_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המבקש את עצמו

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

(לשם מאכס נורדאו)

א

מאכס נורדאו נגלה לפני הקהל הגדול בדמות אדם הראשון או יאנוס הרומי, שדו-פרצופין נבראו.  מצד זה – "החיה השחורה" של שונאי ישראל ונסוגי אחורנית; ומצד זה – "הילד הבלתי חת", terrible enfant, של ישראל עצמו, שהראה לכל באי עולם את פצעי עמו ואת מומי המנהיגים או המתיימרים לנהל את העם הזה.  שאול ישאלו עד היום: איזהו קו הייחוד שבין מאכס נורדאו, מחבר "השקרים המוסכמים של הציוויליזציה" ו"הפאראדוכסים", בין המטיף לחירות, שעיתים הוא מגיע עד לאנארכיות, בין הדורש ליחסיות קיצונית, שעושה את מציאות המוחלט כמעט לעניין שלא יושג, השואף בעצם להשקפת-עולם ממשית שאיננה מביאה, כנראה, בחשבון אלא את העובדות המוחשות, המדעיות, כביכול, שדוחה, לכאורה, כל הכרה שמעבר לעולם, ואפילו ממקצוע התבונה הנקיה; איזהו איפוא היחס שבין נורדאו זה ואותו נורדאו האחר, שעמד על יד בנימין זאב הרצל בראש התנועה היהודית, הלאומית והציונית, שנחשב על-ידי המנהיג הגדול, ורבים מבחירי עוזריו, ליורש ההנהגה הציונית היחידי הראוי לכך, ונורדאו מנע את עצמו מקבלת הירושה למרות הפצרותיהם של בני סיעתו, למרות שהתנועה הציונית היתה צריכה לו – מפני מה?  מפני שלפי דעתו לא היה ראוי לאותה איצטלא אלא זה שעושה מעשה עמו, ולא נתרחק מעולם בדרכי חייו מן ההמון היהודי וממנהגיו.  מאכס נורדאו הציוני צפה לא רק לתקומת המדינה היהודית, כי אם לתחיית היהדות במדינת היהודים; ובהגיע אליו השמועה, כי יש מן הפועלים היהודים בארץ-ישראל שהתירו לעצמם לחלל את השבת, כעס וקרא: "הלוא חייבים הם סקילה ואפילו בזמן הזה!" – מאמר שלא נשמע בציבור אפילו מפי רב קנאי.

איככה נבין איפוא את כל זה?  האמת הדבר, שיש כאן לפנינו סתירה קשה שלא ניתן לתרצה – כדברי מתנגדיו, ואפילו אחדים מאוהביו וממעריציו?  הנה כי ככה יתלונן הסופר והחוקר היהודי לודוויג שטיין על מאכס נורדאו, זה ראש התנועה היהודית, שמסכים לשיטת "הייאוש התולדי", שאיננה רואה "אצבע אלהים" בסדר העולם של החברה האנושית, ואף ישראל זאנגוויל, שהיה קרוב לנורדאו מכמה צדדים, מודה ואומר, כי אין בכוחו להבין כיצד יכול היה מחברו של הספר "דער זינן דער געשיכטע" ("טעמה של ההיסטוריה") להחזיק במעוז הציונות.  הרי זה ניגוד עמוק לכאורה, והוא רק פרט מן הניגוד הכללי העמוק הרבה יותר.

 

ב

מובן מאליו: אין בכוונת מאמרי זה להיכנס לתוך החקירה הפרטית של מפעל נורדאו – מפעל רב ועצום, שמקיף את השאלות התולדיות, החברתיות והנפשיות הכי נבדלות, ומתגלה בצורות שונות, החל ממסכתות ומסות וכלה באיגרות מדיניות ובדראמות, בציורים ובסיפורים.  אחת נשאלה פה: האין יש בכל הבניין הזה תכנית נעלמה, מסוימה וקיימה, שבכוחה לנחותנו דרך חדריו המסובכים והמופלאים של היכל-טועין זה, ולפתוח לנו פתח לנפש האמן המורכבת והנפלאה עוד הרבה יותר?

דומה שמאכס נורדאו הכיר בהרכבה גדולה זו שבנפשו פנימה, וחש צורך עצום למצוא את עצמו בהמון הרגשותיו האישיות והמונחלות ומחשבותיו הבהירות והסתומות למחצה, – מחשבות שנתקבלו לו מתוך אותן ההרגשות ומתוך כל הדעת האנושית, הן בעניינים הטבעיים והן בחזיונות התולדיים.  נורדאו, ככל סופר גדול, היה דורש בכל מיני שאלות וחידות; אולם בעיצומו של דבר לא היה דורש וחופש אלא בחדרי נפשו הוא וחידתו שלו.

מאכס נורדאו היה הולך ועובר דרך כל השדרות השונות שבחברה הנאורה אשר בכל המדינות האירופיות, מתעמק בספרויותיהם של עם ועם ובכל מדע ומדע, ומדי עברו התבונן והכיר לדעת, אגב אורחא לכאורה, גם את החלקים השונים שבין היהודים המשוחררים, את פעולתם הגדולה במקצועות החיים הכלליים, ואת קטנותם ופעיטותם בכל דבר הנוגע לישראל – מאכס נורדאו היה משוטט, רואה וחודר בכל אשר מסביב לו, ובכל אלה מנוחה לנפשו לא מצא.  הרגשה עמוקה של חוסר סיפוק פנימי עינתה את רוחו, וניגוד עצום לכל אשר ראה וידע הציק לו במסתרים כל הימים.  והן הוא לא מזרע האצילים היה, נין ונכד למושלים על ארצות ועמים, מסוגו של סופר כז'וזף דה מסטר, שהיה סובל ייסורים מסיבות מובנות בחברה החדשה שנוסדה על משואות החברה הישנה, זו שהיה קשור אליה בגופו וברוחו.  נורדאו לא היה איש המוני-עובד מסוגם של פרודון ואחרים רבים כמוהו, המתפרצים מפני הסדר החדש שאיננו מבטיח למעמד הפועלים את קיומו.  ועוד פחות מזה היה מתנגד להשכלה העירונית, פרא למוד הרים כז'אן ז'אק רוסו, שהרגיש את עצמו ברע בציבור האוכלוסין המרובים שנתכנסו ונתכווצו בבירת צרפת.  מאכס נורדאו לא חש בכל אלה – ובכל זאת הרגיש חוסר סיפוק מעמיק, מתמיד.  אי מזה באה הרגשה זו?  זאת השאלה, שנורדאו הוכרח לשאול את עצמו ואף לבקש תשובה לה.

מזוין בלמדנות מדעית וספרותית רחבה וגם עמוקה למאוד, בשכל בהיר ודייקני, בכוח דיאלקטי יוצא מן הכלל, אפשר לאמור תלמודי – מורשת דורות רבים של רבנים ותלמודיים, שמגזעם יצא נורדאו, שעם כל חינוכו היהודי לא היה מעולם חניך התלמוד בעצם – מזוין בכל אלה התחיל חופר וחותר בתהומות השאלות היסודיות הרובצות לפתח החיים החדשים.  ובעודנו חותר מחוצה לו הוא כורה בקרבו פנימה, – כי אף אמנם אין הוא מסתכל קר ואדיש, אלא חבר פועל של אותם החיים הנחקרים על ידיו, והוא גם מלא מרוחם.  הוא הולך וממשיך את ניתוחו החודר, הקשה, האכזרי – והוא מגיע לתוצאות מעציבות, מכאיבות.  הוא מגלה את היחסיות שבערכים השכליים והמוסריים של החברה המתיימרת בהשכלתה.  והרע מזה: הוא חושף סימנים לירידה עמוקה במבחר עבודת הרוח שנולדה מתוך המהפיכה; הוא מוצא אותם במפעלי הסופרים והחושבים המפורסמים: בספרי דוסטוייבסקי, זולה, ניטשה, איבסן וטולסטוי.  ואף גם זאת: אין מאכס נורדאו איש המילים והפסוקים, אין הוא גם איש ההפשטות הדמיוניות והמעורפלות.  הוא משתמש בעיקר במתודה חיובית, ממשית בעצם, הגיונית, ביאולוגית וסוציולוגית.  וראשית כול הוא איש הריאליות, במובנה המעולה של המלה הזאת: הוא מבקש בכל מאמצי רוחו להבין את לשון העובדות, את כל המצוי באמת מחוצה לנו או בתוכנו.  היו מי שאמרו: נורדאו לא הבין לרוח דורו; ואולם מה קשה למתנגדיו אלה להוכיח את אמיתות משפטם זה באותה מידה שבה הגן הוא על צדקת משפטיו בכל עוצם כוחו הניתוחי ובכל תקפו הביקרתי.

ודעו נא: כמה ממחשבותיו המוזרות לכאורה נתפשטו ונתקבלו בין חוקרי דורו, מבלי שייזכר גם שם מחוללן.  אם המתודה הנאטוראליסטית, שהפריזו בה תלמידי אמיל זולה במקצוע הספרות היפה, נפסלה ונדחתה – לא נעשה הדבר בלי השפעת נורדאו.  אם הירידה הזמנית והרקבוביות הפנימית של מדינת הרוסים נגלו עתה לעין כול על-ידי המעשים האיומים של ה"טירור" השחור והאדום – הנה נורדאו הרגיש בהן והכריז עליהן עשרות שנים לפנים.  אם אנחנו מבינים כעת, כי שעת הנפילה של האומה האשכנזית התחילה עם ייסוד מדינת אשכנז המאוחדת, כי תקופת התחיה הספרותית והפילוסופית של העם הזה, שהתחילה במחצית המאה

השמונה-עשרה, נגמרה כמאה שנה אחרי כן, עם מהפיכת שנת הארבעים ושמונה, – אף כאן הועיל לנו נורדאו במדה ידועה להגיע לידי הבנה זו.  וראה זה פלא: אפילו אויביו היותר ארסיים של נורדאו ממחנה שונאי ישראל ונסוגי אחור, בשעה שהם מלעיבים – אם אמנם יתר על המדה – במאה התשע-עשרה, זאת מאת "הטפשות" בפיהם, – אפילו הם למדו דבר מה מפי נורדאו.

וגם זאת: ההכרה העמוקה ביחסיות שבערכים האנושיים מעבר מזה, ובהתנוונותה של כל תקופה חמרית מעבר מזה – מוליכה בעצם אל בקשת המוחלט והאידיאלי.  ואף מאכס נורדאו, עם כל הריאליות שבהכרתו, מוליך אל האידיאליות.  ולא הוא בלבד: כל ריאליסט גדול ואמיתי – אידיאליסט הוא במעמקי נשמתו.  כי הנה האידיאל הוא חלק מן הריאלי – אם לא הריאלי היחידי.

 

ג

במחצית הראשונה של עבודתו הספרותית עסק מאכס נורדאו אך ורק בשאלות כלליות.  ואף אמנם הצליח למאוד במעשהו ויקנה לו שם גדול.  חיבוריו נתפרסמו בכמה וכמה מהדורות, והמובחרים שבהם תורגמו ללשונות רבות, כתשע-עשרה במספרן.  ואולם הינה זה החלו ימי הפרעות במזרח, ובטבור צרפת והמערב כולו קרה ויאתה "מעשה דרייפוס".  מידת היושר הלאומי נתעוררה בלב היהודים הנאורים שנתרחקו מעל המון עמם – והרצל נתגלה.  נורדאו, בעל חוש הממשיות המחודד ובעל הנפש המרגשת והמסתערת, אנוס היה על-פי כל תכונתו הפנימית להפנות את כל לבבו אל העבר הזה.  ומאותה שעה בא נורדאו והקדיש את כל כוחו ואונו לפתרון שאלת היהודים.  והנה נפלא הדבר: עתה, רק עתה מצא נורדאו את עצמו, הוא הכיר פתאום את סיבתו של אי-הסיפוק התמידי האוכל את רוחו, ויגלה בבת-אחת את מקורו של הניגוד היסודי אשר בנפשו, – ומני אז ידוע ידע את אשר יחסר גם לו גם לעמו.

ומה אירע כאן?  המהפיכה שיחררה את היהודים ולא את האומה היהודית.  אמת, העם היהודי יישאר כל הימים אסיר תודה לאומה הגדולה שפתחה את מסגרותיו, להאומה שהיתה ראשונה באומות המערב החדשות להכריז את זכויות האדם, ראשונה לזכות באלו גם את ישראל ולהתחיל בשיחרורו.  ויקטור ביראר, בספרו הידוע על "רוסיה", פירסם את העובדה, כי הפרעות הראשונות שהיו באודיסה בראשית שנות השבעים הוסבו על-ידי הפגנת היהודים לכבוד צרפת המנוצחת, – הפגנה שהעירה את חמתו של מושל העיר, אשכנזי מלידה, עד שארגן את הפרעות לעשות נקמות ביהודים המפגינים.  אמת, גדול הוא מעשה השיחרור וגדולה זכות האומה שהתחילה בו.  ואולם קוץ מכאיב היה באליה זו, שלא הורגש מתחילה לא לבני ברית ולא לשאינם בני ברית.  הגויים, ואפילו היהודים עצמם, לא הבינו, כי השיחרור האישי איננו אלא ההתחלה של השיחרור הכללי.  היהודים שלאחרי המהפיכה לא הכירו, כי עם כיבושן של זכויות האדם הגיעה השעה להתחיל בעבודת הכיבוש של זכויות האומה, ביצירת המרכז הלאומי.  ומאכס נורדאו היה לציר המחשבה הגדולה הזאת, שבררה ופרסמה במידה שלא עשה שום סופר לפניו, ויתן את כל נפשו עליה, להוציאה מהכוח אל הפועל, משעה ראשונה שנתגלתה לפני עיני רוחו על כל בהירותה.

 אל השואלים: מה יתן ומה יוסיף לכם שיחרור חדש זה מאחר שהנכם כבר בני-חורין?  – השיב נורדאו מעל במת הכנסיות לכל הנאורים המערביים באותן הדייקנות והחריפות המיוחדות לו:

אנחנו זקוקים ראשית כול לשחרור לאומי ולמרכז יהודי – יען כי חלק גדול מעמנו עודנו נרדף ומעונה כשהיה, ואנחנו לא נדע אימתי ואם תחדלנה הרדיפות על היהודים בכלל.

ואפילו אילו היינו בטוחים, שאין אדם מישראל שהוא נרדף על יהדותו, עדיין היינו זקוקים בכל זאת ליצירת מרכז לאומי, שבו נוכל לפתח את תרבותנו התולדית, בלשוננו וברוחנו אנו, – דבר שהוקשה עלינו ונעשה כמעט אי-אפשרי בתנאי החיים החדשים שנוצרו לאחר המהפיכה.  במידה שאנחנו מוסיפים להתפזר בין העמים ולהיקלט בהם, בה במידה הולך ומתמעט הכוח המקורי והיוצר של רוחנו הישראלי.  אם רוח החיקוי הכוזב והעקר אחזה אותנו ומחרבת את אישיותנו המקורית – אין זה כי אם מפני חוסר המרכז וחוסר ההתרכזות של רוחנו אנו.  אם רבים וטובים שבקרבנו סובלים אי-סיפוק תמידי וממלאים את השורות של כל מיני השוללים והמהרסים – אין זה אלא מפני העדר חיים ישראליים עצמיים.

כלפי היהדות האדוקה, שרוצה לשמור את הצורות המקובלות מבלי שתוכל לשמור את הרוח שהחיה אותן; כלפי היהדות הליבראלית, שאיננה מבקשת אלא להסתגל אל סביבותיה השונות ולהתבולל בהן; כלפי האדישות הגסה של רוב נאורינו, זאת הצרעת הממארת של היהדות שבזמננו – כלפי כל אותן המגמות, שעם כל השינויים שבערכן ושבכוונתן המוסריים הצד השווה שבהן שכולן מובילות אל העמידה והקיפאון, החזיק מאכס נורדאו בזרוע רמה וביד חזקה את דגל התחיה והיצירה הלאומית.

ואל אלה אשר ישאלו: במה כוחנו גדול להגשים את משאת נפשנו הלאומית בחיים?  השיב נורדאו בתשובה, שמצאה את ביטויה השלם ביותר בפתגמו השנון של הרצל: "אם רוצים אתם – אין זו אגדה".  בראשית היה הרצון.  רצו – ותוכלו!

ומאכס נורדאו הקדיש את חמש ועשרים שנות חייו האחרונות להעיר ולעורר את רצון הקיום בלבב העם היהודי, לקרוא ולהכריז על שיחרורו הלאומי.  אמת, משעה זו הלך ואבד את פרסומו, הלך והרחיק מעליו את מרבית מעריציו, עד שנשאר לאחרונה יהודי עני ובודד.  ואולם היהודי העני הלזה בעל ראש האריה, שבא לאספה הציונית שנתכנסה לאחר הכרזת באלפור בלונדון עם מאת הדולארים שקיבל מאחד העיתונים

דמי-קדימה, היהודי הלזה נועז לבקר ביקורת קשה למאוד את ההכרזה האנגלית.  שעה שלמה ישבו מנהלי הפוליטיקה של בריטניה הגדולה והקשיבו לנאום נורדאו.  זה הכוח ההגיוני האדיר, ועל הכול כוח האמת הפנימית המדברת מתוך גרונו, שהרתיקו את לבבות שומעיו.  כי הינה ככל אשר הוסיף נורדאו לעבוד את עבודת עמו הלך ונעשה פשוט, אמיתי – וגדול.

ויש אשר הגיע בנאומיו הציוניים לגודל נבואי.  לבכות ענות עמו, את דם רבבות אלפי ישראל שנשפך כמים מראשית ימי הפרעות, ועל הכול מימי פירוק הנשק הרשמי, – העלה נורדאו מנבכי נפשו את קולות הנביא מענתות.  כנביא הגאולה הנשגב לא פסק פיו גם הוא מקרוא את אחיו לבנות את חרבות יהודה וירושלים.  וכנביא הזה הפליא אף הוא להכות בשוט לשונו את אלילי הזמן, שהיכו בעיוורון את עיני רבים מאתנו, ומטים אותם מן הדרך העולה אל משאת הנפש הלאומית ללכת תועה בארחות עקלקלות.

מאכס נורדאו "יצא מחרון אף העולם" כיהודי עני.  כל רכושו, והוא לא רב היה, החרם בימי המלחמה.  כי הינה היהודי הלוחם הזה, אשר יצא כהרצל מגזע האנוסים הספרדיים, היה על-פי תעודותיו הרשמיות הונגארי, ועל-פי שפתו הספרותית – אשכנזי.  הינה כי ככה יחמוד לו הגורל היהודי לצון, וככה גם יוכיח את האנומאליות שבחיי היהודי.

ואולם לא לחינם חי ועבד מאכס נורדאו.  מפעלו ירומם ויינשא כל עוד ידפוק לבב אדם מישראל בחזהו.  כי הינה אין יהודי, יהיה מי שיהיה, יאמר מה שיאמר ויעשה מה שיעשה, אשר לא יפחד ולא ירחב לבבו למחשבה, כי יש יום ועם ישראל ישוב אל ארץ-ישראל, אל ארץ המקדש, המלכים, האבות והנביאים, אל הארץ אשר עליה ולשמה ככה נשפכו דמעותינו, ככה נשפך דם תמציתנו.

ישינה האומה הפזורה והנידחה – ואולם לבבה בקרבה ער ומצפה אל שעת הגאולה הגדולה, אל קיום החלום הנעלה, חלום דורות.  כי לא ינום ולא יישן לבב האומה גם בגלות אחרונה ונוראה זו – עדים המה אנשי הרוח והלב, ומאכס נורדאו בראשם, אשר שבו אלינו מעולמות רחוקים, בהם נישבו, לנבא בימי הנפילה והירידה את נבואת התחיה והגאולה.

 

[1923,  "התורן"]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה