אך נזכר בדברי ההרגעה של עברון ועולה על המטוס.

במהלך “הפרשה” חוזר יצחק נבון לא פעם לתיאור המבוכה והמשגים הרבים שנעשו בשלב הראשון של “הפרשה” — “פרל הרבור”, לפי הגדרתו.

“פרשת לבון” פרצה אל דפי העתונות ב-25 בספטמבר 1960. היה זה ביום ראשון בשבוע הראשון של שנת תשכ"א, כשבועיים לאחר מינויה של ועדת כהן, ימים אחדים לאחר שהחלה בחקירותיה. ארבעה ימים קודם לכן, בערב ראש השנה, חזר פנחס לבון, לאחר שלושה חודשים של חופשת מנוחה בשוייץ, והוא נאפד ברוח מלחמה. הוא נתקבל בנמל-התעופה על-ידי קהל גדול והכריז, כי הוא עתיד להשמיע בקרוב דברים בלתי-נעימים.

עוד לפני שחזר לבון לארץ, בטרם שנפגש עם בן-גוריון ועוד קודם שהספיק להתאכזב מתגובתו, כבר נכתב ב“מעריב” ב-20 בספטמבר “מצע המלחמה” של “הפרשה”. במאמר זה מוסברות דרישותיו של פנחס לבון בצורה שקופה ובהירה, רצופה סילופים מגמתיים:

"ראש הממשלה ושר הבטחון מינה ועדת חקירה בראשותו של שופט בית-משפט העליון מר חיים כהן ושני נציגים של מערכת הבטחון, שמתפקידה לחקור מחדש את הפרשה שנחקרה על-ידי ועדת השניים (בהרכב נשיא בית-המשפט העליון יצחק אולשן ורב-אלוף יעקב דורי) ואשר מסקנותיה גרמו להתפטרותו של מר פנחס לבון מן הממשלה ב-ב18 בפברואר 1955.

"מאז התפטרותו טען מר לבון, כי נעשה לו עוול חמור וכי אפילו חבריו הקרובים שנתנו אז יד להתפטרותו נפלו קרבן לסבך, שבו סיבכו אותו אם בלא-יודעין ואם במזיד. מר לבון טען, שמסקנות ועדת אולשן בוססו ברובן על עדויות בלתי-מהימנות ובחלקן על מסמכים שהוכנו מראש לקראת החקירה. מאחר שהענין כולו סובב סביב פרשה עדינה ביותר, לא נתאפשר בירור פומבי ומר לבון עצמו הסתפק במסירת הודעה, בשעתו, בישיבת הממשלה ולאחר מכן בועדת החוץ והבטחון, בה הוא הכריז, כי הוא מקוה שצדקתו עוד תצא לאור וכי הממשלה הבאה חייבת לעשות למען טיהור שמו.

"כמה מחבריו ניסו ללחוץ על מר לבון בזמן האחרון שידרוש בירור מחדש של כל הפרשה, אך הוא סירב. טענתו היתה, כי בינתיים נתגלו — שלא ביוזמתו — עדויות והוכחות חדשות, אשר שפכו אור שונה לגמרי על אותה פרשה והוא ציפה ליוזמת הממשלה לתיקון המעוות שנעשה לו.

"ואמנם, הובאו במשך הזמן בפני גורמים שלטוניים שונים הוכחות חותכות וכן הודאות של אנשים שונים, מהם גם כאלה שהעידו בשעתו בפני ‘ועדת אולשן’, אשר הפכו את כל הקערה על-פיה.

"המפנה המכריע בכל הפרשה חל לפני שבועות מספר, כאשר נסתיים משפטו של אחד המעורבים העיקריים בפרשה. האיש הועמד לדין בשש האשמות חמורות ביותר (שאין להן קשר עם פרשת לבון) ונמצא אשם בכולן. תוך כדי הבירור המשפטי הזה צצה ועלתה מחדש גם ‘פרשת לבון’, שהנאשם הזה מילא בה תפקיד מכריע, גם בעצם הפרשה וגם בתור עד בפני ועדת אולשן. במשפט זה הודה הנאשם לאחר חקירת שתי-וערב ממושכת של סניגורו, כי סילף עדותו בפני ועדת אולשן כדי להטיל צל על מר לבון ולהגן על אנשים אחרים המעורבים בפרשה.

"שלושת השופטים, בפסק-דינם המנומק, קבעו גם כי עדותו החדשה של הנאשם מהווה הוכחה לכאורה, כי ועדת אולשן הוטעתה במזיד בעדויות שהוגשו לפניה בפרשת לבון.

"מר לבון, אשר הדברים הובאו לידיעתו, הודיע כי הוא אינו מעוניין יותר בבירורים נוספים ויסתפק בהודעה בישיבת הממשלה ובועדת החוץ והבטחון של הכנסת, כי נעשה לו עוול וכי לא היה יסוד להאשמות שהוטחו נגדו וממילא גם לא היה יסוד לתביעה שיתפטר.

“ראש הממשלה ושר הבטחון החליט להרכיב ועדת חקירה בראשותו של השופט העליון מר חיים כהן לבירור הפרשה מחדש ובעיקר לקביעת אחריותם של גורמים ואישים שונים בפרשה המסעירה ההיא. אף-על-פי-כן תומכים כמה משרי מפא”י בתביעתו של לבון, שהענין יובא לידיעת הממשלה וכי שמו של לבון יטוהר, ללא כל חקירות נוספות והשהיות נוספות".

עד כאן מצע המלחמה של פנחס לבון לפי נוסח “מעריב”.

מדוע לא המתין פנחס לבון למסקנותיה של ועדת כהן? מדוע סירב פנחס לבון “לדרוש בירור מחודש של כל הפרשה, כפי שלחצו עליו כמה מחבריו”? מדוע דרש כי “שמו יטוהר ללא כל חקירות נוספות והשהיות נוספות”? האומנם תמכו כמה משרי מפא"י בדרישתו זאת?

לבון ידע, ששום חקירה לא תוביל למסקנה שאליה חתר וכי שום משפט לא יוכל להסתיים בפסק-דין שתבע: הודעה כי נעשה לו עוול, כי לא היה יסוד להאשמות שהוטחו נגדו, וכי לא היה יסוד לתביעה שיתפטר ובמלים אחרות: כי התפטרותו בפברואר 1955 היתה בגדר הדחה, שיש לתקן עכשיו את תוצאותיה ושיש להעניש את אלה שגרמו אותה והיו אחראים לה.

לבון עצמו ידע, ש“הקערה לא נהפכה על-פיה” ושאין “הוכחות חותכות” לצדקתו. לבון חשש מחקירה, מכל חקירה, אפילו מחקירה נגד גיבלי. הוא חשש, כי לאחר שתיפתח החקירה נגד גיבלי לא תהיה אפשרות למנוע חקירה נוספת. לבון חשש, שבכל חקירה כזאת עלול גם הוא להישאל שאלות כדוגמת השאלות שנשאל בועדת אולשן-דורי ולכן רצה “להתחיל מן הסוף”, לחתום במקום שהיה ראוי לפתוח בו.

כך נקבע קו המערכה של פנחס לבון מן ההתחלה: כל חקירה נוספת היא “התעללות ומזימה מכוונת נגד פנחס לבון”. יש רק דרך אחת לסיים את “הפרשה”: לטהר את לבון מיד ולקבוע בלי כל בירור וחקירה, כי הוא הודה.

אלה היו מטרות המלחמה של פנחס לבון:

— לטהר את שמו בלי חקירה;

— להרשיע את יריביו מבלי לתת להם אפשרות להתגונן;

— לזכות בפסק-דין חדש בלי משפט חדש.

 

גיבלי לקה מלכתחילה    🔗

במהלך “הפרשה” השתדל פנחס לבון להציג את יחסו של בן-גוריון אליו כאילו היה עוין מלכתחילה. העובדות אינן מאשרות זאת.

ב-1 בינואר 1960 (כחמישה חודשים לפני שהגיש לבון את עדותו של יוסי הראל) מתייצב אל"מ בנימין גיבלי לפני שר הבטחון דוד בן-גוריון לאחר שהוצע לתפקיד נספח צבאי בלונדון. בן-גוריון אומר לו, כי “ידבר אתו גלויות, אם כי יצער אותו… כשנקראתי חזרה משדה-בוקר לאחר התקרית המצרית והתפטרות לבון, החלטתי בלבי לא לחקור איך קרה הדבר”.

ממשיך בן-גוריון לרשום ביומנו: “ראיתי רק המסקנות של אולשן-דורי שאינן מאשימות לא את לבון ולא את בנימין וגם אינן מזכות אותם, באופן שנשאר צל על שניהם… ואם כי לא מצאתי כל פגם בעבודתו הצבאית של גיבלי, איני יכול להעלותו לדרגת אלוף, כי זה עלול להתפרש, כי האשם הוא לבון ורק לבון… לא רצוי שיישאר עוד זמן רב כמ”מ אלוף פיקוד המרכז והתפקיד של נספח בלונדון יש לו עכשיו חשיבות רבה, כי הוטבו יחסינו עם אנגליה לאחר המהפכה בעיראק וחשוב לחזק מעמדנו בצבא הבריטי".

“גיבלי היה מדוכא”, מציין בן-גוריון. “אינו יודע בעצמו שום אשמה וביקש לתת לו שהות של שבוע לתת לי תשובה”.

ב-3 במרס 1960 רושם בן-גוריון ביומנו: “גיבלי יוצא ללונדון כנספח צבאי ובא להיפרד. התרעומת שלו ודאי לא שככה, אבל לא ניכרה עוד בדיבורו ובהתנהגותו”.

כך לקה גיבלי במשך כל השנים עקב צל החשד שהוטל עליו על-ידי מסקנת “התיקו” של ועדת אולשן. ואילו כלפי לבון נהג בן-גוריון כאל “אדם פצוע”, שאין להקפיד עמו, גם כאשר הוא יוצא מגדרו ומשמיע דברים שלא היו נסלחים לאדם אחר.

חודשיים לאחר-מכן, ב-5 במאי 1960, כאשר הגיש לבון את רישום עדותו של יוסי הראל לבן-גוריון, ניגש חב"ד לחקירת הטענות בו-ביום והשתדל להביאה לסיום מהיר ככל האפשר.

חב“ד נוכח מיד, כי העדות של יוסי הראל היא עדות שמיעה בלבד (ולא כטענתו של לבון, כי בידיו עדות של קצין שהיה מעורב במישרין במעשי הזיוף). בהמשך החקירה נוכח חב”ד שלא נמצא יסוד עובדתי לעדות השמיעה ושלא נמצא קשר בין האשמת הזיופים לבין טענותיו של פנחס לבון בשאלת “העסק הביש”. אף-על-פי-כן מחליט חב"ד לנהוג לפנים משורת-הדין ואינו מציין במסקנותיו את ההסתייגויות הללו, שהיה בהן כדי להוציא את הרוח ממפרשיו של פנחס לבון.

גישתו של חב"ד יש בה כדי להמחיש ולהבליט עד כמה יצאו בן-גוריון ועוזריו מגדרם כדי לפייס ולרצות את “האיש הפצוע והזועם” בגבולות החוק וההגינות האישית. האשליה שאפשר למלא את רצונו של לבון ולמנוע “התפוצצות” ביחסים אתו — אשליה זאת נגוזה באיחור גורלי, כאשר לא היה אפשר עוד לכלוא את הסופה.

כאשר מינה בן-גוריון את ועדת כהן, הוא הטיל עליה לחקור רק את ההאשמות נגד שני קצינים בצה“ל. הגבלה זאת שימשה, כאמור, בידי חסידיו של לבון קרן לנגח את בן-גוריון: מדוע לא הטיל על הועדה לחקור את כל השאלה “מי נתן את ההוראה”, לפחות כשאלה נוספת בדומה לזאת שהוא הציג לאחר מכן ליועץ המשפטי לממשלה: האם נתגלו מימצאים חדשים השופכים אור חדש על השאלה מי נתן את ההוראה ל”עסק הביש"?

כך נוצר, כמתואר לעיל, אחד הפאראדוכסים הגדולים של “הפרשה”. הגבלת החקירה היתה המעשה המועיל ביותר לתמרוניו של פנחס לבון והמחליש ביותר את עמדתו העקרונית של בן-גוריון. היא איפשרה ללבון להתחמק מחקירה ולהאשים את בן-גוריון בהתחמקות מטיהור, והיא גם הגבילה את יכולתו של בנימין גיבלי להתגונן מפני ההאשמות שהוטלו עליו.

כאשר נפגש לבון עם בן-גוריון ב-26 בספטמבר ותבע ממנו לטהרו, אמר לו בן-גוריון וחזר והכריז לאחר מכן בפומבי כמה פעמים (הודעה לעתונות והודעה בועדת החוץ והבטחון ביום 2.10.60): “איני רואה זכות לעצמי ‘לטהר’ את שמו של מישהו; אם יש משהו או מישהו הזקוק לטיהור, רק בית-המשפט זכאי ומוסמך לעשות זאת”.

בן-גוריון הדגיש עקרון אלמנטרי, אשר בלי להביא בחשבון את סערת היצרים שהתלקחה אז, קשה להבין איך אפשר היה לערער עליו:

“לקצינים הנחקרים צריכים לתת את כל האפשרות להוכיח צדקתם; זוהי הזכות האלמנטרית של כל אדם, אפילו של פושע, כלפי ההגינות והצדק כל האנשים שווים. כשר בטחון לא אסבול, שבצה”ל ישרת קצין שאין ידיו נקיות, אבל גם לא אסבול שיעמידו קצין לעמוד הקלון בלי הוכחות ובלי משפט".

עקרון זה הופר — ולרעתו של בנימין גיבלי דווקא. חקירתו של חיים בן-דוד ומינוי ועדת כהן נעשו מתוך היענות ללבון. משהסכים בן-גוריון — לפי המלצת איסר — לתלוש מעשה אחד מתוך שרשרת של מעשים ולהתעלם ממה שהיה לפניו ולאחריו, הוא סייע בבלי-דעת ללבון במלאכת טשטוש האמת.

שאלת זיופי המסמכים וההדחה לעדות שקר היתה חלק מן השאלה “מי נתן את ההוראה” ומכל המסכת של טעויות וחריגות והתכחשות למתן הוראות מצד פנחס לבון במשך כהונתו כשר הבטחון. מלכתחילה צריך היה להניח, כי גם אם נעשו זיופים מצד גיבלי היה זה בגדר מעשה אחד מתוך רבים בהסתבכות ממושכת של חילופי האשמות. מעשה כזה אם נעשה, היה יכול להיות אקט של תגובה והתגוננות מפני עלילת שקר. בבחינת “שקר נלחם בשקר”. ואסור היה להוציא אפשרות כזאת מכלל חשבון.

כתב-המינוי של “ועדת כהן” הגביל מאוד את יכולתו של בנימין גיבלי להתגונן מפני האשמת לבון, תוך הסברת כל הרקע, ולא נותרה לו, לדבריו, דרך אלא להכחיש את כל ההאשמות ולא לשתף פעולה עם ועדת החקירה הצבאית.

ריכוז כל המסמכים והרחבת היקף החקירה היו תנאי לגילוי האמת על כל חלקיה וסעיפיה. אולם משהוגבל נושא החקירה, נמנע גם ריכוזם של כל המסמכים והנתונים הדרושים להבהרת התעלומה.

כאשר ביקש גיבלי לאפשר לו או לסניגורו לעיין בארכיון צה“ל ובארכיון אמ”ן, כדי למצוא את המסמכים שיאפשרו לו להוכיח את צדקתו, דחתה הרשות המוסמכת את הבקשה. ואילו שר הבטחון לשעבר, פנחס לבון, נטל אתו בלכתו את כל המסמכים שהיו דרושים לו ואף קיבל מאיסר ומלשכת שר הבטחון מסמכים נוספים ככל שדרש, גם לאחר פרוץ “הפרשה” (הוא אף ניפנף באיום ב“תיק סודי” שישנו ברשותו). אין בכל אלה כדי להצדיק את התנהגותו של בנימין גיבלי במהלך “הפרשה” ובעיקר לא את נסיגתו הסופית מהדרישה למינוי ועדת חקירה, כפי שיתואר להלן, אבל יש בכך כדי להסביר אותה.

מתוך היענות ללחצו של פנחס לבון נעשה עוול לבנימין גיבלי. בעמדתו העקרונית הגן בן-גוריון על זכות ההתגוננות של גיבלי, אך למעשה לא ניתנה לגיבלי אפשרות שווה ומלאה להפעיל את זכותו.

 

שרשרת של שיבושים    🔗

בכתב-המינוי של ועדת כהן קבע הרמטכ“ל (בסעיף 5), כי “הועדה תחל עבודתה על-ידי בדיקת חומר ועדת החקירה של ועדת אולשן, פסק-דינו של אלעד ותקבל דו”ח על חקירותיה של ועדת עמיעד”.

שיבוש ראשון חל בקשר ל“חומר ועדת החקירה של ועדת אולשן”. חומר זה כלל:

1. כתב-מינוי של ראש הממשלה דאז, משה שרת;

2. סטנוגרמה של שתי הופעותיו של שר הבטחון דאז, פנחס לבון;

3. רישום של כל יתר העדויות בכתב-ידו של שמאי כהנא;

4. מסמכים שהגישו העדים לחיזוק עדותם;

5. מסמכים שהוגשו לועדה על-ידי לבון ועל-ידי גיבלי כחומר רקע בנוגע ל“עסק הביש”;

6. רישום שיקוליהם של חברי הועדה;

7. מסקנות הועדה.

חומר זה, שהכיל עשרות מסמכים של מאות דפים, נמסר לאחר סיום עבודת הועדה לפקדון במשרד החוץ, בעת שכיהן משה שרת גם כראש ממשלה. בלשכת שר הבטחון נשארו רק מסמכים ספורים שהדפיס פנחס לבון בסטנסיל ערב סיום תפקידו. אחד המסמכים המודפסים הללו היה “מסקנות ועדת אולשן-דורי”. בלשכת שר הבטחון בתל-אביב לא היה ידוע כלל בעת פרוץ “הפרשה” היכן נמצא כל חומר העדויות של ועדת אולשן.

כאשר פנתה ועדת כהן אל לשכת שר הבטחון וביקשה את “החומר של ועדת אולשן”, היא מקבלת ב-20 בספטמבר 1960 רק את מסקנות הועדה. משום-מה אין ועדת כהן תובעת את חומר העדויות וכל יתר הנספחים שהוגשו לועדת אולשן-דורי. ועדת כהן לא ראתה חומר זה מתחילת עבודתה ועד סופה ומכך נבעו רבות מטעויותיה ומסקנותיה הלא-נכונות.

השיבוש השני שחל בביצוע כתב-המינוי של הרמטכ“ל היה בקשר לאי-קבלת דו”ח מלא על חקירותיה ומימצאיה של ועדת עמיעד. ועדה זאת מונתה בחודש פברואר 1958 ופעלה ברציפות עד תחילת משפטו של אלעד בחודש יולי 1959.

במהלך עבודתה ריכזה ועדת עמיעד חומר רב הקשור במעשי “העסק הביש”. ברשותה נמצאו, או היו צריכים להימצא, המאגרים העיקריים של מסמכים שהיו טמונים בהם המפתחות לפיענוח התעלומה: תיקים מארכיון היחידה (131) ומסמכי ועדת אולשן-דורי. בלי מאגרים אלה של מסמכים לא היה אפשר לבדוק ולברר:

— מה היו ההוראות שניתנו בפאריס?

— מה דווח עליהן מיד לאחר מעשה על-ידי בנצור ואלעד ליחידה 131 ולמפקדיה השונים?

— מתי הועברו ההוראות ויתר המברקים ב“קול ישראל” ובאלחוט?

— מה דיווח אלעד למפקדיו על המפולת ועל המאסרים מן הרגע הראשון?

— האם נעלמו מסמכים והאם זויפו מסמכים בקשר לעדויות שניתנו בועדת אולשן-דורי?

בלי להתעמק במאגרי המסמכים הללו לא היה אפשר לשחזר את מהלך ההוראות, הפעולות והדיווחים בקשר ל“עסק הביש” ולא היה אפשר לתת תשובה על שתי השאלות שהוצגו לפני ועדת כהן. בתוך המאגרים הללו נמצאו שניים מהמסמכים שועדת כהן קבעה, כי הם נעלמו וגם מסמכים אחרים שהיו רלבנטיים לא פחות לשאלות שנשאלו.

ועדת כהן ציוותה על חיפושים מדוקדקים וקפדניים אחר מסמכים אלה. המסמכים הנעלמים נמצאו ברשותה של ועדת עמיעד, וביתר דיוק: בסמכותו של מי שמינה אותה ושאליו היא היתה כפופה — ראש המוסד איסר הראל.

ועוד. ועדת עמיעד חקרה את בנצור כמה פעמים. פרשת הדו“ח הכוזב של בנצור (ב-5 באוקטובר) היתה ידועה לה. בנצור הסביר ליו”ר הועדה את המעשה שעשה, שינוי מכוון של הדו"ח הראשון מ-1 באוגוסט. ועדת עמיעד קיבלה את ההסבר שלו כנכון. אחד מחברי הועדה, שהיה החוקר הראשי שלה, אמר לבנימין גיבלי, כאשר נחקר על-ידה ביום 5.6.58: “לנו ברור למעלה מכל ספק, שמוטקה (בנצור) עשה זאת ביודעין כדי להתפאר” (לפי רישומי ועדת עמיעד). מסקנה זו, שהתקבלה לאחר חקירה ממושכת, היתה הפוכה למסקנה שאליה הגיעה ועדת כהן באותה שאלה.

שניים מתוך שלושה חברי ועדת עמיעד העידו לפני ועדת כהן ואף העבירו לה קטעים מן העדויות שהושמעו לפניה. גם ראש “המוסד” איסר הראל העיד לפני ועדת כהן. עובד “המוסד” (הכפוף לאיסר) שימש מזכיר ועדת עמיעד וריכז בידיו את כל המסמכים של הועדה. הוא הועמד לרשות ועדת כהן והשתתף בישיבה הראשונה שלה. מדוע לא הפנה את תשומת-לבה למסמכים הדרושים?

כאשר הורכבה ועדת כהן ביקש בן-דוד מאיסר, שנציג שירות הבטחון ישמש כאחד מחברי הועדה. נציג זה היה הרפרנט העיקרי לפרשת אלעד. אולם איסר דחה את בקשת חב"ד. אילו היה איש זה נוטל חלק פעיל בדיוני ועדת כהן יכול היה לפקוח את עיניה ולמנוע את פקעת הטעויות שהסתבכה בה.

כל מי שסר למשמעותו של איסר — ובכלל זה חברי ועדת עמיעד והחוקרים שעמדו לרשותה — היה חסכן מאוד במלים בהופעותיו לפני ועדת כהן. מצד אחד גרס איסר שיש להפריד בין החקירה הבטחונית הסודית נגד מי שנאשם בריגול ובבגידה לבין פולמוס “הפרשה”, שנשא אז אופי מפלגתי ואישי; מצד שני נטל איסר לעצמו את הסמכות להעביר חומר מסונן באורח סלקטיבי ממשפט אלעד לועדת כהן, לפנחס לבון ואף לחברי ועדת החוץ והבטחון של הכנסת (פרט אחרון זה בהתנהגותו של איסר הראל הדהים אפילו את חברי “ועדת השבעה”, כפי שיתואר להלן).

איסר היה היוזם של מינוי ועדת כהן. הוא עורר את הנושא באוזני הרמטכ"ל חיים לסקוב ובאוזני שר הבטחון דוד בן-גוריון, ואף גרס שיש להפריד בין החקירה של זיוף מסמכים והעלמת מסמכים ועדויות שקר לבין החקירה של ועדת אולשן-דורי (“מי נתן את ההוראה”). מתפקידו היה לסייע להצלחתה ולדאוג שתקבל את כל החומר והידע הדרושים לה. אבל לא כך היה.

המינוי המגביל של נושאי חקירתה של ועדת כהן, הדיווח המשובש והחלקי של ועדת עמיעד, שגילה טפח וכיסה טפחיים, וה“תאונה” בענין מסמכי ועדת אולשן-דורי — חברו יחדיו.

כך קרה, שועדת כהן איבדה את דרכה ביער “העסק הביש”, ומרוב עצים ראתה רק קצת ספיחים; כך נמנע פעם נוספת גילוי האמת בכל חקירות “הפרשה” שנערכו בשנת 1960; וכך נוספה עוד טעות לשרשרת הטעויות של “הפרשה”.

 

טעויותיה של ועדת כהן    🔗

כאשר באה ועדת כהן לקבוע אם היתה “הדחה לעדות שקר” לפני ועדת אולשן, הקדימה ועדת כהן ושאלה אם העדות שנתן אלעד לפני ועדת אולשן היתה “עדות שקר” אם לאו. ועדת כהן קבעה קודם כל כעובדה, שהיתה “הדחה”, היינו בנצור עשה בסתר שני מעשים (שליחת “השליח” לפאריס ופגישה עם אלעד בנמל-התעופה בלוד) כדי להשפיע על עדותו של אלעד לפני ועדת אולשן. אולם ועדת כהן הניחה, כי העובדה ששני מעשים אלה נעשו בסתר אין בה כשלעצמה כדי להוכיח כי היתה זאת “הדחה לעדות שקר”. שהרי ההסתרה היתה מכוונת כלפי הרמטכ“ל, שאסר על כל מגע מוקדם עם אלעד לפני שהוא עצמו יפגוש אותו. לכן הניחה ועדת כהן, ש”ההדחה" היתה יכולה להיות מכוונת “לריענון הזכרון” או “להבטחת עדות אמת” לפני ועדת אולשן.

לשם כך שאלה ועדת כהן את עצמה מה היו ההוראות שנתן בנצור לאלעד בפאריס והעמידה זו מול זו את גירסת בנצור ואת גירסת אלעד (במשפטו). בנצור טען, שההוראות בפאריס היו הוראות קשר, התארגנות וכוננות בלבד. ואילו אלעד טען, שהיו אלה הוראות לביצוע מידי. אם גירסת אלעד נכונה, הרי שעדותו לפני ועדת אולשן היתה עדות שקר, ו“ההדחה” היתה “הדחה לעדות שקר”; ואם גירסת בנצור היא הנכונה, הרי שמבחינתו הסובייקטיבית, לפחות, לא היתה “ההדחה” בגדר הדחה לעדות שקר.

כדי לבחור בין שתי הגירסאות הסותרות חיפשה ועדת כהן אחרי ראיות לגבי השאלה המהותית: מה היו ההוראות שנתן בנצור לאלעד בפאריס בסוף חודש מאי 1954?

כראיות לכך שימשו לועדת כהן הדו“ח של בנצור מ-5 באוקטובר 1954, מצד אחד, ודו”ח אחר, מוקדם יותר, שהיה בו לדברי בנצור כדי לסתור דו"ח זה, מצד שני. קבעה הועדה:

“בנצור אמר לנו, שדיווח על שיחתו עם אלעד מיד לאחר המעשה ושסיכומו חייב להימצא עוד בתיקי אמ”ן. בסיכום זה היה לטענתו משום דיווח מידי ומדויק ומשום ראיה מהימנה לסתור את הדו"ח המאוחר יותר (הכוונה לדו"ח מיום 5.10.54 — ח.א.). דא עקא, שסיכום כזה אינו בנמצא.

“ציווינו על חיפושים קפדניים ומדוקדקים בארכיון אמ”ן ובתיקית ראש אמ“ן ובארכיון היחידה 131 והעלינו חרס בידינו. עוד נדבר בהדבק אחר על מסמכים שנעלמו מן הגניזות ההן. לגבי סיכום הפגישה עם אלעד, לא זו בלבד שבנצור אינו יכול להישען על דו”ח שלא הוצג לפנינו, אלא עצם היעלמו של דו“ח כזה אומר דרשני ומצדיק הסקת מסקנות”.

ועדת כהן לא חיפשה, בטעות, בין המסמכים שהיו בגניזת ועדת אולשן. לעומת זאת היא ניסתה לחפש בארכיון של יחידה 131 שהיה ברשות ועדת עמיעד, אבל לרב-סרן שערך חיפושים אלה לפי הוראת הועדה לא ניתנה גישה לארכיון זה, כפי שהוא עצמו העיד לפניה.

מבחינה זאת ניתן לומר, כי “הדו”ח על חקירותיה של ועדת עמיעד“, כפי שהורה הרמטכ”ל לתת בכתב-המינוי של ועדת כהן, לא היה מלא. המסמכים שהיו ברשותה של ועדת עמיעד (ובכללם כל תיקי היחידה 131) לא הורשו להיבדק על-ידי קצין אמ"ן, שנצטווה לבדוק אותם על-ידי ועדת כהן.

אילו היתה ועדת כהן מעיינת במסמכי ועדת אולשן, היתה מגלה את הדו“ח של בנצור מיום 1 באוגוסט 1954. בדו”ח מוקדם ומידי זה מפרט בנצור את הוראות הקשר, והכוננות שנתן לאלעד בפאריס. הוראות אלה מתאשרות על-ידי חליפת מכתבים ישירה שניהל סגנו של בנצור עם אלעד לאחר פגישת אלעד עם בנצור בפאריס ולפני שיצא אלעד למצרים.

התכתבות זאת (ביוני 1954), שנמצאה בארכיון יחידה 131, נערכה כאשר בנצור היה עדיין בחו"ל (הוא חזר לארץ בסוף יוני). בהתאם להתכתבות ישירה זאת עשה הסגן את כל סידורי הקשר שאכן הופעלו לאחר מכן (כאמור לעיל, יכול היה בנצור להתייחס גם אל מסמך אחר שמסר לפנחס לבון, כשנחקר על-ידו במקביל לחקירותיה של ועדת אולשן-דורי ביום 7.1.55. היה זה מכתב שבנצור כתב לגיבלי מפאריס מיד לאחר הפגישה עם אלעד, ובה דיווח בנצור על הסידורים שנקבעו אתו. מכתב זה נשאר בידי פנחס לבון ולא הוגש לועדת אולשן-דורי, ויש אפשרות שבתיקיו של לבון נשאר אחד משלושת “המסמכים הנעלמים”).

הדו“ח של בנצור מ-1 באוגוסט מוכיח, שהדו”ח שהוא עצמו כתב כחודשיים שלאחר מכן (ב-5 באוקטובר) היה דו“ח מסולף במתכוון. בנצור הגיש את הדו”ח הראשון לועדת אולשן והודה לפניה בסילוף הדו"ח, ועל הודאתו זאת הוא חזר לפני ועדת כהן, בעדות בשבועה.

גם ועדת עמיעד הגיעה למסקנה שהדו“ח השני (מ-5.10) הוא דו”ח כוזב. כאשר נחקר בנימין גיבלי בועדת עמיעד ב-5.6.58, אומר לו אחד החוקרים:

“בקשר לדו”ח של מוטקה (הכוונה לדו"ח של 5.10), אני מבין שפה יש שתי אפשרויות: מוטקה הגיש דו“ח לרמטכ”ל. הדו“ח הזה הכיל פעולות שבוצעו לפני התאריך שניתנה, כביכול, ההוראה (הפעולות הראשונות). יש שתי אפשרויות: או שעשה זאת ביודעין כדי להטעות, או בטעות. לנו ברור למעלה מכל ספק, שעשה זאת ביודעין. מוטקה חתם על הדו”ח ומוטקה כלל פעולות, שהיו לפני התאריך של מתן הפקודה על פעולות. לנו ברור, שעשה זאת ביודעין, מתוך רצון להתפאר, או לא רצה שיחשבו שבגלל פעולה אחת שלא הצליחה נכשלו כל האנשים. אני מתאר לי שהצליח גם אותך לרמות".

כלומר, ועדת עמיעד לא גרסה שההוראות בפאריס היו הוראות לביצוע ושהפעולות הראשונות נבעו מהוראות אלה. ועדת כהן לא ידעה כל זאת וחשבה בטעות שרק לפניה מסתייג בנצור בפעם הראשונה מן הדו"ח של 5.10.

טעות נוספת טועה ועדת כהן כאשר היא שואלת להלן, מדוע לא תיקן גיבלי את הדו"ח הזה ומדוע השאירו כנתינתו:

“דו”ח רשמי זה שנמסר למ“מ ראש אמ”ן בעת היות גיבלי בחו“ל ושהובא לידיעתו של גיבלי עם שובו ארצה, נשאר מאז ועד היום הזה ללא כל תיקון ושינוי. אילו היה נמצא בו פגם, או טעות או אי-דיוק ולא כל שכן סילוף מכוון, תהא אשר תהא מטרתו — לא היו משאירים אותו בעינו ככתבו וכלשונו. משהשאירוהו בעינו כביום הינתנו, בל יתפלאו אם מוצאים בו ראיה לסתור גירסה הפוכה שנשמעה בראשונה זמן רב לאחר-מכן”.

 

טעות במימצא העיקרי    🔗

אילו היתה ועדת כהן מעיינת במסמכי ועדת אולשן היתה מוצאת, כי גיבלי הסתייג מדו“ח בנצור ב-1 בנובמבר 1954, בדו”ח מילואים שהגיש לרמטכ“ל זמן קצר לאחר שראה בפעם הראשונה את דו”ח בנצור מה-5.10, וכן בהודעתו בישיבת מטכ“ל מאותו יום (1.11.54). בשני דיווחים אלה של גיבלי סתר ראש אמ”ן את הדו"ח הקודם ברוב פרטיו וקבע בלשון מפורשת מה היתה ההוראה שנתן לבנצור ב-16.7.54 להפעלת היחידה במצרים. אז הוחלט לסלק מיד את בנצור מתפקידו, ויוסי הראל הוזמן מיד לארץ כדי להחליפו כמתואר לעיל.

גם בקביעתה לגבי יתר שני “המסמכים הנעלמים” נפלה טעות לפני ועדת כהן. מסמך אחד הריהו “דו”ח פייר“, שנכתב בידי אלעד באוגוסט 1954 ושהוגש לועדת אולשן ונמצא כל הזמן בין מסמכיה (תצלומו מופיע בספר זה). לגבי דו”ח זה טען אלעד שהוא מזויף, היינו שהוא הודפס מחדש בינואר 1955 בשינוי תוכנו ובשינוי תאריכים שהיו כלולים בו.

טענה זאת לא נבדקה על-ידי ועדת כהן, משום שהיא קבעה שהדו“ח נעלם. גם אם הטענה של אלעד נכונה, אין בה כדי ללמד דבר על בנצור או על גיבלי, על ההוראות שנתנו או לא נתנו לגבי הפעולות הראשונות. יש בה כדי להעיד שאלעד דאג לכך שיהיה תיאום בין עדותו בעל-פה ובכתב לגבי הפעולות הראשונות, ויתכן שהוא כתב ושינה את הדו”ח שלו כמה פעמים כדי שיתאים לעדותו בעל-פה. בדו"ח “פייר” הקיים נקבע, כי הפעולות הראשונות לא בוצעו בידי אנשינו והוא עלה בקנה-אחד עם הגירסה שמסר אלעד בעל-פה בועדת אולשן.

“המסמך הנעלם” השלישי הוא “דו”ח שיחות הסיכום“, שלא הגיע לכלל קיום כדו”ח או כמסמך מסודר. לאחרונה ראוהו עדים כרשימות בכתב-ידה של המזכירה דליה, שנדפסו בחלקן לאחר-מכן ונשארו במצב זה כמה חודשים, עד לסיום עבודתה בלשכת ראש אמ“ן (ראה בפרק “ספיחי העסק הביש”). ועדת כהן טעתה גם כאשר חשבה ששיחות הסיכום נערכו זמן קצר לאחר כתיבת הדו”ח של ה-5.10. שיחות הסיכום נערכו, כאמור, בסוף חודש ינואר 1955, לאחר הגשת מסקנות ועדת אולשן, וממילא לא יכלו להשפיע על מסקנות אלה שנקבעו קודם לכן ולא יכלו להיות בחזקת עדות שקר לפני ועדת אולשן.

לאחר כל טעויותיה לא ייפלא שועדת כהן טעתה במימצא העיקרי שלה:

“המסקנה הבלתי-נמנעת היא, שההוראות שנתן בנצור לאלעד בסוף מאי 1954 לא היו הוראות קשר בלבד ושהפעולות המדוברות בהן אמנם בוצעו על-ידי אנשינו… הדו”ח מיום 5.10.54 מוכיח, כי בנצור לא השלה את עצמו בדבר משמעותן האפשרית או ההכרחית של הוראותיו לאלעד וכי ראה בפעולות שלמעשה בוצעו תוצאתן הטבעית והמובנת של הוראות אלה… בנסיבות אלה היה במתן האזהרה לאלעד שלא ישעה להצעה להעיד כאילו קיבל הוראה לפעול וכאילו הפעולות נעשו על-ידי אנשינו, משום הדחה לשקר הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינתם הסובייקטיבית של גיבלי ובנצור. האזהרה ניתנה לאחר שגיבלי קרא את הדו“ח של בנצור מיום 5.10.54 והטענה שאזהרה זו לא באה אלא להבטיח מתן עדות אמת אינה מתיישבת עם תוכן דו”ח זה".

ועדת כהן טעתה כאמור כאשר קבעה, כי הדו“ח הכוזב אינו כוזב וכי גיבלי לא תיקן את הדו”ח הכוזב. אין גם יסוד לקביעת הועדה, שגיבלי ניער את חוצנו “ממעשה פקודיו שנעשה, ללא ספק, מתוך תיאום אתו או לפי הוראותיו המפורשות”. עובדה היא, שגם בנצור וגם “השליח” אינם טוענים זאת כלפי גיבלי, אף-על-פי שבכך היו מקילים על עצמם. רק אלעד מאשים את גיבלי בהדחה לעדות שקר. אבל סיפורו העובדתי של אלעד בדבר השתתפות גיבלי במעמד ההדחה הוכחש בפי שני אנשים שנטלו, כביכול, חלק במעמד ההדחה — האחד, אברהם דר והאחר, מי שהיה כביכול המוביל אל הפגישה. שני אלה הכחישו את סיפורו של אלעד ביחס לפגישה עם גיבלי ומניעיו של אלעד לשקר בנקודה זו בולטים לעין.

ועדת כהן לא ידעה כי היה זה בנצור שנהג שלא כשורה כלפי גיבלי ויחס לו דברים שלא אמר ולא עשה, ואילו גיבלי ניער את חוצנו ממנו מיד ולא כעבור כמה שנים. גם אם ידע גיבלי על כל פרטי מעשה ההדחה של בנצור, הרי שמבחינתו הסובייקטיבית היה זה בגדר הדחה לתיקון עדות שקר ולא הדחה לעדות שקר.

העובדה שאלעד לא מיהר לחזור ארצה לאחר שנשלחו אליו מברקים אחדים, יש בה כדי לסייע לגירסתו של גיבלי, שראה את השליחות של “השליח” כמיועדת להבטיח את הבאתו של אלעד.

סוף טעויותיה של ועדת כהן נעוץ בתחילת עבודתה. היתה זאת טעות-אב שלא דאגה לעיין בחומר העדויות של ועדת אולשן ולקבל דין וחשבון מלא ומפורט מועדת עמיעד. וכך היא טעתה בקביעת עיקר המימצאים העובדתיים הכלולים במסקנותיה. לאור המימצאים הנכונים שלא היו ידועים לה היתה ועדת כהן חייבת להגיע למסקנה הפוכה לפי הקריטריון שקבעה: ההוראות של בנצור היו הוראות קשר וכוננות בלבד ולא הוראות ביצוע. ההדחה היתה לתיקון עדות שקר ולא לעדות שקר.

התשובה החיובית שנתנה ועדת כהן על השאלה הראשונה שנשאלה — אם היתה עדות שקר והדחה לעדות שקר — היתה בלתי-נכונה. לעומת זאת השיבה ועדת כהן תשובה שלילית נכונה על השאלה השניה שנשאלה — אם נעשו שינויים במסמכים של אמ"ן בקשר לחקירת ועדת אולשן-דורי:

“אנחנו הגענו למסקנה שאותם הזיופים שנטענו לפנינו… לא הוכחו. ואנחנו שוכנענו שהחשדות בענין זה לא היו מבוססים די הצורך (פרט לענין אחד הטעון בדיקה)”.

ועדת כהן ביטלה את תוצאות בדיקתו של חב“ד בדבר זיופים באחת ממחלקות אמ”ן. הועדה סמכה את ידיה על קביעת המומחה לזיהוי פלילי, כי העתק מכתבו של בנימין גיבלי אל הרמטכ"ל ב-19 ביולי 1954 לא זויף (על בדיקותיה של ועדת כהן בנושא הזיופים ראה בפרק “ספיחי העסק הביש”).

מסקנות אלה בענין הזיופים היו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. ההאשמות הכוללניות על זיופים, העלמת מסמכים ועדויות שקר היו מיקשה אחת וכבר היכו שורשים כה עמוקים בתודעת הציבור, עד שלא היה אפשר לעקור אותם.

 

טעויותיו של האוזנר    🔗

את מסקנות ועדת כהן העביר ראש הממשלה (ב-18.10.60) לחוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר בצירוף שלוש שאלות:

1. האם יש במסקנות של ועדת כהן ובעדות שנמסרה לפניה יסוד להעמיד מישהו למשפט על זיוף, עדות שקר או חטא אחר נגד חוקי ישראל?

2. האם יש מסקנה כלשהי מהחקירה והמסקנות של ועדת כהן לגבי השאלה: מי נתן הוראות ל“עסק הביש”, או שכל החקירה לפני ועדת כהן לא התייחסה כלל ל“עסק הביש”?

3. האם הוברר בחקירה זו שנעשה איזה זיוף בקשר ל“עסק הביש”?

בתשובתו לראש הממשלה (ב-21.10.60) מנה האוזנר את המימצאים העובדתיים

שועדת כהן הגיעה אליהם, ולאחר-מכן הוא משיב:

1. אין מקום לפתוח בחקירה או להעמיד איש לדין עקב מסקנות ועדת כהן.

2. חקירת ועדת כהן לא התייחסה במישרין לחקירת ה“עסק הביש”.

3. לא הוברר בחקירות של ועדת כהן, כי נעשה איזה זיוף בקשר ל“עסק הביש”, אך יש להשלים את החקירות.

חוות-דעתו של האוזנר היתה מוטעית מעיקרה. שתי התשובות הראשונות עומדות בסתירה למימצאים העובדתיים של ועדת כהן, כפי שמונה אותם האוזנר. אחד המימצאים העיקריים של ועדת כהן הוא, שבנצור נתן בפאריס הוראות לביצוע מידי. בכך יש תשובה ישירה על השאלה מי נתן הוראות ל“עסק הביש”, וממילא תשובה חיובית ישירה על השאלה השניה של ראש הממשלה.

אם בנצור נתן בפאריס הוראות לביצוע מידי, הרי אפשר להעמידו לדין על עדות שקר בשבועה לפני ועדת כהן, וממילא תשובה חיובית על השאלה הראשונה של ראש הממשלה. שהרי האוזנר מונה שלושה שקרים של בנצור: שניים בנוגע למעשי ההדחה (“שליחות השליח לפאריס” ו“הפגישה עם אלעד בנמל התעופה”) ושלישי בנוגע למהות ההוראות שנתן בפאריס (הוראות קשר וכוננות או הוראות ביצוע). בעדותו האחרונה הודה בנצור רק בשני השקרים הראשונים ואילו לגבי השקר השלישי, שהוא העיקרי מבחינתה של ועדת כהן, לא רק שבנצור לא הודה, אלא חזר עליו ביתר תוקף גם בעדותו האחרונה.

ועדת כהן קבעה, כי בנצור נשבע לשקר לפניה ולפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, אך הוסיפה כי היא נוטה לחשוב “שטיפשותו ולא רשעותו הביאתו לידי כך”. ועדת כהן לא פירטה במה נשבע בנצור לשקר, אבל נוכח שאלותיו הנוספות והמפורטות יותר של ראש הממשלה “מי נתן הוראות לעסק הביש” חייב היה האוזנר לציין את האפשרות להעמיד לדין את בנצור באשמת עדות שקר בשבועה בנוגע לאחריותו הוא ל“עסק הביש”.

האוזנר יכול היה להוסיף ולומר, כי לפי מימצאי ועדת כהן ניתנה רק תשובה חלקית על השאלה “מי נתן הוראות לעסק הביש?”. הועדה קבעה, שבנצור נתן הוראת ביצוע לאלעד בפאריס. אם הדבר נעשה בידיעת גיבלי ובאישורו יש בכך כדי לקבוע שגיבלי נתן את ההוראה שניתנה בפאריס, ועל כן יש לחקור את גיבלי בנושא זה, אף-על-פי, שהשאלה “מי נתן את ההוראה” לא נכללה מלכתחילה במפורש בשאלות שהוצגו לועדת כהן.

לפי מסקנות ועדת כהן היה מקום להעמיד לדין את בנצור ואולי גם את גיבלי, או למנות ועדת חקירה משפטית שתבדוק אם יש מקום להעמיד את שניהם לדין על עדות שקר בשבועה בנוגע למתן ההוראה ל“עסק הביש”. במשפט או בחקירה כזאת היתה יכולה לעלות הטענה של גיבלי, שהוא קיבל מלבון הוראה אחרת, נוספת, ב-16 ביולי 1954 — בין אם נתן בנצור הוראה לאלעד בפאריס בסוף מאי בין אם לאו.

אפשרות זאת של משפט או של ועדת חקירה משפטית, או פתח לאפשרות כזאת, נוצרו על-ידי מסקנות ועדת כהן, אבל הם נחסמו על-ידי חוות-הדעת המוטעית של גדעון האוזנר, אלא שלא רק האוזנר חסם את הדרך. האוזנר רק סייע לחסימה העיקרית שהתרחשה באותה עת במישור הפוליטי על-ידי הסערה האדירה שהצליח פנחס לבון לחולל בועדת החוץ והבטחון של הכנסת.

 

12: “ריהביליטאציה של פחד וחשבון”    🔗

היתה זאת מערכה שפנחס לבון התכונן אליה במשך שנים ארוכות ולקראתה הוא השחיז את כליו. היתה זאת הסתערות-רבתי על דעת-הקהל והעתונות באמצעות ועדה פרלמנטרית שדיוניה היו סודיים, כביכול, ואשר לקראת כל ישיבה שלה ולאחריה הודלף לעתונות זרם של סנסציות מרעישות, שאחת האפילה על רעותה בחדש, במדהים ובמזעזע שבה.

באמצעות ועדת החוץ והבטחון של הכנסת פרץ לבון אל מחוץ למסגרת המגבילה של מוסדות מפלגתו והיכה אותם בשיתוק ובתדהמה. באמצעות ועדת החוץ והבטחון רצה לבון והצליח, בסופו של חשבון, למנוע כל חקירה שיטתית – משפטית ומשטרתית — של האשמותיו. באמצעות ועדת החוץ והבטחון רצה לבון לאלץ את הממשלה להעניק לו טיהור בלי חקירה, לקבוע שנעשה לו עוול בהתפטרותו (הדחתו) בשנת 1955, ותוך כדי כך להשחיר את פני כל יריביו בלי משפט.

 

“חרושת הזוועות”    🔗

בארבע הופעותיו לפני ועדת החוץ והבטחון באוקטובר 1960 יצא לבון בשורה של האשמות שהיו עד אז ללא-תקדים — לא רק כנגד קצינים שזייפו מסמכים והעידו עדות שקר, לאחר שעשו על דעת עצמם את מעשי “העסק הביש”, אלא גם נגד שמעון פרס ומשה דיין “שקפצו על העגלה”, כדבריו.

היתה זאת מסכת שקרים עזת-מצח, שכבשה את כותרות העתונים והסעירה את דעת-הקהל מקצה עד קצה. היתה זאת רעידת-אדמה פוליטית שלא היתה כמותה עד אז בעוצמתה ובתוצאותיה.

העתונים ידעו לספר על “קשר מתוכנן” להדחת לבון מתפקידו כשר הבטחון; על תככים שנרקמו נגדו והביאו אותו להתפטרותו; על זיופי מסמכים ועדויות כוזבות שנעשו. ולכך נוספו האשמות על “בזבוז מיליונים” במערכת הבטחון ואיומים בפרסום תיק סודי עם חומר חמור נוסף על שפורסם עד אז.

ואלה היו כותרות העתונים על עדותו של לבון:

“לבון מאשים: היה קשר מתוכנן להדיחו. בעדות מזעזעת בפני ועדת החוץ והבטחון הטיל על שני אישים חשובים במערכת הבטחון האשמות בזיוף מסמכים ועדויות כוזבות והוכיח דבריו בתיק מלא מסמכים” (הבוקר — כותרת ראשית).

“לבון מאשים: בוזבזו מיליונים מכספי המדינה, לכן היו דרושים שינויים” (למרחב — כותרת ראשית).

“המערכה שמנהל מר לבון אינה מוגבלת לשני הקצינים הנחשדים כיום בעדות שקר בפני עדת אולשן, אלא בעיקר נגד אלה שהיו ממונים עליהם לפני חמש שנים במערכת הבטחון. באלה חושד מר לבון, כי עמדו מאחורי התככים שנרקמו נגדו והביאו אותו להתפטרותו” (הארץ ).

“לבון: יש בידי תיק נוסף עם ‘חומר חמור’ — לא אשתמש בו כל עוד אוכל ללכת בדרכים כשרות” (הבוקר — כותרת ראשית).

מסכת ההאשמות שפרש פנחס לבון בועדת החוץ והבטחון עוררה זעזוע והלם, מאחר שנשמעה מפי שר הבטחון לשעבר והמזכיר הכללי של ההסתדרות בהווה — אחד האישים המרכזיים במפא"י, וזכתה לאהדתם ולאמונם של מרבית העתונים של עסקני המפלגות ושל מעצבי דעת-הקהל בישראל.

בתגובתם של רוב חברי ועדת החוץ והבטחון, בעיקר אלה שאינם חברי מפא"י, שימשו בערבוביה תדהמה עמוקה ורצון להפיק רווחים מפלגתיים מהופעותיו של לבון.

לועדת החוץ והבטחון לא היתה סמכות חוקית לנהל חקירה בכל הענינים שהשמיע לבון באוזניה. דבר זה הובהר לה מפי יושב-ראש הכנסת קדיש לוז. אך לא רק חוסר סמכות חוקית היה בעוכריה. הנוהל שקבעה לעצמה ושפעלה על-פיו היה כזה שלא היתה יכולה להגיע לחקר האמת גם אילו כל חבריה רצו בכך באמת ובתמים. בארבע הופעותיו של לבון שמעה הועדה סיפור מבולבל ומטעה, הרצוף כולו דילוגים מסחררים מענין לענין ומנושא לנושא, תוך הקדמת המאוחר והשמטת המוקדם.

סיפורו החדש של לבון על “העסק הביש” ועל התנהגותו בשנת 1954 עמד בניגוד לסיפור שהוא עצמו השמיע באוזני ועדת אולשן. מאחר שהיתה בידו הסטנוגרמה של עדותו מאז, אין מנוס מהמסקנה שלבון שיקר במזיד ולא בשוגג.

הפעם היה שמעון פרס לנאשם העיקרי, אף-על-פי שלאמיתו של דבר לא היה לו כל קשר עם “העסק הביש”. האשמותיו של לבון בדבר בזבוזים, כפילויות “אימפריאליזם משקי” והפרת החלטות והוראות שהוא נתן לשמעון פרס, זכו לפחות לתשובה מפי הנוגע בדבר. שמעון פרס בא כשהוא מצויד ב-83 מסמכים ובהם פרוטוקולים של ישיבות, חילופי-מכתבים וסיכומי דיונים בשנת 1954 ולאחריה. מסמכים אלה הבהירו בדייקנות את התאריכים שבהם נידונו והוכרעו, בהשתתפות לבון ובאישורו, כל עניני התעש והרכש, שבשנת 1960 הוא עצמו הגדירם כבזבוז וכפילות ופעולה בניגוד להוראות.

 

המפעל לאופטיקה ומכון הבדק    🔗

אחת הדוגמאות של לבון היה המפעל לאופטיקה, שצה"ל היה הצרכן העיקרי שלו. מנהל המפעל הציע למשרד הבטחון לרכוש אותו משום שהוא יורד לטמיון עקב עזיבת רוב המומחים שעבדו בו. פרס העלה את ההצעה בישיבת מטה שר הבטחון, לבון התנגד והמפעל לא נרכש. רק בשנת 1959, לאחר שהמפעל הידרדר כמעט כליל, נתקבלה ההצעה שהועלתה בשנת 1954, ורק אז רכש שר האוצר (ולא שר הבטחון) 50 אחוז ממניותיו של המפעל. ואילו לבון סיפר לועדת החוץ והבטחון, בניגוד לאמת: “בניגוד להוראה מפורשת לעכב החתימה על חוזה הרכישה, עד לבירור הענין… מנהל משרד הבטחון… לוקח את (מנהל התעשיה הצבאית, צבי דר) וחותם על החוזה”.

נושא אחר היה מכוני הבדק. פנחס לבון סיפר שהוא נאבק על כך שכל מכוני הבדק יתאחדו למכון בדק אחד ושלא יהיה למשרד הבטחון מכון בדק נפרד, וכי שמעון פרס התנגד להאחדה ועשה הכל שהדבר לא יקום. פרס בא ומצטט את כל ההחלטות בישיבת מטה שר הבטחון בענין זה. על הקמת מכון הבדק החליטה הממשלה כבר בשנת 1952. על העברת הנהלת המכון משר התחבורה לשר הבטחון הוחלט כבר בשנת 1953. בתקופת כהונתו של לבון החליט הוא עצמו, בישיבות השבועיות בלשכתו, סידרה של החלטות, שלפיהן נקבע מצבו הקיים של מכון הבדק, מבנה הנהלתו ועבודות השיפוץ וההרכבה שהוא יבצע.

בינואר 1954 הוחלט עקרונית להעביר למכון עבודות של בדק מטוסים. במרס 1954 אושרה עקרונית התכנית להרכבת מטוסים בארץ. ביולי 1954 הוחלט להקים את מכון הבדק כחברה עצמאית, שמועצת המנהלים שלה תהיה מורכבת משלושה נציגים של משרד האוצר ושלושה נציגים של משרד הבטחון. בדצמבר 1954 הוטל על הנהלת משרד הבטחון לגמור בהקדם את הסידורים הפורמליים להקמת בדק כחברה עצמאית ולמנות מועצת מנהלים. בשנת 1960 מופיע לבון בועדת החוץ והבטחון, מתעלם מכל ההחלטות שהוא היה שותף ראשי לקבלתן, כדי שיוכל לטעון טענות שווא על בזבוזים, על כפילויות ועל אימפריאליזם משקי.

 

חשיפת חוליית החיילים בסוריה    🔗

ב-8 בדצמבר 1954 נתפסו חמישה חיילים ישראלים בשטח סוריה. הם נשלחו לטפל במכשיר האזנה מסוג חדיש, שהיה צמוד לחוטי טלפון בשטח הסורי ושנמצא אז בשלבי ניסוי ופיתוח. למכשיר חדיש זה היתה חשיבות רבה מבחינת איסוף ידיעות מודיעין.

לצורך הטיפול בו חצו יחידות חיילים קטנות את הגבול חמש פעמים, מאז שהוצב בשטח הסורי בחודש יוני 1954. קבוצת החיילים הששית נתפסה. הרשות הצבאית המוסמכת שבאישורה ובפיקודה נעשו כל היציאות הללו היה קצין אג“ם/ מבצעים שפעל בהתאם להוראות קבע. הרמטכ”ל מצדו קבע לאחר מעשה, כי הפעולה היתה דרושה בלי ספק, וכי ההוראה האחרונה היתה מוסמכת ומוצדקת. הרמטכ"ל אמר, כי אילו היה נשאל לפני היציאה היה נותן לה את אישורו, אם כי שאלה כזאת לא היתה דרושה, כאמור.

כל העובדות הללו נמסרו לשר הבטחון פנחס לבון במכתב שכתב לו הרמטכ“ל ביום 17 בינואר 1955. מכתב זה נשלח בתשובה לפנייתו של פנחס לבון בכתב באמצעות מזכירו אפרים עברון ביום 14 בינואר 1955. במכתבו זה שאל עברון, בשם שר הבטחון, אם לפני שליחת חמשת החיילים נבדקה הכרחיות הפעולה, אם הוברר שאין בה חריגה מההוראות הקיימות לגבי פעילות מעבר לגבול, אם ננקטו כל האמצעים הדרושים בתידרוך ובבחירת האנשים ואם הפעולה נעשתה באישור הרמטכ”ל. על כל השאלות האלה קיבל לבון תשובה מפורטת. ואכן, בהופעתו לפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, למחרת קבלת מכתבו של הרמטכ"ל (18 בינואר 1955), אמר לבון:

“היה לנו שם מכשיר האזנה שהיה לו ערך רב, אולי לא כל-כך עד היום כמו שיכול להיות להבא, אילו הענין לא נפל בידי הסורים, כי זה היה אמצעי יעיל מאוד לקבל את כל השיחות הטלפוניות הממשלתיות והצבאיות בסוריה. אגב, זו לא היתה הכיתה הראשונה שיצאה למשימה זו. הכיתה שנפלה היתה לפחות החמישית או הששית, כי כל המכשיר הזה זו היתה המצאה חדשה, היה כל הזמן צורך לבדוק, לפרק, להחליף בטריות, כל מיני דברים”.

כך ידע לבון עצמו לספר לועדת החוץ והבטחון בשנת 1955, ואילו בשנת 1960 הוא מספר לועדה ביוזמתו שלו סיפור חדש:

“היה ענין של שליחת המישה החילים לסוריה בקשר עם איזה מכשיר שצריך היה להכניס לאיזה עץ… הענין היה טפשי מראשיתו ועד סופו. זאת אומרת, לא היה כל שיקול אם כדאי לסכן אנשים במדים כדי להכניס איזה מכשיר באיזה מקום שעלול לקלוט לנו איזה שהן ידיעות… התוצאה היתה, שבחור אחד, בנה של פייגה אילנית, קיפח את חייו והאחרים סבלו מה שסבלו. זה נעשה על-ידי אותו אדם”.

ח“כ בר-יהודה שאל בועדה: “כלומר גיבלי?” “כן”, עונה לבון. ובהמשך הוא מוסיף: “שליחת חמישה בחורים במדים זה לא ענין לסמכויות של ראש אמ”ן. הוא צריך לקבל על כך לפחות את האישור של הרמטכ”ל".

סיפור זה הוא עלילת-שקר מכוונת של לבון על גיבלי. לבון שאל וידע, כי גיבלי לא היה מעורב וכי את ההוראה נתן קצין אג“ם/מבצעים וכי לא היה צורך באישור הרמטכ”ל.

בכל הנקודות האלה שיקר פנחס לבון ביודעין, כדי להוכיח שמצד גיבלי היתה זאת שיטה ולא מקרה לעשות פעולות פזיזות ומסוכנות על דעת עצמו.

 

“עסק ביש” גם בעיראק    🔗

לבון מספר את הסיפור על 5 החיילים בסוריה בתשובה על שאלה של ח“כ יוחנן באדר מ”חירות“, שהיה מתומכיו המובהקים של פנחס לבון במאבקו נגד בן-גוריון. ח”כ באדר לא היה חבר ועדת החוץ והבטחון לא לפני פרשת לבון ולא לאחריה, והוא בא לדיוני הועדה בלי כל סמכות, כדי לסייע ללבון בשאלות מוזמנות. וכך אמר יוחנן באדר:

“ח”כ יצחק רפאל מהמפד“ל שאל כאן אם היתה פעולה דומה אחרת (כוונתו ל’עסק הביש'). אני מרשה לעצמי לפרט את הענין. ראשית: האם לא היה פרק דומה בשנת 1952, בארץ ערבית אחרת, בעיראק? שנית: האם לא היו פעולות ומבצעים בזמן היותו של מר לבון במשרד הבטחון, שנעשו בלי אישור ובעיקר בלי אישורו?”

בתשובה על השאלה השניה הזכיר לבון כדוגמה, כפי שהוא עצמו מציין, את ענין חמשת החיילים; ואילו בתשובה על השאלה הראשונה אומר לבון:

“ד”ר באדר שואל אם היה פרק דומה בעיראק. אני חייב להגיד, שאינני מכיר בפרטים את הפרק הזה. אני יודע באופן כללי מאוד, כי לא התעניינתי בזה, אבל יש אחרים שאפשר לשאול אותם. אני יודע באופן כללי מאוד שאז בעיראק (אינני מתחייב על דיוק, כי באמת אינני יודע דברים מדויקים בפרשה זאת) נעשו דברים דומים לדברים שנעשו במצרים. זאת אומרת, דואר ומרכזי מודיעין. אמנם, אז היה מצב טוב יותר, שממשלת ישראל הכחישה את הקשר שלה עם הענין הזה, זאת אומרת, הגדירה את זה כעלילה. אבל אינני מתנגד לזה אם הועדה תמצא ענין בזה".

ובהמשך אמר לבון:

“יתכן מאוד, שאחדים מן האנשים שקשורים בעיסקת מצרים היה להם קשר גם אז, אבל אינני יכול להגיד כלום… במידה שאני יודע, ויתכן, שמה שאני יודע איננו מדויק, אני מראש מסתייג, היה דמיון משונה בין אופי הפעולות שנעשו בקאהיר ובאלכסנדריה, שלוש שנים בערך לאחר-מכן”.

זאת היתה שיטתו החמקנית של פנחס לבון בהפצת שמועות ורינונים, בלי לחייב את עצמו באחריות להן: יודע-לא-יודע, רומז-לא-רומז. מאז אותו זמן נפוצו שמועות על אחריותה של ממשלת ישראל לפעולות חבלה מסוימות שאירעו בבגדאד, ערב גל העליה הגדול של יהודי עיראק לארץ.

השמועות נבדקו על-ידי ועדת חקירה פנימית, שמונתה לכך במיוחד, והיא קבעה שהן חסרות-יסוד. לשום גורם יהודי או ישראלי לא היה חלק במעשי החבלה ההם. נוסף על כך, לא היה כל דמיון משונה או רגיל בין שהתרחש בבגדאד לבין מעשי “העסק הביש”. בבגדאד הושלכו, בשנים 1951–1950, חמש פצצות שגרמו לנזק ברכוש ולאבידות בנפש.

מתוך חמשת המקרים הללו כוונו ארבע פצצות נגד מטרות יהודיות ואחת נגד לשכת המודיעין האמריקנית. במצרים לא הושלכו פצצות, לא נגרם נזק לרכוש ולא היו אבידות בנפש. במצרים לא כוונו רוב הפצצות נגד מטרות יהודיות. העובדה שגם בבגדאד הוטלה פצצה בשנת 1951 — אחת מתוך חמש — על לשכת מודיעין אמריקנית אינה מצביעה גם לכאורה על דמיון עם מעשי “העסק הביש” דווקא, משום שמעשי חבלה נגד ספריות אמריקניות בארצות ערב אינם נדירים.

 

למה התפטר לבון?    🔗

העלילות החדשות שהעליל לבון על שמעון פרס ועל גיבלי נועדו להסביר ולהצדיק, רטרואקטיבית, את התנאי שהתנה לבון בפברואר 1955 להמשך כהונתו כשר הבטחון: פיטורי פרס וגיבלי. אי-קבלת תנאי זה על-ידי ראש הממשלה דאז משה שרת היה הגורם העיקרי להתפטרותו. כך סיפר לבון בשנת 1960.

עדותו של משה שרת בועדת החוץ והבטחון גילתה, שגם בענין זה לא דייק פנחס לבון. לבון לא דרש את פיטורי גיבלי ואף לא ביטל את קצינותו, אלא רק העברתו לתפקיד אחר. שרת הסכים, כמובן, אבל רצה לדחות את ההעברה לחודשים אחדים. אילו היה גיבלי מועבר מיד היתה מתפרשת ההעברה כהטלת האשמה עליו למה שקרה במצרים, ולכך לא היתה הצדקה. אבל, כזכור, לא היתה זאת סיבת התפטרותו של לבון. לבון התפטר משום שצמרת מפא“י החליטה שעליו להתפטר, משום שהיא איבדה כל אמון בו, עוד לפני ש”העסק הביש" בא לעולם. בישיבת מזכירות מפא"י ב-16.12.60 גילה לוי אשכול טפח מאוירת אותם הימים:

“יש פרשה אומללה וטראגית של לבון עם גולדה ועם אשכול ועם ספיר מימי היותו שר הבטחון. פרשה מאוד-מאוד אומללה ומאוד טראגית במובן החברות ובמובן היכולת לשבת יחד מתוך אחריות. פחות מכל חשבנו שככה זה יהיה. נשאנו את הדבר בעור שינינו”.

ולהלן, באותה ישיבה, מוסיף אשכול בפניה אישית אל פנחס לבון הנוכח במקום: “היה דבר שנקרא פרשה והיא מתחילה מהיום הראשון שנכנסת לתפקיד שר הבטחון”. ואמנם, לפני שמעשי “העסק הביש” יצאו לאויר העולם ביקרה בשדה-בוקר משלחת ייצוגית של מפא“י כדי לדרוש מבן-גוריון לשוב לממשלה (במקרה היה זה ב-13 ביולי 1954). היא באה לאחר התיעצות, שראש המדברים בה היה יוסף שפרינצק, מראשי “הפועל הצעיר” לשעבר. “אסור ‘שהגורדוניסט’ הזה (פנחס לבון) יישאר במשרד הבטחון”, כך אמר שפרינצק, סיפרו חברי המשלחת לבן-גוריון. במשלחת היו מרדכי נמיר כנציג חברי מפא”י בסניפים העירוניים, שמואל דיין כנציג המושבים, וקדיש לוז כנציג הקיבוצים. בן-גוריון דחה אז את הבקשה לחזור לממשלה, כשם שדחה דרישות חוזרות ונשנות עד הרגע האחרון.

את פרשת משבר האמון כלפיו חשף לבון עצמו במכתב ההתפטרות ששלח אל משה שרת ביום 2 בפברואר 1955:

“הוצאתם אותי באופן שיטתי ומכוון מכלל החבורה ומכלל האחריות המשותפת… נהגתם בי כפי שנוהגים בפגע רע שאין יודעים איך לסלקו במינימום של סיכון. …אינני מוכן להיות חבר לאנשים שחיסלו חברותם אתי… אינני מוכן לשאת באחריות לענין המצרי בפני הציבור ושום משמעת מפלגתית לא תחייבני לשאת באחריות זאת”.

את מכתב ההתפטרות הזה לא רצה פנחס לבון להראות לחברי ועדת החוץ והבטחון, וחברי הועדה אינם מכבידים עליו. מספר להם לבון:

“ב-2.2.55 שלחתי מכתב לראש הממשלה דאז, למשה שרת, מכתב התפטרות שלי, מכתב די ארוך. היות שזה מכתב ביני לבינו לא אקרא אותו. הוא גם אינו חשוב מבחינת הענין. בו מסרתי את הנימוקים מדוע אני מתפטר”.

ח"כ אלימלך רימלט (ליברלים) שואל את לבון, אם במכתב זה היו כלולים התנאים שהציג אז לבון — פיטורי שני אנשים והדרישות לשינוי מערכת הבטחון. לבון אינו מתקן את הרושם המוטעה של רימלט ומאשר: “אני חושב שהוא (משה שרת) לא יכחיש זאת”. משה שרת אמנם הכחיש זאת, אבל מי יכול היה אז לשם לב ולזכור אי-דיוקים רבים כל-כך?

 

“אינני זוכר את התאריך”    🔗

עיקר ההעלמות וההטעיות היו כלולות בסיפורו של לבון על “העסק הביש” ועל התנהגותו התמוהה במשך כחמישה חודשים — מאז ביצוע “העסק הביש” ועד לחקירה של ועדת אולשן-דורי.

מסיפורו של לבון בשנת 1960 נשמטו רוב התאריכים ורוב האירועים החשובים, כגון: יחסו החיובי אל יחידה 131, סילוק ראש המוסד (איסר) מהפיקוח עליה (“אני במישרין אפקח על היחידה”), פרשת “השותפות” עם גיבלי (“לשר הבטחון קשר עם ראש אגף המודיעין”), פרשת “קשר השתיקה” בינו לבין גיבלי. גם את הדיווחים המידיים של גיבלי ב-26 ביולי וב-8 באוגוסט על המעצרים במצרים העלים לבון, ובעיקר את כל פרשת ההודאה מצדו במתן ההוראה לאחר מעשה (“תאריכים נודדים”), וכן פרטים רבים אחרים שהיו כלולים בעדותו בועדת אולשן.

לבון הביא לועדת החוץ והבטחון בליל מעורב של עובדות תלושות מתוך הקשריהן, נטול רציפות ונעדר קשרי סיבה ותוצאה, כאשר המלה “אחר-כך” מקדימה את המאוחר ומגשרת על הפרשי זמן, קדימה ואחורה, של שבועות ואף של חודשים בין מאורע למאורע. לפי סיפור זה בלתי-אפשרי היה לדעת את האמת.

אחת התמיהות העיקריות של אולשן ודורי על לבון היתה, כזכור, פרשת תגובתו או אי-תגובתו של לבון על מעשי “העסק הביש” במשך כחמישה חודשים (מסוף יולי עד סוף דצמבר). סיפר לבון בתחילת הופעתו הראשונה בועדת החוץ והבטחון ב-1960:

"עכשיו אני רוצה לגשת לשאלה העיקרית, שבודאי מענינת את החברים: מה אני עשיתי לאחר שהתבררה התמונה כולה? ובכן, אני החלטתי אז החלטה שאפשר לראות אותה כמשונה. אבל היום אני מצטער על זה שהלכתי בדרך זו ולא שמתי לב לצדדים האישיים שלי. עמדנו במצב כזה, שקבוצת בחורים, בתוכם בחורה, היו בבית-סוהר במצב של עינויים. אחד התאבד. שניים בעצם התאבדו.

"עמדו לפני משפט. איש לא יכול היה לדעת מה עלולות להיות התוצאות הפוליטיות של המשפט הזה, כי האנשים, כפי שהתברר מהר מאוד, תחת עינויים הודו… אני עמדתי בפני אחת השאלות המצפוניות הקשות ביותר שהיו לי בימי חי: מה לעשות? להתחיל בחקירות? במצב זה? וביודעי את המצב בצבא, ששום דבר איננו סוד וכל נער — אם זה בקיבוץ, או במשפחה בעיר — מספר הכל, וכל קצין מדבר על הכל. ולהתחיל לארגן את הישוב סביב הפרובלמה הזאת, בזמן שאנשים עומדים בצל התליה ולא ברור איך מדינת ישראל, כמדינת ישראל, תצא מן הענין הזה, או לא להתחשב בכל זה ולעשות משפטים — ומשפטים לא היו יכולים להיות בשתיקה, הם היו מוכרחים לעורר הדים קשים מאוד.

“אם תוסיפו לזה, שכלפי הרמטכ”ל היתה לי, על יסוד מה שהיה, תחושה של חששות בקשר עם הענין הזה; עם המנהל הכללי של משרד הבטחון, בגלל טעמים אחרים, הייתי במצב של ריב פרמננטי — לאן היתה עלולה חקירה כזאת תוך המשפט להוביל? אמרתי לעצמי: חובתי לא להתחיל בשום חקירות עד לגמר המשפט. כך נהגתי".

כך סיפר לבון בשנת 1960, אך לא כך נהג בשנת 1954. המשפט בקאהיר התחיל ב-11 בדצמבר 1954 והתחלת המשפט היא שנתנה את הדחיפה הישירה להתחלת הבירורים והחקירות שניהל פנחס לבון. עם תחילת המשפט הועלה הנושא לדיון בכנסת, בהודעה במליאה מטעם ראש הממשלה ובדיון בועדת החוץ והבטחון בימים 13 ו-14 בדצמבר 1954. משה שרת ופנחס לבון חששו שבעת הדיון בועדה תתעורר גם השאלה: מי נתן את ההוראה. תחילה מנסה לבון (בהסכמת שרת) להגיע לנוסחה מוסכמת עם משה דיין ועם בנימין גיבלי, שתימסר לועדת החוץ והבטחון: ניתנו הוראות לתכנון אך לא לביצוע. דיין מסרב לשתף פעולה במסירת נוסחת השקר ואז אין לפנחס לבון ברירה.

בשבוע הראשון למשפט קאהיר מחליט לבון להאשים את גיבלי בכך שהתחיל לפעול על דעת עצמו והוציא ממנו במירמה הוראה לאחר מעשה. אז, בדיוק לאחר התחלת המשפט, מתחיל לבון להכין את התיק “תאריכים נודדים”. ואז, במקביל להתפתחות המשפט בקאהיר, עורך לבון חקירה מסועפת ונרחבת כדי להוכיח את האשמתו נגד גיבלי.

בחודש דצמבר 1954, בעוד המשפט מתנהל וגורל הנאשמים תלוי ועומד, אין לבון חושש יתר על המידה מפני “הפטפטנים המועדים”, כלשונו, המשרתים כקצינים בצה"ל (“כל קצין מדבר על הכל”). ואילו בשנת 1960 מספר לבון:

“אינני זוכר את התאריך. אבל אחרי זה דיברתי עם ראש הממשלה ולא רק עם ראש הממשלה — עם כמה שרים — והעמדתי בפניהם את השאלה הזאת, איך לנהוג, והם קיבלו את המהלך הזה… שמבחינה ממלכתית, כל עוד המשפט תלוי אסור להיכנס במהלכים של חקירות פנימיות שאי-אפשר יהיה בשום פנים ואופן להחזיק אותן בסוד והם עלולים רק לתת, כשיתגלו — אם לא בארץ אז בחוץ לארץ — עלולים רק לתת חומר נוסף נגד האנשים העומדים למשפט. וכך נהגתי”.

וכאן מספר לבון לחברי ועדת החוץ והבטחון מה גרם לשינוי הדראסטי בהתנהגותו:

“פה קרה דבר שלא יכולתי לצפות לו: הישיבה של המטכ”ל ב-1 בנובמבר והמכתב (מכתבו של גיבלי אל הרמטכ"ל מאותו תאריך — ח.א.), שאז נודע לי בפעם הראשונה שמישהו מטיל עלי את האחריות לפעולות אלה. לאחר המעשה הזה היו לי גם אז ימים אחדים לא קלים, עד שהחלטתי מה שהחלטתי, אמרתי לעצמי: בין כה וכה הענין פרץ".

על תיאור זה של הסיבה לשינוי התנהגותו חזר לבון פעם נוספת בישיבה אחרת של הועדה:

“שרת אישר מה שאני אמרתי ומה שאני טענתי כל הזמן, שהיתה בינינו הסכמה, כל עוד קיים המשפט, לא להביא את הענין באיזו צורה שהיא לבירורים… לפי זה גם אני נהגתי במשרד הבטחון. זאת אומרת, לא נכנסתי לשום בירורים ושום חקירות. כמובן, כשהשתנה המצב כתוצאה של העובדה, שמבלי להתייעץ אתי ועם ראש הממשלה ושר החוץ, הביא הרמטכ”ל את הענין לישיבת המטכ“ל (וישיבת המטכ"ל זה עשרות אנשים), אז כמובן המצב נשתנה באופן יסודי וזה העמיד גם את שרת וגם אותי במצב חדש לגמרי”.

לפי תיאור זה החליט לבון למנוע חקירה כל עוד נמשך המשפט שהתחיל ב-11 בדצמבר ובעיקר לאחר ההתאבדות של מקס בינט ב-21 בדצמבר עד שנוצר מצב חדש לגמרי כחודש וחצי קודם לכן, בישיבת מטכ"ל ב-1 בנובמבר.

אך בכך אין מסתיימת “האקרובטיקה הכרונולוגית”. ממשיך לבון:

“עליכם לזכור, שסמוך מאוד לישיבת המטכ”ל הזאת התחילו בכל בתי-הקפה ובכל חוצות העיר לדבר, ולא רק לדבר אלא גם לנהל תעמולה… אחדים מהם — אותם האנשים שפועלים היום. אני מכיר אותם בשמותיהם ואני יכול להצביע: זה, זה, זה (אגב, בניגוד לדרישות חוזרות ונשנות לא נקב לבון בשמות האנשים — ח.א.) והתחילה מלחמה עם צנזורה".

ח"כ אריה בן-אליעזר (חרות) שאל את לבון בועדה: “אנשים בתפקיד?” “כן”, ענה לבון, “עתונים, באופן טבעי, רצו לכתוב; עתונים, משוררים — הכל התחיל להתגלגל”.

לפי דברי לבון התחילו עתונים ומשוררים לכתוב והתחילה מלחמה עם הצנזורה, “סמוך מאוד לישיבת המטכ”ל הזאת" (ב-1 בנובמבר) וגם זו היתה סיבה לכך שפתח בחקירה. אלא שלאמיתו של דבר התרחשו כל המאורעות הללו שלושה חדשים וחצי לאחר מכן. היה זה באמצע פברואר 1955, לאחר שהסתיים משפט קאהיר, לאחר ששנים מנאשמי קאהיר הועלו לגרדום, לאחר שועדת אולשן הגישה את מסקנותיה, ולאחר שבצמרת מפא"י גברה הדרישה לסילוקו של לבון.

המשורר היחיד שכתב על נושא זה היה נתן אלתרמן ב“טור השביעי”: “למה נפלו גיבורים”. טור זה הופיע ב-11 בפברואר 1955. מיד לאחר מכן הופיעה ידיעה ב“למרחב” ומאמר ב“הארץ” והתחילה מלחמה עם הצנזורה, כפי שתיאר לבון.

מתי ולמה דרש לבון למנות ועדת חקירה? מסביר לבון:

“שאלתי את עצמי מה לעשות במצב כזה? אז הגעתי למסקנה — ענין הועדה. לא חשוב היה לי שנים או שלושה (הכוונה למספר חברי הועדה — ח.א.), כי במצב זה לא היתה לי אפשרות להחליט על דעת עצמי על איזה שהוא דבר, כי כל דבר שהייתי מחליט היה נראה כהחלטה נקמנית, כהחלטה הבאה לפגוע באנשים אחרים כדי לכסות על עצמי. ואז אני הצעתי את ההצעה הזאת ויצא ממנה מה שיצא”.

ח"כ רימלט הבין נכון את התאריך והוא שואל:

“כשבאת לראש הממשלה דאז, לאחר ה-1 בנובמבר, ודרשת ועדת חקירה, בודאי מסרת לו חומר מסוים של מימצאים שלך. האם תוכל לחזור על הדברים האלה שהגשת לו?”

עונה לבון:

“רוב הנקודות שמסרתי פה, פרט לדברים שנתגלו באחרונה”.

אלא שלבון לא פנה לשרת בענין זה לאחר ה-1 בנובמבר, כי אם כחודשיים לאחר-מכן, ב-28 בדצמבר. גם אז לא מסר לו שום מימצאים, משום שאילו היה לו מה למסור ומה לטעון, לא היה לבון נזקק לצעד המסוכן וחסר התקדים של מינוי ועדת חקירה בינו לבין גיבלי. כל שלבון יכול היה לעשות אז, כזכור, להרוויח כמה ימים על-ידי הבקשה למינוי ועדת חקירה.

לבון לא הגיב על ישיבת המטכ"ל (מ-1 בנובמבר) ועל מכתבו של גיבלי (מאותו יום) שנקבע בהם במפורש, כי לבון נתן את ההוראה. לבון לא הגיב עליה בכל צורה שהיא ולא התחיל בכל בירור ובכל חקירה, עד שלא אוּלץ לכך בנסיבות חדשות ובמצב שונה.

לבון לא הגיב על ההאשמה המפורשת במתן ההוראה גם לאחר ששמע עליה מפי מזכירו אפרים עברון שנכח בישיבת המטכ"ל. הוא לא הגיב עליה, אלא במלמולים של אישור למעשה וביקורת על התנהגות מאשימיו ולא על האשמתם לגופה, גם לאחר שקיבל את הסטנוגרמה של הישיבה ואת העתק מכתבו של גיבלי בענין זה. וכאשר שאל דיין את עברון מה היתה תגובת לבון, השיב עברון כי לבון אינו מכחיש.

את מינוי ועדת החקירה ביקש, כזכור, פנחס לבון רק ב-28 בדצמבר, בנסיבות כפויות ולא כתגובה מרצון, לאחר שהתחיל משפט קאהיר ושאלת האחריות הועלתה בועדת החוץ והבטחון של הכנסת. תגובתו של לבון מ-1 בנובמבר ועד לתחילת משפט קאהיר ב-11 בדצמבר ניתנת להסבר פשוט: הודאה באשמה כפי שהיא נוסחה ב-1 בנובמבר.

בעדותו בועדת החוץ והבטחון ב-1960 נאלץ לבון לעשות הכל כדי לטשטש את המשמעות הזאת של שתיקתו. זאת היתה סיבת האקרובטיקה הכרונולוגית שלו בבואו לתאר את תגובתו על האשמתו במתן “ההוראה”.

חברי הועדה שמטו מידיהם את קצה החוט שהרים ח“כ רימלט. הם לא טרחו לבדוק את לוח חודשי השנה. הם המריאו יחד עם לבון על כנפי “מכונת הזמן” שלו ששברה את “מחסום התאריך” ונעה קדימה ואחורה כחפצה. וכך יכול היה לבון לספר להם שהוא החליט להימנע מחקירה בגלל המשפט בקאהיר (שהתחיל ב-11 בדצמבר) ובגלל התאבדות מקס בינט (ב-21 בדצמבר), וכי מה שגרם לשינוי הדראסטי בהחלטתו היתה ישיבת המטכ”ל (ב-1 בנובמבר) והטור השביעי של אלתרמן (שפורסם ב-11 בפברואר), וכי מסיבות אלה ביקש ממשה שרת למנות ועדת חקירה בתחילת נובמבר (דבר שקרה לאמיתו של דבר ב-28 בדצמבר).

“שטיפת המוח” שעשה לבון לועדת החוץ והבטחון הצליחה בין היתר משום שהיא שמעה רק את גירסתו הוא בנוגע ל“עסק הביש”. משה שרת הפריך פרטים אחדים בתיאורו של פנחס לבון על ועדת אולשן ועל תגובותיו של משה שרת עצמו. הוא זרע כמה ספקות ועורר כמה סימני-שאלה, אך לא יותר מכך. רק האשמותיו של לבון כנגד שמעון פרס בעניני משרד הבטחון זכו לתשובה, מה שאין כן האשמותיו לגבי “העסק הביש” עצמו. משה דיין ובנימין גיבלי יכלו להפריך רבות מהאשמותיו של לבון, אך הם לא הוזמנו להופיע לפני הועדה. כאלה היו אז כללי הצדק של ועדת החוץ והבטחון.

מתחילת הפרשה ועד סיומה בשנת 1960 לא נערכה חקירה שיטתית ומסודרת לגבי ההאשמות שהשמיע לבון. בפתח דבריו בועדת החוץ והבטחון טען לבון: “אני חושב שזה מופרך מיסודו לטעון, כי הענין הוא משפטי”. בשטף דבריו לאחר-מכן, תוך פולמוס עם בן-גוריון, אמר לבון: “אל יבלבלו לי את המוח עם תהליכים משפטיים. זו השתמטות מהענין”. מי שרצה והצליח במידה רבה להשתמט מהענין של חקירה משפטית היה לבון עצמו.

לבון ידע, שאין לו יסוד מספיק לתבוע מה שרצה לקבל: הכרזה מפורשת שאין הוא אחראי ל“מעשה המסוים”. גם אילו כל האשמותיו נגד גיבלי ובנצור בנוגע לזיופים ועדויות שקר והעלמת מסמכים היו נבדקות ונמצאות נכונות, גם אז לא היה בכך כדי להוכיח מאליו את שלבון רצה להוכיח, שאין הוא אחראי למעשה המסוים; מה עוד, שגם האשמות אלה היו טעונות חקירה באותו שלב שפנחס לבון התייחס אליהן כאל האשמות מוכחות.

בהופעתו הראשונה בועדת החוץ והבטחון קבע לבון: “לי הדוקומנטים המכריעים הם העדות שנמסרה בפני ונמצאה בדרך כלל נכונה, מהימנה (יוסי הראל — הגבר היחידי בצה"ל), והחקירה שנעשתה על-ידי אל”מ בן-דוד על-פי הוראת שר הבטחון".

האמת היא, ששני “הדוקומנטים המכריעים” הללו נמצאו בלתי-נכונים. עדותו של יוסי הראל לא היתה עדות של קצין המעורב במישרין בענין שהוא מספר עליו ואין הוא אלא “עד מפי עד”, שעדות השמיעה שלו היתה מוטעית ברובה הגדול. “הדוקומנט המכריע” השני — הסיכום של בן-דוד שהמליץ לערוך חקירה בענין “הזיופים” — נבדק אף הוא שלוש פעמים במהלך חקירות 1960 (בועדת כהן, על-ידי היועץ המשפטי ובמשטרה). שלוש פעמים נקבע, כי סיכומו של בן-דור היה מוטעה. העובדות שאליהן התייחס סיכומו (מעשי זיוף מסוימים במחלקה צבאית) נתגלו כבלתי-שייכות ל“עסק הביש” ולמכלול טענותיו של לבון.

אך דברים אלה נתגלו רק בסוף גלגוליה של הפרשה, לאתר שדעת-הקהל כבר חרצה את דינה, לאחר שהושפעה מן הגילויים הכוזבים שהושמעו בועדת החוץ והבטחון, בלי חקירה ובדיקה. מבחינתו שלו השכיל לבון בהחלט כאשר דרש לראות בשני “הדוקומנטים המכריעים” פסקי-דין סופיים ולא נקודות-מוצא לחקירה משטרתית מסודרת, שעלולה להגיע גם אליו כנחקר ונאשם ולא כחוקר ומאשים.

פנחס לבון הופיע בועדת החוץ והבטחון והמם אותה בסידרת גילויים מדהימים ומרעישים, כדי למנוע אפשרות של בירור בועדה עצמה, כדי ליצור אוירה ציבורית, שלא תיתן שהות להפעלת הליכי חקירה סדירים; בקצרה — כדי למנוע חקירה משפטית מסודרת.

 

השופט אולשן מותח ביקורת    🔗

נשיא בית-המשפט העליון יצחק אולשן היה ידידו של משה שרת מנוער. בתקופת לימודיהם בלונדון התגוררו שניהם בדירה אחת, עד שנשא משה שרת את צפורה לאשה. ידידותם נמשכה גם לאחר שחזרו מלונדון לארץ.

אולשן שמר על ידידות זאת כל השנים, גם לאחר שמשה שרת גמל לו רעה תחת טובה. שרת סיבך את אולשן בחקירת “העסק הביש” בינואר 1955 בניגוד לחששותיו המוצדקים של נשיא בית-המשפט העליון, שלא רצה להיות מעורב בנושא העלול להיות שנוי במחלוקת מפלגתית ומדינית. מתוך תחושה של ידידות ואחריות החליט אולשן לבסוף לגבור על היסוסיו ולא למנוע את עזרתו מידידו, ראש הממשלה.

לא כן משה שרת. בשנת 1960, כאשר תפרוץ פרשת לבון, עתיד יהיה שרת להפחית מערכּה של מסקנת התיקו השקולה והמבוססת של ידידו השופט, בלי להיוועץ בו תחילה ובלי לשאול לחוות דעתו. היתה למשה שרת הזדמנות נאותה לכך כשביקש מאולשן פרטי מידע שונים על תנאי המינוי של הועדה ועל עדות שמעון פרס והסירוב למסור אותה ללבון. יותר מזה לא שאל שרת ופגע בכבוד ידידו.

אף-על-פי-כן ימשיך אולשן לשמור על כבודו של שרת ויתאר את התנהגותו באור מבין וסלחני. עד סוף “הפרשה” ועד לפרסום ספרו “דין ודברים” בשנת 1978, לא ירשה לעצמו אולשן להטיל ספק באינטליגנציה של ידידו מנוער או ביושרו, וימשיך להניח שמשה שרת הבין היטב, שכל הגילויים החדשים אין בהם כדי לערער את מסקנת התיקו של ועדת אולשן-דורי.

בספרו נדרש אולשן באריכות לסוגיה זאת. לפי דעתו לא התערערה “מסקנת התיקו”, על אף כל הראיות החדשות, משום שהיא התבססה בעיקר על התנהגותו התמוהה של לבון עצמו ולא על ראיות אחרות (כפי שיוסבר להלן).

אולשן אינו מחדש בספרו עובדות עיקריות ב“פרשה” שלא היו ידועות קודם לכן. אבל הוא מעמיד אותן במבחן מחודש ונותן תוקף מחוזק למסקנתו מכוח הסמכות של מי שהיה יושב-ראש הועדה היחידה שחקרה את פנחס לבון בנושאי “העסק הביש”. ועדת אולשן-דורי היתה הועדה היחידה שהציגה לפנחס לבון שאלות ושאלות חוזרות — מפורטות ומדויקות — שתשובה עליהן לא היתה לו. אולשן מתאר זאת בביקורת שהוא מותח על דיוני ועדת החוץ והבטחון.

הוא מספר, כי כאשר קרא בעתון על פניית לבון לועדת החוץ והבטחון הוא חשש מתוצאותיה. “ראיתי מראש, כי הדבר עשוי ליהפך לזוועה ציבורית מבחינת האינטרס של המדינה” (עמוד 282). "מיד לאחר שלבון העביר את הענין לועדת החוץ והבטחון התחילה הזוועה. התחילו הדלפות מישיבות ועדת החוץ והבטחון, שלפי התקנות היו סגורות. מן הכתבות בעתונות נוכחתי, שכל חששותי התאמתו וכמו שאמר שרת בהופעתו לפני הועדה: ‘מה שמתנהל עכשיו בארץ זה לא תהליך של בירור אלא זוהי חרושת של זוועות’ " (עמוד 283).

"בינתיים המשיכו העיתונים לפרסם הדלפות כמעט סטנוגראפיות מישיבות ועדת החוץ והבטחון. מהן נוכחתי לדעת, כי לבון סיפר והדגיש דברים שהיו נוחים לו, אולם לא עמד על אותם הדברים, שעליהם נחקר על-ידינו, הנוגעים להתנהגותו ולהיעדר תגובה מצדו במשך החודשים מכשלון המבצע ועד לחודש דצמבר 1954.

"כאמור, לא נראה לי מעשהו של לבון שהביא את הענין לבירור בועדת החוץ והבטחון. אף מצאתי, כי פורום זה בלתי-מתאים לעסוק בדבר, וכי מטבע הדברים לא יהיה בכוחו למצות את הדברים לאמיתותם. אין לשכוח, שהבירור בועדה הזאת התקיים כשרק צד אחד (לבון) הופיע כתוקף, בלי שהצד המותקף היה נוכח. גיבלי לא הוזמן להיות נוכח ואף לא יכול היה להיות מוזמן.

“לאמיתו של דבר היה עוד מותקף אחד, והוא ועדת אולשן-דורי. לא כל הדברים שהעלה לבון בועדת החוץ והבטחון יכלו להיסתר. לא היה בועדה מי שיכול היה לדעת להציג שאלות ללבון, מפני שכל אלה, כמו שרת, בן-גוריון, פרס לא נטלו חלק בחקירתה של הועדה שלנו. בידי חברי ועדת החוץ והבטחון אף לא היה הדו”ח שלנו, ובודאי שלא היו בידיהם רשימות העדויות שהושמעו לפנינו.

“דרך משל, כאשר בתחילת הבירור בועדת החוץ והבטחון סיפר לבון, כי על העסק ביש הוא שמע רק באוקטובר 1954, לא היה מי שישאל אותו, למה הודה בפנינו כי גיבלי כבר דיווח לו על הכשלון ב-26.7.54. לא היה בין חברי ועדת החוץ והבטחון מי שיכול היה לדעת לשאול את לבון, למה לא הגיב איזשהי תגובה כלפי גיבלי, אם כל ‘העסק’ היה בגדר הפתעה בשבילו, שהרי לפי גירסתו לא זו בלבד שלא נתן כל הוראה, אלא שלא היה לו אף שמץ של מושג, כי עומדת להיות מבוצעת פעולה כלשהי. לא היה בין חברי ועדת החוץ והבטחון מי שידע לשאול אותו, למה לא הגיב אף על ישיבת המטה הכללי ב-1.11.54, כאשר הרמטכ”ל דיבר על הענין בהתייחסו להוראה של שר הבטחון, ודבר הדיון במטה הכללי היה ידוע לו (זה לא הוכחש)" (עמודים 285–284).

“אפשר להרבות בשאלות וקושיות שצריכות היו להישאל, אילו היו חברי ועדת החוץ והבטחון מתמצאים בחומר”, קובע אולשן. הוא מפריך בספרו גם את טענות לבון בנוגע לעדותו של שמעון פרס וקובע, כי פרס נקרא להעיד לפני ועדת אולשן-דורי ביוזמת הועדה ולא בא ביוזמתו שלו. "בועדת החוץ והבטחון — כפי שהודלף בעתונות — תקף לבון בחריפות את שמעון פרס, בהאשימו אותו בכל מיני תחבולות וחתירות נגדו, כשהוא, פרס, כאילו הירבה לפנינו בדברי רכילות לא רק על ענין העסק הביש, אלא על כל תקופת כהונתו של לבון כשר הבטחון, שפרס גרם ‘להרחבת היריעה’ בועדת אולשן-דורי.

"לבון הציג את פרס כדחליל, ולפי שחברי ועדת החוץ והבטחון לא ידעו על פרטי החקירה, אלא מפי לבון, הצליח הלה להשמיץ את פרס בעיקר בעיני אותם מן ‘העסקנים’ המפלגתיים, מימין ומשמאל, אשר ניצלו את התקפת לבון כדי לנגח בזה את המפלגה היריבה. את היריעה בועדת אולשן-דורי לא הרחיב שמעון פרס, אלא פנחס לבון עצמו בשתי הופעותיו הראשונות לפנינו. הוא שפירט בתורת דוגמאות כל מיני תקריות מן העבר, ענינים שקדמו ל’עסק הביש', ואשר לא היה להם כל קשר עם הענין שנחקר. רק משום כך שאלנו דרך אגב על הענינים הללו עדים אחדים מן הצבא שהופיעו לפנינו. פחות מכולם שאלנו את פרס עליהם, פשוט מפני שבעינינו הופיע פרס כפקיד אזרחי בכיר במשרד הבטחון, שאינו יכול לדעת ידיעה אישית בענינים צבאיים טהורים.

“סברתנו זו נתחזקה, כשפרס לא היה כלל ועיקר נדיב בעדותו ובתשובותיו. הוא השיב רק על השאלות שהצגנו לו ובעדותו, שלא היתה ארוכה, לא סיפר ביוזמתו מאומה. יתירה מזאת, בזמן החקירה לא ידעתי כי שוררים יחסים רעים בין פרס לבין לבון, שכן כשהרצה לבון את דבריו לפנינו לא מתח כל ביקורת על שמעון פרס” (עמודים 286–285).

עד כאן הערכתו של השופט אולשן על תרומתה של ועדת החוץ והבטחון לחקר האמת בפרשת לבון.

 

איסר חורג מסמכותו    🔗

השופט אולשן מגלה בספרו פרט חמוּר לגבי תפקידו של איסר הראל בפרשת לבון, העולה בקנה אחד עם כל שהיה ידוע קודם לכן על תפקיד זה:

מספר השופט אולשן (עמ' 278–277):

"עלי לציין, כי מתחילת הפרשה ועד אחרי פרישתי (פברואר 1965) מכהונתי כנשיא בית-המשפט העליון בישראל לא נפגשתי ולא שוחחתי עם בן-גוריון בענין הפרשה, ולא רק עם בן-גוריון. לא שוחחתי עם שום אדם, פרט למקרה אחד. היה זה כשאיסר (הראל), ראש שרותי הבטחון, פנה אלי אחרי גמר משפטו של זיידנברג (אלעד) ושאל אותי, אם אחרי וידויו של זיידנברג במשפטו, כי העיד עדות כוזבת לפני ולפני דורי, הנני משנה את דעתי ביחס לגיבלי, כלומר, ביחס לשאלה אם לבון נתן או לא נתן את ההוראה. הסברתי לאיסר, כי מסקנת התיקו של ‘אולשן-דורי’ התבססה לא על עדויות וראיות שהוגשו על-ידי גיבלי או מטעמו, אלא על התנהגותו של לבון ואופן תגובתו מאז קרה העסק הביש עד התחלת חקירתנו; תגובה והתנהגות שלבון לא השכיל, לדעתנו, להסביר ולתרץ.

“כששקלתי את עדותו של זיידנברג (אלעד) במשפטו לא מצאתי דבר שהיה בו כדי להשפיע על מסקנותינו שלי ושל דורי בדו”ח שלנו. הואיל ומסקנת התיקו שלנו בדו“ח לא התבססה על הוכחות, שהגיש גיבלי או מטעמו, אלא רק התנהגותו של לבון היא שהכריעה, הרי שבעדותו של זיידנברג (אלעד) במשפטו — אפילו היתה נכונה — לא יכולתי למצוא דבר המסביר את התנהגותו של לבון, ושבכוחו להביא לכלל שינוי בשיקולינו שהוסברו בדו”ח שלנו ושהביאו לידי מסקנת התיקו" (עמודים 278–277).

בעדותו בועדת אולשן-דורי אמר אלעד, כי הפעולות הראשונות לפני ה-16 ביולי לא היו פעולות אנשינו אלא מעשה של קומוניסטים וחוגים אחרים. אם ההסבר הזה היה כוזב, הרי שלכאורה יש בכך מעין סתירה לגירסתו של גיבלי, שההוראה ניתנה ב-16 ביולי. אבל השופט אולשן קובע בספרו, שסתירה כזאת לא יכולה להחליש או לערער את מסקנת התיקו של הועדה. כותב אולשן:

"אם נניח שאמנם, כמו שסיפר זיידנברג (אלעד) במשפטו, גם מה שקרה לפני ה-16 לחודש היה ביוזמתו, או ביוזמת גיבלי — או למה שנוטה אני יותר להאמין, ביוזמת מוטקה בנצור — הרי אפשר לשער, אם אמנם ניתנה ההוראה בידיעתו של לבון ובהסכמתו, שכאשר נודע על התקרית לפני ה-16 ביולי השכילו גיבלי ומוטקה בנצור להשיג את ההוראה מלבון, כדי שיהיה להם כיסוי למעשה, מבלי לספר לו על הדברים שכבר קרו.

“אילו קבענו בדו”ח שלנו שלבון הוא שנתן את ההוראה, כי אז יכול היה גילוי של זיידנברג (אלעד) במשפטו לשמש במידה מסוימת נימוק מצדיק לשנות קביעה כזאת לקביעה של תיקו. אולם מאחר שבדו“ח שלנו לא היתה קביעה כזאת, לא סברתי שמסקנת התיקו שלנו מעורערת על-ידי ‘גילויו’ של זיידנברג (אלעד). אלה היו שיקולי, כאשר הסברתי את עמדתי לאיסר”, מגלה השופט אולשן בספרו “דין ודברים”.

כפי שהתברר ממהלך “הפרשה”, התעלם איסר משיקול דעתו של אולשן בנוגע לעדותו של אלעד. לאחר עדותו הראשונה של פנחס לבון בועדת החוץ והבטחון, נותן היועץ המשפטי לממשלה בהסכמתו של איסר היתר לבית-המשפט המחוזי להראות לפנחס לבון ארבע עדויות במשפט אלעד (ובהן עדות אלעד עצמו). היו אלה קטעי עדות שאלעד האשים בהם את מפקדיו בהדחתו לעדות שקר ובהם תיאר את נסיבות ההדחה. היו אלה הקטעים שאלעד טען בהם, כי קיבל הוראת ביצוע גם לגבי שתי הפעולות הראשונות.

איסר שמע מהשופט אולשן, כי בעדויות אלה אין כדי לשנות את מסקנת התיקו של אולשן-דורי, כלומר אין בהן כדי להסיר את הספק לגבי אחריותו של לבון למתן ההוראה. איסר ידע גם ממקורותיו האחרים, כי ארבע העדויות נתלשו מתוך הסיפור השלם ויצרו תמונה חלקית ומטעה לגבי הנושא העיקרי של “הפרשה”. איסר ידע, כי עדויות אלה סייעו לפנחס לבון להטעות את הציבור בטענה העיקרית שלו — כאילו יש בהן הוכחה שלא הוא נתן את ההוראה. אך אף-על-פי-כן מאפשר איסר ללבון לראות חומר סודי זה, שהפך עד-מהרה לנחלת הרבים.

בכך לא תם הסיפור. בעדותו השניה בועדת החוץ והבטחון (11.10) מספר פנחס לבון לחברי הועדה, כי גם הם יכולים לעיין בחומר זה. היה זה באמצע חודש אוקטובר 1960, לאחר ש“חרושת השמועות” היתה בשיאה; לאחר שהוברר, כי כל הנאמר בין ארבעת כתליה של הועדה הופך מיד לקנין הכלל. באותם ימים ישבו צמרת מפא“י וממשלת ישראל על המדוכה כיצד לאתר את האש וכיצד לשים קץ לדיון בועדת החוץ והבטחון. ואז, כאשר מבקש יו”ר הועדה לקבל את ארבע העדויות הללו, נותן איסר את אישורו גם לכך בידיעה ברורה של התוצאות האפשריות של מעשה זה באותם ימים.

היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, נרתע הפעם מלתת את האישור. הוא לא הסתפק בהסכמתו של איסר ופנה אל שר המשפטים פנחס רוזן, שיביא את הבקשה להחלטת הממשלה.

סיפר רוזן בישיבת הממשלה (ב-23 באוקטובר 1960):

“אני מבין מהיועץ המשפטי שהחומר הוא סודי מאוד ויצטרכו לחתום כל אחד משלושים האיש הנמצאים שם… שהם לא ימסרו איזה דבר מתוך העדויות. אך היועץ המשפטי… בכל זאת מהסס אם לסמוך על איסר בענין זה (והוא) רוצה לקבל הרשאה או הנחיה אם עליו לפנות לבית-המשפט בבקשה זאת” (להראות את החומר לועדת החוץ והבטחון)".

בישיבה הבאה של הממשלה, ב-30 באוקטובר, חוזר רוזן ומעלה את השאלה ושוב הוא מספר:

“היועץ המשפטי פנה בענין זה אל איסר הראל והוא אמר, שלפי דעתו אפשר להראות עדות זו לועדת החוץ והבטחון באותם התנאים בהם הרשה בית-המשפט ללבון לראות את העדות. זאת אומרת, אסור לעשות רישומים, יקריאו לפניהם את העדות, כל אחד יחתום על הצהרה לשמור את הדבר בסוד. איסר הודיע, שאפשר להראות להם זאת…”

מתערב ראש הממשלה דוד בן-גוריון: “לאיסר לא היתה סמכות לעשות זאת בלי לשאול אותי”.

השר פנחס רוזן: “בגלל זה אני מביא זאת לממשלה”.

השר משה-חיים שפירא: “אם להראות ללבון הוא שאל אותך?”

בן-גוריון: “לא”.

השר יצחק בן-אהרון: “זה לא שייך לו”.

בן-גוריון: “הוא היה צריך לשאול”.

באותה ישיבה, כאשר הענין מוזכר פעם שניה, אומר בן-גוריון: “איסר יקבל ממני הוראה, שלא יתן תשובה על דעת עצמו, כי הוא כפוף לראש הממשלה”.

דוד בן-גוריון צדק בענין זה רק להלכה. הוא לא ידע, שאיסר חרג מסמכותו ופעל כל אותו זמן כמי שאינו כפוף לראש הממשלה ואף מסייע ליריביו הפוליטיים. איסר היה שותף מלא למאבקה של צמרת מפא"י באותם ימים נגד בן-גוריון. לאחר שאיסר הגביל ופיצל את כל חקירות “הפרשה” — בנימוקים ממלכתיים צרופים כביכול — וסיכל בכך את סיכויי הצלחתן של החקירות, הוא לא נמנע מלהפיץ כמה פרטים שנתלשו מתוך הקשרם ושנזרקו אל תוך הקלחת המפלגתית והאישית העכורה ביותר לשימוש מסולף ומטעה נגד בן-גוריון.

לאחר-מכן הטיל איסר את כל כובד משקלו כדי לשכנע את חברי צמרת מפא“י נגד מינוי ועדת חקירה משפטית. יחד עם משה שרת ואחרים, גם איסר הילך אימים בסכנת “קבר אחים”, ולעמדתו בענין זה נודע משקל מכריע בעיני רבים מחברי מרכז מפא”י — אלה שלא היו בסוד הענין ראו באיסר נאמנו ומקורבו של בן-גוריון ומתנגדו החריף של פנחס לבון, אשר יש לו הידיעה המלאה והבלתי-משוחדת על קורות שנת 1954. הכל למדו קל וחומר מעמדתו של איסר: אם גם הוא מתנגד למינוי ועדת חקירה, אין מנוס מלהצטרף לעמדה זאת. לוי אשכול יכול היה להסתמך על עמדתו של איסר כאחד הנימוקים הקובעים לגביו.

כמקורבו העיקרי של משה שרת בשנת 1954, כנאמנו של דוד בן-גוריון לאחר-מכן וכמקורבה של גולדה מאיר בשנת 1960, שימש איסר חוליה מקשרת ובריח-התיכון בהלך-הרוחות שהתגבש בצמרת מפא"י נגד בן-גוריון ואשר הופעל בהחלטה נחושה למלא את דרישתו של לבון: להעניק לו טיהור בלי חקירה, ולמנוע ועדת חקירה משפטית ויהי מה.

 

ההכרעה של אשכול ושרת    🔗

בעוד נמשכת בועדת החוץ והבטחון “חרושת הזוועות”, בעוד פנחס לבון ממשיך להטיל את פצצותיו (“עם פצצות בכיס”) ומאיים שיש לו פצצות נוספות (“יש לי חומר נוסף”), גומלת בצמרת מפא"י ההחלטה להיכנע לדרישתו העיקרית של פנחס לבון (“ריהביליטאציה”) ולדחות דרישה אחרת שלו.

ההחלטה מסתמנת כאפשרות וכצורך בשיחות שקיימו ביניהם בניו-יורק שר האוצר לוי אשכול ושרת החוץ גולדה מאיר. שניהם נזדמנו יחד לניו-יורק באותם ימים סוערים של אמצע אוקטובר 1960, גולדה מאיר לעצרת האו"ם ולוי אשכול בעיצומו של מסע לעידוד השקעות (כינון “זרוע ההשקעות”).

ב-15 באוקטובר 1960 מתפרסמות מסקנות ועדת כהן. עברון הזריז “קופץ” עם עיקר המסקנות לניו-יורק לביקור בזק של שלושה ימים ונפגש עם אשכול ועם גולדה. ואז מגיעים אשכול וגולדה לכלל דעה, שיש להיענות מיד לדרישת “הטיהור” של פנחס לבון בנוגע ל“עסק הביש”, כדי לשים קץ לפרשה, אבל להעניש אותו לאחר-מכן על התנהגותו שלוחת הרסן כלפי המפלגה.

על שיחותיו עם גולדה בניו-יורק סיפר לוי אשכול לאחר-מכן (פברואר 1961) בהופעתו לפני ועדת בוחן של תא הסטודנטים של מפא“י בירושלים: “הופעות לבון בועדת החוץ והבטחון היו אומללות, ועל כך אמרתי לגולדה בחו”ל, הוא עתיד לתת את הדין”.

על הופעותיו של לבון בועדת החוץ והבטחון ציטט אז אשכול דעת אחד מחבריה: “זה פוגרום מה שהיהודי הזה עשה”. אשכול סיפר: “הייתי בטוח שלא נאריך ימים אתו, עם סגנונו, מערכת יחסיו שלמעלה משנה וחצי עם בן-גוריון”. אשכול אמר זאת לבן-גוריון ולגולדה מאיר. “מה שלא יהיה, לבון יצטרך לתת את הדין על אופן הופעתו בענין הפרשה”.

ועוד מספר אשכול: “בן-גוריון תבע ועדת חקירה משפטית. אי-אפשר להתנגד לדרישה כזאת… לבון הודיע שלא ילך לועדת חקירה משפטית… ועדת אולשן-דורי היתה חקירה משפטית למדי. אינני מאחל לאף אחד להופיע בפני ועדה כזאת. הם נהגו ברצינות אכזרית. הם הגיעו למסקנה שלא מאמינים לא לזה ולא לזה. לכן אמרתי בלבי: ‘אנושית אני יכול להבין אותו’. עבור לבון, לפי טענתו, זו היתה שאלת חיים… לכן אמר: בענין זה עד הסוף”.

לבון ומקורביו אמרו שיהיה צורך במשטרה, כדי להביא אותו להעיד בועדת חקירה משפטית. ועל כך אמר אשכול שהוא מתנגד “שהמשטרה תבוא לקחת את לבון לועדה משפטית”.

מדוע כה חשש לבון מועדת חקירה משפטית? מדוע לא המתין למסקנותיה של ועדת כהן, שאמורה היתה לסיים את עבודתה תוך ימים ספורים? מדוע פנה לבון לועדת החוץ והבטחון והטיל בה את כל פצצותיו?

גם גולדה מאיר לא הבינה זאת, כפי שסיפרה בועדת הבוחן של תא הסטודנטים: “ראיתי את ‘אפי’ עברון כשחזר משוויצריה. שאלתיו: ‘מה שלום פנחס?’ ‘אפי’ ענה: ‘הוא חוזר להילחם’. ‘הוא השתגע?’ שאלתי אותו, עד עכשיו ישב בשקט. יש ועדת כהן. עתה מתחיל בירור; שלא יעז לעשות כלום. שיחכה עד תוצאות ועדת כהן”.

כך יעצה גולדה מאיר לפנחס לבון באמצעות “אפי” ב-18 או ב-19 בספטמבר 1960, לפני פרוץ “הפרשה”. אבל לבון לא חיכה לתוצאות ועדת כהן.

אם מניחים, כאמור, שפנחס לבון נתן את ההוראה, סביר מאוד שהוא יחשוש ויחרוד מפני כל חקירה ויטען מההתחלה, שאין כל צורך בחקירה נוספת וש“הכל ברור”. סביר מאוד להניח, שהפחד מפני חידוש חקירתו קינן בלבו של לבון כל השנים. הפחד הלך וגבר דווקא כאשר נתפס אלעד ונחקר ודווקא כאשר מונתה ועדת כהן וכאשר החקירה בענין “העסק הביש” הסתעפה והלכה. מנקודת-ראותו של לבון שנתן את ההוראה וניצל בנס מהוכחת אשמתו בועדת אולשן-דורי היה צורך דחוף לא להמתין למסקנותיה של ועדת כהן ולעשות הכל כדי “לפוצץ” מראש כל חקירה נוספת; זאת על-ידי הדרישה האולטימטיבית לטיהור בלי חקירה, על-ידי איום שיהיה צורך במשטרה כדי להביא אותו להעיד בועדת חקירה משפטית, ובעיקר: על-ידי ההסתערות המוחצת בועדת החוץ והבטחון.

לוי אשכול חזר לארץ ב-18 באוקטובר 1960 ועליו משליכה עתה מפא“י את יהבה שיחלץ אותה מן ה”פרשה“. מיד מתחילה סידרת דיונים קדחתניים במוסדות מפא”י והתייעצויות מאחורי הקלעים. אשכול נכנס לפעולה בהתאם לרוח הדברים בינו לבין גולדה מאיר בניו-יורק: לתת ללבון ריהביליטאציה ולהעניש אותו לאחר-מכן. בינתיים (ב-21 באוקטובר) מגיש היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר את חוות-הדעת שלו המתאימה להחלטת אשכול (וגולדה) ככפפה ליד. ההמלצה העיקרית: אין מקום לפתוח בחקירה, או להעמיד איש לדין עקב מסקנות ועדת כהן.

בינתיים פונה “הקצין הבכיר”, בנימין גיבלי, במכתב לרמטכ"ל (22.10.60) ומבקש למנות ועדת חקירה, לאחר שהוא מגיש בקשה זאת בעל-פה בשיחה נרגשת עם שר הבטחון דוד בן-גוריון.

הבקשה מועברת לשר המשפטים פנחס רוזן ומובאת לממשלה ביום ראשון 23 באוקטובר. ועדת החוץ והבטחון של הכנסת ממשיכה בדיוניה, ורק אז, באותו יום ראשון, מתחיל להופיע לפניה שמעון פרס, ורק במהלך ארבע עדויותיו באותו שבוע נשמעות ההכחשות הישירות להאשמותיו הכוזבות של לבון. אבל צמרת מפא"י כבר אינה ממתינה והיא מתגייסת לפעולה קודם לכן. (ושוב: יומן שרת משנת 1978 מאשר בתיעוד אותנטי מפורט את שהיה ידוע בשעתו בצורה כללית מנאומים, שיחות ושאר התבטאויות).

ביומן שרת אנו מוצאים פתק שכתב לוי אשכול למשה שרת בתחילת אותו שבוע גורלי למהלך הפרשה, ביום ראשון, 23 באוקטובר:

"בזאת תקבל חוות-הדעת של היועץ המשפטי על מסקנות ועדת כהן. הן מדברות בעד עצמן. בן-גוריון עומד על ועדת חקירה. אני וספיר מתנגדים. דעת יתר חברינו טרם התגבשה. מחר נקיים ישיבת מזכירות (מפא"י). אאבק בכל כוחי נגד ועדת חקירה חדשה. בינתיים מסתבר, שגיבלי פנה בדרישה לקיים ועדה משפטית. צריך יהיה גם על זה להתגבר.

"בדבריך צריך יהיה להגיד:

"1. החומר החדש לו היה ידוע לך בזמנו היה משחרר את לבון מחשד בעסק הביש.

“2. לא היה מונע אותך מלקבל התפטרותו, שנבעה מדרישותיו האולטימטיביות לפיטורי מנהל משרד הבטחון ושינויים אחרים שהוא דרש אז”.

משה שרת עושה כמבוקשו של אשכול. הוא מנסח למחרת היום את הודעת הריהביליטאציה המסויגת והחלקית (בשינויי סגנון מסוימים), והיא מתפרסמת יום לאחר-מכן ב-25 באוקטובר כתשובות על שאלות כתב “דבר”. כותב שרת:

"אני בטוח, כי אילו היו ידועות אז העובדות שנקבעו על-ידי ועדת כהן, היתה בהן הוכחה כבדת משקל, כי האשמה שהוטלה באותם ימים על פנחס לבון, לגבי האחריות הישירה לפרשה מסוימת, היא אשמת-שווא.

“אני בטוח, כי גם אז לא הייתי רואה לעצמי מנוס מקבלת התפטרותו משום אחד התנאים שהציג להישארותו בתפקידו — פיטורי סמנכ”ל באותן הנסיבות — לנוכח מצב היחסים שנוצר".

בפתק של אשכול ובהודעת שרת כלולים שלושת היסודות של סיום פרשת לבון לעתיד לבוא:

החלטה נחרצת נגד דרישת בן-גוריון (וגיבלי) למנות ועדת חקירה (אשכול: “אאבק בכל כוחי נגד” וכו');

קבלת דרישת לבון לטיהורו מאחריות למתן ההוראה בלי לחקור אותו בנושא זה (“יהיה צורך במשטרה”);

דחיית דרישת לבון לקבוע, כי בהתפטרותו היה מעשה עוול שיש לתקנו. בדחיה

זאת נחסמה דרכו של פנחס לבון לחיזוק מעמדו בצמרת מפא"י, ומכאן גם פתח

להענשתו בעתיד (אשכול: “הוא ייתן את הדין”).

 

שרת הטעה את הציבור    🔗

דוד בן-גוריון לא היה שותף לתבשיל הזה של צמרת מפא"י שבושל מאחורי גבו ובלי ידיעתו. הוא לא ידע אז מה שהוא עתיד לגלות באיחור טראגי. כי כבר אז, בטרם הובא הענין לממשלה, כבר אז החליטו אשכול וחבריו בצמרת להעניק לפנחס לבון טיהור ויהי מה, ולמנוע מינוי ועדת חקירה ויהי מה.

ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון לא ידע. במכתב למשה שרת ב-28 באוקטובר מסביר בן-גוריון, כי מסקנות ועדת כהן לגבי מעשיו של גיבלי אינן מוכיחות כלום לגבי מעשיו של לבון קודם לכן, וכי רק “ועדת חקירה בעלת סמכות משפטית כחוק” צריכה לטפל בדבר. כותב בן-גוריון:

“העובדה שלאחר ‘מעשה הביש’ נמצא שגיבלי שיקר או ניסה לזייף תעודה או להדיח איש לשקר, אינה מוכיחה כלום על העבר. להיפך, היא מוסיפה קצת הסברה (לא משכנעת, לא משפטית ולא מצדיקה) שהוא הוכנס על-ידי שר הבטחון לבוץ ורצה לטהר עצמו בכל האמצעים”.

ובהמשך המכתב:

"יתכן שועדת חקירה בעלת סמכות משפטית כחוק, שמוסמכת לחקור עדות בשבועה וכל העדים שתדרוש, תגיע לחקר האמת, יתכן שלא. איני יודע. אבל לא פחות מבימים הראשונים לשובי למשרד הבטחון לפי דרישתך (שקיבלתי אך ורק מפני שהרגשתי שיש מבוכה מסוכנת בצבא) — אני עומד עכשיו בפני התיקו של ‘השניים’ (ועדת אולשן-דורי).

"ראיתי חובה לעצמי להגיד לך זאת. אולם החלטתי נחושה: לא להיות פעיל עוד בממשלה או בכנסת בענין זה, לאחר שאמרתי לממשלה דעתי, כי רק ועדה אובייקטיבית של אנשים שאין להם כל פניה אישית או מפלגתית, מזויינת בסמכות משפטית לחקור עדים שתי וערב, ונותנת לשני הצדדים אפשרות שווה בהחלט להוכיח צדקתם — רק ועדה זו צריכה לטפל בדבר.

"אני מבין מדוע ‘חירות’ מתנגדת לכך. לצערי הרב נצטרף ל’חירות' גם (מאיר) יערי, ובמידה רבה גם ‘הכלליים’, ולבסוף גם ‘אחדות העבודה’, ובקרב חברינו יש מבוכה. אבל לאיש שהיה ראש ממשלה בימים ההם, ואשר ביושרו אין לי כל ספק, ראיתי חובה להגיד את אשר בלבי.

בברכה,

ד. בן-גוריון"

למרבה הצער יכול היה בן-גוריון להטיל ספק ביושרו של משה שרת בענין זה. במשך עשרה ימים שינה שרת את עמדתו כמעט מן הקצה אל הקצה. במאמרו ב-21 באוקטובר ב“דבר” עדיין ידע משה שרת לקבוע, כי “הנקודה הפלילית היא נושא לבירור משפטי… גילוי העובדות החדשות מצדיק ומחייב בירור מחודש… אופיה הפלילי של האשמה מוביל ממילא לבירור משפטי, בצורתו או במהותו, אם לפני בית-דין או במסגרת אחרת, אבל תוך גישה משפטית”.

כל אלה הן קביעות של משה שרת במאמרו, ואילו בהודעת הריהביליטאציה ב-25 באוקטובר כבר חזר בו משה שרת מקביעת הצורך בבירור משפטי. לפי בקשתו של אשכול נותן משה שרת בעצמו ריהביליטאציה ללבון בלי בירור מחודש — לא בירור משפטי ולא בירור אחר.

כעבור חמישה ימים צועד שרת צעד נוסף. במכתבו לבן-גוריון ב-30 באוקטובר לא זו בלבד שהוא מתעלם מהצורך בבירור מחודש, אלא שהוא אף מזהיר מפניו ויוצא נגדו בתוקף. משה שרת עצמו מודע היטב להבדל בין טענת “זיופי גיבלי” — שנחשפו, כביכול, בועדת כהן — לבין אחריות לבון למתן ההוראה ולהתכחשות לה, שלא הופרכה. שרת ידע, שיש מקום לחקירה בנושא אחרון זה ואף-על-פי-כן החליט להתנגד לה.

במכתב אל יעקב ורנה שרת במוסקבה, ב-7.11.60, מגלה משה שרת את הערכותיו ומניעיו האמיתיים ב“פרשה” בימי סוף אוקטובר 1960:

“ועכשיו תשאלו מה אני חושב על הענין כולו. ובכן ברור לי, כי חלו כזבים וזיופים מצד גיבלי. עם זה לא מוכח לי לחלוטין, כי הוא נתן הוראה לגמרי על דעת עצמו. אין לי ספק, כי לבון שוחח אתו וגם עם אחרים ברוח ההוראה שניתנה והמעשה שנעשה, ואם נתן גיבלי הוראה בלי שקיבל פקודה מפורשת לתיתה, הרי נתנה בבטחון גמור, כי הוא עושה רצונו של שר הבטחון ורק אחר-כך, משנתפש במתן הוראה בלי סמכות מפורשת, ביקש להיחלץ מן המיצר על-ידי מעשי תעתועים. “לגופו של ענין החזקתי אז ואני מחזיק עכשיו את לבון אחראי מכל בחינה מדינית לזוועת גושן. ראשית, משום שהיה אז שר בטחון ובתחום אחריותו נעשה הדבר; שנית, משום שזו היתה מגמתו המדינית; לראות את ישראל מופקרת למזימות אנגליה וארה”ב, שעשו יד אחת עם הערבים להצמיתה ועוד הזיות שטניות כאלה, ומסקנתו היתה, כי עלינו למחוץ במעצמות ולהפגין כי אנו מסוגלים לכל מעשי הרס (‘עלינו להשתגע’ — דיבור מפורש זה יצא מפיו באחת הישיבות אתי); שלישית, משום שהוא הרביץ בתמידות תורת-עיוועים זו במטכ”ל וגירה באותו חוג יצרי-נקם והרפתקנות הפרועים ביותר, עד שהחבריא עצמם החלו נרתעים נוכח חוסר האחריות והשיקול של השר; רביעית, משום שאגב כך הוא חתר בלי הרף ובפה מלא תחת סמכותו המדינית של ראש הממשלה והתיר כל רצועה של משמעת, עד שלבסוף נפל קרבן להפקרות שבעצמו טיפח; חמישית, משום שהוא עצמו כיזב וכיחד וסילף כתובים בדיווחיו, עד שממנו ראו וכך עשו גם פקודיו. ועדיין לא מניתי כל נימוקי.

“לחזור על השתלשלות הפרשה באותם הימים לא אוכל במכתב זה, אבל אעבור למצב עכשיו. כיום, אני נגד חיסולו של לבון. לא משום שהחיסול אינו מגיע לו; להיפך, לפי תורת ‘על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון’ (אבות ב, לז) זה צריך להיות עונשו לאחר (שגרם ל)חיסול הלל דן (סילוקו מסולל בונה), ראובן ברקת (סילוקו מהועדה המרכזת של ההסתדרות) ועוד — אלא משום שמבחינה אובייקטיבית אני בעד הצלת ד”ר ג’קיל אם אפשר לבלום את מיסטר הייד (לפי סיפור נודע של רוברט סטיבנסון, “ד”ר ג’קיל ומר הייד“, שענינו פיצול אישיות אצל אדם שכד”ר ג’קיל הוא שפוי וחיובי וכמר הייד מטורף ופושע).

“כן הנני נגד חיסולו, משום שבנסיבות הנתונות זהו נצחון לכת שסכנתה אינה פחותה בעיני — במישור אחר ובנוסח אחר. וכן אני נגד חיסולו מפני שאפשר להגיע אליו רק דרך גילוי כל הלוטים וחשיפת כל הנגעים אשר אין כלל לשער את תוצאותיהם ההרסניות לגבי המפלגה והכלל כולו. התבטאתי במסיבה סגורה, כי הצעתו הראשונה של בן-גוריון בדבר חקירה כוללת ‘עד תום’ פירושה כריית ‘קבר אחים’ לכולנו”.

ממכתבו המשפחתי גלוי-הלב של משה שרת עולה תמונה שונה מעיקרה מזאת שבהודעת “הריהביליטאציה” שפורסמה ב“דבר”, ובודאי שעולה ההיפך מהרושם שהיא יצרה בציבור. עולה ממנו ששרת מסכים לדעתו של בן-גוריון (וכאמור, גם לדעתו של השופט אולשן), שהרשעת גיבלי בזיופים אין פירושה ממילא האשמתו במתן ההוראה על דעת עצמו ואין פירושה זיכוי לבון ממתן ההוראה. ואף לא מאשמת ההתכחשות לה.

שרת מגלה במכתב זה, ש“החומר החדש” שהתגלה ומסקנות ועדת כהן לא חוללו כל שינוי בהערכתו (של שרת) על פנחס לבון ועל אחריותו למתן ההוראה. הוא מגלה, שהוא מרחיק לכת בהרבה ממסקנת התיקו של אולשן-דורי. “התיקו” של אולשן-דורי בשאלה “מי נתן את ההוראה” היה מאוזן הרבה יותר מ“התיקו” של משה שרת (במכתבו) — “תיקו” שנוטה כמעט לגמרי לצד הרשעת לבון, עד שהוא חדל להיות תיקו. “התיקו” של משה שרת בשנת 1960 מטיל על פנחס לבון אשמה חמורה יותר משהטיל עליו “התיקו” של אולשן-דורי בשנת 1955, גם במישרין וגם בעקיפין.

משה שרת, בהודעת ה“ריהביליטאציה” שלו, חטא לאמת שלוש פעמים: גם כלפי לבון, גם כלפי גיבלי וגם כלפי אולשן-דורי. כדי לטהר את לבון בלי יסוד, הטיל שרת דופי בועדת אולשן שלא בצדק, כאילו הספק שהיא הטילה בלבון היה “אשמת שווא”.

לא היתה זאת אשמת שווא, לדעת שרת, ולא אולשן-דורי הטילו אותה. לא הם הגדירו את פנחס לבון כלוקה בפיצול אישיות, כ“ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד". הודעת “הריהביליטאציה” של משה שרת היתה בגדר הטעיית הציבור. ספק רב אם מישהו בציבור הרחב יכול היה להעלות על דעתו את הערכתו האמיתית של משה שרת על פנחס לבון ועל אחריותו למתן ההוראה, כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתבו המשפחתי הכמוס (ואף בכל פרקי יומנו האישי של משה שרת מאותה שנה ומשנת “העסק הביש”).

 

מניעיו של שרת    🔗

מדוע יצא משה שרת מגדר יושרו האישי לטובת לבון? לא מנימוקים של צדק. שהרי הוא כותב: “אני נגד חיסולו של לבון, לא משום שהחיסול אינו מגיע לו; להיפך… הנני נגד חיסולו משום שבנסיבות הנתונות זהו נצחון לכת שסכנתה אינה פחותה בעיני… ומפני שאפשר להגיע אליו (אל חיסול לבון) רק דרך גילוי כל הלוטים וחשיפת כל הנגעים… שפירושה כריית ‘קבר אחים’ לכולנו”.

היה מקום לפחדו של משה שרת מ“קבר אחים” שבו עלולה היתה “להיקבר” גם תדמיתו שלו כאחראי לכל מכשלות כהונתו כראש ממשלה בישראל. לא היה זה רק פחד אלטרואיסטי. משה שרת פחד מפני “הכת המסוכנת” עד כדי כך, שהיה מוכן לסטות מעקרונותיו ומעמדתו המוצהרת כדי למנוע את נצחונה. ובאורח פתאומי השתרבב לתוך פחדים אלה גם חשבון כאוב אחד שלא היה קשור במישרין לענין “הפרשה”, אבל השפיע מאוד על יחסו של שרת אל בן-גוריון באותם ימים גורליים.

היה זה החשבון של “עלילת גבעת חיים” שמשה שרת העלה מחדש בהתכתבות בינו לבין בן-גוריון, אולי משום שבן-גוריון נקט נימה אישית במכתבו אל שרת ובירך אותו ליום הולדתו ה-65 שחל אז. “עלילת גבעת חיים” היא נאום של דוד בן-גוריון בשנת 1957, שלפיו יכול היה להשתמע שמשה שרת, בהיותו שר החוץ, הפריע למאמצי רכש “בלתי-אורתודוכסליים” בצרפת, ואילו גולדה מאיר, שבאה אחריו, סייעה להצלחתם. משה שרת נפגע עד עמקי-נשמתו מהאשמה זאת ודרש מבן-גוריון התנצלות פומבית. בן-גוריון סירב לתיתה, ואז ניתק משה שרת את יחסיו האישיים אתו.

כאשר מברך בן-גוריון את שרת ליום הולדתו, חוזר שרת ומודיע לו (ב-11 באוקטובר 1960), כי אינו מוכן לקבל פניה אישית שלו עד שבן-גוריון יחזור בו בפומבי מ“עלילת גבעת חיים”. בן-גוריון דוחה את בקשת שרת וכותב לו, שלא יחזור לענין זה עד שתסתיים הבהרת פרשת לבון. ואכן, בחודש מארס 1961 עתיד יהיה בן-גוריון לעורר את הנושא ביוזמתו ולהציע לשרת לתקן את המעוות. אבל הוא לא תוקן.

אל הפחד של משה שרת באותם ימים מפני “קבר אחים” ומפני נצחון “הכת המסוכנת”, נוסף גם החשבון של “עלילת גבעת חיים”.

בנאום במרכז מפא“י נגד הדחת לבון, כעבור ארבעה חודשים, עתיד משה שרת לפסוק את פסוקו המפורסם: “לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון”. כה אמר משה שרת וכה עשה הוא עצמו בבלי-דעת כשקבע את עמדתו ב”פרשה" נגד בן-גוריון ובעד לבון. אל שרשרת הטעויות וההטעיות של “פרשת לבון” נוספה עתה עוד חוליה: הודעת הריהביליטציה של משה שרת — “הריהביליטציה של הפחד והחשבון”.

 

נוצרה הנהגה אלטרנטיבית    🔗

“הריהביליטאציה” של שרת והפתק הסמוי של אשכול שהיא ניתנה על-פיו סימנו את נקודת המפנה שהתחולל בצמרת מפא“י כבר אז, בחודש אוקטובר 1960, כתוצאה מהצלחת הסתערותו של פנחס לבון בועדת החוץ והבטחון. היה זה הנפנוף הראשון של נס המרד. צעדים אלו של אשכול ושל שרת הם הביטוי המעשי הראשון בכתב ובעל-פה לתחילת היווצרותה של הנהגה אלטרנטיבית למפא”י, המסוגלת והמוכנה להתמודד עם דוד בן-גוריון ולכפות עליו את רצונה.

מכאן ואילך עתידים להשתלשל המאורעות, צעד אחר צעד, במשך החודשים והשנים הבאות — עד להדחת דוד בן-גוריון מראשות הממשלה (התפטרותו המאולצת) ועד לפילוג במפא“י והקמת רפ”י לעתיד לבוא.

היווצרות ההנהגה האלטרנטיבית ותפיסתה את רסן השלטון לא התחוללו על רקע “פרשת לבון” בלבד. קדמו ל“פרשה” וחילחלו לתוכה כל המאבקים הרעיוניים, האישיים והחברתיים שהסעירו את מפא"י מלפני הקמת המדינה ואחריה. התלווה להם המאבק בין דורות, בין צעירים במרכאות ובלי מרכאות, לבין קבוצת הצמרת וכל יתר המאבקים שעליהם עמדנו קודם. על כל אלה היה נסוך מאבק על דרך וסגנון ועל מקום בהנהגה בכל דרגי ההחלטה והביצוע.

כל אחד מהמאבקים הללו הוא נושא בפני עצמו שאינו יכול להימדד רק לפי התייחסותו ל“פרשת לבון”. גם אישי הצמרת השונים, על מעלותיהם וחסרונותיהם, אינם יכולים להימדד אך ורק לפי יחסם אל דוד בן-גוריון ותפקידם ב“פרשה”. אבל אי-אפשר להבין את מהלכי “הפרשה” ותוצאותיה ואת התנהגות בן-גוריון והחלטותיו בנושא זה, בלי להביא בחשבון ש“הפרשה” היתה הקטליזטור בתהליך היווצרותה של ההנהגה האלטרנטיבית למפא"י, שבראשה עמד, בסופו של דבר, לוי אשכול.

וזאת לדעת: אשכול היה מאז ומתמיד מועמדו של בן-גוריון לרשת את מקומו. כשפרש לשדה-בוקר בשנת 1953 הציע בן-גוריון את אשכול ולא את שרת כממלא מקומו בראשות הממשלה. אז סירב אשכול וגם עתה לא אצה לו הדרך. אדרת המנהיגות נפלה על כתפיו בלי שהתכוון לכך, משהחליט “להיאבק בכל כוחו”, כפי שהוא הגדיר זאת, נגד עמדת בן-גוריון בנוגע למינוי ועדת חקירה משפטית.

אשכול היה אנוס לקבל החלטה זאת על דעת חבריו בצמרת. הוא נאלץ להחליט ולפעול נגד בן-גוריון בכורח הנסיבות, שלא הוא יזם ויצר אותן ולא הוא רצה בהן. ב“פרשת לבון” הפך לוי אשכול למושיעה ומצילה של מפא"י. הוא — יחד עם פנחס ספיר, גולדה מאיר וזלמן ארן — הסתייעו במשה שרת ובסמכותו התנועתית וחברוּ יחד כדי להוות הנהגה אלטרנטיבית לדוד בן-גוריון, אם לא יהיה מנוס מכך.

האפשרות הזאת והנכונות לממש אותה התחילו להסתמן כבר אז, גם אם טרם גמלה בלב כל חברי הצמרת ההכרעה הסופית לרשת את בן-גוריון וגם אם טרם הבשילו התנאים לחילופי ההנהגה בפועל. כאשר עמדה בעבר הברירה החדה “בן-גוריון או שרת” העדיפו הכל (וגם שרת עצמו) את בן-גוריון. כאשר תעמוד הברירה החדה “בן-גוריון או לבון” יעדיף רוב של שני שלישים את בן-גוריון; אבל כאשר תעמוד הברירה “בן-גוריון או אנחנו” (קבוצת הצמרת) תיפול הכרעת הרוב נגד בן-גוריון.

באוקטובר 1960 התחיל להסתמן המפנה הזה על רקע “פרשת לבון”. הוא הלך וגבר בחודשים הבאים והגיע לסיומו תוך כארבע שנים.

אמנם, כבר היו בעבר התמודדויות שבן-גוריון נשאר בהן במיעוט וקיבל את הדין, אבל היו אלה תמיד מחלוקות פוליטיות. הפעם היה מדובר בהטלת דופי מוסרי ובפסילה אישית של דוד בן-גוריון על-ידי חבריו — לא במישרין אלא בעקיפין, לא במפורש אלא במשתמע. אבל היתה זאת פסילה אישית. ופסילה אישית היא צעד ראשון בדרך שסופה הבלתי-נמנע הוא הדחה.

טיהור לבון בא לאחר ההאשמות וההחשדות החמורות שהוא (לבון) ותומכיו השמיעו בועדת החוץ והבטחון ובפרסומי העתונות, כלפי בן-גוריון ומנהיגותו וכלפי השניים שתמך בהם — משה דיין ושמעון פרס. בתנאים אלה נהפך טיהור לבון ממילא להרשעת בן-גוריון בעיני הציבור ולהדבקת אות קין על מצחו — כמי שהוחזר לממשלה משדה-בוקר בפברואר 1955 וכמי שירש את תפקידו של לבון כשר הבטחון, משום שלבון “הודח”, כביכול, על-ידי קנוניה אפלה, בעלת אופי פלילי, שמשה דיין ושמעון פרס היו שותפים לה בדרגות שונות.

לטיהור לבון יכול היה להיות אם כן פירוש בלתי-נמנע כמעט: בן-גוריון חזר לתפקידו בכוח קנוניה של הדחת לבון על לא עוול בכפו. התעוררות השאלה “ההדחת וגם ירשת?” כלפי בן-גוריון היתה אז אחת התוצאות הבלתי-נמנעות של טיהור לבון.

המשמעות הזאת של טיהור לבון מוצאת חיזוק בדברים שכתב משה שרת אל דוד בן-גוריון באותם ימים של סוף אוקטובר (ב-30.10) כהסבר להודעת הריהביליטציה שלו. מכתב זה של שרת שנועד להרגיע את בן-גוריון ולשכנע אותו לוותר על חקירה משפטית יכול היה להשפיע אך ורק בכיוון הפוך.

שרת מסביר לבן-גוריון מדוע הוא מתנגד לחקירה חדשה. אמנם, הוא שוב מביע הסכמה לגירסת בן-גוריון לגבי אחריותו של לבון, “כי כמעט אין להניח על הדעת, שקצין גבוה בצה”ל יעשה מעשה זה על דעת עצמו, אלא אם קיבל הוראה משר הבטחון, או היה לו יסוד מספיק וסביר לחשוב שזהו רצונו של שר הבטחון".

ממשיך שרת וכותב:

"אבל, כשאני מנסה לשוות לנגד עיני מה עשויות להיות תוצאותיה של חקירה חדשה הנני בא לידי מסקנה, כי אין כלל לשער עד היכן הן עלולות להגיע. אחרי הכל, גירסתך — שהיא גם גירסתי — אינה אלא סברה, או השערה מוסקת מן הנסיבות ולא נשענת על עובדות. כיון שכך, אם ניתנה הרשות לשער, הרי יכולות להתעורר גם השערות אחרות. להלכה יכולות לעלות על הדעת שתי גירסאות נוספות לפיענוח התעלומה:

"ראשית, כי בצמרת הצבא התגבשה בזמן ההוא קבוצה, בכללה גיבלי ובראשה גבוהים ממנו, שגמרה אומר לנהל ‘מדיניות בטחון’ משלה ויצאה ליצור עובדות בכיוון זה;

"שנית, כי מורת הרוח שעורר לבון בצמרת הצבא הביאה לידי קשר נגדו שהתבטא בפעולה כאילו לפי הוראותיו או ברוחו על-מנת להכשילו ולהפילו תוך הקדחת התבשיל.

“שתי גירסאות אלו לא היו מעולם עולות על דעתי כמקובלות עלי, אך הן עשויות לעלות על דעתם של חוקרים כאפשריות להלכה — אם גם, כמובן, לא כמוכחות למעשה — ולשמש יסוד לתיקו חדש” (עמוד 765).

במכתב זה הבהיר שרת לבן-גוריון, כי טיהור לבון, לאחר שהאשים את יריביו, משאיר כתם של חשדות חמורים על יריביו-נאשמיו. יריבים אלה הם לא רק גיבלי וקבוצת קצינים, אלא גם הרמטכ“ל משה דיין שעמד בראש “הקשר” נגד לבון, לפי אותה גירסה, ו”קשר" זה הוא שגרם להתפטרות לבון בפברואר 1955 (“הדחתו” הראשונה). לכך מתקשרות ההחשדות על שמעון פרס ש“קפץ על העגלה” ועל דוד בן-גוריון שקטף את הפירות של “קשר הקצינים הגבוהים” וחזר לממשלה כתוצאה ממנו.

סיפורים ברוח זו נלחשו מפה לאוזן בהשראת תומכי לבון באותה עת ואף נרמזו בצורה מפורשת למדי בפרסומים בעתונות. במכתבו של שרת לבן-גוריון נאמר, שאפשרות כזאת יכולה לעלות על דעתם של החוקרים בחקירה חדשה שתסתיים ב“תיקו”. שרת מציע לבן-גוריון להשלים בשתיקה עם הכתמתו האפשרית ולהימנע מחקירה נוספת העלולה לתת לה גושפנקה חוקית.

היו גם החשדות חמורות יותר: בן-גוריון הוא שנתן את ההוראה. החשדה כזאת על בן-גוריון חרגה מגדר רכילות של יושבי קרנות או ספקולציה דמיונית. היא באה לידי ביטוי במסקנות ועדת השבעה ובהחלטת הממשלה. נאמר בסעיף 11 של מסקנות ועדת השבעה:

“עלינו להוסיף, כי הקצין הבכיר אף פעם לא השמיע הנחה, כי ההוראה לפעול ניתנה על-ידי אדם אחר מלבד לבון ובכל החומר שהיה לפנינו אין אחיזה לטענה מעין זו”.

סעיף זה בא לטהר את דוד בן-גוריון, בלי לנקוב בשמו, מאשמת מתן ההוראה. לא פחות ולא יותר. החשדה כזאת כלפי בן-גוריון הטרידה מאוד את שר המשפטים פנחס רוזן. באחת מישיבות הועדה הוא אמר בכל הרצינות: “מדוע הוא (בן-גוריון) מעוניין בועדת חקירה? כי הוא רוצה להופיע ולהישבע שהוא לא נתן את הפקודה”.

חיים בן-דוד (מזכירו הצבאי של בן-גוריון), שקיבל את מסקנות ועדת השבעה לידיו ממזכיר הממשלה כתריאל כץ עוד בטרם הובאו לאישור הממשלה, העיר לו על דעת עצמו (בלי לשאול את בן-גוריון), שזהו נוסח של טיהור מפוקפק ומסויג שיכול לקלקל יותר מלתקן. שהרי יכול החשדן להקשות: האם גיבלי (הקצין הבכיר) “הזייפן” וה“כזבן” הוא, לדעת ועדת כהן ו“ועדת השבעה”, תנא דמסייע לבן-גוריון שלא הוא נתן את ההוראה? מאימתי גיבלי כשר לעדות בענין זה, לדעת ועדת השבעה?

חב"ד הציע תיקון, ועד לישיבת הממשלה כעבור שלושה ימים הוא הוכנס לניסוח המסקנות, ובהחלטת הממשלה ב-25 בדצמבר נאמר בסעיף 11:

“עלינו להוסיף, כי בחומר שהיה לפנינו אין כל אחיזה לטענה כי ההוראה לקצין הבכיר ניתנה על-ידי אדם אחר, בין במערכת הבטחון ובין מחוצה לה”.

גם נוסח זה הוא אבסורדי. נאמר בו “בחומר שהיה לפנינו” וכו', ויכול החשדן להקשות: אולי בחומר שלא היה לפני הועדה יש אחיזה לטענה? גם הנוסח המתוקן אינו יכול לתקן את שקילקלה ועדת השרים בהתנגדותה לועדת חקירה משפטית, שרק היא יכולה היתה לקבוע דברים לאשורם.

בישיבת הממשלה שאישרה את מסקנות ועדת השבעה עתיד בן-גוריון להגיב בזעם על סעיף 11 “המטהר” אותו ולדרוש את ביטולו מכל וכל. בן-גוריון נפגע עד עמקי-נפשו מעצם הנסיון הגולמי של הממשלה ל“טהר” אותו באותה צורה פסולה שגינה אותה בן-גוריון לגבי “טיהור” לבון, כביכול. מעשה זה עתיד היה להתרחש כעבור חודשיים, בסוף דצמבר, אבל תחילתו בסוף אוקטובר, כשצמרת מפא"י טיהרה את לבון לאחר שהוא הכתים והחשיד את בן-גוריון ושללה מבן-גוריון את האפשרות להתגונן.

 

בן-גוריון מתנגד לפשרה בלתי-מוסרית    🔗

מכאן ולהבא נתכרסמה דמותו של דוד בן-גוריון ונגרעה סמכותו המוסרית בעיני העם בהשפעת הדיבות הדמיוניות של פנחס לבון ותומכיו והמבוי הסתום שאליו נדחק בן-גוריון על-ידי חבריו בצמרת. מכאן ולהבא יהפוך בן-גוריון בעיני הציבור לנאשם ולחשוד המתעקש לדרוש ועדת חקירה משפטית בניגוד לרצון כל חבריו, לאחר שקודם לכן הוא לא עמד על דרישה זאת בתקיפות מספקת. הצגת דברים זאת העמידה את האמת “על ראשה” במקום על רגליה.

האמת היא, שמלכתחילה לא דרש בן-גוריון ביוזמתו כל חקירה, לא חקירה משפטית ולא חקירה אחרת. בן-גוריון לא דרש לחקור את לבון ולא חשב שלבון זקוק לטיהור. בן-גוריון גרס שה“תיקו” של ועדת אולשן אינו פוסל את לבון לתפקיד ציבורי כלשהו. והראיה: בן-גוריון הוא שהציע את לבון לתפקיד מזכיר ההסתדרות.

בהתחלת “הפרשה” נענה בן-גוריון למבוקשו של פנחס לבון כדי לפייס אותו עד קצה גבול האפשרות. הוא שאל את לבון, ביוזמתו, אם יש לו עדיין טינה בענין המצרי. החליט מיד על חקירת בן-דוד בענין הזיופים. מינה את ועדת כהן שלפניה נחקרו גיבלי ובנצור ונתן הוראה להעביר ללבון את החומר של ועדת אולשן-דורי.

אבל, היה גבול מוסרי וחוקי שבן-גוריון לא היה מוכן לעבור אותו, הגבול של חריצת משפט בעצמו. בן-גוריון לא דרש ביוזמתו ועדת חקירה משפטית, אלא גרס שאם רוצים לפסוק בשאלה עובדתית בעלת אופי פלילי, השנויה במחלוקת בין שני אנשים, אפשר לעשות זאת רק בועדת חקירה משפטית. בן-גוריון שלל הענקת ריהביליטציה אישית או מפלגתית לפנחס לבון. היא היתה כרוכה במשוא פנים מבחינת הנוהל שלה מלכתחילה והתגלתה ככוזבת גם מבחינת תוכנה בדיעבד — ככל שהתבררו לבן-גוריון יותר ויותר פרטים על “הפרשה” מתחילתה ועל התנהגותו של פנחס לבון בכל מהלכיה.

בן-גוריון התחיל להבין ברגע מסוים, שהרשעת גיבלי “בזיופים ובכזבים” שנעשו מתוך הגנה עצמית לאחר מעשה, אינה מטהרת בהכרח את לבון מאשמת מתן ההוראה לפני מעשה, חודשים אחדים קודם לכן. ככל שנמשכו דיוני ועדת החוץ והבטחון, כן נחשפה לפני בן-גוריון יותר ויותר דמותו האמיתית של פנחס לבון, כן התעמק סירובו של בן-גוריון לטהר אותו בלי משפט.

יתכן מאוד, שבאותם ימים גורליים התרוצצו במוחו של דוד בן-גוריון וגם עלו על דל שפתיו אפשרויות נוספות של תגובה והכרעה. יתכן שהיו לבן-גוריון נימוקים נוספים לקביעת עמדתו. הוא שמע דברי ביקורת ומישאלה של צעירי מפא"י ובעיקר של משה דיין ושמעון פרס שציפו מצדו לעמדה נמרצת יותר ולוחמת יותר. הוא הבין, שהתנערות מהם פירושה התנערות גם מעצמו, מהמעשים שהם עשו תחת מנהיגותו כחלק ממנה. הוא הבין, שבכך הוא יכול להעניק מעין אישור לצדקת האשמותיו של פנחס לבון. גם לזאת לא יכול היה בן-גוריון לתת יד. אבל לא זה היה העיקר.

היה זה אחד מאותם מצבים של פרשת דרכים שבן-גוריון נאבק בהם עם עצמו, עם מצפונו ועם ראייתו את מקומו בהיסטוריה של עם ישראל. הוא הגיע למסקנה שהוא, ראש ממשלת ישראל, נדרש לתת יד, במישרין או בעקיפין, למעשה של הטעיה ורמיה — טיהורו של איש אחד והרשעתו של איש שני בלי חקירה ובלי בירור, כדי לשכך סערה ציבורית גדולה ולהיענות לדרישתם של אישים בצמרת מפלגתו ובציבור הרחב.

בן-גוריון נדרש להסכים לפשרה בלתי-מוסרית של פחד וחשבון. דרישה זאת הוא דחה. הוא חש שאין היא עולה בקנה אחד עם תפיסתו את ישראל כעם סגולה ואת אמת-המידה שבה צריכים להיבחן מנהיגיו. נימוק זה היה מספיק לדידו של בן-גוריון והוא היה הנימוק המכריע.

באותו פרק זמן נשאר בן-גוריון בעמדה של דחיה בלבד ולא של דרישה, כפי שקבע במכתבו למשה שרת ב-28 באוקטובר:

“החלטתי נחושה — לא להיות פעיל עוד בממשלה ובכנסת בענין זה, לאחר שאמרתי לממשלה דעתי… כי רק ועדה… (בעלת) סמכות משפטית… צריכה לטפל בדבר”.

זאת היתה דעתו של דוד בן-גוריון מתחילת הפרשה ועד לאישור מסקנות ועדת השבעה על-ידי הממשלה.

בן-גוריון הביע את עמדתו העקרונית הזאת באוזני חבריו הקרובים בצמרת מפא"י ובכללם לוי אשכול ומשה שרת. הוא ציפה שהם יתעלו מעל לכל חשבונותיהם האחרים וישתכנעו ויכבדו את הנימוק העקרוני המנחה את עמדתו. הוא ציפה שהמפלגה שעמד בראשה בכל ההכרעות הגדולות שהובילו אותה עד הלום תעמוד לימינו בסופו של דבר גם הפעם תכבד את רצונו, העולה בקנה אחד עם מיטב ערכיה והנורמות המוסריות שלה. הוא הניח, שעדיין שוררים במפלגתו כללים של מותר ואסור, של שכר ועונש, כדין כל חברה חפצת חיים — וכי היא תיפרע מפנחס לבון שהרים יד על כללים אלה וניפץ את כל המוסכמות.

אך לא כך קרה הפעם. לא בן-גוריון השתנה. חבריו השתנו. המפלגה שעמד בראשה השתנתה, אולם הוא לא חש בכך בעוד מועד.

חברי צמרת מפא"י — לוי אשכול, פנחס ספיר, גולדה מאיר, זלמן ארן משה שרת ותומכיהם — אולי לא גמרו אומר בלבם כבר אז, במהלך ימי חודש אוקטובר 1960, להדיח את בן-גוריון, לגרום להתפטרותו המאולצת מראשות הממשלה ומהנהגת מפלגתם. קרוב לודאי שמחשבה זאת בשלה להכרעה בהכרתם רק במהלך השבועות, החודשים והשנים שלאחר-מכן, מי במוקדם מי במאוחר. אבל לא יעלה על הדעת, שאנשים כה נבונים וכה מנוסים היו כה נואלים וכה נפתים לא להביא אפשרות כזאת בחשבון כבר אז ולא להבין את משמעות עמידתם מנגד נוכח התנפלותו הארסית של פנחס לבון על דוד בן-גוריון, גם אם חיציה נזרקים לעבר אנשים בסביבתו. לא יעלה על הדעת, שאנשים כה מנוסים, וכה נבונים שהלכו כברת-דרך כה ארוכה עם דוד בן-גוריון, לא הבינו מה משמעות מעשיהם ומחדליהם כלפיו באותם ימים. כבר אז הם החלו להעלות את מחשבת ההדחה במוחם ולהסכין לה.

טיהור פנחס לבון לאחר שהכתים את בן-גוריון — ולו גם בעקיפין ובמשתמע — הפך את הדחת דוד בן-גוריון לשאלה של זמן בלבד, אלא אם כן עתיד היה לחול שינוי של הרגע האחרון בעמדת צמרת מפא"י ואם היתה משכילה למצוא מוצא כלשהו מן המבוי הסתום שהיא יצרה. מבוי סתום זה היה טיהור פנחס לבון בלי חקירה משפטית של האשמותיו הכוזבות ובלי כל הסתיגות הולמת מהתנהגותו הפרועה.

בן-גוריון הבהיר לחבריו את עמדתו העקרונית והמתין בשמץ של תקוה להכרעתם החיובית, כמימים ימימה. לא כזאת היתה הכרעתם הפעם. הוא לא השתנה. הם השתנו, כשם שעתיד היה בן-גוריון ללמוד עד-מהרה.

 

13: קנוניה בלי מרכאות    🔗

לאחר הגשת מסקנותיה של ועדת כהן הושעה אל"מ בנימין גיבלי משרותו בצה"ל עד לחוות-הדעת הסופית של היועץ המשפטי. בחוות-דעתו קבע היועץ המשפטי, כי אין יסוד להעמיד לדין את גיבלי, וכך נשאר עתידו תלוי ועומד.

ביום ששי, 21 באוקטובר 1960, נפגש גיבלי, לפי בקשתו, עם שר הבטחון דוד בן-גוריון. בפגישה זאת חזר גיבלי וטען בתוקף, כי קיבל את ההוראה מלבון. הוא אמר כי ימשיך במערכה כדי להוכיח את צדקתו, ואם יהיה צורך בכך הוא “ימשכן את הבית שלו”. בן-גוריון אמר לו, כי בתנאים שנוצרו נותרה לו רק דרך אחת: לדרוש מינוי ועדת חקירה.

למחרת היום, ב-22 באוקטובר, כותב אל“מ גיבלי אל הרמטכ”ל רב-אלוף חיים לסקוב:

“עלי לחזור ולהדגיש, כי לא הדחתי (את אלעד) למתן עדות שקר למרות מימצאי הועדה כנ”ל… נאמר על-ידי מר פנחס לבון, כי לא נתן לי את הפקודה לביצוע הפעולות במצרים. אמרתי והנני חוזר ואומר, כי ההוראות לביצוע הפעולות ניתנו על-ידי לפי הוראה לכך מאת שר הבטחון דאז".

להלן מבקש גיבלי במכתב זה שתוקם ועדת חקירה, שתימסר לה הסמכות לקבוע אם ניתנה לו ההוראה על-ידי שר הבטחון דאז אם לא.

ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון תומך בבקשה. בישיבת הממשלה ב-23 באוקטובר הוא מוסר את מכתבו של גיבלי לשר המשפטים רוזן, ואז מתקיים בממשלה דיון ראשון בנושא זה.

 

בן-גוריון: “לא יהיה סוף פסוק”; אשכול: “יכול להיות סוף פסוק”    🔗

לפי החוק מסורה הסמכות למנות ועדת חקירה לראש הממשלה, לשר המשפטים ולשר הפנים, אולם באותם ימים, ב-18 באוקטובר, כותב שר המשפטים פנחס רוזן אל ראש הממשלה ומציין בטעות, כי הסמכות הזאת מסורה רק לשר המשפטים ולשר הפנים. שגיאה זו של שר המשפטים בישראל היתה אופיינית לכל מהלכיה המעוקלים והמוזרים של “הפרשה”. גם בישיבת הממשלה ב-23 באוקטובר אומר רוזן: “לשר הפנים ולשר המשפטים יש סמכות למנות ועדת חקירה”, ואינו מזכיר את ראש הממשלה.

רק לאחר החלטת הממשלה על סיום “הפרשה” נודע לבן-גוריון, כי לפי החוק מסורה גם לו הסמכות למנות ועדת חקירה. במכתב ארוך אל רוזן (אשר לא נשלח בסופו של דבר) כותב בן-גוריון ב-10 במארס 1961:

“לא שמעתי מפיך אף פעם, כי יש לי סמכות למנות ועדת חקירה כמוך וכמו שר הפנים. ותמוה בעיני שלא אמרת לי זאת, כשהגשתי לך בקשה בכתב מאת גיבלי… הדורש ועדת חקירה… יכולת אז להגיד לי, שיש לי הסמכות להקים ועדה — והייתי בלי ספק מקים אותה”.

בספרו “דברים כהוויתם” מוסר בן-גוריון בפירוט את הדיון שהתנהל בממשלה על בקשתו של גיבלי:

“הרמטכ”ל מסר את המכתב לי, כלשר בטחון, ואני הגשתי המכתב לשר המשפטים בישיבת הממשלה ביום 23.10.1960. אשכול שאל מיד: ‘האם שר המשפטים יהיה הפוסק?’ עניתי: ‘הוא יכול למנות ועדת חקירה, אבל לא בניגוד לממשלה. אני שאלתי דעת היועץ המשפטי, והוא אמר, שייעץ לשר המשפטים לעשות זאת. זה ענין של הגינות. רשאי אדם להגן על כבודו, אם כי בעיני ובעיני בן-אהרון יכול לבון להיות איש חשוב מאוד, אבל כלפי החוק הכל שווים’.

יצחק בן-אהרון העיר: ‘זה לא הגיע למשפט, שום דבר של חוק לא היה פה’. עניתי: ‘הקצין הבכיר דורש ועדת חקירה משפטית, שתוכל לקרוא עדים ותוכל לחייב להופיע, לברר אם הוא נתן הפקודה או לא. — אני מוסר זאת לשר המשפטים’. יצחק בן-אהרון שאל: ‘הוא הופיע בפני ועדת כהן?’ עניתי: ‘ועדת כהן לא טיפלה בשאלה זו. מדוע אתה כל-כך רוצה שלא תהיה חקירה? — אם הרמטכ"ל מגיש לי תביעה שהוא קיבל מקצין, אני חייב למסור אותה לשר המשפטים’.

השר פנחס רוזן אמר: ‘לשר הפנים ולשר המשפטים יש סמכות למנות ועדת חקירה. עוד לא קרה שבענין חשוב שר הפנים או שר המשפטים ימנה ועדה בלי לשאול את הממשלה’. העירותי: ‘אתה צריך להביע דעתך’. רוזן ענה: ‘לא אעשה זאת על דעת עצמי’. לאחר שכמה חברים הביעו דעתם, אמרתי: ‘לא יהיה סוף פסוק עד שועדת חקירה תפסוק לפי החוק. לא יהיה סוף פסוק גם אם ידחו הצעתו של הקצין הבכיר, יש עוד אזרח במדינה שידרוש ועדת חקירה. זוהי ארץ של חוק’. מדברי חברים שדיברו אחרי הבינותי, שהממשלה בעצמה תנסה לברר הדבר, ואמרתי:

‘אני מבין שיש כאן חברים הרוצים שהממשלה תהיה שופטת כאן בחומר. אני מתנגד לזאת התנגדות מוחלטת. אין הממשלה יכולה לעשות עצמה שופטת — אני רוצה להגיד לחברים: מדינה זו היא גאוות העם היהודי, אני מתנגד בכל תוקף שהממשלה תיקח עליה דבר שאין היא מסוגלת לעשות. רק ועדת חקירה של יוריסטים יכולה לעשות זאת. יוריסטים שאין להם דעה ואין להם יחס לא לפלוני ולא לאלמוני, והם יודעים איך לנהל חקירה משפטית. אני רואה איך החקירה המשפטית מתנהלת בועדת החוץ והבטחון. זוהי שערוריה שלא היתה עוד כמותה בישראל. אבל שהממשלה תעשה זאת — לזאת אני מתנגד. אני מתנגד שהממשלה תהיה החוקרת בענין זה’.

אשכול ענה: ‘יכול להיות שהממשלה אינה חוקרת, אבל הממשלה בשום שכל תגיע להכרה שהגיעה לסוף פסוק’."

מחילופי-דברים אלה בין בן-גוריון לבין אשכול בישיבת הממשלה עולה בצורה חד-משמעית הניגוד בין שניהם. ברורה עמדתו של בן-גוריון: “לא יהיה סוף פסוק עד שועדת חקירה תפסוק לפי החוק”. וברורה עמדתו של אשכול: “יכול להיות שהממשלה בשום שכל תגיע להכרה שהגיעה לסוף פסוק”. ניגוד עמדות זה היה יכול וצריך להיות ברור לחלוטין לכל חברי הממשלה כבר אז — בטרם התחיל הדיון הממשי בנושא זה שבוע לאחר-מכן.

ואף-על-פי-כן השתדל אשכול להרגיע בעיקר את שני השרים שלא רצו בקרע עם בן-גוריון — פנחס רוזן ומשה-חיים שפירא. אשכול השתדל לנטוע בליבם תקוה, שבסופו של דבר ישלים בן-גוריון עם “סוף הפסוק”. פנחס רוזן גילה במאמר שפירסם ב“הארץ” בשנת 1964, כי היה זה לוי אשכול שהטעה אותו. רוזן כתב, כי בישיבת הממשלה ב-31 באוקטובר 1960, שנסיבותיה יתוארו להלן, ואשר בה לא השתתף דוד בן-גוריון — אמר אשכול לרוזן, כי בן-גוריון מצדד במינוי ועדת שרים וכאילו התנגדותו לה בישיבת הממשלה היא מן השפה ולחוץ.

לאחר מעשה, עתידים רוזן ושפירא להתלונן, ש“חבריו הקרובים של בן-גוריון” הטעו אותם. הם אמרו: אילו היינו יודעים מראש בוודאות שבן-גוריון לא ייסוג מעמדתו — לא היינו נותנים יד למסקנות ועדת השרים.

 

מינוי ועדת השבעה    🔗

בקשת גיבלי למינוי ועדת חקירה נידונה שוב בישיבת הממשלה ב-30 באוקטובר 1960. במקום למלא את הבקשה, מציע רוזן למנות ועדת שרים מצומצמת “אשר תראה את כל החומר”. “אחר-כך יכולה ועדת שרים זו להמליץ לפני הממשלה למנות ועדת חקירה”. ראש הממשלה דוד בן-גוריון הודיע בתחילת הויכוח, כי הוא לא משתתף בהצבעה וגם לא ישתתף בויכוח, לאחר שיבהיר את דעתו. בן-גוריון חזר וקבע, כי את השאלה אם ניתנה הוראה או לא ומי נתן אותה “אפשר לברר רק על-ידי פרוצדורה משפטית, על-ידי אנשים אובייקטיביים שיש להם סמכות חוקית לחקור עדים בשבועה, והמשקר — להעמיד אותו למשפט”.

במהלך הויכוח התערב בן-גוריון בקריאות-ביניים בצדדו בועדת חקירה ואמר: “לא אבוא בפני ועדת שרים”. אבל הממשלה הכריעה בניגוד לעמדתו של בן-גוריון, שלא השתתף בהצבעה, כאמור.

באותה ישיבה הוחלט להקים ועדה של חמישה שרים. לאחר ערעור מתכנסת למחרת היום (31.10.60) ישיבת ממשלה מיוחדת — והפעם בלי השתתפות בן-גוריון — ומאשרת הקמת ועדה בהרכב קואליציוני מלא, הכוללת שבעה שרים: יו"ר הועדה פנחס רוזן, שר המשפטים (פרוגרסיבים), לוי אשכול ובכור שיטרית (מפא"י), משה-חיים שפירא (מפד"ל), בנימין מינץ (פועלי אגודת ישראל), ישראל ברזילי (מפ"ם) ויצחק בן-אהרון (אחדות העבודה).

ועדת שרים זאת — “ועדת השבעה” — עתידה לקיים 19 ישיבות, מ-3 בנובמבר עד 21 בדצמבר, ולעורר מחלוקת גדולה בישראל הן בנוגע לסמכויותיה ולנוהל עבודתה והן בנוגע למימצאיה ולמסקנותיה. תפקידה הפוליטי העיקרי של “ועדת השבעה” היה למנוע את החזרת הנושא לטיפולה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, למנוע את חידוש “חרושת הזוועות” ולמצוא דרך לסיום “הפרשה”.

מתחילתה ריחף על הועדה צל הריהביליטציה של משה שרת שכבר ניתנה לפנחס לבון עוד בטרם מונתה הועדה. מתחילתה ריחף על “ועדת השבעה” צל ההתמודדות בין החלטתו הנחרצת של לוי אשכול להיאבק בכל כוחו נגד מינוי ועדת חקירה משפטית לבין עמדתו של דוד בן-גוריון, שרק ועדה כזאת יכולה לסיים את הטיפול ב“פרשה”. בין השׂׂרטונות הללו ניסה היושב-ראש פנחס רוזן לנווט את ספינת הועדה. ניסה ולא הצליח.

בישיבת הממשלה ב-30 באוקטובר, כשהוחלט למנות ועדת שרים מצומצמת, אומר שר המשפטים פנחס רוזן: "אני מציע ועדת שרים, שלעת עתה תחליט על הפרוצדורה, אבל יכול כמובן להיות, שעל-ידי התרשמות מהחומר תקבע הועדה, שאפשר עכשיו לומר בענין זה את המלה האחרונה.

“לי באופן אישי לגמרי לא ברור אם נוכל לסיים את הפרשה בלי ועדת חקירה נוספת. אמרתי… כמה פעמים… שלא אהיה שותף לאיזה דבר מעין זה, אמרתי אז: קנוניה במרכאות, שכבר מלכתחילה יש בה ביטול הצעת ראש הממשלה על (מינוי) ועדת חקירה, לא לזאת אני מתכוון”. במכתב ששלח רוזן לבן-גוריון (20.11.60) הוא קובע במפורש: “המסקנות של הועדה תהיינה נוהליות בלבד”.

על כך חזר רוזן גם במהלך דיוניה של ועדת השבעה, כאשר התעוררה השאלה בדבר סמכויותיה (5.12.60): “דובר בממשלה בפירוש על מסקנות נוהליות… זאת אומרת, לא מסקנות מטריאליות”. “קיבלתי פעם מכתב נרגש מראש הממשלה”, סיפר רוזן, “והסברתי לו: לא נעשה שום דבר בצורת ועדת חקירה או בתור ועדת בירור”. שואל על כך אשכול: “מה אנו עכשיו?” משיב רוזן: “ועדת לימוד”.

ועדת השבעה שהתחילה כ“ועדת לימוד” חרגה מסמכויותיה, מינתה את עצמה במהלך הלימודים לערכאה לקביעת עובדות, ואף החליטה שקביעותיה הן בגדר סיכום סופי שאין אחריו ערעור ובדיקה. כפי שעתיד יהיה להתגלות לאחר מעשה, הצליח לוי אשכול לגייס רוב בועדה שיתמוך בו בנושא זה. בשלב הראשון של דיוני הועדה תמכו בו שלושה שרים (בן-אהרון, ברזילי ומינץ) ולבסוף ניאותו לתמוך בו השלושה האחרים (שפירא, שיטרית ורוזן) שבהתחלה רצו לשמוע יותר

עדים או להסתפק במסקנות נוהליות בלבד.

בסוף דיוניה הפכה ועדת השבעה בדיעבד לאותו דבר בדיוק שמפניו הזהיר רוזן לפני מינויה: “קנוניה במרכאות שכבר מלכתחילה יש בה ביטול הצעת ראש הממשלה על ועדת חקירה”. רוזן עצמו לא היה שותף לקנוניה במרכאות, או בלא במרכאות, ואף לא התכוון לכך. לוי אשכול הוא-הוא שניווט את כל מהלכיה של הועדה לפי החלטתו המוקדמת להיאבק בכל כוחו נגד מינוי ועדת חקירה משפטית. הוא נאבק והצליח.

 

גירסה של צד אחד בלבד    🔗

בישיבתה השלישית של ועדת השבעה (10.11.60) מודיע שר המשפטים רוזן, כי קיבל (ב-3.11.60) מכתב מעו“ד יעקב סלומון, ובו מבקש גיבלי להופיע לפני הועדה. בקשה זו נדחתה עד לאחר שהועדה תמסור דו”ח לממשלה. רוזן קבע, כי תפקיד הועדה הוא להכין דו“ח לממשלה על יסוד העיון בחומר, ואין היא רשאית להזמין מישהו בלי החלטת הממשלה. רוזן מודיע לעו”ד סלומון על דחיית בקשתו, ומציע לו להעלות על הכתב חומר חדש אם יש בידו. אך אין הוא מאפשר לו לעיין בהאשמות נגד גיבלי, וממילא לא יכול היה גיבלי להשיב עליהן.

השר מינץ מבקש לראות את החומר של משפט טוביאנסקי (שהוצא להורג בירושלים בימי מלחמת העצמאות על לא עוון בכפו, בידי בית-דין שדה בהשתתפות גיבלי). בחומר זה היה כדי ליצור דעה קדומה נגד גיבלי. רוזן ממלא את מבוקשו אף-על-פי שהוא אומר, כי יש בכך טעם לפגם. בישיבה הבאה מחליטה הועדה להודיע לפנחס לבון, כי תהיה מוכנה לקבל ממנו מסמכים חדשים המפיצים אור על השאלה מי נתן את ההוראה. לבון שולח חומר נוסף ובתוכו חוות-דעת שכתב, לפי בקשתו, עו"ד יעקב-שמשון שפירא על תפקידו של גיבלי בפרשת טוביאנסקי.

בישיבה ה-12 של הועדה קורא אשכול את חוות-הדעת הזאת. לגיבלי לא ניתנה אפשרות להגיב עליה והיא משחירה עוד את דמותו של גיבלי בעיני חברי הועדה.

בישיבה ה-17 של הועדה (15.12.60) מוסר רוזן על פנייה נוספת של מייצגו של גיבלי, עו"ד יעקב סלומון. הלה אמר לרוזן, שגיבלי רוצה להעיד לאחר ששמע על הודאתה של דליה בענין “זיוף המכתב”. בן-אהרון מתנגד. אשכול מתנגד. ההצעה נדחית.

בישיבה ה-19 של הועדה, הישיבה האחרונה (21.12.60), מספר רוזן:

"עורך-הדין של בנצור טילפן השכם בבוקר אל היועץ המשפטי גדעון האוזנר וביקש לראותו, כי יש לו למסור אינפורמציה חדשה ".

היה זה לאחר שבנצור נחקר במשטרה בענין זיוף המכתב ויתכן מאוד שבנצור נטה עתה לגלות דברים חדשים, שקודם לכן חשש לגלותם. בנצור היה העד העיקרי שהיה ביכולתו לשפוך אור נוסף על “הפרשה”, מבלי להרשיע את עצמו בצורה חמורה. לנכונותו לספק אינפורמציה חדשה היתה אז חשיבות ראשונה במעלה, אולם בקשתו של בנצור לא זכתה אף לדיון בישיבת הועדה. החברים שמעו את דבריו של רוזן ולא הגיבו עליהם כלל.

ועדת השבעה קראה את הפרוטוקולים של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, הכוללים ארבע הופעות של לבון, שיש בהם גירסה של צד אחד בלבד לגבי “העסק הביש”. לגיבלי לא ניתן להגיב על גירסה זאת לא בועדת החוץ והבטחון עצמה ולא לפני ועדת השרים (ועדת השבעה) וחברי הועדה לא יכלו להעמיד גירסה מול גירסה.

בנימין גיבלי לא היה העד היחידי שנחסמה דרכו אל ועדת השבעה. רוב חברי הועדה רצו לשמוע את עדותם של משה שרת, פנחס לבון ובעיקר את עדותו של משה דיין. יושב ראש הועדה השר פנחס רוזן רצה מאוד לשמוע את משה דיין, ואילו השר לוי אשכול התנגד בכל תוקף. נערכה הצבעה נסיונית, שבה היה רוב של שלושה חברי ועדה בעד הזמנת דיין, שניים התנגדו ואחד נמנע. בסופו של דבר לא הוזמן דיין להעיד, וכן לא שרת ולבון.

העוול העיקרי שעשתה ועדת השבעה היה טמון באי-הזמנת בנימין גיבלי להופיע לפניה, אף-על-פי שהוא היה הנאשם העיקרי בדיוניה. לבסוף הרשיעה אותו הועדה כמי שנתן את ההוראה על דעת עצמו — מבלי שהדבר נאמר במפורש — בכך שקבעה, שפנחס לבון לא נתן את ההוראה שיוחסה לו על-ידי גיבלי.

בכך הוכרע לרעת גיבלי הויכוח בינו לבין לבון, מבלי שניתנה לו כל הזדמנות להתגונן. ועדת כהן לא הוסמכה לדון בשאלה “מי נתן את ההוראה”, ובשאלה זאת רצה גיבלי להעיד ולהיחקר על-ידי ועדת חקירה משפטית ולא ניתן לו. נוסף לכך הואשם ואף “הורשע” גיבלי על-ידי ועדת השבעה במישרין בהגשת העתק מזויף של מכתבו לועדת אולשן-דורי. היתה זאת האשמה ואפילו “הרשעה” במעשה פלילי, בניגוד למסקנה של “ועדת כהן” שקבעה, כי המכתב לא זויף. גם על כך לא ניתנה לגיבלי אפשרות להתגונן, אף-על-פי שעורך-הדין שלו ביקש זאת במיוחד.

 

אשכול: “אצלי זו אקסיומה”; בן-אהרון: “מה יש לחקור?”    🔗

עיקר עבודתה של ועדת השבעה נעשה על-ידי קריאת מסמכים בקול רם בזה אחר זה. אחד קורא — והשאר מקשיבים. שומעים ומעירים. שואלים ומשיבים. מבינים ולא מביבים. זוכרים ושוכחים. בלי להשוות ולבדוק גירסות שונות. בלי לחקור ולדרוש בעדויות סותרות. כך הגיעו חברי הועדה גם אל מסמכי ועדת אולשן וגם אותם קראו כדרך שקראו את יתר המסמכים.

כבר סופר קודם לכן, כי אחד המסמכים שעל השגתם עמל “אפי” עברון ערב פרוץ “הפרשה” היה רישום עדותו של שמעון פרס בועדת אולשן. לבון ידע לספר כל השנים, כי היתה זאת “עדות אופי” לרעתו, כי העדות ניתנה ביוזמתו של שמעון פרס וכי לאחר מכן סירב פרס להראות אותה ללבון (את כל הפרטים הללו הפריך שרת בעדותו בועדת החוץ והבטחון ביום 18.10.60. שרת הדגיש, כי הוא עצמו סירב ללבון בענין זה וכי לפני הסירוב התיעץ רק עם אולשן ולא עם פרס. בסיפרו מאשר אולשן את גירסת שרת).

לבון לא ראה כלל את העדות של פרס וכל שסיפר על תוכנה היה מכוח הניחוש והדמיון בלבד. גם שמעון פרס עצמו לא ידע כלל היכן נמצא רישום עדותו.

בסוף ספטמבר 1960 הגביר “אפי” עברון את לחצו על לשכת שר הבטחון. ב-28 בספטמבר, יומיים לאחר פגישת בן-גוריון—לבון, שולח מזכיר לשכת שר הבטחון, חיים ישראלי, מברקים אל יעל ורד ושמאי כהנא, מי שהיו מזכיריו של משה שרת באותה תקופה, ושואל אותם היכן החומר של ועדת אולשן-דורי. יעל ורד עונה שאינה יודעת, ושמאי כהנא עונה, כי השאיר את המסמכים לפקדון במשרד החוץ במעטפה חתומה שעליה היה רשום “לידי משה שרת או שמאי כהנא בלבד”.

ב-3 באוקטובר פונה חיים ישראלי אל איסר הראל, ולמחרת היום, ב-4 באוקטובר, הוא נקרא אליו ומקבל ממנו את המעטפה ובה כל המסמכים.

כך קרה שמסמכי ועדת אולשן התגלו והוצאו מן הגניזה הממושכת באיחור פטאלי — שלושה שבועות לאחר מינוי ועדת כהן, 10 ימים לאחר פרוץ “הפרשה” אל דפי העתונות, ביום שהופיע פנחס לבון בועדת החוץ והבטחון. גניזה זאת כללה עשרות רבות של מסמכים, מכתבים ודו"חות בלתי-ממויינים, רישומי-עדויות קטועים ועמוסים פרטים בלתי-מפוענחים ותאריכים בלתי-ברורים.

היה זה אוצר בלום לחקר האמת ב“פרשה”. היה זה “חומר-גלם” בלבד, שדרש עבודת מיון וניפוי יסודית כדי לדלות מתוכו את כל המימצאים החדשים והישנים על-מנת להשוותם אל מקורות אחרים ב“פרשה”, לבודקם ולהסיק על-פיהם מסקנות. אבל כל זה לא נעשה עד לאחר שסיימה ועדת השבעה את עבודתה. כאמור, היא קראה מסמך אחר מסמך על קרבו ועל כרעיו. וכך קרה, שרק בישיבתה ה-14 (ב-5 בדצמבר 1960), כאשר כבר החלה בקביעת המסקנות, רק אז נפל לידיה לראשונה הדו"ח של בנצור מ-1 באוגוסט 1954.

היה זה הדו“ח שנקבע על-ידי ועדת כהן כ”נעלם" ואשר בנצור חזר וטען, כי הוא הדו“ח האמיתי ולא הדו”ח השני מ-5 באוקטובר 1954 שהיה כוזב במתכוון. אולם כאשר נתגלה הדו“ח באיחור כה רב, היו חברי הועדה עייפים וקצרי-רוח ולא הבחינו כלל במשמעותו. הם לא הבחינו שזהו “הדו”ח הנעלם”, שיש בו כדי לערער את מסקנות ועדת כהן. לאחר שמזכיר הממשלה כתריאל כץ קרא בקול כמה שורות מן הדו“ח הזה שיסע אותו השר בן-אהרון: “מה יש לחקור אחרי מסמכים אלה?” הצטרף אליו אשכול בהבעת חשד, שמא הדו”ח מזויף: השרים רוזן ושפירא ניסו לשכנע את חבריהם להמשיך בקריאת הדו"ח עד סופו, אלא שאשכול חרץ את הדין: “אצלי זו אקסיומה” — " Fix them up ".

איתרע מזלו של הדו“ח שנקבע כ”נעלם", ולא זכה להיקרא עד תומו לאחר שנתגלה במאוחר. כך שמטה ועדת השבעה מידיה את אחד המפתחות העיקריים לגילוי האמת בשאלה “מי נתן את ההוראה”. לעומת זאת נאחזה הועדה בגילויים חדשים, כביכול, שעירפלו את התמונה והרחיקו את הועדה מן האמת מרחק רב יותר משהיתה בו לפני תחילת עבודתה.

 

דיין: לא יוצא מגדר הרגיל    🔗

האפקט הפסיכולוגי העיקרי שהטביע את רישומו על מסקנות “ועדת השבעה” ועל דעת הקהל בישראל באותה עת — בשיא הלהט של פולמוס “הפרשה” — היה הגילוי הסנסציוני בענין “המכתב המזויף” וההודאה המלודרמטית של “המזכירה” בזיוף המכתב.

על גילוי סנסציוני ודרמטי זה, כביכול, התבססה במידה רבה החלטת “ועדת השבעה” לבטל את מסקנת התיקו של ועדת אולשן-דורי ולהגיע למסקנה חד-משמעית, שפנחס לבון לא נתן את ההוראה. האם היה הגילוי נכון? האם אכן זויף המכתב? ואם כן, האם היה בכך כדי להפוך את הקערה של ועדת אולשן על פיה?

עיקרו של סיפור המכתב כבר סופר לעיל בהקשריו השונים ויש טעם לחזור עליו בפירוט ובתוספות בהקשר של דיוני “ועדת השבעה”.

החשד הראשון התעורר בועדת אולשן כאשר הגיש לה בנימין גיבלי העתק מכתב שכתב אל הרמטכ“ל ב-19 ביולי 1954 ובו היה כתוב, כי לפי הוראתו של לבון הוכנסו לפעולה אנשי היחידה 131. כשם שנהגה זהירות מופלגת בכל המימצאים האחרים, כך נהגה הועדה בהעתק מכתב הזה. כפי שהוברר לועדה, הושמד המקור בידי דיין, שהיה אז בסיור בארה”ב והועדה הביאה בחשבון את האפשרות — בלי שהיתה לה כל ראיה לכך — כי ההעתק הודפס מחדש בנוסח שונה לצורך הגשתו לועדה, או אפילו שהמכתב נכתב מראש, כדי ליצור כיסוי לעתיד. את גישתה של הועדה אפשר להגדיר כהסתייגות מתוך זהירות, יותר מאשר כחשד מוגדר.

“בהשפעת דבריו של לבון בהופעתו הראשונה התיחסנו בחשדנות לכל חומר שהביא לפנינו גיבלי או שהובא מטעמו”, כותב אולשן בספרו “דין ודברים” (עמ' 266). “מכאן יובן יחסנו לאותו העתק של מכתב שהביא לפנינו גיבלי. מתוך זהירות לא ייחסנו משקל להעתק זה של המכתב לרמטכ”ל… בהיעדר הוכחה מסייעת אחרת לא היה בה (בפיסקה על מתן ההוראה) די לשכנענו בנוגע למשקל שנתן לו גיבלי… על כל פנים החלטנו לחקור את הרמטכ"ל משה דיין בדבר המכתב. הוא אישר, כי בין המכתבים שקיבל בהיותו בארצות-הברית מאת ‘הקצין הבכיר’ היה גם אותו מכתב. ביקשנוהו לקרוא את העתק המכתב ולענות, אם הוא יכול לאשר את זהותו של כל משפט בהעתק עם מה שהיה כתוב במקור.

"דיין כבר הסביר בתחילת עדותו, כי את המכתבים המקוריים שהיה מקבל היה משמיד, כדי שלא יימצאו אתו בנסיעותיו. האיש היחידי, שלו היה מראה אותם היה חיים הרצוג, שהיה אז הנספח הצבאי בארצות-הברית. אחרי שדיין קרא את ההעתק, הוא אישר לפי זכרונו את תוכנו.

"לחצנו עליו וביקשנוהו, שיתאר לעצמו שהוא ניצב לפני בית-משפט, וכי עליו להעיד בשבועה על כל משפט, ובעיקר על המשפט בדבר מתן ההוראה. דיין הצביע על כך, שהוא מעיד כחמישה חודשים לאחר המעשה והוסיף, שהוא יכול לאשר באופן כללי שהתוכן זהה, אבל אם מציגים לו את השאלה בצורה כה נוקשה, אין הוא יכול לענות כן או לאו.

"הוספנו ללחוץ עליו ושאלנוהו, האם דבר כה חשוב כמו מתן הוראה להפעלת אנשים מסוימים לא היה חשוב בעיניו עד כדי כך שהוא ייחרת בזכרונו במידה מספקת, עד כדי שיוכל להיזכר בו במדויק בזמן מתן תשובותיו. הוא ענה, שבהעתק כמו במקור לא נאמר דבר בדבר טיב ההוראה, ולא היה זה בשבילו דבר יוצא מגדר הרגיל עד כדי שהוא ייחרת באופן מיוחד בזכרונו, כי הדבר תלוי, כאמור, במטרת ההפעלה, שהרי יש שמורים על איזה תמרון, או תרגיל, כדי שאנשים יוחזקו במצב של עירנות.

“דורי ואני החלטנו, שלא לייחס כל משקל להעתק, ועל כך גם הצבענו בדו”ח שלנו למשה שרת. העלינו גם את השיקול שאפילו נתן לבון את ההוראה, אלא שהוא מתכחש לה הרי אפשרי הדבר, שמא מחוסר כל ראיה בכתב — ולא יכול היה להיות בידו העתק של ההוראה — שמא ערך גיבלי את המכתב מחדש, והכניס לתוכו את המשפט ההוא, תוך תקווה שהוא יוכל לשמש לו ראיה." עד כאן דבריו של השופט אולשן, המעידים על כך שמלכתחילה לא היה למכתב זה משקל הוכחתי בעיני ועדתו.

פנחס לבון לא ידע על ספקנותה של הועדה. כאשר נשאל בעדותו השניה בועדת אולשן (ב-10 בינואר) בענין המכתב, הביע מיד את החשד שהמכתב מזויף. לאחר העדות השניה מיהר לבון לשוחח בנושא זה עם “אפי” עברון. יחד הם מחפשים הוכחות אפשריות לזיוף המכתב. הם בודקים את האפשרות שגיבלי הדפיס מחדש את העתק המכתב והוסיף להעתק את כל הפיסקה בה מסופר על מתן ההוראה. לשם כך מבקש “אפי” מהמזכירה בלשכת שר הבטחון (ארנונה) להדפיס את המכתב הזה בכמה וריאציות — עם הפיסקה ובלעדיה. שלושה ימים לאחר עדותו כותב לבון אל הועדה ומונה כמה הוכחות, לפי דעתו, שהמכתב של גיבלי לא נכתב ב-19.7, אלא לאחר מכן, אך היה זה לאחר שכבר הגישה הועדה את מסקנותיה (וממילא היה זה מיותר, כמתואר לעיל). בתוך כך מצרף לבון גם העתק של מכתב גיבלי שהדפיסה ארנונה והעתק זה נשאר בין יתר מסמכי ועדת אולשן.

 

“ארנונה אומרת”    🔗

ארנונה עברה לעבוד בלשכת שר הבטחון בחודש ספטמבר 1954. עד אז היא עבדה בלשכת ראש אמ"ן כמזכירתו של גיבלי, כשדליה עובדת תחתיה כפקידה בלשכה. שתיהן עסקו בהדפסת מכתבים. מי משתיהן הדפיסה את מכתבו של גיבלי מה-19 ביולי? במשך כל השנים זכרה ארנונה בטעות (כלומר שיכנעה את עצמה להאמין, מבלי שחשה בכך, כפי שהדבר קורה לעתים תכופות), כי היא הדפיסה את המכתב. אולם בחקירות המשטרה בדצמבר 1960 נבדקו הרישומים בכתב-יד על מכתב זה, על יתר המכתבים שנדפסו באותו יום, ובמחברת דואר יוצא — וכל הנתונים הוכיחו, כי המכתב הודפס בידי דליה ולא בידי ארנונה.

כאשר נחקרה ארנונה במשטרה (19.12.60) טענה תחילה שהיא הדפיסה את המכתב בחודש יולי 1954 בלשכתו של ראש אמ"ן. אולם בדיקות המשטרה הוכיחו, שההעתק שהודפס בידי ארנונה ונמצא בתיקי ועדת אולשן נעשה בחודש ינואר 1955 בלשכת שר הבטחון, ובעדותה השניה במשטרה (22.12.60) חזרה בה ארנונה מעדותה הקודמת ואמרה כי יתכן שטעתה.

בשנת 1955 היתה ארנונה שותפה לחשדות ולחיטוטים של לבון ו“אפי”, ובשיחות על נושא זה היא חזרה על סיפורי החשדות הללו. היא אף טענה, בטעות, כי הדפיסה את המכתב המקורי בחודש יולי 1954 וכי אז לא היתה כלולה בו כל הפיסקה על מתן ההוראה. כלומר, כל הפיסקה נוספה להעתק בלבד. לעומת זאת, כאשר דליה “הודתה בזיוף המכתב” היא סיפרה סיפור שונה: היא לא הוסיפה פיסקה, אלא שינתה ארבע מלים בפיסקה קיימת.

הסיפור של ארנונה הגיע לאוזניו של “פסי” הרכבי מיד בהגיעו לארץ בחודש מאי 1955. כאשר “פטי” מדווח לרמטכ“ל משה דיין בפגישתם הראשונה על כל מסכת הזיופים הוא אומר לו (לפי יומן הרמטכ"ל ב-11 במאי 1955): “ארנונה אומרת שהיא כתבה בשעתו את המכתב מבנימין לרמטכ”ל בעת היותו בארה”ב, והמכתב לא כלל אז את הפיסקה על הפעלת 131".

בשיחתו עם הרמטכ"ל מיד לאחר מעשה — שהיא החשובה ביותר בהקשר זה, מכיוון שהיא “הטריה” ביותר — מזכיר “פטי” הרכבי את ארנונה בקשר לזיוף המכתב ולא את דליה. את דליה הוא מזכיר רק בנוסח כולל, יחד עם כל יתר שמות המעורבים, לדעתו, במעשי הזיוף השונים.

שמה של דליה נגרר שוב לתוך מסכת הזיופים על-ידי ראש לשכת ראש אמ"ן, אלוף הר-אבן, אולם בקשר לזיוף אחר. הר-אבן סבל משתלטנותה של דליה וסילק אותה מהלשכה ביוזמתו, מיד כשנקבעה העברת גיבלי מתפקידו. ליהושפט הרכבי (ולאחר-מכן גם בחקירות שנערכו בשנת 1960) סיפר הר-אבן, שדליה הודתה באוזניו באחד הימים על שינוי שעשתה במחברת לרישום מסמכים יוצאים. ועדת כהן החליטה שיש צורך לבדוק סיפור זה של הר-אבן, ולשם כך המשיך היועץ המשפטי בחקירותיו.

חוקרי המשטרה שבדקו את סיפור המחברת לא מצאו לו כל יסוד. היתה זאת מחברת פרטית, שדליה רשמה בה דו"חות שנשלחו אל שר הבטחון כדי לוודא את החזרתם. מחברת זאת היתה נוספת למחברת הכללית של דואר יוצא, שגם בה נרשם כל מסמך יוצא. סיפורו של הר-אבן נבדק במשטרה והוסר מן הפרק. כל מחברת כזאת לא הוגשה כאסמכתא לשום ועדה ולא היה כל טעם לעשות שינויים במחברת אחת מבלי לעשות שינויים מקבילים במחברת מקבילה.

אילו שמע “פטי” מדליה בלונדון הודאה מפורשת, כי היא עצמה זייפה את המכתב של גיבלי לדיין מה-19 ביולי, אין ספק שהיה מציין פרט זה, כאשר דיווח על כל הענין למשה דיין. שהרי כל יתר הסיפורים היו בגדר שמועות ששמע מכלי שני והוא אף ציין זאת בשיחתו עם משה דיין (“פטי לא אמר את הכל בבטחון, אלא על יסוד שיחות” — רושם דיין ביומנו).

כאשר בא “פטי” לארץ ושמע את הרינונים על זיופים “וארגון החומר” מחדש, מיד השתלבה שיחתו עם דליה בלונדון לתוך המסכת. ברבות הימים שכח הרכבי ששמע את הסיפור על “המכתב המזויף” מארנונה ולא מדליה. ואילו ארנונה עצמה, כאשר נחקרה במשטרה בסוף שנת 1960, חזרה בה, כאמור, והכחישה את הסיפור שסיפרה בתחילת שנת 1955.

בשנת 1955 נרדם ענין “זיוף המכתב” והוא מתעורר מחדש בשנת 1960 על-ידי רב-סרן אחד, שהיה מסוכסך עם מפקדי יחידה 131. עתה משמש הרב-סרן כראש מדור באמ"ן ותחת ידיו נמצאים כל גניזות המסמכים. ביוזמתו הוא מגיש לועדת כהן העתק של המכתב מ-19 ביולי, תוך הבעת חשד שהמכתב מזויף.

הרב-סרן מוסיף את החשד, שמכתב זה לא נכתב ביום 19 ביולי 1954, אלא בתאריך מאוחר יותר, אם נכתב בכלל; או לחילופין, הדף השני סולף לאחר מעשה בהוספת אותה הפיסקה, שלא היתה בו במקורו.

כיון שכך, מסרה ועדת כהן את העתק המכתב למומחה לזיהוי פלילי במטה הארצי של משטרת ישראל. המומחה בדק וקבע (14.12.60), ש“לא מצא שנעשה במסמך זה דבר כדי לשוות לו גיל גדול או קטן יותר, מאשר גילו האמיתי. שני הדפים של המסמך הם בני גיל שווה. התאריכים הכתובים על העמוד הראשון של המסמך הם התאריכים המקוריים, אשר לא שונו”.

הרב-סרן, שעורר חשד כלפי “הקצוות בצד שמאל תחתון של העמוד הראשון”, הוגדר בסוף החקירה, בפי מפקד מצ“ח (משטרה צבאית חקירות), כ”עד מפי עד שעדותו לרוב מתבססת על הרגשותיו ומסקנותיו". אך גם לאחר שהחשד שהוא עורר הופרך בחקירות, המשיך המכתב כולו לשמש נושא לחשדות אחרים ולבדיקות חוזרות ונשנות.

 

כיצד מזייפים וכיצד בודקים זיוף?    🔗

לגבי העתק המכתב שהגיש גיבלי היו שלוש אפשרויות של זיוף. האחת, “טיפול כימי”, היינו מחיקת מלים ותאריכים באמצעים כימיים שונים והדפסת מלים ותאריכים אחרים במקומם. השניה, “הדפסה מחדש” של דף אחד בלבד מתוך שני הדפים תוך שינוי או הוספת מילים או פיסקה שלא היו במקור. השלישית, “הדפסה מחדש” של כל המכתב עם תוספות או שינויים.

האפשרות הראשונה, שנעשה בהעתק המכתב “טיפול כימי”, והאפשרות השניה, שדף אחד בלבד נדפס מחדש, היו קלות לבדיקה והן הוסרו מיד מן הפרק, לאחר שנקבע ששני הדפים של העתק המכתב נדפסו יחד ועברו יחד את כל שלבי הטיפול — הדפסה, רישום, קיפול, תיוק וכו'. שתי האפשרויות הללו הוסרו מן הפרק בבדיקה הראשונה בחודש אוקטובר 1960 ועל כך דיווח המומחה המשטרתי לועדת כהן. הועדה כללה, כאמור, את מימצאיו במסקנותיה, וקבעה כי המכתב לא זוייף.

האפשרות השלישית, שעלתה לאחר-מכן, כפי שיסופר להלן היא “הדפסה מחדש” של כל ההעתק. לשם כך היה צורך לקבוע את גיל המסמך כולו ובמקרה שלנו — האם נדפס ביולי 1954 או בדצמבר 1954, היינו כעבור חמישה חודשים. בדיקות אלו נעשו בשלב מאוחר יותר במהלך דיוניה של “ועדת השבעה” לפי בקשתו של היועץ המשפטי. בבדיקות אלה נקבע קודם כל בוודאות באיזו מכונת כתיבה בלשכת ראש אמ"ן נדפס המכתב. לאחר מכן נבדקו סדרות של מכתבים והעתקיהם שנדפסו באותה מכונה ברציפות באותם חודשים.

כך אפשר היה להשוות ולעקוב אחר דפורמציות מתפתחות בהדרגה וברציפות באותיות שונות של אותה מכונה, באותו סוג נייר מאותה חבילה במקור, או בהעתק. אפשר היה להשוות מידות רוחב ואורך של דפי הנייר המשתנים מחבילה לחבילה. אפשר היה להשוות רישומים בכתב-יד על ההעתקים ובמחברות רישום של דואר יוצא ועוד בדיקות מסוגים שונים ובלתי-תלויים זה בזה. ככל שההשוואות והבדיקות מקיפות סדרות גדולות יותר של מכתבים וניירות מודפסים, כן מתקבלת מידה גדולה יותר של דיוק וודאות.

בדיקות אלה נעשו, כאמור, בשלב מאוחר יותר שאליו הגיע היועץ המשפטי גדעון האוזנר באקראי, תוך חיפושים אחרי זיופים אחרים.

האוזנר המשיך בחקירת עדים נוספים כסרח עודף של ועדת כהן, שלא השלימה את חקירותיה בענין זיופי המסמכים, משום שכמה עדים נמצאו בחו"ל. הוא עשה זאת במקביל לדיוניה של “ועדת השבעה”, אף-על-פי שהועדה החליטה לא להזמין עדים נוספים (גיבלי, דיין, לבון, שרת). כך נוצרה סתירה נוספת בין החלטת “ועדת השבעה”, שלא לשמוע עדים, לבין המשך חקירותיו של האוזנר, שבמהלכן הוא חקר עדים נוספים.

לאמיתו של דבר לא היה זה תפקידו של היועץ המשפטי לערוך חקירות ותפקיד זה מסור בדרך כלל בידי המשטרה. ואכן, הרמטכ"ל הציע שאחד החוקרים המשטרתיים המנוסים יבצע את התפקיד. אף-על-פי כן החליט שר המשפטים פנחס רוזן, שהאוזנר יבצע את החקירות בעצמו. רוזן אף מינה את האוזנר לצורך זה כקצין משטרה, לפי סמכויות מיוחדות המסורות בידי שר המשפטים. מצויד במינוי של קצין משטרה יוצא האוזנר לפאריס ב-5 בדצמבר לחקור את העדים הנוספים (לעתיד לבוא — בשיא פולמוס הפרשה בסוף שנת 1964 — כשישמע על כך בן-גוריון, הוא יגיב בזעם ובלגלוג ויכנה אותו: “השוטר הויזנר”. בן-גוריון ראה במינוי זה ובחקירה חד-צדדית זאת חלק ממסכת העיוותים של פעולות “ועדת השבעה”).

 

האוזנר חוקר    🔗

בנסיעתו לפאריס (ב-5 בדצמבר 1960) כדי לחקור את “פטי” הרכבי ואת דליה נוטל עמו האוזנר את העתק המכתב מ-19 ביולי. כאן הוא חוקר קודם את הרכבי. הלה מספר על פגישתו עם דליה בלונדון. “פטי” אומר, שדליה אמרה לו בפגישה זאת שעשתה שינוי במכתבו של גיבלי לרמטכ"ל באמריקה. האוזנר מעמת בין הרכבי לבין דליה, אולם דליה מכחישה את סיפורו של “פטי”. ואז אומר הרכבי להאוזנר (כפי שמדווח האוזנר):

“כעת עקב אימוץ זכרונו הוא (פטי) אומר, שיתכן שדליה דיברה סתם על מסמך צבאי ולאו דווקא על המכתב לרמטכ”ל וכי אולי פרט זה נגרר לידיעתו בדרך אסוציאטיבית לאור מה שנודע לו לאחר-מכן".

כאשר מראה האוזנר לדליה את המכתב מ-19.7, ובמיוחד את הקטע המתחיל במלים “לפי הוראתו של לבון”, הדבר הראשון שדליה נזכרת בו הוא הריב בין גיבלי לבנצור, אשר פרץ “כאשר נודע שלבון הסיר את אחריותו מהמבצע במצרים”.

היא מספרת, כי ימים אחדים אחרי הריב הזה ביקש ממנה בנצור לעבוד עבודה נוספת בשבילו ואז היא עשתה הדפסות ו“בין אלה היה דבר שבנצור ביקש ממני לעשות במסמך, או במסמכים מסוימים, באופן שהשינויים היו צריכים להדגיש שלבון הוא שנתן ההוראה למבצע”. כלומר, דליה מודה בשינוי מסמך אולם היא אומרת, כי איננה זוכרת אם המכתב מה-19.7 הוא המסמך שבו עשתה שינויים. ואז מפעיל עליה האוזנר אמצעים של לחץ ושידול (כפי שהאוזנר מספר לועדת השבעה, לאחר שובו מפאריס, ביום 13.12.60):

"בראשונה חקרתי את ‘פטי’. הוא היה צריך לחזור באותו יום לאמריקה. אחר-כך ראיתי שיש צורך לדבר עם דליה בצורה לא-פורמלית. נפגשתי אתה, הסברתי לה שהארץ כמרקחה, ניסיתי להשפיע עליה בצורה זו, למה צריכה היא, בחורה צעירה, להכניס את עצמה לפרשת שקרים. היה ברור שלא אמרה לי ביום הראשון האמת. לאחר שיחה לא-פורמלית ארוכה אמרה: ‘טוב, אבוא מחר לשגרירות ואשלים העדות’ ".

ועוד אמר האוזנר:

“היא אמרה לי, שהיא בעצם אינה זוכרת כלום, אינה יודעת כלום. אך צורת ההסבר והבקשה, איני יודע — אולי הקומפלימנטים, זה כנראה פתח את פיה… אני נחתי לה הבטחה רשמית שלא תובא לדין עקב כל הפרטים שתגלה”.

ואז, בצירוף הלחץ של עדותו של הרכבי והשידול של האוזנר, נשברת דליה למחרת היום. ובעדותה השניה, ב-7 בדצמבר 1960, היא אומרת, שעכשיו נדמה לה שהמכתב של ה-19.7 הוא המכתב שהדפיסה מחדש. אמרה דליה:

"אני אומרת כעת ב-99 אחוז בטחון, כי בקטע הנידון… היה במכתב ‘רפרנס’ למשהו קודם, כגון ‘לפי שיחות שהתקיימו’ או ‘לפי הוראות שניתנו’ או משהו דומה, ובנצור אמר לי לשים במקום מלים אלו את המלים ‘לפי הוראתו של לבון’ ".

יש להניח, שהאוזנר ידע על כל הפגמים החמורים בחקירתו וכי צורת הפניה שלו אל דליה נעשתה בניגוד לכללים האלמנטריים הנהוגים בכל חקירה.

מכל מקום, כאשר חזר האוזנר מפאריס ודיווח לועדת השבעה על הודאתה של דליה, הוא אמר: “מה שדליה מסרה אלו הן נקודות-אחיזה ממדרגה ראשונה לחקירה נוספת”. משום כך הוא פנה אל המשטרה (ב-12 בדצמבר 1960) בבקשה להשלים את החקירה.

 

המשטרה חוקרת    🔗

לאחר בואה לארץ נחקרה דליה על-ידי המשטרה שלוש פעמים. יש להניח, שדליה היתה נתונה כאן ללחצים גדולים ונקרעה בתוכה פנימה בין הנאמנויות האישיות הסותרות לבנימין גיבלי מצד אחד וללוי אשכול מצד שני. אף-על-פי-כן היא אינה חוזרת בה מההודאה ב“זיוף”, כלומר בשינוי מיסמך. איזה שינוי? איזה מסמך?

כאן חוזרת דליה אל עדותה הראשונה. היא אומרת שאינה בטוחה שהמכתב מה-19 ביולי הוא המסמך שאותו שינתה. בכל עדויותיה חזרה דליה על הודאתה שהיא שינתה מסמך, כלומר הדפיסה אותו מחדש והוסיפה מלים שלא היו בו, כדי להדגיש במלים את מתן ההוראה על-ידי לבון. — אולם אין היא זוכרת בודאות איזה מסמך שינתה ומה בדיוק היה השינוי. דליה חזרה כמה פעמים על כך, שהיא הדגישה במלים מפורשות, מה שהיה כלול במכתב בלאו-הכי, וכי ההדגשה במלים באה במקום הפניה (רפרנס) לסימוכין קודמים שהיתה בתחילת המכתב; המכתב ניתן לה להדפסה על-ידי בנצור יחד עם מכתבים אחרים, כשעליו כתוב הנוסח החדש בצירוף המלים המדגישות את הוראת לבון. אולם איזה מכתב שינתה ומתי עשתה זאת — אינה זוכרת.

המשטרה בחקירותיה לא יכלה לבדוק אפשרות של זיוף או שינוי במכתבים אחרים שהדפיסה דליה. מלכתחילה הדריך האוזנר את המשטרה בבדיקת אפשרות הזיוף במכתב אחד בלבד — מה-19 ביולי — ואפשרות אחרת לא עלתה אז בדעתו של איש.

רק לאחר מעשה, במהלך חקירותי בשנים 1962–3, הגעתי אני למסקנה, כי בעדותה של דליה במשטרה יש נתונים מספיקים המאפשרים לזהות בדרגה גבוהה של ודאות את המכתב המסוים שאליו היא התכוונה, כשתיארה את השינויים שהדפיסה בו. חקירתה במשטרה היתה מסודרת ומקצועית לא כמו החקירה החובבנית של האוזנר. היא נחקרה שלוש פעמים ובכל פעם נרשמה סטנוגרמה.

בעדותה הראשונה במשטרה (15.12.60) אמרה דליה:

“לפי מיטב זכרוני, במסמך שתיקנתי הדגשתי במלים ולא על-ידי מתיחת קו, שהשר לבון הורה לפעול; הדגשתי זאת, כלומר, הדגשתי מילולית דברים שהיו למעשה כתובים במסמך”.

ועוד:

"הבעיה שעמדה היתה הוכחת אחריותו של שר הבטחון לפעולות שנעשו, והשינוי שהייתי צריכה לבצע ושביצעתיו היה להדגשת עובדה זאת. אני זוכרת שאמנם בצעתי שינוי כל שהוא במסמך.

“אני זוכרת, שטיפלתי אז לפי הוראות סא”ל בנצור במסמכים רבים (דו"חות, מברקים, קטעי עתונות, מכתבים), והשינוי שביצעתי היה באחד המסמכים האלה. ברור לי, שקיבלתי הוראה לבצע שינוי במסמך ושהוראה זו ניתנה לי על-ידי סא“ל בנצור, אולם צורת ההוראה לא זכורה לי. כלומר, לא זכור לי אם נאמר לי, או נכתב לי או הוסבר בדרך כלשהי”.

ובעדות שניה במשטרה (18.12.60) אמרה דליה:

“אינני זוכרת איפה, מתי וכיצד ביקשני לתקן את המסמך שלאחר-מכן תיקנתי. כל מה שאני יודעת שמאז השיחה עם הרכבי, בה אמר לי שעתה הוא מבין מדוע שלחו אותי לאנגליה, חשתי שעשיתי משהו שלא כשורה. אז התחלתי לשאול את עצמי שאלות רבות שתשובה להן לא היתה לי. בתוך תוכי קשרתי את הערתו זו של הרכבי למעשה תיקון המסמך שביצעתי”.

במלים אחרות, בנצור נתן לדליה להדפסה מסמכים רבים ובתוכם היה מכתב אחד של גיבלי לרמטכ"ל, שהיו בו מחיקות ותיקונים ושאותו הדפיסה דליה מחדש לפי הנוסח המתוקן.

 

מתי נעשה השינוי?    🔗

בעדות נוספת במשטרה אמרה דליה:

"אני זוכרת, שפעם בנוכחותי היתה שיחה בין גיבלי לבנצור. גיבלי היה נרגז. אפשר היה להכיר זאת בחיצוניותו. היתה מרקחה במשרד ואז נודע לי שלבון הסיר אחריותו מהמבצע במצרים.

"נכון שבנצור ביקש ממני באותה תקופה (ימים אחדים אחרי-כן), בחדרו של נחמן קרני, לעבוד עבודה נוספת בשבילו או בשביל היחידה. זה לא היה יוצא מן הכלל; לענינים שהיו סודיים במיוחד היו מבקשים אותי גם בנצור וגם אחרים.

“העבודה כללה הדפסת תרגומים מהעתונות הערבית, הדפסת מכתבים, דו”חות, מברקים, הכל בקשר לפרשת מצרים… אינני זוכרת באילו תאריכים או באיזו תקופה זה היה, אולם אני זוכרת שבחג הסוכות בשנת 1954 עבדתי בשביל בנצור רבות, בעיקר בתרגומי עתונות ערבית (אני הדפסתי זאת). אני זוכרת גם שבאותה תקופה הייתי קצת יותר פנויה, מאחר שגיבלי היה בחו“ל — מתחילת אוקטובר 1954 עד אחד מימי הששי באוקטובר 1954”.

זכרונה של דליה בענין זה תואם להפליא את לוח הזמנים של האירועים שקרו שש שנים קודם לכן. גיבלי יצא לחו“ל ב-4 באוקטובר וחזר לארץ מיד לאחר חג הסוכות, בין 19 ל-20 באוקטובר, בלילה שבין יום שלישי ליום רביעי. דליה מזכירה בעדותה את הופעתו של גיבלי מחדש במשרד ביום ששי שלאחר-מכן, משום שביום ששי זה היתה “המרקחה במשרד” בין גיבלי לבין בנצור, למחרת פגישתו של גיבלי עם הרמטכ”ל (ביום חמישי 21 באוקטובר).

באותו יום חמישי, 21.10, גורם, כזכור, הרמטכ“ל משה דיין אכזבה גדולה לגיבלי כשהוא מודיע לו בכתב שלא יקבל דרגת אלוף. ואכן, גיבלי נשאר עד סוף שירותו הצבאי בדרגת אלוף-משנה. באותם ימים של סוף אוקטובר מחליטים דיין וגיבלי לסלק את בנצור מפיקוד על היחידה ולמנות מיד את יוסי הראל במקומו. בנצור מועבר לטיפול בעניני ההגנה המשפטית על נאשמי קאהיר, שהיתה אז מוקד למערכה בין-לאומית מסועפת. באותם ימים מכין גיבלי את דו”ח המילואים שלו כדי לתקן את הדו“ח הכוזב של בנצור מ-5 באוקטובר שנמסר בהיעדרו לרמטכ”ל.

כל אלה מצטרפים לדרמה של “המרקחה במשרד”, שהיתה זכורה לדליה בפרטיה בלי שידעה אל נכון את עיקריה, משום שאיש לא שיתף אותה בסוד הדברים.

ממשיכה דליה בעדותה במשטרה:

“אחרי תקופת עבודה זו התגברה העבודה, ובאחד הימים ביקשני בנצור לתת עוד יותר מזמני לעניניו. עבדנו אז בערבים והיה קורה שבנצור היה מביאני ממשרדו לביתי במכוניתו. הייתי אוכלת ארוחת-ערב בביתי ואז היה לוקח אותי שוב למשרדו, או שהיה בא למחרת הבוקר ולוקחני למשרדו. לעתים הייתי עובדת בשבילו במשרדי, כלומר, בלשכת ראש אמ”ן, ולעתים הייתי עובדת במשרדו של בנצור בקריה".

גם בענין זה היטיבה דליה לזכור. גל העבודה הראשון היה כאשר נסע גיבלי לחו"ל, בחלקו הראשון של חודש אוקטובר. כדי לארגן את ההגנה המשפטית על נאשמי קאהיר הועברו אליו כל הפרסומים שהופיעו אז בעתונות הערבית בענין “העסק הביש”. גל העבודה השני התחיל לאחר שובו של גיבלי, מ-19 באוקטובר ואילך, כאשר התנהלה המערכה הגדולה להצלת חיי הנאשמים.

ואכן בסוף אוקטובר נפתח בלשכת ראש אמ“ן תיק מיוחד לענין ההגנה המשפטית על נאשמי קאהיר, שהכיל בסופו של דבר יותר מ-800 מסמכים. את כל המסמכים הללו, שהיו אז הנושא הסודי ביותר באמ”ן, הדפיסה דליה לפי הוראותיו של בנצור. בתיק זה רוכזו כל הדו"חות הקשורים בפעולת יחידה 131 שהצטברו מאז תחילת אוגוסט (מיד לאחר המאסרים הראשונים), וכל התכתובת שהתנהלה מסוף חודש אוקטובר ואילך.

אחד המסמכים הראשונים שהדפיסה דליה באותו שבוע של סוף אוקטובר היה המכתב של ראש אמ“ן אל”מ בנימין גיבלי אל הרמטכ“ל משה דיין. היה זה דו”ח המילואים שדיין דרש מגיבלי כמילואים לדו"ח של בנצור (מ-5 באוקטובר).

להלן הנוסח המלא של דו“ח גיבלי המקורי אל הרמטכ”ל:

סודי ביותר

למכותב בלבד

המטה הכללי

אגף המודיעין

131א/676

ב תשרי תשט"ו

באוקטובר 1954

רמטכ"ל

בהתאם לבקשתך, הריני לצרף הפרטים הבאים בקשר לפעולות 131 במצרים והתקלה שאירעה שם:

א. סימוכין קודמים עיין:

1. דו"ח פעילות במצרים יולי 1954 מיום 8.8. ש.ז.

2. מעצר קצין צה"ל במצרים מיום 24.9 ש.ז.

3. דו"ח האירועים במצרים יולי-ספטמבר מיום 5.10 ש.ז.

ב. ביום 16.7.54 נתקיים דיון בבית שר הבטחון בנושא “משמעות הפינוי הבריטי מסואץ” ושהשתתפו בו שר הבטחון, אלוף אבידר, סגן-אלוף יובל נאמן, מר אפרים עברון ואנוכי.

בשעת הדיון נשאלתי על אפשרות הפעלת 131 נגד אובייקטים בריטיים ותשובתי היתה חיובית מבחינה מבצעית.

לאחר סיום הישיבה נתבקשתי על-ידי שר הבטחון להישאר. בשיחה בינינו הועלתה מחדש ענין הפעלת 131 נגד מטרות בריטיות.

המטרות שנראו על-ידי היו נציגויות בריטיות, כלי-רכב ומוסדות בריטיים אחרים ואישים. לא צוינו חיילים בריטים לרגלי ההנחה, כי אינם מתנועעים מחוץ לשטח אזור התעלה, לרגלי המתיחות ששררה.

לאחר-מכן הודיעני שר הבטחון להורות ל-131 לפעול נגד אלמנטים בריטיים. באותה שיחה שוחחנו על שני נושאים נוספים שאינם קשורים לנושא הנדון.

לאחר הישיבה זימנתי אלי לביתי את מפקד יחידה 131 ומפקד אחר.

מפקד 131 הודיעני שהוא מקוה שהאנשים במצב שיוכלו לפעול לאחר שבפגישה האחרונה הודגש הכרח הכוננות לעומת המצב הבלתי משביע רצון ששרר בחוליות, והוריתי אותו להעביר ההוראות לפעולה בהתאם באמצעי הקשר המתאימים.

המפקד האחר לא יכול היה להציע שום הצעה קונקרטית, והודיעני שיבדוק הענין ויודיעני. כמה ימים לאחר-מכן נתפרסמו בעתונות מתוך שידורי רדיו דמשק ורדיו קאהיר על מעצרים ופעולות, שבוצעו בקאהיר ובאלכסנדריה.

המפקד במקום קיבל ההוראות ששודרו ב“קול ישראל” בצורה משובשת ובלתי-ברורה, ופעל לפי מיטב הכרתו.

מידיעות שהגיעונו לאחר מכן נודע, שהפעולות במשרד הדואר ובמשרדי המודיעין האמריקני בוצעו על-ידי אנשי המקום ולפי שיקול דעתם ובהסתמך על ההוראות שנמסרו להכנות בלבד.

ב. גיבלי — אלוף משנה

ראש אגף מודיעין

מכתב זה מסר גיבלי לרמטכ"ל משה דיין, אך הלה לא היה שבע רצון ממנו ודרש מגיבלי לקצר אותו ולנסח אותו מחדש בצורה חד-משמעית. דיין יכול היה לומר לגיבלי: אתה טוען שלבון נתן לך את ההוראה — כתוב זאת בצורה ברורה.

יתכן שדיין ערך במו-ידיו את מכתבו של גיבלי והחזיר אותו אליו להדפסה מחדש. דיין נהג כך במקרים רבים לגבי תזכיריו של גיבלי, שהיו כתובים בסגנון מעורפל ומסורבל ולא בסגנונו הפשוט והבהיר של דיין. בכל מקרה, מדובר כאן בעריכה ובהדפסה מחדש של מכתב בידי כותבו וחותמו, מבלי להעלים את המקור ומבלי לעשות כל זיוף או שינוי שכוונתו להטעות מישהו. שני המכתבים נרשמו במיספור שוטף נפרד של אותו תיק, האחד 676 והשני 678, ולא נעשה כל נסיון להעלים את קיומם של שני ההעתקים השונים. שניהם הועברו לועדת אולשן-דורי ושניהם נשארו בתיק מכתבים יוצאים של היחידה.

כתוצאה מכך מצויות בידינו שתי גירסות של מכתב גיבלי לדיין מ-1 בנובמבר. הגירסה הראשונה המקורית — ארוכה, מפורטת ומסורבלת. הגירסה השניה הערוכה — מקוצרת ובהירה יותר. את הגירסה השניה הקצרה אפשר לקבל בעריכה ובשיכתוב של הגירסה הראשונה במחיקת שורות ומלים ובתוספת מלים ומשפטים שלא היו קודם לכן, על-גבי השורות המחוקות

מחיקה זו ותוספת המילים: “הורני שר הבטחון להפעיל” במקום שלא היו כתובות בנוסח הראשון, לא היו בגדר זיוף או שינוי לאחר מעשה, כאמור, אלא בגדר ניסוח מחדש של המכתב בידי כותבו, על-מנת להדגיש ולהבהיר יותר מה שהיה כלול גם בנוסח הראשון. דליה לא ידעה זאת. במוחה התקשרו השינויים שהיא מדפיסה והתוספת “הורני שר הבטחון להפעיל” עם הריב בין גיבלי לבנצור נוכח התכחשותו של לבון למתן ההוראה. בשעת מעשה הצדיקה דליה בליבה את הדפסת התוספת הזאת שלא היתה קודם לכן, ולאחר דבריו של הרכבי בפברואר 1955 החלה דליה לחשוב בטעות שהדפסה זאת היתה בגדר זיוף ומצפונה החל להציק לה.

היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר לא ידע שיש שני מכתבים שונים שכתב גיבלי לרמטכ"ל בנוגע למתן ההוראה על-ידי לבון. כאשר חקר את דליה בפאריס הוא הראה לה רק מכתב אחד שהיה רלבנטי לחקירתו, לפי דעתו. אילו היה מראה לדליה את שני המכתבים ושואל אותה באיזה מהם עשתה שינוי, היה בכך משהו מאופיו של זיהוי ולתשובתה אז היה יכול להיות ערך רב יותר.

את המכתב מ-1 בנובמבר העתיקה דליה מחדש בסוף חודש דצמבר 1954. היא העתיקה אותו לקראת דיוניה של ועדת אולשן יתד עם מסמכים אחרים, כדי להגישם לעיון חברי הועדה. רוב המסמכים הללו היו העתקי מכתבים ששלח גיבלי במשך שנת 1954 בקשר ל“עסק הביש”, והיא הדפיסה אותם מתוך תיק שוטף של מכתבים יוצאים. בתיק זה היו גם העתקי שתי הגירסות של המכתב מה-1 בנובמבר. עובדה היא, שגם הגירסה הראשונה נמסרה לועדת אולשן ונשארה בתיקי הועדה (למרבה הצער, לא הושם לב בכל שלבי החקירה למציאותן של שתי הגירסות השונות של המכתב הזה ולהבדלים ביניהם, עד שכותב ספר זה הבחין בכך).

 

אשכול: “למה להעסיק שופטים ושוטרים?”    🔗

כך קרה, שבשנת 1954 כתב גיבלי אל הרמטכ"ל שני מכתבים בנוגע למתן ההוראה על-ידי לבון — מכתב אחד ב-19 ביולי ומכתב שני ב-1 בנובמבר. לכל פרשת השינוי במכתב שנעשה ב-1 בנובמבר לא היה כל קשר עם המכתב מ-9 ביולי, אשר לא שונה ולא תוקן לא בשעת מעשה ולא לאחריו. כאשר ביקש האוזנר בדצמבר 1960 לבדוק את המכתב מ-19 ביולי 1954 מילאה המשטרה את בקשתו והפכה את הקערה על-פיה.

המשטרה סיימה את חקירתה יום אחד לאחר אישור מסקנות “ועדת השבעה”. היא היתה צמודה לעובדות העקשניות ולא להנחות בלתי-מבוססות, ואף לא למטרות פוליטיות המכתיבות מראש את תוצאות החקירה. המשטרה חקרה גם את המכתב עצמו וגם את דליה ויתר העדים ובהם את בנימין גיבלי ומוטקה בנצור. גיבלי קבע, שהמכתב לא זויף וההעתק הוא העתק נאמן למקור. בנצור הכחיש בכל תוקף בעימות עם דליה את הסיפור שלה שהוא נתן לה את המכתב לזיוף.

המומחה של המחלקה לזיהוי פלילי במטה הארצי של המשטרה ערך כמה בדיקות ומצא, כי כל הנתונים מעידים, שהעתק המכתב המדובר נדפס בתאריך הרשום עליו ושלא נעשה בו כל שינוי. בקצרה — “המכתב לא זויף”.

לגבי דליה קובע דו"ח החקירה של המשטרה הצבאית (בשיתוף עם המשטרה):

“אין בדעתי לקשור לראשה של המזכירה (דליה) כתר של עד מהימן או לא-מהימן, כי זה תפקיד של שופט ולא של חוקר, אולם איני מתעלם מהעובדה, שהעדה הנ”ל סתרה בחקירתה המשטרתית את עדותה בפני היועץ המשפטי בנקודה המרכזית של נושא החקירה (כנ"ל). בהתחשב עם העובדה שלא נמצא שום סיוע לעדותה (של דליה) ולאור חוות-הדעת השלילית של המומחה לזיהוי פלילי (במטה הארצי של משטרת ישראל) אני מסיק, שלא קיימת הוכחה לזיוף כלשהו, ובסיכום דעתי היא — No case ".

דו"ח זה נמסר ב-26 בדצמבר 1960, יום אחד בלבד לאחר החלטת הממשלה המאשרת את מסקנות “ועדת השבעה” שבהן נקבע ההיפך: כי המכתב זויף.

הדו“ח המסכם של משטרת ישראל הוגש על-ידי ניצב-משנה זאב מרגלית יום אחד לאחר-מכן (ב-27 בדצמבר). בדו”ח זה נקבע, כי המומחה לזיהוי פלילי ימשיך בבדיקותיו לקביעת זמן הדפסתו של המסמך. המומחה ערך שלוש בדיקות בהסתמך על מסמכים נוספים שקיבל לבדיקה.

בבדיקה ראשונה ב-9.1.61 הוא קובע: “הנתונים הנ”ל מצביעים, לכאורה, על היות המסמך שבטיעון מודפס בתאריך המופיע עליו והוא 19.7.54". והוא מעיר: “יתכן, שאני קצת זהיר במסקנותי”.

בבדיקה שניה ב-13.1.61 הוא קובע בסיכום: “המימצאים הנ”ל כולם מתאימים ומחזקים את חוות-דעתי הקודמת בנידון".

לאחר בדיקה שלישית, שבה עמדו לרשותו מאות מסמכים שהודפסו באותה מכונת-כתיבה, באותו פרק זמן, חוזר המומחה ומסכם ב-27.1.61: “המימצאים הנ”ל תומכים בהערכותי הקודמות ובחוות-הדעת שלי, היינו שהמסמך שבטיעון הודפס בתאריך המופיע עליו 19.7.54 בלי שבוצע בו כל שינוי מאז".

כל זה קרה לאחר מעשה. עובדת הסילוף הממשלתי המוסמך כבר נוצרה בזריזות קודם לכן, לפני כל הסיכומים החוזרים ונשנים של מימצאי המשטרה, שסתרו אותו. היועץ המשפטי לממשלה פנה על דעת ועדת השרים ושר המשפטים אל המשטרה שתערוך חקירות בהמשך לחקירותיה של ועדת חקירה צבאית (ועדת כהן). ועדת השרים החליטה לא להמתין לתוצאות חקירותיה של המשטרה, שהיא הגוף היחיד המוסמך לבצע חקירות פליליות. הממשלה הזדרזה להגיע למסקנה עובדתית בענין פלילי וקבעה ש“המכתב זויף”, כאשר היא יודעת שהמשטרה עומדת להגיע למסקנה עובדתית הפוכה, ש“אין כל הוכחות לזיוף המכתב”. ועדת שבעת השרים וממשלת ישראל פירסמו ברבים האשמת כזב והוציאו דיבה על בנימין גיבלי שהוא הגיש “העתק מזויף”, בניגוד למימצאי המשטרה הקובעים את ההיפך.

“ועדת השבעה” החליטה להתרשם מעדותה של דליה שניתנה בפאריס בתנאים של לחץ ושידול, תוך הפרת כללי חקירה היסודיים. עדות זאת עמדה בניגוד לעדויותיה האחרות של דליה ולכל העדויות של יתר העדים שניתנו בחקירה שיטתית ומסודרת. גם הבדיקה המעבדתית המדוקדקת קבעה, כי המכתב לא זויף וחברי “ועדת השבעה” ידעו זאת.

בישיבה האחרונה של הועדה ב-21 בדצמבר 1960 מדווח שר המשפטים פנחס רוזן לחבריה על עדות דליה במשטרה. רוזן מספר, כי “הקצין שחקר אותה חקר לפי כללי החקירה המדויקים: מה כתבה, מתי כתבה, באיזו מכונה כתבה” ואף-על-פי-כן, לאחר שהוא קורא את עדותה אומר רוזן לחברי הועדה: “לפי דעתי אין אנו צריכים לשנות בענין זה, כי בשבילי יותר חשוב מה שאמרה בפאריס מאשר מה שהיא אומרת עכשיו בפני המשטרה” (אם כך, למה פנה למשטרה בבקשה שתחקור?). אשכול מצטרף לדעת רוזן ואומר: “אילו שאלו אותי, הייתי אומר לגנוז את כל העסק”. והוא מנמק: “לשם מה צריך להעסיק שוטרים ושופטים בדבר זה, יש להם מה לעשות?”

לאחר שנטלו שרי ישראל לעצמם את תפקיד השופטים הם הוסיפו חטא על פשע ומינו את עצמם גם לשוטרים. לא כדי להשליט חוק וסדר ולא כדי לפעול על-פי כללי הצדק — אלא כדי להפר גם את אלה וגם את אלה.

 

אולשן: “רוזן הגיב בגמגום”    🔗

לסיפור על “המכתב המזויף שלא זויף” נודעה השפעה רבה על מהלך “הפרשה”, שחרגה בהרבה מחשיבותו העצמית של המכתב. בסיפור זה מתמקדים רבים מהעיוותים שחלו בעבודת “ועדת השבעה”.

“ועדת השבעה” ייחסה ל“מכתב המזויף” משקל רב במסקנותיה, על סמך עדויות חדשות ששמעה במהלך עבודתה, בניגוד להחלטתה שלא לשמוע עדויות חדשות. לאחר-מכן לא איפשרה הועדה לגיבלי ובנצור למסור עדות בנושא זה, אף-על-פי ששניהם הואשמו על-ידי העדות החדשה — בנצור במתן ההוראה לדליה לזייף את העתק המכתב וגיבלי אפילו הורשע ולא רק הואשם, בהגשת “ההעתק המזויף”, כביכול, לועדת אולשן-דורי. לאחר-מכן התעלמה הועדה מחקירות המשטרה בנושא זה, כמתואר לעיל.

יתר על כן גם אילו היה המכתב מזויף לא היה מקום ש“ועדת השבעה” תייחס לו משקל כה רב כפי שייחסה. השופט אולשן מתח ביקורת על הועדה בנקודה זאת והסביר, שמסקנת התיקו של ועדתו לא התבססה על אימון בנכונות המכתב אלא על התנהגותו התמוהה של לבון עצמו. גם אילו היה המכתב מזויף לא היה בכך, לדעת אולשן, כדי להסיר את הספק, שלבון אולי נתן את ההוראה.

“עוד לפני פרסום מסקנות ‘ועדת השבעה’ ניגש אלי במסיבה אחת פנחס רוזן וקראני הצידה”, מספר השופט אולשן בספרו. “הוא שאל אותי, כאילו דרך אגב, על פירוש הדברים בדו”ח שלנו בדבר העתק המכתב הידוע מן ה-19.7.54. השבתי לו, שאם הוא קרא את הדו"ח, הרי עולה ממנו בבירור, כי אמרנו שהחלטנו לא להסתמך על המסמך הזה, ואף הסברנו שם את הנימוק להחלטה הזאת.

“רוזן הגיב באיטיות עם שהוא מגמגם, כי הרושם שלו מן הנאמר בדו”ח אינו כה החלטי. עניתי, שאין כל ספק במשמעות דברינו, שלא הסתמכנו על ההעתק הזה. בכך נסתיימה שיחתנו הקצרה ויותר לא דיברנו על הענין. אז לא היה ברור לי, מה היתה מטרת פנייתו של רוזן אלי, אבל לא יכול היה להישאר ספק בלבו באשר לגירסתי ולמשמעות שנתתי לנאמר בדו“ח שלנו”.

בסיפור זה של “המכתב המזוייף שלא זויף” היה יכול להיות טמון קצה החוט למינוי ועדת חקירה משפטית, כפי שדרש בן-גוריון (בנוגע לשאלה מי נתן את ההוראה) — בשנת 1964. עובדה היא, שהמשטרה המשיכה בחקירותיה בנושא זה גם לאחר אישור מסקנות “ועדת השבעה” על-ידי הממשלה, ועובדה היא שחקירות המשטרה סיפקו “חומר חדש” המחייב את הממשלה לתקן את מסקנותיה, ולפחות את הקביעה הבלתי-נכונה שלה שהמכתב זויף. לא רק אז, גם כיום, די בסיפור “המכתב המזויף שלא זויף” כדי לשלול ממסקנות “ועדת השבעה” כל איצטלה של הגינות ורצינות.

 

“איפה ואיפה”    🔗

בטיפולה בהאשמת הזיופים. נקטה “ועדת השבעה” מידה של איפה ואיפה. היא הסתמכה על חקירותיו של היועץ המשפטי אולם רק באותו חלק שהתאים לצרכיה. היא קיבלה כסופית את ההודאה של דליה על “זיוף המכתב” (אשר האוזנר עצמו ראה בה רק נקודת-מוצא לחקירה והעדיף להעבירה לחקירת המשטרה). לעומת זאת התעלמה הועדה מקביעתו המפורשת של האוזנר המבטלת את ההאשמות בזיופים, כביכול, באחת ממחלקות המודיעין.

כאשר דיווח האוזנר בכתב על חקירותיו בפאריס הוא סיכם: “בכך אפשר להסיר מבחינה מעשית את האשמה, כי מודיעין, או מי מעובדיו, היו מעורבים בזיוף בקשר לחומר העדויות שהוגש לועדת אולשן-דורי”. סיכום האוזנר התייחס אל המימצאים של חקירת חב"ד, שהתנהלה על סמך הפניה הראשונה של בן-גוריון אל לבון בחודש מאי 1960. מימצאים אלה הופרכו.

את קביעתו בענין הזיופים הסביר האוזנר באריכות, במילואים שמסר בעל-פה לחברי הועדה. היתה להם אסמכתה מספקת אילו רצו להכליל סעיף כזה במסקנותיהם. האוזנר הסתייג במלים מפורשות מערך עדותו של יוסי הראל (“הגבר היחידי בצה”ל"), שעליה בעיקר הסתמך פנחס לבון: “פה יש פרט חשוב שיוסי מצביע עליו, במכתב לבון, שהוא אחד אי-הדיוקים… שם כתוב כאילו יוסי אמר ללבון: ‘שמעתי מפי אנשי מודיעין שביצעו זיופים’. יוסי אומר: ‘לא כך אמרתי, לא כך היה, שמעתי מפי ‘פטי’ כאילו נעשו זיופים’. שמע זאת מ’פטי' כשמועה, כרינון, לא כפי שלבון כותב, שיוסי טען בפניו, כאילו מישהו מהיחידה אמר לו דבר זה”.

האמת שהתגלתה ל“ועדת השבעה” היתה שפנחס לבון ופנחס ספיר הסתמכו בהאשמותיהם על “הגבר היחידי בצה”ל", שהיה עד שמיעה מפי עד שמיעה ואשר עדויות השמיעה שלהם הופרכו מכל וכל.

שר המשפטים פנחס רוזן הכליל סעיף מיוחד בנושא זה בטיוטה של המסקנות שהביא לישיבת הועדה (ישיבה 18, לפני האחרונה):

“נתעורר החשד של זיופים נוספים, אבל בחומר שלפנינו לא רק שאין חיזוק לחשד זה, אלא יש לקבוע שבמידה מרובה הוא נתבדה. לעומת זאת ברור, שנעלמו כמה מסמכים בלי שאפשר היה ובלי שכנראה אפשר יהיה גם בעתיד לקבוע מי אחראי לכך. ברור, כי ללבון לא היתה יד במעשה זה”.

הניסוח הזה היה מתון מאוד (והיה כלול בו עוד “טיהור” מיותר לפנחס לבון, שאיש לא האשים אותו עד אז בהעלמת מסמכים מאמ"ן). אפשר היה לצטט את היועץ המשפטי שנקט לשון מפורשת יותר, כשם שהסתמכו עליו בענין זיוף המכתב מה-19.7.

אשכול תמך בהצעתו של רוזן: “כל הדיבורים שמחלקה צבאית זייפה, אני בעד זה לקבוע שכל הדיבורים הללו אין להם יסוד. היה רצוי שנגיד משהו בענין זה”. אולם השרים ברזילי ובן-אהרון מתנגדים וחוזרים שוב אל כל ההאשמות שהופרכו. אומר, למשל, ברזילי: “נצטרך לומר, שמחלקה שלמה אמרה שקרים, הדיחה לשקרים”.

ברזילי החזיק בעמדתו אף-על-פי שהאוזנר הדגיש במפורש: “בתשובה לדברי השר ברזילי — לא נתאשר שאנשי מודיעין עשו זיופים. נתאשר שחשד זה שתלו… ביחידה צבאית, שהיא השתמשה במכשירים צבאיים… כדי לבצע זיופים — חשד זה נתבדה. הוא אינו קיים. זה לא היה. דבר זה חשוב מאוד… בפני ועדת החוץ והבטחון, שם טענו שיחידה צבאית עזרה לזיופים. לא זייפו שם שום חומר הנוגע לפרשה זו”.

גם השר פנחס רוזן וגם מזכיר הממשלה כתריאל כץ ניסו להסתמך על חוות-דעתו של היועץ המשפטי ולומר, שהחשד של זיוף המסמכים נתבדה. אבל השר ברזילי חוזר ומתנגד לכך פעם אחר פעם: “אינני רוצה לנגוע בענין זה… למה לנו להכניס ראשנו לעסק זה”… לא צריך… אני מבקש לא לנגוע בזאת.. אני מסתייג מזאת“. ושוב תומך בן-אהרון בדעתו של ברזילי. כך נגנז הסעיף שהציע השר רוזן. גם בנושא הזיופים נהגה “ועדת השבעה” ב”איפה ואיפה". היא סירבה לומר אמת והתנגדה להעמיד דברים על דיוקם.

 

מסקנות “ועדת השבעה”    🔗

לאחר כל הדברים האלה אישרה “ועדת השבעה” את מסקנותיה ביום רביעי, 21 בדצמבר 1960. למחרת, יום חמישי, הופיע תוכנן העיקרי בעתונות. לאחר-מכן, באותו יום אחר-הצהריים, מוסר מזכיר הממשלה כתריאל כץ את המסקנות למזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אל“מ חיים בן-דוד (חב"ד). חב”ד מציע לכתריאל כץ, על דעת עצמו, שני תיקונים, ועד לישיבת הממשלה ביום ראשון מסכימים חברי הועדה לקבלם. לאחר-מכן מוסר חב"ד את המסקנות לראש הממשלה, יומיים לפני אישורן על-ידי הממשלה. ביום ראשון 25.12.60 מאשרת הממשלה את 13 המסקנות של הועדה ומחליטה לפרסם רק 12 מהן.

המסקנה ה-13 שלא פורסמה היתה מוזרה ביותר. היא השאירה פתח לחידוש הדיון בועדת החוץ והבטחון, בעוד שהיה מוסכם, לכאורה, שהנושא הועבר לדיון בועדת השרים (“ועדת השבעה”), כדי למנוע את המשך הדיון בועדת החוץ והבטחון (“חרושת הזוועות”). הפשרה שהתקבלה לגבי מסקנה 13 היתה אופיינית לכל שיקוליה והחלטותיה של “ועדת השבעה” — המסקנה הושארה כ“החלטה פנימית”, לא לפרסום.

ההבדל בין שני הנוסחים של המסקנות הוא בעיקר בסעיף 11. שני הנוסחים מובאים להלן במלואם. הראשון, לפני אישור הממשלה; השני, כפי שאושר בממשלה. בסעיף 10 מובאות בסוגריים מלים שהיו רק בנוסח הראשון והושמטו מהנוסח השני. בסוגריים מרובעים מובאות הערות הסבר. ארבעת הסעיפים הראשונים של מסקנות הועדה הם נוהליים. להלן המסקנות:

1. כידוע הגיעה ועדת אולשן-דורי זמן קצר, באופן יחסי, לאחר האירועים המהווים את ה“פרשה”, לסיכום סופי זה:

“אין לנו אפשרות לומר, אלא כי לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת, כי הקצין הבכיר לא קיבל הוראות משר הבטחון, עם זאת איננו בטוחים כי שר הבטחון אמנם נתן את ההוראות”.

1. בהגיע ועדת אולשן-דורי למסקנה זו היא קבעה, כי פעולות מסוימות “נשארו בגדר תעלומה”. הכוונה לפעולות [שתי הפעולות הראשונות מ-2 ביולי ו-14 ביולי] שבוצעו לפני התאריך, שבו לפי טענת “הקצין הבכיר” [גיבלי] הוא קיבל הוראה להפעלת הפעולות מלבון [16 ביולי]. ועדת אולשן-דורי לא ידעה מה שנתברר לפני ועדת כהן כי עדים שנחקרו על-ידי ועדת אולשן-דורי בדבר פעולות אלו [שתי הפעולות הראשונות] שיקרו לפניה וכן גם בבית-המשפט. מסקנה זו יוצאת גם מדין וחשבון כתוב בידי קצין המילואים [בנצור] [הדו"ח הכוזב מ-5 באוקטובר 1954] שבו מיוחסות גם הפעולות, שבוצעו לפני תאריך ההוראה הנקוב על-ידי הקצין הבכיר, למבצעי הפעולות בכללותן.

2. לפני ועדת אולשן-דורי הסתמך הקצין הבכיר על מכתב שנכתב ימים מספר [19 ביולי 1954] לאחר התאריך שבו, לפי גירסתו, קיבל את ההוראה להפעלת הפעולות מלבון [16 ביולי 1954], ובו, לפי ההעתק שהגיש לועדה, פיסקה המתחילה במלים: " לפי הוראתו של לבון…"

3. חקירת היועץ המשפטי העלתה, שהמלים “לפי הוראתו של לבון” לא היו מצויות במכתב המקורי. לפי דברי מקבל המכתב המקורי [הרמטכ"ל משה דיין] הושמד בהיותו בחוץ לארץ מסמך זה על-ידו מטעמי בטחון. בענין זה שמע היועץ המשפטי הודעה מפי אדם, אשר העתיק את המכתב המקורי [המזכירה דליה]. מתנהלת עכשיו בנידון זה חקירה משטרתית, אולם לצורכי הבירור של ועדת השרים מספיק לקבוע, שקיימת עילה סבירה להניח, כי הודעה זו היא נכונה, וכי “הקצין הבכיר” הגיש את ההעתק המזויף לועדת אולשן-דורי כהוכחה, כי קיבל הוראה לפעול מלבון.

4. לאמור לעיל יש לצרף מסקנת ועדת כהן, הנקראת על-ידה מסקנה “בלתי-נמנעת”, כי הוראות שנתן קצין המילואים בתאריך מוקדם יותר בשנה הקובעת [בסוף מאי 1954], “לא היו הוראות קשר בלבד ושהפעולות המדוברות בהן אמנם בוצעו על-ידי אנשינו”.

5. לפי טענת “הקצין הבכיר” הוא קיבל מלבון הוראה ברורה לפעול, בשיחה שהתנהלה ביניהם, לפי דבריו, בלי נוכחות עדים, בזמן מסוים ובמקום מסוים. המדובר הוא בהוראה לפעול, ולא בשיקולים ובהרהורים. טענת לבון היא: להד"ם. לאור כל המימצאים הנוספים הנמצאים עכשיו בידינו והיו לעינינו, אין לנו אמון בגירסתו של “הקצין הבכיר”. יתר על כן, העובדות מוכיחות שהוראות לביצוע פעולות (נוסח ראשון: שיצאו ממשרדו של “הקצין הבכיר”) קדמו לתאריך שאליו מסמיך “הקצין הבכיר” את קבלת ההוראה מלבון.

אנו קובעים איפוא, כי לבון לא נתן את ההוראה שעליה מסתמך “הקצין הבכיר” וכי מעשה “העסק הביש” בוצע שלא בידיעתו.

1. (נוסח ראשון:) עלינו להוסיף, כי “הקצין הבכיר” אף פעם לא השמיע הנחה, כי ההוראה לפעול ניתנה על-ידי אדם אחר מלבד לבון ובכל החומר שהיה לפנינו אין אחיזה לטענה מעין זו.

2. (נוסח שני:) עלינו להוסיף, כי בחומר שהיה לפנינו אין כל אחיזה לטענה כי ההוראה ל“קצין הבכיר” ניתנה על-ידי אדם אחר, בין במערכת הבטחון ובין מחוצה לה.

3. לבסוף עלינו לציין, כי התרכזנו בדין וחשבון זה בשאלה אחת בעיקר, והיא אם “הקצין הבכיר” קיבל מלבון את ההוראה לפעול. לא עסקנו ואין אנו קובעים מסמרות בשאלות אחרות, אשר ועדת אולשן-דורי וּועדת כהן לפעמים נגעו בהן, כגון: שאלת המדיניות הבטחונית הכללית בשנת 1954, שאלת הניהול, הארגון והמנגנון שהיו פגומים ביחידה מסוימת בשנה ההיא (לרבות שאלת הזיופים והעלמת מסמכים) ושאלת ליקויים מסוימים אחרים, שהיו קיימים בתקופה ההיא, ואשר מקורם היה, בין היתר, בחוסר תיחום ברור של הסמכויות והאחריות בדרג הגבוה. אלה הם נושאים אשר בירורם אינו עשוי להביא לשינוי מסקנתנו בענין “הפרשה” כאמור בסעיף 10. אנו בדעה איפוא, שיש לראות את בירור הפרשה כנגמר וכמסוכם.

4. נושאים הקשורים בבעית הבטחון ומבנהו כיום הם עדיין ענין לדיון בממשלה ובועדת החוץ והבטחון של הכנסת, לפי סמכויותיהן.

 

גיבלי מסתלק מן המערכה    🔗

לפני שיכלה הממשלה לאשר את מסקנות ועדת השבעה היה צורך לשכנע את בנימין גיבלי לוותר על דרישתו למינוי ועדת חקירה משפטית. אחרת קשה היה לממשלה להחליט שיש לראות את “בירור הפרשה כנגמר וכמסוכם”. ואכן, גיבלי ממלא את תפקידו הבלתי-מכובד האחרון בפרשה.

עתה הוא מודיע על נסיגתו מן הדרישה למינוי ועדת חקירה משפטית. עתה הוא גונז את החלטתו ל“משכן את הבית שלו” כדי להוכיח את צדקתו, כפי שנשבע בדמעות לעשות זאת חודשיים קודם לכן בשיחתו עם דוד בן-גוריון. עתה היה זה בנימין גיבלי אחר. עורך-הדין שלו, יעקב סלומון, ביקש פעמים אחדות להופיע לפני הועדה ובקשתו נדחתה. הוא ביקש לראות את ההאשמות נגד גיבלי בועדת החוץ והבטחון ובקשתו נדחתה. הוא רצה להגיב על פרשת “המכתב המזויף”, לפי טענת דליה, ולא ניתן לו. לשונות רעות ידעו לספר, ששר האוצר לוי אשכול שיכנע את גיבלי לחדול מטיפול בנושא והבטיח לו שעתידו הכלכלי יהיה מובטח. עיתוי נסיגתו מהמערכה מחזק את סבירותה של גירסה זו.

ב-2 בדצמבר מתפרסמות בעתונים הדלפות מלאות של מסקנות “ועדת השבעה” ובהן נקבע, כי גיבלי הגיש העתק מזויף של מכתבו ובעצם נקבע בעקיפין, כי הוא נתן את ההוראה על דעת עצמו משום שלבון לא נתן אותה. בקצרה, הרשעה גמורה של גיבלי, בלי שניתנה לו או לעורך-דינו כל הזדמנות להופיע לפני ועדת השרים, וקודם לכן לפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, אפילו פעם אחת. ממשלת ישראל השמיצה אותו, סתמה את פיו — והוא נכנע.

למחרת, ב-3 בדצמבר, שולח גיבלי מכתב לראש הממשלה ושר הבטחון ובו הוא מבטל את בקשתו הקודמת לועדת חקירה משפטית שתחקור את השאלה מי נתן את ההוראה. גיבלי מנמק זאת בהתנהגותה של ועדת השרים (“ועדת השבעה”) כלפיו, שדחתה בקשתו להופיע לפניה. לאחר נסיגתו של גיבלי יכלה הממשלה להחליט ב-25 בדצמבר על “סוף פסוק” לפרשה, כפי שרצה לוי אשכול.

ב-30 בדצמבר מודיע עורך-הדין יעקב סלומון לשר המשפטים פנחס רוזן באורח פורמלי, כי גיבלי מבטל את בקשתו למינוי ועדת חקירה משפטית. בישיבת הממשלה ב-1 בינואר 1961 נקראים שני המכתבים הללו ובכך נסתם הגולל על בקשת גיבלי לועדת חקירה משפטית.

בן-גוריון עתיד לא לומר נואש. הוא ינסה לבדוק אם אפשר לשנות את חוקת השיפוט של צה“ל, כדי שאפשר יהיה לתבוע את גיבלי לדין ובכך לגרום לבירור משפטי של השאלה “מי נתן את ההוראה”. היועץ המשפטי לממשלה יבהיר ב-11 בינואר 1961 שהדבר אינו אפשרי, ובו-ביום יתן שר הבטחון דוד בן-גוריון הוראה לשחרר את אל”מ בנימין גיבלי משירות סדיר (הוא הושעה זמנית ב-18 באוקטובר 1960, לאחר הגשת מסקנות ועדת כהן). ב-16 בינואר 1961 מקבלים קציני צה“ל מכתב מהרמטכ”ל החדש, רב-אלוף צבי צור, ובו הודעה והסבר על שחרורו של אל“מ בנימין גיבלי משירות סדיר בצה”ל.

כך הסתיים בטרם עת שירותו הצבאי של קצין שנוי במחלוקת, שלרוע מזלו הצטלבה דרך חייו בזאת של שר הבטחון פנחס לבון ויחד הם עתידים להיזכר לתמיד בעיקר בשל מעורבותם הכושלת והטראגית ב“עסק הביש” וב“פרשת לבון” ובשל סלע המחלוקת ששניהם עוררו ושהפך למטבע לשון בשפה העברית: “מי נתן את ההוראה”.

כך הסתיים שירותו הצבאי של בנימין גיבלי, “הקצין הבכיר” של “הפרשה”, האיש שלא נתן את הדין על מעשה בלתי-שקול שעשה: הפעלת יחידה צבאית שלא הוכנה כראוי למלא את התפקיד שהוטל עליה, ולקה על מעשה שלא עשה: מתן הוראה בלי שהוסמך לכך.

האיש שאיתרע מזלו להיות מפקדם של מוטקה בנצור, ש“טיפשותו ולא רשעותו” הביאתהו לאן שהביאתהו, ושל “האדם השלישי” הנודע לשימצה — “שרלטן בלתי-מאוזן” ו“שקרן פתולוגי” לפי הגדרה אחת ו“מרגל ובוגד בעמו” לפי הגדרה אחרת. גיבלי לא ידע לפקח עליהם כיאות ולא השכיל לחשוד ב“אדם השלישי” ולחקור אותו בעוד מועד ולחשוף את התנהגותו הבלחי-סבירה ואת מניעיה. כשלון גדול של מפקד ובמיוחד של ראש אמ"ן.

בנימין גיבלי, האיש שזכרונו הלקוי בגד בו והכשיל אותו כמה פעמים. כשנחקר גיבלי על-ידי לבון בחודש דצמבר 1954, גיבלי שכח את המיזכר (“אנשינו בין הנעצרים”) שהוא שלח ללבון ב-26 ביולי 1954. חיים ישראלי הציל אותו במקרה מתוצאותיה של שיכחה זאת כשמצא את המיזכר בתיק של לבון. בחקירות אלה של לבון שכח גיבלי מתי היו הדיונים השונים בענין פינוי הסואץ בחודש יולי 1954 לפני מתן ההוראה ואחריה ומי היו המשתתפים בדיונים השונים. גיבלי לא טרח לבדוק ביומניו ובתיקי המכתבים והמיזכרים שלו ולמצוא אסמכתאות רבות בכתב להגנתו ולאישור טענותיו, ואף לרענן את זכרונו לגביהן. גיבלי לא ריענן את זכרונו לא אז ולא קודם לכן ולא זכר את רוב הדברים שהיו יכולים לסייע לו מאוד אילו זכר אותם.

גיבלי שכח את מכתבו לדיין מה-19 ביולי 1954 (על ההוראה שקיבל מלבון), כאשר שאל אותו דיין בחודשים ספטמבר—אוקטובר אם יש לו אסמכתה כלשהי לקבלת ההוראה מלבון. גיבלי שכח את המכתב הזה גם במהלך חודש דצמבר, כשתיחקר אותו פנחס לבון כמה פעמים בנושא זה. גיבלי נזכר במכתב רק כשהחלו דיוני ועדת אולשן-דורי בינואר 1955. אילו היה המכתב מזויף, ניחא; אבל מבחינתו של בנימין גיבלי, הטוען כי המכתב לא היה מזויף — טענה המתאשרת על-ידי כל החקירות — יש בכך עדות מדהימה לכוח זיכרונו החלש.

גיבלי היה בטוח שקיבל את ההוראה מלבון “לאחר דיון” שנערך בביתו ב-16 ביולי. גיבלי לא טרח לבדוק ברשימותיו אם היה דיון כזה. הוא לא טרח לשאול את האנשים שהיו חיים וקיימים, ושאת שמם כלל ברשימת משתתפי הדיון, אם הדיון זכור להם, אם הם יכולים לאשר את השתתפותם בדיון או אם יכחישו אותה. גיבלי הכליל את רשימת משתתפי הדיון במכתבו לדיין ב-1 בנובמבר (הנוסח המקורי). הוא חוזר עליה לפני לבון בדצמבר ושוב בלי בדיקה מוקדמת. הוא היה כה בטוח בצדקתו ובזכרונו שאינו מטעה אותו שלא טרח כלל לבחון אותו.

גילוי מדהים של תום-לב, קלות-דעת וזכרון קצר ובלתי-מדויק. מזלו של גיבלי הוא שההגנה הטובה ביותר עליו נשענת לא על זכרונו הלקוי, אלא על עדויות רבות ומיזכרים בכתב ובעל-פה, שהוא לא זכר ולא ידע על קיומם. עדויות אלה איפשרו לשחזר בנאמנות את אירועי שנת 1954 ואף את תפקידו של גיבלי בהם. על סמך עדויות בלתי-תלויות כאלה ניתן היה להגיע למסקנה שגיבלי קיבל מלבון את ההוראה (אבל איסוף עדויות זה, הכלול בספרנו, בא במאוחר מדי ולא היה בו כדי למנוע את מסקנות ועדת כהן ו“ועדת השבעה” וכדי להציל את גיבלי מגורלו).

כך בא לקיצו שירותו הצבאי של בנימין גיבלי, “הקצין הבכיר” של “הפרשה”, האיש שהלך בגדולות, לאחר שראשו הסתחרר מקירבתו המחניפה והמשכרת של שר הבטחון פנחס לבון.

כך נפל גיבלי קורבן לכשלונותיו ולהסתבכויותיו ביחסיו עם פנחס לבון — “איש תככים ומרמה”, כפי שהגדיר דוד בן-גוריון בשיאה של “הפרשה” את לבון — בן-הפלוגתא של גיבלי. “מוח מזהיר בנפש עכורה” — כמי שהגדיר את לבון ברל כצנלסון. “האיש שהוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים” — לפי הגדרת משה שרת. גם בני-אדם זהירים ושקולים יותר מבנימין גיבלי ספק אם כף רגלם לא היתה מועדת בתוך חבורה שכזאת.

 

אולשן: “המסקנות הדהימו אותי”    🔗

עיקרן של מסקנות “ועדת השבעה” הוא ביטול מסקנת התיקו של ועדת אולשן לאור המימצאים החדשים שנתגלו מאז, לדעת “ועדת השבעה”, ושלא היו ידועים לועדת אולשן. ועדת אולשן הביעה ספק בשאלה אם לבון נתן את ההוראה אם לא; באה “ועדת השבעה” וזיכתה את לבון באופן החלטי וסופי ממתן ההוראה עליה הסתמך גיבלי.

השופט אולשן שלל את מסקנות “ועדת השבעה” וגרס, כי היא טעתה. בספרו “דין ודברים” כותב אולשן (עמ' 288–9):

"קראתי את מסקנות (‘ועדת השבעה’) ואחדות מהן הדהימו אותי… בכל הפולמוס שהתפתח אחרי מסקנות ‘ועדת השבעה’, ובעיקר בשנת 1964, בהחריף הפולמוס בין בן-גוריון לבין חסידי מסקנות ‘ועדת השבעה’, כשהפרופסורים וההיסטוריונים שבין האחרונים התחילו לפרסם דיסרטאציות על הפרשה, לא העלה אף אחד מן הכתבנים האלה את השאלה: למה לא הגיעה ועדת אולשן-דורי למסקנה, כי ‘הקצין הבכיר’ לא פעל על דעת עצמו ולא קבעה באופן פוזיטיבי, שאומנם לבון נתן את ההוראה?

“האמת היא, שלא היינו מוכנים לקבוע על סמך ההוכחות שהובאו מטעם גיבלי, שהוא קיבל הוראה מלבון, לא מפני שהשתכנענו שלא קיבל; בענין זה נוצר ספק. כאמור, לא קיבלנו הסברים משכנעים מפי לבון לתגובתו, או יותר נכון, לאפס תגובתו, כאשר ב-26 ליולי דיווח לו גיבלי על העסק הביש וגם להתנהגותו במשך החודשים שבין ה-26 ליולי 1954 וסוף דצמבר של אותה שנה, ובכלל זה גם הצעתו לרמטכ”ל ולגיבלי ‘לנסח’ הודעה לממשלה בדבר תקלה שקרתה בקשר עם ההוראה שהתכוונה רק לתכנון ולא לביצוע".

 

“קיים ספק אם לבון נתן את ההוראה”    🔗

בנוגע ל“אפס תגובתו” של לבון ב-26 ביולי, כאשר דיווח לו גיבלי על “העסק הביש”, מספר אולשן, כי הוא הציג ללבון שש שאלות:

— מדוע לא שאל מיד את גיבלי מי הורה לבצע את הפעולה הזאת?

— מדוע לא הדיח או לא השעה את גיבלי מתפקידו?

— מדוע לא נקט אמצעים לשינוי כללי הנוהל כדי לשלול מגיבלי את האפשרות להמשיך לפעול על דעת עצמו?

— למה לא דיווח מיד באופן סודי לראש הממשלה משה שרת על הכשלון?

— למה לא התלונן לפני מ“מ הרמטכ”ל אלוף יוסף אבידר?

— למה לא העלה את הנושא לפני הרמטכ"ל משה דיין עם שובו לארץ ב-19 באוגוסט?

תשובת לבון על כל השאלות הללו היתה, שהענין במצרים היה עדין מאוד, שכן נאסרו מספר אנשים והדבר טרם פורסם בארץ. לפיכך הוא, לבון, היה מעונין בכך שהידיעה לא תופץ בציבור או בצה"ל.

תשובות לבון נראו בלתי-סבירות בהחלט לועדת אולשן-דורי. אפשר להוסיף על תמיהותיהם את התמיהות הבאות:

הידיעה על המאסרים הופיעה בעתונות. ימים אחדים לאחר-מכן לא היסס לבון לבקש ולקבל דו“ח מגיבלי על נפילת החוליות ב-8.8 ודו”ח נוסף על מאסר מקס בינט (24.9). על פעולות גמול שונות תמיד ביקש וקיבל לבון מיד כל הבהרה שביקש. היתה זו פעולת שיגרה מקובלת ביותר ש“אפי” עברון יבקש מגיבלי מסמך כזה או אחר ויקבל אותו בלי שום שהיות ודחיות אפילו תוך כמה שעות. ובדצמבר, במהלך המשפט בקאהיר כאשר לבון ערך חקירה, הוא לא הגביל את חקירתו בגלל החשש שהיה אז סביר יותר שהיא תודלף ותתגלה.

ועוד תמה אולשן:

“ועדת השרים הדגישה במסקנות הנ”ל את עדות-הכזב לפני אולשן-דורי בדבר שני המקרים שקדמו לתאריך הנטען של ההוראה, אולם היא לא נתנה את דעתה על האפשרות, שעדות שקר זו אינה מוכרחה לסתור את האפשרות של מתן ההוראה על-ידי לבון; כלומר, ש’הקצין הבכיר' השיג את ההוראה מלבון לאחר התחלת ‘העסק הביש’, בלי שגילה ללבון על ההתחלה הזאת. רחוק אני מלבסס על השערה כזאת קביעה פוזיטיבית, שלבון נתן את ההוראה. אולם ההשערה הזאת מתישבת יותר עם התנהגותו של לבון לאחר מעשה. ועדת אולשן-דורי לא יכלה להגיע לידי קביעה פוזיטיבית לטובת לבון, מפני היעדר כל הסבר סביר בנוגע להתנהגותו ותגובתו.

"היה מקום לצפות, כי ועדת השרים תגיב על התיאור הזה. אולם במסקנותיה… אין אף נסיון לבאר למה נראתה לה כסבירה… תגובתו והתנהגותו של לבון בניגוד לדעת אולשן-דורי.

“כשם שנשארנו אחרי גמר חקירתנו בלי הסבר מתקבל על הדעת באשר לתגובתו ולהתנהגותו של לבון במשך חודשים עד שהתחלנו בחקירה, כך נשארתי ללא הסבר אחרי מסקנות ועדת השרים, ואחרי קוראי את כל הניתוחים הפילוסופיים במהלך הפולמוס שבא לאחר-מכן”.

השופט אולשן קובע בסיכום:

“לפי החומר שהיה לפני ועדת השרים לא היה מקום לומר יותר מאשר: ‘קיים ספק אם לבון נתן את ההוראה’”.

השופט אולשן נשאר במסקנתו לגבי פנחס לבון בהסתמך על התנהגותו שהיתה צריכה להיות ידועה ומובאת בחשבון על-ידי “ועדת השבעה”. היו ראיות רבות אחרות שלא היו ידועות לאולשן וגם הן מחזקות את הספק לגבי לבון ומחלישות את הספק לגבי גיבלי וגם הן היו יכולות להיות ידועות ל“ועדת השבעה” אילו רצתה להתעמק בעובדות שהיו לפניה.

 

“משוא-פנים, עיוות-הדין וחצאי-אמת”    🔗

מסקנותיה של “ועדת השבעה” היו החוליה האחרונה בשרשרת הטעויות שקדמו לה. היא הסתמכה על הטעויות הקודמות והוסיפה טעויות משל עצמה. המסקנות הסתמכו על ארבעה גורמים עיקריים שהתחדשו, לדעתה, מאז ועדת אולשן-דורי, ואשר יש בהם כדי לבטל את מסקנת התיקו של ועדה זו.

הגורם הראשון שנתחדש מאז הוא עדות השקר של אלעד לגבי הפעולות הראשונות. אלעד נאלץ לחפות על עצמו ולתרץ מדוע ביצע את שתי הפעולות הראשונות, כפי שביצע, בלי הוראה לכך. אלעד נאלץ להתגונן מפני חשד מבוסס על בגידתו והסגרת פקודיו לידי האויב. משום כך הוא האשים את מפקדו מוטקה בנצור במתן הוראה שלא נתן. בעקבות בית-המשפט המחוזי וועדת כהן טעתה “ועדת השבעה” טעות של שיקול-דעת ולא הביאה בחשבון את המניע הבולט לעין, שהיה לאלעד לשקר בענין זה.

עדותו אינה יכולה להיחשב כראיה לכך שהוא קיבל הוראות ביצוע בפאריס. היא יכולה וצריכה להיחשב כהתגוננות מפני ההאשמה שהוא הפעיל את הרשת שלא לפי הוראות מישראל, אלא לפי הוראות המצרים בצורה שאיפשרה למצרים לתפוס את חברי הרשת בשעת מעשה.

הגורם השני שנתחדש, כביכול, היה הדו“ח הכוזב של בנצור מ-5 באוקטובר 1954, המצרף גם את שתי הפעולות הראשונות לכלל פעולותיה של החוליה. “ועדת השבעה” התעלמה מכך שדו”ח זה היה לנגד עיניה של ועדת אולשן, אשר התייחסה אליו בספקנות מוצדקת. “ועדת השבעה” לא ידעה שדו“ח זה מסולף וכי בנצור עצמו הודה בכך פעם אחר פעם וכי בעטיו של דו”ח מסולף זה הוחש סילוקו מפיקוד על היחידה. “ועדת השבעה” לא ידעה את המניעים של בנצור לסלף את הדו“ח ולהודות במעשה הסילוף, קודם בפני גיבלי ודיין וכעבור שלושה חודשים בפני ועדת אולשן וכי מניעים אלה הם סבירים ומשכנעים. אילו היתה “ועדת השבעה” קוראת בעיון את הדו”ח הראשון של בנצור (מ-1 באוגוסט) אולי היתה מבינה, כי הסתייגותה של ועדת אולשן מן הדו"ח השני (מ-5 באוקטובר) היתה מוצדקת.

“ועדת השבעה” התעלמה מכך, שבנצור לא האשים ולו פעם אחת את גיבלי במתן הוראה קודמת לזו שהוא נתן ב-16 ביולי. בנצור תמיד קיבל על עצמו את האחריות לפעולות הראשונות או לדיווח הכוזב עליהן.

ועל כן לא היה כל יסוד לקביעתה של “ועדת השבעה” שההוראות לביצוע הפעולות הראשונות “יצאו ממשרדו של גיבלי”. בנצור לא האשים מעולם את גיבלי בכך. ולכל היותר אפשר להאשים את בנצור באחריות להוראה הראשונה בפאריס אם ניתנה, לא את גיבלי.

הגורם השלישי שהשפיע על שיקוליה של “ועדת השבעה” היו מסקנות ועדת כהן בנוגע להוראות שניתנו בפאריס ובנוגע להדחה לעדות שקר. בשתי שאלות אלה לא ראתה ועדת כהן את החומר שחייבת היתה לראות. משום כך היא הגיעה למסקנה, שבפאריס ניתנו הוראות ביצוע. משום כך היא לא ידעה שההדחה לעדות שקר היתה הדחה לתיקון עדות שקר קודמת. מסקנות ועדת כהן בנושא ההוראה בפאריס היו מוטעות (כפי שהוסבר לעיל), אבל גם אילו היו נכונות, אין בהן משום הוכחה שלא ניתנה הוראה נוספת לאחר מכן מפי לבון לגיבלי, כפי שהיטיב להסביר השופט אולשן.

“ועדת השבעה” הניחה בטעות, כי אם נתן בנצור הוראת ביצוע בפאריס בסוף חודש מאי, ממילא יש בכך כדי להוכיח שלבון לא נתן את ההוראה הנוספת באמצע חודש יולי. היא הניחה בטעות, שההוראה הראשונה מבטלת את הצורך ואת האפשרות בהוראה שניה.

הנחה זאת מופרכת גם על-ידי העובדות וגם על-ידי ההגיון. קיימת העובדה המוצקה והבלתי-מעורערת שהיתה יכולה להיות ידועה על נקלה ל“ועדת השבעה”, שגיבלי נתן לבנצור ב-16 ביולי הוראה וכי הוראה זאת הועברה במשך 8 ימים רציפים באלחוט בשידורי “קול ישראל” ובמכתבים סמויים. עובדה עיקרית זאת לא נבדקה ולא נחקרה כלל על-ידי “ועדת השבעה”. לפי הנחתה של “ועדת השבעה” זוהי הוראה שניה שנתן גיבלי. לשם מה הוא נתן אותה? אם הוא נתן את ההוראה השניה לשם חיפוי (על ההוראה הראשונה ועל הפעולות הראשונות), מדוע לא נוסחה “הוראת החיפוי” בצורה מתאימה לכך? ומדוע הבליט גיבלי עצמו את ההבדל בין ההוראה שנתן לבין הפעולות שבוצעו לפניה ואחריה?

יתר על כן. אילו התכוון גיבלי לתת ב-16 ביולי “כיסוי רטרואקטיבי” להוראה הראשונה ולפעולות הראשונות ודאי שלא היה נותן את “הוראת הכיסוי” בלי אישור מלבון. כך שגם במקרה כזה אי-אפשר לקבוע שלבון לא נתן את ההוראה, אלא שניתנו לחוליות במצרים שתי הוראות — הראשונה בסוף מאי בלי אישורו של לבון, והשניה ב-16 ביולי לאחר קבלת אישורו של לבון (או שניתנה רק הוראה אחת ב-16 ביולי מלבון לגיבלי וממנו לבנצור וההוראה הראשונה היתה הוראה מצרית לאלעד).

הגורם הרביעי שממנו הושפעו שבעת השרים — היתה ההודאה של המזכירה “בזיוף המכתב”. כבר נאמר, כי ל“ועדת השבעה” לא היתה אסמכתא מספקת לקבל את ההודאה כנכונה ולפרסמה במסקנותיה. היה זה עיוות של יסודות המימשל התקין, כאשר שרי הממשלה סילקו את השופטים ולאחר-מכן התחרו בקציני המשטרה מי ייטיב לחקור עבירה פלילית מובהקת. היה זה עיוות נוסף של יסודות המימשל התקין, כאשר “ועדת השבעה” הזדרזה וקבעה, כי בירור “הפרשה” נגמר ומסוכם, יום-יומיים לפני סיום חקירת המשטרה שנעשתה לפי בקשת “ועדת השבעה” והיועץ המשפטי לממשלה.

דוד בן-גוריון נקט לשון המעטה כשקבע בישיבת מרכז מפא"י (12.1.61), כי “נוהל הועדה היה מוטעה ומטעה ואם כי לא היה לי כל ספק ביושרם ובתום לבם של חברי הועדה, הרי שיטת פעולת הועדה הביאה בהכרת לידי משוא-פנים, עיוות-הדין וחצאי-אמת”.

עד כאן סיפורה של “ועדת השבעה”.

 

פנחס לבון נתן את ההוראה    🔗

הספר הזה, שהוגש לשר המשפטים ד"ר דב יוסף וליועץ המשפטי לממשלה משה בן-זאב על-ידי דוד בן-גוריון, באוקטובר 1964, הסתיים בסיכום קצר על מסקנות “ועדת השבעה”. סיכום זה נשא את הכותרת: “פנחס לבון נתן את ההוראה”. היתה כלולה בו רשימה של הנחות המובילה למסקנה, שלבון נתן את ההוראה ואף הצעה לכמה חקירות הטעונות השלמה. להלן הנוסח המלא של הסיכום כלשונו:

“פרשת לבון” נסתיימה מבלי שניתנה תשובה לשאלה “מי נתן את ההוראה”, לאחר שמסקנות “ועדת השבעה” קבעו רק מי לא נתן את ההוראה. לאור העובדות החדשות הרבות שנתגלו בפרשה לאחר סיומה הרשמי אפשר להניח בודאות, כי התשובה לשאלה זאת יכולה להימצא בנקל אם אכן תיערך חקירה משפטית בנושא זה. לפי כל העובדות הידועות כיום, כפי שתוארו לעיל, אפשר לקבוע כי פנחס לבון נתן את ההוראה עליה הסתמך “הקצין הבכיר” ואשר אותה הוא הגדיר בשני מכתביו אל הרמטכ"ל, האחד מיד לאחר מתן ההוראה ביום 19 ביולי 1954 והשני ביום 1 בנובמבר 1954.

מסקנה זאת מסתמכת על ההנחות הבאות:

א. אלעד ביצע את מעשי “העסק הביש”, שלא לפי הוראת בנצור ובלי ידיעת גיבלי תוך שהעלים מהם את העובדות הנכונות על הפעולות והמאסרים במצרים.

ב. בנצור לא נתן לאלעד בפאריס הוראות לביצוע הפעולות שבוצעו במצרים, ולא העלה כלל על דעתו שאלעד הבין את דבריו כמתן הוראה לביצוע מידי. ההוראות שנתן בנצור בפאריס היו הוראות של התארגנות וכוננות לפעולות, תוך שלושה חודשים וציפיה להוראות נוספות לאחר השלמת סידורי הקשר שנקבעו בפאריס.

ג. גיבלי לא העלה על דעתו את האפשרות שבנצור נתן לאלעד הוראות ביצוע, או שאלעד עלול היה להבין את הוראות בנצור כהוראות ביצוע. משום כך הוא לא העלה גם על דעתו את האפשרות ששתי הפעולות הראשונות בוצעו לפי הוראת בנצור.

ד. גיבלי נתן לבנצור הוראת ביצוע ב-16 ביולי 1954, לפעול נגד אובייקטים בריטיים במצרים כדי לעכב את חתימת ההסכם האנגלו-מצרי על פינוי הסואץ.

ה. יום ה-16 ביולי היה היום המתאים ביותר למתן הוראה כזאת מבחינת לוח הזמנים של המשא ומתן האנגלו-מצרי שהתנהל אז, לפי כל הידיעות שהיו באותו יום בידי לבון וגיבלי.

ו. גיבלי ידע שדיין, שהיה אז בחו"ל, מתנגד לפעולות כאלה על-ידי יחידה זאת ולא היה מעז להפעילה על דעת עצמו.

ז. לפי הלך רוחו של לבון ולפי מצב יחסיו של גיבלי עם לבון באותם ימים עצמם לא היתה לגיבלי כל סיבה לפעול בלי הוראתו ובלי שיהיה לו “כיסוי” מלא מצד לבון.

ח. כל מעשיו והתנהגותו של גיבלי לפני ה-16 ביולי ואחריו הם כמעשיו של מי שיש לו “כיסוי” מלא מצד לבון למתן אותה הוראה שהוא העביר לבנצור ב-16 ביולי.

ט. גיבלי לא נקט שום צעדי העלמה כלפי לבון, ולעומת זאת הוא היה שותף לו בתכסיסי העלמה לגבי הכנת היחידה לפעולה ולגבי הפעלתה הן כלפי שרת (ושליחו איסר הראל) והן כלפי דיין.

י. בשנת 1954 הודה לבון פעמיים, לפחות בעקיפין, במתן הוראת ביצוע לגיבלי, תוך שהסתייג מן הפעולות שבוצעו ומן התאריך של מתן ההוראה.

יא. לבון סילק במישרין ובמתכוון את הגורמים שהיו חייבים להשתתף בפיקוח על מתן ההוראה ליחידה 131 ועל פעולותיה (איסר ודיין) וקיים ברצון ובמתכוון קשר ישיר עם גיבלי בענין זה, כמו בענינים אחרים.

יב. פנחס לבון מנע במישרין ובמתכוון, ככל שניתן לו, כל בירור, כל בדיקה וכל חקירה לגבי מתן ההוראה וביצועה.

יג. משה דיין שלל הפעלת היחידה, זלזל במפקדה ולא האמין בסיכוי לעכב את חתימת ההסכם לפינוי ¹הסואץ. הוא שניתק את קשר השתיקה וההעלמה בין לבון לבין גיבלי לגבי ביצוע העסק הביש.

יד. על פנחס לבון נופלת במישרין האחריות האישית ולא רק החוקית-הפורמלית להתעוררות הספק לגבי השאלה “מי נתן את ההוראה”, ועליו במישרין חלה האחריות האישית לתת תשובה לשאלה זאת.

ולסיכום: לפי כל העובדות הידועות כיום אפשר לקבוע, כי פנחס לבון נתן לבנימין גיבלי הוראה לבצע מעשי תבלה במצרים ביום 16 ביולי 1954. בהסתמך על הוראה זאת נתן גיבלי בו-ביום את ההוראה לבנצור.

 

החקירות הטעונות השלמה    🔗

החקירות בפרשת לבון ובהסתעפויותיה נפסקו לפני שהגיעו לכלל סיום. לפי כל העובדות המנויות לעיל יש מקום להשלים ולתקן את החקירות הבאות:

א. פרשת אשמתו של אלעד (“האדם השלישי”) בנפילת החוליות במצרים ובהסגרת חבריה לידי האויב ובהעלאת שניים מהם לגרדום לא נחקרה עד תום. החקירה חייבת להתחדש לפני שחרורו של אלעד. במהלך החקירה שהתנהלה עד כה לא נלקחו בחשבון רבים מהמימצאים המנויים לעיל עקב הוצאת השאלה “מי נתן את ההוראה” מכלל החקירה.

ב. ועדת חקירה צבאית שמונתה על-ידי הרמטכ"ל (ועדת כהן) קבעה מימצאים עובדתיים לא-נכונים, כפי שנתברר לאחר סיום עבודתה, הן בנוגע להעלמת מסמכים, הן בנוגע למהות ההוראה שניתנה בפאריס והן בנוגע להדחה לעדות שקר. מימצאים אלה הכתימו את “הקצין הבכיר” באשמה לא נכונה והוסיפו נדבך לבנין הטעויות של “ועדת השבעה”.

ג. חקירת המשטרה בנוגע לזיוף מסמכים צבאיים נסתיימה לאחר מסקנות ועדת השבעה ועומדת בניגוד להן ולמימצאים עובדתיים מוטעים שעליהם הסתמכו מסקנות ועדת השבעה. חקירות המשטרה טעונות סיכום — ביטול או אישור. בינתיים עומדת בעינה הסתירה המשונה בין שוטרים לשרים בישראל, העושה פלסתר את שלטון החוק במדינת ישראל.

ד. זיכויו של לבון מאחריות למתן ההוראה ומעלילת שווא, שהוא העליל על קצין בכיר שעמד לפקודתו, עומד בניגוד לעובדות רבות מספור. בחלקן הן היו ידועות לפני הזיכוי ובחלקן הן נתגלו לאחריו, החלטת הזיכוי היתה מוטעית לגופה והיא נתקבלה בדרך פגומה ומשובשת ותוך הסתמכות על נתונים רבים שנתגלו כבלתי-נכונים, בחלקם לפני החלטת הזיכוי ובחלקם לאחריה.

החלטת הזיכוי וההחלטה לראות את בירור הפרשה כנגמר וכמסוכם מונעות את עריכת החקירות המנויות לעיל ואת הוצאת האמת לאור בכל אחת מהן בנפרד ובכולן יחד. חקירות אלה טעונות תיקון או השלמה בדרך שתימצא נכונה ואפשרית.

עד כאן הסיכום כפי שהוגש באוקטובר 1964 לשר המשפטים וליועץ המשפטי דאז. הוא היה מבוסס על נתונים שנכללו בספר כבר בשנת 1963. רשימת ההנחות הכלולה בו היתה חלקית בלבד ונועדה לשמש נקודת-מוצא לועדת חקירה משפטית, או לחקירות מפוצלות בארבעת הנושאים המוזכרים. אפשר היה להוסיף עליה כבר אז נתונים וטיעונים רבים.

מאז ועד היום פורסמו מימצאים רבים נוספים ביומני שרת ובן-גוריון, בספר “מבצע סוזאנה” שבו תיאורם של נידוני קאהיר על מעשי “העסק הביש” ועל עלילות אלעד, בספרו של השופט אולשן “דין ודברים” ובעוד מקורות. כל אלה מחזקים ומאשרים את המסקנה, שפנחס לבון נתן את ההוראה ואף הודה בכך במישרין ובעקיפין.

 

אחריותו הכוללת של פנחס לבון    🔗

אילו היתה הממשלה מחליטה למנות ועדת חקירה משפטית בשנת 1960 או לאחר-מכן, היתה הועדה יכולה לברר בנקל את כל העובדות ואת כל סיפור המעשה הכלולים בספר זה. כל מה שנחקר ופורסם שנים אחר-כך, בקשיים רבים, יכול היה להתברר קודם לכן ביתר קלות. ועדת חקירה משפטית היתה יכולה לרכז בידיה את כל החומר ואת כל המימצאים החדשים, לתקן את שרשרת הטעויות שקדמה לה ולברר את התמונה כולה ובעיקר את השאלה “מי נתן את ההוראה”, ולא להתפצל לחקירות חלקיות שונות, שלא איפשרו להגיע לחקר האמת.

אילו היתה מתמנית ועדת חקירה משפטית, היה מוגש לה דו"ח החקירה המיוחדת שעליו מבוסס ספר זה, על מימצאיו הישנים והחדשים, על סיפור המעשה והראיות הנסיבתיות הרבות הכלולות בו (כפי שהוגש לממשלה באוקטובר 1964). הועדה היתה מתבקשת לבדוק ולאמת את המימצאים הללו ולהסיק מהם את המסקנות הבאות:

א. פנחס לבון נתן לבנימין גיבלי את ההוראה שעליה הסתמך גיבלי ב-16 ביולי 1954 ושאותה העביר גיבלי בו-ביום לבנצור. גם לפני מתן ההוראה וגם לאחריה פעלו לבון וגיבלי כשותפים מלאים לכל דבר וקיימו יחד “קשר שתיקה” של חיפוי והעלמה על ההוראה ועל ביצועה — כלפי ראש הממשלה (שרת) וכלפי הרמטכ"ל (דיין).

ב. פנחס לבון נושא באחריות עקיפה למעשי “העסק הביש” גם אילו היה נהנה מן הספק לגבי אחריותו הישירה ושותפותו המלאה במתן ההוראה. פנחס לבון נתן לגיבלי במישרין הוראות לתכנון הפעולות ויצר אצל גיבלי את ההרגשה שהפעולות במצרים דרושות ומועילות, וכי הן נעשות לפי רצונו של לבון. לבון יצר במישרין את המניעים שדחפו את גיבלי ובנצור אל המעשים שהם עשו וסילק במישרין את הבלמים שהיו יכולים למנוע את עשייתם. בכל אלה יש לפחות משום סיוע ואחריות עקיפה למעשי “העסק הביש” ולאי-מניעתם.

ג. פנחס לבון לא אמר אמת בכל הנושאים הללו. הוא התכחש בפני ועדת אולשן-דורי למתן ההוראה ולכל אחריות ישירה או עקיפה למעשי “העסק הביש”. הוא גולל על בנימין גיבלי את אשמת מתן ההוראה ואת העלמתה ממנו. כדי לייחס לגיבלי מניע וכיסוי הכרתי לפעולתו החשיד פנחס לבון את משה דיין כשותף מלכתחילה לקנוניה עם גיבלי בנושא זה. לבון אף החשיד את דוד בן-גוריון ואת שמעון פרס כשותפים לאחר מעשה ל“קנוניה” ול“קשר הדחה” נגד פנחס לבון. כל אלה היו האשמות-כזב זדוניות.

ד. פנחס לבון היה שר הבטחון והיה עליו לשאת באחריות המיניסטריאלית, הפוליטית-הציבורית והמוסרית-האישית, לכל הכשלונות שאירעו בזמנו בצה"ל ובמערכת הבטחון, וממילא גם למעשי “העסק הביש” ולכל תוצאותיהם. על לבון היה לשאת באחריות גם להאשמות-הכזב שהוא הפיץ. עליו היתה חובת ההוכחה ועליו היה נטל השיכנוע לנכונות כל ההאשמות הללו. בכך הוא לא עמד.

ה. פנחס לבון התנגד למינוי ועדת חקירה משפטית ולכל צורה חוקית אחרת של חקירה ומשפט. בגלל התנגדותו סוכלו הליכי החקירה והמשפט ועליו האחריות לאי-חקירת “העסק הביש” ותוצאותיו בפורום משפטי מוסמך, ולכך שלא נעשה לגביהם צדק מאז ועד היום.

אילו היתה מתמנית ועדת חקירה משפטית לא היתה יכולה להתקבל בשום פנים המסקנה החד-משמעית של “ועדת השבעה”, שלבון לא נתן את ההוראה. המסקנה הזאת היתה מתבטלת בכל מקרה כעומדת בניגוד לכל העובדות הידועות, כבלתי-מבוססת על ראיות כלשהן, וכנובעת מנוהל פגום שבא לשרת מטרה פוליטית שקופה, אשר דבר אין לה עם חקר האמת ועם עשיית דין וצדק.

מסקנות “ועדת השבעה” היו בלתי-נכונות ובלתי-צודקות לגופן. הן עשו עוול לגיבלי והן פגעו בעקיפין גם בדוד בן-גוריון. טיהור לבון באופן חד-משמעי ממתן ההוראה ומכל אשמה אחרת הכתים את בן-גוריון באורח חד-משמעי לא פחות.

התוצאה שהתקבלה למראית עין היתה, שבן-גוריון שלל מלבון את מה שהגיע לו בצדק. בן-גוריון סירב לתת ללבון מה שנתנו לו כל היתר. שרת נתן ללבון ריהביליטציה עם שמץ של ספק. “ועדת השבעה” נתנה לו ריהביליטציה בלי שמץ של ספק. גם הריהביליטציה של שרת וגם מסקנות “ועדת השבעה” (שהיו, כאמור, חסרות יסוד) השאירו את בן-גוריון במצב של נאשם במעשה עוול כלפי לבון ואף במצב של חשוד “בשותפות לקנוניה”, “בחיפוי” וב“העלמה” ואף ב“מתן ההוראה” בעצמו — בלי שניתנה לבן-גוריון כל אפשרות להתגונן ולהפריך את ההאשמות נגדו. עובדה היא כי נמשך לאחר-מכן מסע של לחישות והשמצות נגד בן-גוריון בכל הנושאים הללו והודבק למצחו אות קין. שמו הטוב של בן-גוריון, יוקרתו האישית ומעמדו בהנהגת העם והמדינה נפגעו אז ללא תקנה.

משקבעה “ועדת השבעה” שבירור הפרשה “נגמר ומסוכם”, היא לא איפשרה לדוד בן-גוריון להעמיד דברים על דיוקם באורח מוסמך ולא השאירה לעצמה פתח לתיקון המעוות שהיא עשתה.

 

14: מלכודת ללא מוצא    🔗

מסקנות “ועדת השבעה” אושרו בישיבת הממשלה ב-25 בדצמבר 1960. היתה זאת ישיבה סוערת, גורלית ומפתיעה ביותר לרוב חבריה. רוב השרים, ובעיקר חברי “ועדת השבעה”, קיוו שבן-גוריון יקבל את הדין. האשליה הזאת התנפצה מיד לרסיסים. “קראתי מסקנות אלו יום או יומיים לפני שהובאו לממשלה ולא האמנתי למראה עיני” — מספר בן-גוריון לאחר מכן.

האותות הראשונים, בתחילת הישיבה, בישרו את הסערה. יושב-ראש “ועדת השבעה”, שר המשפטים פנחס רוזן, דיווח על עבודתה ועל מסקנותיה. “שמעתי המסקנות ושמעתי ההסברה של שר המשפטים למסקנות — והייתי נדהם”, מספר בן-גוריון. הוא לא השתתף בהצבעה על המסקנות. לאחר ההצבעה ביקש בן-גוריון וקיבל אישור לצאת לחופשה לששה שבועות. לאחר-מכן העיר את הערותיו על נוהל “ועדת השבעה”. רוזן ושרים אחרים נדהמו, נבוכו, ניסו להצטדק.

בן-גוריון שיסע את דבריהם במרירות גוברת. הוא אמר להם, כי אמנם הוא בטוח, כי “החברים עשו מה שעשו בתום-לב, למען האמת, אבל המסקנות הן פסולות, כי הן מזכות אחד מהשניים ומרשיעות את השני מבלי חקירה משפטית, מבלי שמיעת הצדדים. בכל מדינה הבנויה על חוק, ולא על עריצות ושרירות, יש הזכות לכל אזרח שלא ירשיעו אותו בלי בית-משפט מוסמך, בלי שמיעת הצדדים ובלי חקירת שתי וערב. והרשעת אזרח בלי משפט מוסמך ובלי נוהל חוקי — היא פגיעה קשה בחוקת היסוד של מדינה דמוקרטית ובזכות היסוד של האזרחים. זהו גם תקדים מסוכן לעתיד”.

ולבסוף סיכם: “החלטתם מה שהחלטתם. יש מסקנות. בממשלה יש חוק אחריות משותפת. איני יכול להיות שותף לאחריות זאת, לא למינוי הועדה, לא לנוהלה, לא למסקנותיה. אסיק מזה המסקנה היחידה שאני חייב להסיק — אסתלק. מכיוון שקיבלתי חופשה אני יוצא עכשיו לחופשה”. לאחר שסיים את דבריו קם בן-גוריון ועזב את חדר הישיבות.

קדמה לו ביציאה מהחדר שרת החוץ גולדה מאיר. כבר בתחילת דבריו יצאה אל החדר הסמוך וחיברה מכתב התפטרות. עוד בטרם התחילה הישיבה הזהירה שרת החוץ את ראש לשכתו של ראש הממשלה, יצחק נבון, כי אם לא יקבל בן-גוריון את דין ועדת השרים היא “עוזבת את הממשלה”. את מכתב ההתפטרות העבירה גולדה מיד אל שר האוצר, לוי אשכול. אשכול נלכד בתווך בין שתי הודעות ההתפטרות שהיו מלוות ביציאה מחדר הישיבות של הממשלה.

כך קמו וניצבו זה מול זה דוד בן-גוריון וגולדה מאיר — שני האישים שביניהם היה נטוש מבחן הכוח האמיתי ב“פרשת לבון”. התפטרות מול התפטרות. יציאה מול יציאה. כך הגיע משבר הפרשה לעוד אחד משיאיו. כך הסתיים עוד סיבוב בהתמודדות בין צמרת מפא"י לבין דוד בן-גוריון. כך נפלה הכרעה נוספת לרעת בן-גוריון. גולדה מאיר גברה על בן-גוריון. והפעם היתה זאת ההכרעה שממנה אין אולי דרך חזרה. עדיין נשאר אולי פתח צר — הפתח של בירור מפלגתי שישמש מוצא ממשבר “הפרשה”. אך גם הפתח הזה עתיד להיסגר תוך זמן קצר. ושוב, על-ידי גולדה מאיר.

לבן-גוריון לא היה אז מושג על תפקידה של גולדה מאיר ב“פרשה” וגם כאשר ישמע על כך בעתיד לבוא הוא יסרב להאמין. הוא ימשיך כמקודם לאהוב את גולדה מאיר ולסלוח לה הכל (“היתה לה ילדות קשה”). בכך הוא לא יהיה יחיד. לגולדה סלחו יותר מלכל אדם אחר בזירה הפוליטית בישראל — לפניה ואחריה.

 

בן-גוריון דוחה את התפטרותו    🔗

כשהחליט בן-גוריון לדחות את התפטרותו מהממשלה היו לכך שתי סיבות. הסיבה שפורסמה: הקונגרס הציוני עמד להתכנס תוך ימים אחדים, ובן-גוריון לא רצה להעמידו לפני משבר ממשלתי. הסיבה השניה, העיקרית, נמסרה רק ברמז: “אי-הבנה בינינו לבין הממשלה האמריקנית בגלל ענין חמור מסוים”.

ענין חמור זה היה הכור הגרעיני בדימונה, שהיה בשלבי הקמה ושבגללו פרץ אז משבר חמור ביחסים עם ארה“ב. עד אז לא פורסם דבר על הקמת הכור, אלא נמסר על מפעל טקסטיל המוקם בדימונה. שר החוץ האמריקני, כריסטיאן הרטר, הזעיק אליו את שגריר ישראל בארה”ב, ב-9 בדצמבר 1960, ואמר, כי נודע לו שישראל מקימה כור גרעיני.

הידיעה הודלפה ל“ניו-יורק טיימס”, ל“וושינגטון פוסט” ול“דיילי אקספרס” הלונדוני, שפירסמו, בנוסחים שונים, ידיעות לפיהן תייצר ישראל פצצה גרעינית תוך חמש שנים. צרפת הכחישה את השתתפותה בתכנית האטום הישראלית. ב-21 בדצמבר (ביום שהודלפו בו מסקנות “ועדת השבעה”) פורסמה הודעת בן-גוריון בכנסת, כי בנגב מוקם כור גרעיני למטרות מחקר וכי הידיעות על ייצור פצצה אטומית בישראל הן כוזבות.

הודעה זאת לא היתה סוף פסוק. הלחץ האמריקני נמשך. כך הגיעו לשיאם שני המשברים החמורים שלפניהם ניצב בן-גוריון בעת ובעונה אחת — משבר ה“פרשה” ומשבר הכור הגרעיני.

המימשל בוושינגטון לא הסתפק בהודעת בן-גוריון בכנסת. השגריר האמריקני בישראל אוגדן ריד, בא ב-3 בינואר אל בן-גוריון למקום חופשתו, כדי להציג לו חמש שאלות על בניין הכור והפעלתו. השאלה העיקרית היתה — האם תתיר ישראל ביקור מדענים אמריקנים כדי לבדוק את הנעשה בכור. בן-גוריון סירב. הוא עתיד להסכים באורח עקרוני לביקורם של שני מומחים אמריקנים בכור רק לאחר-מכן, לקראת ביקורו בארצות-הברית במאי 1961 ופגישתו עם הנשיא קנדי. וגם אז לא יהיה זה סוף פסוק במאבק על הכור בדימונה.

הקמת הכור בדימונה עוררה התנגדות עזה בצמרת מפא“י, ואף מפלגות ואישים אחרים בישראל נזעקו למערכה נגדה. הסערה התחילה באוקטובר 1957, מיד עם חתימת ההסכם עם צרפת על הקמת הכור, והיא נמשכה בלי הרף מתחת לפני השטח בחריפות בלתי-רגילה. היתה זאת אחת הסערות הגדולות שפקדו את הקהיליה הפוליטית ואת הקהיליה המדעית של ישראל. יש הרואים בה את הגורם המניע העיקרי של “הפרשה” ושל מלחמת הירושה במפא”י שהתנהלו כולן במקביל ובמשולב. גם היא ליכדה חזית רחבה של יריבים מאתמול שהפכו עתה שותפים למערכה נגד בן-גוריון.

רוב המתנגדים להקמת הכור הספיקו להתחרט במשך השנים על הפרעותיהם הקשות ולא כולם הגדירו לעצמם מלכתחילה את תחומי הויכוח. חרטה מאוחרת זו לא יכלה לתקן את הנזק שכבר נגרם לתדמיתם ולמעמדם הפוליטי של דוד בן-גוריון ושמעון פרס עקב החלטתם ופעולתם מרחיקות-הראות בהקמת הכור בדימונה. שניהם שילמו על כך מחיר פוליטי ואישי כבד והוא היה חלק מהמחיר של “פרשת לבון” בכללותה.

השלמת הקמתו של הכור היתה מותנית בהשגת הסדר מתאים עם צרפת והוא אכן הושג בעת ביקור בן-גוריון בצרפת ביוני 1960. היא היתה כרוכה בהדיפת הלחץ האמריקני, בהתגברות על התנגדות פנימית קשה בישראל ואף בהשגת מימון ובפתרון בעיות ביצוע קשות ומסובכות. גולדה מאיר ואיסר הראל היו מהבולטים בחזית המתנגדים, שכללה אז את רוב השרים. שר האוצר לוי אשכול לא היה מראשי המתנגדים, אבל הוא עתיד לטעון שאין תקציב לכך ותהיה דרושה עריכת מגבית סודית מיוחדת בחו"ל להשלמת הכור.

עד להתפטרותו הסופית של בן-גוריון, ביוני 1963, תהיה המערכה למען השלמת הכור הגרעיני בדימונה אחת הסיבות העיקריות לדחיית ההתפטרות. זו היתה אחת הסיבות העיקריות להמשך כהונתו ואחת המטרות העיקריות של קרב המאסף, קרב הנסיגה הכאוב וכפוי-הטובה, שעדיין נותר לבן-גוריון למלא כראש ממשלה וכשר בטחון בישראל.

הלחץ האמריקני בענין הכור בדימונה לא פורסם אז ברבים ולא היה ידוע בציבור הרחב כסיבה אמיתית ורצינית לדחיית ההתפטרות של דוד בן-גוריון בחודש ינואר 1961. אי-ידיעה זו חיזקה את הרושם שדחיית ההתפטרות מכוונת אך ורק לשמש כאולטימטום של בן-גוריון לצמרת מפא"י כדי לבטל את מסקנות “ועדת השבעה” ולהעניש את פנחס לבון בצורה כלשהי.

 

“אנשי הרוח” מול “מסע ההתעוררות”    🔗

בפרק זמן זה הגיעה סערת “הפרשה” לשיאה. הודעת בן-גוריון על התפטרותו הצפויה עוררה חרדה עמוקה בקרב כל תומכיו במפא“י ובציבור הרחב, אשר חשבו שאין תחליף למנהיגותו ואשר חשו כלפיו נאמנות והמשיכו לתת בו אמון. נוספה לכך התחושה בקרב חלק גדול מחברי מפא”י ואוהדי בן-גוריון בציבור הרחב, כי נעשה לו עוול וכי הוא צודק בעמדתו העקרונית נגד עיוות הדין ב“פרשה”.

לעומתם ניצב מחנה של מתנגדי בן-גוריון ואליו נוספו מתנגדיהם השונים של משה דיין ושמעון פרס — איש-איש מסיבותיו המיוחדות. עתה התלכדו יחד שלושת אפיקי ההתנגדות העיקריים לבן-גוריון מהשנים שעברו: ראשית, ההתנגדות לאוריינטציה האירופית (באותו רגע היא התמקדה, כאמור, בענין הכור בדימונה); שנית ההתנגדות לצעירים והרצון לבלום את עלייתם לשלטון; ושלישית, מאבק “הפרשה” שהחריף והלך.

עתה הוטחה ההאשמה, שבן-גוריון מתנהג כרודן ואינו מוכן לקבל את דין החלטות הממשלה. היתה זאת תעמולת שנאה שמעטות היו דוגמתה בישראל. היא כללה השמצות על אשמתו של בן-גוריון ב“עסק הביש” עצמו, ב“חיפוי” ו“העלמה” על זיופים וקנוניות, בנקמנות אישית ובעריצות של שליט יחיד, ומה לא.

במנגנון מפא“י חל אז פילוג למעשה. חלק מאנשי “הגוש” תמך בקבוצת הצמרת בראשות גולדה מאיר וחלקם תמך בבן-גוריון. תומכי בן-גוריון במנגנון מפא”י אירגנו “מסע התעוררות”, שמטרתו היתה לאפשר לו לחזור בו מהתפטרותו. הדרישה היתה, שפנחס לבון יפסיק לכהן כמזכיר ההסתדרות לאחר שהוא הפך לאויבו הראשי של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ולא יתכן ששניהם ימשיכו בתפקידיהם כתמול-שלשום, בלי יכולת להידבר ביניהם. “מסע ההתעוררות” הזיק לבן-גוריון יותר משהועיל. הופגנה בו יד חזקה של ארגון, בלי נסיון של שכנוע, של כוח בלי צדק, לכאורה.

לעומת זאת, במנגנון ההסתדרות גברה ההתנגדות ללבון על שהוא הפך את בית ההסתדרות למעוזו ולבסיס הכוח שלו במאבק נגד בן-גוריון. לבון חידד והחריף את המחלוקת בין הממשלה להסתדרות בנושאים חשובים שונים, כגון — עתיד קופת-חולים ובוררות חובה, לכדי ניגוד מהותי בין המדינה להסתדרות.

בן-גוריון יצק שמן על המדורה כשנפל למלכודת המילולית והתחרה בפנחס לבון בהגדרות קיצוניות ופשטניות שניפחו את הגרעין האמיתי של המחלוקת. בן-גוריון אמר על ההסתדרות, שהיא “חלק” ואילו המדינה היא ה“שלם”, כאילו שעל כך היתה נטושה “פרשת לבון”. פרץ מרד נגד לבון בביתו — בית ההסתדרות. שלושה מחברי הועדה המרכזת של ההסתדרות מטעם מפא“י: ז' און, י' חסקין ויהודית שמחונית הגישו את התפטרותם. שלושתם חברים ותיקים וידועים מאז ימיה הראשונים של מפא”י והמפלגות שהרכיבו אותה. התפטרותם נידונה במזכירות מפא"י בסוף ינואר ותחילת פברואר וכך עלתה על סדר-היום ההצעה להדיח את לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות.

כנגד “מסע ההתעוררות” במפא"י והדרישה להדחת לבון התעורר מסע נגדי של “אנשי רוח” וסטודנטים וגורמים מפלגתיים שונים. אלה פירסמו גילויי-דעת, אירגנו כינוסים ואף הפגנות רחוב “למען הדמוקרטיה”. ההתארגנות הזאת, שהכאיבה ביותר לבן-גוריון, התחילה על-ידי ארבעה פרופסורים ידועי-שם באוניברסיטה העברית בירושלים: יעקב טלמון, יהושע פראוור, אפרים אורבך ונתן רוטנשטרייך. הם פירסמו כרוז בכל העיתונים — “למען טוהר האוירה והחזרת האמון”, ואליו הצטרפו רבים אחרים.

ב-11 בינואר נערך כינוס גדול יותר שלאחריו התפרסם כרוז בשם “אנשי הרוח” הקובע, כי הדמוקרטיה בישראל בסכנה, ומקור הסכנה בן-גוריון. נערכו הפגנות של סטודנטים בירושלים בקריאות “דוד בן-גוריון חזור לשדה-בוקר”. תנועות מחאה אלה עתידות להפוך לקבוצת “מן היסוד”, שתמכה בלבון ופרשה לאחר-מכן ממפא"י.

באותם ימים של חרדה ומבוכה ושנאה גדולה שוב נפנו המבטים לעבר לוי אשכול. הוא היה מקובל, לטוב ולרע, כאיש של פשרה, כהססן שאינו מסוגל, או אינו רוצה, להכריע בטרם מוצו כל נסיונות הפשרה. דבר זה אי-אפשר לומר על התנהגותו בפרשת לבון. היא היתה קיצונית וחד-משמעית ככל האפשר.

אשכול הכריע מיד נגד ועדת חקירה משפטית — בתוקף, בהחלטיות ובלי לנטות מההחלטה ימין או שמאל. כזאת היתה הודעת הריהביליטציה של שרת, שאשכול היה היוזם והמיילד שלה. כאלו היו מסקנות “ועדת השבעה”, שאשכול היה הקובע העיקרי שלהן. הן היו מסקנות חד-צדדיות בלי שמץ של פשרה. הן נתנו לפנחס לבון כל שביקש ואף יותר מכך.

עתה הגיעה העת לתת את הדעת על מצבו של בן-גוריון. עתה התחלפו התפקידים — מנקודת-ראותה הכוללת של מפא“י. עתה היה דוד בן-גוריון המפסיד, הניזוק, האיש ששמו הטוב ויוקרתו נפגעו כמעט ללא תקנה, ראש הממשלה שמעמדו התערער בעם ובעולם. עתה הגיעה השעה לחדש את סמכות המפלגה על כל חבריה, להפעיל הליכים של בירור מפלגתי מוסמך — לנזוף, לגנות, להעניש, לפייס ולנסות לשקם את מעמדו של בן-גוריון. הרי מלכתחילה טענו אשכול וגולדה, שאחרי ש”הפרשה" תסתיים יהיה צורך למצות את הדין עם לבון. אפילו רבים ממתנגדי בן-גוריון טענו, שיש להעניש את לבון על הנזק שגרם למפא“י בסגנונו משולח-הרסן מאז תחילת “הפרשה”. הם טענו נגדו שהוא הרחיב שלא לצורך את יריעת ההשמצות נגד משרד הבטחון וצה”ל ומי שעמדו בראשם — דוד בן-גוריון, שמעון פרס ומשה דיין.

המצב יכול היה להיות בשל לפשרה שלא תהיה מבוססת על נצחון כה חד-צדדי וכה בלתי-צודק של פנחס לבון, אילו צמרת מפא"י היתה אכן מעוניינת בפשרה. היו כמה תקדימים בעבר — משברים קואליציוניים שנוצרו על-ידי התפטרות בן-גוריון כאשר רצה להסתייג מהחלטת ממשלה או מהתנהגות השרים. לאחר שהתפטר, או שהודיע שיתפטר, ניאות בן-גוריון, במקרים רבים, לחזור בו ולשים קץ למשבר, גם אם לא הצליח לסלק את הסיבה שגרמה למשבר. לדידו של בן-גוריון, עצם ההתפטרות והמשבר והנסיון למצות את הדין היו מעין פעולת תיקון על-ידי ענישה ואזהרה לעתיד. ואולי פעולה של זיכוך וטיהור האוירה, על-ידי יצירת משבר והתגברות עליו, שאי-אפשר בלעדיהן, ושלאחריהן אפשר להמשיך בעסקים כמקודם.

היה זה מפעם לפעם מעין ריב בתוך המשפחה שאינו מסתיים בקרע. דווקא בן-גוריון חיפש אז פתח של פשרה. לוי אשכול היה היחיד בצמרת מפא"י שנטה אז להסס לרגע, אבל הצטרף לבסוף ליתר חבריו שדחו כל פשרה ויהי מה.

 

הדחת לבון    🔗

במהלך חודש ינואר 1961, לפני שבן-גוריון הגיש את התפטרותו, הוא קיים שיחות עם חברים בצמרת מפא“י. הוא הביע נכונות לבירור מפלגתי שישים קץ לפרשה. דובר על בית-דין מפלגתי (משפט חברים), ולבסוף על ועדה מיוחדת שתקים מזכירות מפא”י לבחינת דרכו של פנחס לבון (“ועדת בוחן”).

ואכן, ביום שבו מתכנסים אנשי-הרוח בירושלים (11.1.1961) מכינים במפא“י הצעה, המובאת למחרת היום לאישור המזכירות. מזכירות מפא”י החליטה להקים ועדה מיוחדת, שתפקידה “לבחון את דברי פנחס לבון לפני ועדת החוץ והבטחון בענין הפרשה לאור הטענות שהושמעו נגדו במפלגה… כן תבחן הועדה תופעות ציבוריות אחרות שנתלוו לבירור הפרשה ותציע מסקנות והצעות למזכירות המפלגה”.

ההצעה נתקבלה ונבחרו חמישה חברים, שהם שרים או חברי ועדת החוץ והבטחון, ויש להם סמכות לקרוא את הסטנוגרמות של ועדת החוץ והבטחון. פנחס לבון מתנגד לפעולת “ועדת הבוחן” בנימוק שחבריה יצטרכו לפעול “תחת איום של אקדח” (מכתבו למזכירות מפא"י ב-19.1.61). לבון היה נאמן לדרכו ולשיטתו עד הסוף: התנגדות לכל חקירה ולכל בירור ולכל נסיון של פשרה.

גולדה מאיר נבחרה לועדה זו, אך סירבה להשתתף בה. בכך נסתם הגולל על כל סיכוי של פשרה, על כל אפשרות של סיום “הפרשה” בפורום מפלגתי, בדרך של בירור ובחינה ונסיון של שכנוע הדדי. בן-גוריון הודיע למזכירות מפא“י בכתב על נכונותו להופיע לפני הועדה, ואילו היתה היא מוקמת ופועלת, יתכן מאוד ש”הפרשה" היתה באה על סיומה בצורה טובה יותר מזאת שבה עתידה היתה היא להסתיים.

לאחר שירדה מן הפרק האפשרות להקים “ועדת בוחן” מפלגתית נערכו התייעצויות רבות ונעשו נסיונות לשים קץ ל“פרשה”, אך כולם נכשלו. בסופו של דבר לא ראה לוי אשכול מנוס מלשים לה קץ על-ידי הדחת לבון. לאחר שהפריז אשכול בטיהור חד-צדדי ומוחלט של לבון, בלי חקירה, הוא נזקק עתה להפרזה קיצונית בכיוון ההפוך — הדחת לבון בלי משפט.

ב-31 בינואר 1961, בתום החופשה שקיבל (ולאחר ששכך משבר הכור בדימונה ביחסים עם ארצות-הברית), הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה, ובכך התפטרה הממשלה כולה. למבוכה הגדולה במפא"י ולסערת הרוחות הגדולה במדינה נוסף עתה משבר קואליציוני.

ב-2 בפברואר מחליטה מזכירות מפא“י על הדחת לבון, ויומיים לאחר מכן, ב-4 בפברואר, מתכנס מרכז מפא”י ומאשר את ההחלטה הידועה: “במסיבות הקיימות במדינה ובתנועה לא יוכל לבון לכהן בשם המפלגה כמזכיר ההסתדרות”.

 

בן-גוריון: “את ראשו אסור לערוף”    🔗

באותה עת ולאחר מעשה טען בן-גוריון במרירות, כי הוא לא דרש להדיח את לבון, אלא לקיים בירור מפלגתי נגד לבון. בן-גוריון עתיד להאשים את אשכול על שטען שבן-גוריון דורש את הדחת לבון וכי אם לבון לא יודח — בן-גוריון לא יחזור בו מהתפטרותו.

לאחר מעשה לא היתה כל אפשרות לבחון את נכונות טענותיו אלה של בן-גוריון. עובדה היא, שהוא טען אותן ועובדה היא שהן לא הועמדו למבחן שלא באשמתו. הוא הציע להקים “ועדת בוחן”, והביע, כאמור, נכונות להתייצב לפניה. ולאמיתו של דבר, הבירור היה יכול להסתיים בגינוי חריף ללבון, או בכך שלבון יצא לחופשה ממושכת עד שיירגעו הרוחות. אחר החופשה יכול היה לבון לפרוש, או לחזור לתפקידו — לפי האוירה והלכי-הרוח שהיו נוצרים כעבור חודשים אחדים.

כל האפשרויות הללו לא הועמדו במבחן, כאמור, ולאחר מעשה אפשר רק לנחש מה היתה יכולה להיות עמדתו של בן-גוריון אילו “ועדת בוחן” היתה מופעלת ואילו היא לא היתה מדיחה את לבון, אלא מסתפקת באחת מצורות הפשרה האמורות.

בספרו “דברים כהוויתם” פירסם בן-גוריון את מכתביו אל לוי אשכול ב-27 בדצמבר ואל משה שרת ב-27 בינואר. שניהם ביקשו מבן-גוריון שלא להתפטר והוא דחה את בקשותיהם.

במכתבו לאשכול, יומיים לאחר אישור מסקנות “ועדת השבעה”, כותב בן-גוריון: “אם כי קשה לי מאוד, מאוד-מאוד, ל’בלוע' מזכירותו הכללית של פנחס לבון בהסתדרות — כי יקרה לי ההסתדרות — אינני קבלן לטוהר ציבורי. ואם חברינו שפסלו את לבון לפני שש שנים משלימים עם היותו מזכיר ההסתדרות — איני רואה זכות לעצמי לעורר פרשה חדשה”.

למשה שרת כתב בן-גוריון: “אפילו אם לבון יפוטר — אגיש התפטרותי, כי אף רגע אחד לא קישרתי הישארותי, או צאתי מהממשלה, במעמדו של לבון, אלא במעשה חברי הממשלה שאיני יכול לשאת באחריותו”. בן-גוריון כותב עוד, כי יהיה מוכן להקים ממשלה חדשה אם יוטל עליו, “אבל מתוך חופש מלא להילחם על גילוי האמת. אני מאמין בכוח האמת. היא חזקה מכולנו”.

גם למזכירות מפא"י כתב בן-גוריון (ב-30.12.60), כי “כל הידיעות שהופיעו בעתונים על תביעתי או תנאים שהצגתי לחברים הן בדויות… אין שום יחיד רשאי להטיל דעתו על חבריו באמצעי לחץ. אני לא עשיתי זאת אף פעם ולא אעשה זאת עכשיו. ניסיתי לשכנע וזוהי אשמתי או חולשתי שלא הצלחתי בכך”.

בהדחת לבון החמיצה מפא“י את ההזדמנות האחרונה להחזיר על כנו את האיזון במפא”י שהופר, ולחדש את תוקפם של כללי ההתנהגות המפלגתיים שבוטלו. ההשעייה הגדולה של שני אלה היתה צריכה ויכולה להסתיים. אך לא כך קרה. פנחס לבון שבר את כל המוסכמות של מפלגה חפצת-חיים. הוא התחבר לכל יריביה ופרץ לפניהם את חומותיה. כך הוא עשה בהופעותיו בפני ועדת החוץ והבטחון באוקטובר 1960 ואף במה שקדם להן ובא לאחריהן.

היתה זו פרוייקציה של יצר ההרס העצמי של לבון על מפא“י כולה ואף על ההסתדרות שבראשה הוא עמד ופעל בה כמזכיר כללי כל-יכול כמעט. לאחר שהשיג את מטרות מאבקו — טיהור בלי חקירה והרשעת יריביו בלי משפט — היה לבון יכול לחפש דרך חזרה ליצירת שיווי-משקל חדש בעתיד ולכינון מאזן כוחות חדש במפא”י, בהסתדרות ובמדינה. מצב זה היה יכול להיווצר מיד או כעבור כמה חודשים. אבל לבון סירב להציל את שניתן להציל ולא שעה לכל ההצעות שהוצעו לו ושהיו מאפשרות, אולי, לשקם את ההריסות של מפא"י, שהוא הותיר אחריו.

לוי אשכול סיפר על כך ל“ועדת הבוחן” של תא הסטודנטים של מפא"י, העתידה לקום כעבור כמה ימים (בחודש פברואר 1961). אמר אשכול בסגנונו הציורי:

"עשיתי מאמצים לנתק. לנתק החשבון של לבון מפרשה זו… פניתי ללבון: תעזור להוציא את המפלגה מהתפוררותה, תצא לחופש לשנה, תחלה, תמות, תכתוב מכתב למזכירות, שתוך כדי השגת הריהביליטציה היו דברים רעים שעשית. לא הסכים… שאלתי את גולדה: איך את היית נוהגת? וענתה: שני ימים לא הייתי נשארת מזכירת ההסתדרות. שאלתי את גולדה: מה לעשות? היא ענתה: לבון צריך לתת את הדין. אבל צריך לנתק. גם זלמן ארן אמר: לא הייתי יושב יום אחד בהסתדרות… "

המשיך אשכול:

“במזכירות מפא”י אמרתי: כאיש פרטי אני מייעץ ללבון להתפטר, והוא ענה: לא. זה אני לא אתן לכם. תפטרו אותי. אמרתי לגוטהלף (אחד מעורכי “דבר” ממקורבי פנחס לבון): תגיד לי, יגיד לי לבון, שתוך ששה חדשים יצא לחופשה לשנה, יתפטר… גם גוטהלף חשב שהוא צריך להתפטר…

“בן-גוריון טען: את ראשו אסור לערוף. אתה החלטת — תישא באחריות… אסור לי להתפטר? לא כתוב שאדם חייב להיות ראש ממשלה… ולכן נאחזנו ב’ועדת בוחן', אבל לא הצלחנו לבצע אותה, כי גולדה אמרה: עלי ייפול הדבר”.

באורח מוזר הסכימה גולדה מאיר יחד עם יתר אישי הצמרת להופיע לפני “ועדת בוחן” של תא הסטודנטים בירושלים לבירור הפרשה. היה זה הגוף המפלגתי היחיד שפעל באותה עת בצורה שפויה ותקינה ושמע עדויות גלויות-לב. “ועדת הבוחן” של תא הסטודנטים של מפא"י באוניברסיטה העברית בירושלים החלה לפעול בפברואר 1961, ובמשך חודשיים היא שמעה עדויות מ-11 האישים המרכזיים ובכללם דוד בן-גוריון, פנחס לבון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר ועוד.

ועדת הסטודנטים חקרה את הנושא כמיטב יכולתה והגיעה למסקנות מאוזנות יותר מאלו של מוריה הפרופסורים ו“אנשי-הרוח” למיניהם. התלמידים עלו על רבותיהם. אחת מתוצאות הלוואי המקריות של “הפרשה” היא, שמוועדת הבוחן של הסטודנטים צמח החוג “לשילוב” במפא"י העתיד למלא תפקיד בעל חשיבות במפלגת העבודה כעבור עשור שנים ומעלה (בין חברי הועדה היו עוזי ברעם, שמואל בהט, אמנון גולן, רמי מיכאלי, החבר כיום בחוג בן-גוריון. מזכיר תא הסטודנטים של מפא"י היה אז מיכה חריש). מסקנות “ועדת הבוחן” של הסטודנטים פורסמו רק לאחר הבחירות לכנסת באוגוסט 1961. נאמר בהן בין היתר:

"בכל העולם הדמוקרטי מקובל הפורום המשפטי כגוף הבלעדי המוסמך ביותר לפתרון בעיות כאלו וטרם נמצא לו תחליף. הפרוצדורה המשפטית — שופטים בלתי-תלויים, חקירת עדים והשבעתם וכו' — היא עדיין השיטה הטובה ביותר להוציא צדק לאור.

"כאשר נטלה לעצמה הממשלה תפקיד משפטי זה, נפגע, לדעתנו, אחד מעקרונותיה היסודיים של הדמוקרטיה — עקרון הפרדת הרשויות. ועדת השרים חרגה מהתפקיד שהוטל עליה והוא להציע לממשלה את אופן המשך הטיפול בפרשה. הועדה ניסתה לעשות דין ללא פרוצדורה של דין.

“אנו שוללים את ההדחה כפי שנעשתה במרכז המפלגה. אנו משוכנעים, שרק ‘ועדת בוחן’ היתה מסוגלת לרדת לעומקם של ענינים. ואפילו אם היו מסקנותיה חופפות את המסקנה שהתקבלה במרכז (מפא"י) הרי שהיו מתקבלות לאחר דיון ובירור לגופם של ענינים כשכל החומר פרוש לפניהם”.

 

“הרס אגדת בן-גוריון”    🔗

מסקנות תא הסטודנטים של מפא“י לא היו מקובלות על גולדה מאיר. כשנשאלה על-ידי הסטודנטים מדוע סירבה להשתתף ב”ועדת הבוחן" של מפא"י השיבה: “אז היה לי יסוד להאמין, שבאיזה פורום שהוא שיוחלט לא להדיח את לבון, בן-גוריון יסיק מסקנה שילך. לא ראיתי כל טעם בכך. יתכן, שהייתי מגיעה למסקנה שלא ידיחו אותו”.

גולדה ממשיכה ומספרת לסטודנטים, שבשיחה עם בן-גוריון, כעבור זמן-מה, היא אמרה לו, שהרגישה שהיא לא חופשית ולכן סירבה. בן-גוריון הכחיש את טענתה ואמר לה, שהוא היה מקבל את הדין. ומוסיפה גולדה: “הוא לא הבהיר כך, לכן לא היה טעם בבירור. חששתי שלא יקבל את הדין, לכן רצינו שועדת הבירור תהיה כעבור כמה חודשים”.

קשה להאמין שגולדה לא הבינה את משמעות החלטתה. היא חסמה את פתח ההצלה האחרון שדרכו היתה מפא“י יכולה להיחלץ ממשבר “הפרשה” בלי להיזקק לאמצעי הטראומטי של הדחת לבון, שממנו לא נרפאה. בסירובה להצטרף ל”ועדת הבוחן" של מפא“י נטלה על עצמה גולדה מאיר אחריות מלאה לכל התוצאות האפשריות של הסירוב גם לגבי בן-גוריון וגם לגבי עתידה של מפא”י.

כשנשאלה גולדה על-ידי הסטודנטים: “מה גרם לאשכול לדרוש הדחה?” השיבה: “הוא גרס או לבון או בן-גוריון… אני לא קיבלתי זאת, שצריך להצביע בעד הדחת לבון. סלדתי מדיבור זה שאם בן-גוריון ילך, המדינה מתמוטטת”.

גולדה מאיר השלימה בלבה כבר אז עם האפשרות שבן-גוריון ילך. המדינה לא תתמוטט. יש הנהגה אלטרנטיבית. זה היה באותם ימים השוני בינה לבין אשכול. אשכול לא רצה ש“בן-גוריון ילך” ולא היה מוכן לרשת את מקומו כבר אז. הוא סיפר לתא הסטודנטים: “אצל לבון וקבוצת חברים נסתמנה מגמה ברורה שבן-גוריון צריך ללכת… שמעתי פעם מלבון, כשבאתי להתחנן לפניו, הוא אמר לי: אל תהיה פחדן, בן-גוריון ילך, תהיה ראש ממשלה”.

אשכול לא קיבל אז את ההצעה הזאת. הוא הביע את החשש שיאמרו: “לוי אשכול קפץ לתוך העסק הזה וגלגל את הענין כך שלאט-לאט הפך בעצמו ראש ממשלה… היו מתלבשים עלי שאהיה ראש ממשלה לשנה-שנתיים. אני יכול לנסות, אבל שאני אגרום להליכתו של בן-גוריון? מה היו אומרים עלי? מפלגה יכולה להגיד זאת, אבל קודם עליה להגיד: נגמרה תקופת בן-גוריון”.

חודש ינואר 1961 יכול להיחשב במבט לאחור כחודש שבו נחרץ גורלה של מפא“י לסיים את תפקידה ולרדת מן הבמה במוקדם או במאוחר. מפלגת העבודה העתידה לקום כעבור כמה שנים — כתוצאה מאיחוד מפא”י, אחדות העבודה ורפ“י — כבר לא תהיה מפא”י שהיתה עד “פרשת לבון”. מפלגת העבודה תהיה פדרציה של סיעות וחטיבות, שכמה מהן היו פעם מרכיביה של מפא“י. יתוספו אליהן משמרות צעירות וחדשות שלא היו. אבל אף אחת מהן — ואף לא כולן יחד — אינן יכולות להיחשב כממשיכיה של מפא”י ויורשיה ולא במקרה נזקקים לתואר “מפא”י ההיסטורית". רוצה לומר, זאת שאינה קיימת עוד.

כיום כבר קשה להיזכר; ולמי שלא היה אז קשה להבין. עד “פרשת לבון” היתה מפא“י ארגון חברתי ופוליטי בעל סולידריות פנימית חזקה, בעל חזון ותחושת שליחות היסטורית, בעל עבר של פעולה משותפת על יסוד הכרעות שהתקבלו לאחר ויכוח. אלה לא היו מליצות ריקות, אלא מציאות חיים קובעת, גם אם היו בה חריגות וסטיות וגילויים של הסתאבות. מפא”י היתה מפלגת שלטון ומפלגת מנגנון המונית, גדולה ומנומרת, ובתוכה מתרוצצים קבוצות לחץ אינטרסנטיות, מחפשי מינויים ומשרות, סתם אופורטוניסטים, הולכים בתלם ו“כדאיניקים” מכל הסוגים. אבל מפא"י היתה גם תנועה וולונטרית רחבה ועמוקת-שורשים, הבנויה מתאים מוצקים רבים של שיתוף ושוויון וערבות הדדית ואחריות קולקטיבית — הקיבוץ, המושב ומוסדות ההסתדרות השונים.

כל התאים הללו נבנו בקשיים עצומים, בניסוי בלתי-פוסק של פתרונות חדשים, לא שגרתיים. צמחו בהם קבוצות אנשים מלוכדות בקשרי ריעות (ואהבה—שנאה) עזים, קשרי נעורים והגשמה אישית של רעיונות בוסר שהבשילו, קשרים של חיפושי-דרך משותפים ולבטים של גורל אישי ומצוקת היחיד, בתוך הכלל ומחוצה לו.

קבוצות אנשים אלה חיו את כל חייהם בתוך מפא“י ובמפלגות הפועלים האחרות, שניזונו מהויכוח עם מפא”י ומהנסיון להיבדל ממנה, בלי יכולת להינתק מהשורשים המשותפים לכולן. היה זה נוף אנושי שהתערבבו בו מורשת הקהילה היהודית (“השטטל”), המשפחה היהודית ההדוקה, “החצר” של “רבי”, האתוס של התנועות הסוציאליסטיות המהפכניות מראשיתן וההווי של “מיסדר” ו“אחוה” ששררו בהן, והמסורת היהודית של מצוות עשה ולא תעשה, של ערכים שיש עמם איסורים (שהרי אין ערכים בלי איסורים). המורשת של “השולחן הערוך” התערבבה בציווי “דת העבודה” שצמחו בהווי של חפירת בורות, סלילת כבישים וכל עבודה פיסית אחרת המפרכת גוף ונפש.

ב“מפא”י ההיסטורית" היו גם יסודות של כת מהפכנית, החיה על-פי כללי משמעת וסודיות נוקשים, שניזונו מהצרכים של פעולה בלתי-ליגאלית בהגנה, בהתיישבות ובעליה בתקופת המנדט.

משה שרת, בהופיעו בפני “ועדת הבוחן” של הסטודנטים, אמר: “אני איני מסוגל לעזוב את המפלגה כמו שאינני מסוגל לעזוב את משפחתי. כל מה שאני אוכל אני אעשה כדי להבריא את המפלגה. בית אחר אין לי ולא יהיה לי”.

מפא“י זאת — “מפא”י ההיסטורית” — שהיתה משפחה ובית לחבריה, נופצה לרסיסים על-ידי “פרשת לבון”. תגובת השרשרת של הניפוץ התחילה בהרס אגדת בן-גוריון בידי פנחס לבון. כתב על כך, מזוית אחרת, ישראל גורי, מראשוני מפא“י ו”הפועל הצעיר“, איש נקי מכל רבב (אביו של המשורר חיים גורי). הוא פירסם ב”דבר" ביקורת על בן-גוריון ועל התנהגותו:

“הונף גרזן על יצירה גדולה בידי גדול יוצריה (כי אין זו יצירת יחיד). הדבר המעמיק תחושת הטרגדיה הגדולה המתחוללת לעינינו כגורם יסורים לרבים — אובדן מקור השראה רב (הרס אגדת בן-גוריון) שהזין נפשם ורוחם במשך דור שלם כמעט. חלק מהם עולמם הולך ונחרב”.

 

“איפה זיאמה? איפה גולדה?”    🔗

דברים אלו נכתבו בתחילת שנת 1965, בהתקרב “הפרשה” לסיומה. אך כוחם היה יפה בסוף שנת 1960 ובתחילת 1961, בתום הסיבוב הראשון והמכריע של ה“פרשה”.

ישראל גורי הטיל את האשמה לכך כולה או בחלקה על בן-גוריון עצמו, אך היה זה פנחס לבון שהתחיל בכך והכניס את בן-גוריון למלכודת של הרס ללא מוצא. בפברואר 1955, כשהתפטר לבון מתפקידו כשר הבטחון, הוא איים לקרוע את הריקמה של הזיקה המפלגתית העמוקה ולשבור את כבלי המשמעת האישית החמורה, שעליהן היתה בנויה “מפא”י ההיסטורית". במכתבו אל משה שרת ב-2 בפברואר 1955 איים לבון לעשות זאת ובאוקטובר 1960 הוא הגשים את איומו. ואלה המלים של פנחס לבון מאז, המהדהדות כמו פסק-דין על חייה של תקופה ועל מושגיה המקודשים:

"בהתנהגותך ובהתנהגות חברים הוצאתם אותי באופן שיטתי ומכוון מכלל החבורה ומכלל האחריות המשותפת. נהגתם בי כפי שנוהגים בפגע רע, שאין יודעים איך לסלקו במינימום של סיכון. התנהגות זאת משחררת גם אותי משארית רגש החובה והאחריות ההדדית. לא רק אתם חופשיים, גם אני חופשי…

“אינני מוכן עוד להיות חבר לאנשים שחיסלו את חברותם אתי… הנני מודיע לך על התפטרותי… הנני שומר לעצמי את הזכות להביא לידיעת המפלגה וועדת החוץ והבטחון של הכנסת את נימוקי התפטרותי. אינני מוכן לשאת באחריות לענין המצרי בפני הציבור ושום משמעת מפלגתית לא תחייבני לשאת באחריות זאת”.

היה זה גזר-דין מוות על מושגי החברות, האחריות המשותפת, ההשתייכות לחבורה והנאמנות למפלגה, שהיו אבני-היסוד לקיומה של מפא"י. פנחס לבון כתב את גזר-הדין בפברואר 1955 והוציא אותו אל הפועל באוקטובר 1960.

בחודש ינואר 1961 עדיין אפשר היה להציל מהרס גם את מפא“י וגם את אגדת בן-גוריון. אילו רצתה בכך צמרת מפא”י היא היתה יכולה אז לשקם את מעמדו של דוד בן-גוריון בתוכה ובראשה — לסלוח לו, לזכור את כל שהיא היתה חייבת לו, גם אם חשבה שהוא טעה ולא צדק ונכשל. צמרת מפא“י עדיין היתה יכולה להושיט יד לבן-גוריון ולסייע לו להתייצב מחדש על שתי רגליו בראשה. זה לא נעשה, משום שלא היה רצון לעשות זאת. היה אז יסוד של בגידה ונטישה בהתנהגותה של צמרת מפא”י כלפי בן-גוריון דווקא ברגע שכשל ומעד, לדעתה.

בן-גוריון חיפש דרך חזרה אל חבריו האבודים — ובעיקר אל גולדה וזיאמה (זלמן ארן) — שני השמות שהוא היה ממלמל באוזני השרויים במחיצתו ושואל: “איפה הם?, איפה זיאמה?, איפה גולדה?”. הוא ציפה לעזרתם ולהבנתם, קיווה שישכנע אותם, ואם לא — שיאפשרו לו לוותר להם.

בחודש ינואר 1961 חיפש דוד בן-גוריון דרך חזרה ולא נענה. טעותו הגורלית של דוד בן-גוריון ב“פרשת לבון” היתה שהוא לא הבין — לפניה, במהלכה ולאחריה — שחל שינוי מהפכני ביחסם של חבריו בצמרת מפא"י אליו.

האפיגונים החליטו להשתחרר ממורא אביהם ולהוכיח לו שאינם נופלים ממנו. הגדיים נעשו תיישים, או לפחות כך היה נדמה להם, כך הם חשו וכך הם התנהגו. הם החליטו לקפוץ בראש העדר ולדחוק הצידה את בן-גוריון. הם התגברו עליו בליבם ובמעשיהם, מי במוקדם מי במאוחר. והוא לא חש ולא ידע.

מה שעתיד היה להגיע לכלל סיום בשנים 1964–5 הוכרע בשנים 1960–1. הפוּר נפל כבר אז. הקץ למנהיגותו של דוד בן-גוריון הונח במסקנות “ועדת השבעה” ב-25 בדצמבר 1960, בהתפטרותו הראשונה של בן-גוריון מראשות הממשלה ב-31 בינואר 1961 ובהדחת פנחס לבון במזכירות מפא“י יומיים לאחר-מכן, ב-2 בפברואר 1961. אפשר להוסיף לכך את טרפוד “ועדת הבוחן” של מפא”י, שהיתה יכולה להיות פתח ההצלה האחרון.

כל אלה יחד חרצו את הגורל. לאחריהם נותרו רק פרפורי-שבי וייסורי-גסיסה פוליטית ממושכת של דוד בן-גוריון, מחאה מוסרית עזה שלו ושל תומכיו — שלא השפיעה — ונסיון לתמורה פוליטית וחברתית (הקמת רפ"י), שהתגלה כנסיון נפל.

 

פצצת זמן    🔗

לאחר התפטרותו מראשות הממשלה והדחת לבון נכנס בן-גוריון למלכודת, שממנה לא יצא עוד. הוא כבר לא יחזור להיות מה שהיה לפני פרוץ “הפרשה”. הוא לא יוכל יותר ליזום מהלכים חדשים ולקבל החלטות מרחיקות-לכת נגד רצון חבריו בצמרת. הוא עשה כמה נסיונות כאלה, אך הם היו הפגנות חולשה ופרפורים שקירבו את הקץ.

בן-גוריון לא יוכל למנוע מחברי צמרת מפא“י לקבל החלטות ולבצען בכל נושא שהם יהיו מאוחדים נגדו. ההכרעה נגד בן-גוריון נפלה במובן זה, שהאופוזיציה הפנימית לבן-גוריון כבר הפכה הנהגה אלטרנטיבית הפועלת במקביל לו, בלעדיו ונגדו. הנהגה אלטרנטיבית זאת היתה יכולה להכריע נגד בן-גוריון שוב ושוב, כמעט בכל נושא שבו היא היתה מאוחדת בינה לבין עצמה. היא עדיין היתה חלוקה בתוכה בעיקר בשאלה אחת: כמה זמן “לנתק”; כמה זמן תארך הדחיה בין ההכרעה למעשה לבין ההכרעה להלכה בנוגע ל”ירושה"; כמה זמן תימשך ההוצאה מן הכוח אל הפועל של “הדחת בן-גוריון”; כמה זמן יחלוף עד המשבר הבא ומה תהיה עילתו.

המחלוקת הפנימית בצמרת מפא"י בנוגע לעיתוי חילופי השלטון באה לידי ביטוי בהצבעה השונה על הדחת לבון. מאז ועד להתפטרותו הסופית יהנה בן-גוריון מאשראי קצר-מועד ויחיה על זמן שאול.

לאשכול לא אצה הדרך. הוא רצה להמתין (“מה יאמרו עלי?”), והמשך כהונתו של בן-גוריון לא הפריע לו. רק לגולדה מאיר ולחבריה ל“טרויקה” — פנחס ספיר וזלמן ארן — אצה הדרך. מלאכתם לא נשלמה. שמעון פרס נשאר על מכונו. המדיניות כלפי גרמניה שאותה רצו לסכל עדיין נמשכה ואף גברה. הכור בדימונה המשיך להיבנות. נמשכו גם החיכוכים האישיים והענינים בין שמעון פרס ונציגי משרד הבטחון בחו"ל לבין נציגויות משרד החוץ בכל הדרגים.

גולדה ואיסר ישבו על גחלים לוחשות. זיאמה ארן ישב בבית “על סיכות” כשהחלטתו נחושה לחזור לממשלה רק לאחר שבן-גוריון לא יעמוד בראשה. אשכול התנגד פחות מה“טרויקה” לאוריינטציה האירופית של בן-גוריון ואף לענין הכור בדימונה. גם שמעון פרס הטריד את אשכול פחות משהטריד את גולדה. לעתיד לבוא, כאשר ייכנס אשכול לתפקידו כראש ממשלה וכשר בטחון, ימצא שמעון פרס מסילות אל אשכול ואשכול ילמד להעריך מחדש את כישוריו של פרס (מעטים זוכרים, שהיה זה אשכול ולא דוד בן-גוריון שהביא את שמעון פרס למשרד הבטחון עור בתחילת הדרך, בימי מלחמת העצמאות).

ההתנגדות לבן-גוריון עד כדי הדחתו הסופית לא היתה פרי תכנית מפורטת עם לוח זמנים. היתה חזית של מתנגדים והיו להם מגמות משותפות ונפרדות. היו להם יעדים שליליים ברובם — להתנגד לבן-גוריון ולסכל את מהלכיו בנושאים שונים מפעם לפעם. היו הזדמנויות לא מתוכננות שנוצלו על-ידי חזית ההתנגדות, כדי להגביר את כוחה. כל אלה הצטרפו בדיעבד ולא מלכתחילה למערכה כוללת, שהובילה להדחת בן-גוריון — לסילוקו מהשלטון באמצע הקדנציה האחרונה. מערכה זו עברה עד אז שני שלבים.

השלב הראשון, מאז מבצע סיני ועד ל“פרשת לבון”. ההתנגדות לבן-גוריון נשאה אז אופי של אופוזיציה פנימית ממורמרת, המאיימת בהתפטרויות ומתקשרת עם שרי אחדות העבודה מאחורי גבו של בן-גוריון, בהצבעות ובתחבולות, כדי לסכל את מדיניות בן-גוריון, אבל בלי הצלחה.

“פרשת לבון” היתה השלב השני. בשלב זה הפכה האופוזיציה הממורמרת להנהגה אלטרנטיבית מנצחת. שלב זה הושלם בחודש ינואר 1961. מכאן ולהבא יהיה לצמרת מפא"י כוח להפריע לבן-גוריון בצורה אפקטיבית, למנוע כמה וכמה מהלכים שאינם לרצונה ולהגביל מאוד את מרחב התמרון שלו.

בשלב הבא, השלב השלישי, תתפוס ההנהגה האלטרנטיבית לידיה את רסן השלטון באורח בלעדי, וזה עתיד להתרחש כשיתפטר בן-גוריון סופית ויפרוש מהשלטון ביוני 1963. לאחר מכן יבוא שלב רביעי של סילוק בן-גוריון מחברות במפא“י מכל וכל — הוא יחד עם תומכיו — בפילוג רפ”י.

בינתיים, אין מנוס משביתת-נשק פנימית לזמן-מה. בינתיים, יש לדאוג לא רק לירושה אלא גם לנחלה עצמה, נחלת מפא“י, שיהיה מה לרשת בבוא העת. בינתיים, יש להמתין עד לרגע שבו ייאות אשכול לרשת את בן-גוריון. יש לנצל את הזמן ולאפשר לאחדות העבודה לנתק את קשריה עם “מועדון ארבע המפלגות” (אחדות העבודה, מפ“ם, הליברלים ומפד”ל) ולהתקרב למפא”י עד כדי איחוד מלא, כדי שאחדות העבודה תוכל להשתתף במאבק הירושה במפא"י באורח לגיטימי, מבפנים.

את תכנית הפעולה הזאת של ה“טרויקה” ביטא אז זלמן ארן בפתק ששלח אל פנחס ספיר במאי 1962, ואף ביקש לשומרו כעל תעודה (פתק זה פורסם בידי העתונאי אריה אבנרי ב“ידיעות אחרונות” ביום 2.2.79):

“אם רוצים להבטיח פעולה בעלת אופי ורמה שונים ממה שהיה נהוג במפא”י בשנים האחרונות, הכרחי לא רק שאלה ייכנסו. מישהו צריך לצאת — כמובן באופן מכובד. אם זה לא ייעשה מתוך נימוקים שונים, גלויים או נסתרים, פירוש הדבר השארת פצצת-זמן, אשר עד שתתפוצץ תעכיר את האוירה".

“אלה” — הם חברי אחדות העבודה, שעדיין לא היו אז במפא“י, אלא במפלגה נפרדת. ה”מישהו" ש“צריך לצאת באופן מכובד” הוא דוד בן-גוריון (כבר אז, במאי 1962, כשבן-גוריון עדיין ראש ממשלה, הוגה זלמן ארן ביציאתו של בן-גוריון ממפא"י, לא רק מהממשלה). ובינתיים — חיים על פצצת-זמן.

 

צירוף “אחדות העבודה” לממשלה    🔗

כדי להגיע למצב זה היה צורך להבטיח שהממשלה תיכון בהרכב הקואליציוני הרצוי לצמרת מפא"י ולמנוע את ההרכב שדוד בן-גוריון העדיף אותו. דבר זה נעשה קודם לכן כתוצאה מהדחת לבון ומהמשבר הקואליציוני שנוצר על-ידי התפטרות בן-גוריון ב-31 בינואר 1961.

לאחר הדחת לבון הפך בן-גוריון לאיש מנודה בזירה הפוליטית. ימים אחדים לאחר ההדחה הוא הסכים להרכיב ממשלה חדשה, אך הוא לא הצליח בכך בשום אופן. קם לתחיה “מועדון הארבע”. ארבע מפלגות אלה ניצלו את חולשתו של בן-גוריון, וגם מפא"י הושפלה עתה על-ידיהן. הן לא הסכימו להצטרף לממשלה בראשות בן-גוריון, אלא רק בראשות לוי אשכול, ושבה יהיה בן-גוריון שר הבטחון.

היתה זאת גולדה מאיר שהכריעה את הכף ויצאה לכאורה להגנת בן-גוריון. היא הבינה וידעה, שטרם הגיעה השעה לביצוע החילופים הסופיים בצמרת. היא לא רצתה להיראות ולהירשם בהיסטוריה כמי שנתנה יד להדחת בן-גוריון בלחץ מפלגות אחרות. היא החליטה לדחות את התכתיב של “מועדון הארבע” ולנסות לפרק אותו — ללכת לבחירות שלאחריהן ייפתח דף חדש.

גולדה מאיר הבינה, כאמור, שעד שנלחמים על הירושה יש להבטיח שלא תתקפח הנחלה עצמה, כוחה של מפא“י ומעמדה בציבור ובכנסת. נוסף לכך: צריך לצרף לממשלה הבאה את אחדות העבודה כצעד ראשון לכינון מערך ולאיחוד מלא בעתיד בין מפא”י לאחדות העבודה.

מהלך דברים זה ישלים את מסכת היחסים שנרקמה בשנים הקודמות בין צמרת מפא“י לבין אחדות העבודה ויאפשר את שילוב אחדות העבודה בהנהגת מפא”י, במקום “צעיריו” של בן-גוריון, שיידחקו הצדה. זאת היתה תכניתם העיקרית של גולדה מאיר ושל זיאמה ארן לאחר הדחת לבון. מפא"י החליטה “לפרוש מן הפרשה” — ללכת לבחירות באוגוסט 1961 ולפתוח פרק חדש לאחר-מכן.

גם לאחר הבחירות לא עלה בידי בן-גוריון להרכיב ממשלה, ותפקיד זה של “מעשה מרכבה” הוטל על לוי אשכול. במאמץ דרמטי הופיעו גולדה מאיר וזיאמה ארן לפני מרכז אחדות העבודה ושכנעו את חבריו להינתק מ“מועדון הארבע” ולהצטרף לממשלה בלי מפ"ם. בן-גוריון העדיף לצרף את הליברלים לממשלה ולשתף אתם פעולה לשינוי שיטת הבחירות.

זה היה הדבר האחרון שצמרת מפא"י היתה מסכימה להשלים אתו, וזה היה הדבר האחרון שבן-גוריון היה יכול להשיג. כוחו תש והיה עליו להתייצב בראש ממשלה שהרכיב אשכול למענו. ממשלת אשכול החדשה היתה ממשלת מלכודת לבן-גוריון — מלכודת ללא מוצא עם פצצת-זמן בתוכה.

 

חקירת “הפרשה”    🔗

בן-גוריון ישב באותם חודשים על עוד פצצת-זמן אחת: חידוש התביעה לחקירה משפטית של “פרשת לבון”.

“עיוות הדין של חברי הממשלה הקודמת הדריך את מנוחתי, כי ראיתי בטוהר המוסרי של מוסדות המדינה שלנו תנאי לקיומנו”, סיפר בן-גוריון בספרו “דברים כהוויתם”. “ולמען הביא הדבר לבירור משפטי שיתקן את המעוות ראיתי צורך לבדוק בדיקה מעולה ומדוקדקת, עד כמה שאפשר, כל פרטי ‘העסק הביש’ משנת 1954 וכל החומר שהיה לעיני ‘ועדת השבעה’ והחומר שהם לא ראו. פניתי לעתונאי מכר, חגי אשד, שיעזור לי בעבודה זו, ועוד בהיותי ראש ממשלה ושר בטחון נתתי הוראה לכל המוסדות הממלכתיים שיש בידם חומר הנוגע בעקיפין או במישרין ל’פרשה' להעמידו לרשות חגי אשד”.

כתב מינוי והרשאה מטעם בן-גוריון ניתן לי ביום 30.7.62 ובו נאמר:

לחגי אשד

מראש הממשלה ושר הבטחון

בזאת אני מטיל עליך לבדוק כל החומר שיש לו שייכות ישירה ועקיפה לכשלון במצרים בשנת 1954 שנגרם או על-ידי שר הבטחון דאז, או על-ידי ראש אמ"ן דאז, או על-ידי אנשי צבא ושליחי ממשלה אחרים, וכן גם כל החומר של החקירות שנעשו על-ידי מוסדות ממשלתיים מוסמכים ובלתי-מוסמכים משנת 1954 עד הזמן האחרון, כולל הבירורים שנעשו בועדת החוץ והבטחון, בועדות ממשלתיות וצבאיות ומוסדות משפטיים המתייחסים באיזו מידה שהיא לכשלון במצרים בשנת 1954.

ועליך להמציא לידי תיאור הדברים, כפי שהוא משתקף מכל החומר והמסקנות הנובעות ממנו, ולשמור על כל הדברים בסוד גמור.

ד. בן-גוריון

תחילת עיסוקי בנושא היה רצוני לכתוב ספר על “הפרשה”, שיהיה מבוסס על תחקיר מקובל של מה שפורסם באמצעי התקשורת, בתוספת ראיונות ושיחות עם הנוגעים בדבר. כנקודת-מוצא שימש מחקר שעשתה משפטנית של משרד הבטחון, הרצלה רון, שחשף את הסתירות הרבות בהופעותיו של פנחס לבון בפורומים השונים וקבע, שדבריו של פנחס לבון רצופים שקרים והסתרת האמת. במחקר זה נמתחה ביקורת חריפה על “ועדת השבעה”, נוהליה ומימצאיה.

לאחר שעסקתי במשך חודשים אחדים בכתיבת הספר הגעתי למסקנה, שעדיין נשארו תעלומות רבות שטרם פוענחו ושבלי לפענח אותן ובלי לרדת לחקר האמת בפרשה אין טעם בכתיבת ספר. שמתי לי למטרה לשחזר את כל מהלך האירועים של “העסק הביש” ושל חקירותיו השונות עד אז ולא להסתפק בחשיפת סתירות ושקרים בעדויותיו של פנחס לבון ובניתוח השגיאות של “ועדת השבעה”.

עניינו אותי — והנחתי שגם את הציבור יעניינו מאוד — השאלות הבסיסיות — מה קרה במצרים? מי נתן את ההוראה? מדוע נכשלו החקירות בשני נושאים אלה? נראה היה לי, שיש סיכוי להגיע לחקר האמת בתעלומות אלה ולשחזר את לוח הזמנים המדויק של רוב האירועים ואת השתלשלותם — זה אחר זה וזה בצד זה — על קשריהם הסיבתיים והשלכותיהם ההדדיות. הערכתי, כי מטרה זו ניתן להשיגה בעבודה מאומצת שתימשך כמה חודשים נוספים, אם יועמד לרשותי כל החומר, בלי הגבלה.

לצורך זה קיבלתי על עצמי את הסייג של סודיות, על-פי מינוי מיוחד, ואף הסכמתי להעמיד את מחקרי לרשות ועדת חקירה משפטית שתתמנה בעתיד ואשר תחקור, כמקווה, את הנושא כולו וממילא גם אותי ואת מימצאי החדשים.

הובטח לי בתמורה, כי לאחר שתסתיים החקירה המשפטית וכאשר תגיע השעה להביא לידיעת הציבור את האמת ב“פרשה”, תינתן לי זכות ראשונים בפרסום החומר המבוסס על תוצאות מחקרי, ועל המימצאים הסופיים שייקבעו על-ידי ועדת החקירה.

דוד בן-גוריון היה מעוניין בהשלמת עבודתי בהקדם והתעניין כפעם בפעם בהתקדמותה. העבודה התנהלה בתנאים של סודיות מוחלטת שנשמרה בהצלחה עד לאחר סיומה. השלמתי את כתיבת המחקר ב-15 במאי 1963 לאחר עבודה שנמשכה בכל שלביה קרוב לשנתיים. כותרת המחקר היתה: “מי נתן את ההוראה”, והתשובה: פנחס לבון.

לפני שהוגשה העבודה לבן-גוריון היא נמסרה לעיון ולבחינה למשפטנים, לקצין משטרה בכיר ולאישי-ציבור. חוות-הדעת שלהם היתה חיובית. “משפטן נודע קורא את מחקרו של אשד לפני שהוא מוגש לבן-גוריון”, מספר נתן ינאי בספרו “קרע בצמרת”, “והוא מביע את דעתו בפני מזכירו המדיני יצחק נבון, כי זוהי ‘עבודה מצוינת’, אם כי הוא מייעץ כנגד טיפול מחודש בנושא”.

בן-גוריון עצמו מספר בספרו “דברים כהווייתם”: “כאשר קיבלתי חיבורו של מר חגי אשד ומסרתי אותו לקריאה לאחד משופטי בית-המשפט העליון אמר לי, לאחר שקרא החיבור בעיון רב, כי עתה הוא משוכנע, כי אמנם לבון נתן את ההוראה. אני אמרתי לו שאני לא משוכנע עדיין, אבל אין לי ספק, שמסקנות ועדת השרים אין בהן מתום”.

חוות-דעת זאת ואף החומר עצמו הובאו לידיעת בן-גוריון ימים ספורים לפני התפטרותו ב-16 ביוני 1963. ביומנו נרשם, כי הוא עיין לראשונה בעבודתי יום אחד לאחר התפטרותו. אני יצאתי ללונדון זמן קצר לאחר ההתפטרות (1 ביולי 1963), כדי לשמש כתב “דבר” שם, ועתיד הייתי להיקרא לחזור, בבוא העת.

באותם ימים אמרו לי שניים מעוזריו הקרובים של בן-גוריון, כי אחת הסיבות לדחיית התפטרותו עד לאותו מועד היתה הרצון לאפשר לי להשלים את עבודתי בלי כל הפרעה. כלה ונחרצה היתה עם בן-גוריון לחשוף את עיוות-הדין שנעשה על-ידי “ועדת השבעה”, והוא קיווה שעבודתי תסייע לו בכך. אולם, כמובן, לא זה היה הגורם העיקרי שקבע את עיתוי התפטרותו.

 

המוקש הגרמני של איסר    🔗

“פרשת איסר” שאירעה בסוף חודש מארס 1963 — התפטרותו וסילוקו מתפקידו כראש “המוסד”, עקב משבר המדענים הגרמנים במצרים — היא שהתחילה לגלגל את מהלך האירועים שקירב את הקץ והפך אותו לבלתי-נמנע. שוב מילא “מעריב” את תפקיד הכרוֹז המופיע מאחורי הקלעים במהלך ההצגה כדי לבשׂר כפעם בפעם את שיאיה הדרמטיים. היה זה, כזכור, “מעריב”, שבישר על פרוץ פרשת לבון בספטמבר 1960 כשפירסם את “מצע המלחמה” של לבון ופירט את דרישותיו, שעתידות היו להתמלא אחת לאחת.

את תפקיד הכרוז מילא הפעם עורך “מעריב” דאז, אריה דיסנצ’יק, במאמר שפירסם ב-17 במאי 1963. על-פי תוכנו אפשר לראות בו מעין אולטימטום של גולדה מאיר ופנחס ספיר לבן-גוריון האומר לו: “אנחנו — או אתה”. הדבר נאמר בסגנון “שבוע האדיבות הרוסי”. לא נאמר בו לבן-גוריון: “לך לעזאזל”. נאמר בו: “אנחנו — גולדה מאיר ופנחס ספיר — נלך לעזאזל”; ואחרינו יבואו אחרים.

בעקבות התפטרותו של איסר הראל כותב דיסנצ’יק על "גולה ציבורית של אנשים שהיו עוזריו המקורבים ביותר של בן-גוריון. שרת ולבון נתונים ב’גולה מאונס‘. זאב שרף וזלמן ארן נמצאים ב’גלות מרצון’. פנחס רוזן נמצא ב’גלות מיוחדת במינה' ויש אישים שהם ‘בדרך לגלות’, כגולדה מאיר ופנחס ספיר, ‘שעדיין לא הסיקו את המסקנות’ ". עד מהרה הוברר, שמי שהיה “בדרך לגלות” היה דווקא דוד בן-גוריון ולא גולדה מאיר ופנחס ספיר, שהאריכו ימים רבים בשלטון אחריו, וכל זה על רקע עלילת המדענים הגרמנים.

במבט לאחור ספק אם יש מישהו המצדיק את גירסת איסר הראל על המדענים הגרמנים במצרים, המייצרים, כביכול, נשק להשמדה המונית. הערכתו של איסר לא היתה נכונה. המידע שבידו לא היה בדוק. העיתוי וההיקף של פרסום הפרשה ו“פיצוצה” ברבים גרמו נזק רב למערכת יחסים מועילה ביותר עם גרמניה שנרקמה אז. ועל כל אלה — איסר הראל התמרד נגד סמכותו של ראש הממשלה, על-ידי הפרסום הרעשני וההיסטרי בנושא זה, בניגוד לרצונו של בן-גוריון. ראש “המוסד” איסר הראל עשה מה שעשה בעצה אחת עם שרת החוץ גולדה מאיר, שנתנה יד למעשה של התקוממות נגד ראש הממשלה ושר הבטחון. באוירה של אותם ימים לא היה גבול למה שהיה מותר לעשות נגד בן-גוריון, או כמעט לא היה גבול. מיד לאחר התפטרות איסר יכול היה עורך “מעריב” — “שותף הסוד” של גולדה מאיר ואיסר הראל וכל היתר — לסיים את מאמרו במלים שנשמעות כלעג מר: “עכשיו מצטרף אל הגולים גם הממונה על שירותי הבטחון, האיש שהתפטר אחרי שירות לויאלי ללא סייג וגבול, לא רק לענין שאותו שירת, אלא באותה מידה לדוד בן-גוריון האיש והמנהיג”.

באותו חודש מאי 1963 הגבירה גולדה מאיר את התנגדותה למדיניותו הגרמנית של בן-גוריון. היא אמרה לבן-גוריון, שהיא חולקת עליו בנושא זה ורוגזת על התפטרותו של איסר, והודיעה לו שבכוונתה להתפטר. לבן-גוריון היה ברור, שהוא לא יוכל להמשיך בכהונתו אפילו רגע אחד לאחר התפטרותה. פנחס ספיר ילך בעקבותיה מיד ואחריהם צפויה מפולת גמורה של הממשלה.

בנסיבות אלה, כל איום נוסף של גולדה מאיר בהתפטרות היתה לו משמעות אחת: אני או אתה. וביתר דיוק: מוטב שתתפטר ביוזמתך, מאשר שתיאלץ להתפטר כתוצאה מהתפטרותי.

באותם שבועות של אפריל—מאי התרחשו עוד אירועים שהצטרפו יחד, כאילו כדי לקרב את הקץ. בתגובה על הפיכת הבעת' בדמשק ובבגדד והקמת פדרציה משולשת, מצרית—סורית—עיראקית, נתקף דוד בן-גוריון חרדה גדולה לבטחון ישראל ולקיומה. הוא חזה שחורות. תוך זמן קצר הוברר שהוא טעה. האיחוד המשולש הזה לא קם. אבל בן-גוריון כבר הספיק להריץ עשרות אגרות אזעקה לראשי מדינות בעולם, בכללם הנשיא דה-גול והנשיא קנדי, ובהן הצעות מרחיקות לכת ביותר: ברית צבאית עם צרפת, ערובה אמריקנית לבטחון ישראל ואולי ערובה אמריקנית—סובייטית לפיקוח נשק כללי במזרח התיכון.

כל הפניות הללו נדחו. הפניה לנשיא קנדי היתה מזיקה. היא סייעה לו לחדש את הלחץ על ישראל בענין הכור בדימונה. ד"ר שלמה אהרונסון קובע בספרו “קונפליקט ומיקוח במזרח התיכון”, שיצא לאור ב-1979, כי בן-גוריון ראה עצמו נאלץ להיענות לדרישה האמריקנית ולאפשר ביקור אחד לשנה של מומחים אמריקנים בכור בדימונה.

בן-גוריון חש שההתנגדות בממשלה ובצמרת מפא“י למדיניותו בנושא הכור הגרעיני גוברת, וכי הוא איבד את הכוח הדרוש כדי להמשיך בה. מדיניותו הגרמנית הצמיחה אז פירות גדולים בחשאי, אך היא נתקלה בקשיים הולכים וגוברים עקב הלחצים הנגדיים בדעת-הקהל, במפלגות ואף בצמרת מפא”י.

מצד אחד, התנהלו אז בחשאי מגעים מתקדמים ביותר עם גרמניה על הסכם חדש לאספקת נשק בהיקף גדול ובתנאי מענק ואף על כינון יחסים דיפלומטיים בקרוב, כפי שהבטיח אז הקאנצלר אדנאור לבן-גוריון. מצד שני, ביקורו של שר ההגנה המערב גרמני, פרנץ יוזף שטראוס, בישראל, בחודש מאי, עורר ביקורת חריפה מצד האופוזיציה מימין ומשמאל, ולא זכה להגנה של חברי מפא"י בממשלה ובכנסת.

 

אשכול נותן את האות    🔗

היתה אז עוד תקרית שבן-גוריון נשאר בה מבודד למעשה. היה זה כשהשמיע בן-גוריון דברי פולמוס מדהימים וצורמים בחריפותם נגד “חירות” בנושא הגרמני, כאילו חבריה פיארו ושיבחו את היטלר (תוך הסתמכות על ציטוט ממאמר ישן מאוד של אבא אחימאיר, שהוּצא מהקשרו).

איש מחברי מפלגתו של בן-גוריון לא יצא להגנתו. ודאי שלא היה אפשר להגן על דבריו, אבל אפשר היה להגן על מדיניותו ולהתפלמס בחריפות עם מבקריה. מפלגתו של בן-גוריון לא יצאה להגנת דבריו ואף לא להגנת מדיניותו, משום שגם היא הסתייגה ממנה. בן-גוריון חש, כי הוא הגיע לסוף הדרך — גוברת ההתנגדות למדיניותו בשני הנושאים החיוניים (הכור בדימונה והידוק הקשרים הבטחוניים עם גרמניה) ותש כוחו הפוליטי לגבור על התנגדות זאת.

בשיאו של מהלך אירועים זה, בחודשי אפריל—מאי 1963, ניתנה סוף-סוף הסכמת אשכול לבוא במקום דוד בן-גוריון.

“האור הירוק” ניתן בראיון שהעניק שר האוצר לוי אשכול לישעיהו בן-פורת ב“ידיעות אחרונות”. הראיון פורסם בגליון יום ששי, 7 ביוני 1963, כשבוע לפני התפטרות בן-גוריון. כותרת הראיון: “האיש שנועד להיות ראש ממשלה”; כותרת המשנה: “אחרי בן-גוריון תשלוט הנהגה קולקטיבית. התכנית: איחוד משולש של מפא”י—אחדות העבודה—מפ“ם. הליברלים יצורפו לקואליציה”.

בראיון יש גם ביקורת מאופקת על בן-גוריון ש“לא ידע לקרב אנשים, בעוד שאשכול הוא מן הגזע ממנו גדל ברל כצנלסון עצמו — יודע לגלות, לקרב, לטפח אנשים”, ומובאת דוגמה של משה סנה וד"ר נחום גולדמן, שאשכול רצה לקרבם.

בראיון פורסמו עיקרי תכניתו של אשכול כראש ממשלה. ואכן, הוא עתיד לפעול לפיהם בחודשים הקרובים הלכה למעשה. נאמר בו, כי יש לכונן “תחילה איחוד מפא”י—אחדות העבודה, ייצוב ההסתדרות, ייצוב הממשלה, ובשלב שני צירוף מפ“ם לאיחוד וצירוף הליברלים לקואליציה. לו היה אשכול מקים ממשלה חדשה היום, אין ספק כי לא היה נמנע מלקרוא למפ”ם ולליברלים גם יחד… המושג הגמוניה פועלית חובק אצלו תוכן מלא… ההליכה בשביל הזהב שהיא בעיני רבים הליכה שבפשרה, היתה ותהיה דרכו של שר האוצר, גם בשעה שיעמוד בראש המדינה".

העתונאי ישעיהו בן-פורת זכר היטב, זמן רב לאחר-מכן, את נסיבות הראיון הזה ואת הדברים שנאמרו בו גם לא לפרסום. משמעותם היתה אחת; אשכול דיבר כבעל-הבית. הגיע הרגע לעלייתו לראשות הממשלה. היה זה כשבוע אחד בלבד לפני הסוף.

לאות הזה ציפתה גולדה מאיר מאז ההתפטרות הראשונה של בן-גוריון בינואר1961. עתה היא היתה יכולה להפעיל את מכבש הלחץ על בן-גוריון עד תום. אשכול המתין עד אז באורך-רוח ובלם את לחצה של גולדה עד לרגע המתאים, שבו יוכלו החילופין להתבצע בלי שום לחץ מצדו, בלי שיוכל מישהו לומר, שאשכול “גילגל את הענינים” לבוא במקום בן-גוריון. רק כשכשל כוחו של בן-גוריון ופג רצונו לכהן כראש ממשלה, ניתנה הסכמתו של אשכול לבוא במקום בן-גוריון.

הלחץ האחרון של גולדה מאיר על דוד בן-גוריון הופעל ביום שבת 15 ביוני 1963. פעמיים באותו יום באה גולדה לביתו של בן-גוריון. היא דרשה שיורה לצנזורה לפסול ידיעה על חיילים ישראלים המתאמנים בבסיס צבאי גרמני. בן-גוריון סירב להתערב בשיקולי הצנזורה. גולדה עזבה את ביתו וביקשה מאשכול להשפיע על בן-גוריון. אשכול סירב. גולדה לא הירפתה מהנושא. יחד עם טדי קולק היא חוזרת לביתו של בן-גוריון ובשעה מאוחרת במוצאי-שבת מתנהלת ביניהם שיחה קשה ומרירה. גולדה מאיר מותחת ביקורת חריפה על מדיניותו הגרמנית של בן-גוריון ועל פעולתו של שמעון פרס בתחום זה, וקובעת בצורה פשוטה ונחרצת, כי יש גבול וכך אי-אפשר להמשיך. פשוטו כמשמעו.

למחרת בבוקר הגיש דוד בן-גוריון את התפטרותו. והפעם — סופית.

 

בן-גוריון מובס    🔗

היה זה סוף המירוץ להדחת בן-גוריון. ראש הממשלה המובס הסביר את סיבת התפטרותו ביומנו, באותו יום, 16 ביוני 1963. זוהי עדות החושפת את מצבו ואת מניעיו של בן-גוריון כפי שהוא חש אותם בשעת מעשה (בסוגרים מרובעים מובאות תוספות שלי). בן-גוריון כותב:

"בעצם קיבלתי החלטה זו לפני כשנתיים וחצי משהעיט הצבוע [כינוי שכינה בן-גוריון את פנחס לבון] הצליח לגייס כל המפלגות נגדנו, אך חששתי אז מהריסת המפלגה אם אתפטר [סופית] בזמן ההוא, והתפטרתי אז [רק] למען הבא לידי התפטרות הממשלה על הפרת יסודות הצדק ב’ועדת השבעה', שליכדה סביבה כל המפלגות האחרות גם בקואליציה וגם באופוזיציה.

“חוסר ראיית הנולד גם של אשכול וגם של גולדה הביאו לערעור אושיות התנועה ולהקמת קואליציה של סחיטה — כי כל אחד משני המיעוטים [אחדות העבודה ומפד”ל] יכול לערער הממשלה, בניגוד לדעתי להכניס לממשלה ‘מועדון הארבע’ [אחדות העבודה, מפד“ל, מפ”ם ליברלים], שמספרם יחד היה כמספר נבחרי המפלגה, אבל צירוף זה היה מונע סחיטות, כי הקואליציה היתה מונה 92 חברים, ושום מפלגה מ’המועדון' לא היתה יכולה לערער הממשלה, והיינו מובטחים שבשאלות משקיות וחברתיות לא תתקבל שום החלטה בניגוד לצורכי הפועלים, ובמדיניות החוץ והבטחון לא תתקבל שום החלטה ‘שמאלנית’.

“הליברלים החלו להידרדר בגלל הישארותם באופוזיציה, ואם כי הרוב היה נגד איחוד עם ‘חירות’, התקרבו יותר ויותר ל’חירות' וגם מפ”ם סייעה ל’חירות‘, ו’המנהיג’ [כינוי למנחם בגין] הרגיש שכוחו הולך וגדל וחוצפתו גדלה, ובאלימות החל להשתלט על הכנסת, כפי שהוכח בויכוח על מדיניות חוץ והשערוריה שעוררו (בלי רגימת אבנים על-ידי אספסוף הפעם) ריכזה סביבה את מפ"ם והליברלים, וגם בשאלת המדענים הגרמנים (כשעדיין ישבתי בטבריה) נתקבלה לא החלטה פשוטה שמקבלים לשימת-לב הודעת שרת החוץ אלא החלטה ש’חירות' נתנה לה הסכמתה. ורק עיוור (וכאלה רבים בתוכנו, בתוך אחדות העבודה ועוד יותר במפ"ם) אינו רואה ראשית השתלטות ה’מנהיג', ובאופן טבעי גדלה חוצפתו והדפיס מחדש נאום שלו מלפני ארבע שנים שהוכתר באותיות קידוש לבנה: ‘את הנורא במעשים עשית — דמי נקיים שפכת’…

“חוששני, שגם הליברלים יתנו יד עכשיו ל’חירות' להתעלם מהסכנה המצרית, וינסו להעמיד את גרמניה כשונא העיקרי של ישראל. אין זה מן הנמנע, שגם אחדות העבודה תתן יד — ובודאי מפ”ם ומק“י — להסתה מסוכנת זו, ואיני בטוח אפילו שגם גולדה לא תיגרר אחרי תמרון זה. יתכן שבמרכז יתייצב ה’ממונה' [איסר הראל] וימלא עכשיו תפקידו של העיט הצבוע [פנחס לבון] מלפני שנתיים. ואין דבר שיקרב השלטון הפשיסטי בישראל כטירוף דעת זה”.

דברים קשים אלה בתוכנם ובסגנונם ביומנו של בן-גוריון מלמדים על מצב רוחו האמיתי ביום התפטרותו. הוא התפטר בתחושת מרירות וחוסר אונים של מי שסולק מן הדרך וחש בעליל שמדיניותו, בעניני פנים וחוץ, סוכלה על-ידי יורשיו ואין בכוחו למנוע זאת. תחושה זאת לא היתה בגדר התפרצות רגעית. היא באה לידי ביטוי בהתמרצות של כינויי-גנאי חריפים, שדוגמתם הוא נהג להשמיע פעם אחר פעם בשבועות שקדמו להתפטרותו, והם שעוררו את הסערה נגדו בישיבת הכנסת.

ובכל זאת, אם מסירים את הקליפה הדוקרנית והכואבת של דבריו, מתגלה שבן-גוריון הרחיק ראות יותר משני יורשיו, אשכול וגולדה, והיטיב להבין מהם את התהליך שהם מחוללים. ראשיתו של התהליך בחזית המשותפת של צמרת מפא“י לשעבר עם “חירות” נגד בן-גוריון ב”פרשת לבון" ובמדיניותו הגרמנית, והמשכו בהרחקת הליברלים מקואליציה עם מפא"י ודחיקתם לעבר “חירות”.

לפני שיוכל לעלות בגין לשלטון יהיו צריכות ליפול הרבה מחיצות שבן-גוריון הקים במתכוון כדי למנוע זאת. לוי אשכול וצמרת מפא"י הפילו את המחיצות הללו אחת לאחת ולא ראו את סוף הדרך שעלו עליה.

בקטע זה מיומן בן-גוריון נחשפה שוב העכבה הנפשית של בן-גוריון כלפי גולדה מאיר. אפילו בשיא מרירותו כלפיה הוא רוצה לחשוב שהיא “נגררת” ואינו רוצה להודות לעצמו שהיא “מנהיגה” ומכוונת דברים נגדו (ואולי צדק בן-גוריון בכך שגולדה מאיר תמיד הושפעה מיועצים ומדריכים גם כשההחלטה היתה בידיה? ואולי ההשפעה הגדולה של ישראל גלילי עליה בשנותיה האחרונות לא היתה יוצאת דופן, אלא אופיינית לה לכל אורך דרכה?).

לגבי איסר הראל לא היו אז לבן-גוריון עכבות דומות, הוא משווה אותו לפנחס לבון. זו ההשוואה המרשיעה ביותר שיכול היה בן-גוריון להעלות בדעתו ביומו האחרון כראש ממשלה.

 

15: “סוף פסוק”    🔗

ראש הממשלה ושר הבטחון החדש לוי אשכול לא ביזבז זמן רב. תוך חודשים אתדים מכניסתו לתפקידו הוא התחיל להגשים את החלק העיקרי בתכנית שהתווה בראיון לישעיהו בן-פורת ב“ידיעות אחרונות”. היעד העיקרי: לכונן עם אחדות העבודה מערך פוליטי, ולשאוף לאיחוד מלא אתה. בכך היה אשכול שותף לשאיפתה של “הטרויקה”, שזלמן ארן הגדיר אותה ב“פתק ההיסטורי” שלו לפנחס ספיר. לאחר שה“מישהו יצא בכבוד” הגיעה השעה ש“אלה ייכנסו”.

אנשי אחדות העבודה היו מוכנים “להיכנס” — לכונן מערך עם מפא"י (הם כינו זאת “מערך חדש”), אבל לא איחוד מלא, כדי שיוכלו לשמור על עצמאותם. היו להם שתי דרישות עיקריות: לבטל את הדחת לבון ולהקפיא את שינוי שיטת הבחירות (לא לנקוט צעדים למימוש השינוי).

ביטול ההדחה היה דרוש לאנשי אחדות העבודה כדי לרכך את מועקת הנטישה מחזית “מועדון הארבע” (במיוחד מפ"ם), ואף מהחזית המשותפת עם פנחס לבון ותומכיו בקבוצת “מן היסוד”. בעוד שאנשי קבוצת “מן היסוד” נעו במגמה של פרישה ממפא"י, נעה אחדות העבודה בכיוון ההפוך — יצירת מערך אתה.

אחדות העבודה, כמו מפלגות קטנות אחרות, לחמה עד חורמה נגד שינוי הבחירות הקיימת והנהגת שיטת בחירות אזוריות-רוביות במקומה. את השינוי הזה דרש בן-גוריון כל השנים, ומפא"י תמכה בדרישתו מן השפה ולחוץ. בן-גוריון ראה בשינוי שיטת הבחירות אחד העיקרים החשובים ביותר בתכנית הרפורמה שלו. השינוי עמד על סף הגשמה לפני פרוץ “פרשת לבון” וסוכל על-ידי פריצתה. עתה דרשה אחדות העבודה לסתום את הגולל על סעיף עיקרי זה בתורתו המדינית של בן-גוריון.

אלה היו שתי דרישותיה של אחדות העבודה, ומשמעותן הבלתי-נמנעת היתה פגיעה חמורה ובלתי-נסבלת בבן-גוריון. מילוי שתיהן, או אחת מהן, היה חייב להוביל, באורח בלתי-נמנע כמעט, לסילוקו של בן-גוריון במוקדם או במאוחר, מהנהגת מפא"י ומהשפעה על דרכה.

 

“דה-בנגוריוניזציה” שיטתית    🔗

בתחילת שנת 1964 איימו אנשי “מן היסוד” ותומכי לבון בפרישה ממפא“י וגברו הפניות אל אשכול לבטל את הדחת לבון. אשכול נטה להיענות להם. היה זה אשכול חדש, אשכול אחר. לא אשכול שידע להמתין כשנתיים וחצי לשעת הכושר, עד להתפטרותו הסופית של בן-גוריון מראשות הממשלה. אשכול שש עתה להכרעה מהירה ולא חשש ש”יאמרו עליו" שהוא דוחק את בן-גוריון הצדה, ואולי גם החוצה.

אשכול לא חיפש עכשיו פשרות ממושכות ואיטיות. ההכרעה נפלה בסדרת שיחות בחודש אפריל. ההדחה של לבון שנעשתה לפי החלטה במרכז מפא“י, בוטלה עתה כאילו באורח אישי על-ידי אשכול במכתב ששלח ב-2 במאי לראשי “מן היסוד”. מרכז מפא”י לא נדרש כלל לבטל את החלטתו הקודמת, ואל המכתב צורפו חתימותיהם של אישים אחרים בצמרת מפא"י.

זמן-מה לאחר-מכן שומע בן-גוריון על ההסכם בין אשכול לגלילי על הקפאת שינוי שיטת הבחירות ל-8 שנים. בן-גוריון שלל את ההצעה לכונן מערך בלבד עם אחדות העבודה שיעניק לאחדות העבודה את כל היתרונות בלי החסרונות — מקומות בטוחים בכנסת, בלי צורך לקבל את מרות הרוב. קדמה לכך החלטת אשכול להעלות את עצמות ז’בוטינסקי, מעשה סמלי כשלעצמו ומרחיק-לכת בתוצאותיו: בקברו של ז’בוטינסקי בירושלים נטמנה גם הסיסמה “פרט לחירות ומק”י". בהחלטה כשלעצמה, לא היה פגם, אבל אשכול יכול היה להמתין קצת אילו רצה לא להחריף את המשבר ביחסיו עם בן-גוריון.

היה זה זמן קצר בלבד, פחות משנה, אחרי הריב המר שהיה לבן-גוריון עם בגין בכנסת בפרשת המדענים הגרמנים. היתה זאת סטירת-לחי מכאיבה לבן-גוריון. קדמה לכך התנגדות אשכול לפגישה בין דוד בן-גוריון לבין הקאנצלר אדנאור, כדי לדון בכינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. אשכול הביע הסתייגות מהחיזור הישראלי אחרי גרמניה. תוך כמה חודשים מאז נהיה ראש ממשלה נקט אשכול קו של “דה-בנגוריוניזציה” שיטתית ומואצת כמעט בכל הנושאים האפשריים.

קו זה בהתנהגותו בלט אצל אשכול לפני שחזר בן-גוריון והעלה את “הפרשה”, בעוד בן-גוריון מצידו מפגין רצון טוב כלפי אשכול, כיורש ראוי לו שבו בחר מאז ומתמיד. ה“דה-בנגוריוניזציה” לא היתה תגובה מצד אשכול, אלא מדיניות יזומה. משום מה נתפס אשכול מאז עלותו לשלטון ועד יום מותו ל“תסביך בן-גוריון”. נלווה לו לעתים צליל פאתטי, כמו בעת שהתפאר אשכול בגוף ראשון בשידור רדיו שהוא שלח את חיל האוויר לשמי רמת הגולן, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים. בימי בן-גוריון היה מבצע אווירי כזה בגדר איסור חמור, בגלל ההערכה הנכונה שהוא יוביל בהכרח למלחמה. מיומו הראשון כראש ממשלה הודרך אשכול על-ידי הרצון להוכיח לעצמו ולזולתו שהוא יכול לעשות כל דבר אחרת משעשה בן-גוריון וטוב יותר ממנו.

כשפרצה סערת “הפרשה” בספטמבר-אוקטובר 1960 היה שר האוצר לוי אשכול בארצות-הברית במסע מחוף לחוף לעידוד השקעות בישראל. היה זה מסע פתיחה של “זרוע ההשקעות”, כפי שהיא נקראה אז, “הזרוע השלישית” של סיוע כלכלי לישראל, נוסף על שתי הזרועות הקיימות: “זרוע המגבית” ו“זרוע הבונדס”.

אשכול הופיע לפני משקיעים פוטנציאליים וקרא להם לפתח את המשק הישראלי על-ידי השקעות רווחיות. הוא הסביר להם, שבישראל אפשר לעשות הכל — צי מסחרי כמו ביוון, שעונים כמו בשוויץ, והנימוק העיקרי שהשתמש בו אשכול כדי לשכנע את מאזיניו היה: למה לא?

נלוויתי לכמה מהופעותיו לצורך כתיבת סדרת רשימות ב“דבר”. לא התרשמתי שהנימוק הזה שיכנע את מאזיניו להשקיע בישראל אפילו סנט אחד. הם היו מגחכים בתמיהה לשמע הנימוק הכלכלי הזה. אני התרשמתי אז, שזוהי, אולי, תמצית פילוסופיית החיים של לוי אשכול: למה לא? בשאלה הזאת, כך נראה היה לי, טמון המפתח העיקרי לאישיותו ולמדיניותו: תמימות? פשטנות? רוחב-לב? פתיחות לרעיונות חדשים? נכונות לנסות כל אדם וכל תכנית? למה לא?

אין זו סיסמה של חדשנות יוצרת בעלת כיוון מוגדר ומסוים. זוהי סיסמה של יוזמה ותנופה כלכלית בפיתוח המשק, זוהי סיסמה ליברלית לגבי אופי המשטר. אבל היה בה יותר מכך. בהקשר ההיסטורי שבו עלה אשכול לשלטון בישראל נכון יותר יהיה להגדיר אותה כסיסמה מתירנית.

אשכול היה המתירן הגדול של מפא“י (לאו-דווקא בגלל פליטת-הפה שלו “לא תחסום שור בדישו”). אשכול נתן דרור לתשוקה המתירנית העזה שסחפה את העם בישראל. לסלק את המחיצות, לבטל את האיסורים, לשים קץ להטפות המוסר ולכל התובענוּת החמורה והציוויים המכבידים של “עשה” ו”לא-תעשה" של דוד בן-גוריון, שאיש כבר לא שעה אליהם.

המוני הנוער לא הלכו אחרי בן-גוריון לנגב, אף-על-פי שהוא עצמו שימש דוגמה ומופת והתיישב בשדה-בוקר. התנועה הקיבוצית לא שינתה את מסגרותיה ולא פתחה את עצמה לעולים החדשים, על אף הטפת המוסר של בן-גוריון שאמר לה שהוא “בוש ונכלם” בגלל זה. יהודי ארצות-הברית לא נהרו בהמוניהם לעלות לישראל, אף-על-פי שבן-גוריון ציטט להם את האימרה התלמודית: “כל הדר בחוץ-לארץ כמי שאין לו אלוה”. מנהיגי ההסתדרות הציונית לא ארזו את מזוודותיהם ולא עלו לציון אף-על-פי שבן-גוריון אמר, שמי שאינו עולה לארץ אינו ציוני ולמרות התרסתו של בן-גוריון שמכיוון שהציונים אינם עולים הרי “אני אינני ציוני”.

נקעה נפש העם מהטפות מוסר ומתביעות מחמירות וקפדניות. העם היה עייף. העייפות מבן-גוריון היתה מקור כוחו של אשכול; והעייפות מ“הפרשה” על אחת כמה וכמה.

 

בן-גוריון מהסס ומחליט    🔗

גם דוד בן-גוריון עצמו נראה נינוח יותר לאחר התפטרותו ואולי חיפש גם הוא קצת מרגוע במצבו החדש. התפטרותו רופפה את המתח שהוא היה נתון בו, הוא החל לחוש יותר ויותר בהערכה ובאהבה שהעם רוחש לו מתחת לקליפת העייפות והביקורת. בעת ובעונה אחת הציקה לבן-גוריון התחושה של המעשה הבלתי-גמור, העוול שנעשה על-ידי “ועדת השבעה”, שלא בא על תיקונו. האמת צריכה לצאת לאור. אבל איך? בן-גוריון לא ידע איך. הוא היסס. מספר על כך נתן ינאי בספרו “קרע בצמרת”:

"כאשר פורש בן-גוריון לשדה בוקר הוא נושא עמו את עבודתו של חגי אשד ‘מי נתן את ההוראה’, אשר מגיע במחקרו למסקנה, כי לבון נתן את ההוראה, אולם מצביע על שורה של ‘חקירות הטעונות השלמה’ בפרשה זו. מחקרו של חגי אשד אינו מניע את בן-גוריון לפעולה. הוא אינו מרוצה מן הדגש שאשד שם על חקר האחריות ל’עסק הביש' ב1954, בעוד שמעייניו נתונים אותה שעה לחקר פרשת ‘ועדת השבעה’.

“הוא בודק עתה פרוטוקולים של ישיבות ממשלה, ישיבות של מוסדות מפא”י וכמובן של ‘ועדת השבעה’ עצמה, ומשחזר לעצמו תמונה אחרת מזו שהצטיירה בפניו ב-1961. ‘ועדת השבעה’ נראית עתה בעיניו פחות כ’שגגה' — כפי שנהג להגדירה — ויותר כ’תחבולה' שנועדה לשרת אינטרס מפלגתי וקואליציוני צר.

“במשך חודשים אחדים מתלבט בן-גוריון אם וכיצד לנקוט ביוזמה מחודשת כנגד ‘הועדה’ או להחריש. הוא מראה את העבודה של חגי אשד לאחד מראשי מפא”י, אולם הלה מסרב להשתכנע.

“עבודתו של חגי אשד כללה גם פרק על היחסים בצמרת מפא”י ב-1960. בפרק זה הוא מנתח בהרחבה את הרקע למתיחות שהתפתחה בין גולדה לבין בן-גוריון ופרס. אשד מעלה את האשמה, כי היתה קנוניה נגד בן-גוריון בשנה זו. הפרק על הקנוניה מעלה במיוחד את חמתם של ראשי מפא"י. בן-גוריון שומט פרק זה מעבודתו של אשד שעה שהוא מצרפו לחומר שהוא מגיש (באוקטובר 1964) לשר המשפטים.

“בראשית 1964 חשב בן-גוריון גם על העברת החומר לעיונו של אשכול, אולם האחרון לא גילה כל ענין בכך. אשכול לא רצה להיות נתון במצב, שבו יצטרך לנקוט שוב עמדה ביחס לביקורתו של בן-גוריון והאמין, כי המשך התעניינותו ב’פרשה' הוא יותר בבחינת זנבה של סערה, מאשר ראשה של סופה”.

נתן ינאי חושף בתיאור זה את הבעיה שבפניה ניצב בן-גוריון ואת המלכודת שלתוכה נקלע. ינאי מספר גם על המוצא שהיה טמון בגישתי השונה שאותה הצעתי מלכתחילה ואשר נתקבלה על-ידי בן-גוריון רק בסוף מאבקו ושימשה יסוד להצלחה היחידה שהיתה לו: חוות-הדעת החיובית של שר המשפטים והיועץ המשפטי (כפי שיתואר להלן).

מה היתה הדילמה של בן-גוריון? התקפה ישירה על “ועדת השבעה” ועל “פרשת 1960” היתה מועדת לכשלון ודאי מההתחלה. היא היתה חייבת לעורר כמה שאלות נוקבות, שאכן הוצגו לבן-גוריון: אתה רוצה להושיב את “ועדת השבעה” על ספסל הנאשמים? לחקור את השרים? לחקור את אשכול? להרשיע אותו? להפיל אותו? מי יהיה ראש ממשלה? אתה? בן-גוריון סירב. ואילו היה מסכים, היו אומרים שזו מטרתו האמיתית — להתנקם ביורשו ולהדיח אותו כמו שבן-גוריון עשה, כביכול, למשה שרת. בלאו הכי טענו רבים, שזאת מטרתו האמיתית של בן-גוריון — להדיח את אשכול.

מצד שני, אם ירצה בן-גוריון לחקור את “העסק הביש” ואת השאלה “מי נתן את ההוראה”, יאמרו לבן-גוריון שהשאלה העקרונית של שלטון החוק ושל תיקון עיוותי “ועדת השבעה” חדלה לעניין אותו וחפצו האמיתי הוא להשחיר את פני לבון ולהכתימו מחדש לאחר שטוהר.

כך ניצב בן-גוריון מול הדילמה: האם לדרוש לחקור את “פרשת 1954” (“העסק הביש”), או את “פרשת 1960” (עיוות-הדין של “ועדת השבעה”). בן-גוריון העדיף לחקור את פרשת 1960. הוא קיווה, שהממשלה תודה שהיא טעתה. בכך, לדבריו, היתה מסתיימת הפרשה. את דעתו בענין זה הביע בן-גוריון בשאלה רטורית: “לתלות אנשים רק מפני שהם טעו?” הוא גרס, שאם אשכול עצמו ימנה ועדת חקירה חדשה שתקבע ש“ועדת השבעה” טעתה לא ייגרע כבודו ויהיה בכך “סוף פסוק”.

באותו שלב — עד אפריל 1964 — עדיין ניסה בן-גוריון לשכנע את אשכול שהוא ימנה ועדה שתחקור את פרשת 1960. אשכול סירב. בן-גוריון המשיך להסס. החלטת אשכול לבטל את הדחת לבון על-ידי “מכתב חולדה” ב-2 במאי, לאחר ההתיעצויות בחודש אפריל, היא שהיטתה את הכף בהיסוסיו של בן-גוריון. הוא ראה בכך הכרעה סופית של אשכול נגד כל נסיון לטהר את שמו של בן-גוריון, שהוכתם בשל פרשת לבון, ואז מחליט בן-גוריון לחדש את טיפולו בפרשה תוך שימת דגש על פרשת “ועדת השבעה” דווקא.

 

בן-גוריון מגיש תביעתו    🔗

לעזרתו של דוד בן-גוריון מתנדבים שני עורכי-דין נודעים, עמם היה קשור כשר בטחון לשעבר בתקופת שירותם בצה“ל. עו”ד אהרון חוטר-ישי שימש כפרקליט צבאי ראשי בשנתיים הראשונות לקום המדינה, עו"ד יצחק טוניק שימש אותה עת כתובע צבאי ראשי.

חוטר-ישי וטוניק מקבלים על עצמם להכין חוות-דעת משפטית על הליכי עבודתה ומסקנותיה של “ועדת השבעה”. הם מתחילים עבודתם במהלך חודש מאי ומסיימים אותה לאחר כחמישה חודשים. הם חותמים על חוות-הדעת שהם מגישים לבן-גוריון בשדה-בוקר ב-20 באוקטובר. הם מרבים לצטט מהפרוטוקולים של “ועדת השבעה” על-מנת להוכיח את ביקורתם הטוטאלית והפסקנית כנגדה. חוטר-ישי וטוניק מנסחים את הטיעון המשפטי לקביעתו של בן-גוריון על “ועדת השבעה”, כי “אין בה מתום”. רק במהלך עבודתם של שני עורכי-הדין חוכך בן-גוריון בדעתו, שאולי בכל זאת יש טעם לדרוש גם חקירת 1960 וגם חקירת 1954.

אני מצדי האמנתי, ש“פרשת 1954” ו“פרשת 1960” הן שתי הפנים של אותו מטבע ושאפשר לפתור את הבעיה רק על-ידי טיפול ב“פרשת 1954”, שממנה נבעה התעלומה, והיא שעוררה את המחלוקת בעם בשנת 1960. אולם דעתי לא נתקבלה עד אז. עתה חל שינוי.

בתחילת ספטמבר הוזמנתי על-ידי בן-גוריון לבוא לארץ כדי להתקין את המחקר הקודם שלי, עם הדגש שהיה בו לגבי פיענוח תעלומת “העסק הביש” ושרשרת הטעויות בחקירת התעלומה. בן-גוריון החליט אז להגיש אותו לשר המשפטים דב יוסף וליועץ המשפטי לממשלה משה בן-זאב, יחד עם חוות-הדעת של חוטר-ישי וטוניק. את הפרקים הפוליטיים שהיו בחיבורי ובהם תיאור ההתנגדות של צמרת מפא"י לבן-גוריון השמטתי (הם כלולים מחדש בהרחבה בספר זה), גם משום שבן-גוריון עצמו לא היה שלם אתם וגם משום שהם לא היו נושא לחקירה במישור הממלכתי.

לעומת זאת הוספתי טיעונים בנושא “העסק הביש” וחקירותיו וחידדתי את ההוכחות בענין מתן ההוראה. התוספת העיקרית שהוספתי אז היתה הצעה להשלים את החקירות הטעונות השלמה, שכבר התנהלו על-ידי מוסדות ממלכתיים שונים. השלמת החקירות הללו היתה יכולה להביא, לפי דעתי, לחקר האמת ב“פרשה” ולספק נקודת-אחיזה למינוי ועדת חקירה משפטית, כמעט באורח בלתי-נמנע ובמינימום של אובדן יוקרה לממשלה.

החשובה שבהן היתה חקירת המשטרה בנושא הזיופים שהגיעה למימצאים חדשים. מסקנותיה היו יכולות להחזיר את הגלגל אחורנית — באמצעות היועץ המשפטי לממשלה — גם לגבי מסקנות ועדת כהן (ועדת חקירה צבאית) וגם לגבי “ועדת השבעה”.

המימצאים החדשים שהיו כלולים בספרי, אם היו נקבעים באורח מוסמך — לאחר השלמת החקירות — היו יכולים לאפשר לממשלה, לבטל את מסקנותיה המטריאליות של “ועדת השבעה”, בלי להתייחס לנוהל עבודתה ובלי לפגוע ביוקרת חבריה, ובעיקר — בלי לפגוע ביוקרתו ובמעמדו של ראש הממשלה לוי אשכול, אילו הוא היה נותן את הסכמתו למהלך זה.

ב-22 באוקטובר עולה דוד בן-גוריון לירושלים ומגיש לשר המשפטים דב יוסף תיק המורכב משלושה חלקים:

א. “חיבורו של חגי אשד” שבן-גוריון מגדיר אותו “ריכוז עובדתי של כל החומר הנוגע לפרשה הכפולה: פרשת לבון משנת 1954 ופרשת 1960 הקשורה בפרשת לבון”. בן-גוריון מציין, כי “עבודתו של אשד נעשתה לפי בקשתי, בתוקף סמכותי כראש ממשלה ושר בטחון במשך תקופת כהונתי האחרונה”.

ב. “חוות-דעתם של חוטר-ישי וטוניק”, שבן-גוריון מציג כ“ניתוח משפטי של כל החומר הנוגע לפרשה כפולה זו”.

ג. מכתב של בן-גוריון שבו הוא כולל את סיפור מגעיו עם הפרשה “כאזרח פשוט בשנת 1954” ולאחר-מכן כשר הבטחון וראש הממשלה; ואת תגובתו “למעשה חברי הממשלה שטיפלו בפרשה זו ב’ועדת השבעה' שנסתיימה בהתפטרותי מהממשלה ביום 31.1.61”.

את החומר הזה הגיש בן-גוריון בתביעה למינוי ועדת חקירה לפרשת 1960. בן-גוריון ניסח את תביעתו ל“מינוי ועדת חקירה מורכבת משופטי בית-המשפט העליון לבדוק את סירוב הממשלה למנות ועדת חקירה משפטית, כאשר דרש הקצין הבכיר הנאשם, ומינוי ועדת שרים של שבעה במקום זאת, ואם נוהלה של ועדה זו ומסקנותיה תואמים האמת, הצדק וחוקי המדינה”.

 

המלצות חיוביות של שר המשפטים    🔗

שר המשפטים ד“ר דב יוסף קיבל את דרישת בן-גוריון למנות ועדת חקירה, אבל לא ל”פרשת 1960" אלא ל“פרשת 1954”. בהמלצות שהגיש לממשלה הוא קבע:

"יש מקום למנות ועדת חקירה לפי פקודת ועדות חקירה 1921 כדי לקיים חקירה שלמה, מקיפה וממצה בכל הענין של ‘העסק הביש’ ולקבוע מי היה האחראי לו, ואם שר הבטחון דאז או מישהו אחר נתן או לא נתן הוראה לביצועו ואם ‘הקצין הבכיר’ פעל או לא פעל על דעת עצמו, שלא בידיעת השר.

“אין זה מקובל בתנאי מימשל רגילים שממשלה תחקור, בדרך של חקירה משפטית, מעשיה של ממשלה קודמת, ולכן אין הממשלה צריכה להביא לחקירה משפטית של השאלה, אם הממשלה שכיהנה ב-1960 צדקה כאשר הקימה ועדת שרים כפי שעשתה במקום להקים ועדת חקירה משפטית לחקור ב’עסק הביש'. כי אין זה מחובתה של הממשלה לחקור את דרכי ניהול בירוריה של ועדת שבעת השרים, שהקימה הממשלה הקודמת”.

מסקנות אלה של שר המשפטים ניתנו לאחר קבלת חוות-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, משה בן-זאב, שהוגשה ב-6 בנובמבר 1964 לשר המשפטים ד"ר דב יוסף, לפי בקשתו. היא כוללת ניתוח מפורט של תזכירו האישי של בן-גוריון, של חיבורי “מי נתן את ההוראה”, וחוות-דעתם המשפטית של עורכי-הדין חוטר-ישי וטוניק.

בהתייחסו למחקרי מציין היועץ המשפטי, כי "סקירה זו היא בבחינת מחקר היסטורי-עובדתי של מאורעות השנים 1954—1960; והוא סובב על שני צירים מרכזיים: א. נסיון לשחזר את האירועים בשנת 1954; ב. ניתוח התנהגותם של האנשים, שלקחו חלק באירועים אלה בשנת 1954 ובשנים שלאחר-מכן, עד לשנת 1960 ועד בכלל.

"לכל אורך עבודתו ניסה חגי אשד לבסס כל אחת מהנחותיו על עובדות וצירופי-נסיבות, ואין להתעלם מכוח השכנוע הרב הטמון בטיעונו. ברם, אסור לנו לתת לעבודתו משקל יותר משמותר לתת בשאלה קונטרוברסלית, לטיעונו של אדם המייצג את השקפת צד אחד בלבד. אך אנו לא בהיסטוריה, אלא בסדרי חקירה ומשפט עסקינן. 'וכאן יותר מאשר בכל מקום אחר צריך להישמר הכלל של ‘שמע גם את הצד השני’. לזאת יש להוסיף, כי גם דרך הסינון של ההוכחות והערכתן שונה בחקירה שיפוטית או מעין-שיפוטית מאשר במחקר מסוג מחקרו של חגי אשד. לזכותו של חגי אשד ייאמר, שאין הוא מציג את הנחותיו ומסקנותיו כחריצת-דין סופית והוא עצמו מצביע בהמשך דבריו על ‘חקירות הטעונות השלמה’.

“נמצא, שמטרת עבודתו של חגי אשד היא להוכיח, כי לפחות לכאורה קיימות הוכחות למכביר, ביניהן גם הוכחות שנתגלו לאחר שיועדת השבעה' סיימה את עבודתה והגישה את מסקנותיה, שיש בהן כדי לערער את מסקנות ‘ועדת השבעה’ בדבר זיכויו של פנחס לבון ממתן ההוראה לקצין הבכיר ב-ב16 ביולי 1954. ואכן, רק מזוית זו יש להסתכל על עבודתו של חגי אשד ולהעריך את תרומתה לבירור הענין. לדעתי, הוא הצליח להשיג את המטרה הנ”ל".

אשר לחוות-דעתם של עורכי-הדין חוטר-ישי וטוניק מגיע היועץ המשפטי למסקנה, כי הקביעות העובדתיות של “ועדת השבעה” “לא היו עומדות במבחן אילו היו מועברות תחת שבט ביקורתו של בית-משפט בישראל”. היועץ המשפטי מגיע למסקנה, כי למסקנת “ועדת השבעה” אין ערך משפטי או מדעי, אלא ערך של הבעת דעה של חברי הועדה בלבד, אולם לדעתו הן מקבלות תוקף לגיטימי בהחלטת הממשלה מיום 25.12.60, המאשרת את המסקנות.

היועץ המשפטי טוען עוד, כי “מסקנות ‘ועדת השבעה’ אין להן אותה הילה של אישור פרלמנטרי שרבים מייחסים להן, וכי אישורן נשאר גם לאחר החלטתה של הכנסת (מיום 24.7.61) מעשה הממשלה ולא מעשה הכנסת, ועל כן פתוחה לפני הממשלה הדרך לשנות החלטתה, אם תרצה בכך, ללא צורך באישור מוקדם של הכנסת”.

כחלק מסיפור המעשה יש טעם להדגיש, שהגירסה שהובאה במחקרי ונמסרה ליועץ המשפטי על-ידי דוד בן-גוריון לא היתה השקפתו של בן-גוריון ואף לא של שום אדם אחר. היתה זאת גירסתי שלי, לפי מיטב הבנתי, על סמך ריכוז כל המסמכים שהיו מפוזרים במקומות שונים ובחינתם יחד. היתה זאת גירסה שנועדה לשמש נקודת מוצא לועדת חקירה משפטית וממילא גם להיבחן על-ידה. היתה זאת תשובה לגירסה של לבון, שרק היא נשמעה עד אז, והיא שזכתה לפרסום ולאישור על-ידי ועדת השבעה בלי ששמעה כל גירסה נגדית.

 

אשכול מסכים ומתחרט    🔗

חוות-הדעת של שר המשפטים והיועץ המשפטי — ביקורתם על “ועדת השבעה” ותמיכתם במינוי ועדת חקירה לפרשת 1954 — פורסמה בתחילת דצמבר 1964 ועשתה רושם רב בחלקים גדולים בציבור. ההמלצה המעשית שלה זכתה לתמיכה הולכת וגוברת. ה“גוש” הכין הצעת החלטה שתוגש למרכז מפא"י ותביע אמון באשכול, אך תמליץ על חקירה של פרשת 1954. התמיכה גברה עוד יותר כאשר בן-גוריון ויתר סוף-סוף על תביעתו לחקור את “פרשת 1960” ומעשי “ועדת השבעה” והוא הודיע, כי הוא מסכים לחקירת מאורעות 1954 כהמלצת שר המשפטים.

תומכי בן-גוריון במוסדות מפא“י הצליחו לכפות על אשכול לכנס ישיבה מיוחדת של מרכז מפא”י ערב ישיבת הממשלה, כדי שהמרכז יחליט ויחייב את הממשלה להחליט על הקמת ועדת חקירה. ואז, ביום ששי, 11 בדצמבר 1964, בשעה 8 בערב, הסכים אשכול להיענות לדרישה. סוכם, כי תוקם ועדה של 3 חברים — דב יוסף, ראובן ברקת ויצחק נבון — שתנסח את סמכויות ועדת החקירה.

אחרי שלוש שעות, בשעה 11 בערב, מטלפן אשכול ומודיע כי חזר בו מהסכמתו. מקורביו מסבירים, כי הוא התחרט בהשפעת איומי ההתפטרות של “הטרויקה” (גולדה מאיר, פנחס ספיר וזלמן ארן), ובלחצם של משה שרת, שרי אחדות העבודה ושל רעייתו מרים אשכול.

לפני ישיבת המרכז כינס אשכול ישיבת ממשלה מיוחדת והודיע על התפטרותו.

היה זה בעיתוי הנכון ביותר מבחינתו. מפא"י הבינה סוף-סוף, כי ההתנגדות למינוי ועדת חקירה היא תנאי בל-יעבור להמשך כהונתו של אשכול כראש ממשלה וכמנהיג מפלגתו. לא היתה אז שום אלטרנטיבה ריאלית להנהגתו של אשכול, ובודאי שבן-גוריון כבר לא נראה היה כמסוגל, או כמעונין, להיות אלטרנטיבה כזאת.

מכאן ולהבא יהיה ברור לחלוטין, שהתמיכה בבן-גוריון בענין ה“פרשה” איננה בגדר מאבק על שינוי ההנהגה של מפא“י ואף לא על חקר האמת ב”פרשה“, אלא ביטוי של מחאה לגבי העבר והיערכות כוחות למען תמורה בעתיד, בתוך מפא”י או מחוצה לה.

בהתפטרותו התכסיסית המוצלחת של אשכול ב-13 בדצמבר 1964 מסתיימת באורח סופי “פרשת לבון” ומתחילה פרשת הפילוג במפא“י והקמת רפ”י. התפטרות אשכול ארכה כעשרה ימים בלבד. מיד לאחר ההתפטרות התגייס מנגנון מפא“י והבטיח שכל מוסדות מפא”י יקראו פה אחד לאשכול להרכיב ממשלה חדשה, ורוב של שני שלישים ידחה את הדרישה לחקור את “פרשת 1954”.

תוך עשרה ימים הציג אשכול לפני הכנסת ממשלה זהה בהרכבה ובקווי-היסוד שלה לממשלה הקודמת, בהבדל אחד: הממשלה נפטרה אחת ולתמיד מנושא “הפרשה”. זה היה “סוף פסוק” של “פרשת לבון” במישור הממשלתי.

חבר הכנסת חיים צדוק הציע אז מוצא אלגנטי: שהממשלה תרשום לפניה את חוות-הדעת של היועץ המשפטי על המעמד והנוהל של “ועדת השבעה” וחוות-דעת כזאת תשמש לקח לעתיד. הצעתו נדחתה על-ידי אשכול, וגם בן-גוריון לא נאחז בה.

מדוע דחה אותה אשכול? מדוע דחה גם הצעות פשרה אחרות שהעלה חיים צדוק במהלך הפרשה, ושהיו יכולות אולי למנוע את הקרע? באותו זמן אשכול כבר החליט לדחות כל פשרה — ולו גם במחיר פילוג. זו היתה הכרעתו ההיסטורית.

המלצתו של שר המשפטים דב יוסף למנות ועדת חקירה משפטית כלל לא נידונה בממשלה. רק שני שרים, דב יוסף ויוסף אלמוגי, הציעו להחליט על כך, ולפי תקנון הממשלה דרושה תמיכה של ארבעה שרים לפחות כדי להצביע על הצעה כלשהי.

חוות-הדעת של שר המשפטים דב יוסף ושל היועץ המשפטי לממשלה משה בן-זאב לא נידונה בממשלה. חוות-דעת זו נשארה עד עצם היום הזה המלה האחרונה של סמכות משפטית או ממלכתית כלשהי בנושא ה“פרשה”. נמתחה בה ביקורת חמורה על הנוהל והמסקנות של “ועדת השבעה”. נקבע בה הצורך במינוי ועדת חקירה משפטית ונאמר בה, כי לפחות, לכאורה, התערער הבסיס לזיכויו של פנחס לבון ממתן ההוראה. כיוון שהממשלה לא רצתה לדון בחוות-הדעת של שר המשפטים ושל היועץ המשפטי היא הפכה אותה ל“סוף פסוק” של “פרשת לבון” במישור המשפטי.

עתה נותר רק לשים “סוף פסוק” ל“פרשה” גם במישור המפלגתי. דבר זה עתיד להיעשות בועידת מפא"י.

ועידת מפא"י שהתכנסה בפברואר 1965 כונתה על-ידי תומכי בן-גוריון “ליל הסכינים הארוכות”. היתה זאת חזרה מורטת עצבים על כל הטענות שנשמעו ועל כל ההאשמות שהוטחו. בסיומה של הועידה מבקש אשכול מבן-גוריון: “תן לי אשראי”, והוא מקבל אותו בלי ספק מרוב צירי הועידה.

אבל העיקר התרחש בתחילת הועידה: משה שרת, על כסא גלגלים, כשצל הקץ המתקרב נסוך על פניו, וגולדה מאיר, לבושה שחורים, מסתערים על בן-גוריון בלשונם ונועצים בו סכינים נוטפי משטמה כבושה שהצטברה במשך שנים ופרצה החוצה בבת-אחת.

בן-גוריון לא היה מסוגל להשמיע נאום תשובה. לאחר דברי גולדה מאיר הוא עוזב את הועידה וחוזר הביתה. הוא רושם ביומנו: “הדבר המכוער ביותר בועידה היה נאום רעל של גולדה. היה צר לי לשמוע אותה מדברת ככה, שופעת שנאה וארס”.

ועידת מפא“י בפברואר 1965 היתה סיומה של “פרשת לבון” ותחילתה של “פרשת רפ”י”. שתיהן חוליות בשרשרת של ירידת “מפא”י ההיסטורית" מן הזירה המדינית ושל סיום “ההגמוניה הפועלית” ביישוב, בתנועה הציונית, במדינת ישראל. ההמשך של ירידה זאת ותולדותיה עד ימינו אלה הלא הוא כתוב על ספר דברי-הימים למדינת ישראל. הוא איננו המשך של מה שהיה, ובינתיים — גם דבר חדש איננו.