_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אגרות אל הרב צבי יהודה הכהן קוק

בר טוביה

לתוכן הענינים

[עשר האיגרות, המתפרסמות בזה הפעם הראשונה בדפוס, נעתקו מתוך גוף כתב-היד שבידי מקבלן, הרב צבי יהודה הכוהן קוק (ראש הישיבה המרכזית העולמית בירושלים), והן חלק קטן מצרור איגרות בר-טוביה שנכתבו אליו והשמורות בידו.

הרב צבי יהודה הכוהן קוק, בנו של הרב הראשי ליהודי ארץ ישראל, ר' אברהם יצחק הכוהן קוק ז"ל, פנה עוד ב 1910, בהיותו עדיין עלם בן 19, והוא אז יושב ביפו, בה כיהן באותו זמן אבין כרב העיר, באיגרת אל בר-טוביה, ובה הירצה לפניו על תכניותיו לייסוד במה ספרותית-מדעית לחידוש פניה של היהדות הדתית, וביקש את עזרת בר-טוביה.  ואכן, בקובץ הספרותי-מדעי "התרבות הישראלית", שהוצא בהשתדלות הרב צבי יהודה הכוהן קוק (יפו תרע"ג), השתתף בר-טוביה במאמרו החשוב "גלות בבל".  וכך החלה בין שני האישים האלה חליפת מכתבים ערה, שנמשכה כחמש עשרה שנים, ונרקמה ביניהם ידידות עמוקה, שהתבססה על רגשי הערכה הדדית גבוהה.  בימי מלחמת העולם הראשונה שהה הרב צבי יהודה הכוהן קוק (יחד עם אביו הרב ז"ל) בשווייץ,והוא שנחלץ אז לעזרת בר-טוביה במצוקתו הכלכלית המחרידה, כשהלה נשאר באותם ימים ללא כל אמצעי קיום.

כל האיגרות המתפרסמות בזה, כתובות, כמנהגו של בר-טוביה, על גלויות-דואר וללא ציון התאריכים ומקום היכתבן.  על פי חותמות הדואר הוספתי בראש כל איגרת, בסוגריים מרובעים, את התאריך שלה ואת מקום היכתבה.  שיניתי במקצת את הכתיב, כדי להקל על הקורא בן ימינו, ובשולי האיגרות הוספתי הערות הסבר.

ג. א.]

 

א

[Genēve, 27.I.1911]

אדוני היקר והנכבד מאד!

קודם כול אני מבקש את סליחתו על איחור תשובתי.  מאיזו סיבה לא יכולתי להשיב תיכף ומיד על שאלת כ' בנוגע לסיבות הייאוש הנראה בדברי.  אי אפשר להשיב בקצרה במכתב, וגם אדמה כי דבר זה מתברר בכתבי הנדפסים.  כאן אוכל להעיר רק זה: מצד אחד אנו רואים את ישראל הולך ומתרחק מכל קנייני האומה, מסיבות חיצוניות ומסיבות פנימיות.  הדחיקה מצד האויבים קשה במידה שרק אבות אבותינו בימי גלות ספרד וכיוצא בזה הרגישוה.  והריקבון הפנימי הולך ומתגבר במידה שאין דוגמתה, כמדומני, בספר תולדות הפגעים שלנו.  זאת מצד אחד.  ומצד שני אנו רואים את הגויים – כלומר: את הטובים ואת הגדולים שבהם – עמלים בכל כוחם להוציא את הניצוצות הקדושים מקדשי קדשינו, ולהכניס אותם הכנסה פנימית אל תוך תרבותם שלהם.  הכול כמו שעשו להיוונים ולהרומאים בגשמיות וברוחניות, ככה ממש הם חפצים לעשות ועושים לנו.  אנחנו הולכים ורזים, והם הולכים וטובים ובריאים ממבחר פרותינו ומחלבינו.  אדרבה, מי איש ישראל אשר עוד ניצוץ יהודי אחד בוער תחת האפר הצבור בלבו, ולא יתרעש למראה הכיליון הנורא של האומה והמחולות הפראיים והתרבותיים על חרבותינו? הנרות הללו, שהדליקו אבותינו בדמם ובמוחם, לא יכבו – אבל אנחנו מאבדים עכשיו את זכותנו מאפס אונים להיעשות מנורה להנרות הללו.  הזכות נקנית בכוח, ואיה הכוח של האומה להשתמש בזכות אבות? – והדברים ארוכים וקשים כגידין, ושלום וברכה מאת מוקירו ומכבדו המצפה למכתביך

בר טוביה

בנוגע להמאמר שהעירני עליו, הינה גם את "הפלס"[i] גם את "הפסגה"[ii] לא ראיתי, וכתבי הרה"ג מיפו שליט"א[iii] נודעו לי רק משעה שהתחיל כ' לשלחם אלי.

 

ב

[San Remo, 29.II.1912]

ידידי היקר והחביב!

זה עתה הגיעני מכתבך בסאנרמו, אשר אני עצור בתוכה זה כשני שבועות.  יודע אני כי עלי לבקש סליחה מאתך ומידידנו היקר מר יעקב הכוהן שכ"י[iv] על שתיקתי הארוכה.  לא השיבותי לכם עד הנה לא מחמת איזו תרעומת של שטות, אלא לפי שלא יכולתי לכתוב לכם תשובה ברורה.  הייתי תלוי כל החורף באוויר.  אחדים ממכירי השתדלו למצוא בשבילי משרה ב"תחכמוני"[v] לא הסכימו לתת לי משרה  והאמת עלי להגיד לך, שאין אני מצטער על זה.  אין בכוחי להיות מורה עכשיו, וגם משיעורים קלים שהיו לי בג'נווה הכרחתי למשוך את ידי.  בכלל היו לי ימות החורף ימים של בטלה מחמת חולי.  מה שנדפס ממני נכתב בקיץ בכפר שדרתי בו.  בז'נווה האוויר רע מאוד בימות החורף, מלא לחות מזקת מאוד לבריאותי.  וזהו הטעם העיקרי מפני מה רוצה אני לעזוב את העיר הזאת.  בעזרת אחד ממכירי אפשר יהיה לי לשבת בסאנרמו כחדשים שלושה.  ואז נראה איך ייפול דבר, אולי אהיה מוכשר לעבודה קשה כעבודת מורה.  הדיבור קשה עלי מאוד.  קלה ממנו עבודה של כתיבה, ולכן אני מבקש לי תמיד עבודה אשר כזאת.  את הקונטרס העמוק של כבוד הרה"ג שליט"א על דבר "קרבת אלוקים"[vi] קיבלתי, ואני מודה לך במאוד מאוד על מתנה יקרה זו.  מחכה אני למכתבך על דבר המאסף שלכם.  תיטיב נא לשלוח אלי את מכתבו של ידידנו[vii] השמור תחת ידיך, ותמסור לו את ברכתי.  עוד הפעם אני מבקש גם את סליחתך גם את סליחתו.  ממני ידידך המצפה למכתבך והדורש את שלומך

בר טוביה

 

ג

[San Remo, 13.VIII.1912]

ידידי היקר והנכבד!

אנוכי שולח היום עוד שני דברים[viii], אמנם קטנים, ל"התרבות הישראלית"[ix], וחפץ אנוכי לאמור לך דברים אחדים בנוגע למאמר השני.  קשה לקרותו מרוב תיקונים שעשיתי בו, ולהעתיקו הוא דבר שאי אפשר לי, הכותב בכבדות מרובה וביגיעת בשר ורוח.  לפיכך תתן אותו בטובך לנער שיעתיקנו, ותשלם לו על חשבון פשיטי דספרי דילי.  וגם תיטיב לעשות אם תחלק אותו לשישה פרקים קטנים:  פרק אחד על הכפירה בכלל וההערה על עבודתו של אחד העם; פרק שני על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי עד "כתבי הסופר הזה קוראים למלחמה על חיי הספרות בשם חיי הטבע"; פרק שלישי מכאן ועד י. ח. ברנר; פרק רביעי על י. ח. ברנר; פרק חמישי על ש"י איש הורוויץ; ופרק שישי – הדף המתחיל ו"אם לחשך אדם" וכולי.  בוודאי לא תקצוף עלי שאני מלאה אותך בדבר זה, ותאמין שלא יכולתי לעשותו.  מובן מאליו, שכל מה שמאיזו סיבה לא יכשר בעיני המערכת תיטיב להחזיר אלי.  על המכתב הארוך כבר השיבותי לך איזה דברים, ואתה תיטיב להזדרז ולהשיב לידידך ואוהבך

בר טוביה

 

ד

Cabbė-Bocquebrunne prēs de Menton, 18.XI.1913]]

ידידי הנכבד!

שלחתי אליך לפני זמן מה מאמר ביחד עם איגרת גלויה, ואחרי כן קיבלתי את תשובתך.  מבקש אתה את חוות דעתי בפרטיות על החוברת הראשונה[x].  הנה היא: מי שקרא את שני המאמרים הראשונים, שהם כעין פרוגרמה, מחכה שיבואו מאמרים מתוך נקודת השקפה זו שבפרוגרמה זו, כדי לברר את השאלות העומדות על הפרק בדברים ברורים ואמיצים – אולם מכל המאמרים שבאו – שאם אמנם טובים היו כשהם לעצמם – רק אחד מטפל בשאלת החיים, היינו בשאלת הפוליטיקה, וגם זה מביע רק מחשבות כלליות – דברים הללו אמורים לא לשם קינטור, אלא בשביל החוברות הבאות הללו וחלק השירים צריך לתקן, וחלק הסיפורים צריך גם כן שיהיה.  – ומה שאתה חוזר ושואל אותי בדבר שני מאמרי שלא הגיעו לידיך[xi], תמיה אנוכי לשאלה מה זו עושה, הלוא הודעתיך זה כבר, שהפוסטה דיפו המציאה תעודה רשמית כראוי וכצריך להפוסטה דסאנרמו, שהמאמרים נמסרו במועדם לתעודתם, ולכן עליך להמציא אל ידי תעודה רשמית כראוי וכצריך, שהמאמרים לא נמסרו.  מדברי מכתבך הבינותי, שמאיזו סיבה אינך רוצה לבוא בדין עם הפוסטה דיפו, ואתה בוחר לשלם מקופת המערכת.  והרי הדברים ברורים, שעליך לעשות אחת משתי אלה תיכף ומיד.  ומה ששאלת אותי בדבר בריאותי, ואם יצאתי את סאנרמו לפי שנתרפאתי – עלי להשיב אותך שאנוס הייתי לצאת מסאנרמו מחוסר כסף, ולא לפי ששבתי לאיתני.  כאן כפר קטון, וצרכי החיים בלתי יקרים כל כך.  ובכן רב שלום עליך, וברכה רבה מנאי המצפה לדברי תשובותיך, ידידך הנאמן

בר טוביה

 

ה

Cabbė-Bocquebrunne prēs de Menton, 4.VI.1915]]

ידידי היקר!

מכתבי שלוחים אליך תמידים כסדרם, אף על פי שדבריך אינם מגיעים אלי, אלא לאחר ייאוש מרובה.  זה עתה הגיעוני שתי איגרותיך הגלויות מזמנים שונים, ולמדתי מהם שגם דברי מגיעים אליך ללא כולם ולא בזמנם.  מה שכתבת על דבר התוצאות[xii] העבריות ברוסיה הוא חדש בעיני, כי לא ידעתי מהן מאומה וגם אינני יכול להשתתף בהן, לפי שזה כבר נפסק משלוח המכתבים מהתם להכא ומהכא להתם[xiii]. העיתונים הז'ארגוניים באנגליה ובאמריקה הם כמעט כולם ספרות השוק ואין להם צורך בעבודתי.  "העברי"[xiv] אמנם לא רע, אלא שאיננו משלם, ואפילו איננו שולח את העיתונים.  אפשר תודיעני את כתובתו של הד"ר זידיל[xv] באמריקה, ואפנה אליו בבקשה לפרסם דבר מה בחוברת מיוחדת לכשיוכל.  אולי תיטיב גם אתה לעוררו על זה.  אקווה לשמוע חדשות טובות על התוצאה החדשה שרמזת עליה.  איה ומה טיבה? אם יבוא דברי אליך, וכבדתני בתשובה מהירה.  בוודאי יודע אתה שכספך ששלחת אלי קיבלתיו כמעט במועדו.  בתודה עמוקה ובברכה רבה, ידידך הנאמן המוקריך והמכבדך.

בר טוביה

 

ו

Cabbė-Bocquebrunne prēs de Menton, 14.XI. 1915]]

ידידי היקר!

אם אמנם כתבתי לך בערב החג[xvi], הנני כותב אליך עוד הפעם, לפי שבינתיים נתקבלה איגרתך הגלויה שנתאחרה לבוא לרגלי טעותי.  רוצה אנוכי גם להשיב לך תשובה מדויקת על כל השאלות ששאלתני בהיותך מתעניין כל כך במצבי, אם אמנם ידוע ידעתי כי אין בכוחך להקל את משאי, טרחי ועולי.  בהיותי בז'נווה הרווחתי לפי ערך די צרכי, אלא שהעבודה היתה קשה יותר מדאי, גם בכמות גם באיכות, והביאה אותי לידי חולשה כזו, שהעוברים שפגשו אותי בדרך ביקשו פעמים אחדות להוליכני לבית החולים – דבר שאירע לי בברן.  כאשר נוכחתי לדעת שאי אפשר יהיה להמשיך במצב כה עוד זמן רב את עבודתי, החלטתי לצאת לפראנקפורט ולבקש תרופה למחלתי, וגם הטבת מצבי הגשמי בכלל.  אולם כל יודעי ומכירי הזהירו אותי לבל אלך שמה מבלעדי תעודות טובות.  פניתי לכל היודעים אותי, וגם אליך, להמציא תעודות ממין זה בשבילי, אולם לא נעניתי.   אז נמצא לי אחד מתלמידי שהבטיחני, כי אם אצא לסאנרמו ימהר לבוא אלי להמשיך את לימודיו במשך שנה בערך.  אחד מידידי המציא לידי מעט כסף, ובזה באתי עם כל בני ביתי לסאנרמו.  תלמידי זה לא עמד בדיבורו, ואנחנו נשארנו בעירום ובחוסר כול וגם חשדונו בכל רע, עד אשר ברחנו לנפשותינו מנטונה[xvii] שחשבתי למצוא בה מכירים, וגם את שפתה ידעתי פחות או יותר.  פה ביקשנו ומצאנו לנו דירה קטנה בכפר, הרחק מאדם העיר, ואנחנו חיים פה איך שיהיה בדחקות הגונה.  מתחילה היינו מתפרנסים קצת מפשיטי דספרי שלי וקצת מתמיכות מכירי ששלחו לפרקים.  משהתחילו המאורעות[xviii] ננעלו הכנסותי, אלא שנמצא לי שיעור עברי בבית משפחה יהודית פליטת רוסיה שירדה מנכסיה.  התשלומין היו בדוחק גדול, ועתה יצאה משפחה זו מפה לבקש אוכל  לנפשה באשר תמצא.  ניסיתי לפנות לאחינו שמרוסיה ושלחוני לאחינו האיטלקים, אחינו האיטלקים שלחוני לפאריז, והפריזאיים שולחים אותי לאמריקה.  ובהיות שמצב בריאותי לא יתנני להרחיק נדוד לארץ זו, נשאר לי רק מוצא אחד קטן כחודו של מחט: להתלמד לכתוב קורספונדנטיות זשארגוניות לאמריקה – זה הכול.  בנוגע לרבי זאב יעבץ נודעתי אליו לפני שנה ושלושה חדשים בערך על ידי יהודי אחד מאנטוורפן, החלפנו מכתבים עד יום צאתו ללונדון, ומאז אינני יודע מאומה מכל אשר אתו.  שלחתי אליו לאנטוורפן את ספר הנזירים שלי וקיבלתי תשובה ממנו.  אחרי כן כתב אלי עוד פעמים אחדות.  את מאמר הביקורת על ה"תחכמוני"[xix], שבו נגעתי בעיקר במאמרים "תום ושברון", "טללי אורות", "קרבת אלוהים", הילל, ואת מאמר הביקורת על "בין מים למים"[xx] נא על נס ממש.  הגליונות אינם בידי.  עורך "העברי"[xxi] נשאר חייב לי כמאה פראנקים, ועל כל מה שכתבתי אליו לא השיב.  אפילו את הגליונות לא שלח כסדרם.  למר יעקב שמואל שיזאק צורי[xxii] כתבתי.  את ה"תחכמוני" ספר שני לא קראתי, אלא את המאמר "קרבת אלוהים"[xxiii] שהמצאת לידי.  את שכר מאמרי "גלות בבל"[xxiv] שלחת לי זה כבר.  ואתה היה שלום וברכה, ובעיתות הפנאי כתוב לי מכל אשר אתך ואקרא את דבריך בחפץ רב כמובן.

בר טוביה

מה נעשה בכתבים ששלחתי לך ליפו ולא נדפסו? אינני יודע מהם מאומה[xxv].

 

ז

Cabbė-Bocquebrunne prēs de Menton 3.XI. 1915]]

ידידי היקר, שלום וברכה!

אל נא תשית עלי עוון אשר חטאתי על אחרי את תשובתי עד כה.  הלכתי פעמים אחדות לעיירות הקרובות לבקש עבודה, והייתי עייף ויגע יותר מדאי.  רק זה עתה לקחתי עט בידי אחרי שני שבועות של פיזור הנפש מאין כמוהו, ותהי ראשית מלאכתי להשיב על המכתבים שקיבלתי.  רוצה אתה לכתוב אודותי למכירי בז'נוה – מה תכתוב להם, והם לא ידעו אותו זה כבר? הרוצה והיכול שבהם כבר עשה מה שעשה וכבר רפו ידיו, והשאר – שאינם רוצים או שאינם יכולים.  ובין כך ובין כך הדיבור עמהם למותר.  להפך, אם אפשר לך לכתוב לעורך "העברי" – כתוב, אולי יעלה בידך להוציא ממנו את הכסף שנשאר חייב לי – כמאה פראנקים ואולי גם יותר.  בנוגע להכסף שבידך מקופת "התרבות הישראלית" אינני יודע מה אומר לך: עשה כאשר יורך רוח מבינתך. הוצאת כתבי על ידי החברה שאמרת[xxvi] - כמדומני לא עכשיו זמנה.  ואולי מוטב היה להוציאם באמריקה? על דבר העיתון הז'ארגוני שכתבת אינני יודע מאומה, והוא הדין בנוגע ל"השילוח".  אם יש בידך  ספרים חדשים חשובים אנא שלח מה שתוכל ותקבלם בחזרה, לכשתדרשם, בתודה רבה.  הנני מצפה לדבריך.  כנראה לא קיבלת את הברכה ששלחתי לך ולכל משפחתך בראשית השנה החדשה.  והנני ידידך הנאמן, המברכך מקרב ולב

בר טוביה

 

ח

[Marseille, 31.VIII.1916]

ידידי היקר והטוב!

קיבלתי את שתי איגרותיך הגלויות ביחד עם הכסף שהואלת לשלוח לי פה בעיר מארסייל, ומטעם זה איחרה תשובתי כל כך, וגם עתה אינני יכול עדיין להשיבך על כל דבריך, כי זה כחודש ימים שאנחנו פה מתגלגלים מאכסניא לאכסניא, וטרם מצאנו לנו מעון, ושאון העיר מרעיש את אזני ומרגיז את עצבי ביחד עם כל הרוגז וכאב הנפש, עד שאין בכוחי לצמצם את מחשבותי אפילו לכתיבת מכתב.  כבר היכרת מאיגרותי הגלויות בקיץ הזה, שאי אפשר להישאר יותר על הריוויירה למרות אקלימה הטוב והשוקט, שבשבילו עזבנו את ז'נווה.  קיוויתי למצוא פה למצער את השיעור שהיה לי במנטון, יען כי בעליו גרים פה, ואמנם גם מצאתיו, אלא שיד האנשים האלה מטה לגמרי והם עניים באותה שעה, ועליהם לשלם קצת במזומנים וקצת בהבטחות, וכל זה בדוחק גדול.  ואתה שלום וברכה, ממני ידידך הנאמן, המכיר לך תודה מקרב ולב עמוק

בר טוביה

 

ט

[nice, 16.II.1917]

ידידי היקר!

לפני שישה שבועות בערך, כשקיבלתי מאתך את הכסף בפעם האחרונה, הודעתיך כי שיעורי בעיר מארסיליאה כלו, יען כי הורי תלמידי שינו את מעונם לניצה, ובכן נשארתי בלי כל עבודה.  לעבוד שמה עבודה ספרותית היה דבר שאי אפשר, לפי שחסרו כל תנאי העבודה, וקודם כול: מעון מיוחד.  אחר זמן בא אבי תלמידי והפציר בי שאשנה גם אנוכי את מעוני, אף על פי שעליו להוריד את שכרי – או יותר נכון את הבטחת שכרי – כמעט עד החצי.  באין ברירה הסכמתי גם לזה, כאשר כבר הודעתיך.  פה ניגשתי תיכף ומיד לעבודת הכתיבה, ושלחתי לידידנו הד"ר י. מ. זלקינד[xxvii] שלושה דברים קטנים, אלא שהוא שותק שתיקה יפה וארוכה.  "העברי" שינה מעט את דרכו[xxviii] - כמובן לא את מטרתו – ואינני יודע עדיין איך להסתגל לדרישותיו החדשות, לפי שעיקר עבודתי – עד כמה שעבדתי – היתה בשאלותינו הישנות.  קיבלתי אמנם איזו הבטחה אחרת, אולם רק הבטחה, עד עתה למצער.  בנוגע לדברי על דבר "עדה" ו"יהודית"[xxix] יש לי להוסיף עוד מה שנמצא בתלמוד ירושלמי, "עדה אמרה" במקום "הדה אמרה", וכי "דה" ו"דית" שניהם סימני נקבה.  ואתה היה שלום וברכה, ממני ידידך הנאמן המצפה לדבריך ולחדשותיך

בר טוביה

 

י

[Nice, 21.X.1921]

ידידי הנכבד!

קראתי את דבריך שהגיעוני זה עתה, ואני מוצא לנחוץ להעירך על ההבדלה שבין "האגודה" ו"העבודה"[xxx].  לדעתי העבודה צריכה שתהיה כללית, מכוונת לצרכי העם הישראלי, הרוחניים והגשמיים, המובנים לאמיתם, כלומר: מתוך הכרת המסלול התולדי של היהודים והיהדות בעבר, בחינת התנאים של ההווה והסתכלות עד כמה שאפשר בעתיד – כי בלי שלוש אלה אין כל ערך לעבודה בכלל, ומה גם לעבודה בעם עתיק ושונה מכל עם ולשון מכל הבחינות כעמנו אנחנו.  ובכן: העבודה הספרותית צריכה שתהיה כללית ולא מפלגתית, ומכל שכן אגודית.  ואולם אי אפשר בלי אגודה מאורגנת כהלכה ומספקת את כל האמצעים הדרושים לעבודה ספרותית ראויה לשמה של סופרים, שהספרות לא רק אומנות להם כי אם עבודת הקודש מרובת האחריות. – על שאלותיך הפרטיות אעירך, שלא הייתי מעולם בהאמבורג.  עבודתי כולה מוקדשה להוצאת שטיבל שבאמריקה – להוציא את וארשוי – ואינני מפרסם בעיתונים אחרים אלא דברים שכתבתי לפני שנים, או שאין הוצאה זו רוצה להדפיס בלי שינויים – דבר שאין אני מסכים לו בשום אופן.  בנוגע לתרגום כתבי הד"ר אשר[xxxi] אם הם מרובים אינני יכול לקבל עלי את העבודה, ואם מועטים הם הודיעני את תנאיך.  אם יש בידך להוציא את כל ספר הנזירים שלי[xxxii] תיטיב להודיעני את תנאיך, אולי אמצא אפשרויות להכינו.  ושלום רב עליך, ושלך

בר טוביה

בדבר ה"אורות"[xxxiii] אינני יכול לכתוב עדיין.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i] ירחון רבני-תורני בברלין, בשנים תרס"א-תרס"ה, בעריכת הרב אליהו עקיבא רבינוביץ מפולט אווה שבאוקראינה.

[ii] קבצים רבניים-תורניים בעריכת הרב הילל דויד הכוהן לבית טריווש.  יצאו בשנים תרנ"ה-תרס"ד, קודם בווילנה, אחר כך בווארשה ולבסוף בפיוטרקוב.

[iii] הרב אברהם יצחק הכוהן קוק, אביו של הרב צבי יהודה הכוהן קוק.

[iv] ר' יעקב הכוהן שכביץ (1933-1844) חכם תורני ומשכיל, ממייסדי המושבה גדרה.

[v] בית הספר העברי הדתי-לאומי הראשון בארץ-ישראל.  נוסד ב 1907 ביפו על ידי הרב ד"ר יוסף הלוי זליגר, והיה אב-טיפוס לרשת בתי-הספר של "המזרחי" בארץ-ישראל ובגולה.

[vi] הדפסה מיוחדת מן המאמר "קרבת אלוהים" של הרב אברהם יצחק הכוהן קוק, במאסף "תחכמוני", ספר ב' (ברלין תרע"א).

[vii] יעקב הכוהן שכביץ.  ראה למעלה, הערה 1.

[viii] נוסף למאמר "גלות בבל".  שני מאמרים אלה אבדו בדרך ולא הגיעו לתעודתם (ראה באיגרת הבאה).

[ix] מאסף ספרותי-מדעי שהוצא על ידי הרב צבי יהודה הכוהן קוק (יפו תרע"ג).

[x] של המאסף "התרבות הישראלית".

[xi] ראה איגרת קודמת.

[xii] ההוצאות.

[xiii] בעטיה של מלחמת העולם הראשונה.

[xiv] שבועון של "המזרחי", בעריכת הרב מאיר בר-אילן (אז – ברלין), בשנים 1921-1910, בראשונה בברלין ואחר כך בניו-יורק.

[xv] ד"ר משה זיידל – חוקר המקרא ובלשן עברי, בעל כיוון מסורתי.  אחר מלחמת העולם הראשונה השתקע בירושלים.

[xvi] חג הסוכות.

[xvii] לעיר Menton שבריוויירה הצרפתית.

[xviii] מלחמת העולם הראשונה.

[xix] הכוונה כנראה למאמר "לבירור ענייני היהדות" (ראה להלן בביבליוגראפיה ערך מס' 119).  ה"תחכמוני" היה מאסף ספרותי-מדעי בעל כיוון דתי, בהוצאת אגודת הסטודנטים "תחכמוני" בברן ובעריכת ד"ר ב. מ. לווין, ויצאו ממנו 2 ספרים (א – ברן תר"ע; ב – ברלין תרע"א).

[xx] הוא המאמר "בין עובדי ישראל" (ראה להלן בביליאוגראפיה, ערך מס' 120).

[xxi] ראה למעלה, איגרת ה' הערה 3.

[xxii] חוקר התלמוד והמשפט העברי (נפטר בלונדון 1943).

[xxiii] ראה למעלה, איגרת ג, הערה 3.

[xxiv] שנתפרסם במאסף "התרבות הישראלית" (יפו תרע"ג).

[xxv] ראה למעלה, איגרת ד.

[xxvi] חברה להוצאת ספרים עברים בעלי תוכן דתי-לאומי, שהרב צבי יהודה הכוהן קוק חשב באותו זמן על ייסודה.

 [xxvii] ד"ר יעקב מאיר זלקינד (1937-1875) – חוקר וסופר באידית ובעברית.  הטיף לציונות המבוססת על אנארכיסם מוסרי-אידיאליסטי ברוח המסורת היהודית.  ישב באותו זמן בלונדון והוציא את כתב העת האידי "יידישה שטימה" ("הקול היהודי").

[xxviii] "העברי", השבועון העברי של "המזרחי", שיצא בברלין עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוצאתו נתחדשה בניו-יורק בראשית 1916.

[xxix] נשות עשו (בראשית כו, לד; לו, ב).  בר-טוביה ס ר כיע שני שמות אלה זהים.

[xxx] דברים אלה מוסבים על ההצעה, שהרב צבי יהודה הכוהן קוק היה שותף לה, להקים בארץ-ישראל אגודה שתפעל למען תחיית ישראל בארצו ברוח המסורת.

[xxxi] Dr. Maurice Ascher – סופר והוגה-דעות יהודי בשווייץ, בעל השקפת עולם דתית-מסורתית.  חי כעת בישראל (בבני-ברק).

[xxxii] מספר הנזירים נתפרסמו בדפוס רק שני חלקיו הראשונים (ראה להלן בביבליוגראפיה, ערך מס' 65), ואילו חלקו השלישי והאחרון נשאר גנוז בכתב-יד.

[xxxiii] ספרו של הרב אברהם יצחק הכוהן קוק (ירושלים תר"פ).  החיבור דן בשאלות תחיית האומה.