– הבא נא אתך נר חלב – אמר אלי ה“רבי” בלכתי לאכול ארוחת הצהרים – כי כל הנערים הלומדים “חומש” מתחילים מהיום (הוא יום א' פ' “לך לך”) למוד בערב, ומהיום והלאה ידע נא כל נער הלומד “חומש” כי עליו להביא בכל שבוע נר חלב להאיר לפניכם את השולחנות, גם פנסים הביאו אתכם להאיר את הדרך בשובכם בערב הביתה.
היום אחל ללמוד בערב – חשבתי בלבי בלכתי לביתי לאכול ארוחת צהרים – מה נעימה הבשורה הזאת! היום בבואי הביתה אומר לאמי כי גדול הנני, גם לאחיותי בריינדל ושרה’קה אומר כי גדול הנני וכי לא אשתעשע עמהן עוד בצעצועים כאשר עד הנה. מה נעים הדבר להיות גדול! זוכר הנני כי בשנה שעברה הייתי עוד קטן. הנערים אמרו אז כולם: חפני עוד קטן הוא, הוא לא ילמד בערב, גם הסגן נשא אותי על כתפיו לביתי, ויאמר לאמי: חפני עודנו נער קטן ואיננו יכול ללכת רגלי ברפש. קטן, קטן, את המלה הזאת שמעתי תמיד! הוי מה חפצתי אז להיות גדול, ללמוד “חומש” ולשבת ב“חדר” בערב! גם אמי חפצה כי אהיה לגדול. אני שמעתי פעם אחת באמרה לה“רבי”: " אבל מתי יבוא הקץ? הלא שנים יעברו ויחלפו כצל והוא יגדל פרא כרועה ומגדל חזירים?" עוד קטן הוא חפני – ענה ה“רבי” – ואיננו יכול עוד ללמוד “חומש”. ועתה?…עתה הנני לומד “חומש”, והיום הנני מתחיל ללמוד גם בערב… מה טוב הדבר ומה נעים!… שבתי החדרה.
הרפש בחוץ “עד הצואר”, השמים מעוננים ונטפי גשם דקים נשאים ברוח ומכים בזעם בפני העוברים ושבים ההולכים שחוח תחת סבל מלבושיהם הקרועים והבלויים, שנתמלאו מי גשמים וטיט חוצות. הנעלים מתחבטות וקשה להן עד מאד היציאה מן הרפש; מעטה יגון קודר וצל דאגה עמוקה פרושים על פני כל האנשים, הפנים מביעים יאוש, הלב אינו מרגיש לא שמחה ולא תוגה, והוא מתאוה ושואף אך לחצות עד מהרה את הבצה והרפש ולבוא בשלום אל הבית האפל, הלח והנמוך.ואני חפני אהבתי מאד לעמוד אז ב“חדר”על הספסל אשר אצל החלון ולהביט החוצה; אהבתי מאד להביט על הקצף והאבועבועות העולים על פני אגמי הרפש ברדת עליהם המטר; אהבתי להביט בפני הנשים העגומים הנלחמים בכל כוחם עם חלוקי האבנים וגזרות העצים הפזורים אנה ואנה למסלות, ובהפגש עליהם שני אנשים – והמה מתלכדים, מתאחזים ונכשלים, עד שאחד מהם נופל, ולפעמים גם שניהם. בצה ורפש, צללי אנשים, בתים כקברים, חלוקי אבנים לחים, שברי זכוכיות, גשם ושלג מעורבבים… כל אלה נחרתו בלבבי בכתב איום ונורא עד מאד; אנכי עמדתי אז מבלי התנועע ועיני הביטו נכחן, לא חפצתי דבר ולא הרגשתי דבר – כאלו אין בתבל כולה ענין מבלעדי אלה…
בין הערבים. התנועה בחוץ רבתה מעט, התינוקות שבים מ“החדר” עם הסגן; הגברים הולכים להתפלל “מנחה ומעריב”, הנשים הולכות לקנות נפט ושאר צרכי הבית, אחדות מהחנוניות שבות לביתן, המפתחות וצרכי ביתן בידן האחת וסיר גחלים עוממות בידן השניה. ערפל עב ממלא את האויר, החושך הולך הלוך וגדול, ואני הנני רואה מבעד החלון אך צללים המתנועעים בלאט בתוך הערפל… ה“רבי” הלך להתפלל, ה“רבנית” הלכה לקנות נפט ולשוחח מעט עם מכירותיה, והסגנים הלכו ללוות את התינוקות לביתם. החושך מתגבר, עלטה נוראה בחוץ, הצללים נעלמים, ואני מסב את ראשי מן החלון אל הבית פנימה, ובבית חושך ודממה. הילדים התקבצו יחד במעגל והמה מתחככים זה בזה… רעד עובר בבשרי, שערות ראשי תסמרנה, ירא אני לעמוד גלמוד אצל החלון, והנני נגש גם אני אל חברת הילדים.
נער אחד עומד בתוך המעגלה ומספר בלאט ובקול עצב… והוא נעור פתאום בחצי הלילה ורואה כי הנהו ישן “בבית הכנסת הגדול “, “נר התמיד” הדולק על ה”עמוד” יאיר באור כהה את הבית. פתאום נתמלא הבית אור גדול, ושאון גדול נשמע מרחוק, והשאון הולך הלוך וקרוב… אהה ד' אלוהים! בית הכנסת מלא “מתים” מפה לפה… הנה הם עומדים ב“תכריכיהם” הלבנים, עומדים, מתנועעים ומתפללים… המה נגשים אל “ארון הקודש”, מוציאים “ספרי תורה”, ואחד מהם קורא:" יעמוד כהן!" והנה נגש מת אחד אל התורה מעוטף בטליתו ויברך, וזה קורא לפניו. “יעמוד לוי!” והנה נגש מת אחר ויברך, וזה קורא לפניו; “יעמוד שלישי!” “יעמוד רביעי!”… והאחרונה – “יעמוד החתן זרח ברבי גרונם, מפטיר!”… והוא שוכב כבול עץ על הספסל, ויירא להניע אבר ולהניד עפעף. והנה קול קורא עוד הפעם." יעמוד החתן זרח ברבי גרונם, מפטיר!“… הוא מסתיר את פניו בשתי כפות ידיו, והקול קורא עוד הפעם.” יעמוד החתן זרח ברבי גרונם, מפטיר!" – הוא מתעלף… והנה שני מתים עומדים עליו… המה נושאים אותו אל הבמה ומעמידים אותו לפני הס“ת. " ברך ברכת התורה!”. – הרעים עליו המת הקורא, והוא מברך, והמת קורא… אחרי כן קרא את ה“הפטרה” יחד עם כל המתים ויברך את ה“ברכות “, והמתים ענו “אמן” אחרי כל ברכה וברכה… התפלה עוד טרם נגמרה, והשמש בא לערוך “חצות”, וידפוק שלוש פעמים על הדלת – והנה סר האור הגדול, המתים נעלמו, ו”נר התמיד” בוער באור כהה, ובבית חושך וצללים… ויבוא “השמש” וימצא את הנער מתעלף, וישב אליו רוחו, ויספר לו הנער את כל המוצאות אותו – וימת.
הנער כלה את ספורו, וכל הילדים עומדים ושפתותיהם פתוחות, חפצים המה לשמוע ולשמוע עד אין סןף. הפחד גדול מאד, האגודה מתכוצת עוד יותר, ואנחנו אוחזים זה בזה ומתדבקים יחד, כמו חפצים אנו ללחום איש בעד רעהו עם “השד” או “המת” אשר יבוא לשבות ממנו שבי.
ו“המעשיות” עוד לא כלו. הנה נער אחד מתחיל לספר “מעשה בשנים עשר לסטים”, ונער אחר מפסיקו ב“מעשה ממלך השדים”; המעשיות ילכו וירבו, כל נער מתחרה עם רעהו בספור המעשה ששמע גם הוא… פתאום באה “הרבנית” ותדלק את הנר. הבית נתמלא אורה, ואנחנו הילדים עומדים וחוככים את העינים הכואבות מאור פתאום. הפחד עבר, הדמיונות עפו, והמון המחשבות וה“מעשיות” נפסקו פתאום ונשכחו מן הלב, ואנחנו עומדים כולנו רגעים אחדים בלי נוע, כנדהמים וכגולמים בלי מחשבה וחפץ. “הרבי” והסגנים שבו אל “החדר”, ובבית קם שאון. הילדים התפרדו ונתפזרו בכל מלוא הבית, אחדים מהם משוחחים ומריבים, אחדים סועדים את לבם בפת לחם וחתיכת דג מלוח, חמאה, גבינה,שומן, שיורי ארוחת הצהרים, וכדומה.
“הרבי” ישב בראש השולחן ושני הסגנים בצדדיו. השבט בעל רצועות העור מונח לפני “הרבי” על השולחן, וכל הילדים יושבים על הספסלים מסביב לשולחן. קול “הרבי” מתבולל יחד עם קולות הסגנים וקולות הילדים הענוגים. השאון גדול. הנה נער אחד מוכה, והוא בוכה, והשבט עוד לא הונח על השולחן, עוד יד “הרבי” נטויה, פניו מתקמטים ועיניו מפיקות קצף נורא. הוא כועס על הילדים, על הסגנים, על “הרבנית”, על השולחן, על השבט ועל רצון אלהים שברא עולם נורא ומלא רוגז כזה… עוד רגעים אחדים והנה שני ילדים בוכים, שלושה, ארבעה, חמשה, “הרבי” מכה, לומד וצועק מעבר מזה, והסגנים מכים, לומדים וצועקים מעבר השני… “החומש” משתפך בקול עצב איום, כל מלה מלאה תוגה וחרדת אלהים ." לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"… מה נורא עתה ללכת! בחוץ אפלה נוראה, גשם, שלג ורפש, האויר קר ולח, הבגד קרוע והרוח האכזר נושב בו, ובבית הן יש אם ואחות ולפעמים גם תפוחי אדמה חמים… גם “הרבי” והשבט נעימים עתה מללכת גלמוד בחוץ…
חבורה אחת מתפטרת מלפני “הרבי” ויורדת ויושבת בקצה הספסל, וחבורה אחרת עולה ויושבת בראש הספסל לפני “הרבי”, ועוד הפעם מכות ומהלומות, קולות וצעקות ונגון קודר מהול בבכי. “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”… השאון ילך הלוך וקטן, “הרבי” עיף ויגע, הסגנים גוהקים ופוהקים, אחדים מהילדים מתנמנמים מעט מעט על אצילי ידיהם, “הרבנית” יושבת אצל התנור מרחוק וטווה פוזמקא. “החדר” כולו מלא עיפות, יגיעה, אי-חיים ואי-רגש, ואך רצון כביר אחד ממלא את לבנו. להתפטר עד מהרה מ“החדר” ולשוב הביתה. השאיפה הזאת גדולה וחזקה עד מאד. המוח איננו חושב דבר מבלעדי מחשבה זאת, ואנחנו מונים את הרגעים ומביטים בפני “הרבי” להבין בתנועות פניו אם דעתו לשלחנו תיכף או לא. “הרבי” והסגנים קמים ויוצאים מעל פני השולחן. התנועה גדולה. הילדים נדחפים מאחורי השולחן וכל אחד מתאמץ לרדת תחלה מן הספסל. עיני הילדים נוצצות ומפיקות ברק אור של ששון החיים, ולולא מוראו של “הרבי” היו רוקדים ומשתגעים מרוב שמחה. הלבבות הצעירים מרגישים עתה אהבה עזה וגעגועים אלה לאלה. כל נער מביט לרעהו באהבה ובנעימות. הן כל היום ישבנו יחד כלואים תחת מבטי “הרבי” האיומים, ועתה, בבוא עת החופש, ו“הרבי” הסיר את עיניו הנוראות ממנו, עתה עלינו להפרד איש מרעהו וללכת איש לביתו!… הסגנים מלבישים את הילדים, רוכסים בגדיהם היטב ומעטפים במטפחות עבות את צואריהם, מישרים את מגבעותיהם, מסדרים את פאותיהם ומציגים אותם בני רחוב רחוב לבדם. “הרבי” עומד ונשען על השולחן ומביט אלינו, אבל פחדו כבר סר מעלינו. הן גם עתה הוא עומד נגדנו ועיניו נטויות אלינו, אך הקסם סר מעל העינים האלה והנן מפיקות עתה ליאות נוראה. ופניו המתקמטים, המכוונים מול “הרבנית”, מעידים כי בעוד רגע יתגרד פנים ואחור ויאמר כמתנמנם." ציפה, תני לי ארוחת הערב, הנני חפץ לישון, עיף הנני!"… אנחנו מדליקים את פנסינו ומתפרצים בקול רעש החוצה. כוחות הנעורים מבקשים להם מוצא אחרי העצרם והסגרם כל היום; הלבבות הרכים חפצים לחיות רגע, והנם שוכחים את “החדר”, את “הרבי”, את “הגזלנים”, את “הגיהנום”, את “הגוי”, את “המכשף”, את “השדים”, ואת “מלאך המןת” – והנם שמחים רגע ומרקדים בלאט איש תחתיו… החושך גדול מאד, הגו יסמר מקור, איזה חומר לח, שקשה להכירו בחושך אם הוא גשם או שלג, מכה בזעם בהפנים ובהאזנים הקפואות, ונטפים אחדים מתגנבים דרך בית הצואר ויורדים עמוק עמוק, עד החזה ולמטה, והרגלים נלחמות עתה, מלחמה קשה וכבדה מאד… אך מי ישים לב לקטנות כאלה בשעה שהנפש מלאה והלב שמח? הילדים מרננים בקול שמחה, דוחפים אלה את אלה באהבה מן המסלה אל הרפש, ומתרגזים ומריבים בידידות. המחנה הולך הלוך וקטון, מדי פעם בפעם מתפטר אחד הילדים מאת החבורה בקול שאון ובתרועת גיל ונכנס אל בית הוריו. השמחה נאספה, הרנה נפסקה, ואני נשארתי בדד ברחוב. דממה איומה, עלטה, הרוח מקונן. קוי אור כהים מתגנבים מבעד החלונות הנמוכים ומביטים ביגון קודר על הרחוב המת. הפנס מאיר לי אך את ד' אמותי, ומחשיך ומעבה יותר את החושך אשר סביבי, ואני חפני הנני הולך לי בדד בדמי הליל בהעולם הנורא, המלא מתים, שדים ורוחות, מכשפים וצוענים… גלמוד ובדד הנני… הנני הולך כגבור. הנני צועד צעדים גדולים… הנני מוסר את נפשי לכל מי שחפץ, והנני הולך…עוד רחוב צר אחד… עוד חמשה בתים… עוד ארבעה,עוד שלושה… הנה בית שכונת אבי… בחלון אור זורח! מה טוב להיות שמה! שמה אין פחד המתים, אין רפש וקור ומסלות חלקלקות, ואני חפני הן אהיה שם בעוד רגע!… הדלת נפתחה, ואני הנני מתפרץאל הבית בקול שאון, פנסי בידי האחת, ובידי השניה הנני סוגר את הדלת אחרי, והנני מרגיש את עצמי כגדול לכל דבריו, ובקול עלז ושמח הנני קורא: ערב טוב! אמי יושבת על דרגש לפני התנור החם, על השולחן העומד לפניה בוערה עששית באור כהה, והיא תופרת ומתקנת את כלי הלבן.
לפני הדרגש סמוך להשולחן תלויה עריסת נצרים, והיא, אמי, מנענעת ברגליה את החבל התחתון העשוי לנענע את העריסה; היא מישנת עתה את אחי הקטן סנדריל; אחותי הגדולה בריינדל יושבת עתה לפני אמי על ספסל עץ ומתלמדת לטוות פוזמקאות, ואחותי הקטנה שרה’קה שוכבת על ברכי אמי ומנמנמת. המטות כבר הוצעו, ובחדר שוררת דממה. אמי, כנראה, שבעה רצון מביאתי; היא אינה מגדת לי דבר, אך הנני מכיר בפניה כי כבר חכתה לי בכליון עינים; היא השליכה עלי מבט חד וחודר בעת פתחי את הדלת.
– השלום לך, חפני? מה למדת היום בחדר, בני. הגידה נא, חפני, ההנך רעב?
– כן, אמי, הנני רעב!
– הנני ואמרח לך פת לחם בשומן.
– אבל, אמי, אינני אוהב שומן!
– אם כן, הא לך אגסים ללפת בהם את הפת.
– אי אפשי באגסים.
– האתן לך “מעדני מלך”, או את צרות נפשי אתן לך!?
– זה פרי ההתפנקות – הוסיפה אמי בכעס – התדמה באמת כי עודך “בן יחיד”? גם סנדריל – לו יחיה לפני – גם בריינדל ושרה’קה ישנם בעולם.
– אבל, אמי, ספרי נא לי, “מעשה יפה” ואוכל פת לחם בשומן!
אחותי בריינדל נתנה עיניה באמי, כמתחננת לה כי תשמע לקולי ותספר “מעשה”, ואמי ענתה לי בצחוק של רצון ורוגז כאחד; הנני ואספר לך מעשה בנער אחד אומלל, וידעת כמה מאושר הנך, כי לך יש "רבי ", “חדר”, אב ואם, שומן ואגסים, ולו האומלל…
– אמי – נכנסתי לתוך דבריה – איה אבא?
– אבא? – אמרה אמי באנחה – אבא נסע אל “היריד”…בליל סגריר כזה!… אולי ירויח שם מה…
– אבל, אמי – אמרתי אחרי דומיה מעטה – ספרי נא, ספרי!
אמי הניחה את כלי הלבן מידיה ותשח את ראשה ותבט בפני סנדריל הישן, אחרי כן לחצה את אחותי שרה’קה אל לבה, ותחל לספר;
לפני ימים רבים, רבים מאד, בעת אשר באי אמי הזקנה היה עוד נער קטן, קטן מאד, ואבותיו ישבו אז בכפר אצל “פריץ” אחד, – ישב בכפר ההוא – כן ספרה לי אמי הזקנה בהיותי גם אני נערה קטנה כמותך, ברינדלי, והיא היתה אשה זקנה וכבירה לימים עד מאד – עוד יהודי אחד, רבי יוסף שמו, ירא אלהים ו“למדן” גדול, והוא היה ה“מוכסן” בכפר, ויהי עני גדול, גדול עד מאד, ו“הפריץ” אהבהו ויקראהו אליו לעתים תכופות, ויצו עליו כי ישיר לפניו “זמירות של שבת”, ו“נגונים” של “ימים נוראים” – גם “הפריצים”, חפני יקירי, אוהבים את זמירותינו! – גם לפעמים, כטוב לב “הפריץ” ביין, צוה עליו לרקוד לפניו, ותחת זה לא היה לו כנושה בתשלומי המכס. כה עברו ימים רבים, רבים מאד. רבי יוסף ישב לו במנוחה בביתו, אשתו – שמה שכחתי עתה –היתה אשה יראת אלהים, טובת לב ו“מכנסת אורחים”, ותהי היא המוציאה והמביאה בבית המשקה, ורבי יוסף ישב רוב עתותיו סגור בחדרו, ויעסוק בתורה ותפלה, עד כי כל “הגויים” אשר בכפר ידעו כי “יוסקה” הוא איש אלהים קדוש, ויתנו כבוד לשמו. ויהי היום, ויעבור רבי ליב שרה’ס, תלמיד הבעש“ט ז”ל, דר הכפר, ויסר ללון בבית רבי יוסף. רבי יוסף ואשתו לא ידעו כי איש אלהים קדוש הוא, ויתנו לו ארוחת הערב ומקום ללון כאשר נתנו לכל האורחים. הבוקר אור ורבי ליב שרה’ס קם ממשכבו ויתפלל, ויחפוץ ללכת. " לא תלך מזה – אמרה אליו אשת רבי יוסף – עד אשר תאכל אתנו ארוחת הצהרים“. ותפצר בו – ויאכל. אחרי הצהרים לקח מקלו ותרמילו בידו ויפן אל רבי יוסף ואשתו ויאמר: “ראה ראיתי כי יראי אלהים אתם וברכת ה' הטוב מרחפת על פני הבית הזה, לכן הגידו נא לי, אנשים טובים, מה יחסר לכם ובמה אברככם, אולי ימלא ה' את שאלתי “. – " אין אנו חסרים דבר, ב”ה – ענה רבי יוסף – פרנסה ב”ה יש לנו, אם כי בדוחק ובצער, ועושר לא יחסר לנו, כי למה לנו עושר ואנחנו בגדולות ממנו לא הלכנו מעודנו? אך דבר אחד יחסר לנו – אמר ברי יוסף ויאנח – בן חכם ויודע תורה. בנות יש לנו ב”ה, אך מה לי הבנות? בוא נא אורח נכבד, ואראך ארון מלא ספרים, ומי יהגה בם אחרי מותי?" – " אם כן, רבי יוסף – אמר רבי ליב – כעת חיה והנה אשתך חובקת בן, והבן הזה יהיה בעל נשמה גדולה, גדול בתורה ובקדושה, אך “סמאל” יתן עיניו בו, ואז תאבק “הקדושה” עם “הקליפה” ( אנחנו הילדים כבר ידענו כל השמות האלה, כי אמי ספרה לנו “מעשיות” כאלה לעתים תכופות ), והמלחמה תהיה קשה, קשה עד מאד… ואתם דעו לכם, כי עליכם לשמור על הילד ולהרחיקו מכל דבר טמא". וכהתימו לדבר את הדברים האלה מהר ויפתח את הדלת, ויצא ויעלם.
עברו תשעה ירחים ויולד בן לרבי יוסף, יפה תואר כמלאך אלהים, ויודע הדבר לה“פריץ” וישלח לקרוא אליו את רבי יוסף ויאמר אליו: "שמע נא, משקה( כן קרא אותו “הפריץ”), הלא עני אתה ולך נולד בן, ועתה למה לך, משקה, הבן הזה, המעטים לך בניך הרבים אשר ילדת לבהלה לשאת עוני ומחסור? שים נא אל לבך, משקה, הן זה כשמונה שנים אשר לא שלמתלי את המכס, ואני בחסדי הגדול נשאתי פניך, משקה! ובנך זה מה יהיה? משקה כמותך! הוא ילבש מלבושים נבזים כמותך, וידבר בשפה נמבזה כמותך, וישיר את השיר הנבזה “מה יפית” לפני “הפריץ” שלו כמותך, וחייו מה יהיו? עוני ומחסור, ריש וקלון, כחייך אתה, משקה, ואני, משקה, טוב ורחמן הנני ורחמי נכמרו על הילד – אשר אמרו לי כי יפה תואר הוא – ולא אחפוץ כי יהיה יהודי ארור ונמאס. תנהו על ידי, משקה, ואני אחנכהו. חי אלהים, כי ייטב לו עמדי! הן גלמוד וערירי הנני, והיה בכל הטוב אשר ייטב אלהים עמדי ישבע גם הוא ".
– אבל, אדוני הרם! – אמר רבי יוסף בחרדה – הן יהודי הנני…
– לך לעזאזל, מצורע, עם יהדותך! יהודי נבזה איננו רוצה לתת את בנו לאציל פולני לחנכהו! בעוד שמונת ימים תביא לי מס בעד שמונת השנים אשר לא שלמת לי, ואם לא תביא את הכסף אשליכך אותך ואת אשתך ובניך אל הבור אשר בחצרי, השמעת, משקה?…
ו“הפריץ” הזה היה מכשף גדול ונורא, ויהי בספר רבי יוסף את דברי “הפריץ” לאשתו, ותאמר אליו:" שמע נא , אישי, הנה שמעתי כי הבעש“ט הנהו עתה בעיר הסמוכה, והוא איש אלהים ו”בעל מופת“, לך נא ובקש מאתו כי יתן לך “קמיע” טובה לשמור על הילד מכשפים”. ויסע רבי יוסף אל הבעש“ט. ויהי בבואו אל הבית אשר שם התאכסן הבעש”ט, ויכר שמה את הזקן אשר ברכו כי יולד לו בן, רבי יוסף הכירו, אך הוא התנכר אליו, ויקרא אליו הבעש“ט לאמור: “ליב! למה תתנכר? ידע נא העולם כי כוחך גדול בשמים ובארץ! ועתה לך עם האיש הזה והחישה לו עזרה, אל תירא! גם את מקלי קח אתך ואל תניחהו מידך אף רגע, ראה הזהרתיך. גם עוד שמונה אנשים תקח אתך למען תהיו ל”מנין”, ובלילה שלפני ה“ברית-מילה” תהיו נעורים כל הלילה ותלמדו “משנה” ותקראו בספר “הזוהר” ותסגרו את הדלתות ותפקקו את חורי החלונות וארובות העשן,והיה אם ידפוק איש על הדלת – אל תפתחו, אם יקרא אל תענו, גם אם יקראו בשמי אל תענו דבר, ראו הזהרתיכם!" – והלילה ההוא בא. “המנין” התאסף בחדר היולדת, ר' ליב שרה’ס עשה “השבעות” ו“צירופים”, ויעש “עיגול” במקל הבעש“ט סביב מטת היולדת, וילחש עליו ב”שמות הקדושים“, ויפן אל המסובים ויאמר: " דעו, כי עלינו ללחום היום מלחמה קשה וכבדה מאד, הס”מ מגבר חילים, הוא רוצה לקחת את נשמת הילד; “הפריץ” הוא ניצוץ מהס“מ, הוא רוצה לקחת את הילד ולעשות אותו ל”גוי“… למסרהו אל “הקליפה” ח”ו, לכן, אחי, התחזקו! היו נעורים כל הלילה, למדו “משנה” וקראו בספר “הזוהר”, ואל תעלימו עינכם מספריכם אף רגע. הרבה תראו ותשמעו בלילה הזה, אך אל תיראו! המקל הזה ( ובדברו הראה אל המקל אשר בידו) הוא מקל הבעש“ט, הוא יבריח מפניכם את כל המזיקים, המכשפים והשדים; בשם ד' אלהי ישראל ובשם רבינו ישראל בן חוה בעל שם טוב, אל תיראו! ד' ילחם לכם ואתם תחרישון”…עוד הוא מדבר, והנה קול דופק על הדלת: " פתחו! בשם הפריץ, פתחו!" – אבל אין פותח… פתחו! אני עבד הפריץ, הפריץ ייסרכם קשה, יהודים נבזים, אם לא תפתחו את הדלת!" אבל אין פותח… דומיה. עברה שעה אחת, והנה עוד הפעם קול דופק על הדלת: " פתחו! משקה, פתח הדלת! האם לא תכירני, משקה, הלא אני הפריץ? משקה, פתח! מחר איסרך בשוטים לחים אם לא תפתח את הדלת! משקה!… משקה, דבר לי אליך, פתח! מחר אשליכך הלאה אם לא תפתח!" – אבל אין פותח… עברה עוד שעה אחת, והנה קול המון גדול נשמע מרחוק. קול המון אנשים הולכים הלוך וקרוב אל הבית ברעש… הנה קול דופק בחזקה על הדלת: " יוסקה, פתח לנו את הדלת! הננו חפצים לשתות יין שרף!" – אבל אין פותח, – " יוסקה! מה לך, יוסקה, מדוע לא תפתח את הדלת? הננו חפצים לשתות, תן לנו יין שרף פן נשבור את הדלת! יוסקה, פתח לנו את הדלת! שמח לך עם “יהודיך” אשר הבאת מן העיר כאות נפשך, אך לנו תן יין שרף! יין שרף תן, יוסקה, ואם לא, נקרקר קירות הבית ולא נשאיר מביתך אבן על אבן!… הנה הם מכים בדלת בכוח גדול, עוד מעט ותשבר, הם קורעים את מכסה החלונות ומשליכים בהם אבנים… הרעש גדול, עוד מעט ויפול הבית על יושביו – אבל אין פותח! עברה עוד שעה אחת והנה קול מנגנים נשמע מרחוק, והמנגינה, הוי, מה נפלאה!… היא מושכת את הרגלים בחזקה לרוץ לקראת המנגנים… כל החושים נמלאו שכרון, הלב דופק, העינים נוזלות דמעות, הרגלים מתנשאות כמו מאליהן, הדם בתוך העורקים רץ מרוצה נעימה וזרה לפי מדת הקולות… המנגינה הולכת וקרבה, המה חפצים לשבת על מקומותיהם ולהגות בספר “הזהר”, אבל המנגינה מושכת אותם אליה… המה מתחזקים ומתאזרים עוז לשבת על מקומם, והמנגינה מושכת ומושכת… העינים כהות, אלפי נקודות רצות דחופות ומבוהלות לפני העפעפים… העינים חפצות לנום, המוח נרדם, הוא מבקש מנוחה, והלב מתגעש וחפץ חיים, עוד מעט ויתפוצץ לרסיסים מרוב תאוה… והמנגינה הולכת וקרבה, הנה היא נשמעה כמו מאחורי הדלת והחלונות; רגע נשמעה מנגינת עצב, והמה קוראים בספר “הזהר” ועיניהם יורדות דמע. פתאום נשמעה מנגינה עליזה, והנה הם קוראים בספר “הזוהר” ומשחקים מרוב גיל ורוקדים איש תחתיו… והקולות מושכים ומושכים… הלבבות מלאים נעימות וגעגועים ונמשכים לצאת אך רגע לראות את המנגנים הנפלאים, – אבל אסור! רבי ליב עומד נשען בכל כוחו על “המקל”, שפתיו נעות וקולו לא ישמע – הוא עושה “השבעות” ו “צירופים”…המנגינה חדלה… והנה פתאום קול דופק על הדלת: " בשם רבי ישראל בעש“ט, פתחו! – הנני!” – קרא אחד מן “המנין”…רבי ליב עיוה את פניו ויתחלחל… אבל כבר עבר המועד: חתול שחור פרץ אל תוך הבית, וירץ עד מטת היולדת, ויחטוף את הילד ויעלם. “הס”מ נצח!" – קרא רבי ליב ויתעלף.
בבקר בא רבי יוסף אל “החצר” ויבקש את משרתי החצר כי תנוהו לראות את הפריץ.
– הפריץ צוה להכותך חמשים בשבטים לחים – אמרו אליו המשרתים.
– אבל בשם ד' – הרים קולו רבי יוסף – מה פשעי ומה חטאתי? ישיב לי את בני ואז יכני גם שמונים! אנא, בשם ד', הניחו לי לבוא אל הפריץ.
– הכו, אל תחמולו! – נשמע קולו של הפריץ מהחדר הפנימי.
ביום המחרת מת רבי יוסף ומשפחתו גורשה מהכפר.
והילד הלך הלוך וגדול בבית הפריץ. ויהי יפה עינים וטוב רואי, חכם, מבין ומקשיב, והפריץ אהבהו מאד וילמד אותו כל “שבע חכמות”, והנער עשה חיל עד להפליא.
– אבי! – שאל הנער פעם אחת – הגידה לי, מה זה “זשיד”?
– “זשיד” הוא “רוח”, שד, מחבל.
– אבל מדוע יקראו אותי נערי החצר: “זשיד”?
– לא אדע – אמר הפריץ וישוך את שפתיו מכעס.
ומהיום ההוא חדלו הנערים מלקרוא לו: “זשיד”.
– אבי! – שאל הנער פעם אחרת – היום ראיתיך מדבר עם איש אחד נבזה ושחוח, אתה, קראת אותו: “משקה, כלב!”
ובצאתו מעל פניך קראו לו הנערים: “זשיד”, וידו אבנים בו;
האמת הדבר כי הוא “שד”, ומדוע לא תגור אתה מפניו?…
– לא, בני, הוא יהודי, בן העם הארור והנבזה, אשר קללת אלהים רובצת עליו עד עולם.
– אם כן, יהודי ושד דבר אחד הוא?
– אמנם כן, בני!
– אבי! – שאל עוד פעם אחרת הנער, והוא אז בן שתים עשרה שנה – האמנם כי “זשיד” הנני? היום אמר לי אחד מנערי החצר: “פטר”, דע לך כי הנך “זשיד”, אבי ספר אתמול בערב כי אביך היה “זשיד” ושמו היה יוסקה; אבי אמר כי אביך ה“זשיד”היה איש טוב וישר, הוא לא שתה לשכרה ולא הכה את אשתו, אך תמיד כל היום התפלל לאלהי ה“זשידים”, – האמנם, אבי, כי “זשיד” הנני?
– לא, בני, שקר הדבר! – אמר הפריץ במבוכה.
ובטרם מלאות להנער שלש עשרה שנה, והוא חולם, והנה איש שיבה עומד עליו, פניו פצועים ומפיקים עוני ומחלה, והפנים פני “זשיד” חולה: " אביך אני – קרא הזקן הנענה – הפריץ עשק אותך בחזקה מחיק אמך היולדת, ואותי, אביך, הרג… ואתה יהודי הנך ועליך להיות יהודי… בעוד ימים ימלאו לך שלש עשרה שנה, ויהודי בן שלש עשרה שנה מחויב לעבוד את ד' ולעסוק בתורתו הקדושה. קומה בני ולך אחרי…
הנער התחלחל וישמיע קול צעקה – וייקץ.
– מדוע צעקת בלילה? – שאל אותו הפריץ בבוקר בקומו ממשכבו.
– חלום נורא חלמתי,אבי! – ענה הנער ועיניו מלאו דמעות.
– מה לך, בני? ספר, הן החלומות שוא ידברו;
– הוי, אבי, הנני ירא לספר… הוי, נורא הדבר עד מאד… בחלומי בא אלי “זשיד” אחד קרוע ופצוע, ויאמר אלי כי אבי הוא, וכי הנני יהודי, וידרוש מאתי כי אלך אחריו… הוי,אבי, האמת הדבר כי “זשיד” הנני? הן גם נערי החצר אומרים כי “זשיד” הנני.
– שקר דבריהם! גם החלום שוא הוא – אמר “הפריץ” ואותות חרדה נראו על פניו…
– הוי, אבי! – אמר הנער ממחרת היום בבוקר – בלילה הזה הכני היהודי מכה רבה… הוא מרט את שערותי ויקרע בצפרניו את עור בשרי עד שפך דם… לוא ראית את פניו האיומים, את עיניו המלאות דם ואת מצחו המלא קמטים, המביעים דאגה עמוקה ויסורי הנפש… ולו שמעת את קולו הנורא קורא אלי: “יהודי אתה, ואני אביך, קומה ולך אחרי, פן אמיתך כרגע”… ולו… הוי, אבי, אבי!
וביום השלישי בבוקר, בהקיצו משנתו, והנה הוא שוכב ערום ברחוב העיר – על מפתן בית-המדרש.
ובלילה ההוא והרב חולם, והנה איש שיבה עומד עליו, תארו כתואר פני מלאך אלהים וקולו רך ונעים כקול הכנור, והוא מתחנן אליו לאמור: רבי, מחר בבוקר ימצאו השמשים על מפתן בית-הכנסת נער ערום, טוב תואר ויפה עינים, הנער הזה הוא בני; הפריץ עשקו ע“י כשפים, ואותי המית, ואת אשתי וילדי הגלה מן הכפר… מחר ימלאו להנער שלש עשרה שנה, והוא איננו יודע גם לדבר יהודית, גם את הא”ב איננו יודע, לכן היה נא אתה, אדוני, אב להנער הזה, חנכהו במצוות ולמדהו תורת אלהים… וידוע תדע כי נשמתו היא נשמה גדולה, אך ס“מ אורב עליה, ועליך ללחום מלחמת ד', לבלי תת להאויב לבוא אל שעריך לקחת את נשמת הילד”…
הרב לקח את הנער אל ביתו.
ביום הראשון למד הנער את הא“ב, ביום השני כבר ידע את הנקודות, ביום השלישי קרא ב”סדור", ביום הרביעי כבר ידע להתפלל, וביום החמישי החל הנער ללמוד “חומש”; הרב אהב את הנער אהבת אב לבנו, הרבנית גדלתו כאם, ויהי הנער בכל דרכיו משכיל, ויעש חיל בתורת אלהים עד להפליא.
– בני! – אמר הרב אל הנער פעם אחת בבקר – אתה נוצרת להיות רב וגאון בישראל, ואני לא אוכל עוד להיות רבך, הרי לך מכתב ולך אמשטרדמה, ושם תלמד ב“הישיבה הגדולה”. אך ראה נא וזכור את אביך המת, זכור גם אותי וזכור את אלוהי ישראל, ד' אחד… וידוע תדע, בני, כי השטן אורב אליך לקחת את נפשך… רבותנלחם אביך ורבות נלחמתי אני בעד נשמתך… אך עתה ד' צוה כי תפרד מאתי… עליך לעמוד ב“נסיון”… הא לך “הקמיע” הזאת, גם את מקלי הנני נותן לך, והיה בכל פעם אשר תלך לישון תעשה סביב משכבך “עיגול” במקלי, ומן ה“עיגול” לא תצא עד אור הבוקר, ואת “הקמיע” תחזיק בידך עד אשר תקום משנתך, ראה הזהרתיך, חזק ואמץ!
ויפול הרב על צואר הנער ויבך, ויבך גם הנער, ותבך גם הרבנית מרחוק…
הנער לקח את צרורו על שכמו – וילך.
הנער האמון עלי תולע, אשר מורים, אומנים ואומנות, עבדים ושפחות צפו הליכותיו וינצרוהו כבבת עינם, הולך עתה רגלי עמוס
בילקוט על שכמו… הדרך רחוקה… עליו לעבור ערים וכפרים, יערים ונהרות, עד בואו אל “הישיבה הגדולה " אשר באמשטרדם… אבל עליו ללכת והוא הולך… הדרך עוברת בתוך יער גדול; משני עברי הדרך מתנשאים אלונים רמי הקומה; הדרך ארוכה עד בלי קץ… והיער עמוק, עמוק בלי קץ… השמש נוטה לערוב… רגליו עיפות מאד. הוא עמד להתפלל “מנחה” …החושך כסה את הארץ… הוא מתפלל “מעריב”, אחרי התפלה הוציא פת לחם מילקוטו ויחפוץ לאכול, אך מים אין לו ל”נטילת ידים", ואיך יאכל?… הוא עיף ויגע עד מאד, אשמורות עיניו נסגרות בעל כרחן… הוא קרא את “שמע” ויעש את “העיגול” סביב משכבו, גם את “הקמיע” לקח בידו ואת ילקוטו הניח למראשותיו – וישן.
אשמורות עיניו עוד טרם נסגרו היטב, והנה קול שאון העירהו… הוא פתח את עיניו והנה מחנה של זאבים רצים בתוך היער ופניהם מועדים אליו, עיני הזאבים נוצצות כאש, פיותיהם פתוחים ושניהם הגדולות והחדות מפיצות אימה… המחנה הולך הלוך וקרב… הוא בא עד לפני “העיגול”… הזאבים חפצים לבוא אל תוך “העיגול” פנימה, אבל אינם יכולים, המה נדחקים בכל כוחם, רוקדים ומשתגעים מרוב כעס. אבל את “העיגול” אינם יכולים לעבור… המחנה חלף הלך לו, והנה חזיר מיער רץ לנגדו! הוא בא עד לפני “העיגול” ויעמוד, כי לא יכול ללכת הלאה ולבוא אל תוכו… החזיר עבר. והנה מתוך היער נשמעה מנגינה נפלאה מאד, המנגינה נשואה על כנפי הרוח הצח, המנשב אז בלאט בתוך היער, והרוח הזה יוצא מתוך “גן העדן” בחצות הלילה, כאשר יפתחו שעריו לפני ל“ו הצדיקים הבאים בכל לילה אל “גן העדן” ללמוד שם תורה מפי “שבעת הרועים”… נפשו נמשכה אחרי המנגנים הנפלאים… הוא זוכר את הפריץ ואת כנורו… הן הפריץ ידע לנגן בכנור עד להפליא, וגם אותו למד לנגן בכנור, ומה אהב אז את כנורו הקטן!… הוא רוצה לצאת מתוך “העיגול”, אבל הוא מתאפק… לבו נשפך בקרבו כמים מרוב תאוה…ידיו רועדות, “הקמיע” כמו נשמטת… היא נפלה לארץ, והוא יוצא בעל כרחו מתוך “העיגול” ועל כנפי רוח הוא נשוא הלאה, הלאה למרחוק אחרי קולות המנגנים… הוא עובר ימים ונהרות, שדות ויערים, ערים וכפרים, והמנגנים לפניו…הנה הם אך ד' אמות לפניו, אך איננו יכול להשיגם… הנה כפר מולדתו… הנה בית הפריץ… הוא עומד לפני הדלת… הדלת נפתחה, והנה…והנה יד חזקהוגדולה מושכת אותו לאחור בכוח… מחלמה גדולה התעוררה…כוח אחד חזק מושך אותו אל הבית, אל הפריץ, וכוח אחד חזק מושך אותו לאחור; “אביך אני, אני יוסף אביך, ואתה הנך בני, האם לא תכירני – קראה אליו תמונה כתמונה אשר ראה אז בחלום – אביך אני, ואתה הנך בני, הנך יהודי, אל תבוא אל הבית! פה תהיה ל”גוי”. ל“בעל תאוה” ולשכור, אל תלך אחרי המנגינה, אחרי הכנור..המנגינה היא תורת אל נכר, והמנגן הוא “האשמדאי”, השטן…בני! אמשטרדמה לך, אל הישיבה! שם תלמד תורה, תורת אלהים, תורת אל חי!… ראה נא, בני, בשרי קרוע ופצוע, הפריץ האכזר קרע אותי… אם תהיה ל“פריץ” תהיה גם אתה לאכזר; בני, אמשטרדמה לך ולמד תורה! אל תשמע אל המנגינה, אל הכנור… הא לך “הקמיע” אשר אבדה לך ביער… שובה בני, שובה "… ועוד פעם הוא נשוא על כנפי…
אחי הקטן סנדריל הקיץ פתאום משנתו ויחל לבכות, ואמי הפסיקה את ספורה, ותט את ראשה אליו להשקיטהו, ואת אחותי שרה’קה הניחה אל מטתה; אחותי בריינדל כבר התנמנמה מיושבת, הפוזמקא בידה האחת וכדור חוט הארג בידה השניה. עיניה סגורת וראשה מתנועע מעלה ומטה ומנענע את שערותיה היפות הנה והנה; הנפט בעששית אפס ואורו הולך הלוך וקטן. צללי אופל פרושים על פני הבית… התקרה שחורה ואפלה והצל יורד ממנה עד חצי הכתלים; מלא תוגה נוראה; איזה דבר מרחף עתה בבית. ואני לא אדע מה הוא הדבר, אם טוב ואם רע, אם קדוש או טמא… אבל זאת יודע אני, כי נורא הדבר הזה המרחף עתה על פני הבית… כן, הבית נורא, “החדר” נורא, “הרבי” נורא, בית-הכנסת נורא, העולם נורא והחיים נוראים… ובתוך החיים הנוראים האלה עלינו ללחום תמיד עם כוחות נוראים האורבים לנו תמיד… עלינו ללחום עם “הגויים”, עם “מנקי הארובות”, עם השממיות הטמאות שהביאו אש לשרוף את בית אלהינו, עם הגלות, עם השדים ועם היצה“ר… והיצה”ר הזה הן יש אשר יסית את איש יהודי גם לאכול “טרפה” ולהסתכל בעלמה… הוי, מה נורא הדבר! מה חזק היצה"ר! ומה כבד לחיות חיים נוראים וחטאים כאלה!… עיני מלאו דמעות, ואמי הביטה בי ותאמר: “חפני, מחר אספר לך הכל. עתה קרא את “שמע” ושקה את “המזוזה” ולך לישון, כי הנפט אפס בעששית, ואין עתה העת לספר ספורים”.
– אבל, אמי, מה היתה אחרית הנער?
– מחר אספר לך הכל!
– אבל, הנשאר אצל הפריץ?
– לא, הספור עודנו ארוך, מחר אספר לך הכל; הנער נשאר יהודי כשר, וגם אתה, חפני, היה יהודי כשר כאבותיך!…
בלב מלא רגש קראתי את “שמע” ונשקתי את “המזוזה”, ובעלותי על מטתי עוד יספתי להגות באהבה בנער “הגבור” הזה, אשר שרה עם הס"מ ויוכל לו, עד כי נסגרו עיני ואישן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.