_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לצמיחת החסידות

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

א

יובלות ומאות בשנים עפים כנשרים במרחבי מרחקים, וצללים כבדים ואפלים נמשכים אחריהם ומתפתלים כנחשים מסביב לנשמת האומה ויחידיה.  רובצים הצללים כאבנים על פי המקורות העתיקים וכוח אין, אשר יגול את האבנים מעל פי המקורות, ואשר ישקה מים חיים נפשות רעבות וצמאות, עייפות ושוקקות.  בבתי כנסיות מתלבטת תפילת ייאוש מר ויגון קודר, ובבתי מדרשות מתייפחת תורה שרופה באש מאוויים כנים וגעגועים דועכים.  ואם יש אשר יתאדמו פני המזרח, וקרני אורה מתפרצות לצאת מתוך ענני אופל, חיש מהר ישקעו במעמקי האפילה, ושב החושך כשהיה.  ומקרוב ומרחוק משתפכים צלילי פעמונים מתוך בתי מסגד, מתנשאים בעזות עד לב השמים.  פעם יריעו בסערה ובגערה כמבשרי  יום רעות לעם קשה עורף, ופעם יהמו בנחת ובחונף לכל שומע והולך לקולם.  ועיניים נכריות בוערות באש תאווה, מטילות ניצוצות קודחים לתוך עיניים חולמות ושואלות, כמיהות ותמיהות, המציצות מתוך פנים דוויים וכסופים של בחורי ישראל שלא טעמו טעם-חטא.

והמקורות סתומים, והאבנים רובצות עליהם.  הרצון דומם, ואיננו אומר כלום.  אדם מישראל עושה את המותר, ומתרחק מן האסור בכוח כוחו של רצון רחוק ומתרחק, ואת כוח רצונו שלו איננו מרגיש.  הרגש נרדם, וצלו האפל, הייאוש הקשה, בולע את האיש הישראלי, והדמיון הבורא עולמות שבת מעבודתו.  בריאות קדמוניות פורחות באוויר, והגווילים שרופים.  היהודי הולך ונעשה פיכח ופיקח, והוא נפוג ונדכה בחוסר כל רגש חי וחם.  איה הרצון הקדמוני, איה הרגש האיתן, והדמיון היוצר אייהו?  הנה סוחרים ומוכרים, הנה אומנים ופועלים, הנה לומדים והנה מקובלים.  וכולם מתגדרים בעולם שאיננו שלהם.  ואיה הבוראים והיוצרים, והנביאים איה הם?  הנה היו גם לנו מקורות מהם שתו ומהם השקו דורות עולם.  ועתה מה?  היבשו המקורות וחרבו, והיו למדבר ציה וערבה, מקום שם נחשים ישכנו, ושעירים ירקדו שם?  הנסתתמו המקורות בידי נכרים מידות אבנים, וכמעט שיבוא יעקב יגול את האבנים מעל פי המקורות?  או אולי כוח יעקב עתה לא ככוחו אז, בשחר טל ילדותו, וראשו נמלא כבר רסיסי לילה סב ונוזל?

וביישוב נידח, בפינת ערבות רחוקות, מתהלך אחד מרבים בישראל, ריש דוכנא, ובבוקר ובערב הוא מוביל תינוקות מבית אבות לבית רבן, ומבית רבן לבית אבות, ואל בתי כנסיות ואל בתי מדרשות, וגם בימים ארוכים ובערבים שוממים לא יסור מן התינוקות;  ורק בלילות הערבות הרחוקות חפשי יהיה ריש הדוכנא לנפשו, והתייחד עם הרהוריו בפינת בית המדרש, ששם ביתו ומשכבו בלילות.  הרהורים קשים מטרידים את מוח ריש הדוכנא בלילות הערבות הרחוקות.  גם עת יפוח רוח ליל אביב, מגרה ומעודד געגועים נעלמים, או רוח ליל קיץ חם ועצב, גם עת יסערו רוחות סתיו מלאים יגון קודר, ועת יילילו רוחות חורף עם זאבי לילה וימלאו את הנפש אימה חשיכה וגדולה, סוגרת כל מוצא וכל מבוא וחוסמת כל תקווה וכל תפילה, וגם עת תסגרנה אשמורות עיניו בשנת ליל, לא ימושו ההרהורים מבתי נפשו ויענו אותו בחלומות.  ומטושטשים הם ההרהורים, לוטים בערפל עב מאפיל ומכאיב.  ורק לאט לאט תפלסנה להן נתיבות מתוך הערפל מחשבות ברורות וכמוסות, בהירות ומעוננות.  ואז תציץ מביניהן האחת, והיא כולה בהירה וברורה עד לידי כאב נורא, נוקב ויורד עד תהום הנפש.  והמחשבה שואלת, דורשת ושואלת:  היצירה איה היא, והנביאים איה הם?  הן טובים התינוקות, טובים וטהורים, וגם קדושים הם ככרובי שחק, וכל הקטן מחברו טוב וטהור וקדוש מחברו, וכולם מקורות נפשם פתוחים הם, פתוחים ומפכים מים חיים – אפס כי כאשר יגדלו, תבוא טומאת החיים ותשחית כל חלק הטובה בהם, הלוך והשחית, עד אשר יסתתמו המקורות.  הן טובים התינוקות, טובים וטהורים וקדושים וערים לכל יופי ולכל נשגב בעולם;  אפס כי כאשר יגדלו יהיו את אשר יהיו, אולם לנביאים אחד מהם לא יהיה.  הגרמו העוונות לכך ועמדו כמחיצות ברזל, מבדילות בינינו, ובין אלוהי היצירה?  המפסקת הגלות האכזריה בינינו ובין מקורות נשמתנו?  מי ידע ומי יגיד.  וריש הדוכנא ידע והאמין כי לא חרבו המקורות, כי מפכים הם בנפש כל ילד עברי שטרם למד לקרוא פסוק כצורתו, ובלב כל תינוק ישראל שאיננו יודע להבחין בין טוב לרע.  אולם הבין לא יכול, מדוע זה ולמה מסתתמים המקורות בשעת הגידול והשגשוג והיצירה.  הן יש תקנה לחטא בתשובה, והן יש גם מנוס לשכינה בגלות. כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם.  ולמה זה אפסה הנבואה, ורוח הקודש למה נסתרה?  בשלמה ובשלמי באתנו כל הצרה הזאת, ובמה נינצל ובמה ניוושע?  הוי, במה נינצל מן הצרה המרה, הקשה מכל צרות הגלות?

וריש הדוכנא לא יישן את שנתו, וישקוד כל הלילות על הספרים העתיקים, וידרוש מהם תשובה לשאלתו, יבקש וידרוש ויתחנן, ואז גם יתמרמר ויחרוק שן, ואחרי כן ישוב ויבקש וידרוש ויתחנן ביתר שאת וביתר עוז, יבקש בספרים האחרונים ובספרים הראשונים, ישאל גם את פי בעלי הרזים הקרובים, מפליטי כיתת המשיח מסמירנא, והרחוקים – מבעלי הזוהר הקדוש, ישאל גם את פי האמוראים גם את פי התנאים.  ואז יפנה אל הנביאים וישאל ויבקש ויתחנן לפניהם:  הלוא המה הקרובים למלוכה, המגלים את המקורות, ומהם לא ייסתר דבר!  ומדי עשותו ככה נצנצה ממעמקי לבו מעין מחשבה, כי מלבד נביאי הדיבור היו גם נביאי השתיקה, וכי אליהו הנביא ואחיה השילוני רבו לא כתבו דבריהם בספר, ואפילו נביאי הדיבור היו כבדי פה וכבדי לשון, ועמוסים היו בלשונם ולא ידעו דבר, ויראו את הדיבור וברחו מפני הדיבור.  האם אי אפשר כי נביאי השתיקה מתהלכים בקרבנו גם עתה, ורק אנחנו לא נדעם?  האם אי אפשר כי יהיה איש בקרבנו כאחד האנשים, והוא נביא גדול כאחד מנביאי השתיקה הגדולים?  והמעט הוא כי בודד הוא, מבלי אשר יהיה איש יודע ושומע את הנבואה הדוממה – וגם הוא, הנביא הגדול, איננו יודע את האורה הגנוזה בתוכו, והוא מאזין ומקשיב, חוקר ודורש בכל עבר ובכל פינה, מלבד את פינת נפשו שלו ואת קול נפשו שלו.  האם אי אפשר כי יהיה כדבר הנפלא הזה בעולם שכולו פלאות ורזים?  וכבר בעת ההיא ידע ריש הדוכנא, כי כל העולם כולו איננו אלא סימן-השאלה, גדול כגודל כל העולם כולו, להכרה האנושית, הקטנה כקוטן האיש כולו, ואיננו אלא רמז, קטון כקוטן העולם כולו, לסודו של עולם, הגדול כגודל האין סוף כולו.

ומן היום ההוא והלאה יחשוב כל הימים וכל הלילות מחשבות על נביאי השתיקה.  הוא פוסק מלימודו ומאזין את קול נפשו פנימה.  בלילות האביב והקיץ החמים ילין בסתרי יערים, והוא קולט אל תוכו שיחות אילנות דוממים ושיחות עשבים אלמים, ובלילות הסתיו והחורף הקרים ילין בפינת בית המדרש, והוא קולט אל תוכו תפילות דוממות, וניגונים אלמים מרחפים בחללו של בית המדרש וממלאים אותו מן המסד ועד הטפחות, עד בלי היות מקום פנוי מהם.  ובאחד מלילות החורף הסוערים ניעור רבו הגדול, שממנו קיבל את תורתו, רבי אדם בעל שם טוב, זה האדם הקדמוני השוכן בקרבו, ניעור בסופה ובסערה מרעישות כלל מוסדי הנפש.  וריש הדוכנא התנשא בסופה ובסערה, ולא ידע את אשר יעשה ואת אשר הוא עושה, ולא הבין מאומה מכל אשר אתו.  וכאשר שב רוח מבינתו אליו, ראו עיניו מחזה מחריד ומפליא.

בית המדרש כולו בער באש, וגווילים ואותיות פרחו באוויר.  ואז נדבקו האותיות אל הגווילים, כאשר תדבק הנשמה אל הגוף.  בית המדרש כולו בער באש.  וגווילים ואותיות נצמדו זה אל זה נצמדו, ורקדו, וזמרו שיר הייחוד.

שככה הסערה הראשונה.  שככו הלהבות הראשונות.  ריש הדוכנא עזב את עבודתו ואת תקוותו להיות למלמד תינוקות, או גם לרב ותופש ישיבה.  פשט איצטלא דרבנן, ויחבוש מצנפת עור כבשים על ראשו, וילבש אדרת קצרה מעור כבשים ככל אשר ילבשו בני הכפרים בימים ההם.  וכאשר נשא לו אשה פתח בית מרזח באחד הכפרים הנידחים בערבות הרחוקות, בין הרים ויערים.  אשתו עושה את מעשיה בבית המרזח, והוא נוסע בכפרים להביא את כל צרכי הבית ולשאת וליתן עם האיכרים, ורק בערבי שבתות הוא שב לביתו לקבלת שבת מלכתא.  מן הערים והעיירות הוא מתרחק, כי לא מצא ביושביהן את המקורות שהוא מבקש, ועל הכול חרה אפו בלומדים שבהם, שיבש לשדם ונסה כל לחלוחית של רגש מהם – כמו שנדמה לו אז.  באותם הימים דבקה נפשו לאהבה את בני הכפרים, שמצא בהם הרבה ממידות התינוקות התמימים, ומן השלימות הנפשית הנובעת מן המקורות הפתוחים.  וכשהיה רואה אותם עובדים בשדות, ורועים את הצאן והבקר, ומזמרים מתוך עבודה ניגונים שלהם, וכשהיה שומע את בנות הגויים משוררות את שירי האהבה שלהן מתוך שמחה ועצבות נעימה, היה מרגיש שיש בעבודת הגויים ובשירתם כמה ניצוצות קדושים וחיות דקדושה, אף על פי שהם עצמם שקועים בטומאה.  והיה מקנא בגויים, ולבו התכווץ בקרבו מעוצר רעה ויגון.  הללו שרויים באור ובאוויר, ושותים מתוך המקורות – ואנחנו מה?  הלא גם לנו האירה שמשנו, ואווירנו החיה נפשנו, ולכרמים השכמנו לראות אם פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרימונים;  ומקורות נפשנו היו פתוחים, וממקור ישראל ברכו את אלוהי ישראל שרים עם נוגנים בתוך עלמות תופפות!  ותקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות ובקול שירה, וגם בפתח אוהל מועד היו הנשים צובאות ומשוררות עם המשוררים על פי יסוד דויד מלך ישראל, וכנסת ישראל היתה כיונה תמה מלאה ביטחון ואמונה, ויאמינו כל ישראל בה' ובמשה עבדו, ובכוח הרגשת האמונה החיה נפתחו מקורות השירה, ואז ישיר משה ובני ישראל את שירת הים, ונפתחו מקורות הרצון לעשות ניסים ונפלאות, ונפתחו מקורות הדמיון ליצור עולמות יפים, נשגבים ונפלאים – ועתה מה?  מה לנו פה ומי לנו פה בעולם זר?  ומה נעשה לגול את אבני האופל מעל פי המקורות שלנו, ולהשקות את נפשות עייפי הגלות וצמאי הגאולה?  הנה נתגלה פס אורה, ורבים הלכו לאורו וביקשו להיגאל על ידו[1] - וגם זה נעלם בעב הענן ומאומה לא הותיר אחריו, מלבד צל גדול של ייאוש קשה מקשי שיעבוד גלויות.

ובימים ההם היו דברי מבקש המקורות מעטים.  בחלה נפשו בדיבור פה, ועל הכול – בזלזול שמזלזלים בדיבור פה.  הנה הדיבור דבר גדול הוא, מתת אלוהים לבחירי היצירה, ובני האדם מוציאים אותו לבטלה ומדברים דברים של מה בכך, ואפילו דברים אסורים, ומחללים את הקדושה, ומוסיפים מן הקודש כוח לחול.  גדולה מן הדיבור היא הנגינה, וגדולה משתיהן השתיקה.  מבקש המקורות הסתתר ביערים ימים, ושבועות, וחדשים, ושנים;  ויהי שומע את שתיקת היערים, ולא נלאה לשמוע אותה.

בין סבכי שיחים ואילנות, על מרבדי דשאים, כרע רבץ ההוזה הנפלא, ועיניו החולמות והדורשות נטויות השמימה ונעוצות במעמקיהם.  הכל חי מסביב, צומח ופורח, ונותן ריח ניחוח, ומקטיר קטורת לאלוהי ישראל.  הכול חי, וקדוש, וטהור, ומתפלל מתוך שירה של שתיקה.  היער הוא בית המקדש, ושיחיו ואילנותיו עם דשאיו הם כוהניו ולווייו העומדים לשרת לפני אל עולם יומם ולילה.  ותדיר נמשכת העבודה הקדושה, מבלי הפסק, מבלי הרף.  פעם היא מתנהלת לאיטה, בשובה ובנחת, ואפילו רשרוש קל לא יישמע, מלבד קול הדממה הדקה אשר תשמע האוזן ביער.  הס כל חי.  גלי קדושה ותענוג משתפכים באוויר.  קום, בן אדם, שתה מן הגלים, והחיה את נפשך, והבא ברכה לאחיך.  ופעם יסתער היער, ועבודת הקודש מתנהלת מתוך סופה ובסערה.  הנה רוחות באים ממרחקים, ויבואו עמהם, המונים המונים, קולות וברקים וגשמי זעף, ותפרוץ מלחמת איתנים ביער.  הרוחות הומות, מריעות ומייללות, הקולות רועשים, רועמים, הברקים נישאים כגלי איש בין עצי היער, והגשמים ניתכים בחימה עזה ומצליפים בעברה על גבי האילנות.  עומד היער וחרד חרדת קודש, ומתפלל מתוך קבלת מלכות שמים באהבה ובהכנעה.  אילנות-עד גבוהים ועבותים יתנועעו לכל עברים, יכופו את צמרותיהם הרוחצות בדמעות-גשם, ויתפללו בלחש עם השיחים הנמוכים והדשאים הגמדים, המסתתרים ביניהם ביראה ובפחד.  אז ילכו להם הרוחות באשר ילכו, יידמו הקולות והברקים, וגשמי הזעף יחדלו, ופני השמים ייטהרו, והשמש תצא לקבל את פני העיר, והיא מתרפקת עליו באהבה עזה, מכפרת את פניו, מאירה ומחממת אותו.  היער חוגג את חגו הגדול, חג גאולתו.  עצי היער מזמרים מזמור לתודה מתוך שתיקה חגיגית ודממה קדושה.  קום, בן אדם, כרה לך אזניים והקשיבה. 

ריש הדוכנא היה לנזיר-היער, המתפלל עם עצי היער את כל תפילות היער, ערב ובוקר וצהריים, וכסעור הסער וכעבור סופה.  כי את חיי היער יחיה גם הוא, שמחת היער שמחתו, ותוגת היער תוגתו.  כאשר תתרפק השמש על היער, תתרפק גם עליו, וכאשר תלחש הלבנה את סוד אהבתה הנוגה והחיוורה באזני האילנות הגבוהים והעבותים, תלחש את סודה גם באזניו הוא.  וברן יחד כוכבי בוקר עם איילת השחר ועם עצי היער שירה דוממה, תיפתחנה גם שפתיו הוא לזמר לחש, לשירה בלי מלה.

ריש הדוכנא היה לנזיר היער.  כי נזירי המדבר היו נזירי ישראל העתיקים.  וכאשר עברו ימים על שנים נספחו אליו אנשים אחדים מבני ישראל, תועי דרך ומבקשיו, להיות עמו באשר הוא, ולשמוע את אשר הוא שומע.  ויהיה להם הנזיר לכוהן ולנביא, והמה היו ללוויים לכוהן היער, העומדים לעזור על ידו בעבודת הקודש ולבקש יחד עמו את הדרכים אל המקורות הגנוזים במעמקי נפש האומה.

ובאחד הימים יצא כוהן היער את היער, ויבוא הוא עם אחדים ממלוויו אל אחת העיירות שבני ישראל נחיתים בה.  וכולם תפושי מחשבות והרהורים על הנעשה בישראל, ועל אשר ייעשה בקרב בימים.  ויהי הם עוברים מול בית המדרש, והנה קול עולה באזניהם, קול תלמידי חכמים המתנגחים זה עם זה בהלכה.  ויעמוד כוהן היער רגע אחד מלכת, כי מחשבה קשה עלתה במוחו.  זכר המחזה המחריד והמפליא אשר ראה בעיניו בהיותו עוד ריש דוכנא, כאשר בערבית המדרש כולו באש בחצי הלילה, עמד מול עיניו, ושאלה חמורה עינתה רגע את מוחו:  ידי מי עשו את הדבר הנורא ההוא?  האומנם...  ורגע משנהו בערה בו חמתו עד להשחית, וימהר ויעצום את שתי אזניו באצבעות ידיו, ויקרא בכעס נורא:  אוי לאזניים שכך שומעות!  הנה אנשים מישראל באים ומבקשים את הגאולה, והללו עומדים ומעכבים את הגאולה!

ובעוד מלתו הקשה על לשונו יצא מבית המדרש אחד מתלמידי החכמים המתנגחים זה עם זה בהלכה, והוא קטן קומה וחיוור פנים, ורק שתי עיניו בוערות כשתי גחלי אש.  ויהי כשמעו את דברי החירוף יוצאים מפי האיש הזר, וימהר ויקח אבן גדולה ויזרוק אותה בפני האיש הדובר את הדברים, ומלה לא הוציא מפיו מגודל הכעס והחימה.  וברגע אחד שככה חמת כוהן היער, וכל בדי עור פניו קרנו והביעו אורה ושמחה גדולה.  ובראותו את הלוויים אשר לו, והם מבקשים להתנפל על האיש הזורק את האבן ולעשות אותו לגל של עצמות, וימהר אליהם ויעצור בעדם, ואז גחין לחש להם:  הרפו, ודעו – רואה אנוכי את השכינה והיא מרחפת מעל לראש האיש הנועז הזה.

 

ב

אז יאמר כוהן היער אל לבו:  רבים הם הניצוצות ועצומים, אפס כי פזורים המה בכל ארבע רוחות העולם, ושכבות דשן עבות מכסות אותם.  אלכה נא ואוציאה את הניצוצות מבינות לדשן, ואלקטה אותם, ואחברם אחד אל אחד והיו ללהבה גדולה, אשר תגרש את האפילה האיומה, ואת הקרח הנורא תמוגג, ואת האימה החשיכה והקרה תבריח מן הלבבות.  וכוהן היער שב אל העיר, ואל המונה של עיר ואנשיה, ויהי כאחד מבני העיר במראהו ובבגדיו ובדיבורו.  פשט את בגדי הכפר הפשוטים ושינה את חזות פניו המרוכזת, ואת רסן השתיקה הסיר מעל פתחי פיו;  המקטרת הארוכה בפיו והמטה בידו, והוא סובב הולך בין האנשים ובין הנשים, בין הישראלים ובין הערלים, בין הסוחרים ובין האיכרים, ושיח ושיג לו גם עם האצילים, ומודעים לו גם בין הכמרים.  פיו מלא שיחה ולבו שותק, מהרהר ומתבונן בכל המעשה הנעשה בעולם ובאדם.  ספר הרזים הוא לעולם כולו, וזה ספר תולדות אדם הוא רזא דרזין, והלב שבקרבו עקוב הוא ואנוש הוא, ומתפתל הוא כנחש מתוך ערימת נחשים, ומתוך מכאובים קשים רעים ומרים.  והרי אתה בא ללמד אותו ונמצאת לומד ממנו, ולנחותו אתה מבקש, והנה הוא מנחה אותך.  ושוב אתה מבקש מסלול ודרך אל הממשלה בכבשונו של לב, או אתה מפקיר את עצמך אל גלי הסתר.  וחוזר חלילה.

כוהן היער היה לבעל-שם-טוב, כאחד מבעלי השמות הרבים בשעתו, ויהי קרוא אל האנשים החולים בגופם או בנפשם, ויועץ היה לאנשים הבריאים, אשר נאחזו בסבך מעשיהם מבלי מצוא מוצא ומחוז.  ואת אשר הסתירו ממנו עצי היער, יגלו לו ליבות האדם.  וייפקחו עיניו לראות מיני חזיונות משונים ועולמות הפוכים:  הבריאים – חולים, והחולים – בריאים, ויש אשר יהיה האדם בריא בגופו – ובנפשו כל חלי וכל מכה,  וישא אשר הגוף פצע וחבורה ומכה טריה – והנפש חסונה כחלמיש, ואף גם טהור היא כעצם השמים לטוהר וליופי.  הנה עשירים-עניים ועניים-עשירים, נדיבים-נבלים וכילאים-שועים.  הנה ברק מעוור עיניים מחוץ ורקב משחית מבית, והנה חספא מגואלה, וכמעט שדלוה – מרגלית נוצצת מתחתיה.  הנה מאורת מתעים, והנה קליפות גסות וניצוצות אורה ויפעה בוקעים ועולים מתוכן.  הנה איש מתחסד ומתקדש ומיתמם, וצרעת הזנות והבגידה זרחה במצחו, והנה כומר זקן בן שישים שנה והרהורי עבירה לא עכרו את נפשו, לבו לא טמאו מעוללם, ועיניו בהירות וטהורות כעיני הילד הקטן.

וכאן עמדו מחשבות הבעל שם טוב ולא זזו ממקומן.  במה כוחו של הכומר גדול לקדושה, ובמה מקור הזכות הנעלה שנפלה לו למנה?  אמנם קדוש כל אדם מבטן, והשערים פתוחים להיכנס, והידיים פשוטות לכל הרוצה לבקש על נפשו.  ואפילו חיות ובהמות, ואפילו יצורים דוממים, מעשי אלוהים המה ורחמיו על כל מעשיו, ועל אחת כמה וכמה בני אדם שנבראו בצלם, ונענו מרחם, ונתנסו מיום יציאתם לאוויר העולם.  אפס כי ייסורין ממרקין, ומביאין לידי אצילות, ואשר יעונה מחברו יקדש מחברו.  וישראל, עם הנבחר לנסיונות, נבחר לקדושה מכל העמים, ובזה יוודע כוחו – באצילות של קדושה.  כי מה בצע בנסיונות אשר לא יצרפו את הלב, ומה יתרון לבעל נסיונות, אשר לא יוכל לעמוד אפילו במחיצת המאושרים, ההולכים לבטח דרכם מבלי כל מכשול ושטן ופגע רע ומעצור אשר ניתן להיכבש, או אשר לא ניתן להיכבש.  הייתכן כי יזכה הכומר לאשר לא יזכה רב וגדול בישראל, וכי יקדש האיש אשר ישב בתוך עמו, וטעם גלות לא ידע, ועול זרים לא ירגיש, מן האיש הישראלי, הגולה והנענה על הקדושה, והמוסר את נפשו עליה, ומבקש אותה, וקורא אליה בכל מאמצי נפשו, בכל כוחות לבו?  ותמונת הכומר הזקן, אשר הרהורי עבירה עצורים לו, רחפה מול עיני הבעל שם טוב כל הימים, וגם על משכבו בלילות לא נתנה לו מנוחה, ותענה אותו ותציק לו.  ועוד הפעם התחילה המכה שנגלדה מטפטפת דם הלב.  האמנם יבשו המקורות, ודלל מעיין ישראל, ואפסה כל תקווה, וכלתה כל תוחלת, וכבו כל המאורות, וקדר היום, והשמש לא תעלה עוד על הרי ישראל, וקרניה לא תלטפנה עוד את עיני ישראל, את עיני בחוריו ובתולותיו, את עיני ילדיו ועולליו?  ורגש ייאוש קשה תקף את לבו וילחץ וימוץ, וימוץ וילחץ.

ובערב התקדש הצום הגדול, כמעט שירדה התוגה הגדולה והקדושה ומילאה בתי כנסיות ובתי מדרשות, וגירשה כל הרהורי חול מכל לב עברי, והרימה כל נפש רובצת תחת סבל הגלות והדלות, ונישאה כל עין כהה דולפת אל שמי אורה, ואיחדה את כל הלבבות הנפרדים והנדכאים באמונה אחת ובקול אחד, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה – הוטלה סערה גדולה אל לב הבעל שם טוב, והוא עוד לא יכול לעצור בה.   

והרגשה, כי סכנה גדולה ונוראה, אשר איש לא ידע מה טיבה ואי מזה באה, תקפה את הקהל, עוררה את כל הרוחות, והדליקה את כל הלבבות.  התפילה הלכה והתגברה מרגע לרגע ביתר שאת וביתר עוז.  שבח והודיה, בקשות ותחנונים, געגועים אל עולם רחוק וקרוב, ועל הכול – השתפכות נפש נענה וסובלת זה אלפי שנים.  הינה קולות עם קורא מתוך כור הברזל אשר במצרים, והינה צעקות עוללים וזקנים אסורים בכבלי ברזל, מובלים שבי אשורה ובבלה, פתרוסה ואיי הים.  הינה אנקות אנשים ונשים מובלים כשור לטבח בידי יוונים וסורים, רומיים ומצרים, והינה אנחות אלפי רבבות נתונים לבז ולמאכל לכל באי עולם, לפראים חיתיים וגרמניים, ספרדיים וצרפתיים, ערביים ומארוקניים, צהובים וחומים, אדומים ואמוצים.  והינה גניחות קרבנות מתהפכים בציריהם על מזבחות האינקוויזיציה, והינה יללות אימהות הרות, שסועות בטן וממולאות חתולים, עלמות מעונות ונשוכות שדיים, עוללים מנופצים אל אבנים, ישישים נעוצי מסמרות ותחובי חרבות.  וכל הקולות והצעקות, כל האנקות והאנחות, כל הגניחות והיללות, יעלו בלולים כולם, פתוכים ומעורבים, והמה מרעישים ומרגיזים את הנפש עד היסוד בה.

בית המדרש היה לים סוער וזועף, שהפקיר את עצמו אל כל הרוחות שבעולם, והרוחות מכות בגלים ומשחקות בהם לכל אוות נפשן.  מישברים במישברים יסתבכו וישתברו, תהומות קוראים אל תהומות, גלים עולים ויורדים, יורדים ועולים.

הומה הים וסוער, מתגעש ומתפרץ ממסגרותיו, בוכה ומתחנן, גוער וצועק, זועם ומאיים, מיישן ומעיר, משקיט ומרגיז, מבטיח ומבקש, מסתער ומתרפס, עיתים בהמולה נוראה, עיתים בהמיה חרישית, עיתים באנקת ייאוש, ועיתים בצעקת גיבור מתרונן מיין.  והינה עייף הים, איתנים מוסדי עולם הרפו ידיהם.  עמד הים מזעפו ושבתו הגלים מקצפם.  עייפות וליאות בכל פינה, וצימאון נורא בכל לב.   והבעל שם טוב ידע מה פשר הצימאון הנורא.  כי גם נפשו צמאה, נכספה גם כלתה לשמוע תפילה חדשה, תפילה בלי מלה, תפילה זכה ורכה ותמה ודקה משתפכת מלב אל לב, מעולם אל עולם, משתפכת לאט לאט כשירת כרובי שחק, שכולה תום וטוהר, וכל מום וכל סייג וכל תערובות אין בה.

הבעל שם טוב הפנה את מבטי עיניו אל המזרח, מקום שם עומדים בתפילה אצילי בני ישראל, ואז הפנה אותם כלפי המערב, מקום שם עומדים בתפילה העניים והאביונים והנמושות.  מבטי עיניו עמדו על נער קטן בן-כפר, העומד לבדו מאחורי המתפללים.

והנער הקטן הוציא את חלילו מכיס בגדו הבלה והתחיל מחלל בחלילו, מחלל חילולים חילולים.

נער מחלל בחליל בבית המדרש ביום התקדש הצום הגדול בקרב עדת ישראל!  בבית המדרש קם שאון.  מכל עברים קוראים לסדרים.  והמהומה והמבוכה מתגברות, עד שקרא הבעל שם טוב בקולו:  הס!  הסכת ושמע ישראל!  כל עדת ישראל נאלמה דומיה, והנער מחלל חילולים חילולים.

מחלל הנער בחלילו, ותמונות נרדמות בנבכי הנפש מתעוררות וחיות ואומרות שירה לכל אוזן שומעת ולכל עין רואה.  הנה אורה גדולה משתפכת על שדמות בית לחם העטופות בר, על כרים כסויי דשא ירוק, נותן ריח, מחיה נפשות.  והנה גבעה נחמדה, רוות שמש, חוגרת גיל, ועל הגבעה בקר וצאן מתנהלים לאיטם מסביב למעיין זך ושקוף, אשר עינו כעין הבדולח.  ואצל הבקר והצאן רובץ על הגבעה עלם יפה ונחמד, עיניו טובלות במעמקי ים התכלת, והחליל בפיו, והוא מחלל.  בן מי זה העלם?  בן ישי בית הלחמי, דויד מלך ישראל אומר שירה לה' אלוהי ישראל.  וכל הבריאה עומדת דומם, עומדת ומקשבת, עומדת ומקשבת.

והנער הקטן טרם יניח את חלילו.  נער כפרי הוא, תינוק שנשבה בין הגויים.  לקרוא עברית איננו יודע, ולהתפלל לא למד.  חליל יש לו, ובחלילו ישפוך את נפשו לפני אלוהיו.  ונפשו מלאה על כל גדותיה, והיא משתפכת בתוך החליל.

מחלל הנער הקטן, ותמונות רחוקות מתקרבות והינן עומדות מסביב, תמונות חוזי שדי על הרי ישראל.  תמונות גבוהות קומה, בעלות שער, יורדות על אדרות שער ארוכות.  הגבות הארוכות התרוממו, ומביניהן הבריקו עיניים גדולות יורות זיקים ואש.  והנה נפתחו הפיות.  הנביאים קוראים בגרון, מרימים קולם כשופר.  קוראים הנביאים, וכל נפש לובשת חרדות, וכל לב רועד ונוקף.  קוראים הנביאים, וכל חוטא וכל מהרהר בחטא קורא אל אלוהים בחזקה אולי יחוס, אולי יחנן.  קוראים הנביאים, מרימים קולם כשופר – וקולם הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל העולם כולו שומע, מאזין ומקשיב ומחכה.

והנער הקטן עודנו מחלל.  והנה ניעורו כל הישנים, הקיצו מתרדמתם.  חרד כל המחנה, מחנה ישראל, מקצהו ועד קצהו.  וקמו כל הדורות, כל אלפי הדורות הנענים והסובלים, הנענים והנעלבים.  כולם קמו ויבואו ויאתיו.  כי קול השופר נשמע בארץ.  כי קרא השופר הגדול, שופרו של משיח.

מחלל הנער הקטן בן הכפר, תינוק שנשבה בין הגויים, אשר לקרוא עברית לא ידע וגם להתפלל לא למד.  בבית המדרש הוא מחללל ביום הצום הגדול, בקרב עדת ישראל.  בכל פינה השלך הס.  ויידום כל איש, ויעמוד וישמע.

מחלל הנער, וכל עדת ישראל, והבעל שם טוב בתוכם, עומדים ושומעים את הקולות, עומדים ורואים את הקולות.  וכל אוזן לא תימלא משמוע את הקולות, וכל עין לא תשבע מראות את הקולות.

ופני הבעל שם טוב קרנו, ועיניו אורו:  אכן יש אלוהים במקום זה, ונחלת ישראל טרם תכבה.

(1913, "מולדת").

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] רמז לתנועת שבתי צבי (העורך)