_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גלות בבל

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

א

חוטר יצא מגזע שם ועבר, והיכה שורש באדמת כנען.  ומעט מעט נבדל החוטר מעל הגזע ויהי לאילן מרובה הענפים.  בימים ראשונים עוד הובאו זמורות מארץ המולדת והרכבו באילן החדש להוסיף בו כוח וליח.  מארץ המולדת הובילו את אימהות האומה, אשה אחרי אחותה, אל הארץ החדשה של אבות האומה.  אבל האבות נולדו כבר כולם פה, בארץ החדשה.  הישמר לך פן תשיב את בני שמה – משביע אברהם את עבדו זקן ביתו.  שוב אל ארץ אבותיך – קורא מלאך ה' באזני יעקב השוהה בבית חותנו לבן הארמי, ויעקב שומע לקול הקורא ממעל.  הוא וכל אשר לו שבים אל ארץ האבות.  ומני אז והלאה חדלו גם מהביא זמורות מארץ המולדת למען הרכיבן באילן החדש.  ארמי אובד היה אבי האומה, ויגבר, ויעצם, ויתפוש גם חרב וקשת.  בחרבו ובקשתו לקח יעקב מיד האמורי שכם אחד.  שמעון ולוי לקחו איש חרבו, וינקמו את נקמת אחותם, ויהרגו כל זכר בעיר שכם.  זאת אומרת:  החוטר אשר יצא משם ועבר התחיל מתערה כאזרח רענן באדמת כנען, ודוחק את רגלי שכניו בעוצם ידו ובשאר רוחו.  והעבודה הזאת שוב לא פסקה.  גם בשבת ישראל בגושן ובעבדו עבודת מצרים, היתה עבודת הכיבוש משאת נפשו כל הימים.  בני אפרים, נושקי רומי קשת, דוחקים היו את הקץ וירדו אל אנשי גת הנולדים בארץ, ואם אמנם המעשה הזה לא הצליח, לא שכח העם את מחוז חפצו עד אשר בא אליו והשיג אותו.  מגלות מצרים, מבין הפטיש והסדן, יצא ישראל מצורף ומהודק.  במצרים היה לגוי גדול עצום ורב, בעל הכרה לאומית כבירה, ואז נבדל ממצרים ומתרבות מצרים כאשר נבדל זה כבר מאור כשדים ומתרבות בבל ואשור.  אמת הדבר, הצינורות אשר הובילו את ההשפעה מבבל וממצרים לכל אפסי העולם העתיק בימים הקדמונים ההם עברו דרך אדמת כנען גם אחרי היותה לארץ ישראל.  אולם דווקא ההשפעה הזרה העירה ועוררה את הכוחות העצמיים של האומה לעבודה עצמית ומקורית.  התרבות הישראלית שנוצרה בארץ ישראל לא היתה ההמשך של תרבות בבל ומצרים.  מה היתה?  הריאקציה כנגד התרבות הזאת, האנטיתזה שלה.  משל של תרבות בבל ומצרים ותרבות ישראל למה הוא דומה?  לשני אילנות, שכל מה שהם גדלים, מן הגזעים ועד הענפים ועד הצמרות העליונות, ההבדלה שביניהם הולכת וגדלה.  הצמרות העליונות של התרבות מה הן?  המוסר החברתי והמושגים האלוהיים.  המוסר החברתי והמושגים האלוהיים שבתרבות העמים הנכרים הכירו ולמדו את הריבוי:  הרבה מעמדות יש בחברה, ולכל מעמד ומעמד מתייחסת החברה באופן מוסרי מיוחד, הרבה אלוהויות יש בעולם ולכל אחת ואחת יש חוג השפעה מיוחדת.  המוסר החברתי והמושגים האלוהיים שבתרבות ישראל כפרו ביסודי הריבוי ולא הודו אלא באחד:  אחד הוא המין האנושי, אחת היא החוקה המוסרית ואחד הוא המשפט החברתי, אחד הוא אל אלוהי עולם, החי בכל חזיונות ההוויה וממלא כל עלמי עד, ולית אתר פנוי מיניה ומנהיג לון לכולהון.

אולם התרבות אחת היא, וכל חלקיה, החל מן התחתונים שבתחתונים וכלה בעליונים שבעליונים, מדובקים זה בזה ואחוזים זה בזה כחלקי כל יצירה אורגנית שבעולם, שהם שואפים לאחדות הרמונית.  נתקלקלה ההרמוניה שבין החלקים, הכלל כולו מרגיש בקלקול זה, והוא מתאזר עוז לתקנו בכל האמצעים שבעולם.  גם התרבות הישראלית הגיעה במשך זמן התפתחותה לידי קלקול ההרמוניה שבין חלקיה, ומני אז ועד עתה היא מבקשת את תיקונה בעולם.  תועה היא בעולם ומחפשת את האמצעים שבהם תקים את ההרמוניה שנהרסה בקרבה, ותשיב את השלימות ואת האחדות אל תוך תוכה.  ההתנגדות באה לתרבות הישראלית גם מבית גם מחוץ.  מחוץ – מצד העמים האחרים.  ומבית – מצד החלקים החברתיים שהתבדלו בקרבה זה מזה, ונצבו כצר זה מול זה.  ביקשה התרבות הישראלית במדרגותיה הכי עליונות להשרות את השלום ואת האחדות בחברה ובעולם, אולם מלמטה עשו ההסתעפות החברתית מעבר מזה, ושנאת העמים וקנאתם מעבר מזה, את שלהן.  הנביאים, העומדים על צמרת האילן, משכו לצד אחד, ואילי הארץ, הקוטפים את הפירות מן הענפים, משכו לצד אחר, וההמון הגדול העומד מתחת וחופר וחותר ומשקה ומפרה את האילן בזיעת אפו ובדם לבבו, אזלת ידו להושיע, כי לא ידע דרך ה' מקוצר רוח ומעבודה קשה.  קלקול ההרמוניה הפנימית הביא לידי כך, שכשבאו האויבים נצחו כמעט באפס יד והרסו את הסדר המדיני של האומה, והוליכו את מנהיגי האומה המדיניים והרוחניים אל ארצות אחרות.  אולם, בנוהג שבעולם, עם כי ייהרס משטרו המדיני, וראשיו ומנהיגיו יצאו בראש גולים, ונמחה שמו מספר העמים החיים.  אומות העולם אין להן גלות וחיי גלות.  לא כן עם ישראל הנפלה מעל העמים בגורלו.  וישר יעקב אל גורלו ויוכל.  הגלות וחיי הגלות – זה כוחו של ישראל לאלוהיו.  בגלות לא כיבה ישראל את גחלתו.  מה עשה?  ביקש לו אש ועצים להדליק את גחלתו העוממת ולהשיב לה את כוחה ואונה.  בגלות ביקשה האומה הישראלית את התיקון של תרבותה, שנתקלקלה ההרמוניה שלה.  הגלות איננה תכלית, ודומנו שאיננה אפילו אמצעי לתכלית.  הגלות היא סימן לקלקול ההרמוניה של התרבות הישראלית, חוסר ההקבלה בין הסדר החברתי, בין עולם העשייה לעולם האצילות, שעלה במחשבת גדולי האומה להיבראות.  השאיפה אל הגאולה היא השאיפה אל עולם התיקון, שבו ייתקנו קלקולי ההרמוניה של התרבות הישראלית וישובו כל חלקיה להקביל זה אל זה ולהתאחד ברזא דאחד.  כל זמן שהגלות היתה באונס היתה השאיפה אל הגאולה חיה וערה בלב האומה, ונמשכה עבודת היצירה המכוונת כלפי גאולת האומה.  וכל זמן שהגלות היתה ברצון, אם מתחילתה, או תחילתה באונס וסופה ברצון, נרדם העורק החי של האומה ופסקה דפיקתו, עד שבאו המעוררין מן הגולים באונס והשיבו אותו לתחיה.  וחיזיון זה הרי הוא חוזר ונשנה בתולדות האומה מימי עולם, ואף על פי שהוא פושט צורה ולובש צורה איננו משנה את תוכנו.

צא ולמד מה בין גלות מצרים השניה לגלות אשור ובבל.  גלות מצרים השניה, שיוחנן בן קרח וכל הנספחים אליו הגלו ברצונם למרות דבר ה' ביד נביאו ירמיהו, לא שיוותה פרי.  הגולים בנו להם אמנם בית מקדש מעט, אלא שהיו מקריבין בו קרבנות על אדמת נכר.  ואף על פי שהיו אנשי חיל, נודעו בשמם "חילא יהודיא", אזלת ידם להגן על בית מקדשם ובעת צרה אנוסים היו לפנות לעזרה אל אחיהם גולי בבל שהתחילו לבנות את חרבות ירושלים.  אחיהם אלה הזכירו אותם גם על דבר שמירת חג הפסח במועדו.  רק אחרי מאות שנים, כשהביא תלמי לאגי מאה ועשרים אלף שבויים מארץ האבות, נעורו יהודי מצרים לתחיה ושבו לעזור על יד אחיהם בעבודת היצירה של האומה.  אולם מה עשו גולי בבל במשך מאות השנים האלה?  הצילו את האומה הישראלית ואת התרבות הישראלית מכיליון, צרו את צורת הדת הישראלית המתקיימת בגולה גם בלי קרבנות ועבודת כוהנים, העמידו מתוכם נביאים ואנשי מעשה כבירי רוח, מסרו לעולם את התורה שבכתב ואת יסודות התורה שבעל פה, ולאחרונה – החיו את אדמת האבות ויבנו את בית הבחירה.

 

ב

לנו אומרים:  אבל גם יהודי מצרים זכורים לטובה בפי הנביא הגדול שעמד בימי קאמביזס ונשא את משאו על ארץ מצרים, ולא עוד אלא שמצרים נזכרה ראשונה קודם לאשור ולישראל.  שהרי כך הוא אומר:  ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור, ברכה בקרב הארץ, אשר ברכו ה' צבאות לאמור:  ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל.  מצרים מהו?  גלות ישראל אשר במצרים.  אשור מהו?  גלות ישראל אשר בבבל.  וישראל מהו?  עולי גולה שבארץ ישראל.  אף על פי שדרשה זו אילמלי נמצאה בספר דרוש ודאי היו מלגלגים עליה ותו לא מידי – מכיוון שנזרקה מפי אנשי המדע, בעל כרחנו אנחנו נזקקים אליה לבחון את אפשרותה או את אי אפשרותה.  ובאמת!  האפשר הדבר שהנביא העומד במרכז היהדות בארץ ישראל או בבבל יברך את ישראל כי יהיה שלישיה ל"חילא יהודיא" השומר את גבולות מצרים?  האפשר הדבר כי הנביא הנושא את "משא מצרים", ומנבא על מצרים עצמה, ידלג פתאום ממצרים לגלות ישראל אשר במצרים ויקרא גם אותה "מצרים" וכל צורך לא ירגיש לפרש את הדבר?  הייתכן כי הנביא העומד בימי קאמביזס מלך פרס-מדי, בדברו בגלות ישראל אשר בבבל, יקראנה בשם ממלכה שזה כבר עבר זמנה, בשם "אשור" (בעזרא ו כב הדבר מפורש מן העניין באיזה "מלך אשור" הכתוב מדבר), או כי נביא מאוחר כזה מדי דברו בשפת עבר יקראנה בשם קדמון "שפת כנען"?  ומי פתי ויאמין כי נביא יהודה הדלה והעניה שמימי קאמביזס יאמר "והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא, כל אשר יזכיר אותה אליו יפחד מפני עצת ה' צבאות אשר הוא יועץ עליה"?  האם אין המילים האלה מחכימות פתי לדעת ולהבין כי "משא מצרים" נאמר בתקופת ההוד והברק של מלכות יהודה, בהיות ההרגשה העצמית איתנה וחסונה ולב האומה דופק בחזקה, ורוחה הולכת בגדולות?  דומה, שאלמלא התאווה הזרה לאחר את דברי הנביאים היה כל בעל שכל ישר נוטה יותר להקדים את הציור הנפלא המלא חיים, עוז ותעצומות, של "משא מצרים", אפילו לזמנו של ישעיהו הנביא, שהמסורה שמה אותו בפיו, מאשר לקבעו בזמן של דלדול מאוחר.

אולם הדברים ברורים, שישעיהו הנביא, אשר הלך שלוש שנים ערום ויחף על מצרים ועל כוש (ההשערה כי "מצרים" הוא מוצור הערבית ו"כוש" – ערב, מוטלת בספק גדול), אשר מלך אשור ינהג את שבים ערום ויחף, הוא הוא אשר נשא את "משא מצרים" וצייר במכחול אמן מקודש מבטן ובצבעים מבריקים ומזהירים את מצב מצרים לפני בוא מלך אשור, את המהומה ואת המבוכה ואי המרגוע אשר אחזו פתאום את כל מצרים, את יאוריה ונהרותיה ואת הקנה והסוף הצומח על גדותיהם, את פשתיה ואת אורגיה, את שריה ואת חכמיה ואת מלכה, את אובותיה וידעוניה ואיטיה ואליליה.  הצבעים הם צבעי האמן הנשגב ישעיהו הנביא, והמכחול מכחולו והזמן זמנו – זמן של גבורה והתעוררות על אדמת יהודה וישראל מימי עוזיהו ויותם מלכי יהודה ומימי ירבעם בן יואש מלך ישראל והלאה.  אכן, הנביא רואה רק את יהודה לפניו.  עינו החודרת למרחקים רואה את יד אשור נטויה כבר על ארם וישראל, רק יהודה עודנה שקטה ורחוקה מחוג תפיסתו.  יהודה קרובה אמנם לגבולות מצרים.  מלך מצרים מתנפל עליה כפעם בפעם לשלול שלל ולבוז בז.  אולם מזמן התנפלותו של שישק מלך מצרים על גבולות יהודה הלכו ונמשכו מאתיים שנה של ירידה והתנוונות בארץ מצרים.  מצרים התפוצצה למדינותיה וממשלת פרעה פור התפוררה.  מדינה במדינה התקוטטה, ומושל על מושל התקומם.  ואף מושל אחד לא נמצא ביניהם אשר ימשיך את מעשי שישק הראשון בסוריה וביהודה, ואשר יצא בעקבותיו וישתמש במצב ההתבדלות של ישראל ויהודה לטובת מצרים.  וכמעט אשר עלו על כיסא המלוכה ביהודה מושלים בעלי רוח ומרץ, הרחיבו את גבולות יהודה מבלי אשר מצאו כל מעצור על דרכם מצד המצרים.  "המרץ של עוזיהו ויותם הרים את יהודה למדינה עצומה אשר פרחה ורבתה גם אחרי תקופת הירידה של ממלכת אפרים וגם הגדילה את שמה בגויים, וחמת דמשק, ביראה את חמת תגלת פלאסר מלך אשור, בקשה את עזרת עוזיהו מלך יהודה" (מאספירו).  ובכל העת הזאת ישבו מושלי מצרים כלואים בארצם ולא שמו את לבם לכל הנעשה מחוצה לארץ.  מצרים נתחלקה לכמה וכמה נסיכויות, וכל נסיך ונסיך חשב את עצמו למושל יחיד בנסיכות שלו ולא הודה כלל בממשלה העליונה היושבת בנוף או בפיבסת.  וכל הנסיכים השודדים האלה, אשר נלחמו איש את אחיו והסיגו איש את גבול אחיו, הביאו את מצרים לידי הריסה גמורה.  מצרים נמלאה מבצרים אשר בהם התבצר כל נסיך מושל, ומהם יצא כפעם בפעם בראש חיל שכירים לעשות נקמות באויביו ושמות בארץ.  עיתים התגבר אחד מן הנסיכים האלה והכריז את עצמו למושל ארץ מצרים כאשר עשו בני הדינסטיה הצוענית, או העשרים ושלוש, אשר משלו בפיבסת ומשם פרשו את מצודתם על כל מצרים סביב לשנת 820 לפני הספירה הנהוגה, וכאשר עשה אחריהם במאה השמינית טפ-נחט אשר התבצר בנוף.  אולם כל המושלים האלה הגדילו רק את המהומה והמבוכה בארץ ונתנו ידים לכוש להתחזק ולעמוד ברשות עצמה.  "נואלו שרי צוען (הדינאסטיה הצוענית), נשאו שרי נוף (הדינסטיה טפ-נחט), התעו את מצרים פינת שבטיה".  מצרים נפלה בידי מלכי כוש וסבכא – "סוא מלך מצרים"? – מלך כוש היה למצרים ל"אדונים קשים" ול"מלך עז".  אולם גם מעשה הכיבוש הזה לא הצליח.  עוד טרם ביצע סבכא את אשר יזם, לאחד את מצרים תחת שבט ממשלתו, וסרגון מלך אשור כבר נראה בארץ ישראל.  במלחמה, אשר מצאה מקום בהעיר רפיח הסמוכה לעזה, בשנת 720 לפני הספירה הנהוגה, היכה סרגון את סבכא מכה ניצחת אשר ממנה לא נרפא עוד.  במלחמה הזאת נשבר גאון מצרים לזמן רב, ומצרים זכרה את מפלתה זאת ימים רבים.  "והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא כל אשר יזכיר אותה אליו יפחד מפני עצת ה' צבאות אשר הוא יועץ עליו".  והיה ביום ההוא "ונעו אלילי מצרים" מפני ה' אלוהי יהודה וישראל, והיו "חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות, עיר ההרס ייאמר לאחת", והיה גם "מזבח לה' בתוך ארץ מצרים" "והיה לאות ולעד לה' צבאות בארץ מצרים, כי יצעקו אל ה' מפני לוחצים וישלח להם מושיע ורב והצילם".

מושיע ורב נתגלה להם לבני מצרים כחמישים שנה אחרי נבואת ישעיהו הנביא בדמות המלך פסאמטיך הראשון.  אולם אימתי נשבעו חמש ערים בארץ מצרים לה' צבאות?  התנא רבי יהודה (מנחות קט ב) רואה בזה רמז על בית חוניו, שנבנה הרבה שנים אחרי נבואת הנביא באלכסנדריה של מצרים.  משעה שנודעה מציאות בית לעבודת ה' ביב אשר במצרים עוד בימי קאמביזס המלך, נוטים המבארים לחשוב, שלבית זה נתכוון הנביא.  אולם דומה שהנבואה הזאת נתקיימה הרבה שנים קודם לבניין הבית שביב, עוד בזמן הבית הראשון, וזכר לדבר נשמר במסורות קדמוניות.  בברייתא תנייא:  "לאחר מפלתו של סנחריב יצא חזקיה ומצא בני מלכים שהיו יושבין בקרונות של זהב והדירן שלא לעבוד עבודת אלילים - - - הלכו לאלכסנדריה של מצרים (מובן מאליו שצריך לומר:  למצרים) ובנו מזבח והעלו עליו לשם שמים" (מנחות קט ב וקי א).  ובברייתא אחרת תנו רבנן:  "מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים, ומאן נינהו?  שמעיה ואבטליון"  (סנהדרין צו ב וגיטין נו ב).  אפשר שיש קשר בין שתי הברייתות הללו, ומבני מלכים שנתגיירו ויסדו להם מושבה בגבול מצרים הסמוך לארץ יהודה יצאו לאחר זמן מרובה שני גדולי התורה הנזכרים.  בכל אופן נשארה גלות מצרים עקרה הרבה מאות בשנים והנידחים בארץ מצרים באו והשתחוו להר הקודש בירושלים, אשר גולי בבל בנו עליו בית לה' צבאות אחרי אשר נשרף באש, ושארית הפליטה ברחה עם יוחנן בן קרח וכל שרי החיילים לארץ מצרים למרות עצת ה' אשר יעץ להם בפי ירמיהו נביאו להישאר בארץ האבות.  שרי החיילים האלה, עם העם ההולך אחריהם, נעשו ל"חילא יהודיא", אשר נטר גבולות זרים, וגבולות אומתו שלו לא נטר.

 

ג

לאט לאט עבר מרכז החיים העבריים מיהודה לבבל.  לא בפעם אחת נעשה הדבר, אלא קימעא קימעא יצא לפעולות.  שלוש גלויות הגלה מלך אשור מישראל:  גלות ראשונה גלו ארץ זבולון וארץ נפתלי (ישעיה ח כג;  עיין מלכים ב, טו, כט), גלות שניה גלו הראובני והגדי וחצי שבט מנשה (דברי הימים א, ה, כו).  גלות שלישית – זו גלות שומרון.  ואף מלך בבל הגלה שלוש גלויות מיהודה:  גלות ראשונה – בשנת שלוש למלכות יהויקים הובאו "מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים" בבלה "ילדים" – כלומר:  צעירים – "משכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע" (דניאל א, א-ד).  גלות שניה – זו גלות יכניה מלך יהודה.  גלות שלישית – זו גלות צדקיהו מלך יהודה.  ובכל הגלויות הללו היו ונמצאו אנשים מבחירי האומה וממנהיגיה הרוחניים אשר הפיחו רוח חיים בלב הגולה וישמרוה מן הטמיעה, והצל הצילו מה שיכלו להציל.  עוד לפני התחלת הגלויות התחילו נביאי ישראל גולים אשורה בדבר ה' וקוראים קריאה גדולה לתשובה ולמעשים טובים.  מהם נתפרסם בייחוד הנביא הנפלא יונה בן אמיתי מגת החפר, מימי ירבעם בן יואש מלך ישראל (עיין מלכים ב, יד, כה), אשר דבריו היכו שורש בלבות בני אשור ויעשו פרי הילולים.  אחריו בא הנביא הקנא נחום האלקושי, אשר עיניו ראו את חורבן שומרון ושבר גאון ישראל, והוא מנבא יום עברות ונקמות לנינווה הגאיונה והזונה.  ולא שב הנביא הזה עוד אל ארץ מולדתו אשר אהב אהבת קנאה עצומה:  בין בני הגולה ישב כלל הימים עד בוא עיתו בעיר עין יופטא (Ain Jophata) הסמוכה לבבל העתיקה (רבי בנימין מטודילא במסעותיו).  אחרי שני הנביאים האלה בא הנביא חבקוק, אשר באש אהבתו לעמו הטיח דברים כלפי אלוהי הצדק, הרואה את חמס אשור ובבל ואת עמל יהודה וישראל, ושותק ואיננו דורש משפט.  ניכר הדבר, שגם הנביא הזה בתוך הגולה היה, ובעיניו ראה את בני הגולה הנאנחים והנאנקים תחת שבט הנוגש המתקלס בקרבנותיו האומללים ומסתולל בהם בעברת גאונו.  המראה הזה מעיר בנפשו התמרמרות עצומה, המביאה אותו לידי הרהורים קשים על המשפט המעוקל שבעולם.  אולם הנביא מתגבר על ההרהורים האלה בכוח אמונה עצומה, וצדיק באמונתו יחיה ויחיה את הלבבות.  אז יעברו הספיקות כליל מלבו, והוא מצורף ומטוהר ועומד בתפילה "על שגיונות" ואומר שירה עצומה מתוך יראת הרוממות.    מובן וטבעי הדבר, שדברי הנביאים השאירו את עקבותיהם בלבות בני הגולה, בייחוד בקרב הפשוטים והתמימים שבהם.  אחד מן האנשים האלה הוא האיש הצדיק, אשר בספר טוביה מדובר בו נכבדות.  אחת היא לענייננו אימתי נכתב הספר הזה.  צורתו הנוכחית אפשר שהיא מאוחרת מעט.  אבל תוכנו ודאי אגדת קדומים היא.  טוביה אדוק באמונתו התמימה והשלמה באלוהי הטוב והמשפט, ומכוון את כל מעשיו כלפי אמונתו זו:  לחבריו הוא עושה טובה רבה, הוא מבזבז את ממונו לצדקה, הוא מפקיר את עצמו בשביל האחרים, אבל לעצמו הוא שופט קשה ומקבל את כל ייסוריו בתור עונש מן השמים.  אפס כי גם אלה מן הגולים אשר רחוקים היו ממדרגת טוביה, אנחנו רואים אותם בספר טוביה כיהודים נאמנים בברית אבות, אוהבי טוב ושונאי רע.  ואם גם אמת נכון הדבר, כי רבים מעשרת השבטים נטמעו בגויים – הינה אין לשכוח גם את העובדה הזאת:  מעבר מזה – התחילה הטמיעה כבר בימי שבת אפרים על אדמתו, כדבר הנביא "אפרים בעמים יתבולל", ונמשכה בקרב שארית ישראל, אשר נותרה בארץ אבותיה ונטמעה בקרב הגויים אשר הושיב מלך אשור בשומרון וסביבותיה;  ומעבר מזה – נשאר החלק החשוב מעשרת השבטים נאמן לאומתו, בין בשעה שישב בארצו אם בתור בן חורין או אפילו בתור עם נכנע, ובין בשעה שגלה לארצות נכר.  עינינו הרואות, כי בימי המלכים חזקיהו ויאשיהו נענו רבים משארית ישראל, אשר ישבה בערי ישראל העתיקות, לקול הקורא אותם לעבודת ה' בבית המקדש אשר בירושלים.  וגם על בני הגולה מנבא ירמיה, ומדבר על לב רחל אמנו, כי בניה טרם נידחו מקהל ישראל, ועוד יש יום וישובו לגבולם.  הנביא רואה את אפרים מתנודד ומתחרט על עוונותיו ובוש ונכלם על חרפת נעוריו, והנביא מבקש רחמים, תפילתו נשמעת, והוא קורא:  שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה!

אולם מי יודע מה עלתה לה לבתולת ישראל אילמלא באה אליה הגולה מיהודה לעזרה.  כבר גלות ראשונה העמידה מתוכה אנשים כדניאל, חנניה, מישאל ועזריה.  ביחוד הצטיין דניאל איש חמודות בחכמתו ובצדקתו, ועל הכול באהבתו הנפלאה לאמונת אבותיו.  אהבה זו הגיעה בלב דניאל וחבריו לידי מסירת נפש.  דומה שזו היתה העובדה הראשונה בתולדות העמים:  כי יקום איש וימסור את נפשו על קדושת אלוהי אבותיו!  לעולם העתיק היה הדבר הזה זר לגמרי.  ארבעת הגולים גילו לאדוניהם ולכל באי עולם עובדה חדשה ומחודשת בחיי הנפש, עובדה אשר העירה תימהון ושנאה, אולם גם יראת הכבוד.  והעובדה הזאת פרצה פרץ עצום בחומת האמונות והדעות העתיקות, שממנו לא נרפאה עוד עד בוא עת רדתה והכנעתה לפני החדש והזר, אשר נדמה פתאום כאילו יצא מעומק הלב ששם היה מונח מראשית היות האדם על הארץ.  כבר הדור השני הקרוב, מבני גלות יכניה, הכיר לדעת מה היה דניאל ומה היה ערכו בעולם.  יחזקאל נביא הגולה, אשר הגלתה עם יכניה, שבוודאי ראה עוד בעיניו את איש החמודות והפלאות, חזה בו חזות הכול.  שלושת הצדיקים יסודי העולם המה:  נוח, דניאל ואיוב.  גדול החכמים יודע הרזים הוא בעיני הנביא – דניאל.

הזכרונות על אודות דניאל בבבל הינם עתיקים מאוד[1].  בימי האמוראים היה מפורסם "בי כנישתא דדניאל" "דהווה תלתא פרסי" מברנש – אולי ברנוס (Birnus) הנמצאת בין הערים בגדאד והילא[2]?  - ובני ברנש היו הולכים בימי רב חסדא בשבת להתפלל שם (עירובין כא, א).  דומה שבי כנישתא זה בנה אב לבי כנישתות אחרים שנבנו בדור הסמוך לדניאל בבבל על ידי גלות יכניה.

כי הנה דניאל וחבריו היו רק הדרורים הראשונים המבשרים את תחיית האומה.  קול התור נשמע בארץ רק עם בוא גלות יכניה.  אז חנטה התאנה פגיה ונתנה ריח ניחוח באף ירמיהו הנביא, אשר הכיר כרגע כי "התאנים טובות כתאני הבכורות".  קבלה היתה בידי התנאים והאמוראים והגאונים וכל גדולי ישראל הבאים אחריהם, שרוב חכמי התורה גלו לבבל עם יכניה מלך יהודה.  אותה יודע רבי יוסי תנא דסדר עולם, וגם הספרי מכיר אותה ומזכירה (האזינו, פיסקא שכא).  על החרש והמסגר שגלו עם יכניה אומרת ההגדה, שאלו הם חכמי התורה – "חרש – שבשעה שפותחים נעשו הכול כחרשין, מסגר – כיוון שסוגרין שוב אינן פותחין" (גיטין פח, א;  סנהדרין לח, א).  במאה התשיעית כותב הגאון רב צמח בן חיים בתשובה לחכמי קירואן:  "שעיקר החכמים והנביאים לבבל גלו, והם יסדו את התורה וקבעו ישיבה בנהר פרת מימי יהויכין מלך יהודה ועד היום זה.  הם היו שלשלת החכמה והנבואה ומהם תורה לכל העולם כולו יצאה".  בסגנון זה מדבר גם רב שרירא גאון באיגרתו המפורסמת לחכמי קירואן.  ורש"י אומר בפשטות "שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה" (בפירושו לתלמוד, שם, שם).

לגלות יכניה מיוחסת "בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא", שעל פי מסורת קדמוניה מאוד בנאוהו יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שנשאו עמהם מאבני ירושלים בגלותם, לקיים מה שנאמר:  "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יהוננו" (פירוש רש"י למגילה כט א, ולראש השנה כד ב).  בי כנישתא זה היה מצוין בקדושתו, ואמרו עליו שהשכינה בחרה אותו מעון לשבתו, וקרובים ורחוקים השתדלו לבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וגם חשבו זאת לזכות מיוחדת להם (מגילה, שם).  אבא בר אבא, אבוה דשמואל, יחד עם לוי הווי יתבי ביה (שם);  רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא זה (נידה יג, א), וגם רב עם שמואל הוו עיילי ומצלי התם (ראש השנה כד, ב).  אולם מצאנו בבי כנישתא זה דבר אשר לא נמצא כמוהו בכל בי כנישתא אחר:  אנדרטה היתה עומדת בו (שם) – ללמדך שהיה לבי כנישתא זה ערך רשמי.

 

ד

בי כנישתא – זה היה המרכז החדש שבו התרכזו הכוחות העליונים של האומה.  במקום בית המקדש בא בית הכנסת.  במקום הקרבנות באו תורה ותפילה. במקום הכוהנים באו מורי העם.  הגולה אשר במצרים יסדה לה מקדש מעט, שבו הקריבו קרבנות.  ככה עשו "חילא יהודיא" במקדש יב מימי מלכי פרס הראשונים, וככה עשו מאות בשנים אחרי כן ב"בית חוניו".  רק גלות בבל התרוממה לידי מחשבת הנביאים, שיש עבודת ה' גם מבלעדי הקרבנות, ואף גם הוציאה את המחשבה הזאת מן הכוח של הפועל.  אין ערוך לכל התוצאות הגדולות של המפעל הזה.  אף על פי שכבר בזמן הבית הראשון היו מתאספים בחודש ושבת אל הנביא לשמוע תורה מפיו, הנה לא שמענו מאומה על דבר בתי כנסיות מזמן הבית הראשון.  ישעיהו הנביא מנבא כי בית ה' ייקרא "בית תפילה" לכל העמים – אולם בתי תפילה מלבד בית המקדש גם הוא איננו מזכיר.  אסף מזמר אמנם על "מקדשי אל", "מועדי ה'" ו"מועדי אל" – אולם זמנו של אסף טרם נתברר.  כי על כן לא נשגה אם נחליט, כי גולי בבל יצרו את המוסד של בית הכנסת להיות להם למקדש מעט במקום המקדש אשר על הר ציון.  אם אמנם המוסד הזה כבר עלה במחשבת הנביאים להיבראות, והאסיפות שבביתם שמשו כסמל לבתי כנישתא שבבבל, אולם בניין המוסד הזה ושכלולו נעשו כנראה בבבל.  ולא יבוא אדם ויחליט, שגולי בבל ביקשו לבטל לגמרי את בית המקדש.  אדרבה.  הלוא הם שחזרו ובנו את בית המקדש השני כמעט שמצאו את השעה ראויה לכך.  אלא שגולי בבל הכירו, בהסכם לתורת הנביאים, שהיהדות איננה קשורה בעבודת המקדש, וכוחה בה לעמוד ולהתקיים אפילו בשעה שגלתה מארצה ונתרחקה ממקדשה.  המקדש הוא סמל להתרכזות האומה בהווה ולהמשכת כוחה מן העבר אל העתיד דרך ההווה.  ועל כן היה בניין בית הבחירה משא נפשם של הנביאים ותלמידיהם בכל הדורות.  אלא שהנביאים ותלמידיהם לא העמידו את עולם היהדות על העבודה לחוד, וצרפו לה את התורה ביחד עם גמילות חסדים.  ובשעה שבטלה עבודת בית המקדש אמרו:  "עבודה זו תפילה".  ודבר זה, שיש דת שיכולה להתקיים גם בלי קרבנות, היה דבר חדש לגמרי בעולם העתיק.  ורושמו של דבר זה נתגלה לכאורה תיכף ומיד בכלל אפסי העולם העתיק "ממזרח שמש ועד מבואו".  אם אנחנו רואים מעבר מזה תנועה כבירה במאה השישית לפני הספירה הנדונה, שהקיפה את פרס ומדי ועד הודו הגיעה, ויצרה, כהערת פ. הומל (Gaschichte des alten Morgenlandes, 1904, 178), את הדת של זרתוסטרא והדת של בודהא, שיש כמה וכמה נקודות מגע ביניהן ובין היהדות;  ואם אנחנו שומעים מעבר מזה את נביאי יסוד המעלה מדברים על הכרת אלוהי ישראל בכל פינות העולם, אשר בכל מקום מוקטר מוגש לשמו – הלוא מבלי משים תעלה מחשבה על לבנו, כי יש קשר מהודק בין שני החזיונות האלה ובין חיזיון שלישי, שהוא החידה הכמוסה במעשי כורש מלך פרס להרמת קרן יהודה, ובעזרת מלכי פרס לכונן ולייסד את דת אלוהי ישראל בארץ יהודה.  דבר שלח ה' ביד נביאי ישראל ונתפשט על ידי גולי ישראל בכל העולם.  תורת הנביאים היתה תורת חיים לכל באי עולם, אשר נתרכזה ביהודה ושלחה קרני אורה לכל הארצות ולכל האומות.  אפס, כי אומה מקבלת את קרני האורה לפי כלי הקיבול שלה.  ההארה שנפלה לתוך עמי פרס ומדי, שהיהודים היו מפוזרים ביניהם עוד מימי גלות עשרת השבטים, שימשה ליצירת דת האורה של הפרסים, שהיה בה הרבה מן האורה והקדושה והטהרה של תורת הנביאים, אלא שביחד עם זה נשאר בה הרבה מן החושך והחולין והטומאה של עולמם הקדמון שלא יכלו להשתחרר מעול סוּבלו.  ההארה שנפלה להודו שימשה ליצירת דת בודהא, שהתרוממה לידי מדריגה רמה ונישאה, אלא שהתרחקה מעולם המעשה ונשקעה בפסימיות, שהנשמה הארית היתה קשורה ודבוקה בה מראשית היותה ועד עתה באפס אונים לנצח.  אולם, גם קרני האורה ששלחה שמש הנביאים אל העם שמקרבו יצאו, לא נקלטו כולן בבת אחת בכל האומה.  רק מעט מעט האירו את החשיכה, ורק לאט לאט נצחו את המכשולים והמעצורים המעכבים את קליטת האורה.  גם עם ישראל איננו מקבל את האורה אלא לפי כוח כלי הקיבול שלו.  תודות לעבודתם הנמרצה והמתמדת של הפרושים, שקיבלו את התורה מן הנביאים, נמסרה התורה לישראל ונכשר כלי הקיבול של האומה לקליטת אורה יתירה.  אפס כי עבודת ההכשר הזאת, שהתחילה בגלות בבל ונמשכה כל זמן שבית המקדש השני היה קיים וגם אחרי החורבן, טרם תגיע לידי שלמותה.  עוד נשמת האומה תועה בעולם ומבקשת את תיקון כל פגמיה ואת הכשרה לקבלת כל האורה כולה.  ביודעים ובלא יודעים היא מבקשת את הדרכים ואת האמצעים אל התיקון ואל הגאולה, שהיא גאולת האומה וגאולת האומות כולן על ידי תורת הנביאים.  הנביאים חזו את החזון הגדול.  בקשו את פתרוני פן אבלע אתכם!  - קורא החזון הגדול באזני ישראל.  וישראל מבקש ביודעים ובלא יודעים, ברצון ובאונס.

(1913, "התרבות הישראלית").

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  K. Ritter, Die Erdkunde im Verhaltniss zur Natur und zur Geschichte des Menschen, X, 1843, p. 60.

[2] מקור השערה זו (על פי הנ"ל, 869 11): 

    A. Berliner, Beitrage zur Geographie und Ethnographie Babyloniens im Talmud und Midrasch, 1884, p.

    28.