_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יהודי פולין בימי מלחמת נפוליאון

ע"נ פְרֶנְק

לתוכן הענינים

 

(לתולדות היהודים בפולין)

 

א.

בפי הפולנים שגור מעשה של בדיחות זה:

בשעה שבשרו בעיר הקטנה שבפולין, סווארזונדז, כי עוד מעט ובא הקיסר הגדול נפוליון בשעריה, וכל אנשי העיר הכינו לו קבלת פנים נהדרה מאד, התחפשה חבורה של צעירים יהודים ולבשו בגדי צבעונים, חגרו חרבות במתניהם וכידונים על שכמם, בידיהם אחזו דגלים, אשר התנוצצו בשלל צבעיהם, רכבו על סוסים וכך, כגדוד רוכבים, יצאו בשאון והמולה לקדם את פני הקיסר.

נפוליון השתומם על הגדוד הזה המוזר במלבושיו ובתארו והמעיז לצאת לקראתו.

– מה גדוד הצבא הזה? – שאל הקיסר בראותו מרחוק את היהודים האלה.

בין יהודי העיר, אשר יצאו לקבל את פני הקיסר בספרי תורה ולחם ומלח, היה יהודי אחד, אשר הבין מעט צרפתית וזה אמר לקיסר, כדי להרגיעו:

– אַל תירא, קיסר גדול, לא חיילים הם אלה, אך יהודים אומללים ככל היהודים יושבי סווארזונדז.

אם המעשה הזה הוא אמת – מי יודע? אך ברור הוא, כי היהודים בסווארזונדז, ככל היהודים בשאר הערים, שבמדינות, אשר היו שייכות לפנים לממלכת פולין, היו בימים ההם אומללים, אומללים מאד.

אחרי שפולין נקרעה לקרעים בין ממלכות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה ושם ממלכת פולין נמחה מעל פני האדמה (5179)[1] היה מצבם של היהודים במדינות, שנקרעו מפולין, רע מאד מאד.

אמנם גם לפנים בימי ממלכת פולין היו היהודים שרוים בלחץ ובעוני עוד מימות חמיעלניצקי, אך בפולנים וברדיפותיהם כבר היו רגילים ולאחרונה הרגישו גדולי הפולנים בצערם של היהודים והרבו לעסוק בהטבת מצבם.  ופתאם הופרו כל המחשבות הטובות, אשר חשבו על היהודים.  פולין נפלה ומושלים חדשים קמו והוציאו פקודות חדשות וגזרות חדשות.

במחוזות אשר לכדה לה פרוסיה נגזר גירוש על היהודים, שלא יכלו להוכיח, שישבו שם בימי ממלכת פולין.  היהודים, אשר הוכיחו, שישבו ישיבת קבע באותם המחוזות, בשעה שהמחוזות האלה נכבשו על ידי פרוסיה, נקראו בשם:  "יהודים בעלי זכיות" וכל אחד ואחד מהם היה מחויב לבוא אל בית הפקידות ולקחת לו "כתב פרוטקציה", שדינו היה כדין פספורט.  אם נתפס איש יהודי ובידו לא היה "כתב פרוטקציה", דינו היה כדין נודד:  נתפס ונידון למאסר ולגלות.  אסור היה ליהודי לשאת לו אשה, עד שמלאו לו חמש ועשרים שנה.  וגם מי שמלאו לו חמש ועשרים שנה ורצה לקחת לו אשה, היה מחויב לבוא אל בית הפקידות ולהוכיח בתעודות ועדים, שהוא עוסק בעסק שיש בו כדי לפרנס אשה ובנים, ואם פקידי הממשלה מצאו, שאין מהראוי לאסור עליו לקחת אשה, אז נתנו לו תעודה, שעל פיה הותר לרב לסדר לו קידושין.  אסור היה ליהודי להעתיק את מושבו ממקום למקום בלי רשיון מיוחד מאת פקידי הממשלה.  אדם שעסק באומנות, אסור היה לו לעסוק במסחר. עסק במסחר, אסור היה לו לעסוק באומנות, בלתי אם קבל רשות מאת פקידי הממשלה.  אסור היה ליהודים לשבת בכפרים, ואפילו לבוא אליהם לפי שעה, לעבור בהם עם סחורותיהם.

בכלל היו היהודים, היושבים באותם המחוזות, נשבים כעבריינים, אשר החובה על הפוליציה למתוח עליה את השגחתם תמיד, בכל עת ובכל שעה, בכל פינות שהם פונים.

כל הגזרות האלה עוד לא היו דַין לממשלת פרוסיה והוציאה עוד פקודה אחת, אשר תכליתה היתה לגרות את הנוצרים ביהודים ולסכסך אלה באלה.

לפי הפקודה הזאת היו הנוצרים מחויבים להשגיח על היהודים, שלא יעברו על אותן הפקודות, וכל נוצרי, אשר תפס איש יהודי, שלא היה בידו "כתב פרוטקציה", או שעבר על אחת הפקודות ההן, קבל פרס של ממון.

רבו אז המקרים, שהנוצרים תפסו יהודים וגזלו מהם את "כתבי הפרוטקציה", או העלילו עליהם, שעברו על אחת הגזרות, והביאו אותם אל בתי הפקידות, כדי למצוא בזה חן בעיני פקידי הממשלה ולקבל את הפרס של ממון.

גם במדינות, אשר נספחו לרוסיה, לא היה גורל היהודים טוב מגורלם במדינות, שכבשה לה פרוסיה.

ממשלת רוסיה גרשה את כל היהודים מן הכפרים, אסרה עליהם לבוא ולהתישב בערי רוסיה.  היהודים היו מחויבים להעלות מס לקופת הממשלה כפלים מן המס, אשר העלו הנוצרים, ומלבד זאת הוטל על היהודים לכלכל בהוצאותיהם את הפּוסטה ולתכלית זו הושם עליהם מס מיוחד, אשר נקרא בשם מס הפוסטה.  היהודים, אשר ידם לא השיגה לשלם את המסים, הותר להם לצאת לחוץ לארץ "אחרי אשר ישלמו מראש את תוכן המסים בעד שלש שנים".  אחר כך הותר להם לצאת לחוץ לארץ גם אם לא ישלמו מס ושוב בטלו גם את הפקודה הזאת ותחתיה יצאה פקודה אחרת, שכל יהודי, אשר לא ישלם מס משנה, ישָלח לעבודת פרך.

בגליציה היו היהודים מחויבים להעלות מס מיוחד לאוצר הממשלה בעד זכות החיים, שהממשלה נתנה להם.  אסור היה להם לחכור אדמת האכרים, מס הדרכים ולעסוק במכירת משקים בכפרים.  מלבד אותו המס, היו היהודים מחויבים להעלות גם מס הגלגלת: ארבעה שקלים לכל משפחה.  אסור היה להם להעתיק את מושבם ממקום למקום ולהחליף את עסקם בעסק אחר, בלתי אם ליהודי, אשר שלם מס גבוה מאד, מותר היה לדור בכל מקום שרצה ולעסוק בכל עסק  שהוא.

מלבד הגזרות, אשר העיקו על היהודים בכל אותן המדינות, אשר שלש הממלכות הבקיעו אליהן, גדל מאד העוני בין כל התושבים בכלל ובין היהודים בפרט.  המגפות והמלחמות הרבות והארוכות, אשר היו בפולין לפני מפלתה, והגייסות השונים, אשר מלאו אותה, החריבו כמעט את הארץ, ואחרי אשר שקטו המלחמות, השתמשו הממשלות החדשות בתחבולות שונות להביא עוני על בעלי האחוזות ולרושש את תושבי האדמה, כדי שלא יהיה לבם פנוי אל המרד.  כאשר שררה הדלות בין בעלי האחוזות, גדל העוני עוד יותר בין היהודים, אשר התפרנסו אך במסחר ובאומנות ובסרסרות, ובאין קונים לסחורתם ומלאכת ידם, הלכו כולם הלוך ודל.  הנשאר להם מן הימים הראשונים, אשר היו טובים מאלה, אכלו המסים הקשים והשוחד, אשר הוכרחו לתת, לא אך לפקידים, אבל גם לכל נוצרי.

זה היה מצבם של היהודים במדינות פולין, בשעה ששמעו, כי קם בעולם סנחריב חדש, ההולך וכובש ארצות ועד מהרה יבוא ויכבוש גם את האדמה, שהם יושבים עליה.

 

ב.

וסנחריב החדש הלך וכבש ארצות ומדינות, הסיר גבולות, ערבב תחומים וכבר נצח ליד יענא את הפרוסים (1806), אלה הפרוסים אשר היו בין שלש הממלכות, שקרעו את פולין לקרעים ומחו את שם ממלכתה מעל פני האדמה.

הפולנים הרימו ראש ובדמיונם כבר ראו את פולין שבה לכבודה הראשון על-ידי הקיסר המנצח בעזרת גבורי עמם.

אמנם לא אחת נכזבה תוחלת הפולנים מהצרפתים ותקותם בנפוליון היתה להם לא אחת למפח נפש.  אחרי מפלתם האחרונה של הפולנים בשנת 1704 עזבו רבים מגבורי פולין ושרי צבאותיה את הארץ ונדדו לארצות טורקיה, איטליה וצרפת.  בארצות נודם אלה חכו למקרים, אשר יתנו להם את היכולת להשתער על הורסי ממלכתם ולשוב ולבנות את הריסות ארצם.

נדחי פולין השתדלו אצל ממשלת צרפת בעת ההיא, שתקום להושיע את ארצה וגדולי הממשלה הזאת הבטיחו אותם למלא בקשתם.  אך אחרי הנצחון הגדול אשר נצחו הצרפתים את אוסטריה ופרוסיה, כרתה צרפת ברית עם פרוסיה (1794) ואת פולין לא זכרה.

תקותם של הפולנים לא באה אפוא, אך עוד היו בטוחים, כי כאשר ילכו בתוך צבא צרפת וילחמו את מלחמותיה, לא ימנעו הצרפתים להשיב להם גמול על חרפם את נפשם למות בעד נצחונם.  בעצת ממשלת צרפת שלחו הפולנים שבפאריז את אחד גדוליהם לקונסטנטינופול ומלאו את ידו לבא בדברים עם ציר צרפת ועם המיניסטר של ממשלת טורקיה, אשר אמרה אז לעלות למלחמה על אוסטריה.  ציר הפולנים זה אסף אליו בוואלוכיה את נדחי הפולנים בטורקיה ושם אותם לגדוד צבא מיוחד, אשר היה מוכן לחדור לעת מצוא לגליציה ולהוציא אותה מיד אוסטריה.

בשנת 1797 ערך לו הגנרל דומברובסקי באיטליה לגיונות של פולנים, אשר היו נדחים בצרפת ואיטליה ואשר באו אליו מארץ מולדתם, בהשמעם לקול הקורא, אשר הוציא אליהם.

הלגיונות האלה נלחמו את מלחמת צרפת באיטליה תחת פקודת הגנרל נפוליון בונפרטה.

מה מאד חזקה אז תקות הפולנים לקומם את הריסות ארצם ולהשיב לה את כבודה, מעיד השיר, אשר הושר אז בתוך הלגיונות, אשר החרוז החוזר שלו הוא:  "לֵךְ, לֵךְ, דומברובסקי, מארץ איטליה לארץ פולין" (Marsz,marsz, Dabrowski, z siemi włoskiej do polskiej.).

ואמנם מפאת המלחמה, אשר שבה אז צרפת להלחם באוסטריה, הציע דומברובסקי לפני בונופרטה, לעורר למרד את הפולנים, הקרואטים, הסלובאקים, הדלמטים והאונגרים, אשר תחת יד אוסטריה, ולאחד את כל העמים האלה לאגודת הברית, כאגודת העמים אשר בשווייץ.  על-פי ההצעה הזאת היה על הלגיונות שבאיטליה לסובב ולחדור לבוקובינה, להתאחד שם עם הלגיונות של פולין, אשר בוואלוכיה ולהכנס יחד לגליציה.

הצעה זו ישרה בעיני בונפרטה והלגיונות כבר יצאו לדרכם, אך פתאם כרתה צרפת ברית עם אוסטריה ובונפרטה פקד על הלגיונות לשוב למקומם הראשון.

ועוד לא נואשו הפולנים מתקותם.  הלגיונות נלחמו בתוך צבא צרפת ברומא וגם בניאפול והראו גבורות נפלאות במלחמה.  בשאר המלחמות, שנלחמה צרפת עם צבאות רוסיה ואוסטריה ועם איטליה, נפלו רובם של בני הלגיונות בחרב, רבים הלכו שבי, אך ראשי הלגיונות שבו וקבצו רבים מבני עמם והוסיפו להלחם את מלחמת צרפת עם איטליה ועם אוסטריה.  ואולם בונופרטה, אשר כבר עמד אז בראש ממשלת צרפת, כרת פתאם ברית את אוסטריה ואת רוסיה (1801) ולא שם לב אל הפולנים ואל דמם הרב אשר נשפך במלחמות הרבות, אשר נלחמה צרפת.

אז מרה מאד נפש אנשי הלגיונות על בונופרטה כפוי הטובה, אשר התעולל בהם ובתקותם.  רבים כתתו את חרבותיהם ושבו לארץ מולדתם, רבים נפזרו בארצות שונות ואת השאר ספח בונופרטה אל צבא צרפת ושלח אותם להאיטי שבאמריקה, כדי להשקיע שם את המרד של השחורים יושבי המקום.  הגולים האלה – מקצתם נטבעו בים, מקצתם מתו בקדחת הצהובה, מקצתם הלכו בגולה ומתו ברעב, במגפות ובעוני, ובחיים נשארו אך מתי מעט[2].

למרות כל מפח הנפש, אשר נחלו להם הפולנים מאת נפוליון, שמחו עתה הפולנים שמחה גדולה, בשעה שנפוליון, אשר כבר היה לקיסר (1804), שבר את גאון פרוסיה, וכל העם היה בטוח, כי עתה כבר בא הקץ לאסון פולין וחורבנה ועוד מעט תשוב לכבודה הראשון.

ואמנם ידע נפוליון איך למשוך אחריו את לב הפולנים.  את הגנרל הפולני, זאיאָנטשעק, אשר עבד בצבא צרפת, צוה ליסד לגיון של פולנים, אשר עבדו עד כה בחיל פרוסיה וברחו ממנו, ושל פולנים מתנדבים ואחרי אשר לכד את ברלין (1906) קרא אל הפולנים אשר תחת יד פרוסיה, כי מרדו במלכם החדש, באמרו, כי המלחמה הזאת, אשר הוא נלחם הפעם בפרוסיה, אך לטובת פולין הוא נלחם.

לא ארכו הימים וחיל צרפת לכד לו גם את פוזנא ועד וורשה הגיע.  הפולנים קדמו בכל מקום בשמחה ובצהלה את פני הצרפתים.  כאשר נשמע בוורשה, שהצרפתים באים, הדליקו התושבים נרות בכל חלונות בתיהם, לכבד באורים את "מושיעיהם" ויצאו לקראתם במאכל ובמשתה, חבקו את רגליהם ונשקו את סוסיהם מרוב חדות נפשם והכרת תודתם.

ולא רק בוורשה, אך בכל מקום ומקום צהלו לקראת הצרפתים כל התושבים והיהודים בתוכם.

היהודים, ככל שאר התושבים, יצאו לקראת הצרפתים באוכל ובמשקה ובברכות ושירי תהלה.  אך קבלת הפנים בלבד אינה דיה להוכיח, כי גם היהודים חשבו את נפוליון הראשון לגואל ומושיע.  היהודים בכלל היו תמיד אנוסים לערוך קבלת פנים נהדרה ולקדם בברכה את כל מושל ושליט, ישן או חדש.  ולא רק לקבלת פנים היו אנוסים, אך גם לעשות מעשים: לשפוך סוללות, לבנות גשרים, לתת ממון, וכל מי שלמד מענינים כאלה, שהיהודים היו חובבים את המושל פלוני ואת הממשלה אלמונית, הוא טועה ומטעה.

ואולם בדבר המחשבות, אשר חשבו היהודים על אדות נפוליון ונצחונותיו, נוכל ללמד הרבה מן האגדות השגורות בפי עמנו, אשר ככל האגדות שבעולם גם הן מעולפות בערפלי הדמיון ויסודן הרגשה שבלב.

נפוליון מצדו השתדל למשוך אליו את לב היהודים.  אוהב יהודים לא היה נפוליון.  הדבר ידוע, כי במועצת הממלכה בפאריז אמר נפוליון פעם אחת, שהיהודים צריכים להחשב כזרים בממלכה.  ואולם בשעה שהחליט לצאת ולהלחם את מלחמותיו הגדולות באירופה, הושיב את ה"סנהדרין" הידוע, אשר תעודתו היתה לפרסם בעולם, כי שקר הן כל העלילות, אשר שמו שונאי ישראל ליהודים ולתורתם, ואחר כך נתן גם שווי זכיות ליהודים.

אמנם יודע היה נפוליון, כי היהודים שבזמנו אינם מוכשרים לצאת בנשק ולהלחם באויביו.  ואולם לא מעטה היתה התועלת, אשר גם היהודים יכלו להביא לו ולצבאותיו.  כמעט היהודים לבדם היו בימים ההם הסוחרים והתגרנים בארצות אירופה ולרגל מסחרם ותגרנותם היו נודדים תמיד ממקום למקום.  במקום פלוני קנו סחורה ובמקום אלמוני מכרו אותה.  הם היו יודעים אפוא היטב את המוצאות של כל מקום ומקום ומבואיו והנקל היה להם לדעת את מקומם של מחנות הצבא וגם את אשר האויב חושב לעשות, מבלי אשר יהיה נמתח עליהם חשד, כי מרגלים הם, ולהודיע את כל זאת לצבא צרפת.

 

ג.

נפוליון הלך וכבש ארצות ומדינות, הלוך והרוס את חומות הגיטו, הלוך ושַׁבֵּר את שערי הערים והרחובות, אשר היו סגורים ומסוגרים בפני היהודים, הלוך ואַבּד את המון ההגבלות, אשר העיקו על בני ישראל זה מאות בשנים.  בכל מקום, אשר דרכה בו רגל הצרפתים, השכינו את החופש של היהודים.  בהולנדיה, איטליה ואשכנז קבלו היהודים מידי הצרפתים שווי זכיות.  אפילו שעריה של העיר קעלן, אשר בה אסורה היתה על היהודים אפילו לינת לילה אחת עוד מימי המאה החמש עשרה – נפתחו באותם הימים לפני היהודים, אחרי אשר הצרפתים כבשו את המדינה ההיא.

הצרפתים נתקו את הכבלים, אשר הושמו על היהודים, הסירו את עול הברזל מעל שכמם ואין אפוא שום פלא, שבכל מקום ומקום היו היהודים בכללם נוחים לצרפתים ונצחונם של אלה היה בעיניהם נצחון החופש שלהם, נצחון היושר והצדק.

ואולם החופש הזה, אשר הנחיל נפוליון ליהודים, הפיל עליהם גם אימה גדולה.  ליהדות שלא תאבד בחופש זה – חששו אז גדולי היהודים במדינות, אשר היו לפנים שייכות לפולין.

נפוליון הולך וכובש ארצות ומדינות, הלוך וערבב את התחומים, הלוך ובלבל את האומות, – האם לא יבלבל גם את האומה הישראלית בתוכן? הוא משבר את חומות הגיטו והיהודים יבואו וישבו בתוך הגוים; הוא מסיר את כל החקים, המבדילים בין האומות ליהודים, הכל שוים לפניו.  האם מעתה לא יתערבו היהודים בין הגוים וילמדו מעשיהם את תורתם הם יעזבו וישכחו?

אמנם גם שאר האומות קמו אז על היהדות – לפי המושג של היהודים בימים ההם – להכריתה.  גם ממשלת אוסטריה וגם ממשלות פרוסיה ורוסיה, אשר קרעו מפולין את המדינות, כבר גזרו או היו מוכנים לגזור על ה"חדרים", המלבושים, שבהם נבדלו היהודים משאר התושבים, וגם השתדלו למשוך את היהודים אל עבודת האדמה.  ואולם בשעה שאותן הממשלות היו טרודות במלחמות לא היה לב פקידיהן פנוי ליהודים ובהשתדלות מועטה הצליחו שתדלני היהודים להטות את לב הממשלות לבטל לפי שעה את הגזרות, ובפרט אחרי שהממשלות לא רצו להקניט אז את התושבים.  רובם של היהודים, אשר לא ידעו ולא הבינו את הטעמים הנכונים, האמינו אז, כי מן השמים רחמו עליהם והגזרות בטלו.

היהודים לא יראו אפוא עוד מפני גזרותיהן של הממשלות האלה אך הפחד היה גדול מאד מפני נפוליון, ה"כופר בעיקר", שאינו גוזר גזרות, אלא מושך את היהודים אל הגוים בחבלי זכיות טובות ומוציא אותם מעולם היהדות.

אלמלי היו אז קיימים אותם המוסדות, אשר חברו את כל היהודים שבמדינות פולין והכריחו את כל הקהלות ואת היחידים להשמע לראשיהם, בודאי שאותם הראשים היו מחליטים בגלוי או בסתר לסייע לצרפתים או לפרוע בעדם מכבוש את המדינות ההן.

ואולם "ועד הארצות", זה ה"ועד" אשר חבר את כל הקהלות של היהודים ושלט בכולן, כבר בטל זה יותר מארבעים שנה (1764).  ה"קהל" גם הוא כמעט שחדל לשלוט ביחידים, אחרי אשר לֻקח מידו הנשק האיום, אשר מפניו חלו ורגזו גם כל העַזים והתקיפים, הוא החרם, אשר נאסר באיסור גמור על ידי כל הממשלות, וגם ענשי הגוף:  המלקות והמאסר ב"קונא" לא יכול עוד להטיל על שום איש שעובר על גזרתו.

ובכן בודדות היו אז הקהלות, בודדים היחידים שביהודים, איש איש כל הישר בעיניו עשה, מבלי אשר מוראם של החרם וה"קונא" עליהם.

באותם הימים הרימו ראש מפלגות החסידים, אשר לפנים היו נרדפים מאת הרבנים וראשי הקהלות בחרמות ובאיסורים.  צוק העתים והצרות אשר עברו על הקהלות בשעת חירום, מלחמות ומהומות של גייסות, הועילו אז הרבה לחזק את החסידות.  מחוץ שכלה החרב, מבית – הדלות הנוראה.  עוּלם של המסים גבר מנשוא, עסקיהם של הסוחרים חדלו ולאומנים לא היתה עבודה, חובותיהם של העשירים נשמטו, באשר האצילים הלוים נתרוששו או מתו במלחמה, הגייסות היו עוברים והורגים וחומסים וגוזלים את כל הנשאר ואין מושיע.  אין ועד, אין "קהל" ואין פריץ, אשר יעמוד בפרץ ויוכל לבוא לעזרה.

בצר להם לאמללים האלה, כאשר פנו לימין ואין עוזר ולשמאל – ואין תומך, נשאו את עיניהם אל תורת הרזים ומפיציה, הם הצדקים, אשר אמרותיהם, רזיהם ותפלותיהם היו מקלט של רוח למעונים ומדוכאים, אשר אימת המות היתה עליהם בכל עת ובכל מקום.

ואמנם נראה, כי באותם הימים כבר היו גדולי החסידים נכבדים מאד בין העם, ותחת אשר זה לא כבר הרבו הקהלות לרדוף את החסידים, לא נתנו להם להקבץ ולהתפלל במנין בנוסח ספרד, אשר בחרו להם אלה, וגם אסרו במקומות רבים אפילו להתחתן עמהם, הנה אז כבר נתמנו רבים מגדולי החסידים בקהלות חשובות לרבנים ול"מגידים".  כן אנו רואים, שבעיר ברדיטשוב היה הרבי ר' לוי יצחק לרב ואב"ד, בעיר אפטא, אשר היתה אחת הקהלות הגדולות בפולין, היה לרב הרבי ר' יהושע העשיל, אשר קרא את עצמו בשם "אוהב ישראל", בקאזיניץ היה ל"מגיד" הרבי הגדול ר' ישראל, הנודע בשם "המגיד מקאזיניץ", ועוד רבים כאלה.

ולא אך במדינות של פולין, אבל גם בשאר ארצות גברה החסידות.  בניקלשבורג היה אז לרב הרבי הנודע ר' שמעלקא ובפרנקפורט ע"נ מאין – אחיו של זה, הרבי ר' פנחס, מחבר ספר "הפלאה".

לכל הצדיקים האלה ברי היה, כי נצחונו של נפוליון הוא סכנה גדולה ליהדות, לפי מושגם ואמונתם, אך הרגש שבלב הבליג על המחשבה שבמוח ורובם קוו והתפללו לנצחונם של הצרפתים.

ברגשות שבלב היו כמעט כלם קשורים אל פולין, אל הארץ הזאת, אשר בתוכה חיו ומתו אבותיהם ואבות אבותיהם זה כמה מאות שנים, בטוב ליושביה, טוב היה גם להם ובצר לכולם, צר היה גם להם.  אויבי פולין ועמה היו גם אויביהם, באשר מחריבי הארץ והורגי בניה השמו תמיד גם את נוי היהודים והפילו גם בהם חללים רבים.

ואם נחרבה הארץ הזאת ונפוליון בא לבנות את הריסותיה, מי זה לא יחיל לנצחונו?

היו גם צדיקים רבים, אשר לבם רחש יראת הרוממות לקיסר הגדול הזה, אשר בכחו וגבורתו לקח לו עטרת מלכות ושם בראשו, בכחו ועוצם ידו לקח לו את השררה.  והשר אשר רכש לו בשמים – מה נורא ומה נעלה הוא! הוא נאבק עם שרים רבים ואדירים של שאר המלכים העצומים, נאבק ויכול להם! מסיר עטרות מראשיהם של אלה וחובש אותם לראשו!...

החסידים אומרים, כי הצדיק הנודע ר' נחמן מהורודאנקא ספר לכבודו של נפוליון את ה"מעשה מבן מלך" מ"ספורי המעשיות" שלו, המלא רגשות הוד הרוממות למנצח זה.

על ר' שלמה מקארלין מספרים החסידים, שהיה נלחם עם "השר של יון".

מראשו של מלך פולין הסיר "השר של יון" הזה את העטרה, את שריו ועבדיו גרש ושם במאסר והיהודים נשארו בלא מחיה.

והנה באו היונים במדינות האלה, הכבידו את עול המסים וגזרות על גזרות הם מגבבים.  תחומים הם קובעים למושב היהודים, מגרשים אותם מן המקומות, שבהם ישבו מאות בשנים, לעבודה בבתי החרשת מוסרים את היהודים, מגרשים אותם מן הארץ.

ובכן נלחם ר' שלמה עם "השר של יון" וטענה גדולה היתה לו לרבונו של עולם:

– "לך ה' הגדולה והגבורה!  לך ה' הממלכה!" ומדוע אתה נותן את הגדולה והמלכות ליונים האלה?

ופתאם בא קוזאק, ארמילוס שמו, וירה בקנה רובה אל בית-המדרש, שבו עמד ר' שלמה והציע את הטענה שלו לפני הבורא.

הכדור עבר דרך החלון, פגע בר' שלמה והרגו.

– "השר של יון" הרג את המתקומם כנגדו! – אמרו החסידים.

ואולם הנצחון הזה, אשר נחל "השר של יון", לא היה בעיני החסידים והצדיקים להוכחה, שהוא ינצח גם את נפוליון.

הלא בספרים קדושים כתוב בפירוש, שלפני ביאת המשיח תהיינה מלחמות גדולות בעולם.  אז יבוא משיח בן יוסף.  אך המשיח הזה מוכרח להרצח.  אחרי כן תהיינה עוד מלחמות גדולות ונוראות ולפני בוא משיח בן דוד ינצח עשו[3]את יון.

על הרבי מלובלין, ר' יעקב יצחק, מספרים החסידים, שבשעת מלחמת נפוליון אמר:

– כתוב בתורה:  "הצילני נא מיד אחי, מיד עשו", ומדוע זה כפל הפסוק:  "מיד אחי, מיד עשו"?  ואולם הפסוק נתכוון בזה לנפוליון, השואף להשכין אחוה בין היהודים ובין האומות ולהשיב את הממלכה לידו של עשו.  והפירוש הוא:  "מיד אחי" – מאת נפוליון, "מיד עשו" – מאת עם פולין.  ובכן אין לנו לירוא עוד מפני נפוליון ומפני עם פולין, כי הלא כבר התפלל יעקב לפני הרבונו של עולם, שיציל אותנו מהם ובודאי שמע לתפלתו.  אך יון!...  ממנו נשקף אסון גדול ליהודים וכולנו מחויבים להתפלל, שלא ינצח...

ואמנם התפללו החסידים והצדיקים, אשר היו נשמעים לרבי זה.  התפללו בלובלין, בפרשיסחא, בליזענסק, ברומאנוב, שנפוליון ינצח, אף על פי שהיו יודעים, שהוא "כופר בעיקר" וממשיך את היהודים אל הגוים.

ואולם נמצאו גם צדיקים אחדים, אשר "כח השכל" שבהם גבר על הרגש של האהבה לפולין ובעיני אלה רע היה הנצחון של נפוליון.

מן הספורים השגורים בפי החסידים אנו למדים, שיש אשר הצדיקים התוכחו ביניהם על אדות נפוליון.

פעם אחת – מספרים החסידים – גזר קיסר אוסטריה על היהודים, שישלחו את ילדיהם אל בתי-הספר ושילבשו מלבושי הגוים.

היהודים התפללו על הגזרה שתבטל, גזרו תענית והגזרה לא בטלה.

באותם הימים היה יושב בבית-המדרש של הרבי ר' אלימלך מליזענסק יהודי אחד, אשר היה למדן גדול וירא שמים, ור' פייביל שמו.

התפללו היהודים והתענו ור' פייביל התפלל והתענה עמהם.  בערב נפרדו הכל לבתיהם, הרבי פה לו אל חדר ההתבודדות שלו ור' פייביל נשאר בבית-המדרש, צועד הלום והנה וצולל במחשבותיו.

חצות הלילה הגיע והרבי עודנו יושב ומתבודד בחדרו ועושה תקונים ומיחד יחודים והכל אך כדי לבטל את הגזרה.

פתאם פתח ר' פייביל את הדלת של חדר ההתבודדות ברעש והמולה וצעק צעקה גדולה:

– כל התפלות, התקונים והיחודים למה לנו? ... דין תורה עמו, עם הרבונו של עולם יש לנו!

ור' פייביל סדר את טענותיו לפני הרבי:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לישא שפחה אינו יכול, מפני צד חירות שבו; לישא בת חורין אינו יכול, מפני צד עבדות שבו – כך כתוב במשנה.

– כך, רבי, כך כתוב? – שאל ר' פייביל.

– כך, כך! – נענע לו הרבי.

– ובכן – הוסיף ר' פייביל לטען – אנו היהודים הרי עבדי אלהים אנו, ואלא מאי? "והיה כאשר תריד"!... השלכנו מעלינו את עול התורה, שם הקדוש ברוך הוא את עולו של עשו עלינו.  התינח עשו אך עמלק[4] זה, מדוע הסגיר אותנו הקדוש ברוך הוא בידו של זה והוא מניחו לגזור עלינו גזרות רעות?

הרבי שמע את טענותיו של זה וידע, שהצדק אתו, אך לא יכול לדון דין תורה ביחידות.

למחרת היום באו לליזענסק המגיד מקאזיניץ, הרבי מלובלין והרב מאפטא, ור' פייביל הציע לפני כולם את טענותיו.

הצדיקים שמעו את הטענות ולא ידעו מה להשיב.  אך הרב מאפטא קם על רגליו וקרא:

– הרי בית דין אנו ואנו רשאים לדון!  ובדין אין שום משוא פנים.  הוא נתן לנו את התורה ועל פי תורתו זו נדון אותו!...

ישבו להם שלשת הצדיקים האלה שלשה ימים ושלשה לילות.  התפלפלו והתוכחו ב"חושן משפט", בראשונים ובאחרונים ואחר כך פסקו, שאין שום רשות ביד "עמלק" לשלוט ביהודים.

עודם יושבים בליזענסק, ונפוליון, אשר אמר להשיב לעשו (פולין) את המלוכה, בא ונלחם בקיסר אוסטריה ואז בטלו הגזרות.

הצדיקים שמחו שמחה גדולה ואִתּם שמחו כל היהודים.  אך הרבי ר' אלימלך אמר:

– הדין דין אמת, אך גם לנפוליון ולנצחונו אני חושש, שלא יביאו רעה גדולה עלינו.

לכפירה שלא תתפשט על ידי נפוליון היה ר' אלימלך חושש, אך אחרי אשר ספרו לו, שאין דרכו של הקיסר הזה לגזור גזרות רעות על היהודים, התפלל על נצחונו, שהוא נצחונו של "עשו", אשר ימשול על היהודים, עד אשר ישיבו לקבל עליהם עול שמים ויהיו אך עבדי אלהים.

כל הספור הזה מוכיח, שהצדיקים שבימים ההם הרבו מאד לדון בענין נפוליון והיחס שלו ליהודים.

 

ד.

נפוליון היה בעיני הפולנים כמלאך מושיע.  בו בטחו, כי הוא יחדש את ממלכת פולין וישיב לה את כל כבודה וכחה.  אך עד מהרה בושו ממבטחם זה.  לב היהודים רחש לנפוליון רגשות כבוד הרוממות, ואולם אך בא זה בשערי פולין ועד מהרה הועם הוד גאונו בעיני רבים מהם.

אך באו הצרפתים בשערי וורשה והתקינו שלטון לעיר ולפוליציה יצאה הפקודה מאת ראש הפוליציה, כי הסוחרים יביאו את כל סחורות הארג הנמצאות בחנויותיהם, כדי לתת אותן לצבא צרפת, והחייטים אשר בעיר נצטוו לתפור מן הארג הזה מלבושים לשרי הצבא ולחיילים.

נפוליון דרש מאת הפולנים, כי יזדיינו והיו למחנות צבא:  "הבה ונראה, אם הפולנים ראוים להיות לעם!", "גורלכם בידכם!", אמר נפוליון לגדולי פולין והם לא היו בעיני עצמם לנעלבים בשמעם את הדברים האלה אך אמנם התאמצו להוכיח, כי כחם אתם להציל את ארצם והזדיינו וחלצו אנשים לצבא ושמו אותם לגדודים.

בסוף שנת 1806 בא נפוליון לוורשה והזהיר את הפולנים, כי אם לא יספיקו לצבא שלו כל מה שצריך לו, אז יעלה באש את כל הערים והכפרים ואת הערץ יעזוב בידי שונאיה והם ישפכו את זעמם עליה וינקמו מאת יושביה את נקמת חילם.

שמעו הפולנים את דברי הקיסר וייראו מאד, ופקידי השלטונות, אשר הוקמו לפי שעה, ושליחיהם פשטו בערים ובכפרים וקבצו מכל הבא לידם: בהמות, תבואות וכל מיני סחורות והביאו אל מחנה הצבא.

נתרוקנו החנויות של היהודים מן הסחורות והגרנות והרפתים של בעלי האחוזות והאכרים מן התבואה והבהמות – ועוד לא הונח להם.

צבא צרפת סבב בערים ובכפרים והחיילים שדדו את כל הנמצא בבתים ולקחו להם כל אשר ישר בעיניהם.  העשירים אשר בערים וגדולי האצילים בחצרותיהם האכילו והשקו את שרי הצבא על שלחנותיהם, ערכו להם סעודות וקדמו את פניהם בכבוד גדול, ערכו לפניהם שלחנות והאורחים האלה אכלו ושתו ולקחו את כלי הכסף אשר על השלחנות ואת המטפחות ושמו אותם בכליהם, כאלו היה הכל שלהם, והלכו להם[5].

היהודים לא ערכו להם סעודות, אך החיילים היו באים לבתיהם ולקחו להם את כל אשר מצאו בהם: מאכל ומשתה וכלים.

מלבד אשר השלטונות והחיילים ושרי הצבא לקחו להם בעצמם מאת התושבים, שמו השלטונות מסים קבועים וכבדים מאד על התושבים בכלל ועל היהודים בפרט.היהודים היו מוכרחים להעלות מס – שלישית הסכומים מכל אשר העלו שאר התושבים, וגם ה"שלישית" הזאת לא היתה מדויקה, כי באמת לקחו מאת היהודים בכדי מחצית מאשר העלו השאר.

אז ערכו גם תרומת הצבא בערים ובכפרים, לפי מספר התושבים שבהם, ומלבד אלה עוד סובבו בחוצות וורשה בשיר ורנה ודרשו מאת העוברים והשבים, כי יבואו לעבוד בצבא בתור מתנדבים.

השוד והבזה וגם עוּלם של המסים העצומים לא היו נחשבים בעיני היהודים לכלום לעומת החפץ של הפולנים למשוך את היהודים אל עבודת הצבא.  הצרות הרבות, אשר עברו על היהודים במשך שתים עשרה השנים מיום חורבנה של פולין, וגם החסידות, אשר פשטה ביניהם, הרבו מאד לחזק את לבם בדתם ובשמירת כל הדינים והמנהגים של הדת ולבם זה לא נתן אותם לבוא ולעבוד בצבא, שבו אין אדם יכול לקיים את המצוות, להנזר ממאכל טרפה ולהזהר מחילול שבתות.

בערעק יאסעלעוויטש, אשר לקול הקורא, שהוציא בשנת 1794, נקבצו אליו המוני יהודים והיו לגדוד מיוחד של רוכבים ויצאו ונלחמו במערכות צבא פולין, שב עתה מנדודיו בתוך צבא צרפת, אך לא מצא לו עוד יהודים, אשר יתנדבו אל דגלו, והיה לראש גדוד של פולנים[6].

היהודים השתמטו אפוא מעבודת הצבא ככל אשר יכלו.  נתנו שוחד לפקידים והסתתרו במחבואות והנספח אל הצבא מהר לברוח ממנו.

הועד, אשר משל אז בוורשה לפי שעה, הוציא ביום 16 פברואר 1807 פקודה ליסד, מלבד הצבא היוצא למלחמה, גם גווארדיה מיוחדת לקיסר נפוליון מפולין לבד ואליה יהיו נספחים אנשים בני כל המעמדות: אצילים, אכרים, עירונים וגם יהודים.

אל הגווארדיה הזאת נספחו גם יהודים אחדים בוורשה, באשר ידעו, כי לא יצטרכו לצאת מן העיר ולחלל את דתם, אך כל שאר היהודים נמנעו מבוא גם אל הגווארדיה, כדי שלא יצטרכו לגלח את פאותיהם וזקנם ולשנות את מלבושיהם.

אז מרה מאד נפש רבים מן היהודים, באשר נוכחו לדעת, כי אמנם נפוליון הורס את חומות הברזל, אשר הפרידו עד כה בין האומות והיהודים.  ובכל זאת עוד לא חדלו רבים מן הצדיקים להתפלל על נצחונו של הבא לקומם מחדש את מלכות עשו.

החסידים מספרים, כי הרבי ר' מנדלי מרומאנוב פקד על כל הבאים אליו, כי יתפללו על נפוליון שינצח.

תלמידו, הרבי ר' נפתלי מראפשיץ, תמה:

– על נפוליון שינצח נתפלל! על הכפירה שתלך ותתפשט בין ישראל נתחנן!...

הרבה ר' מנדלי ישב והרהר רגע ואחר כך השיב:

– ואלא מאי?  לא ינצח?  חלילה!

הרבי ר' נפתלי לא הסתפק בתשובה זו והוסיף לשאל:

– למה זה ינצח?

ושוב ישבהרבי ר' מנדלי והרהר.

– לא!– ענה אחרי רגעים אחדים – העולם זקוק לנצחונו של זה, לנצחונו של השר שלו בשמים.  אומר אתה:  "כפירה!"... הרי כולם כופרים!.. כולם רוצים ב"שקאלעס"... ואלא מאי בין אלה? השרים שלהם הם מה שהם וזה – השר שלו שר של יושר הוא!... ינצח נפוליון וכל העולם יראה וידע:  "על דאטפת!"... מדינות כבשו... תהיינה עכשו מדינותיהם נכבשות!... ידעו הכל, שיש דין ויש דיין!...

ואולם הרבי מראפשיץ לא הסתפק גם בדברים האלה והוסיף להוכיח, כי נפוליון – בעולם אין דוגמתו לכפירה, כי אין שום מלכות רוצה לבלבל את האומות והיהודים בתוכן – כמותו.

אז לא ידע עוד הרבי הזה מה להשיב וגם בלבו נתעורר איזה ספק, כי אפשר אין להתפלל על נצחונו של נפוליון, ואז נסע ללובלין לשאל בעצת הרבי ר' יעקב יצחק.

הרבי מלובלין – מוסיפים החסידים לספר – שמע את טענותיו של הרבי מרומאנוב ואת טענותיו של הרבי מראפשיץ, כפי שמסר אותן לו הרבי מרומאנוב.  הסתכל זמן רב בחלון, הסתכל לארבע רוחות, הסתכל ושב והסתכל ואחר כך – לא ענה כלום.

נסע לו הרבי מרומאנוב לקאזיניץ והתחנן לפני המגיד, שיאמר לו, אם צריך להתפלל על נפוליון שינצח או לא.

אותו היום ערב שבת היה והמגיד, שהיה תמיד איש חלש, בא אז מן המקוה עיף ויגע ואמר אז לשכב על מטתו.

ואולם הרומאנובי לא נתן אותו לשכב.  נחוץ היה לו מאד לדעת תיכף, אם היהודים מחויבים להתפלל לנצחונו של נפוליון או למפלתו.  הרי ביני לביני נלחם שם נפוליון עם הפרוסים ועם הרוסים, והוא מוכרח אפוא לדעת לנצחונו של מי יתפלל.

הרומאנובי עמד והפציר במגיד, שיאמר לו תיכף מה שיעשה ואיך שיתפלל, ואז קם המגיד על רגליו וקרא בקול גדול:

– אומרים, ששר גדול יש לנפוליון בשמים, ואנו אומרים: "ואתה מרום לעולם ה'!"... אלהים גדול הוא מכל השרים שבשמים!... את היהודים יקח וישים אותם בצבאו, כדי שיהיו מוכרחים לעבור על מצוותיו של הרבונו של עולם... "יתפרדו כל פועלי און!...

כך מהרו להשתנות הדעות על דבר נפוליון בין הצדיקים וגם של כלל היהודים.

בין כך ובין כך הלך נפוליון ונצח את חיל רוסיה ואת חיל פרוסיה, וקיסר רוסיה, אלכסנדר הראשון, הציע לפני נפוליון, כי יכרות אתו ברית שלום.

הברית הזאת נכרתה בטילזא ביום 25 יוני 1807 ולפיה נקרעו מאת פרוסיה מקצתם של המחוזות, אשר קרעה מפולין בחלוקה השניה, וכל המחוזות אשר כבשה לה בשעת החלוקה האחרונה.  את מחוז ביאליסטוק ואת העיר נתן נפוליון לקיסר רוסיה, את העיר דאנציג והמחוז שלה בשטח של שתי פרסות שם לעיר חפשית ומשאר המחוזות יסד "נסיכות וורשה" ונתן אותה למלך סכסוניה, פרידריך אוגוסט, לאחוזת עולם.

הפולנים ראו אז, כי נפוליון הוביש את מבטחם אשר שמו בו, באשר נמנע בכל דברי הברית ההיא להזכיר את שם פולין ועם פולין, וגם את הנסיכות הקטנה, אשר יסד, קרא בשם "נסיכות וורשה", ולא "פולין", אשר בזה הוכיח, כי אין רצונו כלל לקומם את הריסות פולין.  עוד יותר חרה להם, על אשר נתן לקיסר רוסיה את ביאליסטוק.

כך היה גם לב הנוצרים וגם לב היהודים רע על נפוליון, אך גם אלה וגם אלה קוו, כי הקיסר הגדול הזה יביא להם ישע.

 

ה.

נסיכות וורשה השתרעה על שטח של 1.860 פרסאות מרובעות ומספר יושביה היה 2,400,000 ונתחלקה לששה דפרטמנטים: וורשה, קאליש, פוזנא, בידגאשטש (ברומברג), פלוצק ולומזא.

ביום 22 יולי 1807 נתן הקיסר נפוליון לנסיכות זו קונסטיטוציה, אשר לפיה הדת הקתולית היא הדת השוררת, אך גם כל שאר הדתות יכולות להתקיים בלי שום מפריע.  העבדות של האכרים פוסקת, הזכיות של בעלי המעמדים השונים בטלים וכל התושבים שוים בזכיותיהם; משפט אחד לכלם.

המושל בנסיכות הוא מלך סכסוניה והעוזרים על ידו הם המיניסטרים ומועצת הממלכה.  המיניסטרים הם ששה: מיניסטר המשפטים, הפנים והדתות, המלחמה, ההכנסות והאוצר, הפוליציה ומזכיר הממלכה. כל המיניסטרים הם אחראים על מעשיהם.  מועצת הממלכה היתה של כל המיניסטרים וארבעה מזכירים.  המועצה הזאת היתה בית הדין העליון במדינה ובידה היה למסור לדין את הפקידים של הממלכה והממשלה.  כל החלטותיה של המועצה הזאת היו זקוקות לאישור המלך.

מוסד המחוקקים היה הועד (סיים), הנאסף על ידי המלך פעם לשתי שנים במשך חמשה עשר יום.

הועד הזה מתחלק לשנים:  ללשכת הסינאטורים וללשכת הנבחרים.  לשכת הסינאטורים היא של שמונה עשר חברים:  בישופים קתולים, ראשי הגלילות וסגניהם וכלם מתמנים לכל ימי חייהם.  לשכת הנבחרים היתה של מאה איש.  ששים מהם נבחרו על ידי האצילים בועדי המחוזות והשאר נבחרו באספות הקהלות על ידי הכומרים הקתולים, נכבדי האזרחים וחיילים, אשר גמרו לעבוד בצבא.  מלבד מאת הנבחרים, שייכים ללשכה זו גם חברי מועצת הממלכה, שהם המיניסטרים ומזכיריהם.

לשכת הנבחרים היתה רשאית לדון אך בהצעות, אשר הוגשו מאת מועצת הממלכה.  כל הצעה והצעה נמסרת לקומיסיה וחבריה מחוים עליה את דעתם.  לשאר הנבחרים אסור להשתתף בוכוחים שבין חברי הקומיסיה וחברי מועצת הממלכה והם מחויבים לשבת ולשתוק.  אם ההצעה מתקבלת, היא נשלחת אל הסינאט והוא מקיים או דוחה אותה.

החקים השוררים בנסיכות הם חקי נפוליון, שלפיהם כל התושבים, בלי שים הבדל, הם שוים.

הצבא בארץ הוא של 30,000 איש.

למלך יש הרשות להוסיף על הקונסטיטוציה.

על הקונסטיטוציה הזאת התרעמו כל הפולנים ובושו מן התקוה, אשר קוו, כי נפוליון יבנה את הריסות פולין, באשר ראו, כי אך לטובת עצמו כונן קיסר צרפת את הנסיכות.  הוא רצה להחליש את פרוסיה וליסד לו מצב צבא ליד הוויסלא, כדי שהנקל יהיה לו להלחם ברוסיה.

הקונסטיטוציה השותה את זכיותיהם של התושבים, ובכל זאת מסרה את הנהגת המדינה ביד האצילים והכהונה הקתולית, באשר אך בלשכת הנבחרים היו יכולים להיות באי כחם של אנשים שאינם אצילים וגם אלו היו מוכרחים להיות המועט (ארבעים כנגד ששים באי כח האצילים) ולא נבחרים מכל העם.  וגם הלשכה הזאת לא היתה רשאית להציע חקים וחבריה לא היו רשאים להתוכח בדבר החקים.  המלך היה מושל בלי שום הגבלה, למרות הקונסטיטוציה.  החופש נתון לאכרים, אך האדמה היתה של האצילים והאכרים לא יכלו אפוא להשתמש בחופש.  לפנים היו עבדים לבעלי האחוזות לפי החק ועכשיו היו לעבדים מתוך ההכרח.  אמנם יכלו עתה לעזוב את אדוניהם ואת האדמה אשר עבדו וללכת ולהשכיר את עצמם לאדונים אחרים.  ובאמת עשו כן כמעט כל האכרים, אך החלופים לא הועילו לאכרים כלום ועל בעלי האחוזות וכל המדינה כלה הביאו עוני, כי כאשר נדדו האכרים, נשארה האדמה עזובה.

הקונסטיטוציה נתנה שווי זכיות לכל התושבים, ובכן נשתוו גם היהודים בזכיותיהם עם כל שאר התושבים, אך הפולנים לא יכלו אז בשום אופן להעלות על דעתם, כי אפשר לזכות את היהודים בשווי זכיות, כי, לפי דעתם, שווי הזכיות הזה הוא רע מאד למדינה ולתושביה, כאשר היהודים היו נפרדים ונבדלים תכלית הבדל מן הנוצרים בתכונותיהם, בלשונם, במדותיהם ומנהגיהם וגם בשפתם.

אמנם טובי הפולנים הבינו זה כבר, כי מצבם של היהודים הנורא מאד והמון ההגבלות המעיקות עליהם הם רעים לא אך ליהודים, אבל גם לעם פולין, ועוד בימים אשר מלכות פולין היתה קיימת התקינו הצעות להיטיב את המצב הזה ולשנותו תכלית שנוי.  ואולם כל ההצעות האלה כוננו אך לרפורמות בחיי היהודים, למשוך אותם אל חיי הכלל על ידי חקים מיוחדים, עד שבמשך איזה זמן יקום דור חדש של יהודים, אשר לא יהיו נבדלים מעם פולין בלתי אם בדתם ואז יהיו ראוים לקבל את כל הזכיות של כל האזרחים.  אך לתת ליהודים שווי זכיות פעם אחת, בלי שום הכנות ובלי שום רפורמות – מי יעלה כזאת על הדעת?

התאוננו כל התושבים על הקונסטיטוציה של נפוליון, התרעמו הדימוקרטים, על שהקונסטיטוציה הזאת נותנת את ההכרעה בידי המלך, הכהונה הקתולית והאצילים, התרעמו הכהנים והאצילים על בטול הזכיות המיוחדות, שהיו לאלה לפנים, ועל אשר כל בני המפלגות שוים עכשיו להם בזכיותיהם:  וביחוד רע היה בעיני כלם מתן שווי הזכיות לאכרים, מבלי תת להם אדמה, וליהודים – בלי שום הכנה קודמת.

אמרו, שהקונסטיטוציה היתה נתונה בקלות ראש.  את חקי הקונסטיטוציה כתב נפוליון בדרזדן בין משתה למשתה, בשעה שדעתו לא היתה צלולה.  אחרים אמרו, שהקריא אותם במהירות לפוטוצקי, שהיה אחד חברי הדפוטציה של הפולנים, אשר נסעה שמה, כשהתהלך אתו בגן בשעת משתה ופוטוצקי רשם אותם על הנייר שהניח על ברכו, כשעמד על רגל אחת.

הכל התרעמו על הקונסטיטוציה, אך לבטל אותה או לשנותה לא יכלו, נסיכות וורשה לא השביעה רצון את הפולנים, אשר קוו למלכות פולין בגדלה ותפארתה לפנים, אך הלא גם היא טובה היתה מכליון גמור.  שפת פולין היתה קיימת בכל השלטונות, פולנים היו הנוהגים במלכות וגם המלך דבר פולנית והוציא את הפקודות בלשון פולין.  ובכן יראו לנגוע בחקי הקונסטיטוציה מפני אימת נפוליון, אשר היתה עליהם.

ואולם שווי זכיות היהודים, אשר היה כלול בקונסטיטוציה, שונה היה מכל שאר הסעיפים שבחקיה.  בדבר בטולו היו יכולים לפנות אל המלך וגם אל הקיסר ולבאר להם, שלא יתכן עתה כלל לתת ליהודים שווי זכיות, מפני שהיהודים הם נבדלים מכל שאר התושבים, הם זרים לארץ וליושביה ורעים להם ולעסקיהם.  בהשתדלות כזו היו בטוחים, שתצליח, באשר ידעו, שהיהודים בעצמם, לא די שלא ידרשו למלא את חק שווי הזכויות, אך עוד יסייעו להם בהשתדלות לבטלו.

מתן שווי הזכיות – יותר ממה שלא ישר בעיני הפולנים, החריד מאד את היהודים.  חרדו מאד מפני בלבול העולם וערוב היהודים עם האומות.  מותר יהיה ליהודים לשבת בתוך הגוים – ויתערבו ביניהם:  יהיו מפוזרים ברחובות ומתוך ההכרח, או גם ברצון, יהיו נמנעים מהתפלל בצבור; ה"קהל" ותקנותיו יהיו בטלים; בתי הדין לא יוכלו לשמור על היהודים והתנהגותם בבתיהם, על השבתות שלא תתחללנה, וגם הנשואין והגטין "כדת משה וישראל" אין להם שום ערך, אחרי שלפי החקים החדשים יש ערך אך לנשואין שנעשו על פי כתובה, שכתב אותה פקיד העיר, ולספר כריתות נחשב אך פסק של בית דין.  ואותו החק האוסר על האיש לשאת לו אשה עד שתמלאנה לו שמונה עשרה שנים ועל האשה להנשא לאיש עד שתמלאנה לה שש עשרה שנים – כגזרה נוראה נחשב אז בעיני היהודים. אך יותר מכל אלה רעה היתה בעיני היהודים חובת העבודה בצבא, אשר היתה כרוכה בעקב שווי הזכיות.  יודעים היו היהודים, שאחרי אשר מזכים אותם בשווי הזכיות, אי אפשר יהיה להם כלל להפטר מעבודת הצבא וצעירי היהודים יהיו מוכרחים אפוא לחלל במשך זמן ידוע את כל המצוות שבתורה[7].

מספרים, שבשעה שנודע, כי הקונסטיטוציה מזכה את היהודים בשווי זכיות, גזרו הרבנים והצדיקים תענית על בני קהלותיהם וערכו תפלות בסליחות ובאמירת תהלים, שהגזרה תתבטל.  מלבד זאת קבצו "פדיון נפש" ומסרו את ממון ה"פדיון" ליד השתדלנים, אשר הושם עליהם להשתדל, שהגזרה הרעה של שווי הזכויות תתבטל.

בוורשה נקבצו אז רבנים וצדיקים רבים להתיעץ עם חשובי העיר וגדולי עשיריה בדבר הגזרה הרעה[8].  ושתדלנים נשלחו אל גדולי השרים, אל חברי ה"קומיסיה השלטת" לפי שעה, פזרו ממון רב ולבסוף שבו כלם והודיעו, כי את פקודת נפוליון אין להשיב.  באשר למרות את פיו אי אפשר, והוא בעצמו אין דרכו לבטל את גזרותיו.

הרבנים והצדיקים והעסקנים חזרו והתיעצו עם עשירי היהודים שבוורשה ולבסוף החליטו, שאמנם את פקודת הקיסר אין להשיב, אך הלא אפשר להשתדל, שהפקודה תהיה קיימת ובכל זאת תהיה בטלה מאליה.  נזכרו, כי לפנים בימי מלכות פולין היה ליהודים בפולין ובליטא זכיות מיוחדות, אשר כמעט כל המלכים אישרו אותן.  לפי אותן הזכיות היה שלטון מיוחד ליהודים. ה"קהל" שלט בכל קהלה וקהלה, התקין תקנות לאנשי הקהלה והרשות היתה בידו לענוש את העוברים על תקנותיו ופקודותיו.  שופטיהם של היהודים היו הרבנים והדיינים.  מותר היה להם, על פי אותן הזכיות, לעסוק במסחר ובאומנות ולשבת במקומות מוגבלים.  ובכן אפשר לבקש מאת המלך, כי כמנהג מלכי פולין לפנים, יאשר גם הוא את הזכיות ההן ויהיו היהודים אפוא לעם בודד כמו לפנים ושווי הזכויות לא יוכל לערבב אותם בין הגוים.

עצם כתבי הזכיות ההן היו עוד שמורים ביד יהודי ליטא, ולכן נסו בראשונה לבוא בבקשה על דבר אישור הזכיות המיוחדות בשם היהודים, אשר ישבו במקומות שהיו שייכים לפנים לליטא ועכשו נספחו לנסיכות וורשה.

ואמנם בימים אשר שהה המלך בוורשה (מיום 21 נובמבר ועד 27 דצמבר 1807) הגיש אחד חשובי היהודים בוורשה, אהרן בן שמואל (אהרן שמולוביטש), בתור בא כחם של היהודים הליטאים מן הדפרטמנט הלומזאי, שתי בקשות אל המלך (ביום 28 נובמבר וביום 6 דצמבר), שבהן הוכיח, כי היהודים, מפני שהם נבדלים בדתם משאר התושבים, הם מדוכאים וזקוקים הם אפוא לזכיות מיוחדות וגם הציע את דרישותיהם של בני עמו היהודים ובקש, כי המלך יאשר את הזכיות המיוחדות שהיו ליהודים האלה, אשר את פתשגן כתבם צרף לבקשות.

פרטי הדרישות של ה"יהודים מן הדפרטמנט הלומזאי" אינם נודעים, ואולם כי בקשו אז, שישאירו את הזכיות המיוחדות והישנות אשר להם, נודע לנו מתשובת המלך, אשר נשלחה מדרזדן, בירת סכסוניה, ביום 17 מאֶרץ 1808 אל אותו אהרן בן שמואל.

"על שתי הרשימות – כתוב בתשובת המלך – שהוגשו אלי מאת היהודי אהרן שמולוביטש, בא כחם של היהודים הליטאים בדפרטמנט הלומזאי, מיום 28 נובמבר ומיום 6 דצמבר שנה שעברה, שבהן הוא מבקש לאשר את פתשגן הזכיות הרצוף, מתאר את המצב הרע מפאת הבדל הדת וגם את דרישותיהם של בני עמו, מודיע המלך:

"כי החק מותח את תקפו ואת חסותו על כל אזרחי הארץ, בלי הבדל בין בני הדתות;ובנוגע לדרישות האמורות ברשימות, יפנה בעל הבקשה אל מיניסטר הפנים והדתות".[9]

 

ו.

אימה נוראה נפלה על היהודים, אחרי שנודע להם, כי המלך סרב למלא את בקשתם בדבר אישור הזכיות המיוחדות שלהם מן הימים הקדמונים וכי הוא מותח את החק בדבר שווי הזכיות גם עליהם.

ואמנם עד מהרה טעמו את הטעם הראשון של שווי הזכיות:  ביום 9 מאי הוציא מיניסטר המלחמה, הנסיך יוזף פוניאטובסקי, פקודה בדבר חובת עבודת הצבא, המוטלת על כל התושבים, בלי שום הבדל.  לפי ההערכה, אשר נעשתה אז בנסיכות וורשה, היו היהודים מחויבים להספיק 3,700 איש לצבא.

ושוב גזרו הרבנים תענית על הקהלה ושוב קבצו ראשי הקהלות "פדיון נפש" מאת כל נפש מישראל ואת הסכומים אשר קבצו מסרו בידי השתדלנים, אשר נסעו לוורשה ועם גדולי היהודים שבוורשה יחדו התאמצו לבטל את הגזרה.

השתדלנים והעוסקים בצרכי הצבור בוורשה ידעו אז היטב, כי לבטל את הגזרה של עבודת הצבא אי אפשר, אך אם יבטלו את כל "הגזרה הגדולה" של שווי הזכיות.  כי אם שוים היהודים בזכיותיהם לכל שאר התושבים, הרי ממילא שוים הם גם בחובותיהם.  ואמנם השתדלו בדבר בטול כל שווי הזכיות והשתדלותם זו הצליחה, באשר גדולי המדינה, מלבד מתן השכר שבצד הבטול הזה מאת היהודים, היו גם הם רחוקים מאד מן הדעה, שאפשר לזכות את היהודים תיכף בשווי הזכיות, וביחוד אחרי שראו מה מאד הם מתרחקים מעבודת הצבא ועד מה הם מתעקשים, מחפשים תחבולות ומוותרים על הזכיות אך כדי להפטר מעבודה זו, שרק בגדלה ובגודל אהבת התושבים אליה שמו הפולנים את תקותם להשיב לעמם את כבודו ואת גדלו לפנים.

היהודים שבכל מקום ומקום השתדלו לעצור בגזרה ושלפי שעה לא יספחו את היהודים לצבא והשתדלותם הועילה.  בוורשה השתדלו גדולי העוסקים בצרכי צבור לבטל את שווי הזכיות וגם השתדלותם זו הצליחה.

למועצת הממלכה בוורשה קשה היה מאד להשתדל אצל המלך בדבר בטול הסעיף המפורש של הקונסטיטוציה על אדות שווי הזכיות של כל התושבים.  ואולם בימים ההם נזדמן לה המקרה, אשר על ידו היתה יכולה להתלות בהשתדלותה על דבר בטול שווי הזכיות ליהודים – באילן גדול, בנפוליון בעצמו.

באותם הימים (7 מאֶרץ 1808) השיב נפוליון לפי שעה, למשך עשר שנים, את שווי הזכיות של היהודים באלזס והנהיג שם הגבלות רבות בזכיותיהם של היהודים, "בתקוה, כי אחרי שיעבור הזמן הזה והממשלה תשתמש במשך הזמן בתחבולות שונות, לא יהיה עוד שום הבדל בין היהודים ובין שאר התושבים שבממלכה".

על הפקודה הזאת של נפוליון נשענה מועצת הממלכה בהשתדלותה לפני המלך, וזה אשר כתבה בהרצאתה מיום 30 מאי 1808:

"הפקודות על דבר היהודים נשענות על החלטותיו החדשות של נפוליון.  אף על פי שהפקודות האלה אינן נשבות אצלנו לחקים, הן יכולות להוכיח לנו, כי נחוץ לשנות את דרכי החיים של היהודים שלנו.  זה הוא מעשה חשוב ונחוץ.  נסיכות וורשה היתה בסכנה, אלמלי היו פתאם לעם ישראל, הרב והעצום בתוכנו, כל זכיות האזרחים, ובזה היתה לו גם זכות הבחירה בקהלות הערים והכפרים.  לא אך במלבושיו, במראהו מחוץ ובארחות חייו הוא נבדל משאר האזרחים, אך גם בזה, שהוא מסרב לעבוד בגופו את עבודת ארץ המולדת, בהגינו תמיד על הרוח הלאומי שלו, הוא זר לארץ, שבה הוא יושב, מלמד את בניו חקים מזיקים לארץ וביחוד הוא עוסק בהלואה ברבית ורובם מעבירים סחורות מחוץ לארץ בלי הרם את המכס.  הסבות האלה גרמו, שהמפלגה האומללה הזאת של התושבים לא יכלה עד כה לרכוש לה כבוד בין שאר התושבים.  נסיכות וורשה נמצאה בין הארצות, אשר החקים המחוכמים שלהן מפריעים בעד רבוי העם הזה, ולכן המוני יהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים למלא את החקים ההם, באים משם אל ארצנו ונוספו על היהודים היושבים זה כבר בתוכנו.

"העם הרב הזה הוא עלינו למשא כבד, ההולך וגדל, מפני שהוא מסרב לעסוק בעבודת האדמה, שהיא המקור היחידי לעשרה של ארצנו.  מעוטם של היהודים עוסקים במסחר והם מזיקים למסחר הכללי ברבוי החנויות הקטנות;  ורבים מהם עוסקים בסרסרות, חיים חיי בטלה ותחת אשר עליהם להגדיל את עשרו של העם, הם מהרסים אותו ומתפרנסים בעבודת אחרים.  בשעה שעל גדות הרהיין יוצאות פקודות נאות כל כך, טוב ויפה מאד להנהיג רפורמות נחוצות גם בנסיכות וורשה.

"לפני אשר נציע לפני הוד המלך את ההצעה לרפורמות, מצאה המועצה לנחוץ לשלוח לו את ההצעה הזאת:

"בשים אל לב, כי היכולת להגיע אל המטרה מוסיפה עוז לבעלי תכונות תקיפות ומעוררת את החשק לעשות מעשים מועילים, וכי הזכיות, אשר תהיינה נתונות לאנשים בודדים מתוך היהודים, תעורר בקרב השאר את החשק לרכוש להם את הזכיות האלה, – מוצאה המועצה לנכון, שהמלך יוכל לזַכּוֹת גם את היהודים בכל הזכיות הפוליטיות.  אפשר שיש בין בעלי הדת הזאת אנשים הראוים גם עתה לחסד המלך וביחוד במעשיהם בצבא".

מועצת הממלכה של נסיכות וורשה, כפי שאנו רואים, לא רצתה בעצמה להוציא מכלל שווי הזכיות את כל היהודים.  היא שאפה לקרב את כל היהודים אל עם פולין ולהפוך אותם לפולנים.

באותה שעה עבד בתוך צבא פולין בערעק יאסעלעוויטש הנודע ועוד יהודים אחדים, אשר עלו למעלות שרי צבא, כפי שהזכרנו למעלה, ואפשר היה לקוות, כי מספרם של יהודים שכאלה יגדל ומאלה הן אי אפשר למנוע את שווי הזכיות.

מלבד היהודים, אשר עבדו או היו נכונים לעבוד בצבא, בתור חיילים ופקידים, קותה מועצת הממשלה, שבין היהודים יהיו נמצאים אנשים, אשר ירבו לנדב סכומים גדולים לצרכי הצבא או ימסרו ידיעות נחוצות לצבא, ואם היתה נועלת לגמרי את שערי כל הזכיות הפוליטיות בפני היהודים, אפשר שבין היהודים העשירים, שיש בידם להיטיב לצבא, ימָצאו אנשים, שיסרבו לנדב ולמסור ידיעות, אף על פי שבכלל משתדלים היהודים בבטול שווי הזכיות.  להפך, אחרי שיחידים יזכו לשווי זכיות ובזה יוטב גורלם מגורל שאר היהודים, יקנאו בהם כל בני עמם ויתאמצו לעשות כמעשיהם של אלו, כדי שגם גורלם יוטב.

ואולם המלך לא יכול למלא על דעת עצמו את הבקשה ההיא של מועצת הממלכה בנסיכות וורשה.  נפוליון יסד את הנסיכות, הוא שנתן את הקונסטיטוציה ואיך זה יבוא אחר וישנה אותה?

יועצו של המלך, הגרף זענפט, היה אז בבייאון, ששם נעשתה האמנה בין צרפת ובין נסיכות וורשה, ובכן דרשו מאת זענפט זה, שישתדל, כי נפוליון יאשר את שתי הסעיפים האלה כנוספות לתקנות קריאת ועד המדינה וועדי הקהלות:

"בשימנו לנו למופת את חקי נפוליון על אדות היהודים, אנו שוללים מאת היהודים למשך עשר שנים את הזכיות הפוליטיות, אשר נתנו להם בראשונה.  אנו חושבים, שהזמן הזה של עשר שנים יספיק להם להרחיק מתוכם את מנהגיהם, שבהם הם נבדלים מכל שאר התושבים.

"החלטה זו אינה מפריעה בעדנו לתת זכיות גם קודם לזמן הנזכר, בסעיף הקודם – ליהודים שיהיו ראוים לחסד זה במלאם את התנאים אשר יהיו מפורשים בפקודה מיוחדת על דבר עם היהודים".

ושוב בא דבר מאונם של היהודים לעבוד בצבא וקטרג עליהם.  נפוליון ידע היטב, כי עוד יהיה עליו להלחם מלחמות גדולות ולא רצה אפוא לעורר עליו שנאה בין שום מפלגה מן התושבים.  ואולם הוא זכר היטב, שבימי המלחמה הקודמת, בשעה ששהה בפולין וכל העם התקומם ויצא להלחם את מלחמותיו, נפרדו היהודים מכל שאר התושבים ולא יצאו בצבא.

ואמנם הודיע זענפט את המלך, כי בדבר היהודים דבר עם מיניסטר הפנים בצרפת, שאמפאני, ועם מזכיר הממלכה, מארע, ונודע לו, כי נפוליון נוטה גם הוא להשיב את שווי הזכיות של היהודים בנסיכות וורשה, מפני שבימי המלחמה הפכו היהודים בפולין את לבבו לשנוא אותם.

ובכל זאת לא רצה נפוליון לפרסם, כי הוא רוצה להגביל את זכיותיהם של היהודים.  אין השעה כשרה לכך – אמר מזכיר הממלכה, מארע, אל זענפט – לגלות את הדבר, שאנו רוצים להגביל את זכיותיהם של היהודים.  בדבר התקנות של ועדי הקהלות אפשר להשאיר את שאלת היהודים בלי פתרון ולבארן באופן, שאך לבני עם פולין יש הזכות להשתתף בהם ובכן אין היהודים יכולים להיות בתוך הועדים האלה, מפני שהם חושבים את עצמם לבני עם אחר.  אפשר להוסיף, כי גם עד הזמן, שבו יוכלו היהודים לקבל את הזכיות הפוליטיות, רשאי המלך לתת את הזכות להשתתף באותם הועדים ליהודים הראוים לכך מפאת מצבם המיוחד ומעשיהם לטובת הצבא.

נפוליון בעצמו התרשל לתת תשובה ברורה על השאלה אשר הציעו לפניו בדבר הגבלת זכיותיהם של היהודים.  עוד הפעם פנו אל זענפט ודרשו ממנו, שיבקש מאת המיניסטר שאמפאני, כי ישמור את הבטחתו ויקבל מאת הקיסר נפוליון את הרשיון להגביל את הזכיות הפוליטיות של היהודים, באשר בלי הפקודה הזאת אי אפשר לכונן את ועדי הקהלות ואת ועד המדינה בלי היהודים.

ואולם הפצרותיו של זענפט והשתדלותו של שאמפאני לא הועילו להטות את לב נפוליון, שיחתום על פקודה מפורשת בדבר בטול שווי הזכיות של היהודים, ואך שאמפאני אמר לזענפט, שנפוליון מסכים ובפקודה שבעל פה יוכלו להסתפק.

ואמנם ידעו הפולנים, שבענין זה הם יכולים להסתפק בפקודה שבעל פה, באשר היו בטוחים, שהיהודים לא יתאוננו על שלילת זכיותיהם, בשעה שהם מתעקשים ואינם רוצים בשום אופן לעבוד בצבא, אפילו בימים שכל התושבים הצעירים שבמדינה נהפכו לחיילים.

והנה ביום 17 אוקטובר 1808 הוציא המלך את הפקודה הזאת:

על פי חות דעת מועצת הממלכה שלנו החלטנו ואישרנו כזאת:

הסעיף הראשון.

את התושבים בנסיכות וורשה שלנו בני דת משה, אנו מוציאים מכלל הנהנים מהזכיות הפוליטיות, אשר תהיינה נתונות להם בעתיד, לזמן של עשר שנים, בתקוה שבמשך הזמן הזה יבערו מקרבם את האותות המפרידים אותם כל כך משאר התושבים.

הסעיף השני.

התקנה האמורה לא תפריע בעדנו לתת הרשות ליחידים מבני הדת הזאת, כי ל פני שיעבור הזמן הנועד יהנו מן הזכיות הפוליטיות, אם אך יהיו ראוים לחסדנו הגדול הזה, במלאם אחרי התנאים, אשר בתקנות מיוחדות, שנתקנו לבני דת משה[10].

 

ז.

בימים ההם גבר מאד מאד העוני בנסיכות הקטנה.  המוני החיילים עברו בערים ובכפרים ושדדו את התושבים.  בשעת המלחמה שממו השדות וכל אשר נמצא בגרנות נלקח לצרכי הצבא.  כאשר הונח מעט מן המלחמה והאדמה נתנה יבולה, לא היה מקום למכור את תבואת השדות, באשר גבולות הנסיכות הקטנה היו סגורים.  בעלי האחוזות לא יכלו לשלם את הרבית של החובות, אשר זקפו באפותיקא על נכסיהם עוד בימי שלטון הפרוסים.  אחוזות רבות נמכרו בפומבי לכל המרבה במחירן, אך לא נמצאו די קונים להן, ואשר נמכרו, המעיטו קוניהן במחירן כל כך, עד שהמחיר לא הספיק לסלוק גם מקצתן של החובות.

הדלות הנוראה אשר שררה במדינה נגעה גם ברבים מן הפקידים הגבוהים של הממלכה והממשלה וגם אחדים מן המיניסטרים לא נקו ממנה.  גם אלה היו עמוסים חובות רבות מאד, אשר זקפו באפותיקא על נכסיהם, וסתם חובות.  בצר להם פנו אל היהודים העשירים שבמדינה והם לא סרבו, כמובן, להלוות להם סכומים גדולים מאד והיו יוצאים ונכנסים בבתיהם ומשתדלים בעד בני עמם לפי רוח בינתם.

ואולם גדולי הממשלה לא הסתפקו בהלואות בלבד.  הם התאמצו להוציא חקים, אשר יגרמו ליהודים, שהם יעזרו להעלות את מחיר האדמה, אשר ירד מאד, הם יספיקו סכומים גדולים לאוצר המדינה ושוחד של ממון לגדולי הממשלה.

מיניסטר המשפטים לובינסקי[11]  הודיע ביום 9 נובמבר 1808 את המלך, כי מיניסטר הפנים פנה אליו בשאלה על דבר היהודים, אם יש להתיר להם לרכוש אחוזות האצילים, והוא השיב, שהאיש שאינו אזרח ואין לו זכיות פוליטיות אין מן הדין שישלוט באחרים (באכרים), אך בתים וגנים הם יכולים לרכוש להם.  ואולם מאשר הדלות במדינה הולכת וגדלה ונחוץ להרבות את הממון במדינה, הוא מפקפק בדבר האיסור שאסר על היהודים לרכוש להם אחוזות והוא מבקש מאת המלך, שהוא יורה, אם אפשר להתיר ליהודים לרכוש להם אחוזות.  אם יתירו ליהודים לרכוש אחוזות, אז תהיה בידם שליטה על האזרחים וגם יש לחוש, שמפאת העוני הגדול השורר במדינה תפול כל האדמה לנחלה להם.  ואולם אפשר שצריך להתיר להם לרכוש אחוזות, אך ברשיון מיוחד ובמחיר הרשיון הזה יעלו לאוצר הממלכה העשירית של מחיר כל אחוזה ואחוזה שהם קונים.  אז תתרבינה הכנסותיו של אוצר הממלכה, מחיר האדמה יעלה וזה "העם הזר בתוכנו יוכל לעסוק בעבודת האדמה ויהיה לתועלת למדינה".  ולכן נחוץ,  שבכל פעם שיהודי בא לקנות אחוזה, יהיה זקוק לרשיון מיוחד, כדי שהממשלה תוכל לעצור בעד העברת אדמת המדינה לידי היהודים יותר מן המדה הדרושה.

כי בעד כל רשיון ורשיון יהיו היהודים באופן זה מוכרחים לשחד בממון את פקידי הממשלה, – כמובן, לא פורש באותה ההרצאה של המיניסטר.

המלך בעצמו לא רצה או לא יכול לפתור את השאלה המסובכת הזאת.  שלילת הזכיות הפוליטיות מאת היהודים, ואפילו לזמן ידוע, מן ההכרח היה בה, כפי שבארו בפולין, ועכשו באים גם כן לשליל מהם גם זכיות אזרח!  הרי אפילו באופן ההיתר אשר הציע מיניסטר המשפטים, יש הגבלות, חקים יוצאים מן הכלל: רשיון מיוחד ותשלום של עשירית המחיר בעד הרשיון.

בכלל הבינו אז הכל, ואפילו גדולי הממשלה, אשר הורו שאי אפשר לתת ליהודים שווי זכיות, – כי רע מאד לממלכה, אשר מקצת יושביה הם משוללים זכיות ידועות והחקים מבדילים ביניהם ובין השאר, וביחוד אם מספרם של התושבים האלה הוא מרובה, אך מצאו שגם בזה יש סכנה גדולה לממלכה, אם רבים מתושביה הם נפרדים משאר התושבים ונבדלים הם בנמוסיהם ובמנהגיהם, ולכן קבעו זמן לשלילת הזכיות ואמרו להשתדל, שבמשך הזמן הזה יוסר מעל היהודים כל מה שמבדיל ביניהם ובין שאר התושבים.

ואמנם תיכף אחרי שיצאה הפקודה לבטל למשך זמן עשר שנים את שווי הזכיות, שהיה נתון להם בקונסטיטוציה, מנתה מועצת הממלכה קומיסיה מיוחדת, שעליה הוטל להתקין הצעה של תקנות, אשר בכחן יהיה להסיר בחזקה מתוך היהודים כל מה שמבדיל ביניהם ובין שאר התושבים, כדי שאחרי שיעבור הזמן של עשר השנים יהיו שוים בכל דבר וענין אל שאר התושבים, מלבד הדת אשר תפריד ביניהם, ובכן יהיו ראוים לשווי זכיות.

ואולם מפני אשר אותה הקומיסיה לא יכלה להתקין את התקנות תיכף ושאלת קנין האחוזות היתה שאלת שעה ואי אפשר היה לדחותה, משום שהמוני אחוזות היו עומדות אז להמכר בפומבי והקונים היו מועטים מאד, לכן מסר המלך את הענין למועצת הממלכה, וזו החלטה לפקוד על מיניסטר המשפטים להגיש למלך את ההחלטה, כי "אסור על היהודים לרכוש להם את אחוזות האצילים עד צאת פקודה חדשה", כלומר, עד אשר תהיה מתוקנת אותה ההצעה בדבר התקנות על אדות היהודים.

להתקין את ההצעה הזאת קבל על עצמו אחד חברי הקומיסיה המיוחדת, נ. וואָידאַ, שהוא היה המלומד שבין חבריה, ואמנם מהר להתקין אותה ובמשך שבועות אחדים גמר את עבודתו זו.

לפי הצעת וואָידא מתירים לשבת בנסיכות וורשה אך ליהודים היושבים בה מיום 1 דצמבר 1808 והם מחויבים לאחוז באיזה עסק ולעסוק בו תמיד.  מותר ליהודים לעסוק בכל מיני אומנות ועסקים, באמנות ובמדעים, אך לטובת המדינה נחוץ להטות את היהודים אל עבודת האדמה.  היהודי הבא ללמוד אומנות, מספיקים בידו ללמוד אותה.  בעלי החרשת והאומנים הנוצרים מחויבים לספח אל העבודה את כל יהודי הפונה אליהם ומבקש עבודה, ומי שמסרב לספחם או לוחץ את הפועלים היהודים, נמסר לדין על ידי הפוליציה ונענש קשה.  היהודים המלומדים, האמנים, חברי "חברת חובבי הדעת"[12], הרופאים, מי שעבד שש שנים בגווארדיה של העם וכל מי שמדקדק בשמירת החקים שבהצעה זו, אם אך יודע לקרוא ולכתוב פולנית או אשכנזית ואינו נבדל במלבושיו משאר התושבים – נותנים להם תיכף שווי זכיות.

אסור ליהודי לעסוק במסחר אלא אם כן יש בידו עשרת אלפים זהובים ויודע לנהל ספרי המסחר בשפת פולין או לכל הפחות בשפת אשכנז, וגם ליהודי שכזה אסור להיות רוכל מחזיר עם סחורותיו על הבתים, לעסוק במכירת משקים וחפצים ובגדים ישנים.

ליהודים סוחרים ואומנים אסור לשבת בכפרים.  היהודים עובדי האדמה וחוכריה מותר להם לשבת בכפרים, אך הם מחויבים לעבוד את האדמה בעצמם ועל ידי פועלים יהודים.  מי שיודע לקרוא ולכתוב פולנית או אשכנזית ואינו נבדל במלבושיו משאר התושבים, מותר לו לרכוש אחוזות.  מי שיודע שפת פולין, מותר לו לקנות קרקעות בערים, אך בתנאי שיבנה עליהן בתי חומה בני שתי קומות.

אין משהים את היהודים ברובע מיוחד, אך משתדלים לפזר אותם בין שאר התושבים.  אסור ליהודים לשבת צפופים, משפחות רבות בחדר אחד (מפני הנקיון).

היהודים אשר לא נרשמו ברשימת התושבים מיום 1 דצמבר 1808, יגורשו מן המדינה.  היהודי בן מדינה אחרת, שיש בידו 10,000 זהובים, עוסק באומנות או בא לעבוד את האדמה עם פועלים יהודים, מתירים לו להתישב במדינה.

לעניני הדת של היהודים ממנים "קהל", כנסיה וכנסיה גדולה.  בכל עיר ועיר, שתושביה היהודים יכולים לכלכל "קהל", ממנים אותו.  ראש ה"קהל" הוא הרב, או החזן.  משנת 1816 ואילך יהיו שני אלה: הרב והחזן, מחויבים לדעת שפת פולין וחשבון בשעור של בתי הספר לעם, שפת עבר ותולדות היהודים.  הם מחויבים לעסוק בעבודת הקודש ולפקח על בתי הספר של היהודים ומוסדות הצדקה, אך אסור להם לדון דיני ממונות וענשים.

שלש עד חמש קהלות ממנות להן כנסיה.  כל קהל וקהל בורר לו שני בוררים לכנסיה ומיניסטר הפנים ממנה לה דירקטור, כל הדבר הקשה בעניני הדת וכל דבר ריב בקהלות יבוא לפני הכנסיה, שהיא עורכת את ההוצאות וההכנסות של כל קהלה וקהלה השייכת לה, מפקחת על הרבנים, מעריכה את מסי הממלכה והערים.

בכל גליל וגליל ממנים כנסיה גדולה של ראש, מזכיר וששה יועצים.  ראש הכנסיה הגדולה ומזכירו מתמנים על ידי הנסיך, ואת ששת היועצים בוררת לה הממשלה מן הנבחרים על ידי הכנסיות.  הכנסיה הגדולה מוציאה פקודות לכנסיות ולקהלות, בוחנת רבנים וחזנים ומדיחה אותם בשעת הצורך ממשמרתם, מאשרת את רשימות ההוצאות וההכנסות שהכנסיות מציעות.

שלטון ההשכלה של המדינה מחויב להשתדל ללמד את היהודים דעת, עליו לבוא בדברים עם הכנסיות הגדולות ולהתקין אתן יחדו תכנית כללית ללמודים בבתי הספר של היהודים.  כל יהודי מחויב ללמד את בניו ולחנכם כפי פקודת שלטון הלמודים, ומי שעובר על הפקודה זאת, יגורש מן המדינה.  הרב שבכל עיר מחויב לפקח על היהודים ולהזהירם, שישמרו את פקודת שלטון הלמודים ולהודיע לפוליציה את שמות כל היהודים, העוברים על הפקודה הזאת[13].

אלה הם ראשי פרקים של ההצעה, אשר הותקנה, כדי לעשות את היהודים "ראוים" לשווי זכיות בעוד עשר שנים.

 

ח.

היהודים נוכחו עד מהרה לדעת, כי השתדלותם בדבר בטול ה"גזרה" של שווי הזכיות הועילה אך להגדיל את ענים וצרותיהם, ותקותם להפטר מעבודת הצבא ומכל הגזרות להתבולל בין הגוים – לא באה.

הדלות הלכה הלוך והתגבר במדינה, המסחר כמעט שפסק לגמרי, מפני סגירת הגבולות של הנסיכות הקטנות, הגייסות עברו בערים ובכפרים ושדדו את רכוש התושבים, הלוים לא פרעו את חובותיהם ולסוחרים לא נשאר שום מקצוע, אשר יוכלו לעסוק בו, בלתי אם קנין הקרקעות, אשר נמכרו אז בפומבי בלי הון.  אלמלי הותר ליהודים לרכוש להם קרקעות, אז היו יכולים להפקיע מקצת הלואותיהם מאת בעלי האחוזות, בקנותם את אחוזותיהם, אשר נמכרו בפומבי, כדי לסלק בדמי קנינם את החובות, אשר חבו לממשלה, וגם לעשות סחורה באחוזות האלה.  אך הנה קנין הקרקעות נאסר עליהם ורבים מהם נשארו אפוא בלי הון ובלי שום עסק.

ה"גזרה" של שווי הזכיות בטלה אפוא וכל ההגבלות, אשר העיקו עליהם עד אז, נשארו בתקפן.  אסור היה להם לקנות קרקעות ובתים גם בוורשה; היהודי בן עיר אחרת, אשר בא לוורשה, היה מחויב, על פי חוקי פרוסיה של שנת 1799, לפדות "כרטיס היום" (טאגצעטעל) ולשלם במחירו זהוב אחד ליום, והיהודים יושבי וורשה לא יכלו אפוא להשיא את בנותיהם לבני ערים אחרות, באשר חתניהם, שהיו צריכים, לפי המנהגים שבאותו הזמן, להיום סמוכים על שלחנם שנים אחדות, לא יכלו לשבת בוורשה.  לא היתה ליהודים הרשות ליסד להם בתי חרשת ולא נשאר להם אפוא שום עסק של פרנסה, מלבד המסחר, אשר היה אז הרוס ועול של מסים כבדים היה מעיק על כל המחזיק בו.

הנה כן היו היהודים יוצאים מכלל התושבים בענין הזכיות, אך לא בענין החובות לממלכה.  עול המסים גדל על היהודים מאשר על שאר התושבים.  היו מעלים מס הגלגולת ומכס הבשר וגם דרשו מהם בחזקה, שיתנו אנשים לצבא, ככל שאר התושבים.

אחרי אשר ראה מיניסטר הצבא, הנסיך יוזף פוניאטובסקי, כי פקודתו בדבר חובת הצבא של 9 מאי 1808 לא הועילה כלל בנוגע ליהודים, כי בכל מחנות הצבא, אשר נוסדו, לא נמצא כמעט אף יהודי אחד, הוציא ביום 10 נובמבר באותה השנה פקודה שניה, אשר בה הזהיר את פקידיו, שימלאו את פקודתו ויקחו לצבא מן היהודים, כפי שעולה לחלקים לפי מדת מספרם, 3,700 איש, מבני 21 ועד בני 28 שנים, מלבד הרבנים והחזנים וכל מי שיסתיר איש המשתמט מעבודת הצבא, יהיה מחויב לשלם אלף זהובים קנס.  אם איש יהודי ישתמט מעבודת הצבא והקלה לא תסגיר אותו ביבי הממשלה, היא מחויבת לשלם אלף זהובים קנס[14].

יהודים בני 21 שנים היו באותו הזמן כלם בעלי אשה ובנים, לרבים מבני 28 שנים כבר היו גם בני בנים וכלם היו נזהרים אפילו במצוות קלות מן הקלות ובכל הסייגים והחומרות, ופתאם מצוים עליהם לעזוב את נשיהם ובניהם ובני בניהם ולבוא לעבוד בצבא בין הגוים, שיהיו מוכרחים להבטל מכמה וכמה מצוות שבתורה, לחלל את השבתות ולא יוכלו להנזר ממאכלים שאינם כשרים!

ושוב התחילה ההשתדלות ומתן השוחד לכל הפקידים הקטנים והגדולים, אשר פשטו במדינה ותפסו את היהודים הצעירים, כדי למסור אותם לצבא, או לקחת שוחד מאת הקהלות.

ההשתדלות והשוחד אמנם הועילו להציל את היהודים מעבודת הצבא[15], אך הדלות והעוני גברו עוד יותר בין היהודים.  ועוד לא בא הקץ לצרותיהם, כי הנה נודע להם דבר הצעת החקים, אשר התקין וואידא על אדות היהודים, שלפיה תהיינה הקהלות נהוגות על ידי הממשלה ושלטונותיהן ורבניהן לא יוכלו לענוש את העוברים על חקי הדת, היהודים יהיו מחויבים לשלוח את בניהם לבתי הספר וללמדם שפת הגוים והם יוכרחו לדור בתוך הגוים ולא ברובעים מיוחדים.

ראשי הקהל בוורשה: מיכל יצחק מראווא (הוא עטינגר, אבי משפחת עטינגר בוורשה), משה אהרן פירשטנברג, יוסף יצחק לאנדסהוטר, נתן צדרבוים וברוך הרצפלד שלחו אז (30 נובמבר 1808) בקשה אל המלך, אשר בה התאוננו על המון ההגבלות המעיקות עליהן והתחננו לפניו, כי היהודים לא יהיו נחשבים לזרים בתוך העם, ש"הם חלק ממנו", ולא יהיו שפלים בעיניו;  שיזכה אותם בזכיות הפוליטיות ובזכיות האזרחים, אשר נתן נפוליון הגדול לכל שאר התושבים של נסיכות וורשה;  שינתן להם חופש גמור בענין שמירת הדת, להשגיח על ההמון, שלא יהיה פורע מוסר', ועל טהרת המדות, לשלוט בעניני הצדקה ובסכומי ה"קהל", כדי שיוכלו להיטיב את מצב ההמון ולהרים אותו.

בינתים שוב בא המלך לוורשה (דצמבר 1808) מפאת ועד המדינה, אשר היה צריך להפתח בקרוב, ואחרי אשר התיעץ בענין זה עם גדולי הממלכה, השיב לראשי הקהל בוורשה, כי על אדות היהודים מתקינים חקים חדשים, אר על ידם תהיינה נפתרות השאלות, אשר עוררו בעלי הבקשה.

תשובתו זו של המלך הגדילה עוד יותר את המהומה בין היהודים, באשר נוכחו לדעת, כי אמנם עתידים לצאת אותם החקים החדשים על אדות היהודים, אשר טיבם כבר נודע להם למדי, וגדוליהם ועסקניהם ידעו, כי חובתם היא לפעול ולהשתדל, שהחקים האלה לא יצאו.

ואולם בענין ההשתדלות נחלקו מנהיגים של היהודים בדעותיהם: הצדיקים וכל הנלוים עליהם דרשו, שהשתדלנים ישתדלו, כי ההצעה של וואידא לא תהיה מוגשת כלל אל הסינאט וכי כל ההגבלות הישנות תהיינה קיימות, כדי שהיהודים לא יוכלו כלל לשבת בין הגוים ולהתערב ביניהם וממילא יהיו קיימים גם שלטונות ה"קהל" והרבנים.  אך הנבונים שבין היהודים, וראשי הקהל שבוורשה בתוכה, החליטו להוסיף להשתדל בדבר שווי זכיות גמור ולוותר גם בשעת הצורך על המלבושים המיוחדים ליהודים, ובלבד שיזכו לשווי זכיות גמור, חוץ מחובת עבודת הצבא, אשר גם אלה לא רצו, שתהיה מוטלת על היהודים.  אך בדבר אותה הצעת החקים של וואידא הסכימו כלם, כי נחוץ מאד לבטלה בטול גמור.

ואמנם השתדלו כל גדולי עשירי היהודים בענין זה ואותה ההצעה נגנזה ואל הקומיסיה לא הובאה כלל, ואיש מגדולי הממלכה והממשלה לא הוסיף לדרוש ממנה, שתגיש אל הסינאט את ההצעה, אשר הוטל עליה להתקין.

אחרי שכבר היו בטוחים, כי הצעתו של וואידא תהיה טמונה וגם עד הקומיסיה לא תבוא, הגישו ראשי הקהל בוורשה בקשה אל הסינאט, שבה התחננו לתת להם את שווי הזכיות, הראוי להם בדין וביושר. 

בבקשה זו קוראים ראשי הקהל בוורשה ליהודים, "מקצתו של עם פולין, בני הדת הישנה", מעידים על עצמם ועל אחיהם בני עמם, שהם פולנים ופולין היא ארץ מולדתם של היהודים היושבים בה, ומבטיחים, שהם נכונים להסיר מעליהם את המלבושים, שבהם הם נבדלים משאר התושבים, מלבד עבודת הצבא, אשר נזהרו, שלא להזכירה כלל, וגם על דבר השליטה של ה"קהל" והרבנים לא בקשו עוד.

מגישי הבקשה ידעו היטב, כי השוחד, שהיהודים מוכרחים לתת בלי הפסק לכל הפקידים והשרים, מרושש את הקהלות והיחידים, ולכן הסכימו לוותר על כמה וכמה דברים, אשר היו יקרים בעיני עמם, ובלבד שיהיו שוים בזכיותיהם, שיהיו יכולים לבחור צירים לסינאט ולועד המדינה, אשר יגינו עליהם ועל זכיותיהם.

את הבקשה הזאת, המיטיבה לתאר את מצבם של היהודים באותו הזמן, אנו נותנים בזה בשלמותה.

סינאט נאור!

אלפי אנשים בני עם פולין בעלי הדת הישנה, אשר שבתם על האדמה הזאת זה מאות בשנים מכשירה אותם להחשב לבני ארץ המולדת הזאת ככל שאר תושביה, בלי עון, לרעת הצבור ולחרפת האנושיות, בלי דעת על מה ולמה, הם מושפלים ועד עתה נאנקים מן הלחץ אשר הם נלחצים תמיד.

אמנם בימים אשר אמונת ההבל, המשפט הקדום והעושק הבדילו בין אדם לאדם לרעתם, בימים אשר הזכיות המיוחדות הבטיחו בלי משפט למקצתם של בני העם אושר לחורבנם של כל שאר בני האדם, אז היו בני האדם מוכרחים לשאת ולסבול וביד הממשלה לא היה כח להרים את הנדכאים משפל מצבם.

ואולם בימים אשר החקים המחוכמים של נפוליון הגדול אינם מוציאים את הפולנים בעלי הדת הישנה מכלל בני ארץ המולדת והזכיות, שהיא מזכה בהן את תושביה, וכלם שוים בחקיה, בשעה שהמושל הישר פרידריך אוגוסט אב הוא לפולנים, בשעה אשר הסינאט הנאור סביב לכסאו, והמשפט הקדום, הבזיון שנהגו במקצתו של העם והזכיות המיוחדות, אשר היו לנחלה לאחרים, אינם יכולים עוד עתה להמיט אסונות, בשעה שקרובה לבוא תחית הארץ על-ידי חקים מחוכמים, הרשו נא, סינאטורים גדולים, לפולנים בעלי הדת הישנה לשפוך לפניכם את דמעותיהם ואת בקשתם.

כל אסונות המלחמות והמהפכות, אשר באו על הארץ, נגעו לרעה גם באבותינו וגם בנו וההבדל שבינינו ובין שאר התושבים היה אך זה, כי המשפט הקדום של בני מולדתנו ושונאינו נגע נגעים שונים את בעלי הדת הישנה בגלל דתם, באשר גם הם וגם רכושם היו נתונים תמיד לבז ולמשיסה.  אך כל הפגעים היו נמתקים, אלמלי היו הזכיות והחופש ממרקים את היסורים, אלמלי יכולנו לקוות, כי גורלנו  ישתנה לטוב;  ואולם אנו, הפולנים בלעי דת משה, לא רק עתה אין לנו כלום מכל מה שהמולדת מזכה בו את בניה, לא רק משוללי זכיות אזרח הננו, לא רק אין לנו איש, אשר יקום להגן עלינו בסינאט ובועד המדינה מפני העושק והלחץ, אך לצערנו הגדול אנו רואים מראש, כי גם בנינו אחרינו ובני בנינו לא יזכו לגורל טוב מגורל אבותיהם.

מכל העברים מכבידים עלינו את העול של המסים הרבה יותר מעל כל שאר האזרחים, בכל מקום שאנו פונים אך בוז מנחילים אותנו, שללו מאתנו את החופש לרכוש לנו את הנחמה הקטנה בימי ענינו, כי אחד מאתנו יוכל לקנות לו מעט אדמה, לבנות עליה בית קטן, לזרוע ולנטוע, ליסד לו בית חרשת, לעסוק במסחר כאות נפשו, כל מה שהאלהים והטבע מזכים בו את בן האדם נאסר עלינו בוורשה כל-כך, עד שכבר שמענו, כי אומרים לגזור עלינו להעתיק את מושבנו מאיזו רחובות חשובים;  ומה יש לנו לדבר עוד על-אדות החופש הגדול, היקר לכל אזרח מכל שאר הזכיות, והוא הזכות להשתתף בבחירות הפקידים שלו ולהבחר על-ידי בני מולדתו כדי שבתוך הצבור לא יהיה כבריה מתה?  הפולנים בעלי דת משה יודעים שהם חיים בחברת בני אדם אך בזה, שהמסים הנגבים מהם בכל יום שוללים מהם את פת לחם  העוני שלהם וכי בני ארץ מולדתם ממררים את חייהם.

סינאטורים, האם לא בא עוד הזמן, שנוכל לרכוש לנו זכיות אזרחים?  האם האדמה הזאת, אשר עליה נולדו אבותינו ואבות אבותינו ופעמים רבות הרבו מאד לשלם במחיר אותן הזכיות, תהיה תמיד זרה לנו?

אומרים, שאין אנו מוכשרים עד לקבלת הזכיות; נשער שבאמת כן הוא, אף כי באמת אין הדבר כך, ובכן הבריה המתה תהיה מתה תמיד, אם לא יפחו בקרבה רוח חיים של הזכיות; המדוכא לא יתרומם עד עולם, אם בכל שעה ושעה משא חדש יכבד עליו, אם הממשלה השלטת תחליט, שאין להרימו משפל מצבו.

אחרים מאשימים אותנו, שאין אנו זהירים בנקיון, שאך העוני גורם לזה כמו בין שאר בני הדתות; אך האם על עון אחדים יהיו הכל נענשים;  ובפרט שאין מי שיוכל להוכיח, כי בנשך ובשאר העונות הננו מזיקים לארץ וליושביה.

מאשימים אותנו, שאנו נבדלים במלבושינו, שירושה הם לנו מאבותינו.  אם הממשלה תתקין תכנית למלבושינו (שהדת אינה אוסרת או מצוה עלינו), מי זה לא ישליך את המנהג הישן הזה, כדי לקיים את החקים?

אך היתכן, כי מפני סבות שכאלה, אשר תקנות ישרות תוכלנה להרחיקן, תהיינה אלפי משפחות נשארות בעוני ובצרה ולהשחית השחתה עולמית את כל כבוד האדם, אשר את הדרכים המובילים אליו פתחו לפנינו אלהים וחוקי נפוליון הגדול ומדת ישרו של מושלנו המפואר?

סינאטורים, אין אנו צריכים להורות אתכם אשר תעשו, כי חכמתכם תמלא את לבכם דעת להבין את הטוב והישר, אך אנו מגישים לפניכם את דמעות האבות, הבנים והדורות הבאים אחריהם ומתחננים לפניכם, כי תואילו להיות לנו למגן ולתת לנו את האושר המגיע לנו מן הזכיות והחופש, אשר נתן נפוליון הגדול לכל היושבים על האדמה הזאת ואשר מולדתנו החביבה עלינו מאד מבטיחה לבניה.

כי תהיינה לנו זכיות אזרחים ומגן למסחר יהיה, כי נהיה חפשים מן החרפה ומן הבזיון, שמנחילים אותנו, כי נוכל לשבת בטח בוורשה והרשות תהיה לנו לקנות ולבנות בתים ודירות בכל הרחובות של העיר, בלי הבדל; כי החקים יגינו עלינו, כמו שהם מגינים על שאר האזרחים וכל הזכיות של אזרחים תהיינה גם לנו.

עבדים לסינאט הנאור: מיכל-יצחק מראווא, משה אהרן פירשטנברג, נתן צדרבוים, יוסף לאנדסהוטר, ברוך הרצפלד.

בוורשה 17 מארץ 1809[16]

 

ט.

הבקשה, אשר הגישו ראשי הקהל בוורשה אל הסינאט, שבה הודיעו, כי כל היהודים ישנו את מלבושיהם וילבשו מלבושים ככל הגוים ולא יהיו נבדלים במראיהם משאר התושבים, כלומר, כי גם את זקנם ואת פאותיהם יגלחו, עוררה התרגזות נמרצה בין הצדיקים והחסידים.

החסידים מספרים, כי הרבי ר' לוי יצחק, אשר היה אז רב בברדיטשוב, נתן שבח והודיה לה', על שיצא מן העיר זעליחוב, שבה היה לפנים לרב, והתישב בברדיטשוב, שהמרחק בינה ובין וורשה הוא גדול הרבה יותר מן המרחק שבין זעליחוב ובין העיר ה"ארורה" הזאת, אשר "הטומאה בוקעת ועולה ממנה ומתפשטת על כל סביבותיה" ואך צדיקים גדולים וקדושים כהמגיד מקאָזיניץ והרבי מלובלין יכולים להבליג עליה ולהשאר בקדושתם.

ואולם ראשי הקהל בוורשה היו מוכרחים אז להגיש את הבקשה ההיא ולהתחנן בדבר הזכיות, כי צרות רעות היו מתחוללות לבוא אליהם אז בגלל שלילת זכיותיהם.  מה שהבטיחו בדבר שנוי המלבושים, אפשר שכתבו כזאת בבקשתם אך כדי להטות בזה את לב הסינאטורים, כי ימלאו את בקשת, וחשבו, כי אחרי שהזכיות תהיינה נתונות להם, על נקלה יצלח בידם להפטר ממלא את הבטחתם, כמו שהם נפטרים גם מעבודת הצבא, למרות החק המטיל עליהם את העבודה הזאת.

באמת כבר היו ראשי הקהל בוורשה יכולים אז להוכח, שגם שנוי המלבושים אינו מועיל לענין שווי הזכיות.  כי הנה עוד ביום 5 יאנואר 1809 הגישו שבעה עשר יהודים בקשה אל מיניסטר המשפטים ובה כתבו, כי זה זמן רב, אשר התקרבו אל שאר התושבים ונדמו אליהם במלבושיהם ובמנהגיהם והם נכונים למלא את כל החובות, אשר הממלכה מטלת עליהם, ולכן הם ראוים איפוא לשווי הזכיות, ואחרי אשר יראו היהודים, כי הם זכו לשווי הזכיות, בודאי שכלם יתאמצו להדמות אליהם, כדי שגם הם יזכו לזכיות.  המיניסטר שלח את הבקשה הזאת אל המלך ובבאוריו, אשר הוסיף עליה, כתב, כי שנוי המלבושים אינו מספיק להפוך את היהודי לאזרח, באשר הם זרים בארץ ואינם חושבים אותה לארץ המולדת שלהם, באשר הם שואפים תמיד לארץ אבותיהם, והארץ, אשר בה הם יושבים, היא בעיניהם ארץ גלותם.

בעת ההיא בקש גם הסוחר והבנקיר שלמה אברהם הירש מאינאווראצלאוו מאת המלך, כי יתן לו זכיות אזרח, באשר נתחנך בבתי ספר כוללים, "רחוק הוא מאמונת ההבל, הרעה לארץ המולדת", גם במלבושיו אינו נבדל משאר התושבים, במעשיו כבר הוכיח לדעת, שהוא חובב את ארץ מולדתו ועזר גם ליסד בתי ספר כוללים והרבה לפזר סכומים גדולים לטובת המדינה.

ואולם גם לו השיבו, כמו שהשיבו לאותם שבעה עשר היהודים, כי עוד לא הוחלט דבר בענין התנאים, שלפיהם אפשר לזכות את היהודים בשווי זכיות.

כנראה לא האמינו ראשי הקהל בוורשה בעצמם, כי בקשתם תהיה מקובלת ולכל היהודים ינתן שווי זכיות.  כי הנה ימים אחדים אחרי שאלה הגישו את בקשתם (21 מאֶרץ 1809), הגיש אחד מהם, מיכל מראווא, בקשה מיוחדת אל המלך בעצמו, אשר בה בקש פשוט להוציא אך אותו מכלל משוללי הזכיות.  היהודים אמנם נבדלים מכל שאר התושבים ובכללם אינם טובים למדינה, אך הלא אין עם בעולם, שלא יהיו בו גם אנשים טובים, ו"האיש הטוב" בין היהודים הנהו הוא, ר' מיכל מראווא, אשר בבקשה זו הוסיף על שמו גם הכנוי שלו עטינגר, הוא נבדל לטוב מכל שאר היהודים הרעים, הוא הולך בדרכי המוסר ונפשו קשורה בארץ ומביא לה תועלת גדולה, באשר הוא סוחר גדול ועוסק במשא ומתן באמונה, פזר ממון רב לצרכי המדינה ורבים מגדוליה מעידים על ישרו.

ואמנם לא עת לחשות היה אז ליהודי וורשה וביחוד לגדולי הסוחרים, כי, כאמור, צרות גדולות היו מתחוללות ובאות עליהם.

משנת 1784 היו היהודים יושבים ברחוב סענאטארסקא, על המקום שעתה נמצא התיאטרון הגדול, ברחוב טלאמאצקא, קלאפאצקא (במקום שעתה נמצא הבית נומר 5 שברחוב ביעלאנסקא) ועוד סימטאות אחדות, אשר נמצאו שם.  באותם המקומות היו ליהודים חנויות ערוכות למסחרם ודירות למושב.  בימי המלחמה והמהומה בוורשה נפוצו רבים מן היהודים והתישבו גם בשאר הרחובות ופתאם בא שלטון העיר ופקד עליהם לעזוב את מושבותיהם ברחובות, שבהם נאסרה עליהם הישיבה עוד לפני שנים רבות, ומלבד זאת עוד נשמע, שהממשלה אומרת לאסור עליהם גם את הישיבה ברחובות, שישבו בהם עד אז, ושיעתיקו את דירותיהם וחנויותיהם למקום רחוק ושמם.

כי הנה כאשר אך נודע בעיר, כי חקי הקונסטיטוציה אינם חלים על היהודים, זכרו הסוחרים והאומנים הנוצרים את מעשי אבותיהם לפנים, אשר נלחמו מאות בשנים כנגד התחרותם של היהודים והשתדלותם המרובה הועילה להם, כי פעמים רבות גורשו היהודים מן העיר.  עתה שבו הסוחרים והאומנים הנוצרים להשתדל, כי היהודים יגורשו מן הרחובות שישיבתם בהם אסורה עליהם וגם מן הרחובות שבהם הותר להם לפנים לשבת, באשר נחשבו אז למקומות שבקצה העיר ובאותם הימים כבר היו כמעט למרכזה.

ואמנם גם בעיני שלטון העיר טוב היה להעתיק את היהודים למקום רחוק ושמם, באשר הדחק בדירות ובבתים היה גדול אז בוורשה, ולצורך יושביה וגם כדי להגדיל את עיר הבירה וכבודה, דרוש היה להרחיבה, להוסיף עוד בתים רבים במקומות שוממים.

אלמלי היו אז השנים כתקונן, אפשר שהעיר היתה מתרחבת גם בלי עזרתם של היהודים, כי בעלי הקרקעות היו בונים בעצמם בתים.  אך הינה גדלה הדלות מאד והממון לא היה מצוי, ולכן לא מצא שלטון העיר עצה אחרת, בלתי אם לגזור על היהודים, שיצאו מן המקומות שהם יושבים בהם ולקבוע להם מקום שמם ואז יהיו מוכרחים לבנות בתים, או להלוות ממון לבעלי הקרקעות, שהם יבנו את הבתים.

מלבד הנימוק הזה, שיש בו משום טובת הכלל, עוד היה נימוק אחד, שהכל ידעו אותו, אף על פי שלא נזכר בפקודות על דבר גירוש היהודים.  לרבים מגדולי המדינה היו קרקעות במקומות שוממים ורצו אפוא להתעשר בגירוש היהודים.  כי אם היהודים יהיו מוכרחים להתישב על הקרקעות שלהם, ממילא יעלה מאד מחיר הקרקעות האלה, והיהודים, אשר יתישבו עליהן, יהיו מוכרחים לשלם דמי חכירה רבים, כפי אשר יושת עליהם.

למיניסטר המשפטים לוביענסקי היה אז שטח אדמה גדול ורחב ידים, אשר נמשך מרחוב קרולעווסקי ועד רחוב מארשאלקובסקא, עם כל השטח, שבו נמצא עתה הככר הירוק והרחובות הסמוכים[17], ולכן טוב היה בעיניו לאסור על היהודים את הישיבה בתוך העיר, ומאשר המקצוע הזה של חקי הישיבה היה מסור בידו, השתדל להטות את לב המלך אל רצונו וביום 16 מאֶרץ 1809 יצא החק לאסור על היהודים את הישיבה בכמה וכמה מרחובות העיר ובתוכם גם ברחובות שבהם ישבו עד אז ולישיבתם הוקצעו הרחובות קרולעווסקא, מקרן רחוב מאזאוויעצקא והלאה עד הרחוב מארשאלקובסקא, הם המקומות, שהיו שייכים למיניסטר המשפטים לוביענסקי ושהיו זקופים באפותיקא לבערקא בן שמואל.

הנמוקים של הפקודה הזאת היו, שמה שהיהודים יושבים צפופים הוא רע לשמירה מפני הדליקות ורע לבריאות וישיבתם של היהודים ברחובות החשובים רעה לתושבים.

ואולם "כדי שהיהודים יבינו, כי הממשלה אינה שואפת להוציאם מתוך שאר התושבים, אם ישתדלו להיות ראוים לזה", הוחלט, כי גם ברחובות שבהם נאסרה הישיבה על היהודים תוכלנה לשבת בכל רחוב ורחוב שתי משפחות של יהודים ואך בתנאי, שראש כל משפחה שכזו יוכיח, כי יש לו הון של 60,000 זהובים, שהוא בנקיר או מנהל עסקי מסחר, כי יודע לכתוב ולקרוא פולנית, צרפתית או לכל הפחות אשכנזית, שהוא שולח את בניו משבע שנים ומעלה אל בתי-הספר הכלליים, או שילמד אותם למודים כלליים, ושאינו נבדל בחיצוניות משאר התושבים.  מלבד אלה יוכל לשבת באחד הרחובות איש המסור למדע או לאמנות, כרופאים או אמנים, היהודי המיסד בית-חרשת המביא תועלת למדינה ושבו עובדים יהודים, היהודי הקונה מקום שמם ובונה עליו בית חומה והסוחר הגדול המוכר סחורות בהמון, ובלבד שימלאו את התנאים האמורים למעלה.

באותם הימים כבר התחוללה על נסיכות וורשה אימת המלחמה עם אוסטריה וגדולי המדינה התאמצו לקבץ סכומים גדולים לצרכי המלחמה מאת התושבים, אשר כבר התרוששו מאד, ולהיות נכונים לקבל את האויב.  ואולם גם אימת המלחמה וגם התלונות של הנוצרים, בעלי הבתים ברחובות שהיהודים ישבו בהם עד אז, לא עצרו בעד הממשלה להוציא את החק בדבר הגבלת זכות הישיבה של היהודים, באשר כל אחד ואחד מהם התכוון אך לתועלת עצמו.  מיניסטר המשפטים רצה להעלות את שוין של קרקעותיו ושאר השרים והפקידים הגדולים היו יודעים, כי כל הגבלה והגבלה גוררת אחריה השתדלות של יהודים עשירים וכל השתדלות – מתן שוחד בצדה.

באותה שעה הגדילו גם את עול המסים על היהודים.  את מכס הבשר העלו משני "גדולים" לששה "גדולים" מכל ליטרא וליטרא (5 מאֶרץ 1809), מלבד מס הגלגולת אשר העלו היהודים ומלבד אשר אכפו על הקהלות לנדב לצרכי הצבא.

ואולם אותה הפקודה בדבר גירוש היהודים מן הרחובות שבהם ישבו בוורשה לא יכלה לצאת תיכף לפעולה.  ביום 15 אפריל כבר באו צבאות אוסטריה בגבול נסיכות וורשה והפולנים חגרו שארית כחם להלחם אתם.  עברו ימים מועטים והאוסטרים באו בשערי וורשה ולכדו אותה והממשלה של הנסיכות עם הצבא עברו מעבר לנהר וויסלא.

באותם הימים הרעים והנוראים לפולנים, הראו היהודים את אהבתם ואמונתם לפולין ולעמה.  כאשר בא הנסיך הגדול פרדיננד בראש צבאות אוסטריה בשערי וורשה, יצאו לקדם את פניו כל האשכנזים, אשר נשארו בעיר מימי שלטונה של פרוסיה והפולנים לא גרשו אותם אחר כך ועוד עשו אתם חסד והשאירו ביד רבים מהם את המשרות, אשר נשאו בפקודות העיר.  ואולם היהודים הסתתרו בבתיהם ולמרות אשר הבטיח נסיך אוסטריה להיטיב לכל התושבים, אשר יראו לדעת, כי לבם טוב לאוסטריה, לא יצא אף אחד היהודים אל חיל אוסטריה לקדם את פניו ועוד היו תומכים בסתר את חיל פולין, אשר חנה מעבר לנהר וויסלא.

בימים ההם (5 מאי) נהרג במלחמה עם חיל אוסטריה ליד העיר קאצק היהודי ראש גדוד הצבא, בערעק בן יוסף (יאסעלעוויטש).

ואולם הפולנים לא שמו לב אל אמונתם של היהודים לפולין, ואך נלחצו האוסטרים לצאת מוורשה (2 יוני 1809), שבו גדולי העיר להשתדל בדבר גירוש היהודים וביום 16 יוני הגישו סגן ראש העיר, ראש מועצת העיר ויועציה בקשה אל הממשלה, כי לא תשים לב לבקשת האזרחים, כי תחתיה הרשו ליהודים לשבת בכל העיר.  היהודים שוב הגישו בקשה אל הממשלה והתחננו לפניה, כי תשאיר אותם במקומותיהם, כי במקום שמם חייהם ורכושם יהיו בסכנה ואם ישהו את סחורותיהם בבתי עץ, יש לחוש לדליקה.

ואולם גם הבקשה הזאת לא הועילה וביום 7 ספטמבר הוציאה מועצת המיניסטרים פקודה בדבר פרטי הגבלת זכותם של היהודים בוורשה.

באותם הימים נמשכה מלחמת הפולנים עם חיל אוסטריה בגליציה ועוד לבם של המיניסטרים היה פנוי לדון בדבר הבתים שבקרן הרחובות, אשר באחד מהם נאסרה הישיבה על היהודים ובשני – הותרה.

גליציה המערבית נספחה אז לנסיכות וורשה והמוני יהודים שבו להיות תחת יד הפולנים וגם עליהם אפוא לא חל החק של הקונסטיטוציה בדבר שווי זכיות התושבים.

הגזרה אשר נגזרה על היהודים, שישבו בוורשה אך ברחובות אשר הוקצעו להם, היתה חמורה כל כך, עד שגם על בערקע בן שמואל, אשר היה יוצא ונכנס בהיכלי המיניסטרים ועומד להם ולממשלה בשעת דחקם, נאסר לשבת באחד הרחובות החשובים, אחרי אשר על אדמת אחוזתו בפראגא בנתה הממשלה מבצר והוא בא להתישב בוורשה.

אמנם המגיסטרט התיר לבערעק לרכוש לו בתים בכל מקום שהוא רוצה ולהתישב באחד מהם, אך מיניסטר הפנים מצא, שאחרי אשר בערעק אינו מגלח את זקנו ופאותיו ואינו נבדל במלבושיו מהמון היהודים, אי אפשר להוציאו מכלל ישראל בענין ההגבלות.

בערעק אשר בעצמו הרבה מאד להשתדל בדבר ה"גזרה" של שווי הזכיות, שתבטל, היה מרבה בהתרפסות למיניסטר המשפטים, שבו היה תלוי כל הענין הזה, וגם למיניסטר הצבא יוזף פוניאטובסקי ולסגנו זאַיאָנטשקובסקי, שבהם היתה תלויה הלקיחה לצבא, אך למיניסטר הפנים, לא השתדל להתקרב, ולכן קפץ עליו רוגזו של זה ובעצמו טעם את הטעם של ביטול שווי הזכיות.

ואולם בערעק פנה אל המלך בכתב בקשה, שבו הוכיח, שהוא הרבה להיטיב לממלכה והלוה לה מיליון זהובים ובכן אי אפשר, כי אך מפני שהוא דבק במנהגי אבותיו ולובש בגדים כמוהם ואינו רוצה לעבור על דתו ולגלח את זקנו ופאותיו, יאסרו עליו לשבת ברחובות, שבהם נאסרה הישיבה על היהודים.

אז ידע בערעק שהוא זקוק גם לטובתו של מיניסטר הפנים ופנה גם אליו ואחרי אשר חוה זה את דעתו למלך, שאמנם יש להוציא את בערקא מכלל היהודים, הותר לו לרכוש לו בתים ולשבת בכל מקום שהוא רוצה.

בעקבות הסוחרים והאומנים הנוצרים בוורשה יצאו גם הסוחרים והאומנים של ערים אחרות, ווסחוב בדפרטמנט הפוזנאי, פלוצק ועוד ובכל אלה הוקצעו מקומות לישיבת היהודים.

* * * * *

אחרי אשר נספחה גליציה המערבית לנסיכות וורשה בשנת 1809, הונהגה גם שם הקונסטיטוציה של נפוליון עם ההוספה של המלך הזכסי, כי החק של שווי-הזכיות אינו נוגע לפי שעה ליהודים.

השטח הנספח לנסיכות נחלק לארבעה מחוזות: לובלין, ראדום, קרקא ושעדליץ, אשר מהם נתמנו 12 סינאטורים וגם 66 חברים לועד הנסיכות ואיש לא העלה על הדעת, שיש לתת גם ליהודים את הזכות לשלוח צירים אל הועד.

ואולם אם היהודים לא נהנו מן הטובה, אשר הביא נצחונם של הפולנים לתושבים של השטח הזה, הרעה אשר באה על התושבים, אחרי שבאו תחת עולה של ממשלת נסיכות וורשה, הרבתה להציק ליהודים הרבה יותר מאשר הציקה לאחרים.

גבולותיה של הנסיכות היו סגורים ואי אפשר היה להוציא ממנה את יבול הארץ.  ההפסד של בעלי הקרקעות היה גדול מאד, אך היהודים, אשר רובם עסקו במסחר בתבואה, ירדו מנכסיהם לגמרי ונשארו באין מחיה.  אסון נורא מאד הביאה על תושבי המחוזות שנקרעו מאוסטריה פקודת המלך הזכסי מיום 7 דצמבר 1809, שלפיה פוסקים להיות עוברים לסוחר כל שטרות הממון של אוסטריה.  הפקודה הזאת גרמה הפסד מרובה לכל התושבים, ואולם היהודים, אשר כל רכושם היה אך הממון, אבדו אז את כל הונם וגדולי העשירים שבהם נהפכו בן רגע לאביונים.

תושבי הנסיכות בכלל והיהודים בפרט היו מתגעגעים על הימים שעברו, ימי השעבוד של פרוסיה ואוסטריה.  עולם של המסים העיק מאד על כל התושבים, עבודת הצבא היתה קשה מאד עליהם, באשר נפוליון דרש בחזקה, כי הנסיכות תספיק לו צבא רב לפי ערך מספרם של התושבים, ואחרי אשר נספחה גליציה המערבית לנסיכות, פקד להגדיל את מספרם של החיילים עד כדי 60,000 איש.  והחיילים האלה ופקידיהם ושריהם הקטנים והגדולים, היו בעיני עצמם לקדושי העם ומטיביו, וכל המדינה כלה וכל אשר בתוכה כאלו אך בשבילם נוצרו, והיו עוברים בערים ובכפרים וחומסים מאת התושבים כל אשר נשאר להם לפליטה מימי המלחמות ומן המסים המרובים ומכים אותם באכזריות נוראה.  גם ספר החקים של נפוליון, אשר הונהג בנסיכות, עורר בין העם שנאה לנפוליון, באשר זרים היו החקים האלה לתושבים והשופטים לא ידעו אותם וכל דין אשר דנו השופטים היה בעיני התושבים כעוות הדין.

למרבה אסון תושבי הנסיכות היתה שנת 1811 שנת בצורת.  האדמה לא נתנה את יבולה והתושבים הרעבים היו מוכרחים לתת לצרכי הצבא כל אשר נמצא בידם.

אחרי השנה הרעה הזאת שוב בא נפוליון והכריז מלחמה.  אלכסנדר קיסר רוסיה כרת אז ברית עם טורקיה, בא בדברים עם שוודיה ועם אנגליה והכין עצמו למלחמה עם צרפת.

נפוליון יצא בחודש מאי 1812 מפאריז ועבר בערי נסיכות וורשה וציר צרפת שבחצר המלך אשר בדרעזדן, הארכיבישוף פראדט, בא אז לוורשה, כדי לעורר את הפולנים, כי יתאמצו ברצון עצמם לחדש את ממלכת פולין כבראשונה.

גדולי פולין התאמצו אז להרגיע את רוחם של התושבים, אשר היה סוער על נפוליון ועל ממשלת הנסיכות, בהוכיחם, כי אך לפי שעה הקונסטיטוציה רעה ואסונות, אבל כאשר אך תתחדש ממלכת פולין ותשוב לאיתנה הראשון, לא תירא עוד מלחמה והסדרים יהיו שוררים בארץ ואז ייטב לתושבים ולא יהיו משועבדים לזרים.

המלך פרידריך אוגוסט מסר אז בפקודה מיוחדת את שלטון הנסיכות למועצת המיניסטרים והיא אספה תיכף את ועד המדינה למועצה מיוחדת.

נפוליון, אשר ישב אז בוואלקאווישקי, הפיץ פרוקלמציה בין הפולנים ובה קרא למלחמתו זו עם רוסיה בשם "מלחמת פולין השניה" ובזה הלהיב את המוחות של גדולי הפולנים וחובבי ארצם, באשר כבר היו בטוחים, שממלכת פולין תתחדש ותקפה והדרה בימים לפנים תשובנה אליה.  הסיים קרא אז לכל הפולנים, היושבים במקומות של ממלכת פולין לפנים, כי יתחברו יחדו.

היהודים בכלל כבר היו בימים ההם נוחים לממשלת הנסיכות.  הם ישבו להם במקומות, אשר הוקצעו להם בתוך הערים, ה"קהל" היה קיים, הרבנים, כמו לפנים, השגיחו על הכשרות ושמירת היהדות, והעיקר – גזרת של חובת עבודת הצבא של היהודים בטלה.

בענין בטול חובת עבודת הצבא הרבו היהודים להשתדל לפני מיניסטר הצבא, הנסיך יוזף פוניאטובסקי, והוא אמנם פנה אל המלך, כי "בשים לב לזה, כי עבודה שכזו, אשר עיקר תכליתה הוא להגן על המדינה ותושביה, אינה מקבילה לתכונתם של היהודים, אשר מצוות דתם, מנהגיהם ומדותיהם ודרכי חייהם בבתיהם ובתוך הצבור, שבהם הם נבדלים ונפרדים מכל שאר התושבים ושעל ידיהם נתאחרה הנאתם מטובת זכיות האזרחים, הם גם הגורמים, שלא יהיו מוכשרים לתעודה הנעלה של אנשי הצבא וגם הנסיון כבר הוכיח, שאין למסור בידיהם את דבר ההגנה על הארץ בלי זהירות רבה", ובכן אפשר להסכים לבקשתם לפטרם מעבודת הצבא ותחתיה יעלו מס הצבא 700,000 רובל לשנה.

המלך הסכים להצעה זו וביום 29 יאנואר 1812 הוציא פקודה, כי היהודים נטולים מכלל התושבים, המחויבים לעבוד בצבא[18].

הפקודה הזאת באה בזמנה הנכון, כי באותה שעה כבר התכוננו למלחמה בפולין, ואחר כך, בשעה שכמעט כל בני פולין יצאו להלחם בצבא נפוליון, בודאי שהיהודים לא היו יכולים עוד להתחמק מעבודת הצבא, אלמלא באה אותה הפקודה ופטרה אותם.

ואמנם היו היהודים אסירי תודה לנסיך פוניאטובסקי והוא היה בעיניהם לחסיד מחסידי אומות העולם, התפללו לשלומו ולבריאותו בבתי הכנסת ובוורשה חברו היהודים תפלה מיוחדת "בעד בריאת הדוכס החסיד, הנסיך יוזף פוניאטובסקי"[19].

ביום 20 מאֶרץ 1812, הוא יום הולדת הנסיך פוניאטובסקי, התיצבו לפניו ראשי קהלת היהודים בוורשה וראשי שאר הקהלות הגדולות שבנסיכות וורשה והגישו לו ברכה והוא השיב להם ברכה, כי "כל ההבטחות, אשר הבטיח אלהים לישראל, תתקיימנה בהם ובזרעם".

 

יא.

היהודים בנסיכות וורשה נפטרו מעבודת הצבא, אך תחת העבודה הזאת השתדלו רבים למסור ביד היהודים תפקיד אחר, שהוא נחוץ למלחמה כצבא – לתור את מקום השונא ולרגל אותו.

סוחרים ותגרנים היו היהודים ולרגל עסקיהם היו נודדים ממקום למקום, באים בדברים עם בני עמם, היושבים במקומות שונים, ומחנות האויב היו זקוקים לרבים מהם, אשר הספיקו להם מכולת ושאר הצרכים.  יותר מהסוחרים והתגרנים נעו ונדו תמיד החסידים.  גדוליהם של אלו, הרבי ר' אלימלך מליזענסק, אחיו הרבי ר' זושא, ר' ליב מוכיח ועוד אחדים, היו תמיד נודדים ממקום למקום, כדי "לערוך את הגלות" – כך אמרו החסידים – וכדי להרחיב את החסידות.  החסידים היו הולכים ונוסעים אל הצדיקים, אשר בערים ובמדינות שונות, ובאים בדברים עם רבים מאחיהם בני בריתם.

היהודים, וביחוד החסידים, היו אפוא מוכשרים להיות מרגלים הרבה יותר מכל שאר התושבים ואמנם התאמצו גדולי הפולנים להטות את לב הצדיקים, כי הם והסרים למשמעתם יהיו נוחים לפולנים ולצבא נפוליון ויעזרו להם ככל אשר יוכלו.

החסידים מספרים, כי נפוליון בעצמו, בכל מקום שא, והיהודים יצאו לקראתו, היה פונה אל הצדיקים בדברי חבה, דורש בשלומם ו"שואל בעצתם".  גדולי שרי הצבא היו באים אל הרבי ר' בונם מפרזיסוחא, המגיד מקוזיניץ, הרבי מלובלין ועוד ומתיעצים עמהם על אדות הדרך, אשר ילכו בה.

אם גדולי הצבא "שאלו בעצותיהם" של הצדיקים, אין שום ספק, שאלו היו יכולים להורות להם את הדרך אשר ילכו בה...

אומרים, שאחרי אשר יצאה הפקודה לפטור את היהודים מעבודת הצבא, שב לבם של הצדיקים והחסידים לאהוב את נפוליון ולהתפלל לנצחונו, ואפילו המגיד מקוזיניץ, אשר בראשונה לא פסק להתפלל על מפלתו, היה מתאמץ להנחיל לו נצחון.

בימים אשר ליד קוזיניץ חנה מחנה גדול של צבא פולין – מספרים החסידים – שלח שר גדוד הצבא לקרוא את המגיד לבוא אליו.  אך המגיד לא רצה ללכת אליו.  שלח שר הגדוד לקרוא אותו שנית, והוא לא רצה ללכת.

קרוביו של המגיד וכל אנשי העיר נבהלו מאד, באשר היו בטוחים, כי אותו השר יתקצף ויבוא אל העיר ויחריב אותה ואת כל היהודים והמגיד בראשם יהרוג.  התחננו אפוא כולם אל המגיד, כי יחוס על עצמו ועל כל העיר ויצא אל השר.  אך המגיד סרב ובשום אופן לא רצה להשמע להם.

– השר הזה בוגד במלכו הוא וסכנה גדולה היא לי לצאת אליו לדבר אתו – אמר המגיד.

ואמנם עוד באותו היום שלח אותו השר יד בנפשו, ירה אל לבו והמית את עצמו.

כפי שהוברר אחר כך שלח אותו השר ביד שני יהודים שני מכתבים: מכתב אחד אל גנרל צרפתי ומכתב שני אל גנרל רוסי.  אך אותם היהודים החליפו ביניהם את המכתבים, והמכתב אשר נועד להשלח לגנרל רוסי בא לידו של הגנרל הצרפתי,וכך נודע בבירור גמור, שאותו השר הוא בוגד.

והמגיד ידע את הדבר הזה מראש...

החסידים מספרים גם כן, כי בימים אשר התכוננו למלחמה נסע המגיד מקוזיניץ אל הרבי מלובלין לדבר אתו על אדות נפוליון.  כאשר בא ללובלין, נקבצו אליו רבים מהאצילים, בעלי האחוזות, אשר בסביבות העיר, ודרשו בעצתו על דבר המלחמה הקרובה.

כאשר שב מלובלין ועבר דרך העיר פולאוו, יצאו לקראתו שרים רבים ובקשו אותו, כי יסור אל הנסיך אדם טשארטוריסקי[20], אדון העיר.  המגיד נשמע להם וסר אל ארמונו של הנסיך ושם בקשו ממנו השרים, כי "יתפלל" על נפוליון שינצח במלחמה והמגיד נעתר לבקשתם[21].

גם על אדות הרבי ר' בונם מפרזיסוחא, אשר לפי אגדת החסידים היה רוקח, מספרים, שהיה מרבה לעסוק במעשה התרופות בשביל שרי הצבא הפולנים והחיילים.

ואולם אחרי אשר עברה ההתלהבות הראשונה, ראו הפולנים את מצבם, כי נורא הוא מאד.  התושבים נתדלדלו מאד, בעלי האחוזות ירדו מנכסיהם, עול המסים ועול הצבא גבר מאד מאד, ונפוליון, למרות ההבטחות הטובות אשר נתן לעם פולין, סרב פ סם[22] את פולין לממלכה עומדת ברשות עצמה.

וכך התחילו רבים להרהר אחרי נפוליון והטובה אשר הביא לפולין תחת הקרבנות הרבים והעצומים, אשר הביאו לו.  הארץ ירדה פלאים, בניה יוצאים להורג ומתים ברעב, חופש לא ינתן לה ומכל הנצחונות של נפוליון, הנקנים בדמיו של עם פולין, לא ינתן לארץ אך הגמול האחד: ספר החקים של נפוליון, אשר גם עליו הרבו להתרעם כל התושבים.

אז סר לב רבים וגדולים מאחרי נפוליון.  הנסיך טשארטוריסקי יצא מוורשה ושב לארמונו שבפולאוו ולא הוסיף עוד להתערב בעניני המדינה והשאר עשו מה שעשו מתוך הכרח, מלבד המועטים, אשר לא חדלו לקוות, כי על ידי נצחונו של נפוליון תשוב פולין ותהיה לממלכה אדירה כמו לפנים.

ביותר נמנעו מהתחבר עם נפוליון רבים וגדולים מן הפולנים בליטא וברוס, אשר יראו מאד, כי אחרי אשר ינצח נפוליון את רוסיה, יהיה גורלם כגורל אחיהם שבנסיכות וורשה, כי נפוליון יכביד עליהם את עול המס ועול הצבא, יזכה גם אותם בספר החקים שלו ויביא עליהם את כל הרעות, אשר הביא על אחיהם בנסיכות שיסד להם.  ביחוד היו עוינים את נפוליון אחרי אשר ראו, כי לב קיסר רוסיה, אלכסנדר הראשון, הוא טוב לפולנים, ואחרי אשר שמעו, כי הקיסר הזה חושב מחשבות טובות על פולין ועמה[23].

בימים ההם סר גם לב היהודים מאחרי נפוליון.  בליטא וברוס קוו היהודים למפלתו של נפוליון ורבים מהם עזרו לחיל הרוסים ככל אשר יכלו[24] ובפולין חזו להם הצדיקים חזיונות על דבר מפלתו וגאולת ישראל התלויה בה.

החסידים מספרים, כי באותם הימים הודיע הרבי מלובלין אתהמגיד מקוזיניץ, כי נתגלה לו, שהמלים שבתורה:  "נבול תבול" מרמזים לנפוליון, אך המגיד אמר, כי הרמז הנאמן על נפוליון הוא במגלת אסתר:  "נפול תפול".  אפילו לנסיך פוניאטובסקי, שהיה חביב על היהודים, נבא המגיד, לפי אגדת החסידים, מיתה קרובה ומשונה, בשעה שעבר דרך קוזיניץ וכל אנשי העיר והמגיד בראשם יצאו לקראתו.  כאשר נפרד המגיד ממנו, נאנח במרירות ואמר: וי לחסיד מחסידי אומות העולם הזה, אשר פטר את היהודים מעבודת הצבא, כי לא ישוב עוד לביתו ולא ימות על מטתו.

ואולם בשעה אשר היהודים בפולין בכלל והצדיקים בפרט הסתפקו אז ברמזים ובתפלות, אשר התפללו למפלתו של נפוליון, מבלי עשות דבר, אשר היה יכול לגרום למפלה זו, היה הרב מלאדי, ר' שניאור זלמן, רב-פעלים בשעת המלחמה והרבה מאד לעבוד בפועל ממש לטובתה של רוסיה, מלבד מה ש"היה אומר תהלים כל היום ומעתיר בכל לב ונפש, שיגביר ה' את חסדו ויגרש את הרע".

איזה "אדון גדול" בא בדברים עם הרב ובקש ממנו, כי יחקור לדעת מה שנעשה בתוך מחנה נפוליון ויודיע למקום הדרוש.

והרב "שלח שליחים הרבה" לחקור ולדרוש.  ה"שליחים" שבו והודיעו מה שהודיעו והרב "הודיע הכל לוויטבסק".

"בלב ונפש" התאמץ הרב לשלוח מרגלים ("שפיאנעס") אל מחנה נפוליון, באשר האמין אמונת אומן, כי ה"צורר והרוצח הכללי", נפוליון, "הוא הוא השטן, המנגד בכל ההתנגדות של הרע אל הטוב, הוא תוקף הקליפה והדין הקשה, היפוך החסד והטוב, רק מות ורע וכל חיותו לפעל רע".

לב שאר הצדיקים רחש יראת הרוממות מפני הוד נפוליון והדר נצחונותיו והרב מלאדי מצא בו אך "כעס ורציחה".  אך להשמיד בלבבו, "לאבד נפשות לאין מספר", באשר הוא המות, "הוא הקליפה" בעצמה.

וגאותו וגאונו של נפוליון!... הכל הוא תולה בכחו ובגבורתו, "בעוצם החכמה והנהגת ההילוך וסדר בעניני המלחמה וגם בעוצם הצלחתו".

"אם ינצח (נפוליון) – אמר הרב – תהיה צרה גדולה ליהודים, כי לא ישאר אחד ביהדותו ולא ברכושו".

לא כן קיסר רוסיה.  "שרש מלכות יון מבחינת החסד והוא מלך הצפון, כי כל השפע בא מצפון".

נפוליון הוא בעל גאוה, רוצח וכופר בעיקר, אך קיסר רוסיה – "כל שיש לו קצת דעת באדוננו הקיר"ה וכל יועציו ושריו וכאשר ראינו אותו בגודל הבטחון בה' וגודל הענוה והשפלות"... "הוא בחינת חסד וטוב... לחוס ולחמול על כל, לרעים גם כן כמו לטובים"... "הוא מאמין באחדות ה' וחפץ בעבדי ה' באמת ובתמים", ולכן "יסוד נקודת הדת היהודית אין לו קיום חזק רק תחת ממשלת אדוננו הקיר"ה דוקא", הוא רוצה להחזיק דת היהודים ומכל שכן שלא להזיזם מדתם אפילו זיז כל שהוא".

ובטוח היה הרב, ש"כשירחיב ה' להקיר"ה ויפלו כל שונאיו תחתיו, בודאי זכור יזכור את היהודים להרים קרנם ביסוד מוסד בין ההמון בכל מיני חירות נצחי".

ו"שום ספק וספק ספיקא" לא היה להרב, כי "כל המלכים יהיו לעזר להקיר"ה", כי "כלם נוטים ומתאחדים יותר בקו הימין של חסד", שהוא "שרש מלכות יון"[25]

מאין באו כל ההוכחות האלה אל הרב, אשר הרבה לעסוק בנגלה ובנסתר, ומי הביאו לידי כך, שיהיה בא בדברים עם "אדון גדול", גנרלים ומרגלים?

אל "העבודה" הזאת נמשך הרב עוד ימים רבים לפני המלחמה הזאת והוא לא ידע.

בווילנה, במקום המרכז של המתנגדים, שממנו יצאו החרמות והשמתות על כל הצדיקים והחסידים, ישב "שמש ונאמן", אשר היה נודע לאיש חכם ונבון, אשר "לפני מלכים יתיצב", ושמו ר' משה מייזלש.

פתאום, בשעה שההתנגדות לחסידים עלתה בווילנה עד להשחית,  היה ר' משה זה לחסיד ונתקרב אל הרב.

לא עברו ימים רבים והרב נתפס למלכות.  הרב מפינסק ר' אביגדור הלשון על הצדיקים, שהם מורדים במלכות, שולחים ממון לסולטן ומתעים את היהודים בתורת הבל שלהם.

המלשינות נתקבלה, אך זה פלא, כי מכל הצדיקים, אשר ר' אביגדור (הלשון) עליהם, לא נתפס אִיש, אלא הרב מלאדי לבדו והובל לפטרבורג.

ישב לו הרב בתפיסה שבפטרבוּרג ושם הביא לו "שר" גדול מעשה מרקחת מבית יהודי.  הרב אכל את המרקחת ואת הכלי הריק השיב, אך בתוכו הניח פתקא ליהודי בעל הכלי, כי שליח יצא תיכף לווילנה[26], מקום מושבו של ר' משה מייזליש, אשר דבק בו.

בשעת החקירה – ספר הרב – שאלו אותו על דבר ה"סכינים המלוטשים", שהוא מצוה לשחוט בהם, על שהוא מלמד את חסידיו להרבות בתפלה, שעל ידי זאת הם מוכרחים למעט בלמוד התורה, על שהוא מבאר, כי מדת המלכות היא בחינה אחרונה ועל שדרכו היא לקרוא בשעת תפלתו:  "האף!"[27]

הרב השיב מה שהשיב:  "על קושיא של שטות השיב תירוץ של שטות" ועל "קושיא נכונה" השיב "תירוץ נכון" ויצא לחפשי.

הרב, אשר חרדו עליו את כל החרדה הגדולה והביאוהו למאסר שבפטרבורג דוקא, כדי לשאול אותו את ה"שאלות הגדולות" ההן, שב לביתו ואז בא פתאום לפניו ה"שמש והנאמן" מווילנה, ר' משה מייזלש, ובקש ממנו, כי יתן לו כתב מליצה להרב בפרנקפורט, באשר הוא נרדף בעירו מאת המתנגדים והוא מוכרח לנסוע לחו"ל.

נתן הרב את כתב המליצה למשה מייזלש והעיד עליו, כי "אתו המדע והחכמה, עצה ותושיה ומחזיק בתורת ה' חפצו ואמונתו ומקרוב נתקרב לאנשי שלומנו..." ובעת אשר המלחמה התלקחה באשכנז, יש לו שם ר' משה מייזלש.

פתאם נתפס הרב שנית והיה מוכרח לשוב לפטרבורג, אך בשנת 1801, בשעת המלחמה הראשונה עם נפוליון, שב ו"כתב חירות מאת הקיסר על כל התנהגותו ניתן לו". – כך התפאר במכתביו אל חבריו וחסידיו,

ישב לו הרב בלאדי ור' משה מייזלש ישב לו באשכנז וכל "מה שנודע לו ממחשבות ותחבולות השונא, היה מודיע לממשלתנו הרוממה" וכותב מכתבים להרב, אשר האמין בו, כי "כל מעשיו הם אך לשם שמים" ובודאי האמין גם בדבריו של האיש הזה, אשר "אתו המדע והחכמה", על אדות תכונותיהם של קיסרי צרפת ורוסיה ועשה מה שעשה, כדי לעזור למדת החסד שתתגבר בעולם.

הרב בא עוד הפעם לפטרבורג והתראה שם עם משה מייזלש ודבר אתו מה שדבר ואחר כך עשה מה שעשה.

ואולם באו ימים, אשר הרב התחרט על מעשיו והוכרח לנחם את עצמו באמתלאות.

צבא צרפת חדר אל המדינה והרב הוכרח, כמובן, לברוח הוא וכל בני משפחתו "מפני השונא" ולהלוות על צבא רוסיה.  אז נדד הרב הזקן והחלש ממקום למקום בקור ובסכנת מות ובדרכו הודיע גם כן למחנה של רוסיה כל מה שנודע לו על דבר מקום חנותו של מחנה צרפת.  ואולם למרות "הפספורטים הטובים", שהיו ביד הרב ובני משפחתו, היו הגוים "בכל כפר וכפר חורקים שן ומחרפין ומקללין וכו'".  את המון העם ברוסיה ראה, והנה "משונה שנאתם שנאה עצמית ושרשית בתכלית מצד הדת".  אל אנשי מוסקבה התבונן והנה "גאונם וגובה לבם" אינו מקביל כלל אל ה"ענוה ושפלות הרוח", אשר חזה לו בדמיונו.

אז כתב הרב מכתב למשה מייזלש וראשית דבריו היו:  "אורחא דארעא למשביק משכא וגולפא אצל מרא דאושפיזא", כלומר: אתה הוא ה"אושפיזא" של הענין הזה, אתה הבאת אותי לזה, הא לך מעט שכר:  "משכא וגולפא".

בגוף המכתב כתב הרב:  "... אם ינצח באנאפארטא יורבה העושר בישראל ויורם קרן ישראל, אבל יתפרדו ויתרחקו לבם של ישראל מאביהם שבשמים, ואם ינצח אדוננו אלכסנדר, אם כי יורבה העוני בישראל ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתעקדו לבן של ישראל לאביהן שבשמים... ובקרב הימים יתחילו ליקח לאנשי חיל מאחינו בני ישראל".[28]

להרב נודע כבר, כנראה, כי ברוסיה יושפל קרן ישראל, העוני יתרבה בתוכם ויהיו מוכרחים לעבוד בצבא, אך נחם את עצמו בתקוה, כי לבם יתקשר לאביהם שבשמים...

מה מאד כבר נודע להרב.  כי התקוה אשר שם בנצחונה של רוסיה היתה אך תקות שוא, מעידים דבריו האחרונים של הרב באותו המכתב:  "הוי זכור – כתב הרב – במה שנתפרדנו בפטרבורג בהביאור שים רדפוני חנם"...

במשה מייזלש בטח הרב ואחרי פטירתו האמינו בו בני הרב וברור היה בעיניהם, כי הוא יוצא ונכנס גם בארמון הקיסר ודבריו נשמעים שם.

מעשה היה בעיר האדזיץ ואיזה סכסוך היה בין קהלת היהודים ובין שלטון הפלך על דבר בית הקברות אשר ליהודים ואז כתב ה"אדמו"ר האמצעי", ר' בער, אל משה מייזלש ש"לא יקטן הדבר בעיניו לבקש מהקיר"ה בעצמו", כי "לדעתו בנקל מאד להזכיר אותו בדברים בעלמא אדות זה"...

 

* * * * *

 

 

שירי הוד

לכבוד

אדונינו הקיסר האדיר והחסיד.  ה' ירום הודו

וירום וגבה ונישא נאפאלעאן קיסר צרפת

ומלך אטליא ושאר ארצות

 

* * * * *

ביום זרחה השמש לנו

פה ווארשויא

יום ד' לירח שבט שנת תרע"ג

התקסז    ליצירה

אז ישיר ישׂראל את השירה הזאת

* * * * * *

וענתה השירה הזאת גודל חסדו ורב ענוותנותו ולכל יד החזקה כפי ברכות ה' עליו.  ואת אשר עשה צדק ומשפט בכל ממשלתו:

           


 

אַתְּ כְּרוּב מִמְשַח נַאפָּאלְעֶאָן: גְבוֹהַ מְעַל גְבוֹהִים:

יִלְאוּ בְּנֵי תֵּבֵל הַגִיד תּוֹדֶה לָךְ.  וְיָרִיעוּ בְּנֵי אֱלֹהִים:

(א)    אוֹתְךָ דִימָה הַנָבִיא עִם עֲנֵנֵי שְמַיָא בַּר אִינֵש אָתָה:

מְהַעֲדֵי וְהָקִים מַלְכִּין.  וּמַלְכוּתֵיה לְעַלְמִין לָא תִּתְחַבֵּל:

שָוְא בְּנוֹ פּיליפּוס הֶבֶל יוליוס קוֹרֵס נְבו כָּרע בֵּל:

            עַצַּת יְיָ הוּא צַרְפָת הוּא יָרָה אֶבֶן פּינָתָה:

            ­-------------------

לְזֵכֶר עוֹלָם בְּנוֹ פִיפִּין.  אֱלֹהִים שְׁלָחוֹ:

הָכִין לנאפּאלעאן דֶרֶךְ.  מְאוֹד הִצְלִיחוֹ:

            בְּנוֹת לְמַעֲנוֹ כִּסְאוֹ.  הֵיכָל אַרְמוֹן אוּלָם:

שָׁלְמו יְמֵי גִזְעוֹ כְּפִי עֶלְיוֹן יִגְדוֹר:

אַתָּה נאפּאלעאן לְעוֹלָם תֵּשֵב.  כִּסְאַךָ לְדוֹר דוֹר:

            אַתָּה בְּחִיר יְיָ אַתָּה עָלִיתָ עַל כֻּלָם:

חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ.  גבּורהוֹדֵךְ וְהַדָרֵךְ:

אֱלֹהִים נָתַן כֶּתֶר עַל רֹאשֵׁךְ פְּאֵרֵךְ:           

 

מְלָכִים יִרְאוּ וְקָמוּ.  נְשִׂיאֵי יָם תָּרְנָם בַּל פָּרְשׂוּ נֵסיֵרְדוּ מִכִּסְאוֹתָם:

מַלְכֵי אֶרֶץ.  עֵת חַרְבֵּךְ נאפאלעאן יַחֲלוֹמוּ:

רוּחָם תִּפָּעֵם.  אִם לַשָׁמַיִם שִׂיאָם יָרוֹמוּ:

            תִּמְחָצֵם תַּחַת רַגְלֶךָ, וְיִחַרְגוּ בְּמִסְגְרוֹתָם.

-----------

מַלְכֵי שִׂפְתֵי גַאנְגוֹס לָכָּד מֶלֶךְ הַגִבּוֹרִים:

יוֹשְׁבֵי אָהָלֵי קֵדָר.  רוֹעֵי צֹאן רֹכְבֵי עֲיָירִים:

                        כּוּלָם עַם אֵין בִּינָה.  אַנְשֵי מִקְנֶה:

עֲשׂוֹת לוֹ שֵם בָּאָרֶץ יָרַד לָקַחת מִקְנֵיהֶם:

אַתָּה לְמַעַן עֲשׂוֹת צֶדֶק וּמִשְׁפָּט בְּינֵיהֶם:

            רְכַב וּצְלַח עַל דְבַר אֱמֶת עַל עַם נָבוֹן תַּחֲבּוּלת יִקְנֶה:

אַנְשֵי מַצוּתֵךְ יִהְיוּ לְאֶפֶס.  וְאַנְשֵי רִיבְךָ לָאַיִן:

לְקַש נֶהֶפְּכוּ לָךְ אַבְנֵי קֶלַע נִרְאֶה עַיִן בְּעַיִן:

            מְעוֹלָם אַנְשֵי שֵם עָקְרוּ דֶלֶת אַךְ אַתָּה חוֹמָה דְלָתַיִם וּבְרִיחַ:

כָּל מְשַׂנְאֶיךָ אָהֵבוּ מָוֶת חֶרֶב כּוֹנֵן עַל פְּנֵיהֶם:

לֹא תָשוּב חַרְבֶּך נאפּאלעאן רֵיקָם עַד תְּחַלֵל נִזְרֵיהֶם:

            כּוֹכָבִים נִלְחֲמוּ מִמְסִילוֹתָם.  יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ:

-----------


 

הִנֵה לָךְ כָּל אָרֶץ.  אַשֶׁר תַּצִיג רַגְלֶיךָ עָלֶיהָ:

מַמְלָכָה לֹא יַעַבְדוּךָ.  חַרְבֶּךָ הֵנַפְתָּ וַתְּחַלְלֶיהָ:

            עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרוֹךְ.  יִתֵּן עוֹרֶף וְעַרַפְתּוֹ.

חֵילָךְ זֹאת.  אֲשֶׁר לְרַגְלֶיךָ כָּאַרְבֶּה יוֹצֵא צָבָא:

פְּעָמִים אֶלֶף יְיָ עֲלֵיהֶם יוֹסֵף.  וְאֶחָד יָנִיס רְבָבָה:

            הֵמָה יַבִּיטוּ יִרְאוּ לִזְרוֹעַ נִגְלֵיתָ אַתָּה חִשַׂפְתּוֹ:

אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע.  לְזֹאת אֱלֹהִים מְשָׁחֲךָ:

הֲסִירוֹתָ חָמָס אֶרֶץ מוֹלֵדְתָּךָ שִחַדְתָּ בַּעֲדוֹ מִכּוֹחֲךָ.

            עַל מְדִינוֹת מָלְאוּ חָמָס עוֹד.  יָדְךָ נְטוּיָה:

עַמִים יָגוּרוּ בָּהֵמָה רָאוּ אוֹר בָּהִיר בַּשְׁחָקִים.

לְאוּמִים שַׁחוּ עָפָר יִחְיוּ בְּצִילְךָ יְמִינְךָ יָקִים.

            וַיֹאמֶר יְיָ יְהִי אוֹר.  עַל אֶרֶץ מֵאֲפֵלְיָה.

-----------

תַּחַת מוֹטוֹת כְּנָפֶיךָ.  בֶּטַח יֵשְׁבוּ שֶׁקֶט שַאֲנָן.

אַלָה נוֹבֶלֶת כָּלוּ שָׁרָשֶׁיהָ.  תִּפְרַח כְּאֶזְרַח רַעֲנָן.

            הָרָה גַם יָלְדָה.  יוּלָד גוֹי פַּעַם אַחַת:

אֶרֶץ יַדוּ עָלֶיהָ גוֹרָל.  וְהָיְתָה יְרֵשָה.

נָטִיתָ יְמִינְךָ נאפאלעאן.  הִנֵה שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָה.

                        וַתְּחִי עוֹד רוּחָה.  וְלֹא תָמוּת לְשַׁחֵת.

עַתָּה:  סַארְמַאַטְיָה קוּמִי רוֹנִי.

הֲיֵה אַךְ שָׂמֵחַ.  פּוּגוֹת לָךְ תְּנִי.

                        הִנֵה מוֹשִׁיעֵךְ בָּא מְרָחוֹק.  כְּגֶשֶׁם כְּמַלְקוֹשׁ:

בְּקוֹל הֲמוֹן חוֹגֵג לְאֵל תֵּן תְּהִלָה:

לֹא יוֹסִיפוּ לְעַנוֹתֵךְ עוֹד בְּנֵי עַוְלָה:

                        דִמִיתָ אוּד מוּצָל מְאֵש   צִפּוֹר מִיַד יָקוּשׁ:

נַחְנוּ שֶׂה פְּזוּרָה ווארשוֹי.  לְמִשְׁמַע אוֹזֶן שָׁמַעְנוּ.

גוֹדֶל חַסְדֶךָ נאפאלעאן קְצוֹת אֶרֶץ סִפְּרוּ לָנוּ:

                        עַל כֵּן מָצָאנוּ אֶת לִבֵּנוּ.  לְקַדֵם לִקְרָאתֶךָ:

כִּי טוֹב חַסְדֶךָ מְחַיִים, לְהַחְיוֹת לֵב נִדְכָּאִים:

יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל.  יַשְׁרֵיש יַעֲקֹב הַבָּאִים:

                        אֲהָה!  נאפאלעאן חוּסָה עַל צֹאן מַרְעִיתֶךָ:

כָּלְמוּ עֲבָדֶיךָ אֵלֶה הָבִיא תּשוּרָה כְּעֶרְכֵּיהֶם:

לְבַד בְּעַד אֲשֶׁר יִפְגְעוּ בְּעַדְךָ לֵאלֹהִים.  שָׂא פּנֵיהֶם:

                        יְיָ אֱלֹהִים! סְכוֹת רֹאשׁוֹ בְּיוֹם נֶשֶק צַו מַלְאָכֶיךָ

רָעָה אֵלָיו לֹא תְאוּנֶה.  וַתְּהִי עַל שִׁכְמוֹ מִשְׂרָה:

וְנָחָה עָלָיו רוּחַ חָכְמָה וּבִּינָה.  רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה:

            שְנוֹת חַיִּים תּוֹסִיף לוֹ.  כִּי נאפאלעאן יוֹרֶה פְּלָאֶיךָ:

                        כִּסְאוֹ כַּשֶמֶש יְהֵא.  וּכְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם:

            יְחִי הַקֵיסָר. יְחִי הַקֵיסָר.  יִשְׂאוּ כָּל הָעָם בְקוֹלָם:

יְיָ אֱלֹהִים!  יָפְיָפִית מִבְּנֵי אָדָם יוֹזִיפִינֶע הָאָרֶץ הָאִירָה מִכְבוֹדָהּ.

                                                וַתִּצְלַח לִמְלוּכָה.

אַתָּה יְיָ תָּעִיר כַּנֶּשֶר עַל קַן הַזֶה עֲדֵי נְשָׁרִים אֵלֶה יַעֲלוּ אֵבֶר:

תְּשִׁיתֵמוֹ מְלָכִים בְּכָל אֶרֶץ.  וְרָדוּ מִיָם עַד יָם מִעֵבֶר אֶל עֵבֶר:

הַחִילוֹתָ הָאֵר פָּנֶיךָ.  דְבַר יְיָ יָקוּם לְעוֹלָם.  שְׁמוּרָה בַּכֹּל וַעֲרוּכָה.

                        כִּסְאוֹ כַשֶׁמֶש יְהֵא וְכַיָרֵח יִכּוֹן עוֹלָם:

            יְחִי הַקֵיסָר.  יְחִי הַקֵיסָר.  יִשְּׂאוּ כָל הָעָם בְּקוֹלָם:

בְּצִילְךָ נִחְיֶה נאפאלעאן וְחָיְתָה נַפְשֵנוּ בִּגְלָלֵךְ.

קַמְתִּי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל.  עֵת נָפַלְתִּי בְּגוֹרָלֵךְ:

                                    עַתָּה תְּהִי נָא חַסְדְךָ עָלֵינוּ:

וְהָיָה הַטוֹב.  אֲשֶׁר תֵּטִיב.  לְעַם זוּ גָאַלְתָּ.

וְהִטַבְתָּ גַם אִתָּנוּ.  כַּאֲשֶר לַחוֹסִים בָּךְ פָּעַלְתָּ:

            בִּמְאָזְנֵי צֶדֶק לַעֲלוֹת יַחַד.  הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָנוּ:

                        כִּסְאוֹ כַשֶׁמֶשׁ יְהֵא.  וְכַיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם:

יְחִי הַקֵיסָר.  יְחִי הַקֵיסָר.  יִשְׂאוּ כָּל הָעָם בְּקוֹלָם:


 

 

ת ה ל ה

חרוזי יקר אלה הביאו עדת ישורון ווארשי.

לכבוד ולתפארת מלכות זאכסין ה' ירום הודה, בפרוש כנפיה

למלוך עלינו פעם שלישית אחרי הפרדה מאתנו ארבעה וארבעים

 שנה.  ה' יכון כשמש כסאה וכירח עולם.

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

 

יחי פרידריך אגוסט מלךְ זאכסין ודוכס ווארשוי

וירום וגבה ונישא.

 

פה ווארשוי שנת חיים לפ"ק.

ה' ישפות למלך ולשריו לעבדיו חיים.

ת ה ל ה

שֶׁמֶש יָשִׁית חוֹשֶׁךְ סִתְרוֹ

שָׂם עֲרָפֶל חֲתוּלָתוֹ

הוֹדוֹ (כִּיסוּ) עָבִים.

יָפִיץ עָנָן.  אוֹרוֹ.  יָשׁוּב עוֹד זוֹרֵח

וְהָאָרֶץ הָאִירָה מִכְבוֹדוֹ:

גֶפֶן.  יַחֲמוֹס בִּסְרוֹ

זַיִת יַשְׁלִיךְ נִצָתוֹ.

שָׁחוּ עָפָר.  יְדוּבָּקִי לִרְגָבִים

עוֹד יָצִיץ צִיץ וַיְהִי פּוֹרֵחַ

כָּל רוֹאֶה יַחְגוֹר גִיל.  יוֹדֶה לַה' חַסְדוֹ:

אֲפִיקִים זוֹרָבו נִצְמָתוּ

מִמְקוֹמָם נִדְעָכוּ

עוֹד יָזִילוּ פְּלָגִים.  לָלֶכֶת הֵם שָׁבִים

אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה

עוֹד יַשְׁרִשׁ לְבָנוֹן

עַל יִבְלֵי מַיִם עֲרָבִים

יאמְרוּ הָעוֹבְרִים בִּרְכַת ה' הִיא.  לוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת לְבַדוֹ:

נָשֶׁר.  אֶפְרוֹחָיו יַקְשִׁיחַ

עֵת בַּמָרוֹם יַמְרִיא

עוֹד יָעִיר עַל קַנוֹ יְרַחֵף עַל גוֹזָלָיו

הֵן אֵלֶה קְצוֹת דַרְכֵּי אֵל

מִי תִּכֵּן אֶת רוּחַ ה'

אוֹ אֶת מִי נוֹעֵץ מִי יָבִין מִפְעָלָיו

אָכֵן דְרָכָיו מֶנוּ

עַד לִמְאוֹד נִשְׂגָבוּ

אָחוֹר כָּל חַכְמֵי לֵב

מִלְהָבִין שָׁבוּ

אֵיךְ יוּכַל לִמְצוֹא.  אֵיךְ יוּכַל דַעַת

אָדָם אֲשֶׁר לְבַד לְמַרְאֶה עֵינַיִם

אֵיךְ יֶשׁ דֵעָה בְּעֶלְיוֹן

אֲשֶׁר לֹא יָכִיל רַעְיוֹן

סִתְרֵי פְּלָאוֹת מִמַעַל לְנִבְלֵי שָמַיִם

וְאֵיךְ יָעוּף עַד שְׁחָקִים בְּלִי כָּנָף.  תּוֹלַעַת

כֵּן בְּפָרֵשׁ שַׁדַי מְלָכִים

כָּל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר

מִתְנַשֵׂא לִמְלוֹךְ זוּלָתְךָ פרידריךְ אגוּסט

כְּטַל מַשְכֵּם הוֹלֵךְ כְּעֲנַנֵי בּוֹקֶר

מַתַּת אֱלֹהִים הוּא לָךְ.   לְךָ הַמְלוּכָה

זקאסניא.  מִמְךָ יֵצֵא

לסרמאטיא מוֹשֵׁל

בְּחִיר ה' רוֹעֶה נֶאֱמָן

יְנַהֵל לְכָל כּוֹשֵׁל

עַמְךָ יָגִילוּ בָךְ

שָשׂוֹן וְשִמְחָה יַשִׂיגוּ

כְּאֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה

לְמִינֵהוּ כָּל עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי

אֶבֶן כְּמוֹ צוּר מִמֶנוּ חוּצָבָה

עַל גִזְעוֹ יִהְיֶה טַל

אִם עַל כָּל אֶרֶץ יְהֵא חוֹרֵבָה

וְנֵצֶר מִשְׁרָשָׁיו יַפְרִיא

מַה זֹאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ

לָשׂוּם אַרְצֵנוּ אֶרֶץ מְבוֹרֶכֶת

כְּגַן עֵדֶן אֶרֶץ לְפָנָיו

וַיַשְׁכֵּן לָה מִקֶדֶם לַהַט חֶרֶב הַמִתְהַפֶּכֶת

––––––––––

וַתֹּאמַר סרמאטיא אָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן

כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה

אֲהָה.  מַלְכִּי אֵיפֹה

רְפָא שְׁבָרֶיהָ כִּי מָטָה

רַע וּמַר לִי עָזְבִי אֲבוֹתֶיךָ

בְּעָלוּנִי זָרִים הַיִיתִי לְמַהֲפֵכָה

עָלַי הִפִּילוּ גוֹרָל כִּמְעַט אֲשׁוּרַי שָׁפָכָה

עַתָּה פרידריךְ אגוּסט

מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ

עֲבָדֶיךָ אֵלֶה יִנְצוֹרוּ בְּרִיתֶךָ

כָּאֲנִיָה בְּלֵב יָם נִשְׁבְּרָה

אֲנָשֶׁיהָ בַּחוֹף מָצְאוּ מָנוֹחַ

כֵּן בְּךָ פרידריךְ אגוּסט מָעוֹז

לָאָרֶץ אֲשֶׁר מִיַד עוֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ

שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי סארמאטיא

הִנֵה מַלְכֵּךְ אֲלוּף נְעוּרָיִךְ

וְלֹא תִּהְיֶה עוֹד כְּעוֹטְיָה

עָל עֶדְרֵי חֲבֵירָיִךְ

בְּעָלוּךְ אֲדוֹנִים זָרִים

עַתָּה יִבְעַלוּךְ בָּנָיִךְ

עוֹד תָּרִימִי נֵס

עוֹד תַּעֲדִי תּוּפַּיִךְ

שָֹם עֵינוֹ וְלִבּוֹ עָלַיִךְ נאפּאלעאן

הוּא, יִנְצְרֶיךָ כְּאִישׁוֹן

בְּחַסְדוֹ.  הִמְלִיךְ עָלַיךְ

נֵצֶר.  מַטָעֵי אָבִיךָ הָרִאשוֹן

לְאוֹם שַׁאֲנָן.  בְּהֵיכָלוֹ רַעֲנָן

תַּחַת חוֹרֵשׁ מֵיצַל

דִימוֹ קִקָיוֹן.  לְצֵל אֲפִּרְיוֹן

אוֹתוֹ יִיָרֵשׁ הַצְלָצָל

* * * * *

לְטַל חֶרְמוֹן קָרְאוּ שִׁרְיוֹן

לָקַח עֶמְדָתוֹ בֵּית הָאֵצֶל

אָכְלוּהָ.  הֲמָמוּהָ

הָיְתָה לְמִרְמָס

לִבּוֹ.  תּוֹךְ קִרְבּוֹ

הִמַס יִמָס

רוֹכֶלֶת אִיִים.  רַבָּתִי בַּגוֹיִם

הָיְתָה לָמַס:

רוֹאֶה עָמָל.  עַל הַצֹאן חָמָל

שָׁלַח נאפאלעאן מַלְאָךְ פָּנָיו וּמוֹשִׁיעַ

אַחַר אֲשֶׁר מִשְׁפָּטָה עַד שָׁמַיִם הִגִיעַ:

* * * * *

כְּמוֹ כּוֹרֶם בְּרוֹב עִגְיָנוֹ

עָזַב כַּנָה נָטְעָה יְמִינוֹ:

טֶרֶם כָּל עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי וְגַנָה תּוֹצִיא זְרוֹעֶיהָ:

טֶרֶם יִפְתַּח וַיְשַׁדֵד.  טֶרֶם שִׁיוָה פָּנֶיהָ:

לְיָמִים סָר לִרְאוֹת פָּעֳלוֹ:

וְהִנֵה הַדוֹדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ:

הַגֶפֶן נָתַן יְבוּל וַיְהִי כְּפוֹרֵחַ:

שׁוֹשַׁנָה נָטְפוּ מוֹר.  גַם

בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לוֹ

פֶּלֶג מָלֵא גִיל

עָבֵר חֵדְרֵי לִבּוֹ

עָזְבוּהוּ מְלֹא חָרוּל

עַתָּה עוֹדֶנוּ בְּאִיבּוֹ:

וְיִגְזוֹר אוֹמֶר

פֹּה אֵישֵׁב כִּי אִוִיתִיהוּ:

בְּצִלוֹ חִמַדְתִּי

כִּי נוֹעַם קְרָאתִיהוּ

כֵּן אַתָּה פרידריךְ אגוסט

אַל תַּעֲבוֹר מֵאִתָּנוּ:

וּבַּמֶה יִוַודַע אֵיפֹה

כִּי חֵן בְּעֵינֶיךָ מָצָאנוּ:

וְהָיִיתָ לָנוּ לְעֵינַיִם:

כִּי מוֹצָאֶיךָ מָצְאוּ חַיִים:

* * * * *

קִדְמוּ שָׁרִים אַחַר נוֹגְנִים

זִמְרָה שְׂאוּ

אֶלֶף הַמָגֵן יַעֲלוּ אַחְרֵיכֶם

פְּנוּ וּסְעוּ:

לִקְרַאת פרידריךְ אגוסט

קָרָא דְרוֹר לִבְנֵי תֵבֵל:

שָׂם לִבּוֹ וְעֵינוֹ

עַל צִדְקַת פִּרְזוֹנוֹ

וְלאֹ יִקָרֶה לְאִכָּר אֵבֵל:

עוֹד הוֹחִילִי לָאֵל

לְאַרְצֵךְ לֹא יֹאמַר שְׁמָמָה:

אֵלֶה מֵרָחוֹק יָבוֹאוּ

לַעֲבוֹד אֶת אֲדָמָה:

וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל:

לְזֵכֶר עוֹלָם תְּהֵא.

פרידריךְ אגוּסט

ה' הָחֵל גָדְלֶיךָ:

תַּחַת שִׁבְתְּךָ הוֹסִיף לְאוּמִים

כְּמוֹ אטט"ע יַרְחִיב אֶת גְבוּלֶךָ:

וְיִרְבֶּה לָךְ שְׁנוֹת חַיִים נְעִימִים

* * * * *

יָפְיָפִית מִבְּנֵי אָדָם עמאליע אגוּסטע

הוּצַק חֵן בִשְׂפָתָה

וַתִּצְלַח לִמְלוּכָה

דְבַר ה' יָקוּם לְעוֹלָם

שְׁמוּרָה וַעֲרוּכָה:

ה' אֱלֹהִים אַתָּה תָּעִיר כַּנֶשֶׁר עַל קַן הַזֶה:

עֲדֵי נְשָׁרִים אֵלֶה יַעֲלוּ אֵבֶר:

תְּשִׁיתֵמוֹ מְלָכִים וְרָדוּ מַיִם עַד יָם

מֵעֵבֶר אֶל עֵבֶר:

הֵטִיבָה ה' לַטוֹבִים אֵלֶה

לַיְשָׁרִים בְּלִבּוֹתָם:

הָשֵׁב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים.

וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.

כְּלִילַת יוֹפִי מאריע אגוּסטע

רָאָמוֹת וְגָבִיש שׁקלאווניע

בִּגְלָלָה מַלְכֵי אֶרֶץ קִנְאָה יַעַטוּ.

בְנֵי אֱלֹהִים.  לָה

מִפְּרִי עֵץ הַגַן.  תַּפּוּחֵי זָהָב יוֹשִׁיטוּ

מֵאָז.  נַפְשֵׁנוּ אִוִיתִיהָ.

גְבֶרֶת מַמְלֶכֶת הֲלוֹם.

עַתָּה הִנֵה פֶּתַח תִּקְוָה.

תִּקְוַת אֱמֶת וְשָׁלוֹם.

רוֹאֵי פְּנֵי מֶלֶךְ

וַאֲשֶׁר עַל שִׁכְמוֹ הַמִשְׂרָה.

נְצִיבִים.  רָאשֵׁי צְבָאוֹת

וְכָל חוֹגֵר חַגוֹרָה.

תֵּן לָהֶם ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִּינָה.

זְרוֹעַ עִם גְבוּרָה.

נַחְנוּ עֲדַת יְשוּרוּן ווארשׁוֹי

לְמִשְׁמַע אוֹזֶן שָׁמַעֲנוּ:

מַלְכֵי מַרְבִּית זַאקסין מַלְכֵי חֶסֶד:

אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ:

לְזֹאת מָצָאנוּ אֶת לִבֵּנוּ בְּקֶרֶב אַחֵינוּ לְקַדֵם לִקְרָאתֶיךָ

אֲהָה, מַלְכֵּנוּ

חוּסָה עַל צֹאן מַרְעִיתֶיךָ.

כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קוֹרָתֶיךָ.

כִּסְאוֹ כַּשֶׁמֶש יְהֵא וְכַיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם.

יְחִי הַמֶלֶךְ, יְחִי הַמֶלֶךְ יִשְׂאוּ כָּל הָעָם בְּקוֹלָם.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1]פולין נקרעה לקרעים שלש פעמים.  בשנת 1771 קרעה ממנה רוסיה את רוסיה הלבנה, אוסטריה – את גליציה, ופרוסיה את פומריה.  בשנת 1793 קרעה ממנה פרוסיה את הגלילות פוזנא, גניעזגא, קאליש, שעראדז, לענטשיץ, טשנסטוחוב, טורון ודאנציג, ורוסיה – את המדינות אשר בתוך הגבול היוצא מקורלנדיה ויורד על יד פינסק, מדינת וואלין ועד גבול גליציה.  בשנת 1795 נתחלקה שארית פולין.  אוסטריה לקחה לה את קראקא ואת המחוזות שבדרומה של פולין, פרוסיה – את וורשה והמחוזות שבמרכז ורוסיה – את כל מדינת ליטא.

[2]בין אנשי הלגיונות, אשר נשארו בחיים, היו גם יהודים אחדים והידועים שבהם הם:  בער בן יוסיל (בערעק יאסעלעוויטש) וגוטקעוויטש (בן נטע).  בער בן יוסיל הוא בערעק הנודע, אשר יסד לו בשנת 1794 גדוד רוכבים של יהודים, כדי להלחם כנגד אויבי פולין והוא היה לראש הגדוד (פולקובניק).  כמעט כל אנשי הגדוד נספו במלחמה בפראגא ובערעק אשר ניצל ממות נדד באשר נדדו כל גדולי פולין והתענה באשר התענו הם ונלחם בתוך הלגיונות.  גוטקעוויטש היה גיסו של אנטוני אייזנבוים, אשר היה אחר כך דירקטור של  בית הספר לרבנים בוורשה.  גוטקעוויטש זה עבד בלגיונות בתור קפיטן וגם נפצע במלחמה.

[3]עם פולין נקרא תמיד בפי היהודים בשם עשו.  עוד בתשובות הרמ"א (סי' צ"ה) כתוב:  "או בטילך או בטילא דבר עשו", והכונה שם, שהיהודים ישבו או בארץ ישראל או בפולין ולא בשאר הארצות.  הדברים האלה מוכיחים, שגם הרמ"א היה קשור אל פולין.

[4]לאוסטריים קראו היהודי בשם "עמלק".

[5] Wojcicki, Warszawa I jej spolecznosc.

[6]עד מה היתה אז עבודת הצבא נמאסה על היהודים, נראה מזה שאת בערעק יאסעלעוויטש זה, אשר נהרג מות גבורים במלחמה ליד קאָצק (1809), לא קברו היהודים בבית הקברות שלהם והניחוהו בקברו, אשר כרו לו בני העם.  זה היהודי, שר הצבא, בודאי שלא נחשב בעיני יהודי קאצק ליהודי.

[7]כל תקון חדש בחיי היהודים היה בימים ההם בעיני היהודים כגזרה רעה ובכל כחם התאמצו לבטל אותו.  ממשלת פרוסיה הוציאה פקודה עוד בשנת 1797, שכל יהודי יבחר לו כנוי לשמו, או שם משפחה, שבו יהיה נקרא הוא וכל בניו ובני בניו עד עולם.  ואולם אך גורשו הפרוסים ושוב התחילו היהודים לבטל את הכנויים ורבים מהם, כפי שאנו רואים בתעודות רשמיות, נמנעו מלחתום את כנוייהם גם על הבקשות, אשר הגישו לממשלה, וחתמו את שמותיהם ושמות אבותיהם בלבד.

[8]בבית הכנסת אשר ב"בית הברזל", שנקרא גם כן בשם "פאָציעיוב", אשר ברחוב באגנא, נשמר עד עתה העמוד, אשר לידו התפלל שם הרבי ר' לוי יצחק, שגם הוא בא לוורשה בימים ההם.  העמוד הזה הוא קדוש עד היום בעיני המתפללים בבית הכנסת הזה.

[9] Еврейская старина I. 1910.

[10] Еврейская старина I. 1910.

[11]מסורה היא למשפחת ברגסון, שהמיניסטר הזה היה חייב סכומים גדולים לאבי המשפחה הזאת, בערקא בן ר' שמואל זביטקאווער.

[12]בין חברי החברה הזאת נמנה אברהם יעקב שטערן, חותנו של מיסד "הצפירה" ועורכה, חיים זעליג סלונימסקי.

[13] Нережитое I, 165-170.

[14]Fryderyk hr. Skarbek: Dzieje Ksiestwa Warszawskie – go, t. II.

[15]בכל הימים, שנסיכות וורשה היתה קיימת, עבדו בצבא אך שבעים יהודים (Wojcicki: Warszawa i jej spolecznośé).

[16] Еврейская старина I. 1910.

[17]כל השטח הזה היה זקוף באפותיקא ליהודי הנודע בערקא בן שמואל, הוא אבי משפחת ברגסון, ואחרי מותו תבע חתנו הורוויץ (אבי הסופר העברי ישכר הורוויץ), בעלה של בת בערקא, פערל-מירל, את ההלואה באפותיקא מאת יורשיו של לוביענסקי ומאת שלטון העיר, אשר קנה מאת לוביענסקי שטחים גדולים לרחובות.

[18] Szymon Askenazy.  Ksiaźe Poniatowski str. 137.

[19]התפלה הזאת נמצאת במוזיאום של מ. ברסון אשר בבית שלטון עדת ישראל בוורשה.

[20]הנסיך אַדם טשארטוריסקי, גנרל צבא גליל פודוליה לפנים, היה נכבד מאד בעיני הפולנים; אך מיום שנוסדה נסיכות וורשה נמנע להתהרב בעניני הפוליטיקה.  ואולם אחרי שבא נפוליון להלחם ברוסיה וקרא למלחמה בשם "מלחמת פולין", בא הנסיך הזה לוורשה והיה לראש ועד המדינה.  דבר בואו לוורשה והשתתפותו בפוליטיקה נחשב אז בעיני הפולנים למאורע נכבד מאד ולאות, כי תשועת עמם קרובה לבוא.

לפי הספורים השגורים בפי החסידים, היה המגיד מקוזיניץ מכיר, מוקיר ומכבד את הנסיך טשארטוריסקי וידע היטב את עניני משפחתו של הנסיך ואפילו את כלבו החביב עליו ומאורעותיו.  אפשר אפוא לשער, שהנסיך אשר ידע, כי המגיד גדול מאד בעיני החסידים וכלם נשמעים לו, הטה את לבו אל הפוליטיקה שלו, ולכן בשעה שהנסיך עמד מרחוק לתנועה שבין הופלנים ולחבת נפוליון, היה המגיד שונא לנפוליון; בימים שהנסיך נצב בראש הנמשכים אחרי נפוליון שִׁנה גם המגיד את דעתו על אדות הקיסר הזה, ואחר כך, כאשר סר לב הנסיך מאחרי נפולון, שב המגיד לשנוא אותו.

[21]לפי ספורי החסידים היה המגיד בקי בלשון פולין, פתגמים פולנים היו שגורים בפיו ולפעמים היה מבאר פסוקים על פי הפתגמים האלה, ומנהגו היה לזמר שירי עם פולין.

[22]מילה לא ברורה בדפוס, הערת פב"י.

[23]Juljan Ursyn Niemcewicz: Listy litewskie

[24]בבריסק דליטא מסרו היהודים בידי הרוסים את חברי הקונפדרציה של הגליל, אשר תכליתה היתה לעזור להשיב לפולין את כבודה לפנים (ניעמצעוויטש ב"מכתבי ליטא" שלו).  מצביא חיל רוסיה דליטא, הנסיך ריפנין, הביע ליהודים שבליטא תודה על אשר נמנעו להשתתף במרד ועל שהיו לעזר לצבא רוסיה (Korzon. Wewnętrzne dzieje Polski).

[25]כל הדברים האלה כתובים בפירוש במכתבו של בן הרב, ה"אדמו"ר האמצעי", ר' דוב בער, הנדפס בספר "בית רבי".

[26]החסידים התמימים מאמינים, כי השר הזה לא הרגיש בתמימותו הפתקא הזאת.

[27]בענין השאלות ששמו לפני הרב ותשובותיו נאמנים עלינו אך בדברים המקובלים בין אנשי בית הרב ומקורביו, כי בזה שונים הם אלה משאר החסידים, כי נזהרו לדייק בדברים, אשר יצאו מפי הרב, שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע.

[28]המכתב הזה וכל הדברים הבאים בזה ע"ד הרב לקוחים מספר "בית רבי".