_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכתבים לרבקה אהרונסון

אבשלום פיינברג

לתוכן הענינים

 

בלדת אלף הנשיקות

אלף נשיקות לך, אהובתי. 

כך גומרים האוֹהבים את כל כל המכתבים שלאהוּבותיהם

הם כותבים.

אלף נשיקות לך אהובתי. 

כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובתי. 

ומה-מאד מתאווה אני לנשקך:

אלף נשיקות, אהובתי. 

ראשית-כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח. 

ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה-הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים כמו כותרת של נשיקות כמו ששׂמות למען התיפּוֹת היפות מחרוזה של פנינים. 

ואחרי-כן הייתי לוחש לך בשני פרחי צדף ורוֹד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב.

ובשפתי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפּיך. 

ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רווֹת כוס-יין בצמא בקיץ. 

ועתה צריך להעמיק בגומות לחייך, לחפור ולחפור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן. 

ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס-כוח, עד שימלא החזה ולא ישאר שם מקום גם כחוט-השערה. 

ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הבּרבּוּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים, צריך לשים חוטים-חוטים, מחרזות-מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצוואר, שם במקום שהשמלה הטיפשה והמרשעת מכסה את הכל... 

ועל מפרקתך זכת-אור וכתפיך, ברד של נשיקות. 

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק-תק, תק-תק-תק. 

ועל מסגרת חגורתך נשיקה. 

ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות. 

ונשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים. 

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תנועות בלי מטרה ובלי תאוה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת. 

והנה כוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע-מאות תשעים-ותשעה נשיקות. 

ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאֶשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי-מה! 

ועכשיו רום התאוה, פסגת החשק.  איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמיים וקסם האור, אייהו מלא-אור מעיין האור? 

את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף.  אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב. 

ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע-מאות תשעים-ותשע נשיקות יפתי. 

ובכל-זאת! 

אלף נשיקות לך כוכבי!     

 

 

* * *

 

 

1 למרץ,  1911

                 

נשוחח קצת, רבקה?  אני משער כי ברגע הזה – 9.30 – הינך יושבת בחדר-האוכל ותחת אורה השקט של המנורה המזהיבה את שערותיך הינך קוראת איזה דבר.  שני הנחשים הקטנים המתפתלים על רקותיך תלויים שקטים ושלווים, מצחך מורכן, ועיניך בולעות.  מה מביעות עיניך אינני יודע יען כי אינני רואה אותן, הן מושפלות. 

או תמונה אחרת.  אחיך א. איננו.  שרה איננה.  שם1 אצל כלתו.  אמא בממלכת המטבח, אבא עסוק.  ולבדך על הטלטלה [הנדנדה], הינך חושבת, רגלך הקטנה על הרצפה מכה לפי קצב מחשבתך, מה שקוראים במוסיקה: battre la mesure.  רגע, שקטה, את חושבת והכל שליו, ורגע יהמו שׂרעפיך.  והרגל הקטנה תוּק, תוּק, והטלטלה הלוך-ושוב, והנחשים הקטנים מתפתלים, מרקדים.  והמבט תובע, ושוב שקט. 

ואולי...  אולי בתוך הסביבה הבּנלית של מסיבה "ידידותית"...  הינך סובבת עם כוסות התה, לוקחת חלק בשיחה, מפטפטת ומשחקת, משוחחת ושוכחת. 

ואולי, ואולי...  ועוד אלף אולי. 

*

ואני...  לילה בחדר שלַנתן בו, את ואחותך, בפעם היחידה כשהייתן פה.  הנני עוד יותר מאשר לבדי.  והנני חושב במרירות שאין בה לא תלונה ולא מרד כי אם רק צער עמוק, כי סביב לי יש בתים ובבתים בריאוֹת ולכל בריאה נשמה.  וברגע הזה כל-כך נחוץ לי לברוח מעצמי וכי כל-כך טוב היה לוּ היתה נשמה לבושה עיניים ואזניים אל מי לדבר.  וכי לא בבּית ולא בבית הסמוך ולא בבּית האחרון יש נשמה כזאת, אף שכּולם או רובּם של האנשים סובלים, עמלים, אוהבים ומקווים כמוני, באיזה אופן שיהיה, וכי עייפים יושבים הם או שוכבים במיטותיהם, עייפים לא רק מעמל היום כי אם גם מתלאות החיים, לא רק נואשים מחסרון לחם כי אם גם צמאים לאושר ולנחמה, ובכל-זאת... 

ותמונות חולפות לנגד עיני.  הנני רואה לנגד עיני תיאטרון מלא מפה-לפה, את ה-Châtelet מפאריס.  על הבמה עומד המנצח אדוארד קולון (הוא כבר מת...), סביבו עומדים מנגניו ומשורריו.  ואני רואה על-פי התנועה של ידו כי עוד מעט יתחילו; ואני יודע כי הם ישירו את הדבר היותר יפה של המנגן היותר גדול, את הסימפוניה התשיעית של בטהובן.  ואני שומע כבר את הפּרלוֹד של הכינורות, ש ש ש, הנה, עוד רגע, ואני רואה את פני המשוררות והמשוררים, ומפיהם אני מעתיק מלה-במלה את ה-Ode à la joie ["מזמור לשמחה", מן הסימפוניה התשיעית לבטהובן]  של אלוהי השירה:

 

O frères ces sons m'attristent,

Faites que la joie en nous descende!

O joie descends sur nous! O joie!

Fille de la vieille Empirée

Flamme prise au front des dieux

Nous entrons l'âme inspirée

Dans ton temple glorieux. 

Ton magique attrait resserre

Quand le monde en vain détruit

L'homme pour tout homme est un frère

Quand ton chaste amour les unit. 

 

Si le ciel comblant ton âme

D'un ami t'a fait l'ami,

S'il te donne un coeur de femme

Suis nos pas au seuil béni.

Viens si tu n'aimas qu'une heure

Qu’un seul être sous les cieux,

Vous que nul amour n'effleure

En pleurant fuyez ces lieux. 

ואני מקשיב, ובלבי שוטפים געגועי-נצח...   

*

ושוב מנקרות מחשבות במוחי: יושבת אַת על ההר רק חמישה-עשר קילומטר מפּה, ובכל-זאת אי-אפשר מוחלט הוא למעני לדעת מה את עושה ברגע הזה.  לדעת בדיוק, לראות ולהרגיש. 

יוכל להיות כי בעוד שנה או שנתיים ימציא איזה איש מכונה אשר על-ידה ועל-פי חוקי פיסיקה פשוטים יהיה אפשר לראות ולשוחח את אנשים שיהיו רחוקים אלפי קילומטר איש מרעהו.  והלב והרצון שאנו כה מגדלים אותם אינם יכולים כלום וכלום.  עיורים אנו כחולד החופר באפלה, עיורים אין-אונים. 

וחושב אני: הנה בידי השמאלית אני מלטף את אקדחי, ולוּ רציתי אז בעוד רגע ועוד פחות הייתי שׂם כדור ברקתי.  ובעת שלדָה כלבּתנו היתה נכנסת אל החדר ומיללת סביב הדם, בעת שפַטמה המשרתת הכושית היתה בוכה וגוזזת שערה, בעת שדמי היה נוזל ארצה, מאדים את האדמה, בעת החיים בי היו כבים לנצח, בעת שמחשבתי היתה מתאפלת, ברגע זה:

 

היתה יושבת צלה בחדרה ומכינה בשקידה ובשלוה את שיעוריה. 

היה מתפלל ידידי ז'ק2 לפני צלבו, ושוכב לישון שנת-ישרים. 

היתה מעבירה מַשַה אצבעותיה על מיתרי כינורה ומנגנת ומנגנת. 

היית קוראת הלאה בספרך אודות איזה גיבור-רומן.

היתה מטיילת שׂרה שקטה ושאננה בחיפה. 

 

ואף אחד מאלה ועוד אחרים לא היה נד עפעף, לא היה מרגיש לחץ בלב, לא היה חושב רגע. 

וכשהיה הדבר נודע –

בזכרון, הייתי כבר מת,

ביפו ובחיפה, הייתי כבר קבור,

בצוריך ובפאריס, הייתי כבר רקוב, אכול רימה. 

 

והצער היה בא, רק אחרי זמן, כשהייתי כבר או דומם או דומן.  והיו שמים אז אנשים פני חיים ומחשבה על דבר קר, מת, שרוף... 

*

לבּנו אין-אונים, חיינו בלי הווה.  בין שני רגעים חיים אנו.  שם האחד: עבר, שם השני: עתיד. 

שתי תקופות במחשבתנו: זכרון ותקוה. 

שתי תקופות בלבבנו: שמחה וגעגועים. 

ולי נדמה כי רק השמחה ואחיותיה, האהבה והידידות, הן רגשות שיש בהם הווה וממשיות. 

*

ושיטתי הצליחה... 

בלבי אמרתי: שתי ילדות מדורי, מארצי, משפתי, מי יודע כמה זמן אפגשן?  למה לנו לארוב, לחטוף מבט, לקלוט מלה, לגנוב מחשבה, לאבד זמן ב"הכנות", לעשות טקסים?  נלך ישר, נלך מהר. 

הנה על כן שני חדשים אחרי המחשבות האלה הנני כותב אליך ככה.  והנני חושב: ולמה לי כל אלה?!  למען לגרום לי צער וגעגועים!  והלא גם זה חלום...  מחר תלכי לגור בחיפה, וגם שרה [אהרונסון] תלך לאיזה מקום שיהיה, אני אהיה אסור פה לעבודתי: זרם אחר יסחפך, אנשים אחרים תפגשי, ידידוֹת אחרות תרקומנה, והכל יגוז כקצף על מים.  ובקרן-זוית של הלב תישאר תמונה שיום-יום תלך ותחוור, וכל יום תהיה יותר מטושטשה, עד הימחקה כליל, ונשאר רק זכרון רחוק.  שמץ זכרון. 

חלום, רק חלום...  וגעגועים. 

ומדוע ולמה?... 

כל יום אנו מתים מעט...  להישכח זה למות. 

*

אבל לא!  מרוב פסימיזם, הגעתי עד לכפוי-טובה.  אל תאמיני לי, רבקה קטנה, הלא את יודעת כי כל זה לא אמת.  הלא את יודעת כי לוּ גם לרגע שמח אני מאד שפּגשתי אתכן, שחיי פחות ריקים, שאני משתדל לא לחשוב לעתיד הקרוב והרחוק, ושהנני מברככן בלבי יום-יום.  הלא כל אלה ידועים לך, ורק זה האמת. 

*

וכך אצלי מצב קשה:

אמא שוכבת זה יומיים, רק מחר תקום.  כשאני נכנס אליה והיא נאנחת הנני שולח בלבּי את התבל כולה לעזאזל והייתי מחניק אז את כל האנשים, ואותי הראשון. 

אבא ואני הננו תמיד ביחס פחות או יותר "מתוח", ובפרט עתה כשהוא חולה, וכשהקשר המאחדנו – אמי – והשומרת על הדיפלומטיה חולה, וכשהאי-סדר גדול, וכשבאו עוד הערב שני אורחים חסרי-ענין בשבילי, אז...  הלא את מבינה. 

ולי יש בימים האלה כאב-ראש שכזה שזה כבר שנים אחדות אינני זוכר דוגמתו, אף שבענין הזה הנני בקי גדול.  בימים כאלה אני מבין את המבטא שבּראו החלשים: "לצעוק מכּאב".  מחשבתי המומה.  והנני מרגיש כי המוח ריק, יבש, וכי אי-אפשר להוציא משם כלום, בודאי תראי זאת ממכתבי. 

הלא גם לך משפחה, וראש ולב ו"פעקל" ["חבילה"], ותביני את הדברים האלה.  באמת קשה לשער כמה מרץ, כמה כוח, כמה יופי גוזלים מכל אחד מאתנו הדברים הקטנים והנבזים האלה.  כשאנו מתראים פעם ב"שמיטה", כשאנו כותבים איש לרעהו, כשאנו מחפשים התרוממות-הרוח, איננו אמתיים.  

כמה שלא נשתדל לא להתפאר, לא ליפּות, לא להסתיר, לא להגזים, זה עוד כלום.  הנשמה עטויה אז בגדי-חג, ואולם טוב לראות לפעמים את הילדה המסכנה הזאת בבגד-בית שעליו פוגשים תדיר קרע, טלאי או כתם.  האנשים קלי-הדעת ורעי-הלב נוקמים בה אז נקמתם, אבל אלה שמבינים יודעים כי צריך לכבּדה עוד יותר אם יש בה עוד מרץ לפעמים, ולמען נשמות אחרות לעדוֹת קישוטים.  עם שרה דיברנו אודות דברים ממין זה במוצאי-שבת בעת שאַת, ילדה טובה, הכינות בידיך את החדר שעוויתי עוון פלילי לבלי השתמש בו (סלחי רבקה!).  והנה גם אִתך, מבלי משים, באנו לפרק זה. 

*

עכשיו כבר מאוחר, או מוקדם, איך לומר לך?  הלכתי באמצע  "להשתרע" קצת יען שראשי עינה אותי, ואֵרדם.  בימים האחרונים אינני שבע שינה, כנראה בריאותי צולעת קצת.  ועתה כבר שלש אחרי חצות.  אני רוצה לגמור את מכתבך יען שאבי מסר לי עוד מכתב אל אחותי בחיפה, ובשש יעירו אותי, וצריך יהיה ללכת לשלוח את הפוסטה. 

סלחי, רבקה חביבה, על כל הרע שבדפּי אלה.  על כל הכיעור ועל כל ההבלים.  הלא על כן קוראים לי האנשים ה"נבונים" – משוגע. 

לכולם אמרי שלום רב, וכשתשוב שרה מחיפה, כן!  מה איכפת לך אם תלחצי אותה מעט יותר אל לבך ותתני לה עוד חצי תריסר נשיקות, הלא היא ילדה כל-כך טובה, לך זה לא יַרע, לה בוודאי יהיה הדבר נעים מאד, ואני אשמח מאד-מאד מ"עסק" כזה.  דברים שבסוד, הלא רבקה?  מי זה מחויב לדעת?... 

וכמדומני שדי הפעם להיות נער פטפטן, טיפש ומחוצף; הלא גם דעתך כך?... 

צריך להיפרד, רבקה...  לחיצת-יד ולהתראות, 

                                                                               אבשלום

 

 

* * *

 

 

חדרה, 29 מרץ 1911

12.30 בלילה

ילדות מאד חביבות,

לוּ כתבתי לכן כנפשי שבעי, לוּ כתבתי לכן כאשר עם לבבי, לו רק היה אפשר ללכלך די יפה את הנייר למען לשפוך את כל כיעור הנפש, אז הייתי בוודאי כותב עד חג-הפסח.  אבל...  היום – יותר נכון אתמול, יען שהיום הוא כבר מחר – קמתי מוקדם, התעייפתי כל היום ומחר שוב יעירו אותי בשש, והזמן כה קצר עד שש...  ונשמתי עוטיה ותועה באלה הימים ועל כן בגד בי גם גופי קצת, וצריך לקצר, צריך להגביל, צריך לקמץ.  וכיון שהינך מתכווץ במלים, גם הנשמה מתכווצת והכל יוצא מכוער. 

אולם אל תחשדוּני אף רגע בכילָיוּת, אל תחשובנה ילדותי הטובות כי חס אני על גופי העייף, על ראשי הדואב, על נשמתי המתענה, וכי אלה עוצרים אותי מכּתוֹב.  חלילה!  מלחמה לי בכל אלה!  ואם עיניך הישרות, אַת שרה, תטיילנה בענין על שורותי ובין שורותי, אם אפּך המתלוצץ, אחותי רבקה, יהיה לרגע רציני, אז הרי עבודתי זו תענוג היא ושעה יפה בחיים. 

ותענוג לי, זאת עוד לא אומרת תענוג לכן...  כי האם באמת צריך לכתוב אחרי שתיקתכן היפה-יפה, רעות!  מדוע? 

*

שמחתי כ"כ היום ש...  לא באתן. 

כן!  על-דברתי! 

ויושב אני ומחשב שאלה קשה, שאלה שבאנוכיות:

מה יותר אנוכיי:

א) לרצות שתבואנה יען שיש לי מזה הנאה פרטית?

ב) לברככן שלא באתן יען כי זה היה גורם לכן אי-נעימות? 

 

מה יותר פשוט:           

א) לרצות שתבואנה גם ברגעים רעים, גם ברגעי עינויים, שתראוני גם בתוך התנאים הטבעיים והרעים גם en veston d'interieur 3 ושעל-ידי זה יהיה אפשר להכירני יותר טוב, לדעתני יותר מקרוב, להתקרב בכלל ולטעות פחות על  "תנועות הנפש". 

או:

ב) לפחד שתבואנה שמא תראינה שהשולחן ערוך לא כדבעי, שבבּית אי-סדר, שהכל מהופך?!  לשמוח שלא באתן ושבזה לא היו לי צביטות פנימיות קטנות, האם זאת לא שמחה אנוכיית שיסודה בהבל. 

שרה, רבקה, מה יותר פשוט; מה יותר נקי, מה יותר טוב? 

*

ובבית – זוועה.

אמא שוכבת חולה, אחותי עוד פה, ומיפו באו אלינו אורחים; דודי שנוסע עם משפחתו (עקירת משפחה מא"י ע"י אשה רוסיה ריקה ומנוּולת) בּא לקחת ממנו ברכת-הפּרידה, והביא אתו את אמו הזקנה שהינה חולה, מיוגעת, אי-אפשרית ושתישאר מעתה אצלנו.  אסור ומכוער לדבּר רעה אודות הזיקנה, מי יודע מה סופנו?  והאשה הזאת היא אֵם גזענו, הנני בשר מבּשרה ודם מדמה; אבל הלא הינכן מבינות...  ורחל [המשרתת] כבר עושה  "פסח", ואני הנני מתפקע. 

*

ואין עכשיו לא פינה ולא רגע למען לעשות עבודות נחוצות ורודפות.  וצריך לעבוד.  

מצִלה כלום.4  מחסיה מכתבים סנטימנטליים ומעשים מכוערים.  מפ'אני שורות אחדות.  איך פנטשיק ברגע הזה עם לטיפה אחת על מצחי עם ידיך הטובות.  איזה ילדה טובה זאת, באמת קשה להגיד. 

ושוב חדשות אין...  "עולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש"... 

*

כן, עוד כיעור:

כשישבתי לכתוב חפצתי לקחת נייר "מן המשמר" אבל זה בארוני, אחותי ישנה בחדר, אי-אפשר להיכנס, ורציתי כבר לדחות את הכתיבה;הפעם ניצחתי את הקטנוניות.  אבל המחשבה עצמה?...  כמה pose,5  כמה זיוף! 

מי יודע, אולי גם לאחרים מחשבות כאלה והם אינם מודים.  אולם: "מודה ועוזב ירוחם"... 

*

אח!  לולא מחר כ"כ הרבה עבודה הייתי שׂם בשמחה רבּה כדור במוחי היום, אבל אין זמן.  אי לזאת צריך ללכת בַּי-בַּי.  ובטרם שכבי ל"שינה הגדולה" הנני חושב עוד לבוא לקטוף שתי בת-צחוק על שפתותיכן שישמשו לי בתור Passeport6 בארצות האגדתיות. 

שלום שלום ילדות, 

אבשלום

 

 

* * *

 

 

                                                                                                            30.3.11

שרה יקרה,                                                                                            

סלחי שטות שעשיתי.  שאלתי את האדון אהרנסון מה שלום ידך, הוא הצטחק ואמר שרק עתה נודע לו.  סליחה, ידידתי... 

אבשלום

 

 

* * *

 

 

1 ליוני 1911

יקירותי,

היתי צריך לבוא אליכן אתמול.  אבל מצב אמי לא הוטב, ונוסף לזאת באו אלינו אורחות.  צִלקה באה עם כל ה-suite[7] (עַדַל דיזנגוף, רבקה רזניק ופנינה).  וצריך להיות קַווַלייר מנומס ומכניס-אורחים.  כך לא מזיק שבּאו כל היֵנטס האלה, יביאו אתם מעט חיים, מדוע לא?  כי הלייט-מוטיב איננו מן היותר שמחים הינכן מבינות בעצמכן...  ריקנות נוראה בלב ובמוח. 

מסורנה בבקשה לאדון אהרנסון את משקפיו ששכח פה.  ברכת חג-טוב לכולם.  לכן לחיצת-יד מלאת אחוה. 

שלכן, 

אבשלום 

 

שלום רב לגבירות שרה ורבקה! 

אתמול באנו כאן, פה נעים וטוב, רק כשנזכרים שבקרוב צריך יהיה הכל לעזוב ולשוב ליפו, אזי קצת קשה על הלב.  צר מאד שבאנו לזמן כל-כך קצר, חשבנו אולי יעלה בידינו להיות בזכרון, אבל זה כמעט אי-אפשר.  ברכת חג טוב. 

רבקה רזניק                  

 

שלום לכן יקירותי, 

באנו אתמול בערב לחדרה.  אמא מרגישה את עצמה לא טוב ואני – בעלת-בית.  יש לי היום די עבודה בשביל זאת.  נוּ, שלום לכן וּסלחנה על מלותי הקטועות. 

נשיקותי לכל וברכה לחג. 

שלכן,

צלה 

 

לכבוד העלמות הנכבדות שרה ורבקה! 

משתמשת אני בהזדמנות לרשום מלים אחדות.  אתמול באנו לחדרה ושמחוֹת אנחנו מאד.  חדרה עשתה עלי רושם טוב ואין חשק לשוב ליפו.  הייתי רוצה מאד גם להיות בזכרון, אך החופש כל-כך קצר שאין זמן. 

ברכה לחג ושלום, 

פנינה 

 

 

* * *

 

 

חדרה.  4 יוני 1911

ילדותי החביבות,

הילדות נסעו הבוקר, ובבית הכל מת.  אמא שוכבת חולה-חולה.  מי יודע מתי נוכל להתראות?...  הייתי רוצה שאמי תוכל כבר לנסוע ואז אשלחֶנה ליפו.  מה שלומכן?  מדוע הינכן כה שתקניות וכה רעות.  ממני אינני יכול לדבר כלום, הכל ריק, הכל עגום, הלייט-מוטיב שחור...  עצבַּי אפילו כבר לא מתוחים, חתיכות סמרטוט ודי. 

פה הגברת יפה [אשת ד"ר הלל יפה] (היא תמסור מכתבי).  לגיסתה יש ראש יפה מלבד ה- gencives[8]  העליונים בעת שהיא מצטחקת.  לא רע.  אני מוצא כי הינה aimable[9] ולו היה לי זמן ו-auflage[10] הייתי אוסר flirt.  מה דעתכן, חברותי הטובות?  נוּ, די שטוּת.  אני מחפש איזה דבר ולא מוצא. 

כן!  העלמה לא מסרה את מכתבכן, אבל זה-עתה הביאו אותו.  חן-חן!  חטאתי!  הנני לוקח גידופי בחזרה.  הינכן ילדות טובות וחביבות, ואני נער רע ונרגז.  סלחנה, אחיותי.  במוקדם האפשרי אבוא.  הגברת יפה לא נותנת לגמור... 

שלום.  אחיכן,

אבשלום

 

 

* * *

 

 

חדרה, 11 יוני 1911

רבקה שנואת נפשי, שלום.

חן-חן בעד השלום החרר והיבש שהשלכת לי כגרם, הינך ילדה אדיבה מאד, היראה להישכח מלב, והשוכחת במהירות הברק, מעליש...  בת-חוה.  אנוכי למרות כל רצוני וכל השנאה שהנני רוחש אליך (אלה הם דברי נערה קטנה שהנני מאמין לה...  לפעמים) הנני חושב אודותיך לפעמים...  יותר מדי תכופות משהייתי רוצה.  מה לעשות?  האם אפשר לשים על דלתי המחשבה כתובת: Défense a Rivka d'enter!.[11] 

הנני מחבק ומלטף את ידיך וזרועותיך שהינך כה שומרת על נקיונן. 

אחיך אוהבך,

אבשלום 

* * *

חדרה, מוצאי-שבת, 17 יוני 1911

ילדתי החביבה, רבקתי הטובה, שלום! 

הערב הייתי צריך לנסוע אליך.  אולם הערב נהיה לילה, לילה מר, מר מאד, ואני לא נסעתי.  אבל רוצה אני בכל-זאת להיות מעט אתך, לכל הפחות ברוח, להיות מעט אתך. 

הנני יושב בבית זר, אצל השניאורסונים.  נמצא פה...  ירחמיאל יוּבל.  הנער המסכן הזה בא לראות פה נערות יפואיות.  הוא צריך לנסוע בשלש לזכרון, ומי כמוני יודע את הטעם הזה.  והוא ביקש אותנו שנעשה את הלילה הזה ליל-שימורים.  נעניתי לו בשמחה, בתקוה שיקח את מכתבי אתו. 

*

הערב, ילדתי, לבי שותת דם.  מדוע?...  האם אמי חולה?  האם אבי מת?  האם...  לא!...  הכמרים קנו את קיסריה![12]  את, רבקה, יכולה להבין את כל הכאב ש...  משוגע כמוני חש לבשורה כזאת.  זה כאב שאי-אפשר לבארו, לכתבו, לספּרו.  צריך לחוש!  חרוק שיניים והס! 

את לא מבינה?... 

אני הייתי עובר על הסוסה על שפת הים.  הרוח היתה מרימה את רעמתה, ואת בלוריתי.  האדמה כה קשה שם על שפת הים, ואני דהרתי, בטן ארצה.  ועשיתי חשבון:

כמאתים אלף עברים (מן האמיתיים, מן הקדמונים!) נפלו פה, תחת שבט נוגשׂי הורדוס, למען לבנות, ליפּוֹת, להכין את בית-התענוגים הענק הזה בעד שרי-הצבא הרומאים, בעד הגבירות, הפטריציות, הזונות של רומא.  האומללים!  האדמה עשויה שלדים, שלדים שלי.  וכמה עוד נפלו למען להגן ולמען לכבוש את האבנים שהיום הינן חרבות.  כמה?  כמה מים מן הים המלוח הם אך דם, דם שלנו? 

אולם...  אולם לכן, בעוד עשרים, שלושים שנה, שערותי כבר תכספנה, אולם אני עוד אשב ישר על סוסה אצילה (הלא?...  אמרי: כן!  רבקה), ועבור אעבור בחוצות של קיסריה החדשה...  הנה השדרות...  העצים היותר יפים...  הווילות היותר מפוארות...  ילדות קטנות תשחקנה לי, ולפרש הזקן תקראנה: שלום!  ולבי הצטחק בקרבי: שלם ישולם לנו בעד כל העינויים וכל היסורים. 

*

בעוד שנה אעבור...  ופעמוני הנוצרים יצלצלו לתפילה.  גלין, גלון!  ומעל לבית-התפילה יתנשא הצלב.  תנועתו תהיה...  התנועה המוּכּרה לך.  ידיו פרושׂות כמו לחבק את כל היקום, אבל אנחנו הלא יודעים כי התנועה הזאת לא מחבקת כי אם מחנקת וכי בשם האיש המעוּנה מענים אותנו זה אלפיים שנה.  אעבור ואזני תקלוטנה את השירים שישירו לכבוד אלוהי הרחמים והחמלה אשר בשמו שחטו שוחטים וישחטו אותנו עוד מאות בשנים... 

האם את מבינה, רבקה! 

עוד חתיכה מארצנו, מחוף-הים שלי, עברה לזרים, ובלי שום תקוה להשיב מהר... 

*

לבי שותת דם הערב, ופסוקים ישנים עולים על זכרוני: "מי יתנך כאח...ות לי, יונק...ת שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי.  אנהגך אביאך אל בית אמי תלמד...(י)ני, אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני.  שמאל...(י) תחת ראש...(ך) וימינ...(י) תחבק...(ך)" 

כל אחרי-הצהרים התגוללתי על הספה, אבל לא מצאתי כלום וכלום.  מדוע?...  הירח לא היה, וגם עוד דבר לא היה.  קשה היה תחת ראשי.  חסרו ברכּיך תחת שערותי וידיך על שערותי; חסר גם מצב-הרוח.  מדוע? 

חשבתי בגעגועים אודות הערב ההוא, שבו חיינו את החיים כולם בשעות מעטות...  איך רצית להאריך את הלילה.  סגרת את לבּך ואת התריסים בפני השמש, ורצית שעוד מעט יארכו החלומות, שנרמה את עצמנו עוד מעט.  מדוע?! 

יען כי יחד שנותינו ארבעים.  צרותינו רבות וגעגועינו רבים.  ותאבים אנחנו אל החיים.  תאבים ורעבים כילדים בני גזע מסכן, גזע חסר-דם, גזע מעונה, שרעב וצמא לחיות עוד רגע טרם יכלה. 

ילדות מסכנות!  שרה שכבה בפּינה וסיפרה: לא!  אנוכי לא אוהַב!  אינני יכולה לאהוב!  אינני יודעת מה זאת לאהוב! 

ואת ישבת, ילדתי הקטנה, חיורת היית.  שערותיך פרעתי.  ועם גופך הקטן, עם גופך הילדותי היית כה קטנה, כה קטנה, תינוק ממש.  רגליך הקטנות תלו, לא הגיעו ארצה.  ובסנדלים היו רגליך הקטנות כה קרות.  אני חשבתי: פעם היא היתה קטנה קטנה.  בימים ההם היו במודה הנעליים bébé,[13] דומות לסנדלים.  מי יודע?..  אולי אז אחזו אותה אנשים על ברכיהם, ונשקו את רגליה הקטנות.  רגליך היו קרות, קרות. 

ואני התאפקתי בכל מאמצי כוחי.  רציתי להתנפל על הארץ, לחמם אותן תחת נשיקותי, לפרוש עליהן שערותי כשמיכה.  איזה שד עצר אותי?  האם הבושה הנתעבה?  או אולי אהבה-עצמית נפרזת?  היה כל-כך טוב בחיקך, הייתי מאושר ברגע ההוא, נסחפתי עם הזרם.  זה היה חלום בתוך סירה בלב ים.  עם הבוקר הכל גז כחלום, כקצף על מים...  מדוע? 

*

ואת שואלת למענה: האם תמיד תהיה נאמן?

למי?! 

נאמן, כן! 

 

השלשלת הולכת ונמשכת, הולכת ונטווה.  בתוך הזרם הנני נסחף נסחף, ואוחז בשרשרת.  אוחז לבל אטבע מהר.  פעם טבעת-השלשלת בדיל ופעם זהב.  הרבה הרבה ילדות עוברות ואני נשאר נאמן לאלילה:

"Il rèvera partout à la chaleur du sein".[14]

 

ונוס הן עומדת, עומדת לבנה, משוישת יפה, וקרה;

“A ton aspect le coeur se précipite

Un flot marmoréen inonde tes pieds blancs

Tu marches fière et nue et le monde palpite

Et le monde est à toi Déesse aux larges flancs".[15]                                                                                                                                                                                                                                      

מה עוד?

                                    כי אשבע לך: אוהבך נצח!

                                    אל תאמיני, ילדה, לשבועתי

                                    בכל-זאת הושיטי פּיך, עיניך והמצח

                                    ללטיפתי ולנשיקתי. 

 

                                    ימים עוברים, גלים שוטפים

                                    והשמש כל יום זורח

                                    וקרני השמש תמיד מלטפים

                                    ושיר הים תמיד שמח. 

 

                                    והבּחרוּת נצח צעירה

                                    למרות הייאושים והלילות

                                    והאהבה תמיד בהירה

                                    ותמיד יפים החלומות. 

 

                                    ולתמונה זו או אחרת

תמיד אנו נאמנים 

והאם השמש בוחרת

מקום לקרניה הלטפנים?! 

 

 

*

לא, ילדתי, אינני מבקש ממך סליחה, רק חן-חן לך!  לא, לא סליחה!  מדוע סליחה?  האם רעה רחשתי לך, האם ליכלכתי אותך במחשבתי או בפי?  מדוע סליחה?!  נעשה לנו זכרון, שנוכל להגיד פעם: אז היו ימים של געגועים ולילות יפים. 

שמעי, רבקה!  מהערב, מלחמה לי בתולעת המכרסמת בלבך.  רוצה אני להיתחב לשם ולהחניק אותה.  רוצה אני אותך מצטחקת, חיה, שמחה ולו גם אהיה עובר-אורח.  רוצה אני אותך שכחנית אבל מאושרה.  מלחמה לי בתולעת, ולמרות כל השדים אני מעיז לדחקך במחשבתי אל לבּי ולנשקך.  כן לנשקך!  בכל לבי ובכל נפשי,

אבשלום

 

 

* * *

 

 

חדרה.  19 יוני 1911

 

רבקתי,

הרגעים ספורים.  אל תחריבי את מעטפתי האחרונה.  האיש שיעיז ללעוג לבטחוני לא יינקה.  מקווה הנני שטעית. 

*

לא אלך אתך על קברי אבות לבכות.  את יהודונית!  אתמול כבר הייתי אצל ידידים ערבים תקיפים, וכל מי שיש לו השפעה בחוג המוסלמים בחיפו ישתדל להחריב את הקנייה הארורה הזאת.  ואם לא נצליח, אז נעבוד ע"י הממשלה שיכריזו את קיסריה אדמת מבצר, ועשה נעשה להם את מה שעשו לנו עם עתלית. 

צאצאי בּר-כוכבא!  לנששק, להילחם, לנצח או למות, אבל לא לבכות, ילדה! 

נשיקה לך,

אבשלום      

 

שלום לשׂרתי ולאמך.  הנני שולח את הסל ואת חפצי שַׁם. 

 

 

* * *

 

 

חדרה, 22 יוני 1911 

ילדותי החביבות,

אתן רואות איזה שאטר[16] אני.  אמא איננה, בכל-זאת קיבלתי אורחים.  הם סעדו אצלנו ולָנו אצלנו ועוד היו צריכים לאכול ארוחת-הצהריים, והנה בא האדון אהרנסון ויקחם. 

אודות הילדה – עשתה עלי רושם טוב.  היא כלל לא טיפשה, גמרה גמנסיום.  אבל כל זה שטות.  העיקר הוא כי הפתעה טובה היתה בשבילי חמימותה בכל מה שנוגע לעניינים הלאומיים קַרבוה. 

אה!  אחיותי הקטנות!  לוּ הואלתן לעזוב את כל השטותים ולנסוע אתנו חרמונה היה כל-כך טוב ונעים.  האדון אהרנסון חושב כמוני.  פעם אחת היינה גוֹיוֹת, אמורנה: Je m'en fiche![17] ובואנה פעם קטנה בחיים. 

לי תעשינה טובה פרטית בזאת.  ההכנות תעכבנה את הנסיעה לימים אחדים שנחוצים לי מאד.  אמרי: כן!  שׂרתי, כותנות שֵׁם תיתפרנה גם בלעדיך, או הסדינים הנחוצים ל-ménage הצעיר.[18]  ולך, רבקה קפואה, הלא כל-כך קל ונחוץ להגיד: כן!  לחיצת-יד, ילדותי,     

אבשלום 

 

 

* * *

 

 

Damas, le 3 juillet 1911
RAOUAM FRERES
Propri
étaires
GRAND HOTEL D'ORIENT 

רבקתי האהובה,

יושבים כולנו אל השולחן ומכבשים צמחים.  כמובן אני חושב אודותיך.  בין שני רגשות לבי פה פוסח, כאב לי מאד שלא באת אתנו, שאינך פה.  ובכל-זאת, אחרי הכל היטב קשה הנסיעה בשביל המין היפה ולעתים קרובות שמח אני שלא באתן.  למשל, היום הייתי מאושר כקוף צעיר שנמלט מבית אמו.  הראיתי כשרונותי לסלעים ולעצים, דילגתי, טיפסתי, קטפתי, שתיתי מכל מעיין, וחושב אני כי כל הסלעים האלה שנתחבּבו כה עלי היו מאֵרת-נפשי לוּ העיזו לפגוע לא בדי הדרת-כבוד ברגליך החביבות.  צריך בכל-זאת כוחות גבר והֶרגל לעייפוּת למען לעשות raid[19] שכזה.  אבל מה שייך, מתוך צערי אני מתגעגע לרגעים ככלב ממש.  ועכשיו עוד יש ירח; ואנוכי אעיז לראות את קרח החרמון תחת אור הלבנה, ואת מה את עושה?  אולי הינך עצובה, ילדה מרושעת?!...  זאת מחשבה שמנקרת תדיר במוחי פה. 

*

נסיעתנו חלום יפה.  הוא[20] הנהו הקוסם שהינך יודעת.  בר-שיחה, מהתלות, לימוד, והרחבת-הדעת.  אמנם מכל האהבות המסוכּנות שבחיי זאת היא היותר מסוכנת, האהבה שהנני חש לאחיך.  אני מתרגל לחברתו כ"כ מהר כמו לולא עזבתיו מיום היולדי.  בלבי הצמא לדבריו: "מה הוא חושב?  מה יאמר?"  וכו'.  רגש חביב ונורא.  אני מכיר ומודה על זאת. 

*

היום הזכרנוך.

אנוכי שמתי צמחים בניירות.  רציתי לאמור כבשתי, אבל על זה הייתי מוכרח להוסיף:S'il est permis de s'exprimer ainsi.[21] 

אחיך הצטחק ואמר לי:

רע, אבל עכשיו לא-כלום, תראה כשנשוב ונפלת בידי רבקה, אז תהיה "אין גלות",[22] הלא הינך יודע?... 

כן, אני יודע...  גם אני בלבי הצטחקתי.  תבוא עלי גלות זו בלי גאולה, רש"ע![23]  ואפול-נא בידך, חביבתי, ובידי אחר אַל אפּוֹלה!  סלחי שידידך דוב הנהו, אלמד עוד לרקוד בקרב הזמן... 

ועתה אל החרמון! 

אחיך מאיים באחותו הקטנה, ומאיים הוא בחרמונו הקר. 

אם אקפא שם למוות, הינך מתבקשת לבוא על קברי.  במקום שיהיה קרח נמס, תביני כי שם היה לבי. 

איך לגמור? 

הלא את שונאת ש...  אבל באמת אחת עוד לא למדתי, להתאפק מלהגיד: "שנאתיך!"  או  "אהבתיך!" 

אינך רוצה בי, אינני מעיז לאמור: "שלך". 

מצב קשה! 

שלום רבקה'לה

אבשלום

 

 

* * *

 

 

חדרה.  יום ו',  28 יולי 1911

ילדותי המאד אהובות,

אתמול העיר אותי משנתי ברד של נשיקות.  חשבתי – חלום.  פקחתי עין וראיתי שכדאי לפתוח גם את השנית, יען שהילדה היותר טובה שמדן ועד באר-שבע עמדה אצל מיטתי: בבית טוב עכשיו.  צלצל[24] לא הביאה אתה מתנה.  רק האדון מושנזון (המורה הצרפתי שהתוודעתן אליו אצל הופנקו)[25] בא אתה ואנחנו שמחים לעצרו זמן-מה אצלנו. 

אני משתדל להירתם שוב בעבודה, והדבר פחות...  קל ממה שהינכן חושבות.  יהודה זַלדִין ממהר לנסוע, על כן הנני מוכרח להגביל את מכתבי, תקוותי חזקה שלא תאלצנה אותי לכתוב.  את, שרה, הילדה היותר רעה שאני מכיר.  מה היה לוּ באת אלינו מעט?  האם העולם היה נחרב או החתונה מתאחרת חס-ושלום?... 

עם צלה כבר נכנסתי ב- Diplomatische unterhandkungen[26] אודות התארחות אצלכן.  אותה יהיה קל לפתות, את אמי ואבי אולי פחות.  בכלל אנחנו מסדרים complot[27] (צלה בראש!) שאמא תסע דמשׂקה ושהעלמה תישאר עקרת-הבית.  נראה. 

בכל-אופן מרשים לכן לבוא ביום הראשון עם החוואג'ה, למען לטכּס עצה.  לעת עתה שלום!  ובכל לבי... 

 

שלום רב-רב לכולכם

אבשלום 

 

 

* * *

 

 

יפו, 12.10.11[28]

                                                     

ילדתי,

                  מלה אחת.  אני רוצה להספיק לשלוח.  מה שאתנו הינך משערת ומבינה.  כל רגע ידיד, מכּר, קרוב, מלח על הפצעים, דמעות וקריעות-לב. 

בכל זאת הן שקטו כבר מעט מאפס-כוחות, כנראה, וזה שני לילות שישנו.  אני נחנק, שקט, ומתחיל לחשוב אודות מחר. 

שלום לכולם, חבקי את שרה, לך לבי. 

                                                                                                                   אבשלום

 

 

* * *

 

 

יפו, מוצאי שבת, 14.10.11

אהובתי,

הלא צריך לכתוב לך, ילדתי הטובה, הלא את רחוקה, דואגת, מתעצבת אולי.  לשמוֹח ממכתבי בלי ספק אינך מקווה, אבל צריך לשוחח מעט, אולי ירווח לי לכל הפחות. 

עבר, הווה, כנראה שרק את העתיד איננו יודעים. 

רק לפני שבועיים ברגע הזה שוטטנו בחצרכם ובחדרים, התגנבנו למען להיות רגע אחד לבדנו.  נדמה לי עוד ברגע זה כי אני חש את שפתיך היקרות על פי.  חיכּינו לעגלה עד חצות הלילה... 

לפני שבוע הבאתי את סוניה וברגע הזה שכבתי ישן, הרוג, עייף, וישנתי שינה צעירה ובלי חלומות. 

הלילה אינך על ברכּי, חביבתי, אינני ישן; האם עלי להוסיף גם: "אינני עייף", הלא לא תאמיני לי כמה גדולה הלאות, רבקה, כמה נורא העצב!... 

צלה בוכיה על הספּה, בחדר השני בתוך החשכה תבנית אמי, היא מניעה בראשה.  כן, הראש!  זה איזה מין אסון.  אינני יודע.  או שחלשו כתפותי או שכּבד ראשי, אבל קשה, קשה מאד לשאתו. 

*

ולחשוב כי כל זה כלום, כי לא השתגעתי, כי לא מַתִּי, כי עוד אשכח, כן אשכח!  וגם צלה, וגם כוּלם.  ומדוע תארך איזה מחשבה, יתמיד איזה זכרון יותר מגוף שחי וברא חיים.  והדי ילדוּת שבים ועולים על לבי: "כי עפר אתה ואל העפר תשוב". 

וכל המלים האלה לא ישַׁנו כלום, אבל כלום, לא יחַיו את המתים, לא ינחמו את החיים, לא יבראו כלום.  פיטפוטים, הבל... 

שמחת-תורה!  איה השנה העברה!? 

ואייהו הכוח – אל, אליל, שטן, אדם – שיגיד מה יהיה בעוד שנה היום?  איש?  הלא רק מוץ אנחנו. 

ואני אומלל מאד, מאד. 

*

ומושבותינו נסגרו. 

אני מוצא כי טוב עשו.  המחלה, כך אומרים, מתגברת בחיפו: התפרצה בחברון, ומתפשטת.  צריך, ראשית-כל, שלעת עתה תהיה הכּניסה חפשית ליפו, ואחר ממושבה למושבה.[29] 

אני נשארתי פה לחכות על ניסן.  צריך לקנות דברים שונים השייכים לעבודה ולכלכלה ולהיות מוכנים להסגר רציני.  תיכף בגָמרי אשוב הביתה; אמא, יוכל היות, כך הייתי רוצה, תישאר פה עד שתסתדר צלה ותחל את לימודיה. 

*

מתי אֶראֵך? 

פה כל-כך רע לי.  אני שונא את הבית וחלק מאנשיו.  מוכרחים לדבר ולהתווכּח אודות שאלות אשר הלב רחוק מהן כרחוק מזרח ממערב.  אין מה לעשות והראש מתפוצץ.  אין  "נפש" הדרושה בעצב והלב מתפקע... 

אני מתגעגע, רבקה, מתגעגע מאד... 

את אסרת אותי הראשונה, רבקתי, עתה עוד אוסר אותי קבר.  הקבר השאיר כל-כך הרבה חרבות, געגועים, וחלל ריק בלב.  ואַת שׂמת בו כל-כך הרבה אור מעת שהואלת להיכנס לשם. 

ומחשבתי נדבקת אליך, ואִתך הסליחה. 

צריך לגמור; איך ידידתי החביבה?  לי נדמה כי לאהוב אותך, לנשק אותך זה כלום, זה לא די...  הייתי רוצה לברוא לכבודך לב חדש עם רגשות חדשים. 

אִמרי שלום לכל אהוביך. 

                                                                                                                   הנני קובר ראשי הדואב בחיקך,

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

 

* * *

 

 

חדרה, 17 אוקטובר 1911[30]

רבקתי,

לילה, בדידות וכאב. 

מחפש אני סביבי בתבל אל מי או אל מה לקשוֹר את מחשבתי הנוגה, והוגה אני בך, ולבי אליך, והעבודה היחידה שהנני יכול לעשות ברגע הזה – הזה אולי אומרת גם אתמול גם מחר – העבודה היחידה היא לכתוב לך. 

איה הם הרגעים שהייתי מתישב למען לכתוב לך, שהייתי משתדל לחשוב במקוריות, להרגיש בהתרוממות ולכתוב נאה למען שימצאו דברי יותר בנקל את מסילות לבבך?...  אַיָם הרגעים ההם; לי נדמה שזה כל-כך רחוק, כל-כך אי-אפשרי, שזה קרה במשך חיים אחרים על אדמה אחרת, חיים וארץ שעברו מבלי שוב... 

מה יתן ומה יוסיף לי עכשיו לחפש מלים.  הלא כך וכך כבר ראית אותי בכל כיעורי ובכל חולשתי, ועתה מה?... 

רציתי לכתוב לך עוד ביום.  היתה הזדמנות לשלוח, ועם הזדמנות צריך להתחשב במצב שהננו נמצאים בו עכשיו.  ולוּ ידעת למה לא כתבתי.  בזמן אחר הייתי בוש להודות, אבל הלא כבר חדלתי להסתיר ממך כלום.  ישנתי, כן, אל תתפלאי.  הייתי כל-כך רצוץ, כל-כך יגע עד שגם בשבילך לא יכולתי לקחת את העט בידי.  שכבתי אין-אונים.  הגשם שרָעַש והתרגזוּת עצבּי עוד נלחמו שעות אחדות נגד העייפוּת.  לבסוף נכנעתי לפני תרדמת-העופרת וכשהתעוררתי היה חושך, ערב, מאוחר... 

*

יצא כך שממש למלאות השבוע יצאתי מיפו. 

באתי עם עגלתנו.  היא היתה טעונה משׂא לעיפה.  נסענו כל הלילה.  בּגַלגִילָה[31] התחיל לטפטף גשם.  הגשם הראשון!  בכמה שמחה אני פוגש אותו כל שנה, הלא הינך יודעת.  הוא בא לבשׂר חיים, שדות עוטים בר, עבודה, מוציא הוא אותנו מהמצב האי-ברור של הסתיו המתרגז, ואני אוהב אותו.  והפעם פגשתיו במרד ובהתמרמרות. 

יראתי פן יתקלקלו דברים שונים שהובלתי; והעננים השחורים והלחוּת והעייפוּת, והרטיבות והעצב, והכל העיק כל-כך נורא על לבי. 

נדמה לי כי שׂריד אני מאיזה מחנה שנוּצח, פליט שנס מנוסת חרב ותבוסה, שחי אני חלום-בלהות, וכי רק עם סוף החיים יהיה סוף החלום. 

ובכל זאת עלה השחר, ואני הגעתי. 

*

איזה חורבן! 

כל מה שראית ברגע הראשון, לא-כלום; אפס ואין.  ברגע הראשון מעיבים על המבט הדמעות.  הכל עוד בערפילי הכּאב מתעטף.  בוכים ואין זמן להתבונן, לבחון ולמדוד. 

אני לבדי בביתנו.

לבדי.

נדמה לי שנשמה חוטאת אני, שהוגליתי לתוך קבר גדול. 

האמנם זה הוא המזנון, זה הוא המיחם, הכּיסא, הדיוֹתה?  לי נדמה כי כוּלם שינו פניהם, כי אחרים הם. 

חדר האבות ריק.  אמא?  כן, ביפו.  אבי?!...  לא, לא יוכל היות.  גם הוא ישוב, המיטה עומדת כאילו מחכה עליו.  אי-אפשר!  חלום ריק!  איך?!  הנה קנה-הדיגריות שלו, זה עכשיו בחפּשׂי מה ללבוש פגשתי את בגדיו, ע"פ טעות לקח אתו לדמשק את כובעי,  אני רואה עוד את הצחוק שלו: "הלא אנחנו שותפים",  אמר לי.  את הכובע הזה לבשתי זה עכשיו.  אבא בוודאי יכּנס עוד רגע, אנה הלך?... 

אבל הנה התרמומטר, כלי ארור!  המידה האחרונה...  כ-°35.  זה כבר בישׂר את המוות.  הנה הספוג שרחצתי בו את פניו, אחרי שמת, למען שיצלמוהו.  אה, כן!  אבא הלך רחוק.  הוא לא ישוב...  לא!  כל אלה, קנה-העישון, צנצנת הסַחַרין, הספוֹג, המיטה, הכל כבר לא ישמש. 

מת, מת, מת! 

אינני רוצה להרים ראשי, נדמה לי כי כל הקירות, כל הכלים, כל הרהיטים פוערים פיות של זוועה למען ללחוש, לצעוק, לנבוח, לרעום לי מלה אחת. 

מוות! 

בודד, לבדי, הנני בביתנו. 

ואַת אינך יכולה לשער, אהובתי הזכּה, איזה חורבן סביבי ובלבּי פנימה.  הרס!  הכל מנופץ וחרב, איזה דבר עבר שם שהכּה את הכּל שאִיה, הכל לרסיסים.  את התאוות, את התקוות ואת החלומות.  ארבה זולל?  סערה?  שריפה? 

הרגע הראשון לא-כלום.  מקבלים פצע.  הימום.  אבל אחר, כשהפצע מתחיל לזוב ולהעלות כל מיני חלאה ומכאובים, אחר אפשר למדוד. 

לשבת עכשיו בעיניים יבשות וליהגות.  מת!  אין תיקון, לנצח, די!  צריך לעבוד, לחשוב, לחיות, ללכת עם החיים ולהתלכלך, להיטמא, להישָפל.  להיסחף עם הזרם, ואף פעם לא לחשוב יותר: הנני חפשי!  אצלול, אטבע!  הזרם יסחַף.  נבלָתי ולא גופי החולם לדרור, הלוחם לחופש!  אסור!  אסור!  אסור!  מלה נוראה שרק עתה אני מבין שני מושגיה: אסור – אינך רשאי!  אסור – אינך חפשי!  אסור למרוד, אסור למחוא, אסור להיחלץ, אסור אתה! 

נורא! 

ואינני יכול לקבל את הדין באהבה, אני איני יכול.  חדל-אונים אני לצבוע את המצב בצבעי-תרמית יפים למען לחבּבו עלי. 

הכּאב הזה מתפתח לפי חוקי כל הכאבים הגדולים.  אם מורד אתה ומוציא כוחות ועצבים לנצח, אוי לך!  הכאב מתמרמר, מתגבר, גובר, מכניע, רומס.  אם הנך פושט ידיך מבלי לכווץ אגרוף, סוגר עיניך מבלי לכווץ עפעף, לאט, לאט מסכּין הינך, שוכח הינך, מתרגל וחי, ויום כי תקום וּלך רוח מעט והתפלאת איזה דבר חסר?  מה?  אה, כן הכאב!  הסכּינו אליו כאל השכן הרע שאי-אפשר להיחלץ ממנו. 

כן, לחיות!  למה שאיננו מוות אנו קוראים חיים.  להסכין, להתרגל.  יום-יום ליַבּש עוד פינה קטנה בלב, יום-יום לשכוח מעט; ולהגיע פעם, באחד הימים הרחוקים של העתיד הרחוק, של העתיד האורב כחיית-טרף לכולנו, לאותו המצב של שפלוּת ושקט. 

מה חסר?  מה?  אה, כן!  אבי! 

ובזכּרון יישאר אז רק זכּרון מטושטש ודל של פרצופו הגשמי והרוחני של מי שחי ומת, ורק הד מוזר ובלתי-מובן של הצער הענקי שיהיה אז "עבר!" 

שיכחה! 

ובפרט זה מענה אותי!  הרגש שמוכרחים אנו לשכוח, שהסביבה, החיים, הטבע, הכל, מכריחנו לעוולל הנורא הזה. 

"לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דוּמה, ואנחנו נהלל יה מעתה ועד עולם, הללויה!" 

כמה אירוניה! 

כן, כך הוא.  רוצים לא למות?  שיכחו המתים. 

לוּ ידעת איזה מלחמה, איזה התאבקות!  

הלא רק אתמול, רק עתה.  וכבר למען לזכור פרטים ידועים של הפּנים רץ אני אל התמונות...  ותמונה מה?  האם לא מוות, האם לא תנועה קפואה, בלתי-משתנה?  אבל מי יזכירני את החיים, את הזיק, את הנשמה?  מי?  החיים כבר משפשפים את התמונה בלבי, למען מחקה, כמו שהמוות מכרסם שם, בקבר.  תחת האדמה... 

הגשם הראשון ירד היום. 

על הגבעה שהקימו המקבּרים על קברו יצמחו עוד מעט עשבים ופרחים. 

רואה אני מפּה את פניו תחת הלוחות, תחת האדמה, כמו שהיו בעת שירדו אליו בפעם האחרונה למען לסגור את עיניו.  בוודאי שוּנו כבר באופן נורא.  עוד מעט והכל יתחיל לזוב, והכל יהיה רקבון, מוות!  מוות! 

עפר אתה ואל העפר תשוב! 

והפרחים והעשב יירדו באלפי שרשיהם והגיעו עד הגוף, ונכנסו בעיניים, בפּה במוח, בבּשר, בעצמות, וזללו ושאבו, וטרפו את כל שארית האדם, ומתוך המוות יבראו להם ירק, צבעים, פרחים, אביב, חיים.  ושמש הקיץ תיבּשם, ורוח הסתיו יזרֵם, וּזרעוּם מימי החורף לארבע כנפות השמיים, והלכו זרעיהם לברוא חיים באשר יבראו... 

ומֵתי יהיה כלא היה... 

ולבי זועק, נקרע, בוכה, שותת דם.  ובכל-זאת אני נשאר חי, ומחר, בעוד שנה, שנתיים, יכבשוני החיים ורקדתי, ושרתי, ואהבתי, ושכחתי. 

ובכל-זאת אוהב אני ומתענה עינויי-גיהנום? 

מי יחדור לתוך הרז הזה, ירא אני להעמיק, לקרוע הצעיף, אפשר להשתגע, וגם זה אסור עכשיו!... 

*

גלמוד אני בבית הגדול. 

והוגה אני בך, מנחמת, אהובה שלי.  הנה עיניך הבוכיות, שפתיך הלוחשות, ידיך המלטפות, המיטה במקום בו התרפקתי עליך בתבערה הראשונה של פצעי. 

ומחפש אני אותך, ושואף אני אליך. 

איך לדבר אליך, ילדתי החביבה?  הנה החדר שרק לפני פחות משנה פגשתיך בו, רחוקה, קרה, זרה.  כמה רקדו אז פה.  כמה אור, כמה שמחה, כמה צעירוּת ותאוות-חיים. 

מנורה קטנה מאירה עתה על אי-הסדר ועל אֵבלי.  ואַת רחוקה.  אבל כמה שוֹנה הכל.  נולדת בשבילי בשנה הזאת, הינך קרובה, הינך חמה, הינך שלי, קנין וכובשת גם יחד.  אייך אהובתי?! 

חלומות חלמתי... 

להיות חזק לעוּף למרומים לחוּגי השמש וספּירי הרקיע, וילדה קטנה בזרועותי, דבר קל כל-כך, וזרועותי פשטתי אליך. 

ואני עוד חולם והסער מגיח וישבּר כנפי, ותקוותי הכּה לארץ. 

וזרועותי עוד דבקים בך לחבּקך, אולם כנפיים כבר אין.  וכבד אני כעופרת ומכוער וזוחל כתולעה, ומכביד אני עליך ומחשיך עליך בצל עצבי, אֶבלי, ויגוני. 

ובא אני עוד להכות על פּתחי לבבך: הבי ניחומים!  הבי אור! 

אנוכיוּת מזוהמה! 

ולבּי מכּני, מכּני.  ואני אין-אונים.  ומתרעם אני על היוֹשר המוחא, ונס אל חוּבּך. 

ומה תכלית?! 

כנראה, רק האדמה הקרה משבּיחה את הסער, וכל זמן דם בגופות הגופות נצמדים, כל זמן זיק בנשמות הנשמות מתלקחות, ותחבולות אין... 

ועוד יותר אני קושר ותוקע מחשבתי בך, המו לוּ היה שמך איזה קמיע, סגולה רזית להתעודד. 

אֵי לקחה חולשתך, ילדתי הנדיבה, את כוחה? 

כמה קטנה ופעוטה תאוות גופותינו הצעירים מול העובדה הזאת...  לא רק בכל גידי ודמי, שיהיו פעם בכל-אופן בוץ וחלאה, אני אוהב את גופך שיהיה פעם לאֵפר. 

רוצה אני להתנחם בשקר זה, כי לרגעים אני מתרומם לאהוב רק...  הנני מתבייש לכתוב מלה זו, שהייתי כל-כך רוצה להאמין בהוויתה. 

                                                                                                 שלום, נשמתי. 

                                                                                                                                     אבשלום 

 

 

* * *

 

 

18.10.11

חביבון יקר,

כתבי איזה מלים.  לא ידעתי כי הולכת עגלה ועושה אני בחפזון.  היום בוודאי יילך גם שליח מיוחד להביא לכם ירקות, הכיני למעני איזה דף וספּרי אודות הכל.  נשיקותי החמות. 

שלך, 

אבשלום

 

 

* * *

 

 

חדרה, יום א' 22 אוקטובר, 1911 

ילדת לבי האהובה,

אינך משערת, אפרוחי הקט, כמה היכּני לבּי וכמה הצטערתי בשני הימים האלה.  לדעת כי הינך מחכּה, כי תתגעגעי, כי תצטערי – זה היה נסיון גדול בעד סבלנותי... 

ולבי הלא הולך והולך בלי הרף אליך, ואני כל-כך חפצתי להיות בקרבתך, חביבתי, כשהנני חושב כי אמנם כן, כי האפשרות ישנה עוד להתראות, כי אני יכול עוד לאסרך בין זרועותי, לנשום אותך, לשים את הראש בחיקך, להיות לרגליך, הנני עוצם את עיני, נדמה לי כי גלים נושאים אותי בחלום רחוק מול ארץ אחרת שאין בה צער ומכאובים.  נדמה לי כי חש אני את חוֹם חופתך היקרה, כי איזה לחישה אוהבת שרה באזני, כי ריח שערותיך נודף באפּי.  ושב אני בלי הפוגות אל החלום היקר והאכזרי המקרב אותי אליך. 

קשה ומיותר לחפש את הסיבות שמנעוּני לנסוע.  העייפוּת ראשית ואחר איזה בושה, איזה פחד שאינני יודע לבארו.  וגם, וזה היותר נורא, איזה אינרציה, יותר נכון עוד négligence[32] כללית של הגוף ושל הנפש שתקפה אותי מעת היותי פה. 

וגם לעשות יש מה.  אמנם אינני עושה גדולות, זאת הינך מבינה בעצמך.  אבל יש מה לעשות.  היתה לנו אסיפה נחוצה ונכבדה בליל-שבת וישבנו עד שלש.  במוצאי שבת (אתמול) עוד הפעם אסיפה.  נוסף לזאת מסרו לי אתמול בצהריים מכתב (שהיה צריך עוד להימסר שלשום בערב), והנני חושב אם לשוב ליפו או לא.  אם אסע אז זה יהיה בלי ספק רק ליום אחד.  הנני מחכה הערב לבוא דודי (י. בלקינד), הוא יביא בלי ספק מכתב ואולי גם פרטים אשר על-פיהם אוכל לשפוט יותר טוב את המצב. 

האמצעים לנצח, למה שאַת חברי היקר, קוראת להתעודד, אינם מצליחים לעת-עתה.  אתמול היה פה שמח: אהרן סמסונוב חנך את ביתו החדש.  אחרי בית-הכנסת הזמין אליו.  אני לא הלכתי.  בערב נכנסתי לביקור יען שהנני עתה היחידי פה, ושהגברת היתה יכולה לחשוב כי זה בשל יחסי אליה.  ישבתי שם כחצי שעה וָאֵלך.  אחרי האסיפה שבו לשם.  הפצירו בי ללכת, לא רציתי לפרוש מן הציבור שיאמרו כי את אֶבלי אני אוֹכף על כולם, וָאֵלך.  ניסיתי לשכוח.  אַת בוודאי מצטחקת.  שתיתי, שרתי, כמדומני צחקתי.  אפילו כשקרבה אלי בעלת-הבית ואמרה: לוּ היה הזקן, אז הלא הייתי רוקדת אתך וַלס, והפצירה ואמרה שאיש לא יפגע בי (כמה אנשים נמוכים, ילדתי!...), רקדתי אתה.  וכל הזמן הבטתי אלי.  לא אני שתיתי, שרתי היתה איזה מין נביחה שאחר צרח אותה.  הצחוק צילצל באזני כחרם שבור.  איזה שוֹט סבב אותי כמו גלגלון.  זה לא היה בכל-אופן ריקוד.  ובלעדי זאת הלא ראיתי כי כל האנשים הקרובים במעט (ווזלינסקי, ד"ר ברין, א. סמסונוב) רצו להיות שמחים, לאכּוף את החדוָה, לשכוח גם הם.  ואני חסתי עליהם.  מיראַת העצב והכּאב רוצים האנשים לשמוח.  לא רציתי להעציב את בעלי-הבית שבּכו רק תמול אתי יחד.  אבל ראיתי כי בלב גם הם לא צוהלים.  הזכירו את אבי.  ואני ראיתי בדיוק את פניו ותנועותיו ברגע הזה, שמעתי את בדיחותיו על הדור של היום שאינו יכול לשמוח, מרגע לרגע עצמתי את עיני, וחשתי קור עובר בגבּי ובשרשי שערותי... 

שכבתי בשלש וקמתי בחמש. 

וכך הולכים חיי.  צרות כפי שהינך יודעת, ועוד יותר.  וזאת רק ההתחלה.  עוד תבואנה, העיקר עוד לפני.  את האינוונטר החמרי עוד לא עשיתי, ואת האינוונטר הרוחני הינך יודעת יותר טוב ממני.  אלף פעמים ביום אותה השאלה:

מי יש לי עתה בחיים? 

תיכף למען לא לימוֹט למען לא להתחרר וליבש בתוך הזוועה, אַת רבקה; ואחר שנים-שלושה ידידים שלא ניסיתים.  אלה כבר arrière plan[33].  ואֵם ואחות אשר אני שייך לקניינם, לאינוונטר שלהם, שהן תצטרכנה לסמוך עלי...  אַת רואה כי החשבון לא שמח... 

אודות געגועים ועצב לא אַספר לך. 

עכשיו הנני מעט פחות לבדי.  בא הנה אברהם שניידר.  את זוכרת אותו צעיר, אהובה של רחל טופורובסקי, ששתיתי אתו "בּרוּדרשאפט" בראשון-לציון?  הוא יעבוד פה מעתה.  בשני הימים האלה היה חפשי וישב אצלי כל הזמן.  הוא משתדל לנחמני ולעודדני קצת.  יש לו האופי, העבר וההווה הנחוצים למען להבין אותי, וחושב אני כי הוא אוהב אותי. 

זה הכל. 

ביום החמישי בוודאי כבר תבוא אמא.  צלה כותבת.  ילדה מסכנה...  סגנונה וּכתבה מזכירים את כתב-החרטומים.  צריך הרבה כובד-ראש למען להבין. 

ביום הראשון הבא הנני מקווה שאַת, אהובתי, ואולי גם שרה, תבואנה הנה להביא אִתכן קרן אורה לנו, הראשונה שתיכּנס אל חורבננו.  הייתי רוצה לשבּת, אבל יום הששי לא יספיק לאמא ולרחל להביא די סדר פה למען קבּלכן. 

להתראות, אהובתי אין-קץ. 

הנני אוהבך, הנני מחבקך, הנני מנשקך וכולי-וכולי עורג אליך, כמו את הווית חיי היותר ממשית. 

                                                                                                                                                       אבשלום    

 

שלום רב לאמך ולאביך היקרים ותודה מעתירה על הזמנתם החביבה.  אמרי להם כי להזמינני לא צריך.  כי גם אם לא ירצו אבוא עוד...  plus souvent qu'â mon tour[34] אִמרי להם כל תודותי ואהדתי. 

                                                                                                                                                                  א. פ.

 

 

* * *

 

 

23.10.11

ילדתי האהובה,

קיבלתי את מכתבך מ-22.10 ולבי נקרע בקרבי.  מה לעשות, חביבת-נפשי, צריך לסבול.  הייתי נותן את חצי חיי למען למחות מלבך את השנה האחרונה, למען השכיח לנצח מנפשך היקרה את שמי ואת זכרי.  אולם הדבר לא בידי, הננו אסירי החיים ועל כן מכאובַי – ייסוריך, וצרותיך – כאֵבי.  כך הוא, צריך לנסות להתרגל. 

היום כבר הלך מכתב אליך.  הנני כותב לך עוד הפעם, הייתי כמדומני בימים האלה כותב וכותב לך בלי הרף, למען לחשוב יותר אודותיך, למען לשכּוח, למען להשתכּר... 

הנני שולח לך מכתב מהאדון אהרנסון.  אינך משערת כמה טובה מביאות אתן לפעמים שורות אחדות.  החוב שאני חייב לו הוא אחד מאלה שאינם מסתלקים בחיים.  את המכתב תחזירי לי, כמובן. 

אני נוסע ליפו.  הנני חושב כי מחר אשוב.  אמא, כפי שהנני מקווה, תבוא ביום החמישי, לא יאוּחר, על-כל-פנים...  מיום הראשון. 

די, אהובתי; הנני עייף ונרגז ועוד צריך היום לרכוב שמונה או תשע שעות.  ה"חיים" התחילו בשבילי, זאת אומרת כי עשיתי היכּרוּת מאד קרובה עם המוות.  לפעמים מחשבת המוות מעודדת מאד.  הבטחון כי לכּל יש סוף, כי לכּל גמַר, נחמה גדולה בייסורים.  לא טוב רק שאיננו יודעים בדיוק את המרחק שמפרידנו מגבול שני המצבים.  לחשוב כי זה יכול להימשך כך, זמן רב, רב, מעציב מאד.  ואולי שווה?  הלא כך נאסף חוב גדול שהחיים יוכרחו לשלמו לנו.  אני בכל-אופן לא אֵאוֹת למות בטרם אדביק עוד פעם אחת שפתי לשפתיך. 

                                                                                                                                                       אבשלום

 

שלום להוריך הטובים.  לשׂרתי על חצי הגליון השני שורה, לשֵׁם ולרעייתו שלום. 

                                                                                                                         שלך, שלך אוֹרתי הקטנה,

                                                                                                                                                                                           א. פ.

 

 

* * *

 

 

חדרה, 1 לנובמבר, 1911

לבּתי האהובה, 

אם נעצבתי אל לבי הינך מבינה בעצמך.  אבל לא רק מהרגש האנוכיי על שאינך באה, הנני גם נעצב מאד על שאמך חולה שוב.  מה יהיה סוף הדברים האלה? 

בבית עובדים, עושים סדרים, שבים לחיות...  קורים פה דברים משונים: שוכבים במיטות מוצעות, יושבים אל שולחן נקי, ועוד פלאי-פלאים שאיבּדתי הרגלם פה. 

מאיין הינך לוקחת שביתנו מלא אורחים?  כלל.  רק הא' בלקינד פה והוא הן נשאר.  עכשיו פה גם הא' מ. חנקין, אבל הוא רק לוקח ארוחותיו אצלנו וישן הוא אצל אחיו.  כך, הננו לבדנו, אמא ואני, אני ואמא... 

במה שנוגע לפרזנליכקייט[35] שלי, הנני חלש מאד, כנראה באה ה-réaction[36].  אמי והרופא רוצים שאקח חינה[37].  אִמרי בעצמך, חביבתי, האם אין אלה שטותים בעלמא?  אמי מתהלכת כצל, עובדת, משוטטת בפינות, מתבודדת, מתגעגעת ומראֶהָ פולח לבּי. 

מה עושה את?  מה שלום ספּתנו היקרה?  אני מתגעגע לשתיכן, סוגר לרגעים עיני למען להיות אתכן במחשבה.  נורא כמה הלילות ארוכים פה...  לילות בלי נשיקות, ימים בלי שמש, תהומות נצחיים.  החורף אורב לנו, רבקתי האהובה, עם הקור, עם ענניו, עם כלאוֹ, עם צוֹמוֹתיו הארוכים.  לבּי נקפא בקרבּי ושפתי מתכווצות, בזכרי אלה; ולחישה באה ממעמקים: אין לעזור...  אין לעזור...  הנה גם ליומיים אמך לא רוצה לעזבך הנה.  אבל אִמרי לה שסוף-סוף תכריחני לגנבך ולא להשיבך כלל.  או לא!  מוטב לא להגיד לה כלום... 

ראשי כבד עלי, חביבוֹני הלָטיף, ואינני יכול לפטפט יותר.  והן גם ככה קוראת את לי פטפטן ותמיד רק מגדפת אותי, ולמה לי להוסיף? 

אִמרי שלום לכולם, בייחוד לאמך, וכי כועס אני עליה ועל לבּה[38]. 

שלום, מלכתי הקטנה!  הנני מדביק לבי וּשׂפתי לרגליך הננסיות, לשוּלי שמלתך היקרה, לקצה סינורך המבוּשׂם הנני שם ראשי על זרועותיך האהובים, על לבּך החם. 

                                                                                                                                     הנני שלך בלי מעצור,

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

 

* * *

 

 

                                                                                                                   חדרה, 1911 10 November [39]

ילדת-געגועי האהובה, שלום. 

השבוע השאיר בלבי חלל ריק.  לא כתבתי לך אף פעם ואַת, אכזריה, לא זכרת אותי כלל.  מה זאת, רבקה?!  הנה מַתנו שבוע אחד וחיינו לא היו משותפים, כך לא טוב. 

מדוע לא כתבתי?  הלא הינך יודעת... 

שבתי ביום הראשון.  קורספונדנציה גדולה חיכּתה לי.  הלכתי לאסיפה.  עזבתיה אחרי חצות.  הלכתי אל סמסונוב. 

החולה שכבה.  בחדר אחד שכב בעלה חצי הרוג על הספה.  הרופא ישן בחדר השני.  עליה עמד אחיה במניפה.  איזה צבת דחק את לבי ואזכור רשמים שעברו. 

בכל-זאת, חשבתי, הבטיח לי הרופא יפה כי תיחלץ מן המיצר...  האמנם?... 

לקחתי את המניפה מיד האח, עמדתי עליה ואשמור לבל תזדעזע, לבל תשליך השמיכות.  עמדתי ואשמור.  זכרתי את כל הסיפורים אודות כוח ההיפּנוּז.  ואלטוש עיני.  ואחשוב בכל מאמצי כוחי: "...בעל יש לך.  בעל, גם ילד קטון, איך את יכולה?..." 

כך עד שלש.  הלכתי הביתה ואשכּב כהרוּג.  בחמש העירוּני, בשש אחרי התפילה רצתי לשם...  היא כבר היתה מתה משעה וחצי. 

ממש ארבעה שבועות אחרי מות אבא. 

אותה משכתי מעל גופת אבי, ואני הבּן הוכרחתי להוציא את הזרה מן חדר-המוות.  עתה אוּלצתי למשוך מעליה את אחיותיה ואמה.  הבטתי על פניה, הצַתִּי נרות למראשותיה, ואחשוב אודות חנוכּת הבית, אודות הוולס האחרון אתה, אודות הלצותינו ביום השבת בעברנו על-פני ביתה כששכבה בקדחת צהובה, זוכרת?  אמרת לי: "הלא אני רואה כי יש לך חשק נורא ללכת..."  וזכרתי כל זה וכמו פעמון של מוות צילצלה בלבי המחשבה: "החיים, החיים, אלה הם החיים!..." 

*

הייתי מחוֹצבי קברה, הייתי ממורידי מיטתה.  קברה קרוב לקבר אבי.  נשאתי פרחים על קבר אבי, הם שכבו כשעתיים למראשותיו עד שחצבנו את הקבר.  ואחר השלכתים על גופה, טרם נפלו עליה חפני האדמה הראשונים. 

בכו, כיסו, הלכו. 

היא בלי ספק כבר נרקבה. 

החיים, החיים!  אלה הם החיים! 

*

ועינויים מכל צד. 

בחיים הפרטיים, האנושיים, הציבוריים, והיהודיים.  רע ומר! 

אמי יושבת על ידי, עגומה, חשכה, זקנה, מרגע לרגע אני מעיף לעברה עין וצעיף שחור יורד על לבי. 

וצריך לעבוד הרבה, וגם מעט קשה עלי.  ואני עייף, שבור, ומלא געגועים.  לוּ יכולתי אז הייתי הולך אליך מעט.  אבל באמת חטא לעזוב את אמי. 

החיים! 

*

צלצלוֹן [צלה] שואלת עליהן בכל מכתב ומברכת אתכן.  מכתב שלה כבר שוכב פה מיום הראשון.  סלחנה לי.  אמי תלך אולי ביום השלישי ליפו.  מדוע לא הודעתן כלום מאדון אהרנסון?  האם הנהו בא, אם עוד אפשר לכתוֹב לו?[40]  מדוע אינך מתערבת בחיי, מדוע עוזבת אַת אותי לנפשי?  כלום נשמתי הפקרת, כלום אינני שלך? 

מאף מתחרה בשמלות אין לך לפחד בתוך לבי, אבל אחת יש שיכולה לגרשך משם: המילנכוֹליַה!  אל תתני לה להיכּנס לאורך-ימים.  מחלת-מורשה זו במשפחתנו.  השתדלי שהעצב לא יגרשך. 

די, רבקתי האהובה, די לצערך ולשׂרוט על לבי.  סלחי לי, אבל למושלים צריך להודיע בדיוק את הנשמע בארצותיהם וממלכתך הלא לבבי, ואני הנני רק הפּקיד המצווה, והמרד גדול, מלכתי היקרה, וידי קצרה להושיע: והנני מודיע... 

די, די! 

הנני שולח לך חבילת שושנים ואֶת...  (להבדיל) ואת...  לבי. 

שפתי כבר נשרפו מייחוּל. 

                                                                                                                   אבשלום

 

 

* * *

 

 

שבת, 1911 November 4.11 בבוקר

רבקתי,

כך:

חנקין לא נכנס אתמול.  הרץ שרציתי לשלוח לא רצה ללכת בלילה.  קיבלתי מכתבך, בּובּתי.  כבר התמוגג לבּי מנחת.  רצתי הביתה. 

אבל עלי סוככים האלים בכנפיהם. 

אל השולחן והנה לאמא קר, לא טוב והיא שוכבת. 

אל הרופא. 

הוא מרגיע אותי: זאת כנראה קדחת-עצבים.  בשבילי זאת ה-réaction [ריאקציה] שמתחילה לבוא. 

קר וחם.  כאב ראש וגב.  אנחות. 

על הטרמומטר כבר אין הטמפרטורה האחרונה של אבא...  הוכרחתי להביט עליו כל הלילה. 

החום היותר גדול היה º39.  עתה ברגע הזה º37. 

שמתי תחבושת-ראש כל הלילה.  רפואות לא נתתי עוד.  הרופא אמר שאם אפשר לצאת מבלי זה, מוטב.  הבטיח לעשות הזיית חינה.[41] 

אני רעוע, מה לעשות?!... 

כל-כך כבד על לבי, בתי הקטנה, עלטה כל-כך עבה... 

הנני לבדי, לבדי... 

מתי יבוא הסוף לכל העינויים?  מתי הנני יודע גם-כן, אבל אסור להחיש את הגאולה. 

תראי כי פעם יפקע לבי לפתע מייסורי-אהבה לכל אלה שהינם בתוך נפשי ודמי... 

                                                                                                                   הנני מאַמץ אותך אל לבבי,

                                                                                                                                                                         אבשלום 

 

 

* * *

 

 

13.11.11, חדרה

רבקוני, שלום לך מנחמתי הטובה! 

ואני כל-כך חיכּיתי לך אמש!...  ידעתי שאת באה, אבל presentiment[42] בעד העגלונים שלא הלכו לא היה לי כלל.  וסוף כל סוף הלא באה עגלה מזכרון-יעקב...  עגלונים רשעים!  באמת אינם שווים להוביל את בּובּתי הקטנה. 

לאמא הוטב.  עשו לה בשבת בבוקר הזיית חינה והקדחת עברה.  אבל נורא מה-חלשה הינה, ופניה כצל... 

את שם קיבלתי אני הפעם, כמדומני שזאת לי הפעם הראשונה שהוא אורחי.  ולו ידעת איזה חשבונות יפים עוררה בלבי העובדה הזאת; כך: שֵׁם ואני נישן בסַלוֹן, אני על מקומך, ואת תישני אצל אמא במיטתי...  את מבינה, טיפשה?!  סכלה מטופשת!  ואַת לא באת. 

וגם לראותך היום קיויתי: הזקן, ר' שם-אפנדי [סם אהרנסון], החליט אתמול כי הוא יהיה רצוץ ושבור הבוקר וכי אני אסע לחיפה לפגוש את החַווגַ'ה.  כבר הייתי שמח, אף שאמי לא לקחה חלק בשמחה זו; והנה הערתי את שם והוא  frais et dispos;[43] לכי והאמיני באנשים נשואים! 

אתמול לבשתי בפעם הראשונה את מעיל-החורף הצחור שלי, ומצאתי בו את הקרע שעשה לי נבּוּט ערבי תחת ארכּבתי הימנית.  ועל הלב בכיס השמאלי מכתב עם  description épique[44] מקטטה פעוטה והמכתב בתוך מעטפה עם מרובעים ירוק-צהבהב.  וכששואפים ממנה, נכנס אל תוך הלב ריח רַזֶדָה,[45] שעושה אותי לצעיר בשנה אחת, ולמאושר...  למאושר. 

הילדה הקטנה ההיא חשבה אז אודות דֶקלמָציה [דיקלום], ואני...  אודות האמצעים להגיע אל הנשיקה הראשונה. 

אַת יודעת, חתלתול שלי?  יש לנו כבר...  עבר s.v.p.,[46] עבר ארוך של למכתבים, כבר יכולים אנו לאמור בגאוָה: אז, אז בימים ההם. 

די.  אחיך האי-סבלן כבר שאל: "איהר האט נאך א סך צו דיססערטירן".[47]  לא!  לא אַ סך, רק נשיקה הורסת חזה, מפוררת עצמות, וקורעת שפתיים. 

                                                                                                                                     שלום, אלילתי,

                                                                                                                                                                         אבשלום 

 

* * *

 

 

חדרה, 14.11.1911

ילדתי החביבה, שלום.

בלילה כתבתי לצלנקה [צילה] ומכתבי-עסקים והחלטתי בלבבי לגמור את הכל בשוּרות אחדות אליך; אבל הייתי כל-כך עייף ויגע שהיה לי אי-אפשר.  מכתב אליך זה  dessert,[48] זה נקיון כללי של הלב, אחרי עמל היום ומכאוביו, וצריך לעשות את זה בלב שלם. 

עם צלקה דיברתי ארוכות עליך, מהלך דפים אחדים, ונדמה לי כי זה לחיות קצת אתך.  דברים רבים שלך אי-אפשר להגיד ושמוּתר להגיד לאחות קטנה... 

יש הזדמנות: ד"ר ברון נוסע זכרונה והנני ממהר להכין לך דף קטון. 

מה נשמע אצלך?  האם בא הא' אהרנסון [ממסעו למצרים]?  באיזה-מצב רוח?  מתי יבוא הנה?  חס אני עליו.  כשיראה פה את העבודה שנעשתה (או יותר נכון: שלא נעשתה), יצטער הרבה.  והפעם גם לבי לא מַכּני: מי כמוני יודע את התירוץ?... 

לאמי הוּטב אבל ליפו אינה נוסעת היום.  בכלל, עצתך לבוא ביום הרביעי ולשהות אצלכם עד יום הראשון טובה מאד בשביל שנינו אבל לא בשביל העבודה, על כן נישאר יושבים... 

הנני מבקשך להודיעני מתי יהיה מי מכּם פה: או הא' אהרנסון בעצמו או את מי מכּן.  ולכתוב לי תדיר, אהובתי, תדיר והרבה.  כוח המכונה תוּשש...  צריך חומר להסקה, אינני מכיר  tonique[49]  טוב ממכתביך החביבים, הנחוצים, החיובים, השמעת?! 

כל זה הבל.  כל זמן שלא יימצא האמצעי הנכון להיחבק, להיצמד, להתנשק גם במרחק של שעות או ימים נסיעה, כל זמן שזה אי-אפשר, יש רק מצב אחד שמרוּצה אני בו: כשהינך על לבי, כך, קרוב, קרוב מאד.  כשהנני שואף אותך אל קרבי, עד דמעות ומוּעקת-לב.  הנני מחבק אותך, גברת-לבי הקטנה, ושותה אותך בשׂפתי משולי שמלתך עד מצחך היקר. 

                                                                                                                                                       שלך,

                                                                                                                                                                         אבשלום 

 

 

* * *

 

 

3.12.1911

משאת-נפשי הרחוקה, שלום. 

אייך, רבקתי?  מדוע החיים כל-כך אכזריים ומדוע את כל-כך רחוקה?  הלא ברגע הזה היה לי להגיד לך כל-כך הרבה בלטיפות, במלים ובדמעות, ועל מקום זה צריך לשרוט על הנייר... 

שרב.  מחפשים צל.  הנה המנוחה.  ולמען הגיענה צריך לעבור דרך ביצת-יוון – רפש הכּתב. 

הגיון של חיים. 

*

אתמול כבר נגמר אִלחַמדוּ-לִלָה[50] עם ידי. 

שתי שברי עצם קטנות הוציאו לי.  אחת – כך, השנית אתמול עם חלוֹרוֹפוֹרם. 

הרופא יעץ זאת כי לא רצה להסב מכאובים בלי תועלת. 

הכל טוב.  את השאר יגמרו בחדרה. 

חושב אני כי אשוב הביתה ב- 5 ח"ז או 7 ח"ז.  (שלישי או חמישי). 

*

ומתי אוֹחזך בזרועותי? 

לעת-עתה במחשבתי מחבּק אני את גופך הקט את נשמתך הגדולה את לבך היקר, אני מאַמצם לשׂפתי ולוחש: שלי, שלי, שלי! 

                                                                                                                   שלום, אלילתי,

                                                                                                                                                       אבשלום

 

 

* * *

 

 

12.12.1911

אלילתי,

אני כורע לפניך, שׂם ראשי בחיקך, ומחבקך... 

אלה היו החלומות של שלשום.

העיקה על לבי כל המרירות שנצברה, נשׂרפו שׂפתי מאֵש הנשיקות שנאגרו... 

היה לי כל-כך הרבה להגיד ולקבל. 

באת... ברחת. 

לא כעסתי, אפרוחי, אל תחשדיני.  רק הייתי כאיש שגזלו ממנו אוֹשר שקיוה אליו זה כמה... 

סלחי! 

שמעי, רבקה, מלה אחת ואחריה לא יהיה להגיד עוד:

אני אוהב אותך, אוהב!  אוהב!  אוהב! 

הלא את הילדה שכּולה שלי. 

ולוּ גם יישׂרף לבּי ממך הריני מקבל באהבה. 

                                                                                                                                                       ילדך,

                                                                                                                                                          אבשלום

 

 

* * *

 

 

חדרה, 14.12.1911

גוזלי הרגזן, שלום. 

צריך לכתוב לך.  אף שיש לי הזמנה מידידנו האדון ווזלינסקי לנסוע מחר אתו יחד לזכרון, אף שחשק עז יש לי לקבל הזמנה זו, בכל-זאת הנני חושב כי לכתוב צריך.  וכלום אפשר להשוות את הרגעים שהנני נותן לך כך, כשהננו לבדנו, עוד יותר, כשהנני לבדי אתך, כשהינך בתוך לבבי, כשאַת משוטטת פה רק במצב נשמה, כשגופך המכניע והשולט אינו פה, אם אפשר להשוות לביקור את כל זה?  לביקור פשוט? 

שערי בנפשך, אני בא... 

בבית אנשים טובים ומַכניסי-אורחים.  מי זה, חלילה, יתאפק מהתעניין אם רעב אני או צמא.  למי לא אצטרך לתת מעט מזמני.  לאמך אצטרך לספר את סיפור האצבע (l'Histoire du couteau); עם אחיך אמצא אללללף עניינים אודות מה לדבר.  צריך לבקר את שֵׁם שהינו חולה.  הנה זה כמה לא ראיתי את שרה.  וכלום ללעוס ולבלוע לא צריך במשך שעה או שתים.  והשעון יעבוד בשקידה למען הודיענו כי כבר צריך ללכת. 

שלום!  שלום! 

כמה פעמים אוכל להתגנב, וכמה פעמים תתני לי היכוֹלת של התקרבות גופנית לכל הפחות במשך דק אחד?!... 

*

ואיש לא יחשוב ולא ישים אל לב כי אמנם רעב אני גם צמא, כי אל המעיין באתי לשבור צמאוני וכי הוא ממני והלאה.  איש לא יחשוב, אולי גם לא את. 

ואת מתאוננת... 

אולי מוטב למען לענות לך להעתיק את מכתבך: "סבלתי, חיכּיתי, ייחלתי, שאפתי, השגתי, ואבוא אליך.  מאום לא הקשבתי, כלום לא סיפר לי.  בעיני-ברוגז הביט עלי, ונזיפה חריפה.  'אני אבקשך?  לא נאה לי כלל, לא לפי כבודי!'  אבשלום, עכשיו אני חושבת כי לוּ ידעת איך הרותחים האלה הכאיבו את תוך תוכי נפשי, איך נכוויתי כולי, אז אולי לא היית מבטא את זה ובאינטוֹנציה כמו שנתת למליך.  על הרגע חפצתי לענות לך, אך מיד נמלכתי לשתוק ולא לבוא בדברים אודות זה, איזה מין רגש גאוה שטף אותי; לבל אַראךָ כי אהבָתי אליך גוברת על שלך אלי".  

רבקתי האהובה!  ייחלתי וַתכלינה עיני, וַתבואי.  מאום לא הקשבתי, כלום לא סיפרת.  בעיני "עוברת-אורח" הביטה עלי.  וכשביקשתי לילה אחד, פגשתי חומה של ברזל ואי-אפשר מוחלט.  איזה מין רגש-גאוָה שטף אותי, לבל אַראֵך כי אהבָתי אליך גדולה משלך אלי, בראותי כמה מעט אַת מתחשבת עם תחנוני, כשראיתי כי אל כאבי את עונה בהחלט קר, אז אמנם חשבתי ואמרתי: "אני אבקשך?  לא נאה לי כלל, לא לפי כבודי!"  לא לפני זרה התחננתי ולא נדבה ביקשתי.  ביקשתי את אהובתי, והיא מצאה כי תפסיד אם תישאר אצלי עוד מספר שעות; ואז אמנם לא היה לפי כבודי להתחנן עוד. 

*

"עם לבי החלטתי כי הודות לעת הארוכה בה 'התגרלת'[51] ממני, כבר לא מצאת בי כל תועלת ואיזה מראה משונה קיבלתי בעיניך, ואשתוק". 

ההחלטה יפה!...  "העת הארוכה"  (שלושה שבועות)...  "התגרלתי".  מתי התרגלתי, באיזה זמנים, למען שאוכל להתגרל?  כמדומני כי מהיום הראשון ועד עתה לא הרגילוני הזמן והמזל להרבה נחת, וכשמתראים יום אחד, כותבים אותו בזכרון באותיות-אור. 

"כבר לא מצאת בי כל תועלת".  פי!  המלה המכוערה!  נעבור עליה מבלי פירושים, התרצי?  הייתי רוצה לדעת מה זה "מראה משוּנה"?  שתקת?  האם כך את מגינה על אהבה אובדת או בוגדת?  אני הייתי מעט יותר חם לוּ היו לי חשדים כאלה... 

*

זכרונות... 

רבקה, ילדה נשכנית ואירונית, מדוע?!  יש איזה דבר.  צריך לחפש ואני כבר מרגיש כי הנה, כי עוד רגע – ואהבתי.  ולאט-לאט האירוניה נופלת, אני ניגש יותר קרוב.  וכבר אפשר לי לשאול בין לטיפה ללטיפה: "מה לך?  מדוע לא להאמין?  מדוע לא להיות צעירה?"  "תולעת שם בלבבי, מנקבת, מנקרת, תולעת של רצח".  "מלחמה לי בתולעת!  אני, או היא".  והימים עוברים והחדשים חולפים. 

ועתה? 

אחרי כל ההשתדלויות להראות לי באותות ובמופתים כי הינך היותר מכערה, היותר סכלה, היותר טפשה; כיון ששיטה זו לא הצליחה אחזת באחרת. 

  "אל תתבונן בי!"... 

לטיפה מעט חפשית. 

"גס!" 

מבקשים מעט מזמנך. 

  יש "איזה דבר" שעוצר אותי (בכל-זאת גם אותי מעניין לדעת מהותו של ה"איזה דבר").  יש לי conscience [מצפּוּן] שלי, מוֹרַל שלי! 

טוב!  מה יהיה אם אעיז מחר לבקש לא מעט מגופך או מזמנך כי אם מעט מנשמתך, אז הלא אהיה הטירן [העריץ] היותר מנבזה, הלא?!... 

*

E pur si move![52]

ובכל-זאת אוהבים; לא כן, רבקה? 

ובכל-זאת מתוך תהום היגון וים הצער שואף אני אליך.  גוזלת אַת את כל רגעי אלה שהינם שלי ואלה שאינם שלי.  בכל-זאת הגעתי כבר למדרגה זו שאיני מצטער על חופשתי אבדה, כי מוצא אני שהרווחתי. 

מדוע כל הקטנוניוֹת האלה בינינו?! 

התזכרי את הלילה ההוא, כשהמלאכים הטובים בעצמם העמידו את כל השעונים למען ילכו אנשים ישרים לישון לאור הבוֹקר, ולמען שנוכל אנחנו, כשני ילדים טובים, לשבת על סף הבית, ולשוחח...  פה אל פה. 

ולמחרת נסעֵך עוד לַנתי לילה אחד פה.  ובשכבי חשבתי כי איזה חלום ירד על לבבי.  ראשי שכב על הכר שישנת עליו ושקלט אל קרבּוֹ את ריח ששערותיך, ואני שכבתי כשיכּוֹר וכנדהם ובלבי מוּעקה של עדן. 

מדוע אנו מקצצים את כנפינו, רבקתי?! 

מדוע? 

האמנם נפגשנו למען להתווכח, להוכיח, להתאונן, לצער, להתמרמר, ולמרר איש חיי רעהו!?... 

*

די. 

הייתי מספר לך עוד הרבה, אבל כל מה שעוד אוּכל לספר לא ישמחך יותר ממה שכבר אמרתי.  איני מרגיש את עצמי די טוב למען לנסוע היום.  כתבי לי, יקרה.  אל תתרגזי.  חשבי אודותי במעט פחות חשד, אני בטוח שבּנשמתך הזכּה ובלבּך הישר הנני שווה אולי מעט יותר אמון.  וחשׂכי גם צער ממך.  והיי בטוחה כי בכל זאת, למרות ה-conscience והמוֹרל, הנני ידידך היותר טוב.  יען שיש לי ממך ה"תועלת"  היותר גדולה (לא כך?!).  בכל-זאת אַת ילדתי, ואין לי עליך כל חימה, ולבּי כולו שלך, והינך יכולה לעשות בו כטוב וכישר בעיניך.  אבל כמו שכּל מה ששייך לך נוגע לי, הנני מבקשך לחוס על קניינך – לבי – ולא לשׂרפו כליל. 

                                                                                                                                     כל נשיקותי.  ילדך,

                                                                                                                                                                        אבשלום

 

 

* * *

 

 

20.12.1911

רבקטש נורא,

באתי אתמול באחת-עשרה כמעט שלם.  הערב בשמונה תמלאנה עשרים-וארבע שעות שהנני מתגעגע לילדה אחת, שהחליטה להמיתני מרחוק ומקרוב. 

יש הרבה עבודה ואף שמץ של חשק להתחיל בה. 

                                                                                                                   הנני בולע אותך.  ילדך,

                                                                                                                                                                         אבשלום 

 

 

* * *

 

 

חדרה, 21.12.1911

נשמתי אורתי,

האושר איננו מגָרֵי כדור-ארצנו.  לפעמים רחוקות רק בוקעת את אפלת הלב נגינתו הרחוקה של אחד מקרני אורו.  לוּ ידעתי כי בי בחר המזל למען להביא קרן אורה זו בלבבך, הייתי חושב כי בזכות זה יכופרו לי הרבה מעוונותי, וכי הוֹעלתי במה שיהיה בחיי עלי-אדמות. 

חושב אני כי ביום שתדעי בדיוק עד כמה יקרה את לי, וכמה מקום לקחת בחיי בזמן כל-כך קצר, תתן לך הידיעה הזאת כנפיים להינשא מכל רגש זחלני וקטון, מכל מחשבה צרה ומסונוורת, ולהגיע למשך הזמן שיוכל לב אנוש להישאר בחוגם לאותם המרוֹמים שמשם אפשר רק...  לרדת, ולהביט בעין שקטה על כל הקטון המתנועע בבצת החיים. 

רם על כל, החלום.  יוצרים אותו, הרים אותו, נושאים אותו חבוי בחוּבּי הלב.  וכשמגיע יום וחלום זה נכנע בפני הוויה, בפני חיי גוף ודם, וכשנאוֹתים ליַשנוֹ בשביל מכניעו, אז לוקחת הנשמה את כל ביטוּאֵי הגוף, ואת כל אמצעי הטבע למען לקשר, לצמד, לאַחד, לשמור את המבטא היותר רם של חלומותיה. 

והנה ראָיה פשוטה: תמיד הייתי מוצא מלים כה חמות לבטא רגשותי, ועתה, ילדה רעה, עשית אותי לבהמה אילמת.  וכל מלי גסים וכבדים כבוּלי עץ.  אולם לא נשיקותי שעפות כולן אליך. 

                                                                                                                                                                         אבשלום 

 

 

* * *

 

 

22.12.1911

ילדת נשמתי, ילדתי הטובה והחכמה, מה-מאושר אני!  טובה אמונה מכּל ואת מאמינה שנפתח מעיין למכתבים, וכי אחד אחרי רעהו עוּף יעוּפו אליך.  מה-תמימה ומה-נעימה המחשבה הזאת, ומה לא אעשה למען לא להכזיב את תוחלת גברת-לבי?! 

"חלשה" את ו"אילמת", אהובתי הרצחנית?  חולשתך – גבורה, וניחומים – שתיקותיך, כה ירבו וכה יוסיפו אמן ואמן.  וכמה חמות מחאותיך על אשמתי הגדולה שחטאתי בתתי לך אמצעים להגשים תשוקותיך!...  מוחאת את נגד תנועות אלה?  ועל כן אומרת הנך לחשׂוֹך ממני אמריך?  כפוית-טובה חביבתי!  וככה תעשי לילדך על אהבתו העזה ועל עזוּתו הענוותית?!  מדוע הינך מערב בשירתך חריקות כאלה, כינורי האהוב?  מה לך כי נזעקת אוי!  אוי!  אוי! – – – 

הוקל על לבך, גוֹזלי הקטוֹן, וכמה טוב לי ואיך מאושר אני, וכמה אורה דבריך אלה מביאים בחשכּת חביוני הנפש!  אח!  לראותך כך, רבקה, לשמוע הבטחות כאלה מפיך, כמדומני שכנפי ישובו לצמוח.  חטפי, חטפי, זוללתי הקטנה.  "שמח בחוּר בילדותך" כי מחר...  אבל מה לנו ולמחר?!  מה לנו ולאתמול?!  בני היום אנחנו, היום!  היום!  מדוע לנו להתאונן על החיים בעתיד לבוא.  ואך-ורק באשמתנו אם יכולים אנו לגבּות את חובנו למפרע?!  פתגם שבתלמוד: "הרי שולחן ערוך, ומזלג וסכין, ופֶה אין לאכול"?...  כותב אני את הבטחתך, אורתי, בדפי לבּי כי היה תהיי מעתה ילדה טובה, כי תאוֹתי לחיות, כי תואילי לאהוב. 

*

ואני?... 

"אל תעירו ואל תעוררו".  כשאהבתיך, כוכבי הטוב, וכשהעזתי להודות פשעי, הייתי כה צעיר, כה חזק, כה עשיר בכוחות, שחשבתי כי אני המעפיל, אני המבקיע, אשׂא את נשמתי הקטנה בזרועות אהבתי ונתתי לה כל לבי.  וַיבואו החיים (בּוּ...!  הדוב המכוער האוהב לארוב לילדים קטנים...) וַיארבו לי וַיכּו כנפי לרסיסים, ויכשלו ברכּי ואני שדוּד וממוּגר ארצה, לולא נפלתי בזרועות אהובתי.  צדקת, חי נשמתי, רק אלה שסובלים חזק רק אלה אוהבים חזק; רק אלה שנשמתם נמקה בחשכּת-הכּאב רק אלה יכולים להעריך את האור; "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו, אותי נהג וילך חושך ולא אור", ומי יודע מה היה לולא אהבתך שעמדה לי.  וכמה בושה, כמה מוסר-כליות היה לי, לי המתימר בעושר גבורתו, ושמקבל עתה ממך נדבה קטנה – נשמתך.  כמה בושה, לולא זאת היתה...  אהבה.  והאם יש לך אויבים גדולים מאלה?  אהבה מתביישת?!  הראית אורה חשכה?!  לא, לא, נשמתי הטובה!  תני!  תני עוד ותמיד עוד, אינני מתבייש.  השמעת? 

*

כן, צדקת, ילדתי הקטנה, הכל תרמית בחיים.  ומוטב לרמוֹת את עצמנו, להגיד למכּה – לטיפה אַת!  ולהצטחק דרך דמעות היגון מול קרן-אור חודרת של תקוה.  ועל כן אינך לא ילדה פותה ולא ילדה מפטפטת, כי אם ילדתי המחוּכּמת והמדברת מישרים.  נידחק איש אל רעהו, ככה, קרוב, קרוב, עד יעבור זעם, ואז...  מי יודע?  אולי אחרי בלותי תהיה לי עדנה, ואולי עוד פעם תהיי אהובתו של אותו קונדס שהכּרנו שנינו לפנים.  איזה חלום מגוחך.  מכירים אתם ילדה נשכנית, עצובה, הרהרנית?!  הא לכן זוללת-חיים, מנתרת-אור, צוהלת-אביב!!  יודעים אתם צעיר סגור ושחוח?  הרי שובב-לועג, קונדס לץ (השמעת א-דו-ני ה-דו-ב?!  אנחנו שנינו – ילדתי ואני – נלעג לך!)  ש!  ש!  (אזניים לכותל!)  מי יודע?  תראי עוד, רבק, כי יבואו ימים טובים מאלה?!  הלא?  אִמרי כן!  כן! 

*

קוסמת-חלומותי!  לבוא אליך?  הלא יודעת את כי די לך לנקוף באצבעך הקטנה למען להסיר מלבי את שמץ ההירהור (דק בדקים!)  שעוד ישנוֹ שם.  אף שעוד אינני יודע מה אספר לאמי ולאִמך על נסיעתי ובואי.  אבל אודות התירוצים נחשוב אחר-כך.  אולם יש עוד נקודת-מבט: אני רוצה שחביבתי תלך ליפו מעט.  ראשית, לא לאבד טיול.  שנית, הלא כמדומני שרצית להתיפּוֹת מעט.  ואף שרואה אני את השמלות כעוכרות נפשי ואת הנעלים כשונאַי היותר חמורים, בכל-זאת...  לוּ היה אפשר שתלכו ביום ה' הבא דרך חדרה, תלונו פה ותשובו ללון ביום ב' (1 לינואר 1912!), אז היה נפלא.  עוד נראה. 

*

ועתה מה? 

נשאר לי לכתוב רק האדרסה, אולי כך:

 

___________________________

|  בטוב הא' אהרנסון הכבד                            |             

|  כבודו בעיניכם אַל יקל                                 |                                                  אדרסה יפה, הלא? 

|  למען למסור לאחותו הקטנה,                    |                                                  צריך לנסות פעם. 

|  ועל שׂפתיו שׂחוק קל.                                  |

|                                                                                |             

|                                                                                |

|  לנשמתי רבקט.                                               |

|___________________________ |                                                                                   

 

ועתה בואי על לוח לבי, ילדתי, חבּקיני, אַמציני, אהביני עד סוף כל הנשימות, עד תום כל הנשיקות.  הנני שותה את עיניך ושפתיך וגם את...  כוּלך. 

                                                                                                                                                        ילדך, 

                                                                                                                                                                         אבשלום 

 

 

* * *

 

 

24.12.1911

יונתי הקטנה, 

רע לי מעל לכל שאפשר להביע.  באמת אינני יודע מה לי, אבל זה זמן רב שלא חשתי עצמי כל-כך כבד, כל-כך מיותר, כל-כך זר...  זר לי וזר לכּל. 

אמי וצלה נסעו ליפו.  מבול שוטף היה במשך כל הלילה ובבוקר.  למרות כל התראותי ומחאתי העזה התעקשה צלה כסלע וכפרד.  האהבה נולדה למען להיטיב את האנשים אולם לא את הנשים.  בתוך כל אחת ואחת מנמנמת החיה הרעה של התעקשות ואנוכיות של המוּגיוּת (Lâcheté – Gd L)[53] שהיא יסוד כל המין היפה והחלש.  את כל האהבה שרוחשים אליהן, כמה יותר שנוטים להן חולשה וחסד, מעבירות הן תמיד על הגבול המותר, רק abuser[54] הן יודעות.  ואצל אחותי, שהינה כל-כך מפונקה ואהובה, המעלות האלה מפותחות עד למאד.  חששה פן תאבּד – חלילה! – שעה של לטינית או של טריגונומטריה ולא רצתה להישאר יום מיותר.  ניסיתי לא לתת לרתום והנה העלמה במיטה, כבר מסכנה.  לוּ ראית איך שנרפאה מהר כשצריך היה לנסוע.  רק לפני שבועיים שכבה יותר משבוע.  ניבאתי לה התקררות, מחלה, מיטה. 

  אשכב, אבל ביפו! 

וכמו שלא ע"פ האופנה לתת שתי מכות-לחי לאחות בת שבע-עשרה, נשׂאתי בשרי בשיני ואשתוק.  גם אמי (אתמול עוד שכבה חולה עד הערב, וקמה רק למען לחבוֹש חפציה והחפצים של המיזינקה[55] שלה!) כבר גנחה ונאנחה שוב כשהחלטתי שלא נוסעים, וַתתהלך סגורה, קודרת, חיורת.  אבל מצאה מבטאיה היותר טובים למען לדבר על לבי כי צריך לנסוע. 

  לא אקשור אתכן, אבל לא אתן הסכמתי! 

ובכן הן הלכו ואני צריך לשבת ולרעוד פה שמא תישבר העגלה, שמא לא ייצאו הסוסים מן הבּצות, שמא תתקררנה ותחלינה.

הוי!  חמור אין-אוכּף! 

וכך בכּל.  גם ללמוד צלנקה רוצה לנסוע ודווקא בלי אמי.  חופש בשביל הנשים ואֶמנסיפּסיוֹן!  אורה!  ואחרי אשר אנחנו נסבול ונשתוק, יען שמוכרחים אנו.  יבוא איזה סכל, יתאהב, וההוא בוודאי מותר יהיה לו לסבול. 

אלה תולדות  "נשי היום". 

ואחרי זה אצל אמי תהיה שושנה'לע הבת האהובה שאליה מתגעגעים ואודותיה מדברים בדמעות-עיניים.  צלנקה ה"קטנטונת" היקרה שסוחבת את הנשמה למקומות שתלך.  ואני הבן הרע והרגזן, האח המיותר והאכזר...  הטירן!  [העריץ]  כן, הלא זאת היא המלה הקדושה לכל החַלשות המסכנות שאנו מענים בחיים. 

אופל ואבדון!  חזיז ורעם!  ירא אני מפני עצמי.  יש לי חשק לפרוץ בצחוק של שגעון עד לזעזע הקירות.  יש לי תאוות של טרף ורצון לשסע איזה דבר, לקרוע, לשבּר, להחריב.  להיות כושים, עבדים, לזאת נוצרנו.  אולם עוד להיות כושים בענייני נשמות, אבל לא!  יחי ניטשה! 

(Wann du zu Weiber gehst dan nimm mit eine Peitsche)[56]

אינני יודע גרמנית, אבל הביאור ידעתי!  אל האשה תלך?  שוטך קח! 

תוכלי להחביא את מכתב-הרעל הזה.  אלה לא תלונות-מעבר לא זעם-חולף.  יש סיבּות חיות בשר-ודם שישתדלו שזה יהיה תמיד תמיד כך מבּלי פתרון ומבּלי מוצא.  ומי יודע מה תעשה ממני הסוּפה?  זכרי כשתרצי לאמור על אחיך או על הגברים בכלל את שמות-התוֹאר היפים שכבר אמרתי.  ברגעי הבריאים כשהעינויים מכריחים אותי להגיד את האמת הנני אומר כי הנשים נולדו למען להיות אסירות.  אסירות-כוח, אסירות-חובה, אסירות-אהבה, אחת היא לי, אבל אשרי העם שככה לו, אשריו וטוב לו.  וארורים אלה שבאים למלאות בחלומות של גבר הלבבות שנבראו לתכלית אחרת.  ארורים אלף פעמים ואחת! 

די לנהום!  אצא מעט.  הרוח עזה, אולי ירווח לי. 

                                                                                                                                     שלום ונשיקה,

                                                                                                                                                                         אבשלום 

 

 

 

1912

 

חדרה, מוצאי-שבת, 6 ינואר, 1912

אפרוחי

יעקב סמסונוב – חמור,[57] והא' שֵׁם אהרנסון – טיפש.  ואַת הינך ילדה רעה ולא יותר.  ישבתי אל השולחן עם מחשבות של געגועים אליך ואחשוב אודות יום-השבת העבר, והנה בא מכתבך.  אבל שמחתי היתה בת-רגע, עד החילי לקראוֹ.  רבקתי היקרה, הנני מתחנן לפניך, ילדתי הקטנה, אל תגזימי את רגשותיך, אל תגזימי תנועותיך, אל תנגני על עצביך, כי המידות הרעות האלא מזיקות מאד.  זכרי שיחותינו אודות הספרים הרעים, הקריאות העוכרות, זה מאותו מין.  אלה הם ג'סטים ליטררים ולא יותר.  הלא את יודעת כמה מכאיבים הם לי, כמה מוחא אני נגדם ולוחם בכל מאמצי כוחי, ואיך אני מבקש להכניעם ולהשקיטם גם ברגעים היותר נעימים ויקרים לי.  הינך שוכח את עצמך, הינך מאושר.  והנה פתאום שירה חדשה באזניך: "ילדי המסכן!  ילדי האומלל!  ילדי הסובל!  אוי כמה אתה אומלל!  כמה נורא אתה סובל!"  השכינה גזה.  קור חולף.  החלום מת.  התעוררת.  נדהם, משתומם, קר, הינך שואל את עצמך מה היה לך כי כה מהר גז האושר?  פיטפוט של אשה ולא יותר, שחלמה "עורבא פרח", האמינה, השחירה את עורבא, הגידה ויגדל שבעתיים וירך לבה – ותתאבּל.  כך אין עושים בכל-זאת.  גבורה, ילדה, גבורה!  ואיזהו גיבור?  הכובש את יצרו, אמרו חז"ל. 

*

ולמען להתאכזר (בפירוש!), למען לתת לך שיעור, הנני לנתח קצת מכתבך.  הלא sous entendu[58]  בינינו כי את הרגש שדוחף אותך הנני יודע וכי יקר הוא לי מכל בחיים, אבל הלא יש בקורת.  יש טוֹן. 

הביטי:

..."ועתה אני כמשתוללת, לא אדע מה לחשוב.  אף כי כתבת בעצם ידך כמה מלים, בכל-זאת זה לא מרגיעני, אף במקצת, כי נפש כמותך יכולה לכתוב אף גם עוד למעלה מחום של ארבעים.  הנני מחכּה, מיחלת באי-סבלנות, לשיבת השליח, לראות מה אתך". 

  מה שאת כותבת יותר בנוסחא זו, את משתוללת יותר.  הפנטסיה עובדת, חשדים מחשדים שונים.  ואני דווקא כתבתי בעת שהחום כבר נפל, ודווקא למען שלא תתרגזי.  ובכן?  כן!  את אוהבת אותי, לוּ הייתי איזה טיפש, איזה הודי מתנפח, הייתי גאה מאד, אבל אך-ורק באהובתי, העלמה רבקה אהרנסון.  וכמו שעשית בלבי כבר מעט נסיעה במסילת העתיד, טונים, חשדים, "ווייבערשע שטיק"[59] כאלה ממלאים אותי עצב רב.  דעי לך, רבקה'לה, כי בעוד שנתיים, שלש, עשר, אלך גם-כן אל הקור, אל החום, אל הסכנה, אל האי-ידוע והאַוונטורה, וגם אם אוהבך אז אלף מונים אל תנסי לעצרני כי אדחפך כגס, ועברתי על פניך, זכרי זאת...  וּראי כמה את ילדה, תולה את יהבך בשליח ואפילו לא אמרת לו – בלי ספק – שימסור המכתב לידי ומחויב להביא תשובה.  בא, מסר למי שהוא.  טוב ששלחו לי הביתה.  השליח הלך.  אני לא מצאתי פה שליח ובושתי בפני עצמי לשלוח פרש מן החצר בשביל שטות כזו, ומה העוד תתרגזי?!... 

"הינך רואה, מחמדי, זה הוא שׂכרך על הנהגתך הפוחזה, עכשיו אולי זה ילמדך לחדול מדרכים כאלה". 

אחלַי!  מורל מעין זה מוצאים בכריסטומטיות לילדים; בבקשה לא לקרוא את הנהגתי לפוֹחזה.  כי בזאת את עושה כל רגשותי לקלים, קלי-דעת-וערך, ולילדותיים.  אני אוהב, מתגעגע ויודע כי אוהבים אותי, קוראים לי ומחכּים לי.  היתר זה כבר ענין ביני לבין עצמי.  וחושבת אַת אותי למוג-לב מאד אם דעתך שאסור אחרי מעט קדחת מדרכי אלה... 

"כמה שתסבול, וכמה נשמתי מפרכּסת סוֹררה". 

זאת שאמרתי קודם, מה "הכּמה שתסבול" עושה פה?!  כוח דמיון חולה שמצייר לו תמונות-בלהות ובורא לו פירכּוסי-נשמה וחרדות-שווא!... 

"הא?  טוב לנו היום?  ואמא מסכנה, הן החלק הכי גרוע יפול לה, מה תגיד היא?" 

כמה פעמים אמרתי לך וביקשתיך שרק אל תדאגי במכתביך אלי לאמי, ואל תמלאים בכל מיני תהילות ותשבחות לצלנקה הקעצעלע, ועוד כאלה.  אמי באה, ראתה, התעניינה.  היתה עייפה מעמל הדרך ושכבה לישון כאשר צריכה לעשות אשה עייפה, נורמלית, בלי סנטימנטליות ואקספנסיביוּת (expansivité)[60]  יתירה, עלי שמר ניסן[61], והכל על מקומו בא בשלום. 

"אני רוצה לקוות כי כבר שבת לאיתנך, ובכל-זאת לא אירגע אף רגע". 

רצון של חכמה, מעשה של טיפש. 

*

"למה לא כתבת לי כלום אודות חלייך?" 

לוּ אפשר היה לכתוב לך: "רבקתי, חליתי, בואי", הייתי רותם, מוסר פתקא נאה זו ומחכה לך.  אבל הלא ידעת טוב ממני.  ובכן, הלא יודע אני את "נפש בהמתי" לעשות אותך למשוגעת לשבוע שלם, ואחר להתרגז בעצמי יום-יום, לכתוב מכתבים ולשלוח שליחים מתוך קדחת למען הרגיעך? 

"כל-כך לחלות כל-כך, אוי לי". 

עוד הפעם?  חזיז ורעם!! 

"ואם יש בכוחך לשׂרטט כמה שורות אל תשכּח להודיעני מה היה לך.  ואיך מצבך עתה, והכל אשר לכל". 

Pour qui me prends-tu?![62] אם יש לי כוח לשׂרטט שורות אחדות?...  לוּ היית פה הייתי מראה לך כי עוד יש לי כוח.  היום כבר נאבקתי עם ניסן ואַפּילהו כזבוב.  יש לי תאבון של זאב, והכל טוב.  היתה לי קדחת פשוטה ומפושטה.  עכשיו די.  חבל רק על החלומות היפים של שעות הקדחות האחרונות.  חלומות מזהירים עברו כלהקות פרפרים, מאות דפים כתבתי, גבוּרות חוֹללתי, נפלאות עשיתי, מאות ומאות דפים נכתבו ככה שהלכו לאבדון.  וחשוב חשבתי על אותה מיטה שעליה גווע אבי, כי על סף המוות מי יודע כמה מחשבות חשב וחלומות חלם, הלהבה האחרונה טרם כבוֹת המדורה לנצח, אשר מהם לא הגיעַנו אף הגה, אף הד.  רק חולשה גופנית ורוחנית, עצב מעט וקצת מרירות, מרירות של אירוניה על הגוף והנשמה ששבו לאיתנם ושהינם אין-אונים לברוא:

היה חלום, גם הוא עבר... 

*

..."כי הלא בינינו לבין עצמנו, אם לא באשמתי חלית?  הן כל הכל בשלי, מראשית ועד כָּלָה.  לוּלא אני, לולא ישוּתי, לא היה קורה כל זאת". 

הוי יונה פותה, מתי תחדלי מאלה.  לולא, לולא, לולא נולדתי אזי הלא לא סבלתי כלל בחיים.  את יודעת הלא כי אני בכעס על אחי הגדול שמת כה מהר.  כשאני מביט על שרה, באמת לוּ גם אני עשיתי כמוהו הן לא היו צרות כלל[63].  אבל למי היה אז צר עליך, הן אחיות קטנות אין לך, וגם זה חבל מאד.  אבל די לפטפט שטוּתים. – – –

                                                                                                 כל נשיקותי, חביבתי האהובה,

                                                                                                                                     ילדך, שאַת נפשו,

                                                                                                                                                                         אבשלום  

 

 

* * *

 

 

13.1.1912

רברבון אהוב שלי, 

כמה קצרה את, חברי הקט, קצרה לא בקומה, חלילה (הלא ידוע לנו שהינך ילדה גדוֹוֹלה), אבל מקצרת במכתביך.  אם כבר זכיתי לקבל איזה דבר, זה רק טלגרמה.  אצלי העסקים משונים.  אתמול זכיתי לקבל לשולחני לארוחת-הערב את השייכים של ענבּתה, זיתה ובַּקָה[64] עם בני-לוויתם.  חלק מהם עוד היה בצהריים וכחמישה לָנו פה, ועתה הבית שוב מלא מהחיות האלה.  אורחים, ואורחים לכבוד האורחים.  אני הייתי טרוד עד 2 אחרי חצות, קמתי בשבע, הנני עייף. 

*

וכך עולם כמנהגו נוהג.  בשל מחלתי והעצלות שבאה בעקבותיה לא עבדתי הרבה, חשבונותי התאחרו, והאדונים של זכרון (הפעם גם שֵם) כועסים בלי ספק עד-להשחית.  נוּ, הנני מקווה כי בחודש הזה כבר אגמור ואפטר גם מהצרה הזאת.  אמי איננה חולה כאשר הינך מדמה.  היא רק לא בריאה, מתאנחת גונחת.  היא זקנה באופן מבהיל בשבועות האחרונים.  עכשיו התעמקה בקריאה, היא קוראת הרבה ושוכחת, ואני שמח מאד אף שחבל לי על עיניה. 

ומה שלומך את, ילדת-זוהר שלי?  כששכבתי בקדחת הממה במוחי המחשבה: "ילדתי בלי ספק התקררה בלילה ההוא, שוכבת היא חולה, חולה", ומוחי אמר להתפורר.  ילדתי האי-זהירה!  אהובי הקטון!  זוכרת את?...  כמה אהבתיך ברגעים המעטים ההם!...  רעדתי כעלה, איזה דבר המה בלבּי כמיתרים.  שווה, רבקתי, שווה לשכב שבוע בקדחת.  עוד ברגע הזה לוּ הופיע השטן לפני כלפני פוסט [פאוסט] והציע לי את המסחר הייתי מקבל תיכף, ואני הייתי המרוויח.  לילה כאשר ידעת, ובמחירה ימים של שריפה בדם, במוח, ובלב.  ימים של פנטסיה, ולילות של חלומות בוערים.  אהה, רבקתי!  איך?  ומתי?!... 

*

אולם תוצאות הקדחת מזוהמות.  קיבלתי על שפתי התחתונה כפתור פורח, וכששמעתי שהינך באה הנה ביום הראשון כבר נעצבתי בחשבי כי שׂפתי כל-כך נחוצות תהיינה לי אז, וכי במצב כזה...  ועתה אחרי שהתחילו שוב הגשמים הנני נעצב עוד יותר כי ילדתי שם תישאר יושבת. 

והגעגועים נוראים.  הנני יכול עתה לשכּב שעות ארוכות ביום או בלילה, לשכב ולהשתדל לבלי להירדם, וחלום אחד באלף תבניותיו, ושם אחד באין-קץ צילצוליו משוטט סביבי. 

זה נורא, רבקתי!  הלא כל העבר הבלים!  הלא הנני אוהב בפעם הראשונה בחיי, והנני אוהב כמו ילד שוטה, חלש, נרגז.  מנוחה של נפש ומנוחה של גוף נחוצה לי לזמן-מה כי במצב כזה לא אלך רחוק.  קשה, קשה!  הנני מרגיש כמו נשיכות של שיניים חדות בערפּי כשהנני חושב אודות הדברים האלה... 

*

ולבי עצוב...

אודות הגוף כבר דברנו הרבה.  מקבלים אנו את גזר-הדין הדוחפנו איש בזרועות רעותו, ונלחמים כגיבורים לכבוש את היצר.  ומנשמתך אינך נותנת כלום.  ואת הלא הינך ילדתי, דמי, בתי הקטנה, נשמתי הזכּה, ובלי ספק היית יכולה לספר לי הרבה הרבה מלים של חיים לוּ רק רצית... 

לוּ רצית, חביבתי... 

*

צריך לגמור.

מי יודע עוד אם המכתב יילך?

חושב אני כי הייתי נותן באושר שנה של חיים (אח!  המלה המנוולת!...) למען קבוֹר ראשי בחזך, בחיקך, למען הדבּק שפתי אליך, למען לאחזך כמו אז בפעם האחרונה, ולמען למרות רצונך ללטף בשׂפתי את פעמיך החביבים. 

ומה יעזור לי? 

ברגע הזה אי-אפשר גם אם אתן כל דמי. 

אבל ילדתי נערה ישרה ושלם תשלם חובותיה. 

זכרי כי יש פה ילד שחי כל שעותיו במחשבה עליך. 

                                                                                                                   שלום לך, חלומי הזך, 

                                                                                                                                                                        קניינך,

                                                                                                                                                                           אבשלום

P.A.  בובתי!  הנני מבקשך טובה בשביל "הדוד" (רומן שלך!) שולח אני לחוואג'ה שלנו נייר שעליו יקח בזכרון כסף למען הדוד.  אני מקווה שיבוא אלינו ביום הראשון.  אם תראי כי לא, אמרי לו בבקשה כי ביקשתיך להודיע שצבי יובל[65] יבוא הנה ביום הראשון בבוקר. 

                                                                                                                                     הנני בולע אותך,

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

 

* * *

 

 

חדרה, 15.1.1912

בלי ספק כבר סלחת לי, נשמתי החביבה, על שלא כתבתי לך די הבוקר.  זה זמן רב מאד שלא ראיתי את האדון אהרנסון, וכמוצא שלל רב שמחתי לשהות בחברתו שעה קלה וליהנות מדיבורו החי. 

עתה כבר מאוחר מאד.  עד עתה עבדתי, ואיני יכל להתיר לעצמי שינה טרם שוחחתי אתך קצת. 

*

בנשימה ארוכה, וכאיש השובר צמאוֹ, שתיתי את דפיך הארוכים.  חן-חן, רעותי האהובה.  לוּ רק לא היה מכתבך כל-כך עגום, כל כך פסימי, היה כבר טוב.  אבל ילדתי הקטנה עצובה, עצובה מאד, ולבּי לאמָרֵיה הולך שחוֹח. 

*

כן, יודע אני שאינך יותר ילדה קטנה וקל-דעת.  יודע אני כי לפעמים יש בך מן הרצינות היהודית, היתירה, המדכאת כל-כך.  את כל זאת ידעתי, ותמיד תמיד מהרגע הראשון לדעתי אותך לא חשדתי בך אחרת.  אולם התדמי כי כל אלה משמחים אותי?  לא ולא!  הלא דעתי ידועה לך למדי: "כל אשר החיים יותר יצירה, איפרוֹביזציה, הפתעה, כן ירבה האושר".  עם השאלות, החידות, עם חיפוש דין-וחשבון, ופתרון, יפחת הענין וּפחת האושר. 

*

צריך רק לבוֹר את נקודת-המבט ולהיות מודה על האמת.  ונקודות-המבט שתים הן:

אחת של אופטימיזם: "כל דעביד רחמנא לטב עביד",  "גם זו לטובה", הכל נוצר לטובה.  אז אם יבוא ענן קל רגע קט להעיב על הזוהר וקיבּלו הדין באהבה, כי בעד כל הטוב צריך לקבל את הרע המשקיל אותו במאזני המזל. 

ואחת של פסימיזם: "הכל רע!"  אז צריך לקבל את הרע מבלי כל הפתעה כדבר שמחכּים לו, ונהנינו אז שבעתיים מהטוב העובר פרקים-ברקים בחיינו. 

*

ואנחנו? 

הודינו על האמת שרבים מסתירים בלבם: רוצים אנו מעט אושר, ולוּ לגימה אחת.  צעירים אנחנו ומכוּנפים, ובבוא הדם לתבענו לדין, ענינו: צדקת! 

לוּ... 

לוּ היינו חפשים במובן שהאנשים נותנים למלה הזאת; לאמור בלי קשרי משפחה עבותים, עם אמצעים חמריים ועוד כאלה, אז אולי היה אפשר להיות מאושרים תיכף.  ומי יודע אם האושר הזוֹלי והקל היה אז מאריך ימים?... 

אולם האמנם יען שאיננו חפשים, שאיננו עשירים, שהננו ישרים, על כן עלינו להיות אומללים ונואשים ולרטון רגע-רגע נגד החיים?  Fi donc!  [הבּוּז!]  והכנפיים אַיה?!  לרטון ולהתאונן הלא יכולה כל נפש זוחלת, כל גוף מתענה.  ואנו המבקשים אושר הלא תעה נתעה אם בדרך זו נלכה. 

האושר – ביצירה. 

ויען שהאהבה היא מעיין היצירה על כן אושר היא.  ויען שהכוח, ההתרוממות, כיבוש הגוף ושלטון הנפש, ההקרבה, והתקוה, אמצעים ליצירה הם, על כן גם עוזרים לאושר המה. 

היצירה בכוח, והאשר בכוח בכל הסתגלויותיו ומראָיו המשונים.  

*

אוהב אני אותך, וכשלא אהבת די, שאלת: מדוע? 

הלא ברור כי מתוך הניתוח, המחשבה, ההגיון, ההשוויה יודע אני כל מעלותיך וחסרונותיך, ואינני טועה כלל למען יַפּוֹתך במה שאין בך, חלילה!  שקר בחלה נפשי! 

ובכל זאת... 

כן!  ויען שאין הרגש הזה ניתן להינתח, יען שאין ההגיון שולט בו, סימן הוא כי הוא מחוץ לחוג יכלתנו הרוחנית, כי רם הוא עלינו, כי איננו נזקק ל"תירוצים"  בפני השכל, כי טוב הוא. 

*

אולם אם הרגש הזה עצמו אינו ניתן לשלטון ההגיון; צריך שלא יפרוץ, חלילה, בממשלתו, וגבול צריך הן לשים לו: "עד פה תבוא" (מובן מאליו: "בזמן הזה") כי באורך הימים וסחף השטף את הכל – הגיון, כוח וגבורה. 

*

ועל מה הינך הומיה על הזמן האבוד? 

אם לירוא על לקוצר החיים, אז הלא צריך לשתות את האהבה וּשמריה מהנשיקה הראשונה, כי מי יערוב לנו ליום מחר?! 

שערי בנפשך לוּ מתי בקרוב.  אז בוודאי היינו מאָררים את ההגיון, השׂכל, ההתאפקות.  אז הייתי מת פעמיים מצער, מכּאב, עם המחשבה: "ואהוֹב לא אהבנו!" 

אבל הלא כל אחד מקווה לעתיד, לשנים, לחיים.  ואז צריכים אנחנו כשני ילדים טובים וחזקים להתחשב עם הסביבה, החיים, העתיד.  צריך בהכרח גמור להילחם נגד כל הנזקים שמסיבּה לנו האהבה. 

*

עוד ישובו הימים לפרוח, ריבתי, הכי חביבה, הרבה חלומות שעוד לא נולדו מחכּים גנוזים בלבותינו לבוא הזמן ומטה-הקסם בידו והכּה המעיין וקרא: היולדו, שטפו, חיו! 

מי יודע כמה אושר וכמה אסון עוד צפונים לנו שיעשׂו אותנו יותר חזקים יותר יפים, יותר טובים ויותר צרופים.  מדוע לגלות מצפוּני העתיד?  די מוקדם יפתיענו זה תמיד, ואל תגלי הלוט מפניו פן תשׂאי בלי עת בגופך הצעיר נשמה זקנה ונדכאת. 

                                                                                                 *

והנה (תמהון!), ידידך מדבר אליך דברים שריח של רצינוּת נודף מהם.  אבשלום, זה הנער קל-הדעת ואין-מחשבה!  (השחוק עשה לנו!) 

ומי יודע מה מכּה בלב?!  מה דוחף לדברים. 

את יודעת, קטנה?  היום התחילו לבנות את בנין הקבר של אבי.  ארבעה-עשר שבועות היום למותו.  למען להעמיס יותר טוב את האבנים לציוּן, פתחו בתוך הקבר כעומק חצי מטר ויותר.  ואני ידעתי כי הנה עוד פעמיים גומה כזאת, עוד לחצוב במשך שעה קלה, והופיעו האבנים, הלוחות, הגוף.  וכמו שגעון תקף אותי לזעוק: חיצבו!  העלו!  השיבו לי את אבי, איך שהוא, אני לא ירא את המוות, את השלדים, את הפּגרים.  אני הולך אליהם בצעדי-און והם אלינו לא ישובו!  אולם צעוק לא צעקתי.  ההגיון הארור שאודותיו דיברתי עצרני.  מוגי-לב כולנו.  ואחרי היותי לקל-דעת תקפני הפחד שמא אהיה למשוגע... 

                                                                                                 *

אבל כל אלה הלא דברים אין-ענין בשביל מי לא חָיַם.  גם לכתוב שכחתי מעת שבּאת.  סלחי קטעי מכתבי, כל החיים קטעים הם, קטעים קטעים ותו לא. 

                                                                                                                                     הנני מאמצך אל לבי,

                                                                                                                                                                         אבשלום 

 

 

* * *

 

 

 

חדרה, 19.1.1912

ילדת-זוהר, אהובתי, שלום! 

עייף ויגע שבתי היום מעבודתי.  קרה כך שהצעיר שמשגיח על הפועלים חלה, ואני מוכרח להשגיח בעצמי.  עבודה מעירה גוֹעל-נפש ממש.  לעמוד ולהביט שמונה שעות ביום איך המעדרים עולים ויורדים לאטם ואיך שידיים מלוכלכות ומזוהמות מוציאות מתוך הרגבים את עורקי היבּלית (Cynodon dactylon, הוא האִנז'יל בלעז!) החביב.  והראש עובד עובד, ועבודה רבה וסבלנות מעטה, והמרירה מתפקעת, והרטיבוּת נכנסת עד המוח שבעצמות.  כך שבתי הערב, שתיתי כוס תה ואשכב לישון לשעתיים למען לזכּך קצת את מחשבותי.  עכשיו המוח כל-כך זך שהנני רואה בדיוק, באופן בהיר את כל העבודות הרבות העמוסות על ילדך המסכן, ובכן "פון אללע צרות"[66] צריך לעשות את העבודה הכי-נחוצה שבתוכה כלולים ה- [67]Utill et dulci  יחדיו, צריך לכתוב לילדתי, לשׂים מעט מלבּי על הנייר, מחר הולך השליח. 

היודעת את, חביבתי, מה שקרה? 

כל היום הלא היו השמים מכוערים, דלוחים, רטובים, והנה עתה הכל נטהר.  הכל זך ובהיר, השמיים מעולפים כוכבים.  בכּל שקט.  ולבי מושך מושך.  כל היום אני מביט לצד זכרון, בולע את ההר בשבע עיניים.  הלא יודעת אַת ילדתי את La chèvre de M. Séguin.[68]  כך עמדי.  ההר!  ההר!  ההר!  צבעיו קורצים לי, צלליו קוראים לי: בוא!  בוא!  בוא!  הנה פה!  ועל ההר שם ילדתי גרה. 

ומחר שבת. 

ומה מאד הייתי רוצה לדאוֹת אליך. 

ואלף מכשולים על דרכי.  הבית, העבודה, עייפוּתי.  ואני כבר בניתי השבוע מגדלים עם אמי: טוב היה לוּ יכולתי ללכת ל"שם" לימים אחדים.  שם לא היה מפריעני איש.  את העבודה שאני עושה פה בעשרה ימים הייתי עושה שם בשלושה.  הייתי עוד נח לזאת, ושב. 

והלא את מבינה כי אל הדברים הפשוטים האלה מוסיף לבי עוד אלף דברים הרבה יותר פשוטים ומובנים רק לשנינו. 

אולם איך לנסוע?  ואני פה נחוץ. 

                                                                                                 *

וכך החיים:

חלומות מבצבצים ומהר-מהר אני מחניקם.  המחבּלים האלה מפריעים את כל המערכה.  נדמה לי כי הייתי הרבה חולם, מדבר וכותב עכשיו.  אולם לא רק עצלותי וחוסר-המרץ מפריעים אותי כי אם גם הרגש כי אינני מורשה לזאת עתה מקווה אני כי להשבּחת העונה הנזעמה הזאת יבוא גם סדר יותר נאה באופן חיי.  חושב אני ליפּוֹת הימים, לבוא לזכרון יותר תדיר.  מקווה אני להקריב לכל הפחות יום אחד בשבוע למשרד ולספריה שאוכל לעבוד תחת השגחתו הישרה של החוואג'ה.  לוּ נוסף לזה עוד רצו לתת לי בנין כראוי בתחנה כך שתהיה לי "פינה" שלי, מקום איפה להתבודד, לחשוב ולעבוד באין מפריע, אז כבר היה כל זה ה-maximum האידיאלי בשביל השנה הזאת. 

                                                                                                 *

אי לזאת אולם צריך לעבוד כשד.  שערי בנפשך כי עד סוף פברואר (לא יאוחר מחצי מרץ!) צריך:

בתחנה:

לגמור עידור החלקה

לנטוע כ-800 עצים

לתת דו"ח (בכספים ובתוצאות) בעד השנה החולפת. 

לעשות קצת עבודה (לכה"פ ימים אחדים) בדורשי-ציון.[69]

 

בבית:

לעשות מאזן (bilan) מדויק ומפורט בעד ארבעת החדשים...  השמחים שחלפו  October, Novembre, Décembre-Janvier.  

אַת רואה כי אם עוד נוסיף את הצרות, הדאגות, כל המפריע, צריך לא לאבּד זמן.  ובשנה העברה התחלתי ב-9 מרץ את ה-hybridations [הרכּבות] וב-1 למאי את ה-sélections [ברירות, ניפּויים].  את רואה כי אסור לילדך לאבד זמן, ומדוע אינך חסה עלי וגוזלת וגוזלת. 

                                                                                                 *

דיברת לי, ילדתי הטובה, אודות לימודים ועבודה שאַת רוצה להתחיל בהם.  וכמה דבריך טובים ונכוחים! 

את יודעת מה הנני חושב, קטנה?  כי בכל-זאת לוֹ גרנו יחד היה יותר טוב.  היינו מאבדים חלק מזמננו למען רוות צמאוננו (אשר לחרב – לחרב), אולם יתר הזמן היינו בוודאי מעוֹדדים ומאַמצים איש את רעהו לעבודה ולמעשה והשיטה הזאת היתה הרבה יותר פוריה מהחלומות הערפיליים (בדיוק: sentimentalité vague) שאנו שקועים בהם... 

אבל מה לעשות?... 

העיקר לעבוד הרבה, ועבודה ב"ה לא חסרה, העיקר גם-כן לקוות הרבה ואני בעל-בטחון – וסוף הגאולה לבוא. 

                                                                                                 *

בכל זאת לוֹ היו פה אוֹב וידעוֹנית הייתי הולך לדרוש בהם למען לדעת בדיוק באיזה יום איזה שעה ואיזה דק ושניה יחדל לבי מחרוד ומשאול מני כל רגע: מתי כבר?  מתי כבר? 

אולי תוכלי לענות אַת לשאלותי אלה, קוסמת קטנה?! 

עתה הנני גומר.  השתדלי לענות לי מחר, רבטשיק יקר, כתבי לי היטב היטב, לבי האהוב, כיד הקסם הטובה עליך בעת רצון, כשהנך מואילה להיות הילדה הטובה אשר אהבתי. 

הנני שׂם את ראשי בחובּך, הנני קורא לך שלום אין קץ, הנני שואף את זהרך, הנני מנשקך בלי מידה ובלי גבול, שלום, חביבתי הלטיפה. 

                                                                                                                                           ידידך,     

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

* * *

חדרה, 22.1.1912

חמדתי היקרה, שלום. 

כנראה שיש הזדמנות ושצריך לכתוב.  אם להודות על האמת, אמנם נרגש רק הצורך לכתוב, אולם מה לכתוב כמעט שאין.  מי כמוך עוד יודע כי את הגעגועים הגדולים ואת העינויים העמוקים אין לאל-ידנו לשים על הנייר.  ובלעדי שני אלה, מה יכול אני להגיד לך עוד?! 

אמש עבדתי עד אחרי שתים, היום קמתי מאוחר.  בכלל, בזמן האחרון אני מרגיש עייפוּת גשמית ולאוּת רוחנית המדכּאוֹת אותי עד-להשחית, ואפשרות-עבודה פסה כליל.  כנראה רק עכשיו מתהווה אצלי הריאקציה של  modus חיי הנעימים במשך החדשים האחרונים. 

כשאני מביט על אמי מרגיש אני מעט את מה שנעשה בי: הולכת היא ומזדקנת מיום ליום, ה"חיים" זה הפּסל היותר נורא שהנני יודע.  לוקח הוא את הבּצק האנושי, לש אותו, לש, לש, ורואים למפרע אנה הוא רוצה להגיע...  ומועקה מוזרה ומלאה מרירות לוחצת את הלב.  

 

* * *

חדרה, 5.2.1912

חביבותי היקרות,

חמש עכשיו, לא כה בוקר קמתי.  לשבת איחרתי הלילה.  היום עם בהלותיו עם עינוייו ועם שאונו שולל ממני כל זכות לחשוב וכל יכולת לעבוד.  וצריך ששעות ארוכות של לילה תעבורנה טרם אוּכל פנוֹת הנה והנה. 

                                                                                                 *

בשובי ביום השבת מצאתי את אמי למשכּב.  קדחת חזקה תקפתה.  דבר פשוט, מובן, טבעי.  הלא יצאתי מן הבית ואיך אפשר שאשוב וּבל תפגשני על סף ביתי איזה "שמחה"?!  היום הוטב לה, אבל הלילה היה רע.  איננה ישנה, מתהפכת ונאנחת על משכבה. 

                                                                                                 *

ולבי כל השבוע מתכווץ, מתפתל, וחותר אליכן, ילדותי האהובות.  הייתי נותן הרבה שעות של חיים למען לחיות את השעות המעטות האלה בקרבתכן.  מתמרמר אני ולבי בוכה, ואזלת יד להושיע. 

                                                                                                 *

ובימים האלה עוד קשתה עלי עבודת הכּליון שאני מכלה את מחשבותי והגיונותי הבאים ל"הפריע" ואשר אחת דתם להיחנק בהיולדם, וחושב אני וחושב.  ונעה המכונה שם בקרבּי כאשר ינועו קפיצי שעון ממהר, צרוד העומד להיהרס. 

                                                                                                 *

ומכּיוון שבּנשמה איננו מאמינים, זאת אומרת באַלמותה של כל נשמה פרטית.  אם חושבים אנו כי הגוף – גוף הוא, גוש שהננו יודעים ראשיתו ואחריתו, יצירתו וחורבנו.  ונשארה רק היא הנשמה אשר רק פעם אחת תחי – ומתה, ונעלמה ופסה והיתה כלא היתה.  וגופות יצרו גופות שמראיהם אין קץ ומחצבתם – אחת...  אולם איך תעזובנה הנשמות יורשים אחריהן? 

ועמדה השאלה:

האם אהוֹב ואהוֹב, חשוֹב וחשוֹב אינם התמצית הכי עזה של החיים, האם אלה לא יתנו לנו מעט אל-מוות.  האם לפני כלוֹתנו לא נוכל הגד: נותרנו!  האם אחרינו לא יגידו חיוּ!...? 

והמדוע?!  הנצחי מנקר במוחי. 

                                                                                                 *

אולם מי לנו יערוב כי לא נזלנו יחד במעיין הנשמות, כי יום יבוא לא נתעה יחד בממלכת הצללים?... 

אבל מה שבּטח הוא כי הנני לוחץ אתכן, יקירותי, אל לבי, ככה, ככה! 

                                                                                                                                     ילדכן,

                                                                                                                                                       אבשלום

רבקה! 

הגליון הראשון של חבילת הנייר היתה התחלת מכתב אליך לפני שבועיים.  הרי "הוספה"!  כתובנה לי, אנא, כתובנה לוּ גם מלה. 

                                                                                                                                                שלכן,

                                                                                                                                                                  א.פ. 

 

* * *

חדרה, 9.3.1912

4 אחה"צ

עוללי היקרים,

באתי.  אמא פה.  שואלת מאד מאד עליכן ואודות האמצעים לראותכן.  אני עייף קצת, וצריך ללכת להכין את העבודה למחר.  אני כבר מתגעגע קצת.  בפעם השנית אשׂים אתכן בחוּרדז'[70] אחת מפה ואחת מפה.  טוב?  כבר מצאתי את מקום האיריס ובשובי כבר אביא.

                                                                                                                                     שלום לכן יקרות,

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

* * *

14.3.1912

תינוק שלי,

ישנת, אפרוחי, וגם לא כתבת לי כלום.  אין דבר.  היום לא...  שכחתי אותך.  יותר מדי אפילו S'il est permis de s'exprimer ainsi.[71]

האדון אהרנסון כבר יאחר.  הוא הבטיח לעבור פה בארבע, והנה כבר שש ועוד איננו.  אבל אני הן ידעתי זאת תיכף.  חבל לי רק שאַתן תחכּינה ותתרגזנה. 

היום הנני עייף, רבקתי, עייף מהכּל: מחיוֹת, מאהוֹב, מקווֹת מסבוֹל.  אף שהנני משַׁקר ברגע הזה.  לא עייף, בכל-זאת.  לא מאהוֹב ולא מקווֹת.  את יודעת, הלא בפניך, ילדת-זוהר שלי, אינני בוש כלל: הנה ברגע הזה, עם כאב-הראש ודאבון-הלב ועם כל הייאוש והפסימיזם, עוברים במוחי פנטסיות של ילדוּת, התרצי? 

אי.  גנים עם פלגים מתפרצים ומדלגים.  אביב ושירת זמיר בחביון השׂיח.  ירח שוקט ומשתקף נוסע ביריעת התכלת.  על האי "אנחנו".  גם את שרה נקח, גם את צלה, גם את לל[72] נביא מארצות רחוקות, ועוד נערים אחדים טובים ונערות אחדות חביבות. 

ושם ישנוֹ הכל.  לא יצטרך לאכול ולא לישון ולא לדאוג, ולא לבכות.  גם למוּת לא יצטרך.  הנערים בבוא יומם ושוּנו לתמר ירק-הצמרת ואצלם תתאבּנה חביבותיהם לפסלי שיש לבן, תמר ופסלוֹ אהוב ואהובתו.  האם אינך רואה את הגנים ואת האור המצליף.  האינך שומעת לחישת הגלים, האם ריח הפרחים לא עולה באַפּך? 

לא? 

אהה!  ציפור-תכלת, איך לצודך?  הלילה אתא, האדון א. בא, Je suis gros Jean comme devant[73] צריך לחתום. 

כן!  קחי את שרה, נשקי כך-כך!  כמו שהינך יודעת, עשי לה סימנים על מפרקתה וצווארה.  חבּקי וחנקי אותה בכל כוחך.  אנשאללה כשנעשה חשבון אשלם לך. 

                                                                                                                   מיליון... 

                                                                                                                                     אבשלום

 

 

* * *

 

 

16.3.1912

קטנטן שלי,

חן חן בעד ה-griffonage[74] הקטון.  חשבתי ללכת היום אליך, אבל אמא חלתה אתמול ואף כי הוטב לה (את ארוחת-הערב אכלה עמנו אל השולחן), בכל-זאת כשניסיתי לגמגם: "רציתי לנסוע מחר לזכרון..."  הזכירתני כי זה-עתה באתי, כי מתגעגעת היא מאד.  כי שׂמחה אתמול לקראתי, וכי אלך בשבת הבאה.  צדקה אמנם.  אַת אפילו תגידי כי לא הייתי צריך אפילו לחשוב לנסוע.  גם את צודקת.  אבל גם אני משתעמם, גם לי רע, ובימים האחרונים יותר מאשר תמיד.  אתמול היתה לי שיחה (מונולוג שלי) עם אמא אודות המיזינקה[75] שלה, הקלתי את לבי, ואמא בכתה.  אני לא ראיתי זאת קודם יען שישבה בפינה על הטלטלה [נדנדה] בצל ואני אל השולחן, אבל בקָרבי אליה להראות לה איזה תמונה ראיתי כי רטובּות עיניה.  ואולי זה רק משיעול (יש לה שיעול חזק מאד), בכל-אופן הדאבתי רוחה אתמול.  תאמרי כי רע עשיתי.  אמת, לבי כבד מאד.  אבל מה לעשות ואנחנו רק בשר-ודם. 

ובכן להתראות ב...  פעם אחרת.  היי שלום, גברת-לבי הקטנה.  – – –

                                                                                                                                     נשיקה,

                                                                                                                                                       אבשלום                

 

 

* * *

 

 

חדרה, 20.3.1912

קטנון שלי,

מה שלומך?  אני...  כאשר הינך יודעת.  אתמול עוד הייתי שיכּור קצת, היום אני כבר – לדאבוני העמוק – פּג מיין ומתגעגע, מתגעגע המַוותה.  אינך משערת עד כמה.  רע, ידידת-לבבי, רע כשאין אוהבים, רע כשאוהבים.  והימים הטובים כה מעטים... 

את אמא מצאתי אתמול בוכיה ועצובה.  מכתב רע מאחותי הגדולה.  הרופא ציוה עליה במפגיע לשכב שבועיים או שלושה בסנטוֹריוּם ולהיפרד לזמן הזה מילדתה.  גיסי – וילבּוּש[76] – נסע לרוסיה וייעץ לה ללכת אלינו, אבל מצב-בריאותה לא מרשה לה לא לנסוע כה רחוק, לא לגור בקיץ אתנו, וביפו איננה רוצה.  אולם לחורף כבר ישובו – כנראה –  כליל.  אָחיו של וילבוש – מוּזה וילבּוּשביטש[77] – הלא מכר פאטנט אחד, ומשוגע הנהו כמו כל המשפחה.  והנה כמו שאומרת אחותי, "השתמד" ליהודי וינדב חצי מיליון (500,000) מארק לקופה הלאומית וגיסי בוודאי יבוא לבנות (כדבר אשתו) את חרבות "עתיד"[78] בהווה. 

הטיפש הזה, שהינהו טחנאי מפורסם, ואשר לוּ בא הנה בכספו ועוד יותר בכוחו [היה] יוצר גדולות, מסתפק בג'סט יפה, תנאי שׂם שהקרן-הקימת תשתתף באינדוסטריה בארץ-ישראל.  וההשתתפות הזה בלי ספק תהיה על אופן החווה "כינרת" או ה"מוסדים" האחרים, אשר הרוּפּינים, הלווינטינים וכו', מנהיגיהם.  אלה הם כבר היותר טובים שביהודינו:

אם אינם מקמצים כספם, כילים הם ברוחם, שׂכלם, נפשם, עבודתם. 

הנה אודות ענייני משפחה. 

כך עובדים.  עם ההיבּרדציות [הרכּבות] צריך למהר.  למחר יש גם עבודות שונות בתחנה.  ובבית גם-כן לא חסר. 

צלה נסעה.  לא דרך חיפו כי אם נבּלוס [שכם], ג'נין, אפוליה [עפולה], טבריה וכו'. 

לך חפצתי לשלוח היום נעליים.  הדבר כך: לאמא שלח כּריסטו[79] נעליים יפים אבל צרים קצת.  רגליכן שוות.  רציתי להציע לך אולי טובים יהיו.  אבל אמא הבטיחה כי גם עליך יהיו צרים ולא עשיתי זאת.  המצאה שרה בחיפו? 

אני הייתי צריך מאד מאד לנסוע ליפו ואי-אפשר לי.  בפרט עתה תצטרך אמא להישאר לבדה וכל זה בשל בגד.  יהי בלי זה.  יש ילדות אשר בעיניהן אני נושא חן גם כך.  .Et pour le reste je m'en fiche![80] 

מה אצלך?  השבה שׂרתי?  אם כן, אני אומר לה שלום ומבקשך מה שהינך יודעת...  ההביאה לך נייר?  כתבי, אם לא ושלחתי לך כזה, אף שאיננו מוצא חן בעיני. 

כן, דיפלומט שלי.  כשהייתי אצלך התחלת: "לולא היית נער רע, אז הייתי מבקשת אותך..."  שאלתי מה?  ענית: "אומר", וכמובן לא אמרת.  רציתי לשוב ממימַס (שם נזכרתי),[81] אבל יראתי פן תשליכיני החוצה או תעצריני ללוּן: וכמו שהמחשבה הזאת מנקרת במוחי, אבקשך לכתוב לי מהר מהר מה זה. 

שלום רב למַרי ולשֵׁם.  הזכירי אותו את בקשותי.  שלום לאביך. 

אתך אני עושה במחשבה מה שהינך מתארת.  אני מחבקך, אפרוחי, חזק חזק. 

                                                                                                                                     שלך עד תום.  

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

* * *

 

14.4.1912

ערב

ילדות אהובות,

כמדומני שזה זמן רב לא ראיתיכן.  צריך לכתוב מלה.  רכבתי על ה"נשר"[82] ואחלום אודות הזמן שיעופו הצעירים באווירונים ואחרוק שן.  פה הכל על כנוֹ.  ביום השלישי branle-bas général,[83] ונשארנו לבדנו.  נשארנו, זאת אומרת: הגברים ורחל. 

הראש כבד והלב ריק. 

                                                                                                                   שלום רב ונשיקות טובות,

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

* * *

חדרה, 14.5.1912

 

Mademoiselle

R. Joconda,

Explorateur,

Zicron-Jacob[84]

יַמקוּטר אהוב,

בוודאי כבר שבת מתיוּריך.  איך?  מה?  מה-מאד הייתי כבר רוצה לראותך, את בוודאי כבר יודעת את כל ההחלטות ש"הגדולים" (שרה ואבשלום) החליטו.  כך שכל אחת מכּן תבוא להתגורר קצת אצלנו, â tour de rôle.[85]  את תתחילי את הסריה.  נו!  אל תעשי מעוֹגים "אונד ווארף זיך ניט".[86] 

הביאי אתך אוּכּף, למען שתוכלי לטייל עם קווליר אחד ממכּרי, שבוודאי ייאוֹת להתארח אתך לחברה. 

מתי כבר נדבר מעט.  כמדומני שלא ראיתיך זה כבר מאות...  בשנים. 

כשהייתי עם שרה לא התגעגעתי כלל.  אבל פה רע ומר.  מר ורע... 

                                                                                                  הנני מחכה לך בכליון לב, מיליון נשיקות,

                                                                                                                                                                          אבשלום

 

* * *

30.5.1912

ילדת נשמתי, שלום. 

חן-חן בעד המתנה.  שרה אחת משתי הנפשות אשר בשבילן הנני יכול עוד עכשיו לשנות את פני האכזרים בבת-צחוק ולשמוח לקראתן. 

הה!  לוּ ידעת כמה אני נרגז וכמה נוראות השמות שבּלבבי!...  הדבר הגיע לידי כך שדי בסיבה היותר קלה, או לא נחוץ סיבה כלל. 

כן!  את יודעת מה מדהר בלבבי?  לולא חוקי הנימוס והלב הייתי בכל-זאת בא אליך מחר.  אבל מלבד שכּך לא ייעשה, הנה גם איני רוצה לעזוב את שרה והנני כמו חמורו של בוּרידן בין שני שׂקי השׂעורים.[87] 

שבתא טבא לך.  היי שלום, גברתי הקטנה. 

ים של לטיפות ונשיקה עד האין-קץ. 

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

* * *

 

חדרה, 9 ליוני 1912

נשמת נשמתי, שלום. 

היודעת את?  את כל סבלנותי ודמי מוצצים ימי הכליון האלה.  כמעט שאינני יכול לקחת עט ביד.  נדמה לי כי בלבבי "ערב יום-טוב"  וכי צריך שם להכין את הכל ליום שכּולו אור. 

שמעתי לעצתך.  הלכתי אתמול לחפש את מעון השמחה, והנני מתחרט...  תמרורים.  כנראה כי תקופת השמחות האלה עברה בשבילה ותחלוף.  נחפש אחרות! 

ובכן השבוע שלנו יתהווה?! 

הנה רשימה של מה שצריכה את להשאיר בבית ולקחת אתך:

 

       להשאיר                                                             להביא

את התולעת המכרסמת.                                את שחוקך היותר אור. 

את הגעגועים.                                                   את הנשיקות היותר חמות.

את אי-הסבלנות לשוב.                                  את הלטיפות הכי-טובות. 

את המחשבה: "מה עושים שם"?!             את כל המרץ והאופטימיזם.

                                                                                                                         (לילדך נחוץ...  מאד!)

את הפסימיזם.                                                   באדע-אנצונג.[88] 

                                                                                                 (אוכּף לא צריך, שרה השאירה שלה פה)

 

ומהרי!... 

אנוכי רוצה לחיות שנה בשבוע. 

                                                                                                 *

אני מוכרח לנסוע לתל-כרם תיכף והנני מקצר.  בקשי את שֵׁם שישלח לי בהזדמנות הראשונה את מה שביקשתי. 

את כל הנשיקות עד סוף הדורות,

                                                                                                                                     אבשלום

 

* * *

 

16.6.12

חביבתי,

שולח לך:

8 ר' תפוחי אדמה

את הפַּלֵרין[89] של שרה

מיליון נשיקות.

אבשלום

 

 

* * *

 

 

9.7.1912

ילדת לבבי,

כי הינך מעייפת אותי במכתביך אי-אפשר להגיד בשום-אופן.  שותקת את בראיונינו הקצרים והרחוקים, קמצנית את במכתביך החטופים, ועולם כמנהגו נוהג.

ואני חושב דווקא באלה הימים הרבה עליך.  חושב בשאיפה רבה, בעצב ובגעגועים.  רע לי מאד הן בגוף והן ברוח, רע בלי פראזות ובלי מלים.  אחלַי, רבקה, אל תעני לי על הרגע הבוער במכתב נחמה וסנטימנטליזם.  במכתב מלא חמלת-אם ורחמי-אחות, הנני מודה לך בשביל אלה שמועילים רק להרגיזני.  ומה שנוגע לפרק התרגזות הרי הוא לא פוסק אצלי, הכל סביבי למעמסה עלי; אינני רוצה כלום, אינני אוהב כלום, אין לי כל תאוָה וכל רוך, והכל, הכל פוסק. 

קיויתי לכן השבוע הזה.  עכשיו שומע אני כי האדון אהרנסון ביפו, וכי יהיה מחר פה, ע"כ חושב אני שכבר לא נתראה עד יום השבת. 

הנכתב בשביל הא' אהרנסון הוא כתב ההתפטרות שלי[90], מסריהו לשֵׁם.  חשבתי כי אכתוב הרבה, אי-אפשר. 

                                                                                                                                                       נשיקות,

                                                                                                                                                                                    אבשלום

 

 

* * *

 

 

שבת, בין יפו וחדרה  27.7.12

חתלתול אהוב,

אמנם כן, ביפו אני.  לאמור הייתי שם הבוקר ואֵצא ואבוא והנני שם תיכף ליפו.  צר לי שהשומשמין הינן כ"כ נפרצים.  אני ראיתי דברים שונים הנוגעים לזה, כמו שאת עומק ומטרת השאלה בל אֵדע, הכל טוב בשבילי.  בקאקוּן יש לי מכּר מוֹכר שמן ההולך יום-יום לחדרה.  הוא לקחם, ומשם כבר היה קל לשלוח. 

את החדר בשביל שושנה שׂכרי תיכף, אם אפשר גם שניִם.  כנראה כל הקַפּלה הולכת (גם אידה וימימה[91]).  אבל ימימה כנראה בתור מורה ועל אחריותה, כמדומני שנרשמה.  אודות ענייני המשפחה שלנו כבר תדעי דבר מוחלט ביום-ד', עד אז סבלנות!  היי בטוחה כי הכל ייגמר כמו שצריך.  ראשית-כל הלא אומר מר Panglos: Tout est pour le mieux, dans le meilleur des mondes possibles.[92].  שנית, הלא לא עשינו חוזה עם אללה שיהיה תמיד טוב.  שלישית, אני נער קשה כעשת.  רביעית...  צריך לקוות. 

מה ששׂרתי מתלגרמת לא מצאת לנחוץ להודיעני?  שַׁטיה! 

שלום לכולם!  לך מיליון נשיקות, 

                                                                                                                                                       אבשלום 

* * *

1 אוגוסט 1912

ילדת לבי שלום,

שולח אני לך נעליך.  אפוּנה אם ימצאו חן בעיניך, אף שלא רעים הם. 

אודות עסקי אינני כותב לך כלום, הנני מנוּפץ מאד עכשיו.  רק דבר אחד אבקשך: בשם חיבּתנו!  אל תפטפטי.  בפעם ההיא לא התאפקת וַתדברי עם אחיך, הנני אוסר זאת עליך במפגיע.  למדי לשתוק ולהסתיר כמוני, והביני כי élégance ידועה בין גברים, וגם מצבנו-אנו מול האנשים שסביבנו, אוסרים זאת עלי. 

                                                                                                                                                       נשיקות,

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

 

* * *

 

 

חדרה, 29.8.1912

ילדתי האהובה,

כועס אני עליך מאד מאד.  איך זה נסעת מבלי להודיע לי, מבלי לשלוח שליח, מבלי לבקשני לבוא תיכף-ומיד?!  זה מראה לי רק אחת: איזה מקום מיצער תופס אני בחייך, במחשבתך, איך גם ברגעים הרעים אינך קוראת לי.  והעובדה הזאת מדכאת מאד.[93] 

*

אני כבר רציתי לצאת כאור הבוקר, אבל עצרו אותי.  אמא גם-כן רוצה לנסוע, והיא תוכל רק ביום הראשון.  ובכן רק ביום הראשון נתראה, וזה קורע את לבי ממש.  אינני חי יותר, ולבי מתכווץ מדי רגע ברגע.  מה שלום אבא?  איך עלה הניתוח?  הלא גם להודיע תיכף ע"י שליח לא תהיה לך איניציטיווה [יזמה]?! 

*

אני איחרתי את הפוסטה וגם משֵׁם קיבלתי בשבילך מכתב מאוחר.  כ"כ החלטתי לשלוח לך שליח.  ואַת עני לנו בפרוטרוט מכל הנעשה שם ובדיוק, וגם אם צריך לך איזה דבר לזכרון שלחי ושלחתי אני לשם ביום השבת, ויוכלו הם לענות באותו יום ואני אביא ביום הראשון. 

החבריא היו אתמול בזכרון אל הברית.  אני לא נסעתי, ויצא לטובה.  כך כנראה יצא הכל מוצלח, וגם לנו הביאו "לקח" (מצד הגברת שטרנבּרג, זאת נדיבות שלא חיכּיתי לה).  הם שבו רק מאוחר בערב.[94] 

מה עוד?  המלים האמיתיות, המלים המנקרות בלבי אינני אומר.  צריך להיות טהור למען להגידם ואני עתה מכוער, עייף, מרוּסק, טמא.  הנני מדביק שפתי במחשבה אליך. 

                                                                                                                                                       קניינך,

                                                                                                                                                                         אבשלום 

* * *

חדרה, 29.8.1912

נשמת דמי,

כבר הייתי מוכן לנסיעה, ופתאום נזכרתי כי אורחים ערבים צריכים לבוא אלי היום.  אף שזה לא בטוח אבל בבית צריך להישאר יען כי הענין הזה קשור ב-500-600 פראנק שחייבים לי ובשׂעוֹרים שצריך להכין, ובכן הנני נשאר בבית.  ואַת אל תזעפי, אהבתי הגדולה, כך-וכך לא הייתי היום אורח נכבד, כי המהומה תהיה גדולה ורבה ואַת, ילדתי, אני אוהב בשבילי לבדי. 

ובכן הנני מבקש ממך אלפי סליחה.  הנני מכסה – במחשבה! Hélas!  [אבוי!] – את ילדתי בנשיקות. 

                                                                                                                   שלך,

                                                                                                                                     סַלִים

 

* * *

27.9.1912

ילדת לבבי, חביבתי היקרה, שלום!

בקשה לי אליך.  בשביל הנסיעה של יום-א' צריך לנו עגלה גדולה ופה אין להשיג.  ע"כ החלטנו לחפש עגלה (בלי סוסים) בזכרון.  אִמרי זאת למנשה[95] בשמי והזכיריהו כי עגלות כאלה יש להשכיר אצל נַיימן[96], אצל איכר אחד היושב סמוך לגורן (אינני יודע מה שמו, אבל מנשה יודע מי הוא יען כי פעם נסעתי עם בלנק עם עגלה זו לחדרה), ואולי גם אצל אַריזוֹן.  יעשה אתם מנשה מחיר יומי ויאמר להם שאת העגלה יקח במוצ"ש וישיב ביום השני או השלישי.  אז אשלח את הסוסים בשבת בערב לקחתה ונסענו מפּה ביום הראשון.  אינני יודע אם באופן כזה אוּכל לבוא אליך לשבת, אבל ביום-ב' אסע מיפו ישר אליך, וגם זו לטובה. 

הנני מקווה כי מנשה יסדר את הכל בכי-טוב וכי לא מאוחר מיום השני נתראה.  מה שלומך את, חיי רוחי?  הלא יש כבר נצחיוּת שלא ראיתיך ואני שוב אותו הסמרטוט שהינך שונאת.  עד שימצאו ויסדרו מה, כתבי לי מכתב יפה וגדווול... 

תַכַּה  [ככה]. 

הנני בולע אותך ומחניק אותך בחפזון (יען שצריך לשלוח את השליח),

                                                                                                                                                                         אבשלום                    

* * *

27.9.1912

ילדת לבבי

כולנו עוד צוהלים וצוחקים מסגנונך הבהיר והמדוּיק.  אולם לבל תשלחי אלינו, הנני שולח שוב אליך.  הבנתי כך: אם לא תבוא שום ידיעה מצדנו יבוא הנה ר' חוּנַה במוצ"ש. 

הענין כך: אינני חושב אם יקר או לא יקר 50 פראנק, אבל העסק שונה לגמרי.  כולנו נוסעים ביום הראשון, ואני החלטתי לשוב תיכף מיפו ולהיות פה (או מוטב עוד אצלך ביום השני, בכל-אופן לא יותר מאוחר מיום-ג'). 

ביפו אני צריך לקנות אלף דברים ולהביאם הנה.  צריך אני לתקן את מושכות הסוסים ולקנות חדשים ולזאת נחוצים הם לי ליפו, ובכל-אופן 3 עומדים עתה מבלי לעשות כלום.  ולמען כל הקוֹמפוֹרט הזה נחוצים לי סוסינו-אנו ביפו (יוכל להיות כי אצטרך עוד ללכת ראשונה)[97]. 

על כן רוצה אני מאד שהעגלה תהיה דווקא זכרונית למען שאוכרח להשיבה ואגב-אורחא כבר נתראה.  ומה עם עגלת ליבוביץ? 

אם אין עגלה אז אין דבר.  נסע או בשתי קטנות מפה, או מחר בלכתי לתול-כרם אקח שם אחת. 

*

קרה לי מקרה מוזר ולא-נעים.  על צווארי ופני עולים בוּטוֹנִים [חטטים] מכוערים עד למאד, ושושנה אומרת כי זאת עבודתו של הסַפָּר אָריזוֹן.  גם אני מאמין כך, אבל זה לא-כלום.  דואג אני מאד...  לך, פן הידבקו בך.  סלחי לי זאת, אבל כתבי לי אם לא חשת כלום.  יען שהנני חושב כי ע"י נשיקה אפשר להידבק. 

*

 עני לי.  היי בריאה ושלמה והשיגי עגלה ואז אשוב בה אליך.  שלום רב לאבא וחן-חן רב לו.  שלום מכולם. 

       ולך תהום נשיקות, 

                                                                                                                                                       אבשלום 

* * *

8.10.1912

אהובת לבבי,

פה הכל כמו שהיה.  בדידות ועבודה.  אמא, כמובן, עוד ביפו.  זה-עתה קיבלתי מכתב ממנה כי רוצה היא כבר לבוא ביום הראשון.  אולם לי אין חשק.  הרופא נסע מפה לזמן בלתי-קצוב, ובמצב כזה למען בריאות אמי והשקט שלי מוטב שלא תהיה פה.  אנסה לכתוב לה בנוסחא זו. 

כאשר כבר אמרתי לך, הנני בריא ושלם, עובד אני כשד בימים האחרונים...  נכנס אני בהרבה החלטה וגם במעט... אירוניה ומרירות לתוך מה שקוראים האנשים "החיים".  שם יפה להוויה מכוערה, פי!  אולם אין להתאונן: צרות ועבודה במידה מספקת, וסוף הגאולה לבוא! 

*

ואי-לאלה עוד רגשות שונים.  מהשקפה טכנית, הבדידות טובה: המחשבות כל-כך ברורות וגם העבודה הולכת יותר טוב.  בלי מפריע, ובלי הטיראניה [העריצות] של ההרגלים המושבעים והשעות הקבועות לכּל.  מה שנוגע לרוחניוּת, זה פחות טוב.  מר לי מאד בזמן האחרון, ומחלתי הישנה שבה להתגבר.  בערב בערב בחדר הגדול, החשוך, הריק, המילַנכוליה תוקעת ציפרניה ברגשותי ובמחשבתי ומפתה ומוצצת עד אפיסת-כוחות.  ומתעמקת המחשבה עד לכאב, ומשתחר החלום עד שפיכת דמעות-דם. 

ברגעים אלה עולה שוועתי ממעמקי הלב אל חלומות זוהר והתגשמותם.  וחושב אני על הסמל של חלומותי אלה בגעגועי אל-מוּת.  אשרי המחכה ויגיע... 

פעם (אולי...) עוד נספר בחדוָה על צרות ש"עברו", כש"מחר" יהיה "אתמול". 

די.  אלפי נשיקות חמות ולבי החשוך לרגליך האורות, 

                                                                                                                                                                         אבשלום

* * *

2.11.1912

דברבוֹן שלי, 

עכשיו שבע.  בעשר לערך ארתום את עגלתנו ואסע, וצריך לחשוב כי ב-12 אהיה אצלכם.  אני אסע ישר דרך מימַס[98] ואנסה לעבור.  אם יהיה אי-אפשר אשוב לדרך מַרָח, ואז יארך בשעה לערך יותר. 

לבי דופק בקרבי ושואל אני את עצמי על מי יפול הגורל לנסוע הנה.  אבל הלא יודעת את כי שׂרתי אורחת יקרה תמיד בביתנו וכי לא נתאבּל אם עיניה תאירנה פה יום או יומיים. 

בכל-זאת, היות יום-הולדתך ביום הראשון וכי לי יהיה אי-אפשר ללכת זכרונה, הייתי רוצה מאד מאד לחבּקך בזרועותי פה... 

מה עוד?  מה להגיד לך?  החדשות ישנות הן והישנות לך ידועות מכבר. 

הנני ממעך אותך אל לבי ושׂפתי,

                                                                                                                                     שלך,

                                                                                                                                                       אבשלום

* * *

10.12.12

ילדותי היקרות,

אני כותב לכן ברחוב.  יש הזדמנות (או חצי הזדמנות) והנני ממהר. 

מה שלומך, יַמקוּטר?  אם הוטב, הנני מוסר לך בשם שושנה הצעה שכזו.  יש עתה תחת ידה עדר שלם של מתפּרוֹת וחייטוֹת (ללבנים ושמלות זולות ויקרות וכו') אשר נשמעות לה ועושות את כל רצונה.  מבקשת היא אותך שתבואי כל זמן שהינה פה (בעוד 8-12 ימים תסע), אם תרצי הביאי אתך משלך אריג, וָלא – ומצאת פה מבוקשך.  בלבד שתבואי.  שערי בנפשך כי אתמול ב-9 בבוקר לקחה הג' מלמד מידה לצלה ובערב שעתיים לפני הנשף כבר היה הכל מוכן. 

ובכן החליטי... 

כולם דורשים בשלומכן.  שושנה אומרת שמוטב לשלם דמי תפירה מאשר לקנות אריגים יקרים, כי המוֹדָה משתנה יום-יום. 

                                                                                                  נשיקות חמות,

                                                                                                                                     שלכן

                                                                                                                                                       אבשלום

 

1913

1 Janvier 1913[99]

ילדתי החביבה,

אתמול מלאה שנה שראיתי בפעם האחרונה את אמא.  אני מילאתי אתמול את שנת אֵבלי מבלי שימות הכּאב בלבבי.  הייתי רוצה שתדעי כמה הייתי אתמול בגעגועי, במחשבותי, במכאובי, אִתך בבּית ואִתה בשדה-הקברות.  שׂימי שם פרח בשבילי, אל תלכי שם מבלי לחשוב אודותי, שאהבתי בכל לבי את אֵם ילדתי.  די!  הנני הולך לדברים של חול. 

                                                                                                                   כל נשיקותי,

                                                                                                                                                       אבשלום. 

* * *

24.5.1913

ילדתי הקטנטנה,

אינני רוצה לבלי השתמש בהזדמנות למען כתוב לך שורות אחדות.  הנני מתגעגע כבר מאד מאתמול בערב ועד...  הראיון הבא. 

מה עשית כל היום?  לי נראה הדבר כמשונה ומגוחך מאד שנסעתי לשבת...  הביתה.  כתבי לי בכל פעם שתדעי כי יש הזדמנות.  באמת, אין רוח הכּתיבה נח עלי.  אינך יודעת כמה מעיק לחשוב כי הינך יושב פה לבדך עם עט חורק ודיוֹתה שחורה, וכי שם רבקה'לה צחה, טריה, מבושׂמה, מקושטה, ושאי-אפשר אפילו לשׂאת שׂפה אליה. 

                                                                                                                   די, אלפי נשיקות לך נשמתי,

                                                                                                                                                                         אבשלום

* * *

חדרה, 7.6.1913

אוּבּי חביבי,

כמה נחמד הוא השבוע הזה!  פוֹסטה הולכת ושבה.  עם רֵז'ים [משטר] כזה כבר יהיה רע מאד לא לקבל מלה חיה להבּא.  לאשרי עוד אבוא לזכרון (כנראה) ביום ג' לפני הצהריים.  הבנת, הה, אוּבּילין?!

מה שנחוץ לכן תוכלנה עוד לצוות לי או ע"י מוחמד (הפּאַז' [נושא-הכלים] שלך) או ע"י כהן (העגלון). 

האריג ששלחת לי הלא מספיק לכריכים בשביל גלית, הלא ארוך הוא כאוֹרך הגלות. 

                                                                                                                         אלף נשיקות, ילדת נפשי,

                                                                                                                                                                    אבשלום

שרה'לע חביבתי,

נשיקה ועוד אחת.

                                                                                                                                                             אבשלום

* * *

 

יום א', 1913, 22 juin

ילדתי היקרה,

שלום.

קמתי בוקר היום, ורוצה אני לתת לך את השעה הקלה הזאת טרם הירתמי בעוֹל המלוכלך של החוֹל.  בתקופה ידועה בימי-הביניים היה מנהג בין האצילים שקראו לו "Trêve de Dieu" – "הפסקת האלוהים".  בין פרטים אחרים, הכי נכבד הוא שיומַיים בשבוע מיום השבת בבוקר (או עוד מיום ו') עד בוקר יום השני היתה כל מלחמה בין פרטים, כל השתמשות בנשק, אסורה.  כנראה חשו כבר אז האנשים את הנחיצוּת של שעות אחדות שלום ושקט למען לעשות בשקט את חשבון-הנפש... 

ובטרם תיגמר "הפסקתי" אני, בעוד שהנני רכוב על שני השבועות – אותו שזה-עכשיו רק נגמר, וזה שהינו רק ברגע זה מתחיל – רציתי לגמור את הישן ולהתחיל את החדש במחשבה טובה, זאת-אומרת במחשבה...  אליך. 

*

הייתי רוצה שמכתבי זה יפּוֹל לידך בעת שתחשבי ותהרהרי קצת אודות יום אתמול...  אחרי שעות אלה תוקף אותי רגש שלוּ רציתי לציינוֹ לא הייתי משתמש במבטאים הבּנליים של רגש חרטה, של קצף, של עצב, וגם לא במלים הרמות: ייאוש, כפירה ודומיהם; הרגש הזה הוא פחות פשוט וילדותי מהראשונים ואין לו הטראגיקה והמרד שבאחרונים, זה פשוט...  רפיון-ידיים. 

הכוח המניע לפעולה משתתק, המרץ מתכווץ, הינך מרגיש לאוּת עצומה, ולכל התנועות הטבעיות המבקשות להצטייר ולהתחבר לעבודה היום-יומית עונה ההד המנצח, הממית, של ה"למה?"  הנצחי.  A quoi bon!?.  [מה בצע?] 

*

דיברנו הרבה בימים האלה על השאלה: "החיים הם חיבור וס"ה של הדקים שנעמו לנו או חשבון הימים שהיו כולם אור?" ראית כי הדעוֹת אינן משתוות בנקל על המענה לשאילה זו.  אני אומר כי לי יש "ימות קודש" בחיי.  יש לי ימים ידועים שהנני מכניס באונס או ברצון את השלוָה לתוך סמבּטיון לבּי, הנני מפקד: "מנוח!"  והנני חי את חיי-אני, את חיי הפנימיים, האמיתיים. 

כך הם ע"פ רוב הימים שהנני מקדיש לנו, "מקדיש"  היא המלה הנכונה. 

ואוהב אני את אי-הסבלנות התוקפת אותי בימים האחרונים של השבוע בשׂאתי עיני אל ההרים צפונה, ואוהב אני את הגעגועים, בנות-הצחוק והלטיפות שהנני שולח אל ההרים האלה בימים הראשונים של השבוע, ועת שרגשי הרוך והנועם ששאבתי ברגעי המנוחה עודם חדשים, טריים, מעודדים, בעת שמשובבים הם עוד הנפש ומשפרים את הפּרך.  וימים אלה הם היותר פוריים בעבודה ובמחשבה. 

הנני בטוח שבשבוע זה לא יהיו לי ימים כאלה... 

כי הלוח שלי הלא אינו אלא סכוּם השבּתות שאני חי, סכום אלה הימים שאפשר לסמנם באות אדומה.  אותו סכום שנים שלאנשים אחרים ואותו אורך של השנה, עם אותו ההבדל שבּשנים של הפלאנֶטה שעליה חי אני אין אלא חמשים או ששים ימים של חיים. 

וכשבאים והורגים שעה אחת אפילו, ובפרט יום שלם של הימים המעטים האלה, תיכף החסרון נרגש ובולט.  להרוג ימים שיש בהם אפשרות אושר רשאים רק אלה שימי אַשרם רבים ושעשרם באושר לא ידוּלל ע"י מיתות קטנות אלו; אולם אצל אנשים אשר תקציב (budget) אָשרם גלוי וידוע מראש, אשר ימים אלה ספורים אצלם, אשר אפשר לראות בחייהם מראש: "מתי יחול יום שאפשר לעשותו לטוב?"  אם באים עוד ומחסרים במזיד, אז הטעות בחשבון ניכּרת תיכף; בין האנשים האלה הנני גם אני... 

*

וחושב אני שאצל אנשים אשר קשרו את חייהם, ואשר בענייני הנפש נהיו לשותפים התלויים זה בזה, השאלה של אֶקוֹנוֹמיה ושמירה על רכוש האושר צריכה לעמוד בראש. 

צאי וחשבי כמה קשה לשכוח את העינויים והריסוקים ולהרחיקם כמה קשה למצוא התאמה אמיתית במצב הנפש, כמה וכמה קושיות ומכשולים עומדים על דרך זו, וכמה צר ומר כשכּבר הכינו את כל התנאים, וכשכּבר צריך רק לתת היתר ללב "de laisser aller"  [כאן: להתרכך], כמה חוטא הוא מי שמעמיד את הבנין הרוחני הזה שבכל-כך עמל ייבּנה ואשר בניינו חלש הרבה מבּוּעת בוֹרית.  כמה חוטא לעצמו ולחברו. 

ואת מתנשאת לעובדות אלא בקלוּת-דעת גמורה, בלי כל חשבון, ועושה הינך באמת תדיר יותר מדי את אהבתנו לנשק או לאמצעי לעשות עצב ולילה, לא בשעת הצורך כי אם לפי רצונך. 

הייתי רוצה בכל-זאת לדעת באיזה רשות?! 

כי את זה הלא צריכה אַת להבין היטב: ע"י זאת שאהבה היא משני צדדים, שׂמו הצדדים את עצמם בריזיקוֹ [סיכּון] זה: אחד מהשנים יכול לרצות לבטא (באופן זה או אחר) את חיבּתו לשני, ברגע שהשני אינו מוצא בנפשו מצב-רוח מתאים, ובכל-זאת צריך לקבל ביטואֵי אהבה אלה.  צריך, אמרתי: התחייבות זו היא טבעית ולא צריך תנאים שבּכתב למען למלאותה.  כי אצל אנשים אשר אוהבים איש את רעהו באמת אין קורה שאחד לא ימצא "מצב-רוח מתאים".  כשהלבבות עומדים בדיאַפּאזון אחד, כל אות של חיבּה, של התעניינות, מוחק מהר-מהר כל מצב-רוח בלתי-מתאים, וזה הוא כוחה הגדול של האהבה. 

אבל יש "גיבורים" שרוצים להרגיל את ה- Stoïcisme  [סטוֹאיוּת]  שלהם לקבל ולדחוף את האהבה לפי מצב נפשם או שגעונם, מבלי חשוב והתחשב כי רכּה היא האהבה, נפצעת ונעלבת על-נקלה ואשר אחרי דחיפות תכופות נעשית היא פחדנית וביישנית, מתכווצת ונובלת. 

Souvent aussi la main qu'on aime,

Effleurant le coeur le meurtrit;

Puis le coeur se fend de lui-même,

La fleur de son amour périt.[100]

הייתי נותן הרבה מדמי לבל תהיי מאלה... 

כי אם רק הגברים המנוולים מסוגלים לאהוב אשה אשר "סובלת" (subit) את לטיפותיהם והשגחותיהם, הנה רק הטיפשים מוסיפים לאהוב אחרי הידחפם, ואני אינני טיפש, ואני אוהב אותך באופן שאינך יודעת וגם עוד לא מסוגלה להבין; ואותי מביאים מנהגיך לפעמים קרובות לידי מחשבות של מרד ורצח. 

אינני יודע אם זה יסב לך נחת-רוח, אבל מוכרח אני לעשות לך מחמאה זו: אין דומה לך בכשרון המחנק.  הינך חרוצה מאד לזייף בהערותיך את הרגשות היותר טובים וטהורים ולעשותם לקריקטוּרה, ואין עוד כמוך יודע להחניק בתוך הגרון כל מבטא חיבּה, ומה-עוד לעורר "מתים" ו"נשכחות", להזכיר את מה שיותר מועיל לשכוח, בזאת כנראה החלטת לרכוש את זר הספציליזציה [התמחוּת]. 

*

התנועענו אתמול בין צעקות וחרפות של האנשים שסובבונו, אולם האם לפי כבודנו הוא להישפע מאוויר מחניק זה, לאלה הלא אין כלום, ואנחנו הן הננו שני ילדים בריאים האוהבים היטב זה את זה.  ואם "היא" לא תעמוד לנו ולא תהיה לנו לחומה ולמגן מפני כל רגש והשפעה מחריבה, אז למה כל החיים?  אז הן "מוֹתר לאדם על הבּהמה אין". 

זאת ועוד אחרת.  אינני אומר שרוצה אני בכל יום ששי לגשת אל הטלפון ולקרוא: "רבקה'לה חביבתי, הודיעי לי אם יהיה מצב-רוחך טוב ביום השבת ובאתי אליך".  לא ולא!  ראשית-כל, הלא אין טלפון, ושנית, הנני מוכן-ומזומן לבוא אליך גם כשאינך בקו ה-Auflage ולשים לשירוּתך את כל אהבתי ואמצעי כדי להיטיב לך.  ולוּ היה בינינו ענין של התמרמרות, לוּ לקשיך עניתי בקושי, לוּ להתנפחותך עניתי בפנים מאובּנות, אז עוד הייתי אולי מצדיקך, אבל אני הן תמיד מסוגל ונכון "לא לראות", "לעבור", למחוק ולתקן, לשׂחוק ולהצטחק, ובכן? 

הלא זאת היא עיקר התמרמרותי: לא די שאת רעה בלי סיבה ובלי תועלת אלא שהינך מביאה אותי עד למדרגה של חימה ושל גסות שלכשהנני מתקרר הנני בוֹש בפני עצמי.  כלום יש לך הנאה מזאת?  כלום יאה לך להיות בלבי מניע ל- démoralisation [דימורליזציה] ולהסב לי ריסוק-עצבים?... 

*

       אינני יכול ואינני רוצה לשקר.  לא אעשה פנים מאירות בשעה שאת גורמת לי צער.  אין לי גאוַה זו.  הלא רשאי אני לכה"פ במה שנוגע לך להגיד מתי כאָב לי. 

כמה וכמה פעמים חזרתי לך, עד איזה מדרגה אי-נעים ומעליב בשבילי לשמוע מפיך את האַנליטיקה של אהבתי אליך; איך במושגים ילדותיים אַת מבארת אותה, מנתחת אותה, משווה אותה ובאה למסקנה ידועה למדי: "אינך אוהב!" לפעמים קרובות רוצה אני לפרוץ בשחוק פרוע, ורק הכּבוד שהנני מכבּדך עוצרני.  השתדלתי בכל-זאת לבאר לך בדרכים צדדיות שהאהבה איננה dejeûner à la carte [ארוחת צהרים לפי תפריט] שכל איש מזמין בה מטעמים כפי לבו.  הן בראת רק את הרגש (אהבה) שבּי, ולא את ה"אופן", את ה"כלי" (אותי)...  

וסובלת את ממחלה רוחנית אמיתית.  לוּ הייתי פסיכולוג הייתי אולי קורא למחלה זו négaphilie, אהבת השלילה.  די שימצאו בך מה שהוא, לוּ גם עובדה גשמית, וכבר את מוכנה ומוזמנה להכחישה בכל כוח האֶנרגיה שבּך.  תמיד מוכנה להראות באותות ומופתים כי כולם טועים ורק אַת, אַת יודעת ומכירים את עצמך.  ומוציאה אַת אוצרות יקרים של אנרגיה בשביל להוכיח דברים שאינם מסוגלי-הוכחה, ולפתות את עצמך מתוך התמרמרות על אי-האמון שאת פוגשת.  וחצי חייך עוברים בהתעמלות ה-autosuggestion הזאת, הבאה או מענוותנות בל-טבעית או ביישנות (timidité) אי-מובנה. 

ומה לי לעשות. 

מספיק לי לקחת המשל היותר קטוֹן: אנסה לבקשך לשיר לי שיר קטון, דבר טבעי ומובן בין אנשים שאוהבים איש את רעהו, ותיכף תביטי עלי כעל משוגע מהמין היותר מבהיל.  "אני לשיר?  מה רוצים ממני?  'אנגיטשעפעט זיך' [נטפלים]?  ומה יודעת אני?" ודי.  המעיין המתגבר. 

אבל ילדת-לבי!  אני לא אשווה אותך אל גארדן או אל טטראזיני, אינני בא לחפש אצלך דוגמאות לאמנות גבוהה.  קולך אַת מתוק לי ונעים ללבּי, מדוע לא תביני זאת.  זאת שירה שלי עצמית ופרטית. 

 – לי קול ערב?  אתה משוגע באמת!  מה רוצים ממני? 

 – רבקה, את ילדה נחמדה.

 – אני?  אני רק כיעור, קוף, זוועה וכו'. 

 – רבקה, אני אוהב אותך. 

 – שקרן!  כזבן!  גונב-הדעת!  אוהב אתה את כל ה"מין" שבתבל-לבנות, סיניות, הודיות, כושיות, מאלה שבעריסה עד אלה שעל שפת הקבר, ורק יוצא מן הכלל יש לחוק זה, אחד-ויחיד וזה...  אני.  הלא אתה שונא אותי, שואֵט אותי, ומדוע תשקר?!  הלא זה רק "השערה", "איין איינגירעדעטע זאך"! 

 – כן, רבקה'לה.  את רק רואה את ההוויה, הריאליוּת, את "רעדט זיך גאר ניט איין".  ואנחנו המסכנים טועים בחשכה. 

*

מי עוד כמוני יודע, ילדה רעה, כמה את סבלנית, טובה ויקרה.  מי עוד כמוני מכיר כמה אוצרות של רוך יש בלבּך הקטון?!  הוי סכלה!  סכלה!  רק פעם בשנה אביב, ופעם רק אחת באביב תפרח השושנה.  רק פעם בחיים צעירוּת, ורק פעם בתקופה הצרה הזאת מתפרצת ומנצחת הסימפוֹניה שפּיצחה רינתה בלבבנו, ואשר אַת יצור קטן וחלש, רוצה להחניק את דבריה. 

למה?  לאיזה תועלת?  הלא תינחמי, הלא את מתחרטת כבר... 

Car, croyez m'en Madame,

Jeunesse n'a qu'un temps

Cueillon en, cueillons vite les roses.[101]

*

ובמקום זה, מה עושה את? 

נקשרת בעבותות אהבה באיזה מאמר, באיזו מילה שאמרתי לך מבּלי כל מחשבה רעה ומעליבה, חס-ושלום.  הן אפילו ברגע של שגעון לא יעלה על לבי להוציא מפי במחשבת-תחילה הגה שתוכלי למצוא בו עלבון או צער.  אבל עם רגשנותך, עם אופן הביאור שלך, הן צריך להיות אילם כליל, פן תמצאי במלה היותר תמימה מזון למחשבות החולניות באמת שמדכאות אותי.  ולי קשה להיות אילם, יען שהאלוהים בראָני פטפטן. 

כשאני אומר שאֶקוֹם בך, הלא יודע אני עוד באותו רגע שהנני משקר.  כי הן לשוני תדבק קודם לחכּי מאשר אשתמש בה לצערך. 

כי נשים-נא לרגע שקיבלתי את שיטת ההגיון שלך.  אז הייתי אומר לך: "נשער-נא, רבקה'לה, שבאופן טבעי הינך רעה כלפי דבריך, ובכן אם אינך מסוגלה לשנוֹת יִצרך, לנצח את השׂטן, בעת אהבה, אם אינך יכולה לעשות זאת בשבילי, אינך אוהבת אותי כלל". 

והאם כל-כך קשה להיות "טוב", הלא די לא לחפש את הרע. 

מדוע אינך זוכרת את כל דברי החיבּה, את הלטיפות, את השגעונות שאמרתי לך, ונקשרת כפעם-בפעם רק באיזה מלה שאת כוונתה הרעה הנך מוצאת רק (בעמל רב) ברצונך הטוב? 

כמדומני שהרבה יותר קל למצוא את ההיפך.  אבל כך הלא דרכך, לחפש רק את הקשה.  לוּ היינו עיקבים עם שיטתך אז היה צריך:

"לא לשיר כיון שאין לנו קולות קארוּזוֹ ופֶּטי, לא לדבר יען שמינאמֵינו פחות סגנוניים מדברי St. Jean Chrysostome, לא לנגוע בעפרון כיון שאיננו טציני, לא לקחת עט ביד יען שאַנאַטול פראנס חי וכותב, לא להביט על כינור יען שלעולם לא נהיה קוּבּליק, לא לבנות בית יען שבית הדוֹג'ים בוונציה יישאר תמיד יותר יפה, לכרות את רגלינו מפני שאת קלוּת ו-élégance של פיקוב ואיזאדוֹרה דוּנקן לא נשיג לנצח". 

לא כך? 

"לא לאהוב יען שלפעמים אומרים מלה שאינה נותנת מנוח לדולציניאה".  דון-קישוט מסכן! 

*

ומה רצונך להשיג?  שאכחד מה שאמרתי?  אי-אפשר, שנינו נחדל לכבד אותי.  להתחרט?  אם היתה בלי כוונה רעה, אין על מה להתחרט; אם היה צורך באיזה כוונה, בוודאי לא אתחרט, יען שאז אכחד מחשבתי. 

למען לענשני? 

הענשים אינם שיטת חינוך טובה בשביל נערים קטנים ומה-גם בשביל נערים ש...  גדלו. 

לתקנני?  לאחוז אותי על ה"שרשרת"? 

למרות רצוני (לוּ רציתי)  אי-אפשר לי להיות "חומר ביד היוצר", ומה-עוד שאוהב אני אותך די למען לא לרצות שאהובך יהיה סמרטוט. 

ובכן מה? 

להיות בטוחה שבכל רגע לכשהינך רוצה הינך יכולה לגרום לי צער וּכאב?  כן, זה הוא!  ואם כך הדבר, משיגה אַת מטרתך במלואה. 

ובכן, בעת שהנך נותנת לי מנוחה או עונג צריך אני להיות לך אסיר-תודה? 

בעת שאינך משתמשת בנשקך את "נדיבה"? 

לא זאת ולא זאת. 

בעת שאת "נותנת" עונג, אינך נותנת כי אם "מתחלפת".  לוּ ידעתי רגע אחד שהנני "מקבל" מה שהוא מבלי להשיב, הייתי יורק בפני והולך עזאזלה.  משער אני שלא ל"שם שמיים" ו"בשבילי לבד" את "סובלת" אותי.  על פרק זה מכּירה אַת דעתי מכּבר. 

ומה שנוגע בהכרת-הטובה "שאנו חייבים" בשעה שאת עוזבת את "טענותיך", הרי כל האנשים צריכים להודות לי כל רגע על שהינם עוד חיים, בעת שאקדחי עמדי; הלא?... 

*

ובכלל, הלא זה זמן רב עברה בשביל אהבתנו התקופה של "מארב".  די!  די!  מכירים אנו באופן מספיק איש את רעותו למען לא לארוב, לחפש, ולפשפש.  זה כבר לא נאה לילדים גדולים כמונו. 

       ומה שנוגע ל-bouderie,[102] הלא אַת אוּבּי העליז, וכל-כך מתאים לך כשהינך מצטחקת אינך משערת עד כמה; ופניך כשאת עושה אותם רצינים הינם כל-כך אי-טבעיים, כל-כך "מסכנים", עד שזה קורע את לבי באמת ונותן לי באותה שעה תאוה לשׂחוֹק. 

ואני?  הן אני תמיד מזוּין ברצון טוב להיות אתך עדין, אדיב, חביב, לבלעך ולעטפך בידי, מבּטי, שׂפתי, לשׂאתך ולעוף אתך במרומים, ומחכה אני רק שתאירי את השמש הפנימי שעושה פניך כה יקרים וחביבים, למען שינוח גם עלי מזיוך. 

ובכן, למה נהיה טיפשים, באמת למה? 

עוד תראי, אוּבּי!...  הלא את נוסעת... 

מברך אני אותך שכּל הצעירים הטובים שתפגשי יאהבוך, שישמשו לך פרק בתורת הלב, שתשווי ותשובי.  הנני פּרש בלי פחד וכתם, אינני ירא כל השוואה, ירא אני רק מפני הגעגועים הגדולים ומפני העבים שאת מקבּצת ביותר מדי חיבּה על מצחך היקר, קנאּתי בוערת רק לערפל הארור הזה, שבא לעתים להחשיך את השחר המאיר את מסילתי. 

תפילתי לאלוהי האהבה: הקסימו נשיקתי לפזר האֵדים המחשיכים המחניקים. 

                                                                                                                   שלום!  ו- Ave, ילדך מחבּבך,

                                                                                                                                                                         אבשלום. 

* * *

20.7.1913

אוּבּי חביבי שלום! 

מפטמת את אותי בהבטחות ואפשר להיפקע.  הרוסים יש להם פתגם טוב: "פאַקא סאָנצע וידיעט אַטשי וידיעט" – עד שתצא השמש תצאנה העיניים...  מילא, כך-וכך אני חש ויודע כי כל בואך הנה לך למורת-רוח ואי-נועם ועושה אַת זה בשלי, לכל הפחות צריך לתת לך לבחור את זמנך. 

כן, אמא מזכירה אותך שביניכן כבר נגמר והוחלט זה זמן רב שנוסעת את אתנו ליפו לחגיגות הגימנסיה.  אַזכּרה זו בזמנה בהיות שהינך נוסעת לעיר-הבירה ותדאגי לכל הנחוץ, יען שהלייט-מוטיב שלך הלא הוא: "ערומה אני – אין מה ללבוש  במה שנוגע לנעליים הלא יודעת את איזהם הכי-חביבים לשׂרתי, והאחרים...  אף אחד לא שווה לנעֵל את אוּבּי וכולם נחמדים כשהינך צועדת בהם. 

פה אין חדשות: מוחי ריק, לבי ריק, הכוחות והסבלנות אפֵסים יום-יום.  הייתי רוצה לראות איך יהיה כבר לכשתהיי את פה.  כך הנני במצב מסוכּן של אפּאטיה ואפיסת מרץ ומחשבה. 

די, סעי לשלום ושובי בשלום. 

נשיקה רק אחת אך מקיפה ומעליפה. 

וכמו אלף ורבבה עוטפת, מצליפה ומלטפת,

                                                                                                                   מילדך עד תמיד,

                                                                                                                                                       אבשלום

 

קומיסיון: הביאו לי מחיפו קופסת כדורי ברוּנינג מהמין F.N.  (Fabrique Nationale) זה צריך לעלות (25 כדורים) 4 frs. לערך.  חוטים אפורים (גרביים. פבּריקה של אמא),  ואבקשך גם אם תמצאי דבר מתאים (לפי טעמך) בשביל קפּוֹט [מעיל] לאמא קני בשבילי.  חן-חן. 

שלום לכל אלה הנרשמים אצלך "ילדים". 

 

* * *

8.9.1913

יפו

חביבות,

אני שולח לכן:

       1.  סכיני מטבח. 

       2.  Crème idéal

       3.  Souffre talc

       4.  בד לחולצת אוּבּי, ותשע וחצי האמות שביקשה שׂרתי. 

       5.  דוגמאות. 

*

כשמורחים בזאת את הפרצוף מופיע בבוקר שמן ונקודות שחורות.  אז צריך לרחוץ במים פושרים ולפדר היטב בגפרית. 

*

קפוֹט לשרה

אריג הקלפים מלוכלך ומוכתם לבלי תוחלת לעשות ממנו דבר-מה.  בחרי בדוגמאות כרצונך.  מסַפרים שיש משי יפה ולא יקר, יעלה בשביל קפּוֹט עד 12 פרנק.  התרצי? 

*

את האריגים ב-5-6 פר' שולח אני.  הם מוצאים חן בעיני.  ובעיניכן? 

כתובנה!!! 

                                                                                                                                     נשיקות חמות.

                                                                                                                                                         אבשלום 

הנייר היפה הוא של עכסה, צלה לא בבית. 

אלק! 

חמת צלה בוערת עליך ככבשן!  ואני שמח וטוב-לב.  הלא אמרתי לך לכתוב? 

                                                                                                                                     שלך,

                                                                                                                                                                 אבשלום.

 

המכתב נשאר יומיים יתירים יען שאיחרתי את העגלה של נתן. 

                                                                                                                                     שלום ונשיקות.

                                                                                                                                                         אבשלום

 

* * *

ראש-השנה, 1913

חביבתי,

לדאבוני אין איש בלעדי בבית וכנראה שלא אוכל לעזוב את אמא לא היום, לא מחר וגם לא ביום השבת למען לבוא לראותכם, והנני מוכרח להסתפק במכתב. 

מה שלומכם ילדים?  מה נשמע אצלכם, כתבו לי מכתב עם הרץ. 

את האריג אשר ביקש אוּבּי, 4 אמות ממנו כבר חטפו ואיננו, והיה לך ללקח שתשמעי בקולי עוד הפעם. 

הנני שולח לכם את היאוותה.[103] 

ואַת שרה'לה מה מעשיך? 

אתה, אלכס (כך מספרת אמי), הרגשת פתאום נחיצוּת להיות להיפּוֹפּוֹטם ולשכון כבוד בבצותינו יחד עם חזירי-הבר, יתן ה' שתצליח במלאכתך החדשה וייצא לך שם בממלכת המים.  במה שנוגע לבצות, כבר מרביצים אותך גם ב"פועל-הצעיר" האחרון ברוּבריק: "מזכרון כותבים לנו", ולמען גנוב את דעת-הקהל לא כותבים אלכסנדר אהרנסון כי אם אהרנסון בקיצור למען שיטעו ויחשבו כי זה אהרן.  מהיכא תיתי?... 

את כולם בירכתי בשנה טובה, לאדון אהרנסון אני שולח במקום ברכה שני אבטיחים.  הם מתקלקלים פה, והלא זה על חשבונו. 

                                                                                                                                     נשיקות,

                                                                                                                                                       אבשלום

* * *

3.10.1913

אוּבּי חביבי,

קיבלתי היום את חבילת הברכות: חן-חן אין-קץ.  את כל אמרותיך לצלה אמסור בפוסטה של יום הראשון.  ממך אבקש דבר: בפעם האחרונה באו הנה ילדיך מבלי להודיע "תך" כמו שני תלמידים הנסים מבית-הספר אל השכנים.  ויען שהדבר הצליח ע"פ מקרה הם עוד יכולים להימלך ולהוסיף לעשות כך.  אַת, ילדת-לבי, בתור בעלת-בית, תביני שהדבר הזה הוא מאד לא נעים לנו; ע"כ רוצים אנו לדעת בכל פעם בלי כל תירוץ יום בואכם.  הנני כותב בכוונה כם יען שאם מתחילה כאן עבודה, הלא טוב להם לקחת גם אותך, חרומף שלי, בתור אחות-לצרה, ואיהנה גם אני (באופן בלתי-בוטאני) מנסיעותיהם.  אותי מעניין מין פרח-הרים שאינו צומח "אין אללע בלאטעס"...[104] 

ובכן, מחכה אני לכם וגם לך בשבוע זה.  השתדלי לבוא ביום ג' יען שביום ג' בערב או ביום ד' כבר תהיה צלה אצלכם. 

שלום לך ילדת לבי, ואלף נשיקות חמות. 

                                                                                                                         ילדך אוהבך בלי סוף,

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

האם מָרי בזכרון?  לא שלחתי לה ברכת-שנה-טובה מיוחדה.  הצריך לשלוח?  לאבא בוודאי ביארת שבירכתי את הכל, לבי לא היה אתי לכתוב לו ביחידות בז'רגון [ביהודית]. 

                                                                                                                                           שלום,

                                                                                                                                                             אבשלום

* * *

ערב יום הכפורים, תרע"ד

ילדה,

אכזריה את, אכזריותך חולנית.  אינני יודע מה היה לך.  אני נמס הולך וכמה אליך ואַת מתפלספת, מחפשת חטאים, הולכת ואדישה.  כבר עייפה נפשי מכל הפתקאות המתחילות ב"ילדי היקרים" ומכל האדריסאות הכתובות לבית-המסחר אבשלום Cie &. 

לוּ ידעת, רבקה'לה, כמה כואב לבי אליך!  כמה מוסר-כליות יש לי על שגסוּתי הטבעית פוגעת בך.  אולי היית מעט יותר רכה לוּ ידעת?!...  מצחי קר עכשיו וכולי כה נדכא בחשבי עליך.  האמנם כה מהר אהבתך גוססת?!  אה.  כמה יהודיה את!...  הנני מתחיל לחוש כי כדור-הארץ צר וקטן ודל מאד. 

                                                                                                                   הנני שׂם ראשי לרגליך,

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

P.S. – פה מחכים לך ליום הראשון.  אני אולי לא אהיה בבית עד יום השני לפני הצהריים.  בואי!  שאלי את אבא אם גם לוּלבים נחוצים לו, אתרוגים אכין ליום הראשון.  מסרי לו את שורותי האחדות, נשקי אותו בעדי והוסיפי כהנה וכהנה. 

                                                                                                                                     כל נשיקותי,

                                                                                                                                                         אבשלום 

 

 

* * *

 

 

יפו, 13 מרחשון תרע"ד, 13.11.1913

ילדת לבי,

מחר יום-הולדתך.  המכתב הזה רק כעין אמירת: זכרתי! 

כי לכתוב אי-אפשר, את זאת הלא הינך יודעת, חשה, מבינה.  ולברך בכתב או גם בפה בלתי-מנומס בינינו.  הלב אומר את שלו וכועס הוא כשמפטפטים. 

מי יודע אם אוכל מחר לנסוע אליך כאשר בדעתי ועל כן אני כותב, מוכרח לכתוב. 

בכאב אנוּש הנני זוכר, רבקה'לה, שהינך כבר, ילדתי, נערה גדולה בת 20.  כי אינך יותר אוּבּי בת שמונה-עשרה עליזה, אביבית ופורחת.  הכאב הזה הוא רק בשבילך; את, שלקחת כה מעט מהחיים עד כה.  במה שנוגע לי אינני יכול למרות כל אלה – אנוכיי! – לבלי לחשוב שאַת זה הוא הסכום של כל מה שפרח, איוה, קיוה וחי בקרבּי בשנים אלו.  הנני מביט עכשיו אל שנים אלו כאל אהובות הנוסעות להן לדרכן ושולח להן מרחוק נשיקתי שלום. 

מי יודע לאן יסחפנו הזרם?!  מי יודע מה יחביא לנו העתיד המסתורי, כמה עינויים?  כמה נסיונות?  כמה שלומים וכמה שׂמחות? 

כשהתחיל להבקיע לפנַי שחר אהבתי אליך הייתי נער חזק, חולם, מכוּנף; הבּטתי על ילדתי ובלבּי אמרתי: בזרועותי אֶקחנה ואעלה שחקים ואעפיל לפסגות ואעוף למרומים; כנפי חזקות וקלה הקטנה. 

והחיים ענשו מחשבות גאוותי.  כנפי קצוצות והלב שבור, והחלום חשך והתקוה אבלה.  ואני הנני אוחז בשוּלי שמלתך, ולא אַרפה כאשר לא ירפה הגוף את הנשמה, פן תעוף – ופגר, ואיננו, והיה כלא היה... 

אֵי כנפי!?... 

אחת עוד נשארה – התאוה! 

בשבילך עוד הנני רוצה כנפיים, בשלך חייתי, ובעדך הנני רוצה עוד לעלות ממעמקים אל הדרך שכּולה אור. 

ואַת – באשר תלכי מחשבתי תלך.  באשר תעברי יהיה לבי כצל לפעמיך, עם ברכותיו, געגועיו, תפילותיו.  ויש אמנם גם עתה גלי אוֹן בלבּי, ולמרות כל כפירותינו, למרות כל הודאותינו על האהבות שאין להן נצח ושסופן מיתה, הנני חש, כן חש בכל אוֹן ובכל תוֹקף, שיש אהבה החזקה מן הבקוֹרת, השיכחה, המוות.  שיש אהבה החזקה מחוֹק החיים.  שיש אהבה הנשארת גם אחרי מות האהבה.  ויודע אני שלמרות כל החיבּות שמתו ותיולדנה הנני יודע שאהבתיך אחת האהבות האלו, ושבתוך החשכה הגדולה היית קרן-האור האחת. 

די, אינני יכול יותר.  רבקה, רבקה'לה!  בעד הכל, מן התהום הכי עמוק שבלב האדם: חן-חן! 

מי ישקני שפתיך?  מי-יתן ראשי על ברכיך? 

                                                                                                                                     שלך עד תמיד,

                                                                                                                                                    אבשלום.  

 

1914

24.2.1914

אוּבּי חביבי,

כי הינך ילדה נחמדה וחכמה, מי עוד כמוני יודע.  חן-חן ששלחת אלינו.  אני חשבתי לשלוח אליך השכּם, יען שע"י ישראל שבּא הערב עם ברון נודע לי הענין. 

אנחנו מתכוננים,[105] כמובן, אבל אהרן אמר לי ביפו שנתכונן רק לארוחת-הערב ולא לארוחת-הצהריים יען שהם יעשו lunch בדרך, ויבואו הנה אל הטה, יען שירצו לרוץ תיכף לראות את הכל. 

דגים מלוחים אין הגונים פה, לכן לא לקחה אמא.  חרדל תכין בשבילכם אף שאין הרבה, אבל כמדומני יספיק ליום או יומיים.  חָרוּף [כבש] אשתדל להשיג, ובוודאי יעלה בידי, גם דגים אשלח לחפש לקיסריה. 

*

הייתי מזמין אחד מכּם.  את מי?  שׂרתי ואַת – רתומות.  אלכס – גדעוני.[106]  שֵׁם על משמרתו.  ובכן שבו בבּית, חביבים!  אני אבוא לשבּת. 

מסרי מכתבי לאַלק. 

                                                                                                                                     אלף נשיקות,

                                                                                                                                                        אבשלום

שרה'לה נשמתי,

משער אני עבודתך וטרדותיך.  כי לבי אתך הן הינך יודעת.  שכחתי כבר...  הכל.  והנני אוהב אותך מעט...  יותר. 

נשיקה גדולה, חמה, טובה

                                                                                                                                     שלך,

                                                                                                                                                       אבשלום                  

* * *

קאקוּן, 9.4.1914

אוּבּי חביבי,

מן המקום אשר כתבת לי ממנו לפני שנה שדבר נכבד לך לספר לי אודות שרתי... 

שלום לך, ילדתי הקטנונה והחכמה.  אני "טיילתי" אתמול דרך ארץ-יהודה למען תפוס את ה"עופות" האלו.  את כל ה-Odyssée תספר לך שרה'לע אבל השגתים סוף-סוף ומילאתי את פקודתך, מלכתי הקטנה. 

כי הנני חונק את כל היצר לבלי לדאוֹת אליך תוכלי לשער ולהאמין, אבל עצי-האקליפטוס עומדים כגדר וצועקים: הנה!  וצריך להישמע ולהיכנע. 

אדחף את הימים עד ליל השלישי כי ביום השני בערב הן תבואו, קטנים!  הנני חי בך.  לבי אליך ושולח אני נשיקה גדולה אל הרי-התכלת באופק.  לטיפה עוטפת,

                                                                                                                                     ילדך,

                                                                                                                                             אבשלום

* * *

יפו, 20.5.1914

ילדת-לבי אורה,

שלום שלום. 

חן-חן חמדתי, בעד מכתבך מלא-חום.  מי-יתן ויום-יום יזלו רביבים כאלה על לבי.  הזדמנויות דואר לע"ע משחקות לנו, השתדלי להשתמש בהם, רבקתי האהובה. 

כמה שַׁטיָה אַת אוּבּי הקטנטן.  תמימות!  "בכ"ז – אומרת את – האפשר להחליט כי רק אי-נעימות אגרום לך?"  איך אינך מתביישת, ילדה, לדבר כך?  איך את מעיזה? 

הזוכרת את לפנים כשהייתי אומר לפניכן: "כל אשר אנחנו טובעים עמוק-נמוך, כה יגדל אשרנו פי-שבע בהינשאנו לעיל.  רוצה אני לקחת את אהובתי ממעמקים ולהעפיל והיא בזרועותי ולעלות אל הפסגה ואל האור".  והילדה שׂרתי היתה שולחת אותי, אללה יודע אנה, למען לקחת את אהובתי משם.  ואני להכעיס לקחתי את ילדתי מן האור הגדול אל תהום לבי החשוּך... 

ואת הלא אומרת בעצמך כי מתאבקים אנו עם החיים יום-יום.  כמה טוב להתאבק יחד, כמה יקר כל נצחון קטוֹן, כמה נעימה אחר-כך שעה קלה של אושר! 

ושונה אני לך והולך וחוזר ושונה זה שלש שנים: אוּבּי קטון, לוקח אני אותך (איזה שקר!  ואני הן לקוּח עד שורש שערותי, עד מוח-עצמותי!) בלי תנאים, בלי דמיונות-שווא אודותיך, בלי להקציב פרוגרמה לאָפיך ולנשמתך.  תנאי אחד הצבתי: רוצה אני שלמלכּתי הקטנה תהיה נשמה חפשית, לא ציפור בכלוב...  כורע אני תמיד במחשבה לפני האור, היפעה, התקוה, הרכּוּת שנתגלו לי על-ידך ואינני רוצה לכרוע ברך לנשמה משועבדה וזה-הכל! 

ובלעדי זאת אוהב אני אותך עם חסרונותיך הרבים והעצומים, et s'il est permis de s'exprimer ainsi[107] אוהב אני את חסרונותיך אלה כולם, כולם, אחד אחד.         

כפי שהטבע לא שׂמה בחוּקיה: לא תאהב עפעף לבן, לא תאהב ידים קצרות ומכוערות (כל-כך מכוערות!), לא תאהב רגליים נוראות (נוראות כמה!), לא תאהב ילדה גוּצה, לא תאהב חרוּמף (עור אדום!). 

כך גם לא כתוב בספר החוּקים האלה: לא תאהב אוּבּי עצוב, לא תחבּב רבקה נדכּאה ובכיינית, לא תאַלל ילדה עקשנית, בּוּדבּן (ושרשו boudeur בלע"ז ובהחילוף אותיות משורש דב, כי הדוּבים כך דרכם להתנפח). 

ומי שאמר: יהי אור!  וציוה לשושנה לפקוח עין ולהביט על אדמתנו כוּר-עוני ולהפיץ ריח מעל לאשפות התבל, ומי ששׂם בפיהם המקוּצף של הגלים שירת-נצח המערסת אהובים, ומי שציוה לאיושה לחבּק את העלים ולסרק את העצים, הוא-הוא דאג גם לראשונים גם לאחרונים. 

ויאצל נשיקות למען העפעפיים הלבנים (והם לא ישחירו עוד) ולמען הידיים הכּה מכוערות ברא שפתיים חמות, ולמען הרגליים הקטנות הנוראות ברא בלורית שחורה ורכּה.  ולמען הדיכּאון, ההתיפחות, העקשנות והרוגז ברא נערים בל-רצינים, לצים צחקנים-בדחנים, לפעם סבלנים תמיד עקשנים, "ואנו ננצח" תמיד הם אומרים. 

מה אנו רוצים? 

מלאכים?! – והמלאכים הלא רק יצורי דמיוננו, והיוּכל היצוּר לעלות על יוֹצרו.  וכשמשער אני מלאך בלי כל חסרון, בלי שמץ דופי, הרי מיד מתחיל אני לפהק, ופיהוק בתוך אהבה מניין?! 

אשה נכנעת? – הלא אז את אפּינו נאהב, את נשמתנו שאנו יום-יום נסים מפניה, מפני עינוייה, מפני שוטה המצליף שלא יידע רחם ולא יידע מרגוע? 

ואם רוצים אנו מה שאין בקרבּנו, הרי לפנינו הוא, אז אפשר ללכת יד-ביד אל האור ואל החופש האמיתי והגדול. 

לפעמים בתוך האהבה קורה גם מקרי כעס, רוגז, אי-סבלנות, גאוה, עקשנות (שתי אלה בפרט!).  אבל מה בכך אם החיה מבצבצת לעתים, אם מַראֶה הוא קצה שיניו האכזרים, הלא הורגלנו לביקוריו של הטורף שבּקרבּנו, יום-יום, רגע-רגע, הוא ותאוותיו, הוא וזר-מחשבותיו. 

אולם האפשר להעמיד לעומתו את רגעי האושר, את אותן השעות העונדות ללבּנו כנפי-אור ונושאות אותנו רם-רם לספּיר הרקיע? 

הכאב מושל בנו, ובחיינו צריך לספור את רגעי השיחרור, אותם הרגעים העושים אותנו רמים מעל עצמנו ושבתוך חיי-מוות שׂמים בחיכּנו טעם אל-מוות. 

ובטוח אני שביום היחלץ נשמותינו ובאו לפני כס המשקל ושׂמו על קערות המאזנים מזה את רשעתנו, עינויינו ומכאובינו, והיו לגל בוץ ואשפה גדול ורם, ושׂמו מן הצד השני את רגעי הסבלנות, החמלה, ההקרבה והאהבה והיו לטיפת יהלום, לקרן-אור אחת.  והכריעה קרן זו את כף-המאזניים ויצא משפטנו לחסד. 

 

Viens sit u n'aimas qu'une heure

Qu'un seul être sous les cieux

Vous que nul amour n'effleure

En pleurant fuyez ces lieux.  ("Beethoven") 

 

וכה דרכה של אהבה: תזניחנה – ועזבתך, תשמרנה – תאַשרך.  צריך להעמיק שרשיה, וכל יום לתת לה מעט דם, מעט זכרון, מעט רוך.  לחזור אלף פעם ליום בתוך הלב "אני אוהב" לא מיותר, וכל המרבּה הרי זה משובח. 

ומה-עמוקים שרשיך, ומה-גדולה שמירתי! 

*

כמה רציתי עתה-עתה לראותך ולשוחח אתך, אולי רווח לי אז.  בעצתך קשה לשאול, כי רחוקה את, ואת גם לא תיעצי. 

המלחמה בקרבּי עצומה: חושב אני כל הזמן לענייניהם של אמא וצלה.  מיעצים לי לחשוב גם עלי ז"א על חופשתי ועל האפשרות לסדר את עתידי לפי דעתי ורצוני.  וירא אני לחשוב על אושר זה פן ישפיע על מהלך מחשבותי, על מרצי, על התוצאות.  האדם אנוכיי הוא בעומק נפשו, ולי יש סיבה כה אהובה להיות אנוכיי כפליים.  ואוטם אני את אזני, ועוצם את עיני, ואני חוזר: לא לא!  אני את עצמי הפקרתי.  כמה כואב באמת כשצריך להיות פתאום קוֹף יפּוֹני משולש, והחיים בכל-זאת צוחקים באזניך בשחוקם החביב והלטיף.  מפשילים עפעפיך בחזקה וצוחקים: "הבט בנו!" 

על חטא שחטאנו בתעיית עינים!  על חטא שחטאנו בלטישת אוזן! 

אני אומר לך שאחרי הכל הדבר מגוחך מאד, ולולא התביישתי בפני עצמי הייתי מתפרץ בשחוק פרוע! 

                 

ויותר מכל אלה אני מחבב

                  תחת לטיפתה הוורודה של שקיעת החמה

                  לאמצך אל לבי, ללחוש: "אני אוהב!" 

                  ולנשק צווארך שלג ותסרקתך החוּמה. 

                                                                                                                                     אבשלום

ומה עם שרה?! 

* * *

חדרה, 9.6.1914

אוּבּי חמדת-לבּי,

לוּ ידעת כמה צר לי על עזבך אותנו!  כמה ריק וכמה חשוך פה.  יודע אני גם יודע כי אין לי כל רשות לעצרך פה, ובפרט ל"שמחות" כאלה, אבל את לבּנו האנוכיי לא תשני.  וכמחשב אני כי בשבילי נוכחותך זה שקט ונחמה, וכי את כה טובה וכה סבלנית שנולדת בשביל זה, הנני מעיז לרצות. 

לבי אמר לי שאינך צריכה לנסוע, אבל הוא אומר לי תמיד כך ולא רציתי להתעקש הפעם.          

*

פה לא כ"כ טוב.  אמא עוד שוכבת.  נוסף לזאת קרה עוד אתמול מקרה נעים: נכוותה רגלה.  והדבר כך קרה: הרופא ציוה לעשות inhalations [אינהאלאציות] ופה אין מכונה.  יעץ עצות אודות סיר קטון עם מַשפך עליו וצינור שיוביל את האֵד.  הדבר לא הצליח, ואז ניסיתי בטיוֹן.  כל הזמן לא רציתי זאת ופחדתי, יען שפעם כבר אירע עם אוֹמַנסוֹף ע"ה[108] ענין שכזה ונכוָה ושכב 6 שבועות.  כשרתחו המים התחילו לצאת עם האֵד מהצינור והרגל הימנית נכוותה.  אמנם אמא אמרה: "טוב שלא בגרון" אבל זה הלא "יודישע גליקען" ["מזל יהודי"].  לבי התכווץ כך שחשבתי כי כבר הסוף אתי.  עוד עתה ראשי כואב, הנני נרגז ולבי דווי.  הנני חולה ממש מענין זה. 

הנני מבקשך לחפש בשבילי בכל המושבה את המכונה הקטנה הנחוצה.  אם יש בבית-המרקחת לממכּר, קני בשבילנו.  כל תוחלתי לך. 

*

די.  שלום לאבא.  הנני עוטף אותך בחיבּתי, קוֹברך בלבּי, מכסך בנשיקות. 

                                                                                                                                     שלך שלך,

                                                                                                                                                       אבשלום. 

* * *

חדרה, 10.6.1914

ילדה שכּולה אור, שלום לבי.

הייתי רוצה שלא ע"י מחלת אמא יבואוּני מכתביך יום-יום.  אבל לוּ ידעת איזה לטיפה טובה דף ממך, וכמה חיים הוא מכניס בלב.  אני ישבתי באסיפה עד ½3 קמתי ב- ½5 כתבתי עד 8.  רצתי אנה-ואנה, עכשיו צהריים.  צריך לסעוד, ללכת אל הפרדס ולשוב ל-3 לעוד אסיפה.  כל זה מזוהם, מעייף, מדכּא.  אבל כשבּאים אתמול ב-7 והיום ב-12 שני מכתבים ממך כבר אסור להתאונן על החיים. 

מחכה אני כבר באי-סבלנות לאהרן ובפרט לך, ותיכף בבואך אברח לזכרון לחיפו ואולי עוד לעכו לעבודת הציבור.  נשארו כ"כ מעט אנשים, ואני בכ"ז מרחם על החיות האלה.  צריך להשתדל לעשות את כל העבודה הרבה והקשה למען שישובו מהר ושיוכלו לחרפני ולגדפני ולהגיד שהנני מחריב אותם. 

הלילה אמנם, בכל-זאת, הנני מתעתד לישון; הייתי עושה את זאת מעכשיו אלמלא הייתי כה עסוק. 

*

מצלה מכתב מחוסר ענין ורגש.  כותבת שהנה בריאה ו"עובדת" כביכול.  מוטב שלא תשאליני ילדה אודות מכתביה.  זה מרגיז אותי מכל כל מה שהינך משערת.  אין אף מלה, אף זיק שאפשר לחטוף מבין השורות ולחזור עליו.  במה שנוגע לך, כותבת היא למסור לך נשיקה חמה ולהגיד שדוֹחה היא הכּתיבה מפעם-לפעם יען שאיננה מוכשרת לכתוב. 

משושנה ג"כ מכתב מפינלנדיה.  היא התעייפה באריזת החפצים והתקררה והלכה לנוח שם טרם נסעה הנה.  מבטיחה להיות פה בחצי יוני.  זַי[109] כבר סופרת את הימים.  שושנה דורשת מאד בשלומך ומבטיחה להיות אצל שרה בעברה בקושטא. 

*

מדוע העיר בך סוֵן הקט[110] רגש-פחד?  יראה את, אוּבּי-בוּבּי, מפני החיים ומפני חֲרוּמַת-האף?! (La camarde) הספר אמנם חזק.  הייתי רוצה כבר שפעם באיזה פינה בודדה שניחבא שם בלאט נוכל גם אנו לספר את חיינו בדפים יפים או חזקים ושלא יחסר מאומה, לא הפרחים, לא הים, לא אוּבּי ולא הילדים... 

נדמה לי שכל חיי של עתה עשו אותי לאיש בוגר.  ולפעמים משער אני שלוּ יכולתי למלאת שוב את מוחי הריק באיזה ענין ולוּ באת את למלאות את הלב שהינו עכשיו ספוֹג מכורכּם, ולוּ נחתי קצת, אז אולי הייתי מוצא אם לא דברים חדשים לכל הפחות מבטאים מקוריים בשביל מה שאפשר לקרוא באמת החיים ואשר 90% מבני-תמותה עוברים על פניהם כמוּכּי-סנוורים.  אבל לוּ היו לי כל אלה עוד יחסר אחד – הכלי.  אין שׂפה לנו, ילדים עברים מסכנים.  המעט שנתנה לי בת-נכר כבר העלה חלודה. 

אף כי...  הבוקר בכתבי לסוניה נפלטו מבּלי משים מתחת עטי ארבעה דפים גדולים אודות צלה, ובעצמי נבהלתי מעַזמתם ומרירתם.  כתבתי חזק.  ראשי, אולי, שהיה עלי-אש אחרי ליִל בל-תנומה, או עצבי הנרגזים.  עכשיו ניחם אני.  מדוע ובאיזה רשות לנסר את עצבּי סוניה על לא חמס בכפה?  הייתי משיב בעונג את המכתב אולם מאוּחר.  לפעמים אי-אפשר להגיד לאיש דברים ידועים, ובשביל הרגש האנוכיי "להקל מעל הלב" ממררים חיי חפּים מכל פשע. 

*

הינך עובדת הרבה אוּבּי?  אינני יודע מדוע אני חש אותך עייפה בכל הימים האלה.  האֶת עייפוּתי אני מצורף על חשבונך?  הייתי מפטפט אתך עוד ועוד.  אלה דברים שאין להם שעור.  אולם מה? 

אִמרי לטובה שהנני אסיר-תודה לה ושרוצה אני שתתיז מתחת אצבעותיך את הזיק הראשון, שלא אקנא בה, ושאהבנה על זאת.  נגני, ילדה, נגני – ולו רק לנוֹחם במצוקה. 

די.  הנני שׂם את ידיך על עיני, חביבתי.  רוצה אני לעצמן בשביל לראות ביותר בהירות את תמונתך המדוּיקה היחידה – במעמקי לבי.  הנני שותה אותך בגמיעות גדולות, ממש כאיש שיש לו זמן, שותה וגומע עד לשיכחה ולשָכרה. 

                                                                                                                   שלך, שלך, שלך,

                                                                                                                                                       אבשלום

 

לאַלכס העצלן, ולאבא החרוץ, אלפי רחשים טובים. 

                                                                                                                                                       א.פ.

מיותר להוסיף שאמא מתפללת עליך יום-יום.

 

* * *

 

28.6.1914

ילדת-לבי החמודה,

עכשיו ארבע.  היום כבר האיר על 28 יוני.  זה עכשיו שבתי מאסיפת מושבה.  לזאת צריך להוסיף כי קמתי בשש, הייתי עסוק ונרגז בפרדס כל היום, אכלתי את ארוחת-הצהריים ב-5 לפנות-ערב, הייתי מוזמן לארוחת-הערב אל שייך רַבַּח שהיה אצל ערבּ-אִל-פוּקרה וב- ½9 שבתי אל האסיפה.  לוּ ידעת כמה חרפות וגידופים ובוז בלעתי, ומאיזה אנשים, היית מבינה עד כמה אני רוצה, תאֵב, מיחל לרגע בואי אליכם.  קשה להבין איזה ישועה אמיתית זאת תהיה בשבילי אם אוּכל באמת לגזול מציפרני המשחית חודש אחד של חיים.  עצוּר אני פה ע"י דברים אחדים, הכי נכבדים הם סידור ההשקאה וגמר הפּרוֹצס של חדרה ע"י השייך.  הזקן הזה התאהב בי, כבר הציע לי לשאת את בתו, ואודות זה עוד אצטרך להיוועץ אתך, בוּבּי.  לע"ע עובד הוא על ימין ועל שמאל להשגת השלום, והנני אסיר-תודה לו על זה.  הוא איש טוב-לב ואהוד מאד. 

לא אַרבּה לך בכתיבה.  הראש או מלא או ריק – כרצונך.  בעוד שעה-וחצי יבואו להעירני. 

להתראות, אוּבּי, לבּי, וכל הנשיקות עד אפס שריד. 

                                                                                                                                                       אבשלום

 

* * *

 

זכרון-יעקב, 9 נובמבר, 1914

אוּבּי חביב, אוּבּי רשע, פּי[111] יקר, בּוּבּי רוצח,

                                                                                                שלום!

נו!  כבר עקרו לך את שיניך, הה?  את כבר צועקת: וייק מיר איין דיא ברויט אויף מארגען?![112]  ובקרוב וכבר היית לזקנה בלה שאי-אפשר יהיה להביט בה.  את זוכרת כשהיית מתעוותת בשפשפך שינייך במים קרים או במלח ואומרת שאת "חשה" שן והייתי מתחנן לפניך שתתרפאי?!  אַת ילדה רעה מאד, איך האב דיך פיינט.[113] 

אנחנו שבנו אתמול.  שמעי, רבקה!  אני מתחנן לפניך ש"שיבה" זו לא תקדים אפילו ברגע אחד את שוּבך הביתה.  אהרן גם-כן, כשאמרתי אתמול אצל השולחן שעכשיו בלי ספק כבר תרוצי הֶנדֶם-פֶּנדֶם הביתה, "עשה" את פניו ה"שקטים" וצווח שתהיי משוגעת, המשוגעת הכי גדולה.  האמיני לי כי כלום לא יישׂרף כאן וכי איש לא יגווע ברעב, מפני גנבים בוודאי אין להתירא; אביך סוגר היטב את כל הדלתות והחלונות; הלילה באתי קצת מאוחר, וחָ'לָס!  לא יכולתי להיכנס, והוכרחתי לישן במיטתך (הוא הציע לי שם לכתחילה), הנני מבקש ממך סליחה על זאת, יען שיודע אני כי דבר זה איננו לנחת לך.  ואת, ילדה, בטרם שהשֵׁנַן לא יגרשך מחיפה ויאמר לך שהכל בסדר אל תהיני להופיע, רק המחשבה שיכולה אַת לעשות כזאת ממררת את חיי ושוללת מנוחתי, הלא יודע אני את אָפיך המבוֹרך...  אני אחניק אותך אם תבואי טרם שתגמרי...  

רציתי לנסוע בעצמי אליך, אבל העגלות תצאנה רק בעשר ואז אי-אפשר לי לשוב היום ואולי גם מחר.  ומה אעשה שם?  כך-וכך שילמו אלף פראנק חינם, ואף שאינני כילי הצטערתי והנני מצטער מאד מאד.  מילא, בוודאי כך נגזר משמיים. 

כשתראי את אולגה[114] נשקיה בעדי ואמרי לה שכל החבריא ביפו דורשים בשלומה, שמצִלה היה מכתב גדול, ואסתר קראוזה הביאה גם ד"ש טובה ובוודאי תמסור גם לה בבואה לחיפה. 

אמא, שושנה, אימה, זהרה וסוניה הטילו עלי אלפי ד"ש אליך, חביבה.  ובכן, כאמור, נשמתי, אינך זזה עד שלא ייגמר באופן מוחלט. 

שלום לגב' סוקולוביטש והילדים, ואת ידידתנו חנה תבקשי בשמי, "זיא זאת ניט פייגערן" ["שלא תתפגר"]. 

לך, ילדת רוחי, מיליון נשיקות חמות,

                                                                                                                   מאַללך תמיד,

                                                                                                                                                       אבשלום

 

חדשות אחרונות

ביום הראשון בערב התעסק הנגר מר פ. אהרנסון בעבודת תלישה ותלייה משונה עם עוזרו הצעיר אחמד, כשהתקרבנו ראינו שתולש הוא את התריסים המכוּבּרים (grillagés) ותולה את הרגילים.  הקול עבר חיש-מהר במחנה הפרעושים – יתושים – שומרי-לילה – כל-קופצים, שחדרי מר א אהרנסון ואחותו הגב' רבקה הם מעתה בשביל כל המחנה "מבצרים לקוחים", ומר אהרנסון כבר קיבל מכתב ברכה חמה על אומץ-רוחו, ואנחנו אומרים לו: הידד! 

                                                                                                                                                                  א.פ.

 

* * *

א' דסכות תרע"ד

נחמתי הגדולה,

כלום לא רציתי להחבּיא, ובפרט מאִתך.  פנַי אינם בוגדים בי, זה זמן רב הנני יודע שאָפיי הוא, במחילה, פטפטן גדול. 

אַת ילדתי, הינך, אחרי הכל, התגשמות הטוב שנוצר בשבילי.  אינך מצערת ואינך מכעיסה אותי, ואם לפעמים אי-סבלנותי מכריעה, זה רק בשל כי רוחי חלש בי ונוח להיכנע בזמן האחרון בפני "הרוח הרעה". 

הייתי רוצה לאמור לך כל מה שעוד לא נאמר עד היום.  אבל מה אגיד שלא הוגד ומה נאמר שלא אמרתי?... 

אם עוד מאושרים נהי, האושר ישׂים זר-נצחון על מצחנו.  אם מחר נגווע, גם-כן ניצחנו.  יש לנו לספר כבר לא מעט נצחונות על הרע, המזויף, החולשה, התאוָה והשקר.  נוסיף לטפס על מעלות הסולם. 

                                                                                     מיליון נשיקות, שלך עד תמיד, 

                                                                                                                                                                         אבשלום 

 

לשרה שלום רב ונשיקה חמה. 

                                                                                                                                                                         אבשלום

 

1915

אלכסנדריה, 26.9.1915

ילדתי החביבה,

מה להגיד לך?  הלא מבינה את יחידתי היחידה כי כל מה שהנני כותב לכל אחד מכּם הוא בשביל כולכם.  עליכם לזכור רק שאתם שלושה ואני אחד, ולעשות את חובתכם. 

מדוע נסעתי?  את זאת הלא תביני יותר טוב מכולם.  הלא יודעת אַת – ואולי רק אַת – כמה אני אוהב את אהרן.  אולם מעולם לא תחושי זאת כמו שחשתי מעת שאתם נסעתם.  ילד מסכן אהרעלע!  מוח של גאון, מרץ של בריונים, אופי של גבורה ולב של ילד, של תינוק ממש, ומי לו עכשיו?  כל האמהות הלכו להן אשה-אשה לדרכה.  האֵם הטובה, האֵם היחידה, השמיימה, אמא-שרה אל אָשרה, אמא-רבקה אל הבלתי-ידוע, ולראותו איך נשאר לבדו, חולם גלמוד ומתגעגע, קרע באמת את לבּי לגזרים.  האמיני לי, יודע אני כי חוטא הנני בכתבי לך את הדברים האלה, אבל גם אני העשת, גם אני חרר-העיניים, הנני מֵימֵר כבאֵבל מדי דבּרי בו.  ובעת שכל אחד מאִתנו יכל לָציץ החוצה לדעת האמת, לחשוב, לקוות, יושב האסיר המסכּן הזה כעיור באפלה, בלי ידיעות, בלי חדשות, בלי קריאות. 

לא, אינני רוצה! 

רוצה אני שיהיה די כסף בקוּפה למען שיוכל הוא לבזבז אלף פרנק בשעת הצורך, רוצה אני שיידע את המצב הכללי בדיוק, יען כי במוחו תצמחנה המחשבות הגדולות ביום הצורך.  רוצה אני שמוחו יעבוד על ידיעות ברורות ולא על השערות בעלמא, ולא יטחן מים. 

מי יַשקני מַים מבית-לחם-יהודה?  

ואני חש כי הנני בנוי בכל-זאת באותו החומר שיודע לבקע אויב, לשאוב מן המעיין הטוב, ולשוב.  ואם לא אני – מי?! 

עשינו את החשבון של אלה שהלכו. 

Partir c'est mourir un peu

Mourir à tout ce que l'on aime,

En tout temps, en tout lieu

On laisse un peu de soi-même. 

Et l'on part, et c'est un jeu,

Partit c'est mourir un peu…[115]

ומי נשאר לאהוב את הילד הגדול? 

אבא; אבא מסכן, זקן, מתאבל, מתגעגע. 

ידידיה;[116] ידידיה מאושר; אוהב את "הדוד הגדול" באינסטינקט הטהור שלו – ותו לא; ואני; ואני מוכרח למלאות חובתי. 

*

מר מאד היה להיפרד מהזקנים; שלך, שלי.  לאמא אמרתי שעתיים-שלש לפני נסעי, כמה דמעות, כמה צער.  ולאביך לא העזתי אפילו להגיד, לא העזתי להביט בפניו.  אמרתי לו רק: "להתראות!"  ומקווה אני לעמוד בדיבורי בקרוב. 

לכשיהיו לאהרן עתונים, ספרים, כלים שצריך למסור לשֵׁם, לכשאדע שמאמריקה נשלח די כסף ושאין לו דאגה וצער, אדע שעשיתי איזה דבר.  יען שתמיד תמיד חשבתי שבעשׂוֹתי מה שהוא בשביל אהרן עשיתי גם בשביל המולדת, אותה המולדת שהוא יודע לאהב אותה מעל לכל, כידען, כמשורר, כפייטן, ככומר.  אותה המולדת שהוא נותן לה את כל חייו.  אותו הרגש היה לי כבר אז (הזוכרת את ב-1911?)  כשרציתי לנסוע וכשפגשתיו, וכשאמרתי לי: אם הוא פה, אתה לא רשאי...  לנוס (כן, צריך לקרוא הדברים בשמם). 

ואני בשלו נשארתי.  הכרתיך, ואֶת שרה, ואֶת ביתכן ואֶת חיבּתכן החמה, ואֶת אביכן ואֶת אמכן הטהורים.  ראה ראיתי שעות שחורות, אבל עם עיני דמעו עוד עיניים.  וראה ראיתי חשיכוֹת לא "שלי", אבל שלי נתהוו בהכרח.  ובכאב ובאהבה בכיתי והתאבלתי.  ואותן החשיכות, אותן הדמעות, אותו האֵבל, ואותן קרני האור, ואותה האהבה, התקוה, והמלחמה אלה, אלו הן חמש שנות חיי האחרונות – אין אחרת. 

סלחי לי, ילדת-לבי היחידה, שנסעתי – אבל בשל כל אלה נסעתי. 

וסלחי לי גם אם פתחתי (לא פתח, קרע הוא) פינה בלב שתמיד-תמיד צריכה להיות סגורה בצנעא.  רק לפניך, אוּבּי, אַת השופטת, אַת הסולחת.  סלחי לי גם אם הֶאדמתי עיניך היקרות.  שמרי לי היטב על מאוֹרוֹתי אלה.  אל תבכי, אוּבּי, ואל תדאגי בחשבך עלי, הלא יודעת אַת שחש אני אותך, ש"חי" אני אותך מרחוק.  ייאושך ועצבּך ירפּו את ידי ונכשלתי.  למעני, למעננו, למען ארצנו ותקוותנו, חִזקי ואִמצי, שׂחקי שׂחקי תמיד, חביבה, בשׂחוקך, שׂחוק ילדה קטנה ורצינית, בשׂחוק של הימים הטובים, של "ימי המלאכים".  זכרי שהינך אַמצי, גאוותי, מטרתי, תקוותי.  תרדפני מחשבתך הטובה והמצטחקת, וברכותיך הקלות והפזיזות והמבדחות, ותהיינה עיניך תמיד טהורות כשמינו באביב, אמן!  

Audacem fortuna Juvat! – לאַמצנו יאיר סוף-סוף המזל פנים, ובשמחה נספר על בלהות שעברו.  ועכשיו, כל אחד חובתו.  אני שלי – ואַת, לכתוב לי מכתבים תכופים, גדולים, מהירים. 

הנני שׂם לבּי לרגליך, וכל נשיקותי – כולן! 

                                                                                                                                     אבשלום 

* * *

אלכסנדריה, 26.9.1915

בּוּבּי,

בהיותי בקַנֶאַה[117] ראיתי תחרים יפים עד לשגעון.  חשבתי שאֶמצאֵך פה ולכן תסלחי לי אם קניתי לך צווארון והזמנתי צווארון ו-devant ו-manchettes [שרווליוֹת] שעוד צריכים לבוא.  רציתי ליפּוֹת אותך, ילדתי.  רואה אני את אָפּך הזועף ויש לי חשק להתפרץ בצחוק פרוע (תמיד פעל עלי אַפּך כך!...) הנני מקווה שתמצאי שהוא bon goût [בטוב טעם] ושתתחדשי בריאה-ושלמה ומצטחקת לפני המַראָה, יען כי בוודאי תחשבי שעוד רגע יופיע מאחרי גבּך צִלֵך השחור, ויאריך לשון ויעווה פנים כיד השד הטובה עליו וישוֹך אָזנך ומפרקתך.  לדאבון-לבּי הגדול, היה לא תהיה; אבל מקווה אני שמחשבתי אליך תחפּה על אי-רצונך בצווארון זה, שמחשבה זו תהיה לפעמים על כתפיך, אותן הכתפיים החביבות, היקרות, המזהירות, שאוהב אני אותן בלי כל צווארונים... 

שלום לך, לבּי, נשמתי, ילדתי.  שלך, שלך,

                                                                                                                                                       שלך, 

                                                                                                                                                         אבשלום

* * *

אלכסנדריה, 22.10.1915

יום הששי י"ד חשון אתתמ"ז                  

יחידתי הקטנה, שלום אלף,

יום-הולדתך היום, אובּי קטון, תזכּי לשנים רבות נעימות וטובות!  אמן.  וזה-עתה הבטתי בפניה המלאים של הלבנה, והרבה הרבה הירהורים, תמונות וזכרונות עלו לפני עיני.  והנני יושב וחושב: מה הנני עושה?  הנני יושב וכותב אני (כן!) מכתב אל הילדה הרחוקה אשר שם, מעֵבר לימים רבים ולארצות גדולות שם, באמריקה.  לא, אי-אפשר!  תיכף אצווה לשׂים את האוכּף על סוסי, בנשימה אחת נעבור את חורשות האקליפטוס, לפנינו יעלו באופק אחד, אחד, גופותיהם הכּרוּתים של אלוני היער המת.  הנה שייך אָל-בּלוּט, והנה החולות הלבנים וחדֵידוּן; והנה לשמאל חצר הבּוּרג' עם שארית קש תבואות-הקיץ על הגורן...  הוּסט!  הֶדבֵּן[118] חביבי!  מעט יותר מהר, בבקשה, הלא חש אתה איך אני מלטף את רעמתך הצחורה.  הפּלג, הגשר, שוּנִי, ההר, האח!  הנה החרוב הגדול, הידיד הטוב המסוֹכך בעפאיו ומסתיר בלבּו סוד הרגעים המתוקים.  מהר, מהר, הֶדבֵּן יקר!  שלום לבּית מנוחת העולמים, לבורותיו השחורים ולקבריו הלבנים!  לאט!  עכשיו כבר שומעים את דהרתנו שם בחצר.  הלב היקר, הלב שמחכּה לנו שמע זה מכבר, ועתה כבר תופשׂות גם האזניים.  הנה, הנה אנו באים... 

על הספסל יושבת הילדה, יושבת ומחכּה, שטוּפת-ירח.  וזה-עתה בהביטי על הירח אשר פה, חירפתי אותו ואגדפהו ואוֹמַר לו: הינך ירח מתחפשׂ!  אינך ירחנו האמיתי, הירח שלה, שלנו, של ארצנו... 

והילדה תקום, על שפתיה יצטייר "שחוק המלאכים", אותו הזוֹהר שיש רק לתינוקות, לקטנים, לבָרים; ושלום תקרא לי הילדה, ולטיפה תלַחש.  המושבה עטופת מנוחת-שבת תירדם, גם בבּית כולם ינוּמו נוּם.  רק לבּותינו ידפקו, רק שפתותינו יחיו ויבערו ביקוּם עטוף אדרת-הכּסף.  או לא!  מוטב שעל רגליה הקטנות, הקלות, הלבנות, אשים את ראשי השחור, והכבד.  מן החוץ יכּנסו ריחות הסתיו; ריחות העננים והגשם הראשון.  בשמי היוֹרה הראשון, ההזמנה הראשונה אל האדמה להצמיח, להָנץ, להפריח.  וכל זה, כל אלה החיים המתרחשים והבּשׂמים המתהווים, יעטפוני דרך אורות לטיפותיה ונשיקותיה של האהובה כמה טוב יהיה לנוח; האח שיכּרון יקר, שיכּרון מעפּיל שמיימה!  מה-טוב אתה ללב המרוסק ולראש הכּבד... 

הנה אעלה על סוסי... 

תם החלום ואני ער...  מן הרחוב עולים ריחות העיר הגדולה, עיפושי זנוּת וצחנות שיכּרון ובתי-מרזח.  ואין עוד איושת הסתיו בסבך כי אם מוסיקה מרגיזה, מרעידה, צורמת-אוֹזן ומזעזעת את הנפש עד היסוד.  ואתה לך וַהזֵה, לך וחלוֹם בתנאים כאלה, הוי סכל טיפש!  אהה!  גרנגוּאַר!  גרנגוּאַר!  מעולם לא תירפא!  ובערב בהיר אחד – כמו הערב הזה – יאכל אותך הזאב הרעב – אותם ה"חיים" השחורים והעגומים – כאשר אכל הזאב האמיתי את "לִבנַת" הקטנה – אותה בּלינקטה מסכּנה – עִזוֹ חביבתו של ידידנו האומלל מר סֶגן. 

לא, לא אוּבּי קטון!  נעלמו גם הסוס וגם החורשות, היער וגבעות-החול היו כלא היו, התעלף גם ההר ודרכו המטפסת מחוּצצת באבניה והילדה היקרה שטופת קרני הירח, אף היא איננה יותר.  גז החלום כקצף על מים... 

אינני חולם יותר.  יושב אני וחושב ומחשב, יושב אני ו"רואה" בדיוק נמרץ וטראגי את ארבעת כנפות העולם ואותנו בתוכם, והתמונה עגומה מאד מאד.. 

*

שם בבית... 

הנה החדר היקר, חדר ילדתי, ומיום נסעֵך, אוּבּי, חדרי-אני.  כמה לילות של עייפות-מוות, של שנת-מנוחה וחלומות טובים, כמה שעות ארוכות של געגועים ומחשבות, וחלומות ותשוקות ותקוות וייאושים ומגדלים והיכלים נבנים בִּן-רגע וחולפים כערפילי-בוקר חייתי במיטה הזאת!... 

כמה פעמים קברתי את ראשי בכּר, ונחנק מכּאב ואהבה, ולפעמים שטוף דמעות בחשיכה, נשמתי אל חזי וקראתי אל לבי את שארית הריחות שגנב כר זה משׂערותיך, וכנשמה תועה הייתי משוטט בחדר, מדליק את המנורה ופותח את הארון, ומונה ועובר ובוחן את כל אחד מסמרטוטיך היקרים, ומליט שוב ושוב פעם את פנַי המסכנים בתוכם?! 

ועתה?... 

הכל חבוש בתוך המגירות והארגז אשר בפינה: הירח המתגנב בלאט דרך השׂבכה, משתומם על השקט ועל השיממון; ריח של "סגור" עולה באפי; אה!  כמה ריק החדר שהיה כה מלא מחשבות-חיבּה וגעגועי-אהבה!  איכה נשאר כה בודד?!  שקט-מוות.  מי מת?  האמנם אנו?  רק איזה שממית טוֹוַה שם בחביונה, וכירסום העכברים הקטנים עולה מתוך הרהיטים.  מי יודע?  אולי מצאו עתה את קופסות המכתבים ועלי עליהם משחיזים הם את השיניים?  ועבור יעברו על העלים, עלי הדפים הלבנים של ימות החג, ועלי עטופי השחורים של ימות האֵבל, עלי "שמחת לבּי", עלי "יגון נפשי", עלי "אלפי הנשיקות החמות" ועלי "ים עינויים ודמעות", וחוּש לא יחוּשו, יצורים קטנים אלה, לא את השמחה ולא את היגון, ולא ייכּווה חיכּם בחום מֵתק הנשיקות, ולא יטבעו בים הדמעות, כי לכּל טעם אחד לפיהם – נייר אשר להיכּרסם, ומכרסמים הם. 

וגם כל הבית ריק.  מי יודע אם אהרן עֵר ועובד לאור מנורתו, פה בחדרו או שם בעתלית, או בכל מקום אחר, ואבא מסכן ישן לבדו בבית הגדול, ידידים מסכנים ויקרים!  הכל בודד, שומם וערירי... 

*

ושוב אני חושב עליך, ילדתי האחת, ואיך לעשות אחרת, האם לא צריך לשוב ועוד לשוב אל המעיין למען להשיב מעט רוויון ונשמה אל החזה הריק והיבש?  חושב אני על הילדה שהלכה רחוק-רחוק (כל-כך רחוק!...), הלכה לחפש – או, לא נכון – גוֹרשה (יען שהן אנו בידינו גירשנוך) לחפש מנוחה אחרת שאיננה מנוחתנו, ואהבות אחרות שאינן אהבותינו.  ולבי נכמר כל-כך אליך, אוּבּי חביב, מרחם אני אותך מעל לכל שעֵטי יוכל להביע... 

אבל הדבר הן היה נחוץ, נחוץ מאד, אחרת היה אי-אפשרי.  ובאותו רגע הנני מתמלא רגש הכרת-תודה אל כל אלה שהינם שם טובים וחביבים אליך.  הנני חושב עליהם בחיבּה מיוחדה, "איך פערגיען זיי מיט דעם גאנצען הארצען",[119]  והנני משתדל לגרש כל רגש קנאה מלבי. 

ולך אני אומר: ילדתי החביבה!  כל זה שווה, גם הנסיעה, גם עינויינו גם געגועינו, אם זה צריך להביא לך רגעי אושר מעטים.  לוּ ידעתי שהינך שם די מאושרה בשביל לשכחנו לפעמים, בשביל למלאות את לבך ומחשבתך די למען לא יישאר עוד מקום לדאגותיך ולגעגועיך אלינו, לוּ ידעתי כי את "חיה את חייך" מלאים ושלמים מבלי ה"תולעת" בלב!...  אהה!  אוּבּי יקר שלי, זה שנים ושנים שאני אוהב אותך ומתחנן אליך, כמסכּן, כאביון שמבקש נדבה שתפתחי חלון אור בלבּך, שתלכי אל התקוה ואל האור ואל הנצחון ותמיתי ותגרשי מכרסם זה מלבּך, ומה פעלתי?...  קרעתי רק את ברכּי ולבּי בתחינותי אלה, אפסו כוחותי, וסוף-סוף מוכרח אני להגיד כי אני נוּצחתי, כי אותה התולעת ניצחה אותי; כי לתחינתי אשר התחננתי: עשי בשבילי, אהבי אותי יותר מאשר אותה (את אותה המזוהמת!), לא שעית, ורק בה נקשרה נפשך.  כך הוא ואין לשַׁנוֹת... 

עוד עכשיו חורק אני שן, וקר לי בראשי כאחת!  זוכר אני את אותם הימים ואותם הלילות כשהייתי שב מביתך נואש ונדכא והבטתי אל אקדחי באהבה ובפחד, הפּיתוי היה כל-כך חזק, זאת היתה הדרך היחידה להצלה ולשקט, אבל הדרך האסורה...

ומה לא עשה בינינו אָפייך זה; צריך להודות כי אהבתנו חזקה מאד אם עמדה בפני האויב הנורא הזה, ולא התפוררה לרסיסים.  הלא זה תמיד שׂם מחסום למוֹ פי ועשׂני לאילם אודות כל הדברים אשר רק אתך, אתך קודם מאשר עם כל אחר יכולתי לדבר אודותם.  אבל הייתי זוכר כי בזה אחריב את רגעי השקט המעטים אשר הנני יכול עוד – אולי, אֵלי... – לתת לך.  הייתי זוכר בפניך שיעגמו ויתחוורו עוד יותר, בעיניך היקרות שתתאדמנה למעט יותר זמן, והייתי נושא בשרי בשיני. 

וכשהייתי בא ושומע אנחותיך ורואה דמעותיך על כל דבר קטון: תנועה של אהרן, אי-הבנה של אבא, "אסון מטבחי" או אחת משטוּתי המרובּות, הייתי לועג לעצמי ואומר: שוטה שבעולם!  האם עִמדה באת לדבּר?!  הבּט על מכאובים בלתי-פוסקים אלה, העוד תעיז להוסיף עליהם?!  הלא לה נחוץ עידוד ותנחומים, תן אם אתה יכול! 

ובכמה יגון הייתי מביט על הפצעים המכוערים של כנפי הקצוצות!  כמה דאב לבי שאינני יכול עוד להרימך בזרועותי ולטוס אתך אל שמי החלום היקר (כמו בימים הטובים, הראשונים, הרחוקים ההם...)  כמה פעמים בכיתי אז בלבי עגום ואין-אונים. 

וכשהייתי חש שסביבי את משוטטת ומרגלת למען לחדור אל אותם הדברים רציתי להסתיר ממך, הרי כמה הייתי מצטער ומתרגז, כמה חרה אפי עליך.  אנוכיוּת, תגידי?  כן, אנוכיות!  כי על-ידי צערך, ע"י חורבן צעירוּתך ושמחתך היקרים מכל, הלא היית מחריבה אותי פי-עשר. 

הזוכרת אַת את כל הנדרים שנדרתי אז אם תוכלי לנסוע הרחק, הרחק, ולהתחיל חיים חדשים.  נדרתי שלא להתגעגע, לחכות כמה שיהיה נחוץ, לעבוד במרצי האחרון, לעשות את הנסיון הכי אחרון בשביל לנתק את העבר, לכרוֹת את אלפי זרועות העלוּקה הגדולה – חיינו – אשר סבּוּני בזמן האחרון ולברוא חיים אחרים, חיים שונים.  

והנה בא הזמן למלאות נדרים אלה ואני הנני מוכן ומזומן למלאות, רק תנאי אחד ילדתי: רבקה'לה נשמתי!  לכולם נחוץ הבטחון הזה, גם לאבא גם לאהרן, לכולם אבל בפרט לי, ששם את "חיה את חייך" ולא את חיינו-אנו.  שהינך מקבלת את כל קרני האור ופירורי השמחה שהחיים שׂמים על דרכך באהבה, שאינך דוחפת אותם מלבּך, ומוריקה את הלב היקר והיחיד הזה בגעגועים מיותרים, ובדאגות שאינן מביאות כל תועלת.  שהינך מחפּשת אולי אחרי החיים, השמחה, וההתעודדות בשביל לצבור קרן של חיים, בשביל להיות עוד עשירה בטריוּת ובחיים ביום שתשובי אלינו, אנחנו שמוכרחים הננו להוציא את השארית ולהתרושש יום-יום.  את הינך היחידה, בתי הקטנה, אשר כולנו לא נבוֹש מלהושיט יד לעומתך בשביל לבקש את הנדבה הזאת, את הינך היחידה שתביני איך לתת את המתנה הגדולה הזאת מבלי שנדע, מבלי שנחוש מדוע אנו פתאום כה מאושרים.  ואל תבכי ואל תמרטי שערותיך ואל תצווחי עלי; "הנה, תמיד אתם דורשים ממני יותר מכוחותי, ואני אינני יכולה!"  לא, אוּבּי, הביני אותי היטב, לא נחוצים לי לא כל שבע הלשונות, שבעים חכמות וכל האמנוּת, שבּלבּך (גנב קטון!) אַת עוד מקווה לרכּוש.  שטוּתים כל אלה.  רוצה אני רק שרגש של היער היפה אשר את רואה, המוסיקה היפה שאת שומעת, האנשים המרוממים שאת פוגשת, שכּל רגשות אלה לא יחרבו תיכף בהיולדם על-ידי המחשבה שכל אהובי-נפשך אינם טועמים מהם.  לא, להיפך!  חשבי רק להוסיף קו אחד בנשמתך בכל אחד מרגשות אלה, ומכל החוטים האלה ייטווה דבר חדש ואוֹריי שיהיה המתנה הכי יפה בשבילנו והרפואה הכי טובה לרפּאות אל חליינו בשוּבך.  ואז ניהנה גם אנו מכל מה שרכשת וניהנה כפלים יען כי כל הדברים היפים האלה יהיו מוארים ב"אוֹרוּבּי", זה צבע rose tender [ורוד-ענוג] שיש לו טעם של  champagne sec [יין-שמפניה יבש].  את בוודאי מבכּרת שאגיד סוֹסוּבי ושאומר שמפניה מתוק, אבל בעיני מוצא יותר חן כמו קודם.  

זכרי ילדתי החביבה את המלים היפות של  Montaigne הגדול, שהייתי חוזר עליהן לפנים והיו לנס לפני:

"Oncque par jour de grand frimas s'en fut se dégeler et réchauffer au du voisin, et ne rapporta de braise pour faire grand feu en sa maison, est vraiment homme de peu de cœur, traître aux siens  et félon". 

"כל מי שביום הקר הלך להתחמם לאִשו של השכן ולא הביא גחלת בשביל להבעיר אש גדולה בביתו, הינהו איש בעל לב צר, בוגד ועוכר". 

ואַת, אוּבּי, אינך כל אלה, ויודע אני שבּידיך היקרות תביאי את האבוקה היפה להחם ולהאיר. 

חשבי אודות עוד דבר נכבד מאד, אוּבּי: צריך שילדיך יביטו בקטנותם בפנים של אמא עליזה, צעירה, חיה, למען ילמדו גם הם להיות צעירים,  חיים ושמחים.  אם תלדי אותם ומצחם יהיה לכתחילה מקוּמט, והפּנים שיתרכּנו מעל לעריסתם יהיו תמיד דואגים הלא יהיה זה עוון פלילי, חטא שלא יכוּפּר.  חשבי, אמא קטנה, אודות כל ילדיך הגדולים של היום, ואל התינוקות של מחר, ועשי למען כל אלה. 

כתבי לי מהר, שהינך לוקחת, מקבלת, זוללת, גוזלת על ימין ועל שמאל את כל האושר שיכולים לתת לך החיים.  שהינך חיה, שמחה ומאושרת.  ואל תכתבי שקרים, השמעת?!  (אחניק אותך!)  הלא יודעת  אַת שאכּירם תיכף-ומיד, בכתב עוד יותר מהר מאשר הייתי מכירם בעל-פה.  עשי וכתבי, אוּבּי! 

*

אהבתנו... 

כמה אני חושב עליה, מעת שהנני פה בעיר גדולה שוב, גדולה בפרט בליכלוכה ובזוהמתה... 

לוּ ידעת, אוּבּי, ילדתי התמה והחביבה, כמה גועל, או קנאה או געגועים, או כאב מעורר בקרבי מראה איזה אשה עוברת ברחוב.  הנני יוצא רק מעט, על-פי העבודה שכבר עשיתי תביני שהייתי צריך לשבת ימים ארוכים בבית.  אבל מספיק רק העבירה ברחוב: רגל יפה, שמלה נאה, זוג שלוב-זרוע, או, להיפך, פנים של כל החיות שפוגשים פה, קריאותיהן או מבטיהן בשביל להרגיז, לעורר את כל העצבים וכל הגעגועים. 

שם בבית, תחת העוֹל, לא היה זמן, לא לחשוב ולא לנשום.  רק פה אפשר לעשות את חשבון-הנפש הנורא, של האבידה הטראגית הזאת (אשר שוב לא תשוב!): מה הן ארבע שנים של חיים משותפים אבודים, ארבע שנים בין תשע-עשרה ועשרים-ושלש ובין עשרים-ושתים ועשרים-ושש!  הלב מתכווץ מאד מאד. 

ושב אני וחושב: כן, ארבע שנים!  הדבר ברור!  הלא כבר מלאו בסוכּות ארבע שנים שאבא עזב אותנו, הלא אז כבר מחתה הילדה את הדמעות הכי מרות מעל פני ובכתה אתי יחד.  הלא אז כבר היה בינינו הרבה דמעות, הרבה דם, הרבה חיבּה, חיבּה מספיקה בשביל להיצמד, להיאסר, ללכת הלאה יחד-יחד אל המרירות, אל התנחומים, אל החיים.  הלא מאז כבר היתה נחוצה לי, נחוצה מאד ובלעדיה לא יכולתי למשוך בעוּלי הקשה.  הלא מאז...  הלא רק המחשבה עליה עזרה להתעודד ולנצח. 

ורואה אני בזכרוני את מרוצותי אל המעיין החביב אשר ממנו שתיתי ניחומים ולטיפות, מרוּצותי לאור הבּרק בזרועות הסוּפה, דהרותי ואני שׂוחה באורו המתוק של הירח, שגעונותי ואני טס באִשוֹ של שמש-הצהריים היוקד, ונדמה לי כי כל זה אגדה, שהנני פרש-צל רק רוח (chevalier fantôme). 

       ואני שוב מחליט, אוּבּי: זה הוא הנסיון האחרון!  את הכל אעשה, אוּבּי קטון, בשביל שמצב זה ייגמר.  את הכל אנסה, גם את, גם אמא, שתיכן רחוקות עכשיו.  את גשרי שׂרפתי.  את הכל אנסה, הכל!  או אנצח או אירסק, אבל לשנות את הדברים צריך: כי כבר לעתים קרובות מענה אותי המחשבה – אולי חטאנו.  ילדה, חטאנו לנו, לשאיפותינו, לילדינו ולעתיד בחכּוֹתנו כל-כך הרבה?!  אולי חטאנו מאד?!  ורוצה אני לשנות את הדבר הזה במהירות הכ-אפשרית. 

עזרי לי בעבודה זו כמו שכּבר ביקשתיך, ילדתי היקרה. 

*

ואני?... 

עוד הנני מהוּמם ומדוּכּא מאד-מאד.  רק הדברים הולכים לאט ומתבהרים ומתבלטים יותר ויותר.  עשיתי מעל לכוחותי והכרחתי את עצמי לשבת ולחשוב, לכתוב ולעבוד מעט.  ועתה באים ההירהורים: אולי כל עבודתי לא שווה כלום?!  היה נחוץ שיבוא איזה קול חביב ויאַמץ את הידיים הרוצות להתרפות מאליהן, או יראה את הדרך הנכונה.  מי?  את רחוקה, וגם אהרן רחוק...  פה?!  הלא יודעת אַת מי ומה אפשר למצוא.  וכך כבר הולך ודועך האומץ בשביל לעבוד הלאה, חבל!  המכונה כמעט שכבר הלכה.  כבר היו כל המחשבות וחלק הגון מהרשימות הנחוצות בשביל ספר שחלמתי אודותיו, במשך החדשים האחרונים.  אבל היות שאינני בטוח בתועלתו, היות שעד אשר יתקן הוא את המצב הנוכחי, ישתנה המצב מכּוח הדברים עצמם, ובלי ספק לצד מהופּך; הנני שולח אל "גניזת המחשבות" את האידיאה הזאת עם עוד אחרות.  די יהיה לי לחשוב על כל הכעס והתמרורים שיעורר ביניכם הראפּורט שלי (הנני רואה מפּה את אלכס נוהם וקוצף ואיני יכול להתאפק מצחוק).  אבל אולי גם את, אוּבּי, תחשבי כמו האחרים, אז אל תתביישי וכתבי לי את כל האמת כמו שהינך חושבת אותה. 

       כן!  בזמן האחרון מתחילה מעניינת אותי יותר ויותר המחשבה: "מה היא (היא זאת את חרומף) חושבת אודותי?"  עולה בזכרוני מכתבך האחרון מביירות אשר בו בירכת ויגוֹרת גם יחד מפני השטף (invasion) של האנגליות היפה-פיוֹת שתבואנה אלינו וישכּיחוּנוּ את אהבותינו הישנות.  אני מרוב התלהבות ואי-סבלנות באתי מצרימה.  מה שהנני רואה וחש פה איננו מאַמת עוד את פחדך.  אבל מצדי-אני הנני חושב: היא פוגשת שם עכשיו – סוף-סוף! – בחברה מעניינת וחדשה.  גברים מלומדים, אדיבים, מחונכים, הבנה וטוב-טעם, ובפרט הרבה בוהק.  זה בפרט!  הלא יש ביניהם כאלה שהיה להם תמיד מה שתמיד חסר לנו...  והם מזהירים.  ואפרוחי הקטון שם, וההשוואה תבוא מאליה.  ובחשבי על השוואה זו אינני יכול להתאפק מחייך, כל-כך נראים לי הדברים כהפוכים.  אבל גם קדרוֹן עולה בלבי, ושואל אני את עצמי: האמנם אהיה קנאַן (הידד  Eureka!)[120] לעת זיקנה, אני שמעולם לא חשתי רגש מכוער זה?  ושואל אני את עצמי: מה, למשל, היה לוּ בערב לא-עבות אחד הייתי קושר את סוסי בפתח הדלת אשר בשיקאגו, מזנק על המעלות (עם מכנסי-הרכיבה והמגפיים, החולצה של "פועל", השוט, האקדח הגדול, הראש הפרוע, הכּפיַה, ועיני-השגעון של לילות-הגעגועים...) ונופל עם תלבושת – וגם מנהגי cow-boy זה אל תוך חברתך החדשה?  האם היית נופלת (מזנקת כלפנים...) על צווארי המשוגע שלך, או היית שולחת אותי ראשית-כל אל הספּר ואל הדוּש [מקלחת] הקר!  ברר!  ומצווה "להיות לאיש"? 

לא, בלי ליצנות, מול כל אלה שהיה להם הזדמנות ומקורות להתעניין, להתפתח, לטפס לעיל, איזה פנים יהיה לי בעיניך כשתשווי אותי אליהם, אני שהתמַז'קתי (משורש מוּז'יק) במשך שש שנים רצופות, אני כבד-המעוף וכבד-הפּה, קצוץ-הכּנפיים וחסר השׂכּלה ודמיון?!  האמיני לי כי פרספקטיבה זו איננה משׂמחת... 

בכל זאת רוצה הייתי שתימצאי בחברת גברים ושכּולם ישרתוך, יאהבוך, ימצאוך יפה, נעימה, מעניינת (בן-אדם לב-הפכים), אבל תיטיבי להודיע "להם" שלא "יחשבו" כלום יען שאמריקה לא כה רחוקה, ואף שיש להם חובשים (chirurgien) עושי-נפלאות, אבל מַפרקות חדשות הן לא ירכיבו להם אם אשבּר אחדות מהישנות. 

*

       די, בּוּבּי.  הנה מכתב יום-הולדת משונה, משוגע, נורא!  אינני קורא אותו פן אקרעהו לגזרים, וחדש הן לא אכתוב.  תקבּלי ברכתי כך, ואם תביני מתוך שורותי אלה כי תמיד ועד תמיד אני אוהב אותך, אוהב ומחבּב בלי הרף, שבּרגעים אלה כשמחשבתי כולה נתונה אל המולדת ואל עתידנו הגדול, שמך ופניך הינם בשבילי סמל המולדת והעתיד האלה, ובי המה מעודדים, מחזקים ואומרים: כך!  כך!  קדימה לך!  אם תביני מתוך שורותי את כל אלה, וכי אָשרך נחוץ בשביל שבּן-אדם בעל רצון חזק וטוב יקריב הכל למטרות רמות אלה, בשמחה, בלי צער בלב, אם מתוך חשכּת שורותי תביני זאת – הרי הבנת הכל! 

       ועתה יספיק.  מה להגיד לך עוד, ילדתי חביבתי?  הנני עוצם עיני, שולב זרועותי על לבי וחולם שראשך שם; אני מערסלך אט-אט ילדה קטנה, ושׂם נשיקות שקטות ובוערות – שש!  לא להעיר את החלום! – על מצחך, עיניך היקרות, פיך החביב, וכמה נחוץ היה לי לשים עכשיו את ראשי לרגליך, רק אל-הרחמים יודע.  עוד נשיקה אחת ועוד אחת, ועוד,

                                                                                                                   אבשלום

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



1  שמואל אהרונסון (סם), האח השלישי לבני אהרנסון.  מת ב-1950. 

2  ז'ק מאריטן, ידידו של אבשלום מימי שהותו בפאריס.  לימים נעשה מגדולי המחשבה הדתית הקאתולית. 

 3 בחזייה של חליפת גבר.

 4 צִלה (כיום שהם) – אחות אבשלום; חסיה ופאני (גינצבורג) – אחיות אשתו של נעמן בלקינד בן ראשון לציון, חבר ודודן לאבשלום ולימים איש "נילי". 

5  העמדת-פנים.

 6  דרכון. 

[7]  פמליה.

[8]  חניכיים. 

[9]  חביבה.

[10]  תמיכה, אחיזה. 

[11]   "לרבקה הכניסה אסורה". 

[12]  ב-1911 הציע אחי המודיר בקיסריה (אחמד-בק) ליעקב סמסונוב (אז מוכתר בחדרה) ולנחמן רם לקנות בקיסריה, במחיר 120,000 פראנק, שטח אדמה, בערך 400 דונם, אשר נזירים יוונים רוצים לקנותו.

אחמד-בק נתן להם ארכּה של חודש-ימים.  התחיל משא-ומתן עם פיק"א, קק"ל ועוד על-מנת שיקנו את האדמה. 

החודש עבר, המגעים העלו חרס.  האדמה נמכרה ליוונים.  ניסו, אמנם, לערער על הרכישה, אך ללא הועיל. 

בחדרה התרעמו אז על ההזנחה מצד "המוסדות".  במכתבו לרבקה הביע אבשלום את צערו הרב על הענין. 

[13]  נעלי פעוטות.

[14]  "בכל מקום יחלום על חום החיק". 

[15]  "למראיך את דפקוֹ הלב יחיש וגל של שיִש יציף רגליך-לובן / אַת תצעדי גאה וערומה והעולם ירטיט כי לך הוא העולם, אֵלה רחבת-ירך". 

[16]  בערבית: בן-חיל. 

[17]  צרפתית: אני "מצפצף", לא איכפת לי. 

[18]  הכוונה להכנות לחתונתו של שמואל (סם) אהרונסון. 

[19]  "פשיטה". 

[20]  אהרן אהרנסון. 

[21]  אם מותר להתבטא כך. 

[22]  "בגלות".

[23]  ריבונו-של-עולם. 

[24]  צלה, אחות אבשלום. 

[25]  מושנזון – שימש מורה לצרפתית בגימנסיה "הרצליה", הופנקו שימש שם מורה למוזיקה, ואחרי-כן הקים את הקונסרבטוריון הראשון בארץ, "שולמית".

[26]  גרמנית: משא-ומתן דיפלומטי. 

[27]  צרפתית: קנוניה. 

[28]  במות האב, לוליק פיינברג. 

[29]  המדובר במגיפת החולירע שפשטה אז בארץ-ישראל. 

[30]  בסימן מותו של האב, לוליק פיינברג. 

[31]  הכפר ג'לג'וליה. 

[32]  התרשלות, הזנחה. 

[33]  ברקע, מאחרי הקלעים. 

[34]  תכופות יותר מכפי המצופה והמחויב. 

[35]  ל"אישיות" שלי.  כאן: בלשון אירוניה-עצמית. 

[36]  ריאקציה, תגובה. 

[37]  חינין, התרופה לקדחת. 

[38]  מכוון למחלת-לבה של גב' אהרנסון, אֵם-המשפחה. 

[39]  המכתב עוסק בפטירתה של גב' סמסונוב, בת משפחת לובין ואשת אהרן סמסונוב מחדרה, ידידים קרובים למשפחת פיינברג. 

[40]  אהרן אהרנסון נמצא אז במצרים. 

[41]  זריקת חינין. 

[42]  הרגשה מוקדמת, נבואת-לב. 

[43]  ער ורענן. 

[44]  תיאור אפּי. 

[45]  פרח ריחני, ריכפּה. 

[46]  "בבקשה ממך". 

[47]  "עדיין הרבה בפיך להרצות?" 

[48]  פרפרת, לפתן. 

[49]  סם-חיזוק. 

[50]  ערבית: תודה לאל.  המדובר כאן בתאונה של פליטת כדור בה נפצע אבשלום באחת מאצבעותיו.  הסימן שנשתייר סייע בזיהוי שלדו ב- 1967. 

[51]  התגרל – היגמל מהרגל.  מביטויי התקופה. 

[52]  לטינית: ואף-על-פי-כן, נוע תנוע.  אִמרתוֹ המפורסמת של גאליליי. 

[53]  פחדנות בפ"א רבּה. 

[54]  לנצל לרעה.

[55]  אידיש: בת-זקונים.  פה הכוונה לאחות, צלה. 

[56]  גרמנית: "כי תלך אל האשה ולקחת שוט עמך". 

[57]  על אלה יצא הקצף על שום שהודיעו לרבקה כי אבשלום חולה... 

[58]  מוסכם בשתיקה. 

[59]  אידיש: תעלולי-נשים. 

[60]  השתפכות רגשות. 

[61]  ניסן רוטמן – איש חדרה, חבר לאבשלום, לימים איש ניל"י. 

[62]  מי אני בעיניך?! 

[63] הכוונה לפטירת הבכור למשפחת פיינברג, שמת בינקותו לפני הולדת אבשלום. 

[64]  כפרים ערביים בשומרון. 

[65]  בן למשפחה של יוצאי רוסיה, שהשתקעה סמוך לאותה תקופה בזכרון-יעקב. 

[66]  אידיש: מכל הצרות. 

[67]  המועיל והנעים.

[68]  סיפור צרפתי ידוע לבני-הנעורים, מאת הרוזנת דה-סגיר (Ségur)  (1799-1874).  

[69]  פרדס שניטע בחדרה בשביל אגודת "דורשי-ציון" מרוסיה. 

[70]  ערבית: שׂקיים ששׂמים על בהמת-רכיבה. 

[71]  צרפתית: אם מותר להתבטא כך. 

[72]  כינוי משפחתי לאלכסנדר אהרנסון.  שהה אז בארה"ב. 

[73]  מימרה בצרפתית, שמובנה: כהיוֹתי קודם הנני עכשיו; "הכל כדאשתקד". 

[74]  צרפתית: שירבּוט. 

[75]  באידיש: בת-זקונים.  הכּוונה לאחותו צלה (שהם). 

[76]  המהנדס נחום וילבושביץ', שהיה חבר במשלחת הציונים למזרח-אפריקה, השתקע בארץ-ישראל ב-1906.  סייע לאבשלום בימי ניל"י.     

[77]  משה וילבושביץ'.

[78]  ביח"ר לשמן ולסבון בכניסה לחיפה מיסודו של נחום וילבושביץ', נוסד 1911 וקדם לביח"ר "שמן". 

[79]  סנדלר יווני ביפו, ידוע-לשם בימים ההם. 

[80]  ועל השאר, אני מצפצף. 

[81]  כפר ערבי וחורבה מימי הרומאים בשומרון.  בימים ההם, תחנה בדרך לחדרה. 

[82]  הכּוונה לסוסו של אבשלום, "הדבּן". 

[83]  ערבוביה כללית. 

[84]  כתובת ליצנית (צרפתית): העלמה ר. ג'וקונדה, חוקרת, זכרון-יעקב.  "ימקוטר" שבראש המכתב הוא שם חיה שבּדה אבשלום מלבּו.         

[85]  לסירוגים, לפי התור. 

[86]  אידיש: בהוראת שלילה וסירוב. 

[87]  ניב שעניינו מבוכת הבּחירה. 

[88]  בגד רחצה. 

[89]  שכמיה.

[90]  התפטרותו מן העבודה בתחנת-הנסיונות, ממנה חזר בו לאחר שיחה נוקבת עם א. אהרנסון.

[91]  אידה פיינברג, בת יוסף פיינברג, דודנית לאבשלום.  ימימה בת שמשון בלקינד, אחות לנעמן, אף היא דודנית לאבשלום.  המדובּר בבואן של קרובות-המשפחה לזכרון-יעקב, לרגל שיעורי-קיץ שהיה אהרן אהרנסון מארגן אז למורים. 

[92]  הכל למוּטב בטוב שבעולמות האפשריים, מימרה של כעין צידוק-הדין מפי הדמות של הרופא פּאנגלוס ברומן "קאנדיד" של וולטיר. 

[93]  רבקה יצאה אז לתל-אביב לרגל ניתוח שנעשה שם לאביה. 

[94]  המדובּר בחגיגת ברית-מילה של ידידיה אהרנסון, בכורו של שמואל (סם) בזכרון-יעקב.

[95]  מנשה ברונשטיין, בן זכרון-יעקב, לימים איש ניל"י ומגיבורי הקבוצה. 

[96]  ניימן – ממיסדי זכרון-יעקב.  

[97]  לראשון-לציון. 

[98]  כפר ערבי לשעבר וחורבה מימי רומא, סמוך לזכרון-יעקב, שהיה תחנה בדרך לחדרה.  ר' גם מכתב מיום 20.3.12.  כך גם כפר מרח.

[99]  ביום השנה למות גב' אהרנסון, אֵם המשפחה. 

[100]  מילולית:  "תכופות היד אשר תאהב / עת כי תגע בלב גם תפצעהו; / אחר הלב מעצמו יפקע, / ופרח אהבתו יכלה". 

[101]  מילולית: "שכּן, האמיני לי, גברת, / הנעורים באים רק פעם / הבה נקטוף, מהר נקטוף את ורדיהם". 

[102]  רוגז.

[103]  שירתו הנודעה של המשורר האמריקאי לוֹנגפלוֹ. 

[104]  "בכל מַדמנה". 

[105]  לבואם של מר יוליוס רוזנוואלד מארה"ב (יו"ר חבר-הנאמנים של תחנת-הנסיונות) ורעייתו. 

[106]  חבר באגודת ה"גדעונים". 

[107]  "ואם מותר להתבּטא כך". 

[108]  אביה של מאריסה, אשתו (היהודיה) של ז'ק מאריטן, ידידו הקרוב של אבשלום בפאריז. 

[109]  זהרה, בתה של שושנה (וילבוש), אחות אבשלום. 

[110]  רמז לתרגום צרפתי של רומן שוודי מן הימים ההם. 

[111]  "פּי" – כקולה של בובת-צמיג שהיתה רבקה מיטיבה לחקותה.

[112]  אידיש, לשון לגלוג: "הרטיבו לי את הלחם ליום המחרת". 

[113]  כנ"ל: "אני שונא אותך". 

[114]  אולגה חנקין.

[115]  מילולית: "ללכת פירושו למות מעט / למות לכל אשר תאהב, / בכל עת, בכל מקום / אדם משאיר מעט מעצמו.  // אדם הולך, וזה משחק, / ללכת פירושו למות מעט..." 

[116]  בנם של שם ומרי אהרנסון. 

[117]  נמל בקפריסין – האניה עגנה בקפריסין בדרכה למצרים. 

[118]  סוסו האהוב של אבשלום. 

[119]  אידיש: "בכל לבּי שלם אני עם אָשרם". 

[120]  קריאת-השמחה כאן לרגל ההצלחה בהמצאת ניב קולע.