_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספרדים ואשכנזים

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

א

נדחי ישראל, הנבזים והנמאסים בעיני שוביהם ומנדיהם, ראו את עצמם כאילו הם יחסנים בעולם, אצילים בקרב העמים.  מתגאים היו לא רק בתורתם שקיבלו על הר סיני, כי אם גם ביחס בית אבותיהם.  "כל ישראל בני מלכים הם".  ולכאורה גם מלאך רע עונה בעל כרחו אמן.  "נודע לעולם כי אין בכל העמים מי שיוכל להגיד התחלתו ושרשו הטהור, כמו היהודים העניים האלה...  אין שורש מפורסם במשפחות, ואילו אלו העניים היהודים עמד שרשם בם.  ומה שאמר הנביא הגדול בלעם "ובגויים לא יתחשב" וחשבנוהו לביזיון – הלא הוא לכבוד, כי לפי שלא התערבו עם הגויים נודע שרשם וגזעם".  את הדברים האלה שמה אגדת היהודים הספרדים בפי אחד ממלכי ספרד הגאיונים ("שבט יהודה").  כי על כן היו היהודים הספרדים בעיניהם הראשונים בישראל, היחסנים שביחסנים, החוטר הכי טהור מגזע יהודה.

 

ב

כי אם אם אמנם כל בית ישראל מתגאה היה בטהרת ייחוסו, הנה לא כל בניו ביקשו את "כתבם המתיחשים", ולא כל אשר ביקשוהו מצאוהו.  לא כל הנצרים אשר נקטפו משרשם והשלכו אל ארבע רוחות העולם יכלו לגלות את הנימים, שבהן היו מעורין בשבטי ישראל.  "ארץ ישראל עיסה לבבל וכל הארצות עיסה לארץ ישראל".  "לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה" – ככה התיימרו הבבלים בעת אשר עמדו בראש התרבות הישראלית, ומפיהם תצא תורה לכל הגולה וגם לשארית ישראל בארץ ישראל.  "דילכון אמרי – דילהון היא!"  אומר כבר הגדול שבאמוראי ארץ ישראל, רבי יוחנן.  אמת, גיאות הבבלים היתה אולי פרי ענוותם היתרה;  כוחם הגדול לתורה נדמה להם לא כזכותם הם לבדם, כי גם כזכות אבות המסייעתם.  יהיה איך שיהיה, מסורת האגדה נולדה, וגם סמוכים מצאה לה בסיפורי הנביאים, אשר על פיהם הגלו בבלה כל אנשי היחש, כל גיבורי החיל ואילי הארץ וכל החרש והמסגר, ולא נותר שריד בארץ ישראל "זולת דלת עם הארץ".

 

ג

גם לאחר זמן, בהמיר המאורעות, וגולי ספרד עלו לגדולה וזכו לרכז בידיהם את כל אוצרות אבותיהם ולהוסיף עליהם הרבה משלהם, ביקשו "מגילת יוחסין" שלהם וימצאו כתוב בה, כי היהודים הספרדים הם מזרע המלוכה, או, למצער, משועי יהודה וחוריה.  "גלות ירושלים אשר בספרד" מן החורבן הראשון היתה, מן היושבים לפני ולפנים בירושלים "בין המחיצה השניה והשלישית", כלומר, "כל זרע המלוכה, משפחת בית דויד והכוהנים משרתי המזבח".  וכמו כן בחורבן הבית השני לקח קיסר רומי "ארבעים אלף בתים משבט יהודה ומן הכוהנים ושלחם לספרד אשר תחת ממשלתו בימים ההם, ורוב שבט בנימין והכוהנים הלכו לצרפת ומעטים מבני יהודה" באופן שכל היהודים אשר בספרד "הם מלוכה או לפחות משבט יהודה" ("שבט יהודה") ומשפחות אחדות מן המתייחסות לבית דויד ניקבו גם בשמות, כמו:  משפחת נשיא "הבא ממשפחת דויד, כמו שהראה כתב וחותם" (שם).  משפחות אבן דאוד ואברבנאל.  אולם משפחות אחדות מתייחסות לשבט יהודה, או גם לבית דויד, נמצאו גם בקרב יהודי ארצות אחרות.  נזכור נא את רב סעדיה גאון ממצרים, אשר היה "משועי יהודה, מזרע רבי חנינא בן דוסא, שילה בן יהודה" (ספר "הגלוי"), או את רבי נתן בעל הערוך מאיטליה, שהיה "משבט יהודה" ("שם הגדולים").  משפחת המדפיסים באיטליה "בת שבע" (במאה השש עשרה והשבע עשרה) מתייחסת לבת שבע אשת דויד המלך.

 

ד

כבר בדור השני אחרי עלות היהודים הספרדים לגדולה, במאה התשיעית לאלף החמישי, מספר היה רבי יצחק אבן גיאת – כפי שמסר לנו דון יצחק אברבנאל (בפירושו לזכריה יב ז) משמו – בשבחם של היהודים הספרדים, כי רבים מהם מוצאם מזרע המלוכה.  ובמאה העשירית לאלף החמישי כתב רבי אברהם אבן דאוד בספר הקבלה:  "ומסורת בידי קהל גרנאדה, שהם מיושבי ירושלים עיר הקודש, מבני יהודה ובנימין".  ועל משפחת אבן עזרא כתב לאמור:  "מידותם מעידות עליהם, שהם מזרע המלוכה מן הפרתמים".  אמת, כבר בסדר עולם זוטא, שנתחבר כשלוש מאות שנה לפני זה, במחצית השניה של המאה השישית, נמצא כתוב:  "בא אספסיינוס והחריב את הבית, והגלה הרבה מבית דויד ויהודה לאספמיא".  אבל אפשר הדבר, שהמילות האחרונות הנן תוספות מעתיק ספרדי, כמו שחושב גרץ.  ידוע הוא, שאין החוקרים מאמינים בכלל אמונה רבה ברשימות ההיסטוריות הקצרות שנמסרו לנו בספר "סדר עולם זוטא".  בכל אופן, בשעת הסכנה, בימי זקנו של ראש הגולה בוסתנאי, שכמעט שנפסקה שלשלת בית דויד בבבל, לא עלה כנראה על דעת איש להתנחם בזה, שמשפחת בית דויד הולכת ורבה בקרב היהודים הספרדים.  האמת ההיסטורית לכאורה אינה אלא זו, שרבים מבני המשפחות המיוחסות ומן העומדים בראש המרידה האחרונה, הגלו לספרד מארץ ישראל מחמת דוחק המקום.  כשמונים אלף איש מאנשי המלחמה הגדולה הגלתה מלכות רומי הרשעה לספרד (טאקיטוס).  אלה היו אמנם לא מבית דויד, לכל הפחות לא כולם.  אבל לעומת זה היו כולם עברים גדולים, מאצילי הרוח של בית ישראל, אשר נשאו את נס המרד ביד רמה ויילחמו בעוז ובאומץ, בגודל לבב ובחרף נפש לעמם ולערי אלוהיהם.  אם כל ישראל בני מלכים הם, הנה היהודים הספרדים הם גם בני גיבורים, לוחמי מלחמת הדרור.

 

ה

אם הספרדים "האמיתיים" האמינו במגילת יוחסין של נתיניהם היהודים הספרדים – זהו עדיין דבר המוטל בספק.  לעומת זה מאמינים כמעט כל חוקרי העמים באירופה באותה מגילת יוחסין.  כשם שמאוס הוא היהודי האשכנזי על הרוב המכריע של החוקרים הללו, כך חביב לחלק גדול, מהם היהודי הספרדי.  והאמת ניתנה להיאמר, שתי מעלות טובות ישנן ליהודים הספרדים בעיני שונאי ישראל בארצות "הנאורות".  ראשית, מעטים הם.  ושנית, רחוקים הם.  ואל תהיינה שתי מעלות טובות הללו קלות בעיניך!  בגללן זכו היהודים הספרדים לא רק להיחשב בעיני חוקרי העמים כאצילי בני ישראל, כי אם גם לבני גזע אחר שונה מגזע היהודים האשכנזים.  בייחוד מוכנים החוקרים הגרמניים תמיד לפזר תהילות ותשבחות ליהודים הספרדים, כי על כן רחקו מהם יתר מאשר רחקו עמי צרפת ואנגליה, למשל.  אמת, אי-אפשר לומר שהיהודים הספרדים יוצאים מהגזע "האינדו-גרמני", אבל לכל הפחות הנם בני-שם טהורים, והם קרובים בגו וברוח לערביים.  גולגלתם מארכה, שערותם ועיניהם שחורות כעורב, צבע פניהם חום, חטמם כחוטם הנשר, תנועותיהם מתונות, מבטם אמיץ, קומתם ישרה, וכולם מלאים הכרה עצמית ואצילות טבעית.  שונה מהם תכלית שינוי היהודי האשכנזי, אשר גולגלתו מקוצרה, מצחו שפל, שערותיו חומות או צהובות, עיניו לעיתים קרובות כחולות, חוטמו עבה, פיו גדול, לחיו התחתונה בולטת במקצת, עצמות לחייו בולטות, תנועותיו בלתי בטוחות, קומתו מכווצת, וכל עצמותיו תאמרנה – לשונאי ישראל – כי בן הוא לגזע נמוך, ואות עבדות, שפלות והכנעה חקוק על כל תווי פניו.

 

ו

האמנם כן הוא?  הבאמת שונה הוא ככה היהודי הספרדי מן היהודי האשכנזי בחזות פניו, בצבע עורו ועיניו ובמידת ראשו?  או אולי כל הדבר הזה אינו אלא רק חלום שווא, שנראה להם לשונאי היהודים "האשכנזים" על פי הכלל הגדול:  אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו?

החקירות האנתרופולוגיות האחרונות משיבות על השאלה האמורה בשלילה גמורה.  אומרים:  גולגולת היהודי הספרדי מארכה, וגולגולת היהודי האשכנזי מקוצרה.  אבל כשמדדו החוקרים שפילמן ודז'ייקובס את גולגלות היהודים הספרדים והאשכנזים בלונדון, נמצא הדבר, כי מספר הגולגלות המקוצרות היה גדול גם אצל הראשונים גם אצל האחרונים, ולהפך, מספר הגולגלות המארכות בין היהודים האשכנזים עלה על מספרן בין היהודים הספרדים.  בין הראשונים – כעשרים ושמנה אחוזים למאה, ובין האחרונים – רק כשבעה עשר אחוזים למאה!  נמצא הדבר גם כן, כי מספר הגולגלות המארכות בין היהודים אשר בפלך מינסק הוא כעשרים אחוזים למאה!  ולהפך:  בין היהודים היושבים בטורין נמצאות גולגלות מארכות וגולגלות נוטות להתארך כעשרים וחמישה אחוזים למאה, ואם נוציא את הגולגלות הנוטות להתארך ולא נחשב אלא את הגולגלות הארוכות באמת, יעלה מספרם רק לתשעה אחוזים למאה.  אמת, איקוב מונה בין היהודים התורכיים גולגלות מארכות כתשעים ושלושה אחוזים למאה.  אבל ראשית, איקוב בדק רק כשבע עשרה גולגלות, וממספר קטן כגון זה אין למדים מאומה, ושנית, עדיין לא הוברר הדבר כל עיקר אם הגולגלות שבדק הן של יהודים.  על סמך כל החקירות שנעשו עד עתה אומר הד"ר יודט בספרו על "היהודים בתורת גזע" "אין כל הבדלים בין מבנה הגולגלות של היהודים הספרדים והיהודים האשכנזים".

 

ז

וכשם שאין היהודים הספרדים שונים מן היהודים האשכנזים במבנה גולגלתם – כאלה כן אלה הינם ברובם הגדול בעלי גולגלת רחבה – כן אינם שונים אלה מאלה בצבע עורם ועיניהם.  פה ושם מרובים בעלי השערות והעיניים השחורות על בעלי השערות הצהובות ועיני התכלת.  ויש מקומות אשר בהם עולה מספר בעלי השערות הצהובות ועיני התכלת בין היהודים הספרדים על בעלי שני הסימנים האלה בין היהודים והאשכנזים.  בלונדון נמצאים בין הספרדים בעלי עיניים בהירות – כעשרים ושלושה אחוזים למאה, ובין האשכנזים – רק כאחד עשר (דז'ייקובס);  בעלי שערות צהובות בין הספרדים – שישה אחוזים למאה, ובין האשכנזים – רק שלושה.  במחוז רוגטשוב בפלך מוהילוב אנו מוצאים יהודים בעלי עיניים שחורות במספר שישים ותשעה אחוזים למאה, בין היהודים הספרדים אשר בלונדון מעט פחות מזה – כשישים וששה, ובין היהודים בקונסטנטינופול ובסמירנה מעט יותר מזה – כשבעים.  כי על כן אומר הד"ר יודט בספרו הנזכר, ש"גם ההבדלה המדומה הזאת – בנוגע לצבע השערות והעיניים – בין שני החוטרים היוצאים מגזע יהודה, בין הספרדים ובין האשכנזים, איננה נמצאת".

 

ח

משוררי ישראל בימות הביניים משוררים על שחורי ושחורות הראש והעיניים.  ושחורי עיניים וראש היו כנראה הם עצמם.  אבל יש גם אשר נלכדו ברשת "צהובת שער" ונאשרו ב"דלת-ראש" צהובה.  רבי יהודה הלוי שואל את רבי משה אבן עזרא:

"התמיר בזקונים הבחורות, ותחליף השחורות בצחורות - - -

תפתה באמור כי נעמו לך שחור פנים ולבנת השערות?"

רבי אברהם אבן עזרא מקונן על הזיקנה הקופצת עליו ומלבנת את שחור ראשו:

"שער ראשי הפך לבן,

על כן אקרא ראשי ראשי

הנה דלק אחרי לבן,

רץ ויעבור את הכושי".

ורבי משה דרעי מתנחם:

"איך אדאג עת בוא לבן,

יער שערי כל שחור לחטוב,

ובתורת אל נאמר:  וירא

אלוהים את האור כי טוב".

לעומת זה מתעורר רבי ישראל נאג'ארה לתשובה ואומר:

"אציב לנתיב יצרי דרבן,

בראות ההפך שער ראשי,

כי אחרי רדף לבן

ויעבור את הכושי".

היפהפיה המדלקת אש בלב רבי אברהם אבן עזרא היא לבנת העור ושחורת השערות, והמשורר אומר לה:

"על צווארך ושער ראשך

יש לברך:

יוצר אור ובורא חושך".

וכמו כן רבי יהודה הלוי:

"ותאמרנה:  יהי חושך יהי אור,

באור פנים ובשחור מחלפות".

או:

"ושתי מחלפות כאורב (כעורב) משערך זאבי ערב".

אבל בשירה אחרת בוכה רבי יהודה הלוי ומתחנן אל גברת לבו אהובת נפשו:

"צהובת שער, תמימת יופי,

ואיך כארי תטרפי"...

 

ט

ואם נלך הלאה ונשאל:  מה היה צבע העור, השערות והעיניים, של אבותינו הקדמונים בארץ ישראל ובבבל?  ילמדונו המקורות ההיסטוריים, כי לא נפלו בזה מבניהם אחריהם, מן היהודים הספרדים והאשכנזים, וכאלה היו גם הם ברובם שחורי השערות והעיניים, ועורם צח ואדום, אבל במיעוטם היו כבני הגרמנים, שערותיהם צהובות, עיניהם תכלת, עורם לבן ביותר.

בת ירושלים מתארת את אהוב נפשה:  "דודי צח ואדום - - - קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, עיניו כיונים על אפיקי מים".  אבל הדוד אומר לשולמית:  "צווארך כמגדל השן, עיניך בריכות בחשבון - - - ודלת ראשך כארגמן".  מראה הבריכות בחשבון איננו ידוע לנו.  אבל בכל אופן לא היו הבריכות "שחורות כעורב", ולא נתרחק מן האמת אם נשער, כי היו ממראה התכלת.  כאשר המשורר מתאר את רעייתו השחורה והנאווה הוא אומר לה:  "עיניך יונים מבעד לצמתם, שערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד".  שחורות הן היונות, ושחורות, או חומות-עכורות, הן העיזים שגלשו מהר גלעד.  אבל "הבריכות בחשבון" אין אפשר שהיו שחורות, וגם הארגמן, אשר "דלת ראשה" נמשל לו, איננו שחור, כי אם אדום.   "השולמית" (אשר בפרשה ז) עם צווארה הלבן "כמגדל השן" ודלת ראשה האדומה כארגמן איננה איפוא "השחורה והנאווה" של הפרשיות הקודמות) מטיפוסן של "בנות שם", כי אם מטיפוס אחר, שאיננו "צח ואדום" אלא "צהוב ואדום".  ואנחנו לא נשתומם לדבר הזה.  הלוא ידענו כי היה לנו דוד אחד "לבן", ומלכנו הגדול היה "אדמוני", וגם דודנו עשו איננו כי אם "אחינו אדום" ה"אדמוני".  דודנו זה נפרד מעל יעקב אחיו, ובעוד יעקב סובב הולך כרועה נודד יסד לו עשו יישוב והכין את ממלכתו "בארץ אדום".  וכקרוא המצרי את סוריה ופלשתינה "טסר" – כלומר אדום – נתכוון אולי להשם "אדום", אבל "אדום" אח היה לישראל, לעיתים קרובות אמנם אח רע מאוד – אבל בכל זאת אח, והתורה ציוותה עליו "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא".  דואג האדומי היה "אביר הרועים אשר לשאול", ויוחנן הורקנוס הכניס את האדומים לקהל ישראל שלא בטובתם.  ההיו אולי היהודיות ו"היהודים האדומים" מבני בניהם של בני דודנו אדום?  הקרא אולי דודני ה"אדמוני" את האנוש "אדם" ואת הארץ "אדמה", לפי שגם האנוש גם הארץ נתגלו לו בדמותו ובצלמו הוא?

 

י

ה"גרמני" הוא לבן ביותר וה"כושי" שחור ביותר.  לא כן בני ישראל.  אמר רבי ישמעאל:  "בני ישראל, אני כפרתן, הרי הן כאשכרוע, לא שחורין ולא לבנין אלא בינוניין" (נגעים, פרק ב).  אבל על פי רוב הם "שחורי הראש", כי על כן "הנודר משחורי הראש אסור בקרחין ובבעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים" (נדרים, פרק ג).  אפשר היה להוציא ממשנה זו, כי הנשים לא נקראו "שחורי הראש", לפי שהן צהובות ברובן, וכן הקטנים לא נקראו "שחורי הראש", לפי שבקטנותם שערותיהם צהובות, ואינן משתחרות אלא משעת גדילתם, כמו שיקרה פעמים רבות גם בזמננו.  אולם התלמוד (נדרים ל, ב) נותן טעם אחר לדבר.  אפשר, אמנם, ששני הטעמים אמיתיים.  הלוא אנו רואים, כי בבבל העתיקה היו קוראין לאנשים בכלל "שחורי-הראש", וחמורבי מתפלל בראש ספר החוקים שנתן לעמו:  "כי אזרח כשמש על שחורי הראש".

אבל מעולם לא נקראו ישראל "שחורים".  זה היה שם של גנאי.  האשה שלעגה על שמואל ירחינאה וקראה אותו "אוכם" נענשה (נדרים נ, ב).  ידוע גם הכינוי הבבלי:  "פתיא אוכמא" (ברכות ג, א;  מגילה יד, ב;  עבודה זרה טז, ב).  בת קיסר אמרה על רבי יהושע בן חנניה:  "תורה מפוארת בכלי מכוער" ופירש רש"י:  "מכוער – שהיה שחור"  (נדרים, שם).  להיפך מצאנו שנקראו העברים לפעמים בארץ ישראל "גרמניים" ביחס לעמים אחרים, שעור פניהם מעור העברים.  אמרו על יוסף הצדיק:  "בכל מקום גרמני מוכר כושי, וכאן כושי מוכר גרמני" (בראשית רבה, פרשה פו).

ומה היתה חזות פניהם של "שפירי ירושלים"?  זה כבר העידו התיירים, כי בין יהודי ירושלים מרובים הצהובים על השחורים הרבה מונים.  והנה לפנינו תמונת רבי יוחנן שנשתייר "משפירי ירושלים":  "האי מאן דבעי מיחזי שופרי דרבי יוחנן נייתי כסא דכספא מבי סילקי (פירוש רש"י:  כשיוצא מבית האומן, שהוא צהוב ממראה להב האש) ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא, ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה, ונותביה בין שמשא לטולא – ההוא זהרורי מעין שופריה דרבי יוחנן"[1].

 

יא

בין בעלי המומים שנמצאו לפעמים בישראל נזכרו "הכושי, הגיחור והלווקן".  התלמוד מפרש:  "כושי – אוכמא, גיחור – סומקא, לווקן – חיוורא"  (ברכות מה, ב).  בעלי המומים הללו פסולים לעבודת כוהנים (בכורות, פרק ז), והרואה אותם אומר:  ברוך משנה הבריות (ברכות, פרק ט).  אף על פי כן היו "הגיחורים", או האדמונים, שכיחים בישראל.  בתלמוד ארץ ישראל (ברכות, פרק ט) נזכר אמורא בשם רבי אבא סמוקא.  ובבבל מצאנו את העיר מחוזא, שיושביה היהודים היו "גיחורי", כאשר העיר עליהם רבא (ברכות נט, ב).  מובן מאליו, שאין להוכיח מזה, שמספר האדמונים היה רב, וכמו כן אין אנו יודעים עוד אם האדמוניות של אותם "הגיחורים" היתה מתפשטת לא רק על עור הפנים אלא גם על צבע השערות, אף על פי שהדעת נוטה לשער זה.  אבל מספר "האדמונים" איננו גדול גם בקרב היהודים של עכשיו, הספרדים והאשכנזים.  המספר היותר גדול של יהודים "אדמונים" שנמצא עד עכשיו איננו מגיע אלא לחמישה עשר אחוזים למאה.  בהרבה מקומות ששם היהודים האשכנזים דרים בהמון, אין אנו מוצאים את היהודי האדמוני כלל, לכל הפחות בלוחות הסטטיסטיים שנתחברו עד עתה.  במקומות אחרים, למשל בין היהודים התורכיים, נמצאהו רק במספר קטן, קרוב לארבעה אחוזים למאה.

 

יב

מן האמור למעלה אנו למדים, שגם בין הספרדים וגם בין האשכנזים אנו מוצאים בעלי גולגולת רחבה ומקוצרה וכנראה גם מספר גדול מבעלי גולגולת ארוכה, וכן אנו מוצאים בין שניהם, חוץ משחורי הראש והעין, גם מספר הגון של צהובים ומספר קטון של אדמונים.  בארץ ישראל ובבבל מצאנו כמו כן יהודים שחורי הראש ויהודים אדמונים וכנראה גם צהובים.  מאין באו איפוא בעלי הגולגולת הרחבה מעבר מזה, והצהובים והאדמונים מעבר מזה, לבני ישראל?  הלוא את בני שם האמיתיים רגילים אנחנו לחשוב כבעלי גולגולת מארכה ושחורי ראש, ורק לפנים חשבו כי צבע העור משתנה תודות להשפעת האקלים.  אבל כבר דארווין הכיר שאין הדבר כן, ומביא ראיה מהיהודים הנפוצים בחלקי העולם השונים, ואף על פי כן יש בהם "אחדות ידועה בנוגע לצבע העור, אם אמנם אחדות זו מוגזמת לפעמים" ("מוצא האדם").  דארווין מסכים לדעתו של ברוקה[2] בזה.  ברוקה השתומם לראות הבדל גדול בין בני הודו ובין בני אירופה, אף על פי שהם יוצאים משורש "אריי" ומדברים בשפות שיש להן יסוד "אריי" אחד, ולעומת זה רב הבדל קטון בין בני אירופה ובין היהודים, אף על פי שאלה האחרונים הם מהשורש "השמי" ומדברים בשפה אחרת.  את הקושיה החמורה הזאת מתרץ החוקר הנזכר, ודארווין אחריו בזה, שענפי הגזע האריי נתפשטו בארבע קצות העולם ונתערבו במידה מרובה בכל העמים, ובכלל זה גם בעם ישראל (שם).  אולם, אם תספיק התשובה הזאת לבאר לנו את מוצא הצהובים ובעלי עיני התכלת בישראל, הנה לא תספיק לבאר לנו את מוצאם של בעלי הגולגולת הרחבה.  הלוא ידענו כי "האריים" הטהורים הם, כמו בני שם הטהורים, בעלי גולגולת מארכה, ולא רחבה ומקוצרה.  האהבה דוחקת את הבשר.  מה או מי הוא הדוחק את העצמות ומשנה אותן?  אבל השאלה הזאת אפשר שאין לה עניין אלא ליהודי אירופה, אבל לא ליהודים העתיקים אשר ישבו על גדות הירדן ועל נהרות בבל, לפי שעדיין לא הוברר הדבר אם גם אלה היו בעלי גולגולת רחבה ברובם או במיעוטם.  היהודים העתיקים, בעלי השערות הצהובות ועיני התכלת, יכלו להיות "אריים" ולהתברך בברכת נח:  "יפת אלוהים ליפת, וישכון באהלי שם".

מובן מאליו, יכלו להיות "אריים".  רק יכלו.  העובדה האמורה תוכל להיפתר עוד באופנים אחרים.  שבעים פנים לעובדות החיים.

 

יג

יהיה איך שיהיה בנוגע לשאלת המוצא.  אבל התוצאות לעניננו מה הן?

ראשית, כי הגזע המיוחד של היהודים הספרדים אם איננו בדותא, שבדו שונאי ישראל, הוא לכל הפחות דבר המוטל בספק גדול.  החקירות שנעשו עד עכשיו לא מצאו ביהודים הספרדים סימנים אשר בהם ייבדלו היהודים האלה מעל היהודים האשכנזים.

ושנית, כי התייחסות היהודים הספרדים לבית דויד יכולה להיות אמיתית בנוגע לחלק ידוע מהם, אבל היא יותר ממסופקת בנוגע לכולם.  יותר קרוב לאמת, כי הם מבני המורדים הגדולים אשר נלחמו במלכות רומי הרשעה.

אם היהודים הספרדים לא השחו את קומתם ולא נטו את שכמם לסבול כאחיהם האשכנזים, אם יכלו לתת בלב שונאי ישראל כבוד וגודל לעצמם יתר על אלה האחרונים – הנה לא להם לבד יאתה הגדולה הזאת.  זכות אבותם מסייעתם, ודם הגיבורים המורדים הנוזל בעורקיהם הוא הנותן להם עוז ועצמה.  אבל "האצילות מטלת חובה".  היוכלו היהודים הספרדים למלא את החובות הרובצות על שכמם לעמם ולערי אלוהיהם?  או הילכו שארית היהודים הספרדים במזרח לא בדרכי אבותיהם בארץ אבותינו, כי אם בדרכי אחיהם בגלות אדום, אשר כמעט נראה להם קו השיחרור הראשון מיהרו ללכת אחריו ולעזוב את עמם?  החיה עוד האש בלבם לצאת ללהב ולאזר זיקות, או כבר כבתה תחת ערימת הגלות והעבדות, הרדיפות והגזירות?

בין כה וכה עוד רב הדרך אל הקידות וההשתחוויות שהתחילו היהודים "האשכנזים" פה ושם לעשות לאחיהם "הספרדים".  זכות אבות היא הרוח החיה באופני התולדה.  אבל בלי התעוררות מצד הבנים אין זכות אבות מועילה, ואולי להם לבנים שאינם מכניסים אלא מוציאים את פליטת ירושת אבותיהם.  כי כה ייאמר היום לאדם מישראל:  אין בר אוריין הוא – יאה, אי בר אוריין ובר אבהן הוא – יאה ויאה, אי בר אבהן הוא ולא בר אוריין – אש תאכלו!  שעת המעשים הנחרצים באה.  אם לא יעשום היחשנים העתיקים ימהרו נא ויעשום אחרים, והיו המה ליחשנים חדשים ולראשי בתי אבות בישראל.

(1910, "העולם").

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] בבא מציעא פד, א (העורך).

[2] Paul Broca (1824-1880), רופא ואנתרופולוג צרפתי.  קבע כללים למדידות הגולגולת. (העורך).