_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משובב נתיבות

בר טוביה

לתוכן הענינים

(על הרצל)

התוצאה הראשונה של שיחרור היהודים, והוא רק הורגש ולא הוצא עדיין לפעולות, היתה הבריחה ההמונית מן היהדות.  ויד החורים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה, כנהוג.  החלוץ העובר לפני המחנה, ראש העם ולבבו, עמודי האש שהאירו את דרך הקוצים של עמם בליל הגלות הארוכה, היו הראשונים להניח את מקומם ולהימלט על נפשם.  הייפלא כי נפל לבב העם בקרבו ונבקה רוחו למראה הזה?  דומה היה כי שיחרור היהודים לא יהיה אלא שיחרור מן היהדות.

במאה התתשע-עשרה ראו לכאורה בפעם הראשונה בתולדות ישראל הארוכות שמד המוני, ואף אמנם לא מתוך דחקות, לא במרתפי האינקוויזיציה, ביד מענים ומרצחים, כי אם על ראש כל חוצות, בהיכלי תפארה ובארמונות מרוּוחים.  ואלה שלא הגיעו לידי כך הותרו בקרבם נשתוונים[1] לשמחת עמם וליגונו.  ובחוגים הקטנים שעוד עממה בהם גחלת היהדות נשתרר מין שובע משונה ומשעמם, מין הנאה עצמית שכל דאגה זרה לה.  חסידי אומות-העולם לא יכלו להעלים על גועל נפשם מדי דברם בהנאה עצמית זו של רבים מן היהודים המשוחררים שבמערב.  דומה היה לאלה, כי נפסקה צרת האנושות כולה או, לכל הפחות, צרת היהודים כולם.

ובעצם היתה המאה התשע-עשרה לא רק מאת השחרור, כי אם גם מאת העלילות הקטנות והגדולות, מעלילת דמשק ועד מעשה דרייפוס, מאת הפוגרומים הכרוניים והקשים, שנגמרו במרחץ-הדמים האוקראיני, הנורא באכזריותו ובמספר קרבנותיו ממסעות הצלב, ממוראי האינקוויזיציה, חמלניצקי וגונטה גם יחד.

ובעיקר היה והינו העם היהודי שקודם השיחרור ושלאחריו, לא רק העם הקלאסי של הגלות, כי אם גם העם הקלאסי של הדלות.  הרוב הגדול של ההמון היהודי מבקש ואיננו מוצא עבודה בבית-החרושת, לחושב לו למשאת נפש, שרק יחידים זוכים לה, להיות לאיכר פשוט.  בשעה שההמונים האירופיים בורחים מאדמתם ורצים אל הערים ברבבותיהם, נדחקים העובדים היהודים וגם דוחקים את עצמם אל הכפרים.  היהודים, שנחשבו לעם עירוני, לפי שסגרו אותם מאות בשנים בגיטאות עירוניים, מחפשים להם דרך אל הכפר, אל עבודת האדמה, הן באמריקה הרכושנית, הן ברוסיה השתפנית.  היהודים היו והינם עם של "לומפנפרולטאריים" בין העמים.  הבורז'ואזיה שלו, שאת הגאוותנית ו"המנקרת את עיני הגויים", אין לה רכוש חוץ מ"ניירות" עשויים לצור על פי צלוחית.  והעובדים שחלו, והם המונים הגדולים והרחביםי, ממלאים את שורות הצבא המוכן, "רזרוו ארמיי" בלע"ז, של חילות הפועלים.

ובעוד עניי עמך בית ישראל שואלים עבודה לידיהם ובסיס לרגליהם, ניתכה עליהם ביקורת חריפה וקשה, בראשונה מצד המשכילים הליבראליים ואחר כך מצד המהפכנים השתפניים.  הביקורת, בייחוד בצורה שנקבעה לה בידיהם של אלו האחרונים, נראתה כגוזרת על הכול ואיננה מניחה כל מוצא, כל אפשרות להיחלץ מן המיצר הולדי וההוֹוי, החברתי והרוחני, ולכבוש עמדה בקרב העמים.

ביקורת פסקנית זו היתה הרוח הגדולה והחזקה והנשיאים הכבדים והקודרים.  ואולם הגשם לא היה.  אז יבוא הגשם, גשם הברכה, בצורת האיש הפלאי הרצל ובכוחו לעמו.

הוא, הרצל, שיצא מאותה הנקודה, ששם עמדה ביקורת המהפכניתמבלתי יכולת לזוז ממקומה ולהזיז את עמה, ששם עמד לפני חמישים שנה הגיבור הישראלי שהקדימו, פרדינאנד לאסאל, עד שלא יצא לעבר אחר.  אכן יובל שלם, יובל של רדיפות נוראות במזרח של עלילת דרייפוס במרכז התרבות של המערב, היה דרוש כדי שהלב היהודי יראה שוב סימני חיים, כדי שעם ישראל יעמיד גיבור, זאת הפעם לעצמו.

עם הרצל הותחלה שוב עבודת הבניה בישראל.  הוא, באישיותו הגדולה, בעבודתו הנפלאה, ועל הכול במסירות נפשו, הוציא לפעולות את אשר לא יכול איש לפניו לעשותו.  בו ועל-ידו בא המשבר של ההכרה העצמית והמוסרית של טובי החלוץ היהודי, אותא המשבר שהחזירם למקומם המיועד להם בראש עמם.  בו ועל-ידו הרגישו גם ההמונים הרחבים את רצונם ואת כוחם, שמכיוון שהובאו בתנועה שוב לא יעמדו מלכת, כם אם ילכו הלוך וגבור.

בפעם הראושנה יצאה בת-קול מהררי עבר הירדן ואמרה: היום נהיית לעם!  ואחרי עבור כארבעת אלפים שנה עוד ירעם הקול באזנינו.  אף בת-קול זו, שחזרה ויצאה מן הכנסיה הבאזילית, עוד תזמר, עוד תצלצל הרחק-הרחק במרחקי הדורות.

וכל שליחי העם שהיו באותו המעמד, החל באנשי השם של המערב וכלה ביוצאי מאורת דובים מזרחית, כשראו את הרצל עומד על בימת הכנסיה, והוא גבוה מעל כל העם והוד מלכות נסוך על פניו והמפיקות הוד ועוז, כששמעו את הדברים היוצאים מפיו:  היום יצרנו את המדינה היהודית החדשה! – עמדו כולם והכריזו קול אחד בכל הלשונות שבעולם:  הידד!  בראוו!  הוררא!  וכולי.  אפס כי בכל הלבבות ועל כל שפה היו עוד שתי מילים שאיש לא נועז להביען ברמה.  אלה היו המילים:  יחי המלך!

ואולם את אשר כיחדו תחת לשונם הסוחרים והרבנים והאנטליגנטים בעיר ההלווטית, אותה הגידו איכרים ופועלים במשובה בארץ-ישראל.  כמעט שנודע ברחובות כי הרצל עומד לבוא, השכים האיכר יעקב הכוהן שכי[2], והוא איש בעל השכלה רחבה יהודית וכללית, שארבעים שנה עבד את אדמת ישראל והגן עליה בידיו, ויאמר אל שני בחוריו החסונים:  היום לא נלך אל העבודה, חג היום לנו, כי הינה בא מלך ישראל, ועלינו ללכת להקביל את פניו, כמו שנאמר:  מלך בייפיו תחזינה עיניך!

וכאשר נגלו הרצל ועוזריו רוכבים על סוסים לעיני הנאספים בשערי המושבה, קפץ אחד הפועלים, דוב שמו, וקרא קול גדול: 

יחי הנשיא הראשון של הרפובליקה היהודית החדשה!

ועל קול הקריאה חזרו אלפי לבבות בכל תפוצות הגולה.

והרצל גם חיה יחיה בלב עמו.  אשר לא ידעוהו ילמדו לדעתו, ואשר ידעוהו ילמדו להוקירו על מלא ערכו.  דור אל דור יספר מה היה ליקב ומה עשה לישראל.

[1929, "הדואר"].

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] אדישים [העורך].

[2] הוא ר' יעקב הכוהן שכביץ (1933-1844), חכם תורני ומשכיל, ממייסדי המושבה גדרה [העורך].