_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הפשטן הצופה למרחקים

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

(לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ במלאות לו שבעים שנה)

 

א

לפני ארבעים שנה בערך נכנס אל עליית הספרות העברית אורח חדש.  העלייה שוממה ועזובה בימים ההם, כי נפגל ונפסל אליל ההשכלה שמשל בה בכיפה, ועובדיו נתפזרו – ברובם – לכל רוח.  האורח היה משונה במקצת: סוציאליסטן יהודי בעל זקן – ואפשר גם פיאות? – מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין, והוא נושא את בית-שחיו הימני תיק של ספרים ארוכים וכרסניים, נחלת אבות מבית-מדרשם של שם ועבר, ותחת בית-שחיו השמאלי – חבילה של ספרים קצרים וכרסניים, ילדי נכרים, ירחונים כנעניים.

אמת, לא עמד איש לקבל את פני האורח המוזר בשאלות ותמיהות: מאין ולאן?  אולי לא היה גם מי שהרגיש בבוא היהודי החדש, ואולי לא היה יהודי זה יודע גם מה להשיב לשואליו דבר.  כי נראים הדברים, שלא היתה בידו כל תכנית מפורטת על סעיפיה וסעיפי-סעיפיה לאמור: כזה ראה ועשה, – ואם לאו – תקומה לא תהיה לך, חלילה, בית ישראל!  מכל אלה לא היה לאורח מאומה – אלא מה היה לו?  הרצון לעבוד ולהועיל בכל כוחותיו – בלבבו, ועט סופרים מתנהג בקלות וברחבות – בידיו.  ומכיוון שנכנס אל עליית הספרות העברית וישב אל שולחן הכתיבה, ניגש תיכף ומיד אל העבודה ושוב לא פרש ממנה.

ודרך עבודתו כדרך כניסתו: מה כניסתו בחשאי ובענווה, אף עבודתו בשובה ונחת; לא במרוצה ולא בחיפזון, וגם לא בסופה ולא בסערה.

וסיסמה צנועה וענוותנית לו: הפשטות והתועלת.  כי פשוט האיש, פשוט לכאורה עד למאוד.  הוא פשוט, וכלי עבודתו פשוטים, ולתוך הדיו שלו אינו מערבב כלום מאותם הסממנים העשויים לצודד נפשים ולקסום ללבות רכים וקשים.

פשוט הסופר – אולם הדרך, שבו הלכה נפשו עד בואה אל הספרות וגם אחרי כן, איננה פשוטה כל-עיקר, ולכשתמצא לאמור: סבוכה ומסובכת ונפתלה ביותר.

הלוא זאת הדרך, שבה הלכו רבים וטובים מבני ישראל, ולא רק בימים ההם: הדרך מבית-המדרש הישן ועליותיו ולשכותיו וצלעיו אל עולמו של יפת, רחב-הידיים ורב-השבילים, שמדרכיו ומצידי דרכיו לא בנקל יימצא המוצא, אשר ממנו ישובו אל מקום ממנו באו.

הורה פטרוס לאוורוב[i]: יש אומות, שלאומיותן מעורה בדתן במידה שכל המנתק את מוסרות הדת יוצא מכלל אומתו – ותלמידיו המרובים מבחורי ישראל שמעו את דבר רבם ויבינו במה הוא מדבר, וגם קיבלו עליהם את הדין – תחילתם באונס וסופם ברצון.

לא היה שם אלא מיעוט קטן, שלא היה יכול להיכנע, ויפרוש את עצמו מן המרובים לבקש לו מסלול ודרך אל עמו.  ברם, קשה היתה על אלו היציאה מהעולם הישן, וקשה אולי עוד יותר התשובה אליו.  ואף זה האיש משה ליב ליליינבלום, כבד-הראש ורב-ההיגיון, שידע לספר לנו את הדרך בה עבר אל "חטאות נעורים", תש כוחו כשהגיע לצייר "דרך תשובה" שלו.  דומה, שלא היה כאן מעבר – אלא קפיצה מתוך בזבוז-כוח מרובה.

ביישוב-הדעת ידבר הסופר, והד הסערה בנפשו פנימה.  הקול קול זקן ויושב בישיבה, והלבב דווי ופצוע גם פצוע.

לא כאלה חלק אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. השקט והמנוחה ברוחו, והסערה אם היתה פעם – עברה גם עברה, ובת-קולה לא יישמע.  אמנם גם הוא לא יגיד לנו הרבה, או אפילו מעט, על מסלוליו ועל מוצאיו ומבואיו.  במחזה ידבר אלינו על "בת העשיר" מישראל שהלכה לבקש את משאת-נפשה וחזון-רוחה בנכר; חלום חייה נעכר ונתנדף, ולא נותרו ממנו כי אם אדי רעל.  אפס כי בציורים פשוטים מחיי יום-יום יראנו גם מבית עמל ותלאה, ושלטון אדם באדם להרע לו.  ואכן יש גם אשר יקיץ אדם מישראל העושה מעשה עמו מחלום חייו, ונפשו בוקה ומבולקה.  כי על כן נתונה נקודת-הכובד במקום אחר, ולא ממנה יצא הסופר לעשות לנפשו, להשקיטה ולהחלימה.

במה גדול איפוא כוח הסופר?  כוחו בענוותנותו, וסוד-גבורתו בחוסר תביעותיו.  לא ביקש הסופר מאומה לעצמו בצאתו לדבר אל שומעיו.  אדם לעמל יולד, ולא לעמל נפשו בלבד, כי אם, בראשית כול, לעמול עם הציבור ולשקוד על תקנתה של "חטאת הקהל".  עבוד, בן-אדם, עבוד לטובת הכלל, כי לכך נוצרת.

אתם תמהים: תרתי דסתרי!  מה עניין סוציאליסטן לתרי"ג מצוות?  והוא מסתכל בפניכם במנוחה ומשיב בתמימות: כלום סוציאליסטן גדול אנוכי מישעיהו הנביא – ולוא גם לשני לכשתרצו, מה שאין הוא מודה לכם כל-עיקר – שהיכה בשוט לשונו עושקי-דלים ורוצצי-אביונים, והעמיד את כל תורת האדם על שברון עול העבדים וכלכלת-הרעבים והצמאים, ותוך כדי דיבור עמד והזהיר על השבת?  וירמיהו הנביא, כלום לא עשה גם הוא ככל המעשה הזה ממש – ואנוכי מה כי תלינו עלי ותדרשו מאתי תשובות סינתטיות, שאין תורת החיים והמעשה זקוקה להם בעצם, ובכל אופן לא תמיד?

אתם צווחים עליו ככרוכיה: לאומיות ואזרחיות העולם – הא כיצד?  והוא גם השגח לא ישגיח בכם.  הוא מחזיק בעיקר התועלת החברתית, בתורת החיים והמעשה, לא חלי ולא מרגיש באותן הסתירות שבהפשטה, שבעיון לשם עיון.  הן קצרה ידכם מנתקו מעל אומתו, שבה הוא קשור ודבוק בפועל ממש, והוא גם לא יחדל מאהוב את כל הנבראים בצלם אלוהים, שגם הם קרובים אליו ממש.

אתם קופצים עלי כליסטים ותופסים בתוך הספרים הישנים העברים ובחבילת הירחונים הכנעניים שתחת בית-שחיו הימני והשמאלי, והנכם מריעים כבר עליו תרועת נצחון: corpus delicti, נתפש האיש בגניבת-דעת הבריות, ואפשר גם בגניבת דעת עצמו.  אל נא, אחים, תריעו!  חכו נא כמעט רגע, עד שיפתח לפניכם ירחונים נכרים אלה בכל מקום שתגזרו עליו.  אדרבה, מה כתוב בכל החוברות העבות הללו, החל מאותו "בן הדור"[ii] הזקן ועד "העושר הרוסי"[iii]?  – בירחונים מ"סיטרא אחרא" לא נגעה יד הסופר – כל המצויים אצל ספרות זו יודעים מראש, שכל שורה ושורה כאן, הן מן המאמרים, הן מן הציורים, בין שהם כתובים בכשרון רב, בין שהם מפיקים שיעמום מרובה, הכול כאשר לכול תובע כאן בפה את עלבון העשוק מידי עושקיו כוח, מתריע ומשמיע צעקת הדל ושוועת העניים.  והלוא הן הן הצעקות, הן הן השוועות, שבוקעות ועולות עד כיסא-הכבוד מן המקרא ומן האגדה; הלוא זה עצם עצמותה של נשמת האומה האומללה, היוקדת בכל כורי ברזל שבעולם ומרעשת עולמות בזעקותיה על ממשלת הזדון והרשעה באדם.

ואתם מעמידים פנים מתמיהות: כלום אין הלה יודע את הצד השני של אותן תביעות שבירחונים הנכרים, את ההסתערות כלפי שמיא, את המלחמה העצומה כנגד אלי עליון ובאי-כוחו מטה?

והוא משיב במנוחתו הרגילה: כי לא כצורנו צורם, ואיננו דומה רב בישראל, השומר על חורבות עם עני ואומלל, לכומר הדתות והאומות השוררות בזרוע נטויה וביד חזקה; ואנשים מישראל, יהיו אשר יהיו, מחויבים לדעת לכל-הפחות מה שידע כבר טורנוס-רופוס הרשע, כי אלוהי ישראל "אוהב עניים" הוא.

ואתם מקיפים אותו כתרנגולים הללו של בית בוקיא, לוטשים עליו את העיניים ופוערים לעומתו את הפה:

ובכן יהדות וסוציאליות היינו הך?!

חידלו לכם מן הסופר! מה לכם כי נזעקתם עליו – והוא איננו מבעלי ההכללות.  הוא העובד כל ימיו, ועל העבודה והעובדים כל חייו, הניח לאחרים שימציאו את השם "דת העבודה".  הוא, הפשטן, יודע, כי אין דרך החיים פשוטה כל-עיקר.  יתפרדו השבילים לשני קצות העולם, יסתבכו אלו באלו, יתערבו ויתבוללו, ושוב ייבדלו, וחוזר חלילה – עד מתי, עד אנה?  מי יודע.  וסופו של דבר מהו?  אחד.  ושוב אין כאן ראיות והוכחות – אלא אמונה.  עובדה אחרונה ועליונה, שכל ספק אי-אפשר שיחול בה, וכל היקשים לא יועילו לה.

המאמין יאמין, והחדל יחדל.

                                                                           

ב

שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטיפין

 

פשטן הוא אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.  גם את ציוריו, גם את מאמריו, הוא כותב בפשטות וברחבות רוסיות כמעט.  גם אותם הספרים שהוא מתרגם – פשוטים הם, פשוטים ורחבים.  ואף את ספרי הנביאים הוא דורש על-פי פשוטו של מקרא.  קשות עליו דרשות הקדמונים, וקשות עליו אלף מונים דרשות האחרונים, מכת מבקרי המקרא החיצונים והנחשלים אחריהם, כביכול, מבפנים.  והוא מביע את הרגשותיו כמו שהן – כפשוטן וכמשמען ב"תולדות הספרות העברית" שלו, ואיננו מתיירא מפני השוטים והמשתטים, שדורשים מאתו לבטל ראשית כול את דעות המתנגדים, כאילו אינם יודעים, שאין לו פנאי לכך, לא פנאי ולא כלי עבודה.  כי על כן איננו פרופיסור אשכנזי, שהכול מוכן לפניו, מפרנסתו ועד ספריו ופרסיו; סופר עברי הוא, כלומר: עני שבעניים, שבא על שכרו – אם הוא בא – בפרוטה וגם בשווה-פרוטה, ואין לו כלום חוץ מהרגשותיו ומהוכחותיו הפנימיות, שאין הוא בן-חורין כלל וכלל להסתירן ולהעלים עליהן.  אדרבה, זאת חובתו הגדולה: להביע את אשר בלבבו – כי זה העיקר, והראיות וההוכחות תבואנה מכל מקום, וגם אם לא תבואנה, אין בכך כלום.  ואם תאמר: יש בהן צורך – יענו ויאמרו לך: לא צורך יסודי.

ואולם עין הפשטן הזה צופיה היא, צופיה למרחקים.  ובעודנו עושה את מעשהו בפינתו הצנועה, ישקיע את מבטיו במעמקים נעלמים, ואל אחרית הימים יתבונן.  אמנם אין דרכו לדרוש ברבים בנסתרות.  ואולם פעם אחת הרים מעט את הפרגוד המכסה את עולמו הפנימי, והרשה לנו להסתכל לרגע בחזיוני רוחו.  זאת הפעם יצא מגדרו ויספר לנו אגדת חסידים בשם "דרך הרוח".  קטנה האגדה, ורק כחמישה עמודים לה.  אפס כי כקטנה הכמותי כן גדלה האיכותי.  היא "שיר השירים" של הסופר, והיא גם "דרך הרוח" שלו תגלה.

גיבורה של בעל האגדה הוא בעל ה"תניא", רבי שניאור זלמן מלאדי, וזמנה ומקומה בשבת הרב במבצר.  אסור הרב בכלא בחברת חיות טורפות בצורות בני-אדם, ורוחו בת-חורין, והיא משוטטת הרחק-הרחק מחומות

בית-האסורים, מתדבקת ומתייחדת עם נשמות צדיקי עולם, מטיילת חינגה ואומרת שירה אתן, או שופכת צקון לחשה עמהן לפני קונה.  מלוא כל הארץ כבודו יתברך, לית אתר פנוי מיניה, ואין מחיצה שתבדיל בין הנשמה ואביה שבשמים.  תקרא הנשמה מן המיצר, ואלוהיה יעננה במרחביה.  רחבים העולמות העליונים, והם פתוחים לרווחה.  עלה, בן-אדם, כי אין מעצור לפניך.

והבריונים שבחדר הכלא רואים את פני הרב ודרכו בקודש.  מתחילה הם מלגלגים עליו, ואז גם יתנפלו עליו ויגזלו מאתו את כל אשר לו, וגם לרצחו נפש יתאוו; אולם לאחרונה התחילו נכנעים מעט-מעט מפני הדר קדשו, נכנעים בלא יודעים ושלא בטובתם.  יוצאות קרני האורה מן הנשמה הטהורה והן פורצות להן דרך מבינות לתילי-תלים של אשפה וזוהמה, שנערמו על הנשמות שנסתאבו בחלאת העולם ומצוקותיו.

ובאחד הימים הגיעה האורה עד לניצוץ האלוהי שהיה חבוי, אך לא כבוי, בעומק הנשמה של ראש הבריונים.  וטימושא הגזלן, שעבר על כל העבירות שבעולם, וחיי אדם כאין וכאפס נחשבו לו, ניגש אל הרב לבקש תקנה לנפשו.  ביום השני נעלם טימושא מבית-האסורים, ויבוא אל אחת העיירות היהודיות ויקבל עליו את דת ישראל.  ומן היום ההוא והלאה היה הולך וסובב בערי רוסיה הפנימיות לעשות נפשות לדת ישראל, ובכל מקום בואו ברחה ה"חזירות", זאת רוח הטומאה והירידה, מפני אמונתו הכבירה, האדירה והנפלאה.

מי שקרא את האגדה "דרך הרוח" של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, לא ישכחנה, ומי שלא קרא אותה.  טוב יעשה כי יקראנה.

בבית-המקדש היתה "לשכת חשאין, יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי".  בית-המקדש חרב גם חרב על לשכותיו.  והנותנים – אם ישנם עוד בזמן הזה – נותנים בקולי-קולות, והלוקחים לוקחים בחזקה ובקול רעש גדול.  ואף-על-פי-כן עוד לא פסו חשאין מישראל, ואם יהיה כאן מי שיפקפק בדבר – אף אתה החווה לו באצבע על אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.

היו מי שאמרו: אותן החשאין הקדמונים היו מחסידי האיסיים – ולא יפה אמרו.  ואולם יצדק אשר יאמר, כי החשאין שבזמן הזה, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ ובחירי חבריו ותלמידיו העובדים עמו במחיצתו על הררי קודש, הולכים בעקבותיהם של נזירי ישראל הוותיקין האיסיים, אלו אנשי העבודה והרוח, החסידים ואנשי המעשה, שעשו מה שהורו ושהורו מה שעשו.

תנו כבוד לאיש העבודה והרוח, לפשטן הצופה למרחקים, לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ; ויהי רצון שימשיך עוד שנים רבות את פעולתו הרחבה והטובה.

[1924,   "הדואר"].

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] Лавров (1900-1823), סוציולוג והוגה-דעות, ממנהיגי התנועה הסוציאליסטית-מהפכנית ברוסיה [העורך].

[ii] Современнйк כתב-עת (בראשונה רבעון ואחרי כן ירחון) רוסי מפואר, מוקדש לספרות ולשאלות החיים. יצא בפטרבורג ב-1866-1836, והצטיין בעמדתו החברתית-מדינית המתקדמת [העורך].

[iii] Русскоу Богатство ירחון ספרותי-מדעי רוסי בפטרבורג, ב 1918-1876, בעל כיוון ליבראלי-עממי [העורך].