_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הָעֲנָק

אברהם שלום פרידברג

לתוכן הענינים

 

(בשנת חמשת אלפים ומאתים ושבעים ושמונה לבריאת עולם).

 

אני יצחק בן יהודה, המכֻנה "ליאון הרופא העברי"[i]), בן השר דון יצחק, הדור החמישי ליהודה בן יוסף, ממשפחת אברבנאל, כותב את המגלה הזאת במושב "פורטו סיגורה" אשר בברַזיליה, והיתה לך, יהודה בני,

                 למשמרת עולם לדורותינו.

 

חדשה היא הארץ אשר אני מתגורר בה כעת, כי זה רק שמונה עשרה שנה  להמצָאה[ii]);  אבל צרותינו בה ישָׁנות הן, כי מוצאן מעולם הישן, ומקורן בחקי העמל אשר יצרו הכהנים הקתולים להשמיד את העם היהודי ולאַבד מאנוש זכרו.  ויהי המעט להם חבליהם אשר סבונו בארץ הישנה באסרם אותנו בנפשנו, כי עוד מצאו להם כלא חדש, היא הארץ החדשה אשר זה מעט נגלתה לעוברי ארחות ימים ועוד לא באו עד תכונתה.  בה בחרו לשלוח אליה את כל אנשי החמס והרֶשע, אשר לא יכלה הארץ הישנה נשוא אותם מפני  רֹע  מעלליהם, ובתוכם – גם את אנוסינו, היהודים המנֻצרים, אשר נגלה עונם כי עודם מחזיקים באמונת קדשם חרף שאפיהם סלה.  בין אלה האחרונים, המלאים חמת הכהנים, גערת קַנאיהם, נמניתי גם אני – ונכד דון יצחק אברבנאל, השר העברי, אשר מרומים שכן ומלכי ארץ לעצתו יחלו, שוכן עתה באחרית  ים, תֹעה בארץ גזרה, בסבכי יערי עולם, שהם מעון קדם לפראי אדם, מרבץ לפריצי חיות – וגם שם לא ניוח לו!  כי הפקדו עלינו שומרים מזֻינים, אשר יעבידונו כל הימים בפרך, לטמון מוקשים לרגלי הקופים והתֻכים, ללכדם ולכבשם, גם  לכרֹת  את עץ הברַזיל, ולשימם יחד באניות סוחר הבאות הנה מארץ מולדתנו – כי טוב סחר המינים האלה לנוגשינו, הרודים בנו ממרחק, אשר כבשונו לעבדי עולם, ומוסרותינו מי יפַּתח!

ובכל זאת שמח אני בחיי, כי רק את גֵוִי אסרו להם, אבל לנפשי חפשי אני, וכל אסריהם אשר אסרו עלה לא קומו עוד.  פה השלכתי את המסוה מעל פני, שבתי לעמי ולדָתי, והנני עובד את אלהי מקדם, יהודי ככל אבותי!

כי נוצרי הקנוני אויבינו מילדותי, עוד בטרם אדע קרוא אבי ואמי הביאוני בבריתם, וכן גדלתי בתוכם ואשכח צור חֻצבתי, ולא זכרתי עוד כי ממעי יהודה יצאתי, וכמעט הייתי גם אני באויבי עמי.  באתי עם מנאצי שמו, ראיתי יהודים ואתקלס בם, אנוסים על דת – ואשטמם תחת רדפם טוב, עד בוא היום אשר עשה לי ה' להגיה חשכי, – ומאז והלאה נהפכתי לאיש אחר, ואשוב בלבב שלם אל עמי ואלהי.

_______________

 

הדבר היה בירח סיון בשנת מאתים וששים וארבע למספרנו.

ואני אז בן שלש עשרה שנה, נער את בני הנוצרים, אזרחי ליסאבון הבירה..  את אבותי לא ידעת, כי כיתום נחשבתי בעיני כל וכן הייתי בעיני, ודַיָג עני אספני אל ביתו מילדותי בשכר מצער אשר נִתן לו מקופת העיר.  ואהיה אצלו אמון לפרוש מכמרת ולצוד ציד דגים בהר טאגו, עד אשר אגדל ואבוא באנשים העובדים עבודת משא על חֹף  הים, כי אז תמצא ידי לעזור על ידם, לטעון ולפרוק את האניות בצאתן ובשובן.  כן גדלתי פרא, לא למדתי דעת ואף קרוא מקרא לא ידעתי.  ברוב עתותי הלכתי שובב בדרך לבי, שחקתי עם נערים כגילי ואתהולל כמוהם בחוצות קריה. – פעם אחת הובילונו רגלינו אל רוּע-נוֹבה, היפה ברחובות קריה, ששם מעונות עשירי המַרַנים, הם היהודים המתנצרים, אשר נחשבו בעיני העם לנוצרים מתיהדים, כי כן הגידו לו כהניו ונזיריו, אשר הקניאוהו בזרים האלה ויעירו עליהם כעשו וחמתו כל הימים.  בעת ההיא גדלה המשטמה, כי היתה שנת בצֹרת והיוקר האמיר.  והקול יצא כי מאת המרנים היתה זאת, אשר סחר תבואות הארץ בידים הוא, והם העלו את המחיר למען הרבות להם שכר ולמלא אוצרותם כל הון יקר.  ואנחנו אשר מלאה נפשנו משיחות אבות ודברת ההמון, בראותנו עדת עשיריהם עומדים ברחוב ומשוחחים חד את אחד, התעוררנו על רגעי ארץ אלה, ונחרפם ונקללם ונעפרם בעפר ונסַקל באבנים לעֻמתם.  אז הרים אחד מהם את מקלו ויך אחדים מאתנו ויפצעם עד שפך דם, ואנחנו העמדנו קול זוָעות ונתנפל עליהם בחמה שפוכה.  ותהי הצעקה גדולה מאד, והמונים המונים חשו באו לעזרתנו, ויפלו על המרנים גם המה ויכום מכה רה, ויהרסו אל בתיהם, להחריבם ולהַשים עליהם נויהם.  לאָשרם חש ראש העיר לבוא עם חיל גדול אל מקום המהומה, ויגרש את העם.  ואנחנו השתובבנו משובה נצחת ולא חדלנו רֹגז עד אשר נתפשו ארבעים נערים מאתנו – ואני בתוכם – ויחדו הוּבלנו אל בית האסורים.  ומקץ שנה תמימה לשבתנו שם, נגמר דיננו, ליסרנו בשוטים ולהַגלותנו גלות לשמה אל איי ס"ט טומאש. המקום אשר הנדונים למות ישלחו שמה, – עקב אשר עצמה משובתנו, ולא שמענו גם בקול השרים והפקידים, בצותם אותנו לאסוף ידינו[iii]). 

יום הפקודה קרב לבוא, ואנכי ישבתי למעצבה בחדר כלאי, ולבי חרד בקרבי מפני הענש הנורא הצפוי לי.  לא מפני המכות אשר יכוני, כי לאלה הלא הסכנתי מידי אומני הדַיג, אשר הרבה פצעי מדי שתות לשכרה, – כי אם מפני האיים הנוראים והאיומים, אשר שמעתי עליהם אומרים, כי כל באיהם לא ישובון;  אליהם שֻׁלחו ילדי היהודים לפני עשר שנים, ורֻבם ספו תמו מן בלהות, כי השמידום הנחשים והעקרבים והתנינים המלאים את אדמתם ומימיהם[iv]).  פתאם שמעתי קול צעדי אדם הקרֵבים אל דלת חדרי.  הבריח התיכון הֻסע ממקומו והדלת נפתחה.  ברגע ההוא חשבתי כי הנה בא קצי;  אבל לתמהון לבבי לא נראו אנשי חיל מזֻינים, גם לא קרבו השומרים לאסרני בכבלים ככל יתר חברי.  רק אדון אחד, הדור מאד במראהו, לבוש  כאנשי לוית הציר הספרדי, היושב במלאכות מלכו בעירנו הבירה, ובידו ספר קטן, הערוך לרשימת דברים לזכרון, ואחריו שר בית הסֹהר ובידו הפנקס הגדול, אשר בו ירשמו שמות האסירים המָפקדים עלידו למשמר.  השר שאלני לשמי ולשם אבי ומשפחתי ולמספר שנותי ומקום מגורי, ואענהו כי שמי יואנו אנטוניו ברנאל, אבות אין לי ואני אמון אצל הדיג אנטוניו גונדוליס, ומספר שנותי ארבע עשרה ומקום מגורי בשפר העיר, בשער הדגים אשר ליד הנהר.  ואת תשובותי אלה שוה האדון עם הרשום בפנקס בית האסורים ובספר הקטן אשר בידו, וימצא שכֻלם מתאימים יחד.  אז נתן אות, והשומר העומד בפתח החדר אחז בידי והוליכני עמו, ושני השרים הלכו אחרינו עד בואנו אל בית הרחצה אשר בקיר החומה.  שם פשט השומר מעלי את בגדי הבלים והמטֻלאים ויציגני ערום ועריה, והם עמדו ממולי ויתבוננו בי... ואנכי עמדתי נבוך ונכלם מבלי דעת מה ירזמון עיניהם, בהביטם איש אל רעהו.  והשומר גלח שער ראשי הפרוע וירחץ בשרי, ויטהרני ויסוּכני, ואחר פתח הצרור אשר הוכן לפני, ויוצא ממנו כתנת בד דקה ובגדי תפארת וילבישני כבן אצילים.  אז לקחני האדון ויברך את שר בית האסורים ויצא עמי דרך השער הנפתח לפנינו, ויעלני במרכבה אשר חכתה לנו ונסע יחדו עד בואנו אל קצה רחוב רוֹקיא.  המרכבה עמדה על יד ארמון מפֹאר הבנוי לתלפיות, שם עלינו במדרגות, באנו אל הקומה העליונה, ועבד לבוש בגדי שרד ורקמת זהב על שוליהם מסביב פתח לפנינו הדלת ואנחנו באנו הביתה.

________________

 

עיני כמעט הֻכו בעורון לנגה ברק הכסף והזהב וכל עצמותי רחפו מפני מראה ההוד וההדר המלאים את מעון האדון ביקרו.  ראיתי את תמונתי הנשקפה אלי מן המראות וגדולים, העומדים בפנות האולם, הבטתי ולא הכרתי מראה פני ולא האמנתי כי אני אני הוא, הילד האסופי, הנער השובב, אשר כל ימיו התגולל ברפש ויחבק אשפתות, – כי נדמיתי עתה לבן אצילי ארץ ותארי כתאר בני המלוכה.  כחולם הייתי ולא האמנתי כי כן בהקיץ אחזה פני.  והאדון הובילני דרך האולם והחדרים והלשכות אל עליה אחת, ויורני ויאמר לי: "הנה לפניך שלחן וכסא ומנורה וספרים ללמוד וקסת סופרים לכתוב ויצוע לנוח ומטה לישון.  זה יהיה מעונך ופה תלמדו על פי התורה אשר אורך, ומעל שלחני תאכל ועבדי ישרתוך ולא יחסר לך כל.  ואתה שית לבך לתבונה, ראה דרכי וַחֲכָם, שמור מצותי וייטב לך! וקנית דעת וגדלת והוספת חכמה ביראת ה', והיית כאבותיך הגדולים בעמם, הנודעים לשם ולתהלה בארץ, ובשמם תקָרא ובכבודם תתימר!"

עד הנה נבוכותי מתמורת פתאום, נפעמתי ולא יכלתי דַבר.  אך הדברים הטובים האלה נגעו עד נפשי, לבי חם בקרבי כתנור בוערה, ורגשותי המו ויחמרו בשאון.  ואפול לרגלי מיטיבי הנפלא, ואתן בבכי קולי ואקרא ואֹמר:

"הנה בשת  פני תכסני, לא אעוז להביט אל מושיעי, לא אדע במה מצאתי חן בעיניך להרבות חסדך עמדי, להקימני מאשפות, לרוממני משער הדגים, להוציאני מבית האסורים ולהושיבני בהיכל תפארה.  ועתה הנה לך אני וכל אשר תאמר אלי אעשה, כי לשמור פקודיך ולהפיק ממך רצון זה יהיה כל  ישעי וחפצי מעתה והלאה.  ועתה יגדל נא חסדך, אדון ביקר, והואילה נא להגיד לי מולדתי ומוצאי!  מי הם אבותי הנכבדים אשר שמם רומם תחת לשונך?  העודם בחיים?  העוד יש לי תקוה לראותם וללחך עפר רגליהם כהתרפסי עתה לרגליך אדוני ומושיעי?".

"על כל אלה לא אוכל כעת להשיבך דבר – ענני האדון ויעמידני על רגלי – כי סודם כמוס עמדי, חתום במעמקי לבבי.  אך שמור מוצא שפתיך להקשיב לכל דברי ולעשות ככל אשר ארוך ולהיטיבך באחריתך.  וכאשר תיטיב דרכך, והיית לנער תמים וישר, ומצאת חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, אפתחה שפתי עמך, אגלה לך הכל, ובעתו אחישנו!".

_______________________

 

לא אכביר מלים לספר הליכות חנוכי בבית דון פיראן נוניס קורוניל, ציר ספרד בליסאבון – הוא האדון המושיע – אף לא אנסה להעלות על הגליון כל שיחותיו והליכותיו והדרך אשר בחר עמי ללמדני בינה ולהאיר עיני בחכמת עולם ותורת אל חי – אפס קצות דברים אגיד, כי לנער אחר נהפכתי מאז באתי בצל קורתו.  נפשי דבקה בעלית הקיר אשר צוני מעון, אזנים כריתי לי לשמוע בלמודים, שמתי לילות כימים בשקדי על עבודתי, לא יצאתי מדלת חדרי בלתי אם בקרוא אותי איש חסדי לאכול אל שלחנו או לצאת עמו לשוח לרוח היום בגן הגדול אשר לו מאחרי בית מעונו.  בלקח הטוב אשר נתן לי הייתי כספוג הסופג את הכל, בלעתי אמריו כבכורה בטרום קיץ ואשת בצמא את דבריו עד כי מלאה נפשי מהם, ובמשך ירחי מספר ידעתי קרוא וכתוב וחשוב מחשבות והבין בספרים ויָדוע בלשון רומית גברת כל הלשונות.  בה למדתי את ספרי הקדש, הגעתי עד ספר תהלות דוד המלך, אשר זמירותיו שמעתי מפי כהנינו בבתי תפלותינו.  בינותי בדבריו אשר זרו לי עד כה, ולבי השתומם בתוכי על המשורר הקדוש אשר רוח ה' נוססה בו, והעטרה שעטרה לו בת שירתו הכי נעלתה על כתר מלכותו, כי זה מזהב יֻקח ודברי זמירותיו לא יערכו כל אבני היקר במחירם.

"ובכל זאת לא הגעת עד טוב טעמו – אמר לי דון קורוניל, בשמעו מפי תהלת המלך המשורר –  כי הדברים אשר קראת הם רק העתקת מלים, אין בהם הרוח החיה באופני שירתו בלשון העברית, אשר  קֹדש  יקרא לה וכשמה כן היא".

"ומאין ידע דוד את הלשון ההיא?  ולמה זה בחר לכתוב בה מערכי לבו? " – שאלתי לתֻמי.

"יען כי עברי היה ובארץ ישראל ישב לכסא, ובו בחר אלהי עמו לתת עליו מרוח קדשו".

"ובכן היה המלך ההוא – איש יהודי?" – שאלתי במבוכה, ולבי חרד על חטאת שפתי, כי נבלתי שם כבודו בחשבי אותו בעם אשר ידעתיו אל נכון כי אותו זעם ה' עד עולם.

"אל תדאג לו ולבבך אל יחרד בנשאך שם "יהודי" על שפתיך – כי גדל כבוד העם היהודי בימים מקדם, וכל ספרי הקדש, אשר עמים יקראו להם "הברית הישנה", מנו היו ומלשונו העתיקה העתיקו להם".

"הגם האבות הקדושים, הנזכרים בספרי הקדש, והנביאים חוזי האל, אשר רוח ממרום דבר בם – גם המה היו יהודים, כאלה אשר השמידם ה' מקרבנו?" –  העמקתי שאלה, ובלבי חשבתי כי אך התל יהתל בי איש חסדי, בדברו אלי כזאת.

"ומי הגיד לך, נער נמהר לב, כי המעשים אשר נעשו בם בארצנו היו לרצון לפני ה' ובמצותו נשמדו כיום הזה?  מי בדורותינו אלה בא בסוד עליון לדעת דבר האל ומשפטו על בני אדם לשבט או לחסד?"

"אותה הלא שמעתי מפי נזירינו הקדושים, יואנו מוכו וברנאלדו הארגוני, המדברים בשם האל ורוח קדשו!" – עניתי בבטחה.

"לא כל הקדוש בעיני ההמון הוא קֹדש לה', ולא כל אשר תתעב נפשו זעום אלהים הוא.  הלא קראת בספרי הקדש, ולבך הנה ידע, כי גם לפני סתום החזון היו נביאי שקר אשר דברו הות נפשם ויַתעו עמים בכזביהם.  ואף כי בדורותינו אלה, אשר אבד חזון מבני אדם ולא ידעו במה יכשלו.  על פי דברי "הברית החדשה" מצֻוים הנוצרים לאהוב את כל אדם, וכל אלה אשר אחרת ידברו טופלי שקר המה ואת קדושתה הם מחללים בדברם בשמה דברים אשר לא כרוחה.  ולכן השכילה בני למען תחכם באחריתך ואל דברת קנאים או חשֻׁכּים אל תשען.  האבות הקדושים הנזכרים בספרי הקדש, ונביאי האל אשר קדושתם יכירו וידעו כל באי עולם, כלם היו הורים ומורים לעם הזה אשר בשם יהודה יקרא מאז אבדו עשרת שבטי ישראל בדרך אשור, בהתבוללם בעמי הארצות.  חבה יתרה מוּדעת לעם הזה מאת ה', כי בו בחר להיות לאור עולם, ובידו הפקיד את ספרי הקדש אשר היו לברכה לכל גויי הארץ.  ואם העם הזה לא יפיק רצון מכהנים דומיניקים, כיואנו וברנאלדו, ומכל ההמון הרב, הקטנים עם הגדולים, המקשיבים לקולם – לא זה האות כי רצון ה' הוא, הטוב והרחום לכל ברואיו".

____________________

 

הדברים האלה הרעישוני מאד, כי לא שמעתי כמוהם מעודי.

"תם אני ולא אדע – אמרתי – אם באמת ובתמים תדבר אלי ככה או לנסותני אתה בא, אדני, לראות אם נאמן לבבי עם דתנו.  כי לפי דברת כהנינו ונזירינו זה העם היהודי נבזה  נמאס בעיני האל, כל מנאציו   יבֹרכו  וכל השולח בו יד לצדקה תחשב לו. אכן טוב ורחום אלהינו לכל ברואיו, אבל את היהודים השליך מעל פניו עד עולם, כי עם מרי הוא, בנים כחשים.  גם בהתנצרם לעיני כל לא ירחמם עושנו, כי שקר תמיתם ולא אֵמון בם.  ולא נחשבו גם המה בעיניו כבני אדם ולא נמסרו בידי השטן להתעותם בדרכי שאול, אזי מצאו גם הם מחסה בצל כנפיו, ולא היו שנואים ונרדפים ומתעבים בעיני כל כיום הזה".

"אם למשפט כזה נערוך עם ועם – ענה דון קורוניל – אזי לא תמצא אף אמונה אחת בעולם אשר יאָמר עליה כי נכח ה' דרכה.  הן כשנאת הנוצרים את היהודים, כן שנואים  הנוצרים להמחמדים, אשר הדפום מפניהם בארץ הזאת וישלטו בה באות בשנים.  אכן גברה פה יד הנוצרים בשנות המאות האחרונות וישיבו להם כפעלם ויגרשום מפניהם..  אבל מעבר לים דרומה, בארץ הברבריאה, וברוב ארצות אפריקה ואזיה, שני חלקי העולם הגדולים הרבה מאירופה הקטנה, יד המחמדים בלבד רוממה ודתם שלטת בכל.  כמה רגשו גויי הנוצרים, עלו ברבבותיהם מכל קצות אירופה בקנאם קנאת אמונתם, הרסו את ארץ הקדש לכבשה ולקרעה מעל גבול המחמדים, נלחמו עליהם שנים רבות – ולא יכלו להם, כי חזקו המחמדים מהם ורֻבם ככלם הוצאו חללים או נפלו בשבי וימָכרו ממכרת עבדי עולם בכל ארצות המזרח.  הלזאת נאמר, כי שם בארצות ההן לא נחשבו הנוצרים בעיני ה' כבני אדם ועל כן הסיר פניו מעליהם ויתנם בידי אויביהם?  אמנם כן יאמרו המחמדים, בהתפארם באמונתם כי היא האמיתית, אפס זולתה, ועל כן יקראו לעצמם בשם "מאמינים".  אולם שים פניך הלאה, אל מעמקי אזיה!  שם בארץ הודו וסביבותיה יש אמונה אחרת ותורה אחרת, היא התורה הבוּדהית, אשר קדמה חמש מאות וארבעים ושלש שנה לתורה הנוצרית ואלף ומאה וששים וחמש שנה לתורה המחמדית, ובה מחזיקים עמים הרבה העולים במספרם על המחמדים והנוצרים גם יחד.  מהם יצאו המונגולים ויעלו לפני שלש מאות שנה כנחל שוטף על כל הארצות ויחריבון ויהפכו עליהן על יושביהן – העל כן נאמר כי בעת ההיא גברה יד אלהי הבוּדהים, וכל באי עולם נאשמו עקב אשר לא האמינו בו ולא אבו בתורתו הלוך?  או אולי יתעה אדם לאמר: פה באירופה רוממה יד האל האחד ושם באזיה  ואפריקה ימשלו אלהים אחרים – הלא זו האמונה באלהים הרבה, ותוצאותיה אל עבודת האלילים, אשר תועבה היא לכל העמים גם יחד!  על עבודת האלילים התקוממו היהודים ראשונה, בשמרם אמונת אל אחד על פי תורת משה רועם ונביאם.  ובעקבותיהם אחזו הנוצרים, ואחריהם המחמדים, שכֻלם מאמינים באחדוּת האל בורא העולם, ורק בפרטי דעותיהם נחלקו ביניהם, וכל אחד משלשה בעלי האמונה באל האחד בוטח בלבו כי אך לו דעת האמת והאחרים תעו מדרכה וילכו שולל.  המשפט בדבר הזה אך לאלהים הוא, וכל המתאמר לבוא בשמו ולתת קנאתו באלה אשר לא כמחשבותיו מחשבותיהם, הוא שוגה או משגה, תועה או מתעה, ואם כה או כה רבה חטאתו לפני ה', גדול עונו מנשוא!".

"ובמה איפוא יזַכה אדם את ארחו למצוא דרך האמת ולא תֵחשב לו אמונתו לחטאה בעיני האלהים?".

"לבקש את הדרך הזאת יוכל כל איש אשר נתן ה' עליו מחכמתו העליונה.  וכן אמר המלך דוד בקדשו אל בנו שלמה, החכם מכל אדם: "דע את אלהי אביך ועבדהו"[v]).  אבל חלילה לאדם לאכוף דעתו על אחרים ולתת לחרם את אלה המכירים את ה' על פי דעה אחרת אשר לא כלבבו – ועל זה הוסיף לאמר: "כי כל הלבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין".

"אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני הטוב, ונתת לי מורה אשר יורני דעת בלשון אשר בה שפך המלך הקדוש הזה לפני ה' שיחו – כי כלתה נפשי לדעת דרכו ולבוא עד תכונתו".

"שאלתך אתן לך בנפש חפצה;  אבל עוד לי אליך מלים בדבר אשר שאלת: במה יזכה אדם את ארחו למצוא דרך האמת?  אמנם לא כל בן אדם זוכה להגיע אל דרך ה' על פי דעתו כי לא רבים יחכמו לחקור זאת.  ועל כן אין טוב לאדם כי אם לעשות כדבר המלך דוד: לדעת את אלהי אביו, לאחוז באמונת אבותיו ולמור אותה כסגֻלת קדש אשר השאירו לו אחריהם מורשה.  את דברי אלה שים אל לבך, הסכינה עמם, למען אמצא לבבך נכון אל החדשות והנצורות אשר יש את נפשי לגלותן לך לעת מצוא".

ומתי תגיע העת הזאת? מתי יבוא היום אשר תגלה לי הסוד הכמוס עמך על דבר מוצאי ומולדתי?" – חננתי אליו קולי, בזכרי את דבריו הראשונים אשר השמיעוני באספו אותי אל ביתו.

"הלוא אמרתי לך, נער נמהר, כי בעתו אחישנו! – ענני בהעבירו ידו על חלקת לחיי באהבה – והיום ההוא לא ירחק חק, כי בידך הוא לקרבהו ולהחיש בואו, אם  תשכיל לסַגֵל לך את הלשון הקדושה, אשר בה כתב המלך המשורר את ספרו, כי בה כתובים גם הדברים הנוגעים לך, תקראם – ועיניך תפקחנה לראות ואזניך לשמוע ולבך להבין קשט אמרי אמת.  גם אמנם רואה אני כי אלהי אבותיך הוא בעזרך ~ הוא יצק עליך מרוח קדשם, ואשר ילמדו נערים אחרים ימים על שנים בעמל נפש, אותה תלמוד ותדע בירחים אחדים על נקלה ומבלי משים.  לכן חזק ואמץ והיה שקוּד למוד ולדעת את הלשון אשר אורך, וה' אלהים יעזר לך ועצתי ישלים ותושיה תראה בשמך!".

_____________________

                

ביום המחרת בבקר השכם בא דון קורוניל אל חדרי, ויורני אותיות ה"אלף-בית" העברי ונקודותיהן, וכמעט הָרגלתי לקראן ולכתבן, נתן לי לקח טוב בספר תורת משה, ולימדני חקות השפה ותבנית מליה ויסודי בניני השמות והפעלים ומשקליהם ונטיותיהם לכל דרכיהם.  ואחר נתן לפני את העתקת הרומית, להבין ממנה פרוש המלות וכוָנת הענינים, וכל דבר הקשה ממני הואל באר  במתק שפתיו.  ובשקידתי הרבה הוספתי לקח, ומקץ ירחים אחדים כליתי קריאתי ולמודי בספרי הקדש עד תמם.  זכיתי להשתעשע במליצות בן אמוץ והנביאים הדומים לו בסגנונם, לקחת מוסר השכל ממשלי שלמה המחֻכמים ומשיחות איוב ורעיו הנשגבות.  ומכלם הכי יקראו לי זמירות דוד בן ישי – בהן התעופפה נפשי על גפי השירה העברית, התרוממה גבהי שחקים.  מצאתי מעטה הוד לחליפות רגשותי ולכל חושי בי, להגישם בכלי קדש לפני אלהי צורי, מדי ישאני רוחי לשפוך לפניו שיחי.  ובהעלותי על לבי כי האוצר היקר הזה הגיע לנו מהיהודים, מלאתי  רגשי כבוד לעם הזה אשר רבים בוזיו ומשנאיו מאז ומעולם, ואתפלא על כל מנאצי שמו, המשלמים לו רעה תחת טובה.  "עם אשר אלה לו – אמרתי בלבי, בהגיגי בספרי הקדש – העם אשר בו בחר ה' בימים המקדם להביא ברכה כזאת לעולם, לא יתכן כי השליכהו מעל פניו לנצח – כי לא אדם הוא ויתנחם.  אכן צדק אדני ואיש חסדי במשפטו על ישראל!  כן דבר משה בניאו בשם אלהיו: "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם"[vi]), וכן דברו עליו נביאיו הקדושים ויתנו לו תנחומות אל, כי צדקת אבותיו תעמוד לו להותירהו לטובה ואחריתו לא תכרת!".

מחשבותי אלו גליתי לפני אדוני ומושיעי.  ובשמעו זאת מפי, אורו עיניו, ויחבקני וירצני כאב את בנו.

אבל כל זה לא שוה לי, כי כלתה נפשי לדעת קורות העם היהודי וכל המוצאות אותו מזמן סתוֹם החזון ועד הנה.  בספרי הקדש הגעתי עד גלות בבל ועד שיבת ציון ובנין ירושלים והמקדש בימי מלכי פרס, שהיא במחצית האלף הרביעי למספר בני ישראל, ועתה הנה הגענו לסוף המאה השלישית לאלף השישי למספרם – ומה קורותיהם ומעבדיהם במשך אלף ושמונה מאות השנים שעברו מאז ועד היום הזה?

"גם שאלתך זו אתן לך" – ענני אדוני במאור פניו, בשמעו את בקשתי.  ובדברו קם ממקומו ויקראני ללכת אחריו.

ירדנו במעלות הארמון ונשפיל עד המדרגות המוליכות אל המרתף אשר מתחת לבית, ולאור העששית אשר הדלקנו באנו במבוא צר המטה עקלקלותיו עד הגיענו אל קיר סלע.  ודון קורוניל הוציא מחיקו יתד ברזל קטנה וישימנה באחד הנקיקים וידחקנה בחזקה.  והנה נשמע קול אופן הסובב על צירו.  הסלע התחלק לעינינו וחלק גדול ממנו נסב לאחור, ולפנינו נפתח מבוא חדש המוליך אל מערה רחבת ידים; בה שלחנות וכסאות ומצעות וכל כלי בית, ובמעלה הקירות נראו לי חלולים הרבה העשוים בחכמה להוציא את האויר הכלוא בתחתיות ארץ ולהכניס תמורתו רוח צר הנקל לנשימה.  חפצתי לשאול את אדוני:  מה דבר התכונה הזאת ולמה כל אלה לו?  אך התאפקתי, בדעתי עם לבבי כי לא יסתיר סודו ממני אם יוכל לגלותו לי.  עד כה וכה קרב דון קורוניל אל ארון גדול העשוי באחד הקירות, ובפתחו דלתותיו נראו לי שלש מערכות.  באחת נמצאות מגלות גדולות ועבות הכרוכות על גלילי כסף ועטרותיהן זהב ומעטיהן משי ירקרק אדמדם, מרֻקם זהב ומשֻׁבץ אבני חן.  בשנית – מגלות קטנות ודקות, הנסמנות על גביהן באותות המספר, ובשלישית צבורים חפצים הרבה השונים למיניהם וערכם, ואליהם דבוקות פסות ניָר, הרשומות גם הן במספרים ההם.  עודני מתבונן ומשתומם על המראה, ודון קורוניל לקח את המגלות הקטנות אשר במערכה השניה ויסדרן על השלחן, ויקשרן בפתיל משי, וישימן לחבילה אחת אשר נתן על ידי.  ואז נעל את דלתי הארון ויקח העששית בידו ויצוני ללכת לפניו והוא יצא אחרי.  המערה נסתמה מאחרינו באפס יד, ואנחנו שבנו בדרך באנו ונעל למעלה עד הגיענו אל מעון בית אדוני ואל עלית קיר מושבי. 

___________________

 

ממראה עיני במערה הנסתרה נוכחתי לדעת דבר אחד אשר עלה על לבבי זה כבר, אך לא נועזתי להגות בו, פן אשגה כדמיוני ותֵחשב לי לחטאה, בחשדי את אדני על שקר.  שיחותיו עמי על אדות היהודים העירו בלבי עליו חֶדש, כי גם הוא מן המַרנים, אשר אך במראה נוצרי יתודע לרבים ובסתר לבו שלם הוא עם עמו ודתו כמלפנים.  המגלות  המפֹארות, הטמונות במערה הנעלמה, אשר רק הוא יודע מוצאה ומובאה ובידו סוד הפתח אשר בקיר הסלע, הורוני לדעת אל נכון, כי הן ספרי התורה הקדושה ליהודים, והוא שומרה בסתר ומכבדה כראוי לאיש אמונים החרד על דת אלהיו.  אכן לא נפל ערכו בעיני בגלל הדבר הזה – כי כבר רחק מלבי כל רגש שנאה וקנאה לעם היהודי, ואף כי לאיש הנכבד הזה אשר באהבתו וחמלתו קנה כליותי ולבי – כי הנמצא בכל הנוצרים בני עמי איש אשר ידבנו לבו להפליא אלי חסדו כמוהו? – אך לזאת חרד לבי, בהעמיקי שאלה:  על מה ולמה בחר האדון הזה בי להרבות חסדיו עמי?  מודע הבדילני לטובה מכל הנערים כגילי, אשר הושבו בבית האסורים כמוני – מהם השע עיניו ואחריתם עדי  אֹבד, ואלי האיר פניו ויחלצני מרעתי וישביעני מטובו ויאהבני נדבה כיום הזה?  היש את נפשו להטותני אחריו, להביאני בברית עמו וליַהדני כמוהו? לרעיון הזה רגזתי תחתי – כי בכל חמלתי ונודי לעם האמלל הזה, לא יכלתי להבליג על תועבת נפשי אשר קננה בי מילדותי, בשמעי שם היהודי תמיד  מנֹאץ  וזכרו לקללה בפי כל.  הרעיון הזה השכיחני רגע אחד את כל הטוב אשר מצאתי באדון הזה ובעם היהודי אשר בשמו ידגול, ויעל על לבי רעיון אחר, איום ונורא מהראשון, וזה הוא:  אולי יש עם לבב האדון היהודי דבר בליעל:  להלעיטני ולפטמני כעגל מַרבק ולשחטני לחג הפסח ולשים דמי בעֻגות המַצות אשר יאכלו בני עמו כמשפטם?  אבל כרגע השיבותי אמרי לי:   אם לזאת אספני אל ביתו, לזבחני זבח רשעים ולשפוך דמי על יסוד אמונתו – למה זה איפוא הערה כחו ולבבו ללמדני ארחות צדק ולהשכילני בינה ולהורותני חכמה ודעת לשון וספר?  הכי לא יצלח נער נוצרי להיות ליהודים לקרבן פסח בלתי אם בדעתו לשון קדשם ובהבינו שפת רומה העתיקה? – לא! – השיבותי עם לבבי – הדבר הזה לא יתכן, ורבה חטאתי לו בחשבי עליו כזאת.  הזה גמולו ממני כי אחשדהו בעון חרב, עקב אשר היה לי כאב רחום ויאמצני כבן לו? –  שבתי והפכתי בדברים, ואקום בפני על מחשובתי הרעות, ואכָּלם מפני זדוני ורוע לבבי, ונֹחם   נסתר מעיני עד כ גמרתי בלבי להתודות לפני אדֹני ולבקש סליחתו על משוגתי ומשובתי, אולי ירחמני כגדל חסדו, ישא פני וירצני.  ואולי עוד יאות להגיד לי פשר דבר ולהשיבני בפיהו על השאלות הנפתלות העולות מאליהן למרות רוחי ולהרגיז מנוחתי.

חשבתי – עשיתי.  וכבוא דון קורוניל אלי החדרה, התנפלתי ארצה ואבך מנהמת לבי ואתודה לפניו על הרעה אשר חשבתי עליו.  ואתחנן לו לסלוח לי כעל כל פשעי ולעשות עמי אות לטובה, להבינני פשר דבר ולגלות לי סודו הכמוס עמו, ולא אבוא עוד במסה, לחשוב הוות בלבבי ולהעמיק סרה ברעיוני רוח.

לשמע דברי התעצב איש חסדי ופניו קבצו פארור, וילך דומם בחדר הנה והנה, ואנחותיו פרצים יצאו מקירות לבו.  לאחרונה עמד ממולי ויען ויאמר:

"קום וקרא את המגילות אשר העלית עמך ממחבואי, קראן כסדרן, וכהתמך לקרוא אותן עד תֻּמן, אז אפתחה שפתי עמך, והגדתי לך הכל, לא אעלים ממך דבר, כי על כן הביאותיך בצל קורתי!".

_______________________

 

כן דבר האדון ויצא בנפש מרה.  ואנכי התנפלתי על המגלות בכל חשק לבבי ואקראן בתאות נפש.  שלשה ימים ושלשה לילות, לילה ויום, מנעתי  אֹכל  מפי ותנומה מעפעפי, מבלתי  יכֹלת  לגוע מהן עיני.

כל המגלות יחדו הן ספר זכרונות דברי הימים, כתובים לבית דוד בידי צאצאיו מדור לדור.  אבות לבנים יודיעו קורותיהם והעתים אשר עברו על עמם בימיהם.  והזכרונות אחוזים זה בזה כטבעות בשלשלת – זו שלשלת הגלוּת הארוכה, המטלטלת את העם היהודי טלטלת עולם;  זו היא גם שלשלת היחש לבית דוד, החי וקים לעולם.  כי כן נשבע ה' לדוד אמת, לא ישוב ממנה, "לתת לו ניר ולבניו כל הימים"[vii]).

ומה נוראה מפלת העם הזה, אשר יד כל היתה בו לרעתו!  ומה גדל כבוד העם הזה גם אחרי נפלו!  אמנם כוס מיד ה' היא לרבים עמים, גדולים ועצומים ממנו, כי כהתנשאם  ויבֹּלו, וובהתרוממם מעלה כן העמיקו לנפול, אבל הם בנפלם התגלגלו תחת  שֹאה , נבלעו בהמון מנצחיהם הפרועים מהם ולא נודע עוד כי באו אל קרבם – והעם היהודי גם בנפלו לא הוטל ולא נכחד קִימו, כמו תאחז בו יד אל מסתתר, להוליכהו דרכי חשך עד עת קץ, להאפיל עליו לילו הארוך עד שובו לראות אור עם שמש.  אך שקר נחלו להם אויביו מסביב, אשר בהשליכם עליו אימים, יתקלסו בו ויתנוהו למוג לב, הירא וחרד מקול עלה נדף – ולו היתה נפשם תחת נפשו, כי עתה אל נכון לא עמד לבם ורוחם לא קמה עוד.  העם היהודי לא יתפאר בגבורתו, לא יצלצל בחרב אשר הפילו מידו בשברם את אזרֹעו מקנה; אבל נעלה הוא בכח לבבו הכביר, זו כחו לאלהיו, בהחזיקו בסגֻלה האחת אשר נשארה לו מכל מחמדיו מלפנים.  תורתו היא הנותנת לו חיל ועצמה, אמונתו היא אשר תאמצהו ותשגבהו ישע.  בה יחזק כסלע איתן וכל עמי עולם לא יניעוהו ממקומו!  מראשית כזאת חזינו, בימי אנטיוכס[viii])  ואדרינוס[ix]), וגם בדורות האחרונים אותה ראינו בזמן נוסעי הצלב[x]) ובימי המגפה השחורה[xi]), כי בעד תורתו ואמונתו ישליך נפשו מנגד, ישחק למות ולא יחת.  אכן לא יירא מות, ועל כן יראה חיים וכירח יכון עולם.

אף על זאת פקחתי עיני, ואמצא בם מדה אחת הנטועה בם מאבותיהם וגורל אחד יפול להם בחבל מראשית הימים ועד דורותינו אלה –  כי כאשר יניח להם ה' מאויביהם, ונטו המה אחריהם, ודבקו בם ובמנהגיהם באהבה רבה עד כי עוד מעט ונבלעו בתוכם.  ופתאם תעבור רוח קנאה מאת ה' על העמים אשר בהם דבקו, והפֵרה את האַחוה, והעירה עליהם שונאים בנפש, והקיצו מזעזעיהם, והדפום בחמה מעל עמיהם, וקם עליהם שאון מסביב, ונתנו כלם קנאתם בם, ופערו פיהם לבלעם כשאול חיים!  אז יעמדו היהודים כעצם בגרונם;  הרכים מחמאות בעת רצון יקשו כברזל בימי רעה, כי יתנו לב אחד לשוב על עקבם, ושבו לבצרון, והחזיקו במעוז אמונתם, וכל כלי יוצר לא יצלח עוד עליהם להעתיקם מחביון עֻזם.  וכאשר שמענו עליהם מלפנים, בימי שפוט השופטים[xii]), כן ראינו בארצותינו בימי מלכי הגותים המערבים[xiii]) וכן נחזה בימים האלה.  ועֵדינו הם המַרנים היושבים בקרבנו, אשר בתוכם יֵחשב דון קורוניל, אדוני ומגן ישעי.  וכאשר אראה הנהו להם לקצין וראש  כי המערה ערוכה בכל ושמורה להמון רבה, אשר יבואו שמה לעתים מזֻמנים, לעשות חקי דתם במקום לא שזפתו עין, ולא עדה עליו איש זר אשר לא מעדתם.

________________

 

הדברים האלה הגדתי לדון קורוניל, ככלותי לקרוא את המגלות עד תֻּמן.  לא כחדתי ממנו רעיוני והגות לבי לא כסיתי עוד – כי היה דבר התיהדותו גלוי לעיני, ולו הואיל להעלימה ממני, אזי לא גלה לי מסתריו ולא הראני את מוצא המערה ומבואה.  ובמשפטי זה לא שגיתי, כי היו דברי לו לרצון;  אך במשפטי על דרך בני עמו הבין לי משוגתי, בהשיבו על דברי לאמר:

"לא בכל עת וזמן עלתה בידי אחי בני עמי לשוב על עקבם ולהתכנס בדתם כצב בקליפתו.  כי יש גבול וצבא לקרבת היהודים והליכותיהם עם העמים שכניהם.  התזכור את דברי יהודה בן יוסף במגלה האחרונה אשר קראת?  שם נאמר על  אֹדות  יהודי ספרד לאמר: "פזורים הם על כל הדרך הרחוקה אשר בין דת אבותיהם והדת השלטת"[xiv]) – והדברים נאמנו מאד ותוצאותיהם פשוטות ונכחות למבין, כי קרתם לדת האחת או השנית היא היתה אבן בֹחן  לאמונתם בימי מסה, בבוא עליהם כנהר צר.  כמראה הזה ראינו בימי שלמנאסר מלך אשור, בגלות עשרת שבטי ישראל מעל אדמתם, כי בהצמדם לאלהי העמים אשר סביבותיהם התבוללו בשכניהם וכן נבלעו בתוכם, "הוּסרו מעל פני ה'" ולא הכירם עוד מקומם[xv]).  כן היה גורל ההילנים בימי החשמונאים, כי כהרחיקם ללכת כן העמיקו סרה מעל אחיהם ונוספו גם הם על אויביהם[xvi]), וכן היה גם מקרה אבותינו בדורות האחרונים.  ובדבר הזה נפלאו יהודי אשכנז מאחיהם בספרד, – הראשונים התהלכו תמים עם דתם ואמונתם, ומעודם לא רחקו מעל גבולן, ועל כן כבוא כשאה אידם התחזקו בעד אלהיהם, לא בקשו גאולה בתמורה ויבחרו מות מחיים[xvii]);  לא כן האחרונים, יושבי חצי האי הפירינאי[xviii]);  הם התאמרו להיות חכמים מאחיהם יושבי גלילות הרינוס, בקשו נתיבותיהם בהליכות עולם, התאמצו להדמות לאזרחי הארץ ולהיות  כמֹהם, ולא ידעו כי בעת רעה, בהנתן רשות למשחית, לא תושם פדות בין האדוקים בדת אבותם ובין הבועטים בה לעיני השמש – כי בחבל אחד ימַדו גם יחד.  גם עַם יהודה מאן לדעת כל פשרה בעניני אמונה ודת, וכאשר הואילו השומרונים להתאחד עמם בבנין בית ה', השיבום אחור בחרפה ובוז[xix]) – ולמה זה ייטבו העמים ממנו בהיות ידם על העליונה? – אלה תולדות אבותינו ואחינו המתבוללים:  מהם אשר עמדו על מפתן הדת השלטת בטרם תבוא העת הרעה, ובנוח שבט מוסר על גורלם הרחיבו צעד, פתחו חרצֻבותיהם ועִם עַמם מלפנים לא ינֻגעו עוד לעולם.  מהם אשר לא רחקו בלבם מדת אבותם, ובבוא עליהם הוה, שבו אל הגבול אשר גבלו להם ראשונים, ויבחרו במות או לצאת בגולה מהתכחש לצור חֻצבו. אבל עוד רבים בהם עמדו באמצע, ובבוא חבל להם חשבו מזמה לאחזו בשני קצותיו, ויערימו עצה להיות זוכים לשני שלחנות כאחד, אבל תוחלתם נכזבה, כי שניהם יחדו אבדו להם.  על פי עמדתם רחקו מדת אבותם, ולעשות מצותיה יוכלו רק לעתים רחוקות, בבואם בתחתיות ארץ, במערות סתרים כזאת אשר חזו עיניך;  ועל פי דעתם רחוקים המה מדת השלטת, ואת מצותיה הם עושים רק לאַחז עיני שומריה, אזרחי הארץ, העוינים אותם כל הימים, בידעם כי לא נאמנה רוחם עם אלהיהם, ואך ערום יערימו לעיניהם לגנוב את לבבם.  זה גורל האנוסים, המַרנים, אשר בתוכם אחשב גם אני וביתי!  הולכים אנחנו  קדֹרנית  בתהפוכות דרכנו עם אלהים ואדם, שמים וארץ מתקוממים לנו וסביבינו נשערה מאד!".

"אם נא מצאתי חן בעיניך, אדֹני, ספרה נא לי, מה הגיע ליהודים בספרד ומתי רבו האנוסים בהם?  כי המגלה האחרונה נכתבה לפני מאה וארבעים שנה, בהיות היהודים הספרדים עוד שוקטים על שמריהם, ובהם עוד נמצאו נשיאים ויועצים למלכי ארץ, אך כותב המגלה ההיא היה חכם הרואה את הנולד;  הוא הבין לאחריתם, כי כן היה דברו אז לאמר: "רק כפשע בין היהודים הספרדים ובין מצב אחינו אשר בארץ אשכנז"[xx]) –  ומתי החלה הרעה לעשות בהם שׁמות?  מתי באה החזות הקשה אשר הֻגד עליהם מפי יהודה בן יוסף?  ומה היה לבית אברבנאל, הנצר משרש דוד בן ישי?  העוד נשאר שריד למשפחה הזאת, כמסֹרת  השמורה בידה מדור לדור?".

"אנכי מראש ידעתי את אשר תשאל, ולעשות רצונך הקדמתי.  האל לך המגלה אשר כתבתי אני!  בה תמצא את כל אשר תבקש".

בדברו הוציא מחיקו גליון גדול ויתנהו לי.  ואנכי חשתי ולא התמהמהתי לקרוא לפניו את הכתוב בתוכו.  והוא ישב לנגדי להקשיב לכל מוצא שפתי.

_______________

 

ואלה דברי המגלה:

"אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ.

אוֹתִי נָהַג  וַיֹּלַךְ , חֹשֶךְ ולֹא-אוֹר.

 

"כקינת ירמיהו על שבר עמו כן אקונן מרה בהשתפך עלי נפשי, בהעלותי על לבי את כל הקֹרות את אחי והרעה אשר מצאה את ביתי.  הה, כי באו ימי הפקודה, כלתה לנו הרעה אשר מצאה את אבותינו מלפנינו.  עתה נראה עלינו פעלה, ושד ושבר, גלות ועַקר כתֻמם באו לרגליה ויבלעונו ממקומנו, וישערונו כסופה, ואחריתנו תמה נכרתה.

"החזות הקשה אשר הֻגד לאבותינו מפי יהודה אברבנאל באה בדור שאחריו, בשנת קנ"א לאלף הזה, מאה ושלש עשרה שנה לפנינו. ראשית רעתם באה עליהם בימי דון יואנו הראשון, בן המלך העז דון אינריקו, הוא אינריקו די טרַסטמַרה, אשר הרג בחרב את אחיו המלך דון פדרו "אוהב היהודים".  המלך אינריקו היה אסיר תודה לכהני אמונתו, כי הם קדשו את נזרו אשר לקח בגזל וברצח, ומלכותו נכונה על ידם.  ויאות להם לעשות חפצם, להצר צעדי היהודים ולשבור גאונם בחקי עמל אשר הבדילום לרעה.  רק באחדים מהם עוד בחר להעמידם לפניו, במצאו חפץ בעשרם וחכמתם.  בהם הכי נודע דון שמואל אברבנאל, בן יהודה בן יוסף, כותב המגלה האחרונה, אשר בעזרת אחד מחסידי אומות העולם נמלט עם בנו זה הקטן מהרעה אשר מצאה את היהודים באשכנז, וישב עמו על מקום מגורי אבותיו, היא העיר שיביליה אשר בספרד.  ושמואל הלך וגדל בעשר וחכמה ובכל תושיה, ובו בחר דון אינריקו לשומו לשר ויועץ בממלכתו.  ולו היה חבר בחצר המלך ושמו דון יוסף פיגון, אשר נשא חן וחסד מלפני דון אינריקו כמוהו, ויהי לו לראש גובי המס.  והנה החל השטן לרקד בין השרים היהודים הקרובים למלכות, כבימי המלך אלפונזו מלפנים[xxi]), ואחדים מהם הביאו דבת יוסף אחיהם רעה אל המלך, כי שלח ידו באֹצר, הממשלה.  בראשונה קצף המלך עליו ויתנהו במשמר ויענשהו ענש רב, אבל אחרי כן נחם על מעשהו וישיבהו על כנו.  אז מצא דון יוסף אוֹן לו לעשות נקמות באויביו ולהשיב להם כגמולם.  והמכשלה רבה אז ביהודים מפני המלשינים, אשר קמו מתוכם, לתת לאויביהם פתחון פה ולהבאישם ביושב הארץ.  והרבנים התאמצו לעמוד בפרץ ולבער הרעה מקרבם, ובכח אשר היה להם לדון דיני נפשות, עשו שפטים באחיהם הנפשעים ולפעמים דנום גם למיתה.  משפט כזה הוציאו בשיביליה גם על דון יוסף פירגון, ובמות המלך דון אינריקו[xxii]), ודון יואן בנו הלך לעיר בורגאש אשר בקשטיליה הישנה לשים  כתר מלכות בראשו, מצאו רבני שיביליה ידים להם לעשות בדון יוסף משפטם החרוץ.  ושליחי בית דין באו בערמה אל בית איש חרמם בבקר השכם, ויעירוהו משנתו ויתפשוהו ויכרתו את ראשו מעליו.  ויהי הדבר למכשול עון ומזכיר פשע לכל היהודים אשר בספרד.  המלך הצעיר קצף עליהם מאד על אשר נועזו בנפשם, להמית בימי שמחתו ומועדו את האיש אשר גדל כבודו בעיני אביו, וחמת השרים והעם עלתה עד להשחית, כי היה השר היהודי הזה רצוי ואהוב לכלם.  ויהי המעט להם השפטים אשר נעשו בשופכי דמו, כי הוקמו על הגזרות הקדמוניות אשר יצאו עליהם מלפנים בימי מלכי הגותים המערבים[xxiii]).  אז באו על היהודים הספרדים ימי אחיהם האשכנזים – כי מעֹצר וממשפט לֻקחו, ומקרב שכניהם  גֹרשו, בכל עיר ועיר נקבעו להם רחובות מיֻחדים, לבל יהיה להם דבר עם הנוצרים, גם שריהם ועשיריהם הקרובים למלכות נהדפו ממצבם, נהרסו ממעמדם, כי חק נתּן מאת המלך לבלתי תת עוד ליהודי כל משמרת פקודה בממשלה ובמדינה.  כן נבדלו היהודים לרעה בקשטיליה, הממלכה הראשית בספרד – לא נשאר להם בלתי אם דמם לנפשם, לבלתי היותו נחשב כדם אחיהם באשכנז, אשר כל החפץ ישפכנו כמים.  וגם הזכות הזאת שֻׁדדה בידי רֶשע, במות המלך יואן, ובנו דון אינדיקו השני עלה למלוכה אחריו, והוא ילד בן עשתי עשרה שנה, נער הנתון בידי רבי הממלכה לשלוט בשמו, ולבב השליטים חלק בקרבם, והעזובה רבה בקרב הארץ.  אז ידעו צוררי היהודים מועדם לשלוח ידם בעם חרמם ולעשות בהם כרצונם.

"פתאום התקוממה להם כל ארץ ספרד, ובכל הערים והמדינות, בקשטיליה וארגוניה ובוַאלינסיה וקטלוניה, וגם באיי הים, ערכו יושביהן הנוצרים מטבח נורא ליהודים היושבים בתוכם.  שלשה ירחים[xxiv]) נשפך דמם כמים בקרב חוצות, פני זקנים לא נהדרו ועל נשים וילדים לא חסה עין.  לבד אלה אשר נאנסו או נאותו להנזר מעל עמם ואמונתם ולבוא בברית הדת השלטת, וחיו.  ויהי מספר האנוסים כמאתים אלף נפש;  אבל אין מספר להחללים אשר הומתו או המיתו את עצמם על קדושת שם ה', כי עצמו מספור.  בקדושים האלה נמנו כל בני משפחת הרא"ש בטולידה הבירה, אשר הראש בקרה, הר"ר יהודה בן אשר, שחט בידו את אשתו וחֹתנתו  וצאצאיו ואחר שלח יד בנפשו.  ובאנוסים הכי נודע השר הגדול בעמו, דון שמואל אברבנאל, אשר בהמירו דתו הוסב שמו דון יואן די שיביליה[xxv]).

__________________

 

"כגוף בלי נשמה נשארה כנסת ישראל אשר בספרד אחרי ההרג הרב שהיה בה.  כי מבחר בניה יצאוה ורוב חכמיה ונכבדיה אבדו ממנה.  אלה נגזרו מארץ החיים וימותו בעצם תֻמם, ואל החלצו ממנה וימירו דתם לעולמים.  הרבה מהאנוסים שמחו על הגאולה ועל התמורה, כי עוד בשבתם בתוך עמם רחק לבם ממנו;  בהם עוד נמצאו כאלה אשר הפך לבם לשנוא אחיהם וישיתו ידם עם צורריהם.  אבל רֻבם הומרו ביד חזקה, כי חמלו עליהם מכיריהם ומכבדיהם הנוצרים ויכניסום בדתם על כרחם, למען חייהם.  הם נשארו שלמים בלבם עם אמונת אבותם, ויאהבוה ביתר שאת וביתר עז – כי בדברים המסורים אל הלב אין שלטון לאגרוף רשע וכל יד עמל לא תטהו.  – רבים מהם בקשו אף מצאו תחבֻלות לעזוב את ארץ הדמים ולשוב בגלוי אל עמם ואלהיהם, והנשארים התחפשו, מיראתם את הקנאים, ויתנצרו לעיני רואיהם, ויתיהדו בסתרי חדריהם.  ובשבת מלך ישר לכסא, השליכו המסוה מעל פניהם, ויתחברו אל אחיהם, ובעלות עליהם רוח המושל, שבו שמו להם סתר פנים, ויעבדו לשתי רשויות, לאלהים שנָים.  עליהם סמכה חמת הכהנים אזר הבינו אל דרכיהם, וילינו את העם עליהם, ויפחו בו אש קנאות ומשטמה עזה, ותגדל שנאתם את המַרנים משנאתם את היהודים.  אך לא יכלו לגעת בהם – כי מאז באו בברית הדת השלטת, הורמו מעל אחיהם היהודים, הנגשים ונענים מהרדיפות והגזרות המתחדשות עליהם בכל עת, הורמו גם מעל רוב אצילי הנוצרים בשאר רוחם וכשרונם הרב אשר נשארו להם מעמם מוֹרשה, ויעשו  עֹשר  רב וימצאו להם הון ואוֹן, ויעלו אל גרם המעלות בכל משמרות הכבוד בממשלה ואף בכהונה הגדולה.  ויתחתנו בראשי אצילי הארץ, את המשפחות המיֻחשות והעתיקות, שהן עמודי הממלכה בספרד, והם היו למגן לכל יותר האנוסים.  והכהנים והעם התאמצו בכל עת להרוס אליהם ולנקום מהם נקמת דתם המחֻללה, ורבים מהאצילים נספחו אליהם מקנאת עם – כי צרה עינם בעֹשר  "היהודים המתנצרים" ובכבוד אשר נחלו להם בשומם כזב מחסם.  אך ידי כלם קצרו מלהגיע אליהם,ותהי קנאתם ושנאתם כאש  יֹקדת  במסתרים בטרום תפרוץ ותהי כתֹפת לכלם.

                                                  ___________________

 

"והיהודים הנשארים באמונתם הלכו מדחי אל דחי, צורריהם לא הרפו מהם ולא השיבו ידם מבלע, ו"מומרים להכעיס" הוסיפו מכאב על יגונם, ויַלאום תמיד בוכוחיהם על דבר האמונות והדעות, הם שלחו רסן מעל פניהם וידברו הות נפשם למען הרעימם, והנעלבים נאנסו לעצור ברוחם מבלי השיב על חרפתם, פן יעבור על פיהם דבר מר ונשמדו כָלה מפניהם.  קהלות קטנות עם גדולות ספו ותמו מתגרת יד אויביהם.  די היה לאיש נוצרי לשים עלילת שוא ליהודי אחד למען הבצע, והכהנים והעם קמו יחדו וישלחו ידם בקהלתו, וכל אנשיה הומתו או הומרו, ובתי תפלותיה נהפכו לבתי כניסה לבני הדת השלטת.  ולעתים יצא אחד הנזירים הקנאים כאריה מסבכו, עלה מבית מקלטו כסער מתחולל על ראש היהודים כלם להשמידם.  כן היה להם הנזיר הנודע ויסינטו פיריר, אשר חדש בימיו את מנהג "הפלַגלַנטים", המסתגפים[xxvi]), ובהתקדשו משך אבירים בכחו ויתלקטו אליו מעבָרים ויעברו כשאה על  רֹב  קהלות ישראל בספרד[xxvii]).  כמעט באו אל אחת הקהלות, והיהודים נהדפו בצד ובכתף אל בתי התפלה, שם נראה הנזיר אליהם בקדשו, ידו האחת אֹחזת בצלב והשנית  בספר התורה, ובקולו האדיר הרעים עליהם לבחור בזה או בזה, בחיים או במות, ובני לויתו עומדים עליהם בנשק ברזל להורותם מה שיבחרו – והנה הכהנים מזים מי קדשם על העדה הנבהלה, והגבירו ברית לרבים, והתעמרו בם על דברתם, כי כן התנצרו.  ואוי ליהודי אשר נועז לכחש בם או לצעוק חמס על מעלליהם! כי נחשב כמפר ברית ומות נבלים הומת. – עוד הפעם נעדרו כמאתים אלף איש מקרב עמם בעת צרה ההיא[xxviii]), אלה הומתו ואלה הומרו ונוספו גם המה על שונאי הדת השלטת, אשר בשמה ובגללה בָאֲתָם כל זאת.

"לחם סתרים ינעם ואף כי לחם שמים, עבודת אלהי אבות, אשר הָרחקו ממנה בכח הזרוע! גם הנחשלים באמונה ודת שבו ושחרו אל, ומיראתם עבוד אותו בגלוי עשו במחשך מעשיהם, באו במערות ובמחִלות עפר, הלכו המדברה, באו בנקרות צורים ובנקיקי סלעים, המלאים את הארץ.  והכהנים ארבו להם, התחקו על שרשי רגליהם, ואוי לאלה אשר נפלו בעצומיהם!  כי נשפטו בחרב ובאש עוד טרום לדת חק האינקויזיציה, עוד לפני עלותה בראש מרומים לשום משטרה בארץ הדמים.

"רק ארץ פורטוגאל נחה ושקטה.  בעת ההרגה הגדולה בספרד מלך שם לצדק דון יואנו הראשון, ולא נתן לעמו להרים יד ברצח על היהודים היושבים לבטח עמם.  ובשלוח ויסינטו פיריר אליו מלאכים, לתתו לבוא בארצו, להשיב ידו על עם חרמו, השיבם דבר לאמר, כי אם יבוא הנזיר אל ארצו לתת אש קנאתו ביושביה, ושם על מצחו נזר קדש – עטרת ברזל לוהט!  ולפני פליטי האנוסים פתח שערי ארצו,ולא נתן לאיש לפגוע בהם או להסגירם אל ממלכת ספרד, לשפטם על פי דרכה.  אל הארץ הזאת נמלט גם האנוס דון יואן די שיביליה, ויֵשב בליסאבון הבירה, שם שב אל אמונתו ועמו וכבוד שמו.  ממנו יצא חטר גאון, גבר חכם בעֹז  דון יהודה אברבנאל, שהיה שר האוצר לדון פרנאנדו, אחי המלך דוארטו, ויהי נשיא בישראל ומעוז לעמו ככל אבותיו[xxix]).  וממנו הכי גדל שם כבוד בנו, השר הגדול, דון יצחק אברבנאל, אשר מנעוריו גדלהו דון יהודה אביו בתורה ובחכמה ובכל תושיה, ובעודנו בבחרותו אִזן ותקן וחבר ספרים באמונה ובחקירה[xxx]), וכאשר גדל שם כבודו בין שרי הממלכה, בחר בו המלך אלפונזו החמישי ויקרבהו אליו, וישימהו לשר האוצר, ויהי לו דון יצחק לאוהב ויועץ מישרים[xxxi]), וקציני בית ברַגַנצה, הנחשבים על משפחת המלוכה, אהבוהו למישרים.  ונפש  הרֹזן  פרנאנדו, ראש המשפחה הכבודה ההיא, דבקה בו, ויתן לו את ארמונו המפֹאר, אשר ברחוב רוע-נוֹבה, עם המערה הנפלאה אשר מתחתיו והגן הגדול אשר מאחריו לאחזת עולם –. 

"הלא זה הארמון אשר בו אנחנו יושבים עתה"! – קראתי ולבי השתומם בתוכי.

"כדבריך כן הוא, – ענה דון קורוניל. – אך רבות חליפות באו על הארץ ויושביה עד בוא הארמון הזה בידי.  קרא הלאה ותדע הכל!".

"במות המלך הצדיק דון אלפונזו החמישי[xxxii]) – הוספתי לקרוא מעל המגלה – קם מלך חדש, הוא בנו דון יואנו השני, איש קשה ואביר לב, אשר שם פניו לרעה בגדולי שריו להאבידם מפניו, וגם על קרוביו ושארי בשרו לא חסה עינו.  ויוצא את דון פרנאנדו די ברגנצה אל  הֹרג , וגם על דון יצחק פרש שחת רשתו, בחשדו אותו כי שת ידו עם קושרים.  ובהודע הדבר לדון יצחק, וימהר ויטמון אוצרותיו וכל ספריו במערה אשר מתחת לארמונו, ויברח בהחבא וימלט על נפשו ארצה קשטיליה, מקום מגורי אבותיו מלפנים, והוא בן ארבעים וחמש שנה באת ההיא[xxxiii]).  משם ערך אמרים למלך פורטוגאל, להוכיח על צדקתו[xxxiv]).  אבל חמת דון יואנו לא שככה, ויַחרם את רוב הונו אשר היה בידו וכל נכסיו, וגם את הון בנו הבכור, הרופא החכם, דון יהודה ליאון אברבנאל, לקח לו, אך במשפחתו לא שלח ידו, וישלחנה מגבול ארצו, וגם בכל אשר במערה לא נגעה ידו, כי לא נגלה לו סודה.

                                                _____________________

 

"ומצב היהודים בספרד הלך ורע מדור לדור.  מחמת העם וקנאת כהניו הלכו תמס, וכי רָוַח להם כמעט, היתה להם כהרוָחת העכבר האחוז בצפרני החתול, אשר רגע יאחז טרף ורגע יפליט ואין מציל.   הגזרות הרעות היו הלוך ורב, הלוך וקשה.  היהודים כבר נפלאו לרעה עד כי נאסר למיַלדת נוצרית לבוא לעזרת אשה יהודיה גם בהגיעה בחבליה עד שערי מות.  רק הרופאים היהודים לא נדחו מהיכלי המלכים והשרים, וגם משמרת האוצר בממלכה הושבה להם – כי לא נמצאו במקנאיהם חכמים  כמֹהם.   חמת הכהנים והעם נתכה על האנוסים, כי גם רוב האצילים שתו יד עם אויביהם בקנאתם בם.  שבנים האחרונות לממלכת דון אינריקו הרביעי[xxxv]), מרדו בו רבים מאצילי קשטיליה ויבחרו תחתיו בדון אלפונזו אחיו הצעיר, ולמלא אוצרותם כסף שלחו יד ביהודים ובמתיהדים גם יחד[xxxvi]).  וגם במות דון אלפונזו לא שבו הקושרים מדרכם, ויבחרו בדונה איזבלה אחותו, לתת לה כתר המלוכה, ועל פיהם היה לאשה לדון פרנאנדו מלך ארגוניה[xxxvii]). והקושרים שהו אל קיאם, ותהיינה הרגות גדולות ובִזה רבה באנוסים יושבי ספרד הדרומית[xxxviii]).  אך במות המלך דון אינריקו והממלכה נכונה בידי איזבלה, ובהתאחד ארגוניה עם קשטיליה על ידי בעלה המולך בה, נִטלו ההרגות והבזות מ ידי העריצים ונִתּנה בידי האינקויזיציה., ועִמה חלקו המלך והמלכה את שלל  האנוסים, ועוד שמו על זה מסוה  קֹדש, כי הכל נעשה,לכבוד האל", להגדיל דתו ולהאדירה. 

"בצמד מושלים זה התחבר  העֹשק  עם החנופה – כי כגֹדל תאות פרנאנדו לבצע מעשקות, כן הרבתה איזבלה להתחסד בקנאתה לדת הקתולית, בצקת הנזיר טורקומַדה, כהנה הסַלח, עליה מרוחו.  עוד בשבתה בבתוליה בבית אחיה המלך דון אינריקו, נדרה נדר  לכֹהנה  זה, כי אם יהיה האל עמה, ועליה יציץ נזר אחיה, והיתה ידה בכל הבוגדים בדתה., וכָּלה תעשה להם "לכבוד הבורא".  ואת נדרה זה למה בכל אֵות נפשה, בשבתה לכסא, בהיותה למלכת הארץ.  האינקויזיציה לא היתה צרה חדשה מקרוב באה, כי עוד לפני שלש מאות שנה יסָדהּ הפפא אינוקינטי השלישי, בעשותו נקמות בהמינים  ה"אלביגנזים", יושבי צרפת הדרומית[xxxix]).  הפפא ניקולי החמישי הקים בחוניה[xl]), בעלות חמתו על המינים "המרנים" הבועטים בדת קדשו, ופרנאנדו ואיזבלה הוציאוה לפעלה[xli]).  רבות יגעו האנוסים לעצור בעד הרעה, אך כל עמל שריהם וגדוליהם ומחֻתּניהם מקרב הנוצרים לא הועילו להעביר את כע הגזרה מעליהם, ובהתקשרם עליה לבטלה ביד חזקה עוד הועילו להוָתם, כי היו הם הקרבנות הראשונים אשר הועלו על מזבחה.  מאז והלאה בערה כאש רשעה: הדומיניקים עלעו דם, עִנו נפשות בלי מלה, ההמון הריח בשר אדם צלוי וינעם לאפיו, המלך מלא אוצרו מהון הנאשמים, והמלכה התחממה באוּר אִשָׁהּ, בזקות בערה "לכבוד הבורא".  וכהתעדנם יחד כן גדל חשקם, ולמלא שפקם נבחר האיש האיום והנורא, טומאש טורקומדי, לעמוד בראש.  "איש אכזרי כנמר, וערום ומלא ארס כנחש עקלתון". ולב האנוסים נפל בקרבם, ורבים מהם חשו לעשות פקודתו ולבוא ולהתודות לפני השופטים על עונם, ולחזר בתשובה ולמצוא סליחה. אבל הוא הערים מזמה, וידרוש משָׁבי הפשע, לגלות שמות כל חבריהם ומיֻדעיהם המתיהדים בסתר.  אז היה מבוכתם – אשר מאן להלשין  על אחיו, נשפט ככופר העומד במריו, ואשר נענה לשופטיו, בענותם עד מות נפשו, הביא על אחיו ורעיו רעה אשר לא יכלו עוד להמיש צוארם ממנה.  כן מלאו בתי האסורים עד אפס מקום, וקמו בָמות התפת כגלים על תלמי שדי. וכל זה לא שוה לאיש הדמים, ופקודה יצאה מלפניו על כל יושבי ספרד, לשלוח מגלות סתָרים אל בתי האינקויזיציה, להכות בלשון את כל איש מַרַני החשוב על הדת.  בזה הותרה הרצועה לכל אויב ומקנא, לעשות נקמתו באנשי עברת ולהסגירם בידי מבקשי נפשם. גם על רבני הקהלות כבדה ידו, בפקדו עליהם לגלות את שמות האנוסים השלֵמים עם אלהי אבותם[xlii]), בדעתו את האהבה המסֻתרה, המחברת את יהודים אל המתיהדים, להספיק להם צרכי דת בכל אשר ידרשו.  אך הם השתמטו מפניו אחד אחד ויובישוהו משִׂברו.

____________________

 

"בעצם העת ההיא אשר נקרא טרקומדה לעמוד בראש האינקויזיציה בספרד, בא דון יצחק אברבנאל עירה טולידה, בית הממלכה הזאת, ואשתו ובניו באו אחריו, ושמו הגדול הלך לפניו, וכל חכמי הקהלה הגדוליה קבלוהו באהבה וכבוד.  בימים ההם גדול כבוד אחד שרי ישראל ושמו דון אברהם הזקן (Senior) למשפחת בנבנישתי  המפֹארה, והמלך פרנאנדו  בחר בו וישימהו לחוכר מסי הממשלה.  השר הזה בדעתו ערך דון יצחק וחכמתו בהליכות עולם, ספחהו לו לשֻׁתף בעסקו הגדול.  אז היו בידי דון יצחק עתותיו לשקוד על התורה כבימי נעוריו, ובמשך ירחים אחדים השפיק לכתוב באור רחב על ספרי "נביאים ראשונים", וכמעט שהחל לכתוב פרושו על ספר "מלכים" והנה נקרא להתיצב לפני מלכים!  כי קראוהו פרנאנדו ואיזבלה אל היכלם, ויתנו את  אֹצר  ממלכתם בידו, בבטחם בחכמתו כי רבה.  והוא לא השתמט מפניהם, בתקותו לעשות לביתו ולהיות חסן ישועות לעמו נדכא.  ותקותו לא נכזבה – כי  במשך שמונה שנים[xliii]) עשה לו הון ועשר ונכסים, וינחל כבוד ותהלה מהמלך והמלכה ומכל גדולי השרים ורַבי הממלכה.  גם הצליח להגן על אחיו ככל אשר מצאה ידו.  בעלילות שוא אשר שמו להם צורריהם היה להם לצור מעוז, ובשלוח טורקומדה מלאכי זעמו, ליסר את הרבנים בשבט אפו, על מאנם להסגיר אליו את האנוסים המתיהדים, היה הוא להם למלאך מליץ בהיכל המלוכה ויצילם מידי שואפיהם סלה[xliv]).  במשך הזמן ההוא התחתן את שני נשיאי העדה בטולידה ושיביליה.  בנו הבכור, דון יהודה, נשא לו את בת דון אברהם סיניור בנבנשתי, ובנו השני, דון יוסף, לקח לו את בת הד"ר שלמה אבן וירגה משיביליה.  והחוט המשֻלש הזה היה לחוט של מסד וצדקה ורחמים בעמם.  במפלת הערבים על יד מַלאגה, היושבת על חף הים, והעיר באה בידי חיל ספרד[xlv]), נכבשו כל יושביה על  פי פרנאנדו ואיזבלה להמכר לעבדוּת עולם, ובתוכם היו ארבע מאות וחמשים יהודים.   אז קמו שלשת המחֻתנים על נדיבות, ויאספו די זהב לפדיון נפשות אחיהם השובים.  רק לשנים עשר איש מהם, אשר נכרו בחוצות כי מפליטי האנוסים המה, לא הועיל כל כפר – כי נמסרו אל שופטי האינקויזיציה, ושם עֻנו בענוים קשים עד צאת נפשם.

"העיר מלאגה נספחה על מדינת אנדלוזיה אשר בגבולה היא עומדת ואֹצר  הממלכה נמלא די זהב מהבִּזה והמלקוח ושבי אדם רב אשר נמכרו או נפדו בכסף מלא.  אז  מצא טורקומדה ועדת חבריו עתותיהם, לדבר על לב המלך והמלכה, לגרש את היהודים מהמדינה הזאת ומשיביליה העיר הראשה – כי על כן עזָרם האל וימלא אוצרם, לבלתי הדרש עוד למנות חסרונו בהכנסותיהם ממס היהודים יושבי המדינה הברוכה הזאת, ולא יהיו עוד היהודים למכשול עון להאנוסים הנמצאים שם למכביר.  ועצתם הרעה קמה, והיהודים גֹרשו משם ללכת באשר יתהלכו.  זה היה הגרוש הראשון לגלוּת ירושלים  אשר בספרד, והאחרון הכביד – כי בהכבש גראנדה המעטירה, שארית ממשלת הערבים בספרד, ופרדנאנדו ואיזבלה באו בה ביד רמה[xlvi]), רם לבבם בשלל הרב אשר מצאו.  וטורקומדה ומרעיו הגבירו ללשונם, ויורו להם, כי בהגלות זורע האל לעיני כל האץ על הקתולים אהוביו המאמינים בו, לא יתכן עוד כי יתנו שם ושארית ליהודים עם חרמו, ואך בזאת יפיקו רצון מאלהי ישעם, בגרשם אותם כלה מארצם.  גם לזה נאותו המלך והמלכה בכל חפץ לבבם;  הוא שמח מראש על העשר הרב בבתים ונכסים וכל שכיות החמדה אשר ישארו בידו מהיהודים המגרשים, והיא עלצה בישועתה, כי הנה באה העת למלא דברה ולשלם נדרה מאז לבער את המינים והכופרים מקרב ארץ ממלכתה.  והדת נִתנה בהיכל אלהַמברא אשר למלכי גרנאדה, כי כל היהודים יושבי ארץ ספרד יעזבו את הארץ במשך ארבעה ירחים, ואִתָּה – גם את כספם וזהבם ורכושם, ואשר יעֹז לקחת עמו מן החרם אשר הָחרם לאצר הממלכה, והיתה אחריתו להכרית!  שמעו היהודים וימס לבבם, וברחובותיהם כלם הילילו, יחדו ברו, הרבו קינה, ויקרעו שמים בזעקתם מרה.  ודון יצחק רץ אל היכל המלך והמלכה, וירבה אליהם תחנונים, ויחל פניהם לקחת כפר מהיהודים ככל אשר ישיתו עליהם ולהעביר את רֹע  הגזרה, ויוסף להבטיח הון על הון להשיב חמתם מהשחית;  – אך שוא שקד וה' לא רצה – עי עמד טורקומדה ומרעיו כקיר ברזל ויַקשו לבב המושלים  ויסֹבו  באף בעדו מעבור תחִנה.

________________________

 

"מי ימלל צרת נפש האמללים, בהדרשם לעזוב את ארץ מכורותם ומולדת זה אלף וחמש מאות שנה, הארץ אשר דבקו בה בכל לבם ונפשם, ואשר רבות הועילו לעשרה, להשכלתה ולגדולתה!  מצוקתם עוד גדלה, בשימם אל לבם כי כמעט בגפם יֵצאו, מבלי לקחת אתם עמלם ויגיע כפיהם – ובמה איפוא יכלכלו את נפשם ונפשות זקניהם וחוליהם ונשיהם והטף אשר לרגלם?  העשירים מכר בתיהם ונכסיהם  בלא הון, וכסף מכירם שמו בשטרות או הפקידום בסתר בידי אחיהם האנוסים, אשר מסרו נפשם עליהם – כי אסר אסרה האינקויזיציה להם, לבוא בדברים עם היהודים בימי אידם.  להוסיף יגון על מכאבם שלח טוקומדה את המון חבריו הדומיניקים, לדרוש לפני האמללים בשבח אמונתם, ולדבר על לבם, השכם ודבר, לסור מעל אלהיהם ולבא בברית הדת השלטת.  אבל רבני הקהלות גם הם לא נרדמו, ויחזקו את לב אחיהם לעמוד בנסיון הקשה ולשים תקותם בה'  אלהי ישראל, כי לא יטוש את עמו בעבור שמו הגדול.  והעשירים שבו אל עמם בכל לבב, כי צרת הכלל יִחדה לבותם, ויחלקו שארית הונם עם עניי עמם, ויעזרו על ידם להצטיד ולהכין לבבם אל דרכם. 

"אבל אנא יפנו ללכת, ולאיזה ארץ ישימו פעמיהם?    על זאת נאספו כל חמי לב, נוסדו נועצו יחדו.  הנלהבים אשר נגע ה' בלבבם, אמרו לעלות אל ארץ הקֹדש, נחלת אבותיהם מלפנים.  אך היא כמדבר ונתונה בידי שלטן מצרים ונהוגה בעשק ובגזל בידי פחות וסגנים המושלים בשמו ועיניהם אך אל בצעם.  וירושלים עיר הקֹדש מחֻללה בידי ממוני הקהלה, שהם תקיפיה ושודדיה[xlvii]), וביותר הרבו היהודים "המערבים" לרדוף באף ולהלשין את אחיהם האירופאים[xlviii]).  גם נודעה בשערים דרך גאה וזדון ופי תהפוכות אשר לענייה ומקבליה, והשערורה שעשה אחד מהם להרב הצדיק ר' משה קפסלי, הרב הראשי בקונסטנטינה בשלחו בו חצי לשונו[xlix]). –  רבים הורו לדעת, כי אך טוב להם לעלות לארץ הקדם ולהאחז בממלכת תוגרמה, כי שם פקד ה' את עמו לתת לנם מנוחה ושלום וישע רב[l]), –  אבל העצה הזאת אך טובה למתי מעט ולא לכל הגולים – כי אמנם היוכלו לעבור ארחות ימים פעם אחת בהמון רב, אשר מספרם עולה ליותר משלש מאות אלף נפש[li]).  והנה הזמן קצר והדרך כחוקה ודבר מלך שלטון דוחק, ואם יאסף כל אניות סוחר מארבע כנפות הארץ – ומצא להם.  אף אל זה התבוננו וישיתו לבם, כי לא יתכן שתעמוד הגזרה לארך ימים.  כי הנה כל סחר ספרד בידם הוא, ובצאת ישראל ממנה יצא עמו כל הדרה ומערבה ועזבונה.  עוד מעט ונפקחו עיני המלך והמלכה לראות את עמם ואוצרם הולך ודם, וקראו אותם לשוב אליהם, כמעשה מלכי צרפת ומושלי אשכנז מדי גרשם את היהודים מארצותם ומקומותם.  ועל כן אין טוב להם כי אם להשאר בקרבת ארץ ספרד, אשר לשון עמה קרובה בפיהם ואהבתה בלבבם.  אי לזאת גמרו אמר לנסות דבר אל מלך פורטוגאל, אולי ירחם את עמם, ובכסף מלא יתן להם לשבת בארצו עד יעבור זעם, או להשאר שם לזמן ידוע עד אשר תמצא ידם להעביר את כל העם דרך הים ולהרחיק נדוד ולהתפזר בארצות האחרות, הקרובות והרחוקות.  לזאת נבחר הרב הישיש ר' יצחק אבוהב ואתו הר"ר שלמה אבן-וירגה ועוד עשרים ושמונה אנשים חכמים וידועים, אשר יצלחו לעמוד במקום גדולים ולדבר דבר עם מושל הארץ.  והר"ר יצחק ואחֻזת מרעהו מצאו חן בעיני דון יואנו השני, ויעש להם בתים למושב בעיר פורטו, ולכל קהל הגולה התיר לשבת בארצו זמן שמונה ירחים במחיר אשר ישלמו כסף לגלגלת שמונה "קדושַׁדות" זהב[lii]).  גם קבל עליו לתת להם אניות די צרכם, אשר תעבירנה אותם דרך הים במחיר לא רב. – היהודים יושבי ספרד הצפונית נשאו עיניהם אל ממלכת נבארה הקרובה להם, בהשענם על חסדי המלך דון יואן די אלברטו.  עמהם התעתד לצאת דון אברהם הזקן וכל נפשות ביתו.  ויושבי ספרד הדרומית יֵצאו בדרך הים לאיטליה, לאפריקה ולמדינות תוגרמה ולכל אשר ישאם הרוח. – ודון יצחק אברבנאל לא יכל לעמוד בראש הגולים היוצאים לפורטוגאל, בדעתו כי המלך יואנו אויבו ומבקש רעתו.  ויבחר לצאת עם הנודדים ההולכים לאיטליה ולבוא למדינת נאפולי, ששם מושל חכם וצדיק, פרדינאנדו הראשון, יודעו ומכירו מאז. 

______________

 

"שני אלה איתני הדור, אדירי העם, דון אברהם דון יצחק, חשבו דרכם לעמוד איש על מחנהו ולצאת בראש גולים, אבל עצתם התבלעה.  דון אברהם נקרא לפתע פתאם אל המלכה איזבלה, כי קשתה עליה פרידתו ממשמרת אוצרה ועבודתו אותה באמת ובתמים כל ימי עָמדו לפניה, ותרבה לפתותו בדברים ותפצר בו מאד להמיר דתו ולהשאר על מכונו.  ובראותה כי כל דבריה ללא הועיל, חָגרה חמות ותפיל עליו אימתה ופחדה, ותשבע לאמונה, כי אם יכביד אזנו משמע לה, והכבידה לבבה גם היא, ושפכה חמתה על כל בני עמו, ועשתה אותם כלה, והעבירה אותם במים או באש, וגם פליטה לא תהיה להם עוד. 

לוּ בנפשו היה הדבר הזה, כי עתה לא אֵחר אף רגע להשליכה מנגד ולהקריב חיתו לממיתים, וכל מצרי שאול לא הניעוהו מדעתו ולא הנידוהו ממקומו בקרב עמו;  אבל במה נחשב הוא וביתו בכל קהל עדת ישראל הצפוי לכליון חרוץ באש ובמים?  והמלכה אחת נשבעה באפה, נשבעה להרע ולא מתיר!  לשוא שפך כמים לבו נוכח פניה, לריק הזכיר לה את כל חסדיו הנאמנים, בכה ויתחנן לה לכלות חמתה בו עקב המרותו את פיה ואַל ישאו אחרים עונו – כי חזקה לבבה מסלע וכל תחנוניו היו ללא הועיל.  אמנם נקל היה לאיש הצדיק לטרוף נפשו בכפו ולסכל עצת רשעתה;  אבל מה בצע בדמו והיא אך נפשו תבקש, ובהובישו אותה משִׂברה הלא יבער כאש אפה, ועשתה לבני עמו ככל אשר יזמה לעשות לו.  ומי יודע כמה מהם לא יעמדו בנסיון והמירו דתם לעולמים!  אז נוכח הזקן כי עת לעשות לה' – הפר תורתו;  טוב כי יבדל הוא ומשפחתו מתוך אחיו ולא יבדלו המה מאלהי צורם.  הרצים יצאו דחופים ויבהילו את דוד בנו יחידו לבוא אל היכל המלכה, והאב בא עמו חדר בחדר, ויספר לו את כל אשר קרהו ואת אשר נגזר על שניהם.  ויבך עמו מאד וישביעהו בשבועת האָלה, לשמו ר תורת ה' בלבו וללמדה לבניו אחריו עד בוא עת רצון, ובאו אל ארץ שלום, ושבו אל אלהיהם לעיני כל, ולא תהיה עוד אמונתם להם לפוקה ולמכשול לב.

ביום ההוא נסע יצא דון אברהם בנבנשתי במרכבת המלך מהיכל המלכה בואלדוליד, ועמו אשתו הכבודה ודוד בנו יחידו וכלתו העדינה ונכדתו הקטנה, ויבואו אל בית הכנסיה ס"ט מריה די גודאלופה, ששם חכו להם המלך והמלכה והגמון הממלכה, הקרדינאל קסימנס, להיות להם בכבודם ובעצמם לאבות ופטרונים, בהכנסם בבית דתם.  בברכים כושלות ולב נמס באו האב והבן במסרת הברית החדשה.  פניהם קבצו פארור, ופטרוניהם צהלו ושמחו, כי הגדילו לעשות.  ובהמירם את דתם החליפו גם שמותיהם, ויקראו להאב פרנאנדו, על שם המלך, ולהבן יואן על שם ההגמון, ולזכרון כבוד ותהילה, כי נושאי כתר מלכות עסקו בתמורתם, שנו גם את שם משפחתם המיֻחשה בישראל, ויקראו להם שם חדש: קורוניל"[liii]).

"קורוניל!  יואן!  – קראתי ברוח נפעמה – הלא זה שמך, אדני האמלל! "

"כן דברת, בני!  – ענה דון יואן קורוניל ואנחותיו כמים נתכו – אֻמלל אני באדם, בעשותי תמיד שקר בנפשי, בהתכחשי כל הימים לאלהים ואנשים.  הה, ידידי הצעיר! לו יכלתי כי עתה השלכתי כבר את מסוה הכזב מעל פני, ואשוב אל אלהי לעיני כל!  בדי גיל הסגרתי נפשי ביד האינקויזיציה לעשות בי שפטיה הרעים, בשמחת לבב עליתי על מוקדה להשקיט לי ממוקדי עולם אשר בלבי.  אך שני דברים יניאוני מעשות חפצי:  לא:  לא אוכל לעזוב את בתי היחידה, בטרם אצלח להשיב רגלה מדחי ולהשכינה באהל איש אחד מבני עמי.  גם לא אוכל לעזוב את ארץ החיים כל עוד לא השלמתי נדרי אשר נדרתי לגיסי כאח לי, להשיב את בנו יחידו אל דת אבותיו".

"ואיה בתך?  ואנה פנה גיסך?  ועל מי נטש את בנו יחידו עד כה?  ומה היה לאביך ולכל משפחתך? ומה היה לאברבנאל וביתו?  ומה סוד מולדתי הכמוס עמך?" – שאלתי בנשימה אחת, בראותי כי תם הגליון, כלו הדברים ואחריתם נעלמה ולא אדע.

"הרבית לשאול!  – ענני בשחוק גלוי ועצב נסתר – אך הנני להשיבך על הכל:  בתי יחידתי יושבת בטלידה ובעוד שבועות שנים תבוא הנה לשבת פה עמנו.  אבי לא האריך ימים בנגע לבבו מכאב נעכר, וחיש אחרי תמורתו באה חליפתו.  אמי הטובה, בראותה את מנהגי הכהנים הקתולים בגופת בעלה, בהביאם אותה אל קברות עם נכר, נשבר לבה בקרבה ותפול דומם על  גל קברו ותמת גם היא.  והמלך הואיל לנחמני אחרי אבותי ולהפקידני על אֹצר ממלכתו, אך אנכי מאנתי במשרה אשר תאסרני אל מקומי, ואבחר לנוע במלאכות דון פרנאנדו ולהסתופף בחצרות המלכים בני בריתו – לדעת שלום אחי בני עמי ומה הגיע להם במקומותם למושבותם".

_____________________

 

ודון קורוניל קם ממקומו ויתהלך בחדר הנה והנה.  ואחר ישב על ידי ויאנח ויאמר:

"הן קראת מעל המגלה איך התבלעה עצת דון אברהם אבי, עתה תשמע מפי את אשר קרה לדון יצחק מחֻתננו – כי גם מחשבתו לצאת בראש גולים הוּפרה בידי רֶשע.  גם עליו המתיקו המלך והמלכה סוד להניאהו מצאת בגולה עם אחיו.  אך לטורקומדה וחבריו לא היה הדבר לרצון, פן ימצא החכם הגדול הזה את עתו להטות לבב המושלים אחריו ולהשיב נדחיהם אל ארצם.  על כן יזמו והערימו עצה לנסות דבר אל ליאון בנו, אולי ימָשך האב אחריו באהבתו אותו כנפשו, והתעורר אל החפץ לבוא בברית, ובהמירו דתו ברצון ולא באֹנס  ונקעה ממנו נפש בני עמו, וסר גם לבבו מאחריהם, אף ימאן לשבת עוד עמם יחדו.  וזה הדבר אשר יעשו לליאון בנו למשכהו ברשתם: הן אשתו היא בת אברהם הזקן, המוסב שם דון פרנאנדו קורוניל, והבן אשר ילדה לו הוא נין ונכד לו, ולהם איפוא הצדקה לספחהו על בית אביו הזקן ולהכניסו בבריתו.  והנה כאשר ילקח בחזקה מבית אבותיו ויובא בדת הקתולית, ונמשכה אמו אחריו, כי בנה הבכור מת והוא נשאר יחיד לה, ונמשך דון ליאון בעלה אחריה, כי חכם הוא ומשכיל על דבר, ומעודו הסכין עם הנוצרים, ואוהביו רבים בתוכם –  ונמשך גם דון אברבנאל הזקן אחרי בנו בכורו, כחו וראשית אונו.

עצת רשע זו מעם הדומיניקים יצאה, כי להם יאתה.  אך בהודע הדבר למתי סודם בהיכל המלוכה, לקחה אזני שמץ מנהו.  ואמהר ואבוא בסתר לדון ליאון גיסי לגלות את  אזנו.  וכשמעו זאת ויירא ויחרד לבו מאד.  ולקדם פני הרעה לא נמצאה לנו עצה אחרת, כי אם לשלח חיש מהר מעבר לגבול את הילד עם מיניקתו, כי בן שנה אחת היה בעת ההיא.  לשלוח עמו את אמו יראנו לנפשם, פן הושמו מאָרבים על הבית, והכירו אותה בצאתה, ועצרו את המרכבה וגזלו את הילד מידיה.  גם יראנו לגלות לה הסוד הזה, פן תמאן האם הרחמניה להפרד מעל בן בטנה, וחִבלה את כל מעשה ידינו.  אבל אנה נשלחהו?  ומעבר לגבול אין גואל ומודע לנו בלתי אם ר' יחיאל מפיזא היושב באיטליה[liv]).  אבל לפי הנשמע כבר הלך לעולמו לפני שנתים ימים[lv]) – אין טוב לנו איפוא כי אם לשלחהו לעיר פורטו אשר בפורטוגאל, ששם ישבו לבטח מחֻתננו השני, ר' שלמה אבן וירגה, ורבנו הגדול ר' יצחק אבוהב ועוד רבים ממכירינו ומיֻדעינו.   דברנו אף עשינו: אנכי יצאתי עם אחותי לדבר על לבה ולנחמה על התמורה שהיתה בביתנו ועל מות אבותינו אשר בא לרגלה, וכן פתיתיה לבוא אל ביתי ולהשתעות עמי עד חצות לילה.  וליאון גיסי השפיק להבהיל את המינקת ולשלחה עם הילד במרכבה רתומה לסוסים אבירים, ולהפקיד עליהם איש נאמן ממשרתי ביתו, להוליכם ולהביאם אל מחוז חפצנו.  והכל נעשה בלאט עד כי גם העבדים והשפחות לא ידעו מאומה מכל אשר נעשה.  כשלחי את אחותי אל ביתה לא נְתָנהּ ליאון לבוא אל חדר הילד, פן תעירהו משנתו אשר ערבה לו.  וכן לא ידעה דבר, ותישן במנוחה כל הלילה ההוא.  ויהי ממחרת כנכון היום ותיקץ אחותי משנתה, ויהי לפלא בעיניה, כי לא שקדה המינקת להביא את הילד אליה בעודה במטתה, לשעשע נפשה, כפעם בפעם.  ותמהר ותקם ותלך בחפזה אל חדר בנה היחיד, אישון עינה – והנה החדר ריק, אין בו כי אם  עריסת הילד, והכרים והצעצֻעים מֻשלכים  ומפֹזרים  על הרצפה והילד איננו!  ותתחלחל האם מאד ותרם קולה ותצעק צעקה גדולה ומרה.  וכל העבדים והשפחות חרדו לקולה, והנה הם מביטים ומשתאים זה אל זה ואין מהם יודע עד מה.  גם בעלה חרד אליה, ויהי כלא יודע.  ותגדל הצעקה, וירב הבכי.

והקול נשמע בית האב הזקן, הגיע לאזני דון יצחק אברבנאל.  ודון ליאון גלה לו בלאט, כי מלפני הדומיניקים המליט את בנו יחידו באישון לילה.  ויזכור הזקן את אשר נעשה לדון אברהם מחֻתנו, ויירא ויצר לו, פן ימיטו גם עליו שואה.  וימהר לקדם פני הרעה, ויצו לכל אנשי ביתו להיות נכונים ללילה הבא ולברוח בהחבא מן המקום הנורא הזה, ולהמלט עמו באניה אל הארץ אשר בחר לשבתו.  גם דון ליאון נחפז לצאת אחרי אביו בלילה ההוא עם אשתו השכולה והאבלה, ויחדו נסעו עברו בדרך הים ויגיעו עד נאפולי וישבו שם.  הם שמו באלהים מבטחם וימלטו, והילד נפל ברעה, הועלה מתוך הפחת וילכד בפח, ואמו הרחמניה היתה בעוכריו מבלי הדעת.  כי הגיעה צעקתה לאזני האורבים אשר הושמו ביום ההוא על הבית, ויחפשוהו גם המה, ויגלו עקבותיו, וירכבו על סוסים קלים לרדוף אחרי המרכבה בדרך זו עברה.  אך לא השיגוה עוד, כי עד אשר קרבו אליה עברה את הגבול ותבוא ארצה  פורטוגאל.  אבל שליחי האינקויזיציה כבירי כח לב ומפיהם לא ימוש טרף!  כי גם המה עבר גבול ולא חדלו מרדוף אחרי המרכבה עד אשר השיגוה ויעצרוה.  אולם חק יש לכל העמים והממלכות, לבלתי הסגיר את פליטיהם בידי מבקשי נפשם בלתי אם יש בהם עון חרב – ומה עון נמצא בילד בן שנה כי ימסרוהו בידי רודפיו חנם?  אבל הם לא הרפו ממנו וידרשוהו בכח האינקויזיציה הספרדית, אשר מלאה ידם בכתב אמנה, להוציא את הילד מידי הוריו ולהכניסו בדת הקתולית.   ויקש הדבר משופטי המדינה ויביאוהו עד המלך דון יואנו, לדֵעה מה יֵעשה לילד האמלל הזה.  ויהי בקרוא דון יואנו את כתב האמנה, ובהודע לו כי הנער הוא מצאצאי אברבנאל, וישמח כי יחזה נקם באיש עברתו, ויאמר: "גם ליהודים גם לאינקויזיציה הספרדית לא יהיה – כי לי הילד הזה אחרי אשר הובא בגבולי, ואנכי אדע את אשר אעשה לו!"

"בפקודת המלך דון יואנו הובא הנער ליסאבונה, ועל מניקתו והמשרת אשא אתה צוה אנשיו וישלחו אותם עד גבול ספרד, לשוב בדרך באו.  – כשובם לטולידה לא מצאו עוד שריד למשפחת אברבנאל, ובדעתם כי אין להם קרוב וגואל חוץ ממני, באו אלי ויספרו לי את כל המוצאות אותם.  מע רֻתחו בקרבי לשמע אכזריות דון יואנו השומר עברתו לעולם.  וכבכל זאת לא האמנתי כי יחפוץ במות הילד – ומה איפוא עשה לו בחמת אפו?  אין זאת כי אם עצר יעצרהו אתו להיות לו לערבון עד בוא אבותיו לפדותו בנפשם.  ובדעתי כי אהבתם לבן בטנם תמריצם לנוע אחריו, לא אצתי להודיעם את מקרה הילד, פן יפלו ברשת אשר טמן דון יואנו לרגליהם, ואגמור בלבי לחשות מהם.  ובמהומה ובמבוכה אשר בבני עמי האמללים, בהפזרם עתה לארבע רוחות השמים, לא ידעו מכל אשר נעשה, וידמו בנפשם כי הובא הילד בשלום אל המקום אשר יעדו לו.

_________________

 

"לספר מכל הצרות והתלאות אשר מצאו את אחי הנודדים, תקצר רוחי ורוחך, יכלה בשרנו ושארנו והדברים לא יכלו. די לך לדעת כי היו בכל רע, ובכל אשר פנו כלו ברעב ובצמא ובדבר ובחרב ובשבי ובכל נגעי בני האדם ורעתם אליהם, עד כי לא נשאר מהם בלתי אם מעט מזעיר.  טוב היה רק להשרידים אשר הגיעו במתי מעט אל ארץ תוגרמה, ששם אספום אחיהם בחמלה רבה, וחסד השולטן ושריו גבר עליהם להיטיבם באחריתם.  אבל מעט מאד היה מספר הנודדים שר שמו פניהם לדרך הרחוקה ההיא.  לעמת זה כלתה הרעה לכל הנודדים ארצה פורטוגאל, אשר לא השפיקו לעזבה בעוד מועד, ורֻבם אמנם לא השפיקו – כי יראו לרדת באניות הנמצאות, בהודע להם רשעת בעליהן, אשר עשו כל רע לאחיהם שיצאו לפניהם.  וכמעט עבר המועד, כבש המלך דון יואנו את כלם לעבדים ולשפחות, מהם מכר ומהם נתן במתנה לאצילי ארצו, אשר לקחו להם מכל אשר בחרו.  ואת ילדיהם מבן שלש עד עשר שנים צוה לקחת מהם בחזקה, להמיר דתם ולשלחם אל איי טומאש, ששם תמו רֻבם לגוע.

"וגם הרעה הזאת מעם פרנאנדו ואיזבלה, מלכי ספרד, יצאה – כי לדון יואנו היה בן יחיד יורש עצר, דון אפונזו שמו, אשר התחתן את בתם, דונה איזבלה השניה, אשר היה לבה רע ליהודים כלבב אמה.  ויהי ביום חג ומשתה, ברכוב דון אפונזו על סוס קל, היתה בו יד ה' ויפול מעל סוסו ארצה ותשָׁבר מפרקתו וימת.  מאז והלאה נחה רוח רעה על דון יואנו, האב השכול.  והאלמנה הצעירה עוד שתה על יגונו נוספות, בהתאוננה עליו, כי יסרהו האל למשפט, עקה אשר היה לבו טוב ליהודים.  וגם אבותיה דברו בו קשות – ועל כן התמרמר על היהודים, ויבוסם באפו ויכלם בחמתו.

___________________

 

ודון יואנו לא האריך – כי מת בסף רעל אשר השקוהו השרים הקרובים למלוכה[lvi]).  וימלך תחתיו דון מנואל קרובו.  בראשונה חמל המלך החדש על היהודים הנכבשים  לעבדות עולם, ויקרא להם דרור.  אך בנשאו עיניו אל איזבלה, אלמנת דון אפונזו, היה דברה ודבר אבותיה אליו, כי לא תהיה לו לאשה עד אשר יגרש את היהודים כלה מארצו.  אהבת אשה גברה בלבב המלך הזה על אהבת אדם, ונשואיו עם עם איזבלה השניה נחתמו בדם היהודים.  ופקודה יאה מאת דון מנואל[lvii]) לכל היהודים הנמצאים בארצו, לקבל עליהם את הדת הקתולית או לעזוב את הארץ.  וזמן אחד עשר ירחים נתן להעומדים במריָם לכלות עסקיהם בארצו ולהצטיד לדרכם.  אבל גם לקץ העת ההיא לא חכה – כי עוד בחרף ההוא צוה לכל הפקידים והשוטרים אשר בארץ, להתנפל על היהודים לפתע פתאם ולתפוש את כל ילדיהם, הנערים והנערות, מבני אחת ועד ארבע עשרה שנה, ולטבלם ביד חזקה לדת הנוצרית.  ואנשי פקודתו החמירו בדבר, ויתפשו גם את הבחורים והבתולות אשר הגיעו עד עשרים שנה, ויכו את האבות מכת בלתי סרה, עקב אשר החזיקו בצאצאיהם ויתאמצו לעצרם עמם, ואת הנתפשים, המתפרקים על אבותיהם בחיל ורעדה, סחבו בשערותיהם אל אגני הטבילה אשר בבתי הכניסה.  כל צעקתם ויללתם מלאה ארץ, ורבים מהם המיתו ילדיהם בידיהם ואחר שלחו ידם בנפשם.  אבל המלך ורעיתו הספרדית הקשו לבבם מסלע ולא ידעו רַחם.  וכל זה לא שוה להם, כי כאשר עבר המועד, צוו לתפוש גם את האבות אשר פגרו לצאת, ואנשי הצבא שקדו לעשות כדבריהם, ובחבלים על צואריהם ובשער ראשם וזקנם נסחבו האמללים סחֹב  והשלֵך ממקום כלאם אל בתי הכניסה, שם הומרו ביד חזקה, לא נמלטו מהם בלתי אם אלה אשר הצליחו לטרוף נפשם בכפם.  אבל גם באיזבלה המרשעת נגעה עד מהרה יד האלהים, כי בקרוב  ימיה ללדת היו לה חבלי יולדה לחבלי מות, ותקש בלדתה ותמת.

"אמנם לא באיבלה השניה בלבד נגעה יד ה', כי בכל בית אבותיה, פרנאנדו ואיזבלה, מלכי ספרד, היתה לרעה ולשב גמולם בראשם.  להם היה בן אחד ובנות ארבע.  דון יואן, בנם היחיד, יורש העצר, מת עליהם ירחים אחדים אחרי חתונתו, בטרם ימלאו לו שבע עשרה שנה.  סוף איזבלה, בתו הבכירה, הלא שמעת; אבל גם הבן הילוד לה, אשר לקחו אבותיה אליהם לגדלהו אתם ולהוריש לו את ממלכתם – גם הוא מת עליהם בילדותו.  אז נתנו את מריה, בתם השניה, בחיק דון מנואל מלך פורטוגאל, וגם היא מתה על פניהם, ובן לא השאירה להם לרשת את כסאם.  יואנה, בתם השלישית, הנודעת בשם "המשֻׁגעה", היתה לאשה לפיליפ "היפה" מבית אוסטריה.  אך הוא שנא אותה כאהבתה אותו, וקנאתה אכלַתָּה כאש לא נפח עד כי יצאה מדעתה ותשתגע, ויהי מותה טוב לה מחייה.  קתרינה, בתם הצעירה, היתה בראשונה לאשה לארטור יורש העצר באנגליה, ואחרי מותו נשא אותה אחיו הינריך השמיני. אך עד מהרה בחלה נפשו בה ויגרשנה מעל פניו וישא לו נשים אחרות תחתיה.  – כל אלה השביעו ברעות נפש האם השכולה, אשר שִׁכלה נשי ישראל בקנאתה לדתה, ותחלה מחלה אנושה, ומקץ שמונה שנים לגלותה יהודים מארצה נפחה נפשה ותמת במכאבים גדולים ונוראים[lviii]).  ודון פרננדו האלמן אץ להנחם אחריה ולקחת לו נערה בתולה, אולי יבָּנה ממנה.  ואך חתנו פיליפ "היפה" הקדימהו, כי לו משפט הירושה, בהשאר לו בן מיואנה "המשוגעה".  ובכן שם דון פרננדו בחמת רוח ובבשת פנים לראגוניה ממלכותו הקטנה, אשר היתה לו בראשונה, לפני קחתו את איזבלה לו לאשה.  ויודעי בינה לעתים מנבאים לו אחרית רעה, מהאשה הצעירה אשר לקח לו[lix]).

ודון מנואל נחם על הרעה אשר עשה, ויט חסד להאנוסים, ויצו בכל הארץ לתת להם לעשות איש בביתו כאשר יורנו לבבו, אם רק ישמרו חקי הנוצרים בעיני השמש.  וזמן עשרים שנה נתן להם, עד אשר יסכינו עם הדת הקתולית להיות נאמנים בבריתה.  אבל פקודתו זו לא היעלה עוד, כי החלו הכהנים לעורר עליהם חמת העם ולהצית לבבו באש קנאות היוקדת עד  שאֹל.  גם יסדו להם משפט האמונה ככל משפטי האינקויזיציה הספרדית.  ודון מנואל לא כהה בם מעשות שפטיהם באלה אשר נתפשו בעונם[lx]).  אך כחטאם בסתר כן גם נשפטו בסתר, כי עוד לא באה העת להאינקויזיציה לעשות משפטיה באנוסינו בפורטוגאל ביד רמה.

_____________________

 

"בטרם תדע מה היה לבן אחותי, הילד בן שנתו, אשר נפל בידי דון יואנו, אספר לך קורות אבותיו בארצות גלותם:

כצאת דון יצחק ומשפחתו בגולה למדינת נאפולי אשר באיטליה הדרומית, יצאו רבים מעשירי עמו אחריו, וכלם מצאו להם מנוח ומחסה בצל המלך פרדינאנד הראשון, הטוב והרחמן.  והיה בהודע הדבר למלך ספרד ויחר אפו.  וישלח דברי תוכחה למלך נאפולי, וידרוש ממנו לגרש את הגולים מארצו להשיב הונם ורכושם אליו, כי חילם וכל אוצרותיהם קנין עולם הוא למלכי ספרד.  אך המלך פרדינאנד לא שעה אל דבריו ולא שחת רחמיו.  ועוד יתרה עשה – כי על ידי מכתב דון פרנאנדו נודע לו כי גם השר דון יצחק אברבנאל מתגורר בארצו, ויקראהו אליו ויקחהו אחרי כבוד, וישימהו לסֹכן  על אוצר ממלכתו וליועץ לו בכל דברי המדינה.  במות המלך הצדיק הזה[lxi]), קרבהו גם אלפונזו  בנו באהבה רבה ויכבדהו כאב לו.  והנה באה עליו שֹאה מארץ צרפת!  כי עלה המלך קארל השמיני עליו למלחמה, והמלך אלפונזו ברח מפניו על האי סיציליה.  ודון יצחק זכר חסדו לו, ומכל שריו ועבדיו נשאר רק הוא לבדו נאמן לו, ויתענה בכל אשר התענה מלכו בעיר גלותו במיסינה עד אשר חלה המלך וימת שם[lxii]).  בנפול נאפולי בידי צר נפזרו בני משפחת אברבנאל לכל רוח, ואחרי ירחים אחדים נכבשה הארץ הזאת לפני חיל  מלכי הברית, אשר בתוכם היה גם מלך ספרד, ואז נאנסו כל הגולים שמה לברוח מפניו כמפני מלך בלהות.  ודון יצחק נע לבדד עד בואו על האי קורפו.  שם ישב בודד לו משך שמונה שנים, וישם מעיניו בתורת ה' ויחבר ספרים הרבה.  לאחרונה בא דון יוסף בנו השני עירה ויניציאה, וינחל שם גדול בתור רופא חכם ומפליא לעשות.  אליו בא דון י צחק אביו וימצא שם מנוחתו כבוד. והשרים השליטים בעיר ובמדינה שמעו לעצותיו המחֻכמות, ועל פיהו נכרתה ברית שלומם עם דון מנואל מלך פורטוגאל. 

"כאשר נכבשה נאפולי לפני הצרפים בא דו יהודה, בנו הבכור, לעיר גינובה[lxiii])  אשר באיטליה הצפונית.  תשע שנים י שב שם למעצבה, בטמנו יגונו בחֻבו על בנו יחידו אשר אבד לו בעצתו הנמהרה, מבלתי יכלת גם להגיד לאשתו שרש דבר נמצא בזה.  והיא בכתה תמיד תמרורים ולא נתנה פוגת לה.   ויהי בשמוע דון יהודה כי אביו הושם לאיש הבינים בריב ויניציאה עם פורטוגאל, ותשאהו רוחו ללכת שמה, אולי ימצא לו בין מלאכי דון מנואל איש כלבבו, אשר יוכל להגיד לו מה היה לבנו.  אבל שם נודעו לו מגנת לבבו פרטי הרעה אשר מצאה את ילדי בני עמו ברשעת המלך הזה, כי בפקודתו הומרו כלם ולא נשאר מהם אף אחד בת ישראל.  אז שפך נפשו בקינה גדולה אשר נשא על בנו[lxiv]), בה ערך אליו מאמרים, להזכיר לו כבוד מולדתו ולחבב עליו אמונת אבותיו ולצפון תורתם בלבבו.

עד כה וכה נכבשה נאפולי לפני חיל ספרד, והשר הצבא המצביא, דון גונזלו די קורדובה, נבחר מאת דון פרנאנדו להיות מושל בשמו על ארץ כבישתו.  ודון יהודה אברבנאל בקש וימצא נתיבות בהיכל השר הזה, אשר שמהו לרופא נפשו.  משם ערך אמרים אלי, ויעתר לי לבקש עצה לבוא במלאכות המלך אל דון גונזלו, למען יוכל להתראות פנים ולדבר דבריו עמי.  ואנכי אשר זה כמה כלתה נפשי לדעת את שלום אחותי ומעמד גיסי, סבֹתי  פני הדבר להיות שלוח מטעם המלך ניאפולה, לעזור על יד המשנה בהערכת המסים בארץ ממשלת ידו.  וכגדל שמחתי בראותי כי גדול כבוד גיסי בעיני דון גונזלו המשנה למלך, כן גדלה תוגתי בשמעי מפיהו, כי אשתו, זו אחותי, מתאבלת עד היום על בנה יחידה הגנוב ממנה, ונחם נסתר מעיניה.  ומבלתי יכלת לראות בצרת נפשה, עזב אותה בויניציאה וינוע אל ארץ אויב עמו, מקום ממשלת המלך הספרדי, למען יוכל להתראות עמי ולשום תקותו בי, כי יכל אוכל למצוא עקבות הנער בארץ שביו.  אז נשבעתי לו כי לא אנוח ולא אשקט עד מצאי נתיבות בהיכל המלוכה בליסאבון, ומשם לא אשוב עד אשר יצלח חפצנו בידי להשיב נדחנו.  והוא נשאר על משמרתו בהיכל דון גונזלו, אולי ימצא בפי מענה על הדבר אשר אליו הוא נושא את נפשו.

כשובי לטולידה עלתה בידי להטות לב המלך, לתת את משמרתי על יד חברי מבני האנוסים, דון פרנדו די ס"ט אנגיל, ואנכי הייתי לציר המלוכה בחצר המלך דון מנואל בליסאבון.  כבואי הנה קניתי את הארמון אשר היה לדון יצחק אברבנאל, הוא הארמון אשר בו אנחנו יושבים עתה.  ועל פי הסוד אשר נגלה לי מפיהו, בסורי לויניציאה לראות את אחותי הנוּגה, מצאתי את המערה המסֻתרה, אשר בה נשמרו מגִלות יחושו, שהן "זכרותו לבית דוד", ורוב ספריו ואוצרותיו ומגלותיו אשר נשארו שם בהמלטו מפני המלך דון יואנו.  כלם עתה למשמרת בידי עד מצאי את בן יהודה בכורו.  והנה כי אצלח להשיבהו אל דת אבותיו, והיה הכל לו לנחלה, ואם לא – אזי לא יכבד לי למצוא עצה להוציאם מפה ולשלחם אל דון יצחק או לבניו אשר יירשוהו אחריו.

_________________

 

– "ומה היה לאחותך האמללה בעזוב אותה בעלה, בבוא עליה שכול ואלמון יחד?" – שאלתי את דון קורוניל, כי גורל האשה ההיא נגע עד לבבי.

"עד היום לא אדע מה היה לה – ענני – כי גם היא  עזבה מקומה בויניציאה מבלי הגד לאיש אנה פניה מועדות".

כדברו זאת נענח מרה, ואחר כן הוסיף לספר באזני לאמר:

"שנתים ימים הנה עברו מיום בואי ליסאבונה.  בשנה הראשונה נלאיתי ברוב עצותי וכל תחבולה לא נמצאה לי לגַלות עקבות הנער האובד, עד אשר התודעתי אל דון רודרינו מפקריס, חוכר מסי הממשלה בעיר הבירה. האיש הזה הוא מאחינו האנוסים בפורטוגאל, ומאז המיר את דתו בימי המלך יואנו, הלך וגדל עד כי גדל מאד, והנהו נחשב בראשי עשירי המרנים בליסאבון כיום הזה.  אכן לא יאהבוהו אחיו, כי הוא גבר יהיר הבוטח בעשרו, גם כל הנוצרים שנאוהו – כי במשרה אשר על שכמו הוא מכביר עליהם ידו, ויחדו נלאו נשוא טרחו ומשאו וריבו – אבל לי היה לעזר ולהועיל.  על פיהו נפתחו לפני ספרי הזכרון לשמות היהודים שהתנצרו בימי המלך דון מנואל, הלא הם ערוכים בסדר "אלף-בית" ושמורים בארכיון אשר בהיכל המלוכה.  בקשנו באות "י" את שם יצחק אברבנאל  – כי כן נקרא הילד על שם אביו הזקן – ולא מצאנו.  כמעט נואשתי מחפצי זה הקדוש לי, והנה נוססה בי עצת ה', לחפש בספר הזכרון אשר לימי ממלכת דון יואנו –  אולי הומר הנער על פי המלך ההוא, בבקשו לעשות נקמות במשפחת אברבנאל.  ואשר בקשתי מצאתי, והדברים הכתובים שם באות "י" אותם העתקתי לי לעברית בספר הקטן אשר אני נושא בחיקי.   הנה הוא לפניך ­– קום וקרא בו וידעת את הכל!"

מאז עוררני איש חסדי אל החפץ לדעת קורות משפחת אברבנאל, נבא לי לבבי כי הענין נוגע לי, ורוחי נפעמה מעד בשמעי אחרית ספורו.  ועל כן קפצתי בתאות נפש לקרוא את הרשימה הכתובה בספרו, אשר אותו ראיתי כבר בידו, בסורו אז אל חדר כלאי, ובו קרא בשותו הדברים עם הכתוב על אדותי בפנקס בית הסוהר, וכל עצמותי רחפו בקראי הדברין מן הרשימה לאמר:

 

"יצחק בן רופא היהודי ליאון אברבנאל, ילד בן שנה, הומר ביום ה', 28 לחדש יוני בשנת 1492, ונִתַּן בקודת המלך להמינקת בַרבַרה, אשת הדַיג אנטוניו גוֹנדוֹליס.  הדיג ואשתו היו פטרונים לו בתמורת הקֹדש, והכהן הנזיר יואנו מוכו הביאהו במסרת הברית.. ועל כן נקרא שמו יואנו על שם הכהן, אנטוניו – על שם הפטרון, ומשפחתו הוסבה לשם ברנאל, שהוא הקצור משם אברבנאל"...

                                                   _____________________

 

"בגדול השמחה עד עברה גבול, תשאל דמעות מאת התוגה אחותה, להביע רגשת קרב ולהשביח שאון לבב"[lxv]) – זאת מבשרי חזיתי; עיני היו למקור דמעה ופני אורו מעליצות נפשי.  כן יופיע ענן אורו, יאיר מטר גשם לאור שמש הזורח מבין העבים.  כי הנה מאשפות רוממתי פתאם גבהי שחקים, נעליתי משער דגים עד שער המלך.  אבותי וקרובי הם שרי מלוכה, אשר יחושם עולה עד מלכי בית דוד והלאה, וראש מלכי ירושלים עיר האלהים, המשורר "בחסד עליון", אשר זמירותיו לקחו לבבי עוד לפני קראי אותן בלשון קדשו, הוא הצור אשר ממנו   חֻצבתי! ואיש חסדי זה, אשר עשה לי את הנפש הזאת וישב לי כבוד שמי, הוא דודי, אחי אמי הנוּגה, המתאבלת עלי זה שלש עשרה שנה ונחם נסתר מעיניה!

"דודי וגואלי!" – קראתי בנפלי על צואריו.  חפצתי לדבר דבר, אבל לשוני דבקה אל חכי, העתיקו ממני מים ומבלתי יכלת לשפוך לפניו שיחי, שפכתי כמים לבי, ודמעותי ירדו בשטף עובר על צוארו.  הם הוא ירד בבכי באָצלו לי עתרת נשיקות. 

כעבור סערת רוחנו פתח דודי פיהו ובחן שפתיו אמר לי:

"עוד לא מלאתי כל משלחתי – כי יש בידי הקינה אשר כתב אביך עליך ואליך, והיא שמורה עמי זה שנתים ימים.  אותה הכינותי עמי לתתה לך בהמצאתך לי, בהגָלות לך סוד מולדתך.  קום וקרא אותה בני, וידעת את לבב אבותיך בטרם תדע פניהם!"

בדברו נתן על ידי מגלה כתובה פנים ואחור, כתובה ביד אבי המתאבל עלי זה כמה, ואלה קצות הדברים:

 

"זְמַן הִכָּה בְּחֵץ שָׁנוּן לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי יְפַלַּח בְּקִרְבִּי.

וְהִכַּנֵי  וּמַכָּתוֹ  אֲנוּשָׁה, וְדִכְּאַנִי וְשָׂם נֶצַח כּאֵבִי.

הֵן זֶה לִי עֶשְׂרִים מִשְּׁנוֹתָי, אֲשֶׁר לֹא  שָׁקְטוּ סוּסִי וְרִכְבּי.

וְהִבְרִיחַ  יְדִיד מִמֶּנִי וְגָלָה בְנֵי גִילִי וְהִרְחִיק עַם קְרוֹבִי.

וְלֹא  אֶרְאֶה וְלֹא   אֵדַע מְיֻדָּעָי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאָבִי.

וּפִזַר מַחֲמַדָּי, זֶה לְצָפוֹן, וְזֶה קֵדְמָה וְזֶה אֶל מַעֲרָבִי – – –

 וְרַגְלִי תֵט וְלִבִּי נָד וְנוֹדֵד, וְלֹא אֶבְחַן בְּלֶכְתִּי אוֹ בְשׁוּבִי".

 

עיני חשכו מדמעה, העיבו כתב אבי היקר, והדברים נראו לי כבעד ערפל.  אך התאמצתי לכלוא את רוחי, ואוסף לקרוא, ותולדותי נגלו לי בעליל: שני בנים היו לאבותי, הקטן מת בהיותו בן חמש שנים, ואוָתר אני לבדי ולא להם – כי להמלט מפני מלך ספרד שלחני עם מיניקתי "באישון ליל" בעודי בן שנה אחת, ארצה פורטוגאל, אך שם

 

– – "מֶלֶך כְּסִיל קָם וְהוּא אָדוּק בְּדָתוֹ, אִישׁ נְבוּבִי,

וְאָנַס כָּל עֲדַת יַעֲקֹב וְהֶעֱבִיר עֲלֵי דָת כָּל בְּנֵי עַמּי, נְדִיבִי,

וְרֵבִּים הָרְגוּ עַצְמָם, לְבִלתִּי עֲבוֹר תּוֹרַת אֱלֹהִים, מַרְחִיבִי,

וְלֻקַּח מַחְמַד נַפְשִׁי, וְהוּמַר שְׁמוֹ הַטּוֹב כְּפִי צוּר נְקוּבִי.

כְּבָר הוּא בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, עֲדֶן לֹא רְאִיתִיו בַּעֲוֹן בִּצְעִי וְחוֹבִי.

וְאָהִימָה, וַעֲלֵי  רֹאשִׁי  חֲמָסִי, וְעַל נַפְשִׁי תּלוּנָתִי וְרִיבִי.

הֲנִיסוֹתִיו אֵלַי  פֹּה  מִפְּחָדִים, וּמֵרֶשֶׁף שְׁלַחְתִּיו תּוֹךְ לְהָבי".

 

"הוי אב רחום, מה נורא חבלך! – הגיתי ברוחי הקשה – המעט לך אבדן בנך יחידך, כי עוד ייסרוך כליותיך, כי כמו בידך הסגרתהו בידי אויב"! – ומה גדל אבלו ויגונו! הנה נפשו משתוחחת, הומה עליו, כי מאז נדדתי ממנו לא יראה חיים, וכל חמודותיהם ממנו והלאה, וכה ירד בשיחו:

 

"בְּנִי! פֶּרֶץ גֵּרוּשֶׁךָ יִפְרְצֵנִי, יְשׁוּפֵנִי, וְשָׂם פַּחִים סְבִיבִי.

וְשָׂם  מֹרֶךְ  בְּתוֹךְ לִבִּי  וְרֹגֶז  בְּמוֹרָשַׁי, וּבַעֲצָמַי רְקָבִי.

וְאֶשְׁמַע אִמְּךָ כָּל יוֹם מְבַכָּה, בּקָרְאָה לָךְ:  יְדִיד לִבִּי, רְטִיבִי!

וּמִי זֶה מֵעֲלֵי חֵיקִי גְּנָבֶךָ, וּמִי שָׂמְךָ פְּרִי בִטְנִי – עֲזוּבִי?"

 

ומה להאב האמלל לעשות?  הוא לא יוכל לגלות לה סודו הכמוס עמו, כי בידו שלחני, "מרשף אלי להב", ודמעתה כל הימים תמוגהו ותשיבהו עד דכא. על כן עזבה וילך לשרת פני "המִשנה" ולשבת תוך "עַם הלהב"... אך לשוא רחק מבינות, כי גם שם חִצי שדי עמו, ומכאֹביו  יתקפוהו עד כי יקוץ בחיי יגונו  ויבחר מות תחתם, כי "לְמַר נֶפֶשׁ  הֲלֹא  חַיִּים תְּמוּתָה".  רק אחת היא אשר תנחמהו בעניו – זו תקותו להשיבני אליו ואל אמונתו.  על זה ישים פניו אלי לאמר:

"אָשׁוּבָה נָא לְדַבֵּר אֶל יְחִידִי, לְבִלְתִּי יִהְיֶה עוֹד מַאֲדִיבִי:

בְּכוֹרִי!  שָׁב לִבְּךָ?  דַּע הֲכִי בֶן חֲכָמִים אָתְּ, מְחֻכָּמִים כְּנָבִיא.

וְהַחָכְמָה יְרוּשָׁה לָךְ, וְאַל נָא תְאַבֵּד עוֹד יְמֵי יַלְדּוּת, חֲבִיבִי!

רְאֵה עַתָּה. בְּנִי, חֲמוֹד לִלְמוֹד, קְרוֹא מִקְרָא וְהָבֵן מִכְתָּבִי!"

 

כן יעירנו "שְׁנוֹת מִשְׁנָה, לְמוֹד תַּלְמוּד" – למען יוכל לצקת עלי מרוחו, אם יהיה רון הד להשיבני אליו.  כי אם לא אכין לבבי לשמוע בלמודיו לא תהיה נחמתו שלֵמה, ואם אֵחר מן המועד, מי יודע אם אמצאהו עוד בחיים!  ועל זה יקונן מרה:

 

– – "לְמִי זֶה אֶמְסְרָה רֻבֵּי תְבוּנוֹת?  לְמִי אַשְׁקֶה עֲסִיס גִּתִּי וִיקָבִי?

וּמִי יִטְעַם  וְיֹאכַל  אַחַר עֵת פְּרִידָתִי פְּרִי דָתִי  וּכְתוּבִי?

וּמִי יָבִין סְפוּנֵי בִין בְּסִפְרֵי תְעוּדוֹת, מַעֲשֵׂה אָבִי, נְצִיבִי? – – –

לְבַד אַתָּה, יְדִיד נַפְשִׁי וְיוֹרְשִׁי, אֲנִי חַיָּב לְצוּרִי אֶת מַעֲרָבִי.

לְךָ יָאֲתָה תְּבוּנָתֵי הֲדוּרָה, וְהוֹד דֵּעִי, וְחָכְמָה נוֹסְסָה בִי.

קְצָתָה לִי יְרוּשַׁת אָב, מְאַלְפִי, אֲבִי חָכְמוֹת וְהוּא מוֹרִי וְרַבִּי.

וּמִקְצָתָה קְנוּיָה מִיְגִיעִי, כְּבַשְׁתִּיהָ בְּמוֹ קַשְׁתִּי וְחַרְבִּי.

וְעָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתַי בָּהּ, וְחַכְמֵי אֱדוֹם הָיוּ בְעֵינַי כַּחֲגָבִי.

וְהָלַכְתִּי בְּבָתֵּי מֶדְרָשֵׁיהֶם וְאֵין מִי  יַעֲרֹךְ  אִתִּי קְרָבִי.

וְלִי נֶפֶשׁ יְתֵרָה נֶהֱדָרָה עֲלֵי נַפְשׁוֹת בְּנֵי דוֹרִי, עֱלוּבִי".

 

הנה כן יעביר כל טובו על פני, לעוררני אל החפץ לעזוב מקומי ולבוא אליו לקבל ברכתו ולרשת כבודו ולנחמהו ולהשיב אל אֵל רוחו התועה בנדודיה:

 

"נְהַג וָלֵךְ ובוֹא עֲדֵי נְדוּדָי, בְּרַח  וּדְמֵה  אֱלֵי  עֹפֶר  וְלִצְבִי,

וְהַלֵּךְ לְבֵית אָב, צוּר יְלָדְךָ, יְשַׂגֶּבְךָ  אֱלֹהֵי  מִשְׂגַּבִּי!

וְהוּא אֵלִי יְיַשֵּר אֶת נְתִיבְךָ וּמִמֵּצַר יְבִיאֲךָ אֶל רְחוֹבִי.

וְיִתֵן בִּרְכוֹת הוֹרַי  לְרֹאשֶׁךָ, ועוּד לְךָ בִּרְכוֹת אָבִי וְשֵׂבִי,

וְיָאִיר מַחְשַׁך רוּחִי ןְיָשִׁיב בְּרוֹב חַסְדוֹ לְמִישׁוֹר אֶת עֲקוּבִי – – –

וְיִיטַב לו- לְאֵלִי מַהֲלָלִי, וּמִשּׁוֹר פָּר – זְמִירָתִי וְנִיבִי,

וְ יַרְאֵנִי יְקַר צִיּוֹן וְיָפְיָ הּ בְּהוֹד מַלְכוּת וְשָׁם מִמְשַׁח כְּרוּבִי".

 

בהגָלות לי סוד מולדתי, נדמה לי כמו קול ממרום קורא אלי לשוב אל הדת אשר בבריתה הובאתי בידי אבותי, ואשר העתיקוה ממני ידי זרים בחמס נפש.  ובקראי את המגלה הכתובה אלי בידי אבי, נדמה לי בהלך נפשי כמו אשמע אנחותיו המתפרצות מלב דוי, כמו אראה דמעות אמי העשוקה, השכולה והגלמודה, כמו יקראני אבי, השר הזקן, "אבי החכמות", ומאחריו אבותיו, גבורי ישראל וחכמיו ושריו ומושליו מדור דור עד בן ישי המלך המשורר, אשר נזר אלהים על ראשו ורוח קדשו מרחפת על פני כנורו הנעים – כלם יחד רואים אלי בקול אחד: "שובה אלינו, כי לנו אתה! "

וכל חושי בי התעוררו, וזרם דמעות פרץ מעיני כנחל שוטף, וכל עצמותי ענו ואמרו: "לכם אני, אבותי, לכם אני מעתה ועד עולם!".

_____________________

 

היטיב דודי אשר עשב בעזבו אותי לנפשי בשעה הקדושה ההיא – כי אמנם בדד לא נשארתי.  רוחות אבותי וקרובי, החיים והמתים, יחד נשקפו לי מעל הקינה והמגלות הערוכות לפני, ואנכי התרפקתי עליהם באהבה רבה, בעינים דולפות שפכתי לפניהם שיחי, בשפתים דולקות נשקתי כתביהם, המזכירים לי את אלהי קדשי, ובידים נשואות נשבעתי לדבקה בעם סגֻלתו, הקורא בשמו והשומר בריתו לעולם.  והם כמו אחזו בי וישאוני אתם גבהי שחקים, ויביאוני בסוד אלוה, – ורוח חדשה נתנו בקרבי, רוח ממרום, הנעלה מכל חפצי בשר;  זו הרוח העומדת בתוך העם היהודי, אשר עשתהו מֻצק לעד וזו כחו לאלהיו!

כשוב אלי דודי הכיר בפני את חליפתי, וישמח עלי מאד.  אך לא אץ להוליכני ולהשיבני אל אבותי כחפצי ובקשתי לו, באמרו כי לא יתכן לעשות כדבר הזה בטרם אלמוד לדעת הליכות דתנו.  גם לא טוב בעיניו לתת לי לעשות דרכי בלעדיהו, והיא דרך רחוקה ומלאה חתחתים, והוא לא יוכל לעזוב את מקומו עד אשר יעלה בידו למכור את ארמון מעוננו, ולהעביר מזה את ספרי הקדש וכל מטמון הנמצא במערה, ולהביאם לשם אל ארץ אחרת.  וכל זאת עליו לעשות במתון ובזהירות, לבלתי משוך עליו חשד איש אשר לא מבני בריתנו.  על פי הדברים והאמת האלה נדרשתי לו לעצור ברוחי ולהבליג על תשוקתי עד עת מצוא.  גם הורני דודי דרך תבונות, להסתיר דבר כמוהו ולהתחפש לעיני רואים – פן יכירוני צרינו ובלעו עצתנו והרעו לכל אחינו בגללנו.  אכן לא יתכן לשמור חקי דת ישראל בארץ הזאת, ככל הנטול על יהודי נאמן לה' ולתורתו, על כן יוָאשו האנוסים למרת רוחם מרוב המצות אשר יסודתן ב"קום ועשה!", וכל ישעם וחפצם רק להזהר למצער מעבור על הדברים האסורים, הן המצות אשר קיומן הוא ב"שב ואל תעשה!".  אך יש מצות אחדות הנחשבות להם כ"גופי תורה", ולכן ישתדלו לעשותן ככל אשר תמצא ידם.  בראש כלן נחשבו להם עריכת "הסדר" בפסח ואמירת "כל נדרי" בערבית ליום הכפורים – עליהן ישקדו האנוסים בכל עֹז  לקימן ב"צבּוּר" – לא ברב עם, כי זה לא יתכן, אך בלהקות קטנות, בהצטרפם ל"מנין";  לא בגלוי, לעין כל, כי אם במחבואיהם אשר ימצאו להם איש במקומו;  שם יועדו יחד, לחזק איש רעהו בדת אלהים.  "מחבא כזה נמצא גם לנו – בשרני דודי – במערת סתרים אשר מתחת למעוננו;  בה יאָספו גם בשנה הזאת, בארבעה עשר לחדש הראשון בערב, לחֹג  חג הפסח.  ועוד מחה יתרה נשקפה לנו לחג הבא – כי עד העת הזאת הסתפקנו באכילת אֹרז  בלילה ההוא, לבלתי אכול חמץ, ולמועד הזה יהיה לנו לחם עֹני, מצה אפויה כהלכתה, בתנור אשר נעשה במערה ההיא.  ומי יתן ומצאתי לבב בתי יחידתי נכון עמנו לחיות באמונתנו ולשמוח בשמחתנו, ולא יהיה דבר בואה אל ביתי לפוקה ולמכשול לי ולאנשי בריתי, העתידים להתאסף אלינו  בליל התקדש חג!"

וכדַבר דודי זאת נאנח מכאב לב ויאָנק דֹם.

"אי מזה תבוא בתך, ומה היה לה כי אותה תדאג ותירא פן תהיה לנו למפגע?".

"היא לא תדע מכל אשר אתי, כי בת שנה היתה כמוך בעת הפקודה בספרד, עת יצאו אחינו בגולה ואבותיה נשארו על מקומם, בתתם דתם כָפרם, כאשר ידעת.  ובארבע השנים אשר גדלה בביתי לא ראתה ולא שמעה דבר על אֹדוֹת היהודים ואמונתם.  בהיותה בת חמש שנים מתה עליה אמה, והמלכה איזבלה, בחמלתה על היתומה הקטנה, נתנה לה חסות בצלה, ותצו בחסדה לאספה אל בית מקלט ס"ט אורזולה, מקום אשר נערות האצילים, בנות מרומי העם, אמונות שם.  שבע שנים גדלה בדת השלטת בידי נזירות קתוליות, אשר חנכוה על פי דרכן.  את פניה ראיתי רק לעתים רחוקות, בימי חגיהם ומועדיהם, עת יפתחו שערי מקלט לפני אבות הנערות וקרוביהן, להֵראות את פניהן באולם הגדול העשוי לדבר – כי לא יבוא כל זר אל המלקט פנימה, וחניכותיו לא תצאנה מקיר חומתו כל ימי קחתן תורה מפי אומנותיהן הנזירות, וכמהן לא תראינה פני גבר עד מלאת להן שתים עשרה שנה.  אז תלקחנה אחרי כבוד אל בית האֵלוף, כנקרא על שם המלכה והנמצא על יד היכל כבודה.  שם תאלפנה שתי שנים, תלמודנה דעת עולם וכל שעשועי מרומי עם, אצילי ארץ.  וכמלאת ימיהן, בהגיען לשנת החמש עשרה, תבחרנה להן דרכן בחיים, אם לשוב אל בית אבותיהן, או לבוא בהיכל המלכה ולהחשב בין העדינות המשרתות את פניה.  מלב הנערה אשר תאבה לאחוז בצעיף ולהתקדש לאלהיה – היא תשוב אל מקלט הנזירות, ותשאר עמהן עוד שנה תמימה לרגל הלמודים והנסיונות אשר יוטלו עליה, עד בואה בקהלן, להנזר מחיי עולם ולהיות כמהן. 

,כן נאספה בתי אל המקלט ההוא לפצעי ולחבורתי.  עלי נפי השתוחחה בראותי לנגד עיני פרי בטני נכרת ממני, את אחיה לא תכיר ואת אלהיה לא תדע, עוד מעט וגם את אביה תשכח, ומוצאה לא תזכור עוד.  להשיבה אלי לא יכלתי, כי יראתי להוציאה משם ללא עת, פן אמשך עלי חשד ונגזרתי מארץ חיים.  רק זאת עשיתי לה:  כל עת שבתה במקלט הנזירות השבֵע השבעתיה מדי ראותי את פניה, לב תט אחרי אומנותיה, להנזר כמהן מחיי עולם. ובכל כח שפתי ולבבי עוררתיה אל החפץ, לראות חיים ולשבוע מטוב הצפון לה לימים יֻצרו.  ומהֻלל שם ה' כי נתן לה עין בוחנת ולב מקשיב על דבר אמת, ותבחר שבת בביתי מהסתופף בחצר המלוכה ומתחרות את חברותיה באהבת גברים ובקנאת אשה מרעותה.  והדבר הזה ימריצני ויאזרני תקוה, להשלים עצת צדקי ולהשיב את בתי גם אל עמי ואלהי – אם תהיה אתה בעזרי וכפעלי עִמך תשלם לי!  כי הנה עברה לה שנת הארבע עשרה, וכבר השלימה חֻקת למודיה, ועתה היא חפשיה לנפשה, עוד מעט ועדינו תאתה – ואני מלאתי יד יודעי ומכירי דון רודריגו מסקרינס, אשר נסע יצא במלאכות  מלכו אל בירת ספרד, למצוא חפץ ולדבר דבר, ובשובו משם יקח עמו את גראציה בתי, והביאנה אלינו, לשבת עמנו ולהתעדן בטובנו.  יתן ה' ומצאה בביתי מרגוע לנפשה והביאה לי עמה תנחומות אֵל!"

"בטח בי, דודי, כי בכל אַות נפשי אבקש קרבת דונה גארציה בתך, שהיא שאר בשרי ובת גילי.  יתן ה' את חני בעיניה כחן השפוך על מולדתה ודברי ימיה, ומצאו דברי מסלות בלבבה – ועד מהרה תָשלם לנו ותהיה כמונו".

"אכן בידך לפעול ולעשות, כי בשנותיכם ודברי ימיכם כמעט ונשתויתם יחדו.  וה' יהיה בעזרך וישלם בך וממך נחומים לי, והשיב  לי את המנוחה הנעדרה ממני מאז נואלתי לעשות דבר המלכה ולהפר ברית אלהי".

"לדבר הזה יסלח לך ה', אלהי הרחמים והסליחות, כי הלא בצדקתך עשית זאת, בחוסך על עמו האֹבד ככל אשר ספרת לי בפיך".

"לה' ולעמו הצדקה ולי בשת הפנים, כי אמת ה' לעולם ובארח שקר רבה המכשלה.  ומי יתן ולא תכלימני בתי, ומפרי בטני לא אשבע חטאת נפשי!".

"מפרי בטנך תשבע אך טוב, וגמולך ישיב לך ה' ויברכך לרגלה.  וכאשר עמלת להשיב לב בן על אבותיו כן ישיב לבה עליך ועל עמנו, ויחדו נתענג על ה' אלהינו בסתר מעוננו, עד אשר ירחמנו עושנו ויוציאנו לרוחה ויביאנו בשלום אל ארץ אבותי;  שם נעבדהו בגלוי ויחדו נגיל בישועתו כימי עולם!"

"אמן, כן יתן ה' וכל משאלותינו ימלא! "– ענה דודי בקומו ממושבו.  ואנכי קמתי אחריו וָאֹחַז בידו ואשקנה למו פי, והוא חבקני באהבה ויברכני במֹעל  ידיו.  אז נגשנו לאכול סעודת הערב הנכונה לפנינו, ודודי למדני לשאת כפי ולברך על הלחם כמשפט.  ככלותנו לאכול ולברך את ה' נפרדנו בנשיקות אהבה ונלך ונעל איש על משכבו, כי כבר נבקעו עפעפי שחר ועוד שֵנה בעינינו לא ראינו.

_____________________

 

על משכבי בלילות עליתי, אבל עורקי לא שכבו ושנתי נהיתה עלי מזכרון כל החליפות והתמורות שבאו על בית אבותי ועל בית דודי, הנחשב על משפחתי.  מוּסר אבי, אֵבל אמי, שבר עמי, דאגת דודי, גורל בתו וקורותי אני, אשר ראשיתן נודעה לי כעת, והיא פלאִיה, ואחריתה ביד העתיד, הנעלם מעין כל חי – כל אלה יחדו עוררו לבבי, הרגיזו כל חושי בי ולא נתנוני כל הלילה הָשֵׁב רוחי.  לאור הבקר קם שאון בבית מהמון העבדים אר מלאוהו, כי רבה התכונה לחַדש ולסדר את הכל ולעשותו מעון כבוד ונוה שאנן לבת אדונם.  והוא עומד עליהם ומאיץ בם למהר ולהחיש מעשיהם, כי הזמן קצר והעבודה מרֻבה.  להביא דון קורוניל אותי בפעם הראשונה בצל קורתו, השתוממתי למראה העֹשר הרב הנשקף בבית מכל עבר ופנה.  אולם אפס קצהו ראיתי אז, ועתה נגלה לפני בכל יקרותיו וסגולותיו וחמדותיו, העוברות כל משכיות לבב.  התבוננתי אל המון חדריו ואולמיו ופנותיו ותאיו ולשכותיו, ויהי בעיני  כאחד היכלי התעתֻעים[lxvi](, אשר בנו מלכי קדם להפליא.  אז זכרתי את דבר דודי, כי הארמון הזה היה מעון לאבי הזקן עם כל משפחתו הכבוּדה, ונפשי עלי השתוחחה בשומי אל לבי את גורל אבותי עתה, ומי יודע אם טובה תהיה אחרית דודי מהם!

מחשבותי אלה נגלו לו בפני – כי ברגע ההוא פנה אלי ויטני הצדה ויאמר:

" אדם ביקר בל ילין, וכל עשרו וכבודו כחלום יעוף;  אך חלום טוב הוא, הבא ברוב ענין – ומה נעים הוא לאדם בטרם יבוא שִׁברו! אמנם גם זה הבל;  ובכל זאת אל נא תמנע מהלוך אחרי ההבל הזה – כי הכל יפה בעתו.  עוד היום אנהגך אביאך אל בית חבר, בית המחול אשר להאדון לורינטו.  שם ללמד לַשמיע בשיר קולך ואצבעותיך לפרוט על המנדולה[lxvii]), ורגליך לצאת במחֹלות  מחנָים.   ידעתי כי בכשרון מעשיך כל תוכל, וגם בתי תהיה לך לעזר לא מעט, כי כל אלה למדה בבית האֵלוף, ואותם תאהב בכל נפשה  ומאֹדה, בכל חֹם  לבב בנות חוה אשר בספרד!  ושעשֻׁעים כאלה אתן לנפשה, להנעים לה שבתה עמנו ולהטות לבבה אלינו.  ועל כן טוב לי כי תתרועע אתך מאשר תבחר לה רעים כגילך מבני הנכר, אשר ימָשכו אחריה, בהודע להם יפיה ועשרה וחכמתה וחין ערכה".

נקל להבין כי בכל עז שקדתי למור פקודיו.  בידו הורני דרך ללבב דונה גארציה בתו, אשר דמיתיה, כניתיה ולא ידעתיה.  ובטרם אמצא מסלות בלבבה כבר  מלאה נפשי ממנה, בהגיגי בה בלי חָשך, ועיני כלו ליום אשר אחזינה מישרים ואשבעה בהקיץ תמונתה.

                                      ______________________          

 

כירח ימים כחיתי לה, ואשתלם בדעת ובכשרון ככל אשר יעצני דודי, עד בוא היום שקויתיו, מצאתיה, ראיתיה! 

בתחלת החדש שנים עשר, הוא חודש אדר, הגיעה אלינו.  היום היה יום סגריר, יום מטר וסופה וחזיז קולות, אך לפני פנותו טהרו פני השמים ויהי חֹם  צח עלי ארץ ואור בהיר בשחקים.  להסיר מעליה בגדי הדרך ולהחליף שמלותיה, הביאה אביה חדריה, ועד מהרה שב אלינו בהשאירו עמה את השפחה הזקנה אשר יעד לה לשרתה.  ויודה לדון רודריגו חסדו ויציגני לפניו ולפני העלם היושב עלי דו – הוא דון אלונזו בנו יחידו, אשר נסע יצא לקראתם עד הגבול, ויהיה לדונה גארציה איש רעים להתרועע בשני ימי מסעה האחרונים.  נשאתי עיני אל העלם והנה הוא כבן עשרים ושלש שנה, גבה קומה ודל בשר;  עיניו אמוצות אך שערותיו שחורות וקוֻצותיו תלתלים;  מצחו צר ושקוע אך אפו ארוך ונשא בעבי גבו – אותותיו אלה לא נכרוהו כי הוא יליד תערובות בני שם ויפת, כי היה אביו מן האנוסים ואמו נוצרית.  אך בעזרו גבה לבו ובאמונתו החדשה התפאר בשפת יתר  ובשתי אלה הזכיר מוצאו למֹרת רוצו, גלה חרפת מולדתו מבלי הדעת.  הוא היה מבאי ביתנו לרגל דון רודריגו אביו, אשר התהלך עם דודי כרע וכאח לו.  אך אנכי לא ראיתיו עד כה, ככל יתר האנשים אשר היו להם מלכים עם דודי, כי בפקודתו שמרתי מקומי בעלית מעוני מבלי הֵראות לאיש זולתו ומלבי צאת אנה ואנה, בלתי אם קרא אלי לרדת עמו הגנה ולשוח בין שדרותיו לרוח היום.

עד כה וכה החליפה בת דודי שמלותיה ותצא אלינו אל האולם.

נערה בת חמש עשרה שנה היתה אז, כדבר דודי אלי, וכן הלא הייתי גם אני – ומה מאד נפלאה ממני, נעלתה עלי כגבוה שמים מעל הארץ!  לא שיח ביפיה, כי גם אנכי הייתי אז יפה פרי תֹאר כמוה.  אבל מה גדל חין ערכה, מה נאוו יצוריה לכל תנועותיה, ומה נמלצו אמריה, ומה נעם קולה בדברה!  זאת תורת החנוך הטוב אשר היה ה מילדותה, וזה פרי הטבע הנפלא, כי יקדים לבַכֵּר את הבנות על הבנים כגילן!  אנכי נער הייתי לפי ערך שנותי, והיא כבר עברה גבול הנערּוּת, והנה בתולה משכלת ונחמדה להלל, כפרח שושן אשר כבר החלו עליו להתפתח ממסגרותם.  אכן לא השכלתי אז לבחון כל זה ברוח מבינתי, רק כמו שער היה בנפשי, כרגש נסתר התעורר בלבבי, כאור דק בוקע מבין ערפל  ובאור הזה ראיתי חיתי ואקוט בפני.  הבטתי אל דון אלונזו הפונה אליה בידידות רע, ונפשי ירעה לי.  עודני עומד נבוך ברוח נפעמה, ודודי קרב אלי ויאחז בידי ויציגני לפניה ויאמר:

"הנה זה בן אחותי, יואנו אנטוניו, אשר דברנו בו זה מעט.  אהבי אותו, בתי, כי עצמנו ובשרנו הוא!"

"קרב נא אלי, בן גילי  קראה העדינה במאור פניה – גשה נא ושקה לי, כי הלא אחי אתה, כדבר אבי היקר!"

"קטנתי מכל החסד והכבוד הזה!" – קראתי בנשקי את ידה, והיא נשקתני שפתים ותחזק בי ותעמידני אצלה.

תחתי נהפך כמו אש ולהבה להטה בפני.

"מי יתנני קרוב לך! – קרא אליה דון אלונזו בקפצו ממקומו – חי ס"ט פדרו די אלקנטרה!  כי ימים על שנה יעמול גבר ולא ישיג את אשר יתן  המקרה בידי אחר מבלי משים.  אך זאת פליאה היא – חי ס"ט אנטוניו די אסטרילה!  כי הנער נער ופניו פני להבים, כמו ידע ערוך לנשיקת עלמה עדינה ונחמדה כמוך!.

דבריו אלה הרבו מבוכת, וגראציה התבוננה בי ועל שפתיה רחף שחוק נעים.

"איך נחפזת, בני, להאריך מועד דעתך את דונה גארציה! – קרא דון רודריגו – והלא יומים תדענה, ועוד רבות תרדוף תשיג ותמצא פרי עמלך עד אשר תמָלא שנתך".

"אנכי למנות ימי כן אדע – ענה דון אלונזו, בהעבירו ידו על שפמו – וחי ס"ט סבסיו די דרידה, כי לא לשנה אחת כי אם כשנות "היהודי הנצחי" ארכו לי!"

"גם לי ארכה עת לבלי קץ" – ענתה גרציה בשומה ידה על פיה, ובפֵהוקה הנסתר הראתה בגלוי כי השיחה הזאת לא לרצון לה.

"הנני רואה, בתי, כי עודך עיפה מעמל הדרך – אמר לה אביה  לכן קומי וקחי לך מן המטעמים אשר לפנינו, ואחר תלכי אל חדר משכבך, שם ינוח לך".

"בטרם תלכי מאתנו, הואילי נא, עדינה, להשיב נפשך ביין הרקח או בעסיס רמונים, כי טוב טעמם, חי ס"ט יאגו די קומפוסטילה!" – קרא דון אלונו בכרעו לפניה בֶרך ובהושיטו לה טס כסף ועליו שני גביעי זהב.

וגראציה טעמה מן הכף אשר בגביע העסיס, ותקח את הגביע אליה.  ודון אלונזו נשאר כורע על מקומו עד השיבה את הגביע על הטס, אז קפץ בשמחה וישיבהו על השלחן.

"רבות ישנתי בדרכי  מקֹצר  רוח  ואֹרך  נפש עדי זכיתי לבוא אל מחוז חפצי – ענתה העלמה בפנותה אל אביה בחן שפתיה – לכן על נא תמהר לשלחני מעל פניך.  שיח נא בכל אשר תאבה נפשך, כי זה מעט מדד ערב ועד הלילה גדול".

"נקומה נא ונלכה מזה, בני! – אמר דון רודריגו אל בנו – ולא נהיה למפגע בהתודע אב ובתו יחדו ".

"צדקת אבי! – אמר דון אלונזו במקומו ממקומו בלי חמדה – אך עוד דבר לי אל דונה גראציה, חי ס"ט לוקאר די ברמידה! הן מחר יום הכרנבל[lxviii]) האחרון, בטרם יחלו צומות קדשנו כמשפטם.  ליום הזה נועד הקורידאם[lxix]) באמפיתיאטרון הגדול אשר על מגרש אלהאמה.  ועוד ביום שלשם כי יעבור, לפני צאתי לדרך אשר נעמה לי מאד, חי ס"ט רוקי די קומפונוסטרה!  בהיותי בן-לויה לדונה עדינה כמוך, שכרתי לי תא-רואים בטור השני על יד לשכת הקוריכידור[lxx]) ימינה.  ולכן אם נא מצאתי חן בעיניך, דונה גראציה, הואילי נא לקחת את התא לרצון מידי, וערב לי המחזה בעמדי מאחרי מושב כבודך, לשרתך בידידות רֵעים, כחֹק  לאצילי עמנו, בהתרועעם את בחירותיהם בראש מרומים! ".

"הענג הזה לא אדע אכנה – ענתה העלמה בעקשות פה – כי יתנגשו שוָרים נַגָחים ואנשים פרועים במקום אחד, וכל העם יאסף עליהם לראות במשובתם ולהשתעשע במחזה הדמים אשר לנגד עיניהם".

"מה זה תבענה שפתיך, דונה גראציה? – קרא דון אלונזו כלו משתומם – הלא בת ספרד את, וזה מחזה לאֻמי, היקר לכל אשר דם ספרדי או פורטוגזי נוזל בעורקיו! אכן מחזות יקרים מאלה תחזינה עיני אדם בספרד  המבֹרכה, על כן תבעטי בשעשֻעי ארצנו העניה.  שם  תחֹג  האינקויזיציה חגיה ומועדיה לששון, שם נוראות בצדק תראנו, בצלותה את הנוצרים המתיהדים, בני עם נבל ונבזה, מנאצי שם אלהינו, אשר חרפו עקבות משיחנו.  מי יתן והיתה כזאת גם בארצנו, כי עתה לא חשכתיה ממני בכל הון – הי ס"ט דומיניקי וכל קדושיו עמו!"

פני כלנו חורו למשמע אזנינו, ודונה גראציה הביטה אל אביה ותרגז.  אחר השיבה אמריה לאיש הדובר בה לאמר:

"לא אכחד ממך כי נורא מחזה משפט הקדוש בבני אדם כמונו ממלחמת הגברים עם הולכי על ארבע.  וילידי ספרד, מדלת העם ועד בנות מלכים ביקרותיהן, יתעדנו במוראיו הגדולים  בקנאתם לדת קדשם.  אבל לא אדע אם יתן שעשֻעים לנפש האדם, גם אם נוצרי הוא מכף רגלו ועד קדקדו, בהֵעלות אביו או דודו ומסרפו, או ידיו ומכָּרו, על מוקדו, במצוא האינקויזיציה את עונו.  שמפט כזה חזיתי זה לא כביר בנפש אחת אשר היתה קרובה ללבי,ועד היום תאחזני קרה ותסמר שערת בשרי לזכר האש הגדולה אשר אחזה בה, בהשרפה חיים לעיני השמש!".

בדברה זאת התנודדה ופניה נפלו מאד.

"אל נא תתני את פיך לחטיא את בשרך, דונתי תמתי! –  קרא האיש הצעיר בהתחסדו לפנינו בקנאה – המאמין האמתי לא יחוש לקטנות כאלה, כי לא יוחנו כל בוגדי און, וצדיק באמונתו יחיה.  הידעתם את אשר עולל ספרדי אחד יושב סרגוסה ושמו דיגו די שאנטו קרוץ לגספרד אביו, שהיה מן המַרנים?  האיש הזה, בשמרו פקודת טורקומדה, השופט הצדיק, הוציא עצמות אביו מקברו וישרפן על המוקד אשר ערך להן בידיו![lxxi]) אשרי אדם עז לו כזה באמונתו!  לוּ ירבו כמוהו בתוכנו!".

אם שמח האב דון רודריגו על דברת דון אלונזו יוצא חלציו ועל התקוה הנשקפה ממנו למנוחתו בקבר – זאת לא אדע.  אבל לתמהון לבבי האירה דונה גראציה פניה אל הבן היקיר ותשיבהו דבר לאמר:

"ארחמך, ידידי, כי הגדלת על כל כבודך אמרתך ורבה אמונתך.  איש אשר אלה לו, לא אוכל עוד השב פניו.  והנני ללכת עמך ביום מחר אל האמפיתיאטרון, לראות בשמחת גוֹיֶך, ועתה הניחו לי כלכם, כי אמנם עיפתי מאד ונפשי מבקשת מנוחה!".

בדברים האלה קמה ממקומה ותושט ידה לו ולאביו ותשק לאביה ולי, ותפן ותבוא החדרה.  וגם אנחנו נפרדנו ונָשב איש למקומו.

                                          ______________________

 

גם בלילה הזה לא שכב לבי, כי היתה בת גילי לנגד עיני, ונשיקותיה בערו על פשתי כאש לא נֻפח ויפיצו חֹם נעים בכל יצורי.  "מתוקה שנת הילד – חשבתי בלבי – בגעת על פיהו שפתי אם רחמניה.  שהן רכות וחמות כלבבה הטוב! ולי, הנער האמלל, היתום החי, הן נעדר הענג הזה מילדותי, על כן רחמני עושי וישיבהו לי בימי בחרוּתי!".

המחשבה הזאת הרהיבתני ותתן שמחה בלבי.  בהלך נפשי חבקתי את בת גילי, התרפקתי עליה כגמול עלי אמו, אף נדמה לי כמו אשב עמה בחיק אביה, זה דודי וגואלי, והוא ישעשענו על ברכיו, ינטלנו על זרועותיו ויצא אתנו במחול לקראת אשה דלה ורזה, חִורת פנים ועטופה שחורים, והיא מחוללת לעמתנו, תגיל גילת ורנן ובעליצותה תמחא כף.  והנה אש מתלקחת מתחת לרגליה ותגע בבגדיה ותלהטנה מסביב.  דודי חמק עבר, ואני ובתו אחוזים בידי דון אלונזו, הסוחב אותנו סחוב והשלך אל האש היוקדת.  ואנכי מתאמץ להשמט ממנו ולמלט נפשנו משחיתותיו.  אך אצבעותיו אוחזות בי כמלקחים, ובידו החזקה יניעני ויטלטלני טלטלה.  ובראותי כי אד מנוס ממנו צעקתי מנהמת לבי, ולקול צעקתי הקיצותי.  והנה דודי עומד עלי ונר דולק בידו ומאיר אל עבר פני!

"אל תחרד, בני! – קרא אלי בדממה – כי אל בשורה טובה באתי.  הנה השפחה הזקנה אשר יעדתי לשרתה נאמנת   לי בכל לבה, והיא הגידה לי עתה דבר אשר לא פללתי! "

"ומהו הדבר הזה?" – שאלתי, בהתנערי עד ארגיעה מחלומי הרע.

"היא הגידה לי, כי בעלות הנערה על משכבה, לא כרעה על ברכיה לפני תמונת הקדש התלויה בראש פנה ולא השמיעה התפלה הרומית, השגורה בפי הקתולים".

"הדבר הזה לא יתכן!" – קראתי בפוגת לב, כי לא האמנתי למשמע אזני.

"אף זאת בשרה לי, כי בעיניה ראתה אותה נושאת כפיה אל לבה, אף נדמה לה כמו שמעו אזניה מפיה קריאת "שמע ישראל! ".

כן קרא דודי ויגל ברעדה.

"אבל לא יתכן להיות!  – קראתי שנית – כי מאין באה עליה רוח ומי העירה בצדק להכיר את אלהי אבותיה?".

גם בעיני יפלא הדבר הזה, אבל האשה הזקנה לא תשא לשוא נפשה, ועדוּתה נאמנה מאד".

פתאום זכרתי את שיחתה עם דון אלונזו, ואמצא בה מלים אשר עוררו לבבי.  אבל בהגיגי בם זכרתי גם את אחרית דבריה לאיש הקנא ההוא, בהביעה תהלתו בפיה.  ומה המריצה כי נאותה לשבת עמו בתא אשר שכר לו, ולראות במחזה הדמים, הזר לרוח עמנו מאז מעולם?".

הגדתי לדודי תמהוני וספקותי, וגם הוא נבוך בדברים והאותות הסותרים זה את זה.  ואחרי העמיקו לחשוב מחשבות ענה ואמר לי:

"נשקטה איפוא במכוננו ונחכה עד עת מצוא.  הימים הקרובים יודיעו לנו דרכה ואז נדע את אשר נעשה".

כן דבר ויפן ויצא.  ואנכי שבתי להגות בבת גילי ולהפוך בדברים עד אשר אחזוני חבלי שֵׁנה ואישן במנוחה עד נכון היום.

                                                      ___________________

 

עודנו יושבים ואוכלים ארוחת הבקר, ודון אלונזו בא הדוּר בלבושו ומתנוסס בשלל צבעים רקמתו, סואן ברעש, צועה ברוב גאונו ומחרף ומקלל בעד החלון את אנשי מעשהו, בהאיצו בם לעמוד הכן לקראת הדונה גברת לבבו.  ריח מר ואהלות וראשי בשמים נדף באפנו בכרעו ברך לפני העלמה, לנשק את ידה בברכת הבקר, ואחר השתחוה לנו ויברכנו.  בשם ס"ט סימיאונו וס"ט מקסימו, מגני היום, וחדשות הגיד לנו: כי השמים טהורים והרוח צח ונעים וכל העם נאספים ועוברים אל מגרש אל-האמה – דברים הנגלים לעינינו בלעדיהו.  דודי הואיל להשאר בבית, ואני נדרשתי מאת רעוּתי ללבוש מחלצות ולהלָוות אליה בדרכה.  אז סרה החדרה ותלבש בגדי חמודות ותעד עדיה ותצא כלולה בהדרה, ותשק לאביה העלז בה ותרד עמי מן המדרגות.  ודון אלונזו רץ לפנינו ויגער בהביסקיים נושאי האפריון, ויקריבם אל גרם המעלות ויעזור לדונה גראציה לעלות שמה ולשת במרחביה.  ואנכי ישבתי ממולה.  אז עלה דון אלונזו על סוסו האביר ויחלוף ויעבור לימין הדונה.  ועבדי ביתנו והמון עבדיו ומשרתיו נאספו מאחרינו.  "בטרם נצא לדרכנו – אמר דון אלונזו – נעשה נא כרוב אצילינו הבאים לראות במחזה, ונתחפש באֲפֵר עינינו, כמשפט היום הזה, שהוא האחרון לחג המסוה"

ובדברו הוציא מחיקו שלשה קשורי משי שחור, ובתוכם חורים קטנים, לפי מדת העינים.  אום שמנו עלינו ולא נכר עוד מראנו.

"ואני אשלח מאחריכם את מרכבתי – אמר דון קורוניל אלינו – להיות לכם למחסה נכון לעת תדרשוה. כי הנה ירח מַרס עומד אחר כתלנו, וקֹר  וחֹם  ושמש ומטר גשם ימשלו בו חליפות.  ובצאת איש ממקומו בשעה אחת לא ידע מה תלד לו השעה שאחריה".

"לו יהי כדבריך, אדוני אבי!" – ענתה דונה גארציה ותשק ידו למו פיה.

ככלות כל התכונה העתקנו ממקומנו, ונעבור בשוקים וברחובות העירה הומיה עד עברנו על פני גני עסטרילה ועל פני ככר אלמידה, ונגיע עד שער אלהאמה.  שם רבה המהומה מהמון הצבים והכרכרות והמרכבות ורוכבי בסוסים ובאתונות ובעיָרים ובהמון הולכי רגלי, מאבירי הפרשים, חלוצי צבא האצילים ועד לחי האניות, עושי מלאכה במים רבים, ועד החנוָנים, העוסקים במדה ובמשקל, ועד האמנים בעלי המלאכה ועד שכירי היום העובדים בפרך, כלם יחד בנעריהם ובזקניהם, בנשיהם וטפיהם שטים עוברים ונדחקים לבוא דרך השער אל הככר הגדול אשר במעלה העיר.  את המקום ההוא ידעתי מימי חרפי, כי שם התגודדתי תמיד עם בני האספסוף להשתכר אל אגורת כסף, בהקראי מאחד הרוכבים לאחוז ברסן סוסו בבואו אל הקרקס פנימה.  שם טפסתי עליתי אז על החומה הסובבת להאמפיתיאטרון ואתגנב לבוא פנימה ולהתבולל בין הרואים, או נתפשתי בידי השורטים השומרים שם מסביב ואֻכה מכות נמרצות.  ועתה הנני יושב בהדר וגאון  ליד בת הציר הספרדי ביקרותיה, והדון הצעיר, אשר אביו נחשב בראשי עשירי העיר הבירה, מתהולל לפנינו עם סוסו האביר לפַנות לנו דרך בראש מרומים!

הגענו אל הקרקס.  ירדנו מעל האפריון ונעבור דרך שני טורי רוכבים מזֻינים העומדים מאחרי האלגואציל[lxxii]).  משם עלינו אל הטור השני ונבוא בתא הנהדר אשר על יד לשכת הקוריכידור.  שם ישבה דונה גראציה על כסא כבודה, ואני ודון אלונזו עומדים מאחריה, והעבדים עמדו מאחרי הדלת, כמשפט.  והמון רב מאד הומה כים נגרש בטור המושבות העליונים, הנמשכים ועולים זה מאחרי זה מסביב לזירה[lxxiii]) הגדולה והרחבה.  רק בטור התחתון אין מקום למושב, כי בו יעמדו האנשים המשחקים, הנלחמים בפרים האבירים.  והם נחלקים לשלשה: פיקַדורים[lxxiv]), חוּלים[lxxv]) או בַּנדרילים[lxxvi]), ואיספַּדים[lxxvii]).  כשבתנו על מקומנו נפתח השער לפני המשחקים אשר באו בהמון ויעמדו בטור הראשון מאחרי גדר הקרשים, המבדיל ביניהם ובין הזירה.  האלגואציל קרא קריאתו, להודיע את חקי המשחק וסדריו ושמות המשחקים ומספר הפרים למקומותם לתולדותם, והפיקדורים יצאו על סוסיהם לדרך פתח הגדר ויעמדו בזירה במערכה.  ועיני כל נשאו אל לשכת הקוריכידור.

                                        _____________________

 

"עוד מעט והקוריכידור יתן אות והמשחק יחל.  חי ס"ט הובירטו די שאנטו קמפו!" – קרא דון אלונזו לדונה גראציה היושבת דוּמם.

"לא חדש הוא אצלנו בספרד – ענתה העלמה בלאט – כי בטולידה וגם בערים האחרות יערכוהו ארבע או חמש פעמים בחדש, בכל יום ראשון בשבוע".

"וזה מבחר שעשועינו פה! – קרא דון אלונזו ברגש – ומה נעים המחזה בהנגף האיש הנלחם, בתקוע השור בו את קרניו החדות ובהשליכו אותו למעלה! אך הדבר הזה יקר הוא לראות, אין חזיונו נפרץ".

"ומראה כזה יתן שעשעים לנפשך?" – שאלתהו הדונה בשפל קולה.

"פורטוגיזי אני מלֵדה, חי ס"ט יאצינטו די סַקראמינטו!  – ענה דון אלונזו בקול רם – ואשר לא יצלח להתגבר על אויבו, אם שור נגח הוא או איש מחמדי או סתם אדם לא אֵמון בו, במה נחשב הוא כי ישיתו אנשים כמונו אליו לבנו!".

קול המולה דקה נשמעה מהתאים הקרובים, בהתלחש יושביהם יחדו לשמע דברי דון אלונזו.  ואנכי הטיתי אֹזן  להקשיב ולדעת אם הפיקו דבריו רצון.  אך ברגע הזה נתן הקוריכידור אות, וקול תֻפים נשמע ברמה, ודלת המַסגר נפתחה פתאם, ואל הזירה קפץ שור פר, מקרין, ועיניו ממֻלאות בדם, – כי לפני הפָתח לפניו אֵסורו הרבו העבדים להתחרות בו מסתר מחבואם ולהעלות חמתו להשחית.

"אך זה שור בר! – קרא דון אלונזו בצהלה – לּוּ היה פה לוציפר כלבי, הצד ציד, אשר שלמתי מחירו אלפַים "מארובידיות", והוא שוה שלשת אלפים בשקל עובר לסוחר, חי ס"ט לופו די רובירה! – כי עתה שלחתיהו בכבודו ובעצמו להתגרות בו".

אבל הפיקדורים לא חכו לדון אלונזו וללוציפר כלבו – כי כמעט יצא השור ממחבואו, סבוהו על סוסיהם כדבורים, וישרקו ויצפצפו לו מעבָרים למען הרעימו, ויעופפו את כדוניהם אל מול ערפו.  רגע אחד כפף הפר את ראשו, הטה קרניו ארצה, ובשני קפץ למעלה, וסוס אחד הָשלך הצדה – כי בקרניו החדות רטש הפר את בטנו ומעיו נשפכו ארצה.

"לוּ היתה נפש בּוציפאלוּס פה תחתיו! – אמר דון אלונזו באנחה – זה סוסי הערבי, אשר שלמתי בעדו שמונת אלפים "קרושַׁדות", והוא שוה שנים עשר אלפים לכל נפש, ואולי ועד יותר, חי ס"ט למבירטו די גודאל-אקסארה! כי עתה – היה צר לי מאד על סוסי הטוב והיקר!".

קול שחוק נשמע מאחד התאים הקרובים, ודונה גראציה נבוכה ותנוע ממקומה, כמו היה המקום צר לשבתה.

בנפול הסוס בזירה התנודד רוכבו ממקומו ויפול אחור, והפר השובב התכונן לכלות חמתו בהפיקדור הנופל, אבל החוּלים קדמוהו ויַסיעוהו לדבר אחר, – כי עופפו את צעיפיהם הבהירים המתנוססים לפניו ממקומות שונים חליפות, כי ברגע רוצו אחרי האחד הסתיר זה את צעיפהו והשני הניעהו תחתיו, ואחריו השלישי, וכן הרביעי.  ככה צנפוהו צנפה איש ממקומו, ובין כה וכה שבו הגיחו אליו הפיקדורים ויפצעוהו בחניתותיהם.  עדו סוסים אחדים נגפו נפלו, והחוּלים שבו הכעיסו את הפר בצעיפיהם, עד כי השתובב מאד במרוצתו במעגלה.  ובהיות גויות הסוסים למפגע להחוּלים, חדלו לצוץ לפניו בזירה ויחישו מפלט להם מעבר לגדר אשר מסביב.  פתאום קפץ  גם הפר על פני הגדר והנה הוא בטור התחתון!  אז היתה מבוכה ומהומה בקהל הרואים מלמעלה.  רבים חשבו כי עתה ישית הפר כלה את החוּלים זעומי נפשו בהשיגו אותם בין המצָרים, ואחדים דמו כי נקל יהיה לחיה השובבה למצוא לה דרך אל טורי המושבות – 

בין הראשונים אשר נסו בבהלה ממקומם היה גבורנו, דון אלונזו די מסקרינס.

אבל כהרף עין שבו קפצו החוּלים בעד הגדר אל הזירה, בעופפם צעיפיהם נגד החיה הזועמת, והיא קפצה אחריהם להדביקם.  בפעם הזאת יצא אחד האיספַּדים ממקומו ויעמוד בתָּוֶך.  בשמאלו עופף דגל משי וימינו חרב שלופה.  שִׁכֵּל האיש את ידו השמאלית לעופף את דגלו אל תחת זרוע ימינו המוּרמה למעלה.  והפר רץ שמה בעינים עצומות, ובמרוצתו נחתה חרב האיש בלבו ויפול תחתיו ולא הוסיף קום. וכל ההמון השמיע קול צהלה, וימחא כפים ויקרא "הידד"! לכבוד הגבור המנצח. 

"כן השכלתי לעשות גם אני, בהכותי את הנמר בחברבורותיו – לוּ הייתי צד ציד חיתי טרף בהודו המזרחית, הארץ אשר לקחנו לנו בחרבנו ובקשתנו!" – קרא דון אלונזו בגאון וגבה, בשוב אליו רוחו.

"לוּ היה שם, אזי לא נשאנו טרחו ומשאו פה!" – לחשתי על אזן בת גילי, והיא כסתה פיה במטפחתה ותצחק בקרבה  ותדֹם.

שער הקרקס  נפתח וקול מצִלות נשמע, הן מצִלות העיָרים הרצים אל הזירה בעגלות המקֻשטות במקלעות פרחים, ומנַהגיהם השליכו אל העגלות את גוית הפר ואת הסוסים הפצועים ויריצו את העיָרים וישיבום בדרך באו.  הזירה נקתה והשער נסגר ומסַדרי החג נכונו לחדש את המחזה.

                                      __________________

 

פתאום קם שאון בטורים העליונים, במושבות אשר להמון העם.

"הנה הממשלה מפזרת כספנו לתת שעשעים לנפשנו –  קרא איש זקן מדלת העם – הלא טוב כי תתן על פינו בעת רעה, כי שנת בצֹרת  היא והעם רעב ללחם! "

"כנים הדברים! – קרא איש אחר – העם רעב ללחם; העם ממותי תחלֻאים ימות, כי בעקב הרעב תאחז המגפה, ואין איש שם על לב!".

"ברעב ובמגפה ימותו עניי העם – קרא השלישי – כי שנת בצרת היא והלחם אזל והיוקר יאמיר!".

"היוקר יאמיר, כי קנו הסוחרים את כל תבואת האדמה וימלאו  ואצרם משׁד עניים!" – ענה הרביעי.

"ומי סוחרי התבואה?  הלא הם המרנים הארורים, ומי גובאי המס, הפושטים עור העם מעל עצמותיו?  הלא זה המרני הנבל, רודריגו מסקרינס, ובנו אלונזו, החנף המתחסד, ההולך שובב בשרירות לבו!".

"מות להמַרנים!  שד ואבדון למסקרינס האב ובנו!".

 "הנה הבן ההולל מתחפש באפר על עיניו –נשמע קול קורא מן התא הקרוב – – שם בטור השני, בתא אשר ליד הקוריכידור, הוא פושק שפתיו ומדבר חלקות באזני הדוֹנה העדינה היושבת ימינה!".

"הבה נרדה להמרַני הנבל, המושך נפשות נוצריות ברשתו! נעשה בו נקמות אֵל ומות נבל יומת!".

ושאון העם גדל כהמות ים לגליו, בנוע ההמון ממקומו לרדת אל תא מושבנו. ואני ובת גילי קפצנו בחרדה ממושבותינו, ולא קמה עוד רוח בנו מפני המהומה ההולכת ורבה.

"שמע ישראל! ה' הוא האלהים!" – צללו שפתי אלונזו באימת מות אשר נפלה עליו.

ברגע הזה נתן הקוריכידור אות, והאלגואציל וגדוד הרוכבים  המזֻינים שות שתו השערה, ודהרות אביריהם נשמעו על המדרגות העולות אל טורי הרואים.

"בשם המלך! – נתן הקוריכידור קולו קול עֹז  – כל אשר ימוש ממקומו מות יומת! בוז לכם, ליסאבונים! מתי היתה כזאת, כי יעיזו אנשים פורטוגיזים להשבית משוש חגים במועדי עם?  הלא כל איש נושא מסוה בחג הכרנבל קדש הוא לנו מאז ומעולם, ומי זה ירהיב בנפשו עז לחלל את הקדושה הזאת ולשום דמי מלחמה בשלום?"

קסם על שפתי השר!  כי עד ארגיעה נבצרה רוח ההמון והסערה קמה לדממה.  ובכל זאת נשארו אנשי החיל על מקומם, ויחסמו את הדרך על המדרגות ההולכות מטור השני אל הטורים העליונים, לבלתי תת לאיש לצאת ממקומו.  גם אמנם שקט העם במכונו, ועד מהרה התחדש המחזה, ופר חדש נראה בזירה, והוא גדול ונורא מהראשון.

אבל נפש דונה גראציה קצרה בשעשעי מות אלה, ותמאן להשאר עוד במרום ההוא.  ואני עמדתי הכן לצאת עמה, והנה התעקש דון אלונזו, וישבע בכל קדושיו, כי הוא לא יחת מפני ההמון וזרועו מושלה לו להניס את כלם מפניו.  ורק בראותו כי הדונה העדינה עומדת על דעתה, בטל רצונו מפניה ויצא אחריה בלי חפץ.  גם נעתר לה לעזוב את הסוס ואת האפריון על ידי העבדים ולהכנס ולבוא מנו במרכבה המכֻסה; בה ישבנו שלשתנו לבטח ונעבור שלום ונשב הביתה. 

בהיותנו בדרך, שאלה דונה גראציה את דון אלונזו לתֻמה: מה הדברים אשר בטא בשפתיו בשעת הסכנה, בהיות הרעה נגד פניו, כי שפת לא ידעה שמע.  ויתכחש לה האיש ויאמר כי לא היו דברים מעולם.  כשמעי זאת לא יכלתי לעזור פי משחוק.  אז פנתה בת גילי אלי ותתבונן בי בתמהון – כי הנה נגלה לה סודי.  אבל בתמהונה זה נבעו גם לי מצפֻניה – עתה ידעתי כי צדקה השפחה הזקנה בדבריה.  ונפשי כלתה להתודע אליה ולהגיד לה כי כמוה אדע גם אני דת אבותי.  אך התאפקתי מ דַבר דבר בפני הכסיל הזה, אשר גם בהתגלות לבו עוד ישמור על פניו מסוהו ועודנו מתנצר לפנינו כבתחלה.

                                     ______________________

 

כבואנו הביתה הגידה הנערה לאביה את מקרה דון אלונזו במקום המחזה, כי רבה צעקת העם עליו ועל אביהו, וחמתם נתכת עליהם מאד, ואם יסיחו הם מזה את דעתם אז מי יודע מה יהיה להם.  ודון אלונזו אשר היו הדברים למֹרת  רוחו התאמץ להרגיע לבבנו בשפת יתר, כדרכו.  אך דודי האמין לנו יותר ממנו, וירבה לדבר על לבו למהר ולהודיע הדבר לאביו, ולהגיד לו בשמו, כי נחוץ לעשות דבר, לפַצות את העם ולהניח את רוחו, גם לבוא לפני המלך ולבקש ממנו מחסה ועז.  ולמען יהיה בטוח בדרכו מפחד רעה, יסע במרכבת המשנה אשר בה עברנו זה מעט, פן יכירהו ההמון בדרך שובו ולעת אפו יעשה בו.  ודון אלונזו נעתר לו ויעש כדברו.

כמעט שעבר האיש מעלינו, פניתי אל דודי ואגיד לו בפני בתו לאמר:

"חדשות אשמיעך, אדֹני דודי! כי הנה האיש הזה, המקנא מאד לדת השלטת, גלה יהדוּתו לעיניו לפתע פתאום, בי בצרתה לו שמענו מפיהו קריאת "שמע ישראל! ה' הוא האלהים!".

"כאלה רבים עמנו בני שוממה, המתאמצים להחזיק בדת השלטת שכם אחד על הנוצרים אשר בריתה נולדו.  אך הם ישימו כזב מחסם  ובשֹאת  פתאם יוָדעו – ענה דודי ואמר לי – אבל שמוע כזאת על דון אלונזו, על זה הכסיל המתחסד ובוטח, לא פללתי!".

"אם לא תאמין לאמרי פי – עניתי ואיעץ עליו עיני  – שאל נא את בתך ותעידני כי כדברי כן הוא".

"ומאין תדעי, בתי, אמרות קדשנו אלה?" –  השתומם האב ועיניו אורו מגילה נצחת.

"באָשרי! – צהלה הבת העדינה קולה – עוד אבי מכיר קדושת הקריאה הזאת! ברוך ה' אלהי ישראל, אשר נחני בדרך אמת ויביאני עד הלֹם!". – ובדברה נפלה על צואריו ותשקהו בעליצות נפשה.

"ברוך שם כבודו לעולם!" – קרא האב בבכי תמרורים, בחבקו ובנשקו אותה בלי חָשׂך.

הנה כן השיבה הקריאה העברית הזאת לב אב על בתו ולב בת על אביה.  אבל גם אותי קרבה אל בת גילי, קרבת רֵעַ דבק מאח, קרבת נפש, בהודע לה כי דתה דתי ואלהיה אלהי.

אבל החידה הסתומה עוד לא נמצאה לנו! עוד לא ידענו מאין בא עליה רוח, ואיך הכירה את אלהי אבותיה?  ועל זאת עוררתיה לתֻמי, בהשקט רוחנו כמעט.

"אשה נזירה היתה עמדי – ענתה הנערה – והיא יצקה עלי מרוחה ותלמדני דעת אלהים ויסודי דת קדשו".

"ומי היא ומה שמה כי נדע ?" – שאלנוה כאחד.

"שמה העברי פלאי, כי היא נודעה לי רק בחניכתה, בשם אשר בדאה לה בבואה בעדת האחיות הנזירות.  שם קורא לה "האחות מרגריטה".  רק לי הגידה את שמי העברי אשר בו נקראתי בקרב בני עמי, ומדי שבתה עמי לבדד בתא מעוננו, קראַתני כן גם היא בשם "חנה", באמרה, כי שמות חנה וגראציה אחד הם, רק העברים קוראים כן על שם אחת הנשים המבֹרכות  אשר היו בעמנו, ועמים יקראו על שם רוחות החן והנעם אשר שרתו לפני אלילת  היֹפי, כאמור במשלי הגוים הקדמונים".

"כנים הדברים! – קרא האב ברוח נפעמה – כי כן אמנם נקראת בתוכנו, בשבתנו בקרב עמנו.  אבל מאין ידעה האשה הנזירה כל זאת?"

"זאת פליאה היא, ואותה מאנה למֹרת  רוחי להגיד לי, וכל בקשותי ותחנוני לה נשארו מעל".

"ואי מזה באה האשה הנפלאה ואיך התודעה אליך שם?".

"סם זה פלא ולהשיב דבר ברור לא אדע.  רק זאת אזכרה, כי בה התברכו כל האחיות הנזירות על רֹב צדקתה ומעשיה הטובים.  היא נדרה נדר להקדיש ימיה לטובת כל בני אדם, ובהיותה למודת דעת חכמת הרפואה, שקדה על פעלה לבקר חולים ולגהות מהם מזור, לחש לנשברי לב ולהושיע את דכאי רוח.  היא באה אל האֵם פיליציה, הכהנת הראשה במקלט ס"ט אורזולה, ובידה מכתב מגיד תהלתה, אשר נתן לה הבישוף שיגוביה, יואן אַריאסַס די אבילה

"יואן אריאס? – קרא האב – הלא זה בן אחד האנוסים, דיגו אריאס, אשר היה לשר ומפקח על חשבונות הממשלה בספרד בימי דון יואן השני, ויהי אוהב ורֵע לאבי מנעוריו.  ובנו זה הבישוף נפל אחרי כן בשחיתות טורקומדה, – רק אחיו הבכור, ראש אצילי ספרד, הרזן די פוֹגנוֹ-רוסטרו, היה למגן לו ויגאל משחת חייו"[lxxviii]).

"בעת ההיא עוד גדל שם הבישוף בארצנו, ובבוא "אחות מרגריטה" אל "האֵם פיליציה" עם הספר, כאשר אמרתי, קדמה פניה בכבוד גדול.  ואנכי אז ילדה בת עשתי עשרה שנה.  עתה לא אזכרה עוד אם הייתי ידועת  חֹלי, או מחלה קלה עברה אז על נפשי, אך האחות מרגריטה התבוננה בי ותגזר  אֹמר, כי אם חפצה האם פיליציה בחיי, תמהר נא להבדילני מהמון חבֵרותי וליעד לי מעון בחדר לבד, ולהבריאני במאכלים אשר ייטיבו לי, ואם לא – אזי יבוא רצון בעצָמי ויקריבני ליום אחרון.  האֵם פיליציה אהבַתני למישרים, ודברי האחות מרגריטה היו לה כדבר האוּרים,ואחרי שיתן עצות בנפשן התנדבה האחות מרגריטה להושיבני עמה בחדרה הבודד ולשום עיניה עלי ולכלכלני בתבונת כפיה עד אשר אחליף כח ואבוא לאיתני.

"מאז והלאה ישבתי עם האחות הטובה, אשר היתה לי כאם רחמניה.  בשני השבועות הראשונים לא עזבתני אף שעה אחת, ובשבתה עמי לבדד פקחה מעט מעט את עיני לדעת תולדותי למשפחתי ובית אבותי. ואחרי כן הורתני לאמונה לאחוז בדת מורָשה ולהתפלל אל אלהי ישראל, אף השכילתני בינה לצפון אמריה בלבי ולהעלים דרכי ומנהגי מעיני כל.  ומדי דברה בי בכתה רב בֶכה ותרב תפלה ותחנונים אל האלהים להשיב לה את ילדה, בן בטנה, אשר אבד ממנה בענין רע, ואשר בגללו היא  כעֹטיה, מחפשת ושבֵעה נדודים, סובבת ערים ומקלטים, מבקרת בתי חולים וקרבי מתים, מנחמת נשים אלמנות ואמות שכולות, ועיניה ולבה אל אלהים ואדם, בבקשה עקבות בנה האֹבד.  גם זאת אמרה לי, כי כל מעשיה לי פעלה למענה, אולי יהיו לרצון לפני ה', והשיב לה כפעלה, בהשיבו לה את נדחה.  ועד אשר תבוא שאלתה אהיה לה לתנחומות אל, – כי בערך שנותי דומה אני אל בנה  האֹבד, ואף אמנם לא זרה היא גם לי –  אך לא תוכל להגיד דבר נכון, לבלתי הכביד על לבבי משא יגונה, ואנכי ילדה רכה ואֻמללה, יתומה עזובה בעוד אבי חי – כי מי יודע אם לנכח ה' דרכו! ודיה לי אפוא צרתי לנפשי".

בדברה זאת עצרה במלים ותאנק  דֹם.

                                                  ___________________

 

האב נעצב מאד ויאנח במרירות, ואנכי נפעמתי מאד. הבטתי אל שניהם ועיני מלאו דמעה.

"וכמה ישבה האשה הטובה ההיא עמך, בתי מחמל נפשי?" – שאל האב בהבליגו על יגונו.  

"שבתָּה עמי אחרי כן היתה אך מעט – כי כל ימיה פנו  במעשי הצדקה והחסד אשר הרבתה לעשות בעיר וסביבותיה, ולו גם הואילה אז להשאר עמי היתה ללא הועיל, כי הלמודים והתפלות והודוּים והתהלוכות והתּודוֹת בלעו את כל עתותי החניכות בבית המקלט יומם.  רק ברוב הלילות שמרה האחות מרגריטה מועדה לבוא אלי ללון עמי בלשכת מעונה, ששם חכיתי לה בכליון עינים, כי  נפלאתה אהבתי לה ואליה נשאתי נפשי, והיא שמרה לי חסדה ולא הסתירה פניה ממני עד כלות זמן למודי בבית המקלט.  בפעם האחרונה ישבה עמי כל הלילה ויחדו בכינו עד כלות כחנו, כי קשתה עלינו פרידתנו.  ולאור הבקר התאוששה ותברכני בשם ה' ותלך לדרכה".

"ומאז והלאה לא יספה עוד לראותך?"

"אם ראתה היא עוד אותי, זאת לא אדע – ענתה בקול נחבא מרגשת קֶרב – אבל אנכי עוד ראיתיה בעיני.... ואוי לי כי ראיתיה!... היום ההוא יהי חשך... כי לאורו חשכו עיני – נעויתי מראות ברעה אשר מצאתה!"...

זאת דברה בכבדות ותתנודד מאד ותכס פניה בידיה ותורד לארץ ראשה.

ואנחנו ישבנו משמים, מחרישים לשמוע אחרית דבר.  אבל שוא הוחלנו – כי זמן רב ישבה דומם מבלי הרים ראש.  והנה החלו כתפותיה לנוע, ואחר אחזתה רוח צרדה[lxxix])  ותכסנה פלצות.  וקול זוָעות יצא פרצים מקרב לבבה, והקול הלך וגדל ויהי לצעקה גדולה ומרה, ובצעקתה נדמתה פתאם – כי בהצטמק לבבה אבדה נשמת אפה ותפול על מושבה ותתעלף.

"הוי בתי, בתי, מי יתן נפשי תחתיך!" – נאנק האב האֻמלל ויגז את ראשו.

והעבדים והשפחות מהרו לקול הקריאה, אלה הזו על פניה מים קרים להשיב נפשה, ואלו נשאוה אל חדרה ושכיבוה על מטתה.  וכשוב רוח אביה אליו צוה את העבדים לצאת משם, ואנכי פתחתי את החלום הפונה אל הגן, להביא רוח צח החדרה, והשפחות עזרו לאביה לפתח למוֹסריה ולהתר קשוריה.  ואז הרבינו לה רפאות תעלה עד שוב אליה נשמת אפה, ותאנח במרירות ותפקח את עיניה, ועד ארגיעה היו למקור דמעה, וגם למעין ישועה – כי בבכיתה הֻקל משא נפשה וירוח לה ממצוקת ותחי רוחה. 

הבטנו אליה ונהרנו.  ונפצר בה מאד לחשוך אחרית דבריה לעת אחרת, כאשר ייטב לה אז מעתה.

"לא! – ענתה חנה במרת נפשה – זה כמה נשאתי יגוני בחֻבי, ויותר לא אוּכלה. לכן אדברה נא וירוח לי, אדע כי גם אתם כמוני תנודו לה ויֵחשך כאֵבי האָנוש!"

הנערה הנוּגה התחזקה ותשב על ראש המטה ותשלח את  השפחות מעל פניה.  ואנכי פניתי כה וכה, וארא כי אין איש בבית מבלעדינו.  וכאֹב  מארץ היה קול חנה בספרה באזנינו לאמר:

"הדבר היה בראשון לחדש אחד עשר למספר הקתולים[lxxx]), שהוא חג "כל הקדושים".  ליום קדשם זה נועדו כל יושבי טולידה הבירה למחזה נפלא, אשר יקר להם גם ממלחמת השורים, כי זה מחזה לאֻמי, וזה מחזה דתי, אשר כהתענגם עליו כן יגדל שכרם לעולם הבא.  היום ההוא נקדש מאת האינקויזיציה למחזה ה"אוטו-די-פי", בהקריבה בו נפשות אדם רב, להעלותם כליל על מזבח קדשה.  בפעם ההיא סדרה את המערכה על הככר הגדול אשר בין ארמון המלך ובית האֵלוף.  כמעט כלתה עבודת היום בבית הכניסה הגדול, וכל העם נאסף מסביב למערכה, להתבונן אל עמודי העקדה אשר הוקמו למכביר, לאסור אליהם את הנדונים בהֵעלותם על מוקדם.  וגרם מעלות בטורים אחדים הוכן לקיר ההיכל הפונה אל הככר, שם עמדו כל רַבי הממלכה וגדוליה, ועל הבתים והחומות אשר מסביב בועל כל גגותיהם השטוחים עלו יתר האצילים, מרומי העם, ובחלונות הפתוחים נראו השׂרות והגבירות לבושות שני עם עדנים.  גם חברותי, הנערות העדינות, יצאו חֹצץ  כלן, עמדו על היציע הסובב לבית האֵלוף בקומה השניה, יחד נדחקו להתענג על המראה, הנחמד לעינים ומועיל לנפש – כי כן הורון הכהנים דעת, לחשוב הדבר למצוה גדולה אשר שכרה הרבה מאד, בהעשות כל אלה "לכבוד הבורא"[lxxxi]) – וגם אני לא יכלתי להשָמט מן המראה הזה, פן ימשכוני חשד והרעותי לנפשי.  פתאם נשמע קול פעמונים ותֻפים לאות כי החלה "התהלוּכה" אל מקום המשפט.  בראש כלם הלכו הפֵּחמים, חמושים בכדונים וקני  רֹבה    כי להם הזכות לתת את העצים למערכת הקֹדש.  אחריהם הלכו כל הכהנים הדומיניקים אשר בעיר וסביבותיה, איש וסמל קדשו בידו.  אחריהם נשא אחד הרוזנים את הדגל האדום, דגל האינקויזיציה.  אחריו הלכו החברים[lxxxii]), לבושי שחורים כלם ופניהם מכֻסים מעיני כל.  אחריהם הובלו האסירים המוּצאים להשרף חיים.  כלם יחפים, לבושי ה"סנבניטה"[lxxxiii])  ועל ראשיהם ה"קורוצה"[lxxxiv]), ושמלתם לעורם והמגבעות לראשם מלאים צלמי בלהות וציורי שאֹל עם תמונות שדים ומלאכי חבלה הקופצים ומרקדים בין להבות אש אוכלה.  רבים מהאסירים לא יכלו להניע רגליהם – מרוב פצעיהם וענוייהם בבתי כלאיהם.. הם נִשאו גם נסחבו בידי החברים ואנשי הצבא אשר הלכו חמושים  מאחריהם.  עודני עומדת ומתבוננת בלב נשבר אל המראה, והנה נראתה לי בקרב האמללים אשה רזה, אשר בחִוְרת פניה משכה עליה עיני – ודמיון נורא עלה על זכרוני לפתע פתאם ויחִתֵּני ויהלמני כסלע כבד.  אך בטרם אמצא את לבבי להתבונן בה, כבר העבירוה הלאה ולא יכלתי עוד ראות פניה.  כן נשארתי על מקומי בפיק ברכים ולב נמס עד כלות הכהנים רנוּניהם ומעבָּדיהם "לשם שמים", והחברים הוליכו את האֻמללים הנענשים אל המערכה ויאסרום אל העמודים ויעמידום על ערמות העצים הצבורים תחתיהם.  וכרדתם מעליהם ראיתי בעיני את האשה האסורה – אמנם שֻׁנו פניה מאד והודה נהפך עליה למשחית, אבל עיניה הנשואות אז השמימה, העינים היפות אשר הסכינו להביט אלי באהבת אֵם רחמניה, אותן הכרתי כרגע ואכיר בלהות צלמות!".

כדברה זאת התנודדה ופניה חשכו מיגון קודר.

                                           _________________________

 

גם אנחנו רגזנו תחתינו, למשמע אזנינו נמס לבנו וממראה עינינו נבהלה נפשנו, כי יראנו מאד פן ישוב אליה עלוּף נפשה.

"אל תדאגו לי! – אמרה הנערה בהבינה אל מחשבותינו – האל אשר כח לבב בעת הנוראה ההיא, בראותי את ידידתי מחמל נפשי נשרפת חיים לעיני, הוא יתן לי גם עתה  עֹז  ותעצומות לשאת  מכאֹבי, בהעלותי זכרונה על דל שפתי.  כי אמנם לא שכחתיה אף רגע, ולבי לא יחדל להגות בה כל עוד נשמת שדי תחיֵני".

"  ובכל זאת יוכל להיות כי שגית ברֹאה" –  דבר אביה על לבה לנחמה.

"גם אני הואלתי להתנחם ולכחש במראה עיני; אבל למגנת לבבי ראיתי אחרי כן ברשימת האֻמללים הנענשים, ואמצא ביניהם את שם "האחות מרגריטה", אשר נגלה עונה כי יהודיה היא ושם אלהי ישראל רומם תחת לשונה".

"מרגריטה – הגה דודי וישיח עם לבבו – וקרובה אל חנה בתי – הלא כן היו דבריה לך!" – הוסיף בפנותו אליה בשאלת.

ופתאם קפץ ממקומו מרעיון נורא אשר חלף לבו כחץ שנון.

"והיא בקשה את בנה האֹבד, הדומה לך בערך שנותיו?".

שמעתי וארגז תחתי, ואקפוץ ממקומי גם אני ולבי הולם פעם.

"אבל הסבר הזה לא יתכן! – השיב אמריו לו – כי היא לא תקפוץ אל גוב האריות על בלימה.  אשה ענוגה ומצֵרה כמוה לא תחרף נפשה לשכון בתוך לבאים באפס תקוה למצוא את אשר תבקש.   – אכן משפחת בנבנשתי גדולה היתה בישראל, בגפן פוריה שלכה נטישותיה אל ערים הרבה בספרד.  ומי יוכל עתה לדעת מי ומה היתה לנו, אחרי אשר גם בחייה העלימה שמה  העברי ותמאן לגלותו!"

הדברים האלה הרגיעו לבבי כמעט.

                                ________________________

 

"שמעו נא מחמדי וישמע אליכם אלהים! – קראה העל מה פתאום – הן שכחתי להגיד, כי יש אתי עי יקר אשר השאירה לי לזכרון: ענק זהב מעשה חרשים וממֻלא פנינים, ובו חרותות שתי  מלים אשר לא ידעתי פשרן, כי לא למדַתני קרוא עברית, וגם מאנה לבארן לי בפיה מה הן".

"הבי נא את הענק ונראה!" – קרא האב בקצר רוח.

"הואילה נא, ידיד – אמרה אלי – ופתח את המלתחה אשר הובאה עמי.  שם בתחתית יש מטפחת משי, חבושה ומקֻפלה, ובה תמצא את אשר נבקש".

מהרתי ואעשה כדבריה, ואך שום שם  דודי עיניו בעדי אשר בידי, ויִתַּר ממקומו ויצעק בקול גדול: "אוי לי כי נדמיתי!".

גם אני העיפותי עיני בו, וארא והנה כל זהב טהור וממֻלא בפנינים, ובתוכן אבן יקרה המזהירה ככוכב נגה, ועל רפידתו פנימה דמות אריה רוֹבץ ויד אדם נטויה ממעל לו.  ובצדה חרותים שני שמות: "יהודה – צדקה".

נשאתי עיני אל דודי הנה הוא עומד כפסל אבן, עיניו קמות ומניו לבנים כשלג  וחנה קפצה אליו ותזעק בחרדה: "אויה, מה היה לך, אבי??.

"את הענק הזה ידעתי היטב – הגה דודי נכאים, בהתאפקו בכל מאמצי כחו – מוצאו מארץ הקדם, מאוצר נשיאי בבל מלפנים, והדמות הנאה בו הוא חֹתם  תכניתם[lxxxv]).  אותו נתן  יהודה הבבלי ליוסטא רעיתו, בארשו אותה לעיני זקני עמנו בעיר רומה[lxxxvi]).   ואחר הֻחקו שמותיהם בו לזכרון עולם, כי "יוסטא" ברומית היא "צדקה" בעברית.  – העדי הזה נשאר בקרב המשפחה הזאת כסגֻלת קדש, ואחד מצאצאיה הביאהו עמו לעיר טולידה אשר בספרד, שם נתנָהו למזכרת אהבה לרעיתו הנחמדה, בארשו אותה לו לעולם.  וכה היו דבריו לה: " הפנינים האלה תהיינה סגֻלה לפנינה האחת, היקרה לי מכלן. – הן "פנינה" יקראוך ושמך נאה לך, והן נאות לשמך!".

–"וכיהלום הזה המאיר בתָּוֶך להן – ענתה העלמה המאֻשרה – כן תשב במעמקי לבבי והיית לי לאור עולם!"

"ומה אגיד לכם עוד?  שכח שכחתי כי "מרגריטה" בלשון עם לועז הוא "פנינה" בעברית – זכרו זאת והכּוֹנו לשמוע נוראות מפי!  האחות הנזירה היתה אָחות יקרה לי, האח הנפשע;  דודה נאמנה לך בתי, "היתומה החיה", ואֵם אֻמללה לך "הבן האֹבד"!  למענכם היתה כצפור לנוד, ובאחריתה נלכדה בפח יוקשים, ואחרי עֻנתה הָקרבה למֹלך  ותהי לשרפה מאכלת אש!".

הדבר יצא מפיו וירב בית תאניה מאניה!.

                             _______________________

 

עבר יום, כלה ערב, ואבלנו לא נגרע ובכיתנו לא חדלה.  השפחה הזקנה באה להברות אותנו לחם, ונשלחה מעל פנינו, כי גדול הכאב לשלשתנו, איש מקצהו הרבה נהי על הנפש היקרה אשר נגזרה מארץ החיים, על השרפה אשר שרף ה' בהפגיעו בה את עון כלנו.  אך דודי הגדיל בהתמרמרו על נפשו, כי מרוב פשעיו נדחתה ומפני רעתו נאספה, ולולא היה מה שהיה, אז לא באה כל אלה.

חשך כסה ארץ ואנחנו מאננו להאיר אפלתנו בחדש, השמים התקדרו עבים ואיש מאתנו לא אץ לסגור את החלון.  מפאת ים נֵעור הרוח וייליל כתנים בין עצי גננו, גם עבים נטפו מים, ויהי לנו כמו בכה יבכו, יחדו יהילילו על שברנו.  לאחרונה עברו העבים, הרוח נח מזעפו, ובפנה אשר טהרו פני השמים, נראה הירח בדמות מַגל, ואורו הכהה נגה עלינו בעד החלון הפתוח ויאר אפלתנו כמעט.  קסם על קרני המאור הקטן לממשלת הלילה!  כמלאכי שלום הן לארץ עיפתה לבשר צדקות ה' ולהשקיט לאדם מימי רע.  גם עלינו קם אורהו ויהי בסומכי נפשנו.  מעט מעט רפתה רוחנו הקשה ולבבנו החל להתעורר מן הרעה אשר מצאתנו. 

כל העת ההיא שכבה חנה על מטתה ופניה חבושים בכר משכבה הרטוב מדמעותיה.  והנה התעודד האב ויקם ויקרב אליה וישב על המטה וירימנה ממשכבה ויושיבנה אצלו ויחבקנה בידו האחת, ואחר קראני אליו ויושיבני גם אותי אצלו ויחבקני בידו השנית, וכן נשארנו שלשתנו חבוקים יחדו.  ראש האב נשען על ראשי שנינו ולרגעים נשקָנו ראש ואנחנו נשקנו את ידיו.  כן ישבנו נוּגים מאבלנו הכבד, כל אחד בקש תנחומות באהבת רעהו רק אנחותינו נשמעו וקולנו לא נשמע.

                                     _________________

 

פתאם הקשיבו אזנינו קול נגינת מגדולה, בפרוט עליה מנגן אליל באצבעות לא למודות, וברול כעֹרב נשמעה לנו זמרת אדם מעבר פני הגן, שירת אהבה למועדי לילה[lxxxvii]).  השיר לא היה חדש עמנו, כי כאלה רבים בפי בני הנעורים שומרי נשף חשקם, אך המנגן שת עליו נוספות כרוחו ומנהגו, ובשוררו באזנינו ללא עת הוסיף על יגוננו כעס  וגֹעל  נפש.  ואלה דברי השיר[lxxxviii]):

"מִי יֵתְּנֵנִי אֶבְרוֹת זָמִיר,

צוּף שִׁירָתוֹ עַל רֹאשׁ   אָמִיר,

וּבִזְרוֹעוֹת עוֹלָם הָמִיר

זְרוֹעֵי יָדַי לוּ אוּכָלָה;

אוֹ אָז אֵרוֹם, עוּף אַגְבִּיהַּ,

שִׁירַת פֶּלֶא לָךְ אַשְׁמִיעַ

צוּר לְבָבֵךְ, דּוֹנָה גְרַצִיַּה,

לִבֵּךְ אֶבֶן בָּךְ אָנִיעַ,

אַף דִּמְעָתֵךְ שָׁם נָזָלָה

חֵי  ס"ט טוֹמַשׁ דִי מִרַנְדּוֹלָה!"

 

הקול היה כקול הסירים תחת הסיר, והשיר – לכלנו כחמץ על נתר.  ממנו התחמץ לבבנו ותֵּכה מכעש עיננו.

"גרש נא את הכסיל הזה ולא יוסף עוד לבוא לביתנו!" – קרא דודי אלי באפו.

"אל תטהו באף! – אמרה אלי חנה – כי אויל כזה פגיעתו רעה.  אך בקשהו בשמי לעזבני עתה לנפשי, כי לא אוכל ראות פניו!".

פתחתי את הדלת הפונה אל הגן ואצא אל היציע.  וארא לאור הלבנה, והנה דון אלונזו עומד מתחת והוא לבוש רקמה, בגדיו צרים כמו דבקו אל עצמיו הדקות, וחגורה עבה על מתניו.  על  כֹבעו   נֹצת   בת –יענה ארוכה ומלאה, ועל שכמו תלויה אפודת משי, הרכוסה אל מול צוארו ברתוקות זהב.  ידיו אֹחזות  במנדולה ופניו הרזים נשואים למעלה.  ואשר קולי ואֹמר לו.

"הדונה משחרת פניך לתת לה מנוח וללכת מזה בשלום!".

"אך זאת דונה ספרדית! – קרא בשמחה – כי לה גם עלם יפה העומד לפניה לשרתה כבכל בתי אצילים, אבירי העם.  לכן בתת גבירתך  את דודיה לי, בנוח שבטי על גורלה, או אז אקחך אחרי כבוד והיית פַגִי[lxxxix]) בביתנו נגדה נא לכל השרים כערכנו.  ועלה לכה והגידה להדונה, כי דון אלונזו, אבירה וצור לבבה, מחכה לה!"

"הדונה סרה וזֹעפה עתה ולא תוכל ראות פניך!" עניתי.

"אם עצובת רוח היא – ענה דון אלונזו – מי זה איפוא ינחמנה מעצבונה יותר ממני?  או מי יצלח לתת שעשועים לנפשה בלעדי? ואני הלא לזאת קפצתי על גדר הגן ובאתי עד הלם, לנגן לפניה לטוב לה.  ואם רוחה רעה, תשמע נא נגינתי, בהשתפך נפשי אל חיקה ורוח לה!".

כן אמר בהשקט ובטחה ואצבעותיו החלו לַחליק על מיתרי המנדולה, וקולו, קול עֹרב, נשמע שנית לאמר:

"שָׁם חִבַּקְתִּיךְ, בִּזְרוֹעוֹתַי

זְרוֹעוֹת עוֹלָם, וּנְשִׁיקוֹתַי,

לַהֲבוֹת לִבִּי מִשִּׂפְתוֹתַי,

תֵּתְלַקַּחְנָה וּתְזַעֲזַנָה

רִגְשׁוֹתַיִךְ, אַכְזָרִיָּה!

וּבְחֹם   נַפְשֵׁךְ  הַהֹמִיָּה

בְּלַבַּת לִבָּתֵךְ – דּוֹנָה גְרַצִיָּה,

תֶאֱהָבִינִי וּבְדוּמִיָה

עֵינִי, עֵינֵךְ שָם תִּדְמַעְנָה,

חֵי ס"ט לוּקַאשׁ דִי מוֹנְטוֹ-לִיַעְנָה!"

 

"ומה לעשות לאיש כזה השֹגה באולתו?" – שאלתי במרי עצב בשובי החדרה.

"קראהו איפוא לעלות אלינו – אמרה חנה ברוח נכאה –  אך יסר נא מעלינו המון שיריו, כי לא אוכל שאתם!".

"אנכי אצא מזה – אמר האב – פן תקצר אוחי וגלגלתיהו מן המעלות ארצה".

"בטח בי, אבי, כי שבתו אתנו תהיה רק מעט   ולאֹרך  ימים יעזבנו" – אמרה חנה בחמה עצורה בלבה.

יצאתי שנית אל היציע ואקרא:

"הדונה אמרה, כי אם יש את נפש דון אלונזו לראות פניה, יסוב נא ויבוא אל מעונה דרך השער אשר ברחוב העיר!".

"לא, ידיד הנער! – ענה דון אלונזו בגאוה – האביר לא יבוא אל אהובתו כדרך כל הארץ, כי כשודד יעלה ובעד החלון יבוא לקחת לו את בחירתו רצתה נפשו בה".

שבתי החדרה ושחוק עצב רחף על שפתי כלנו, בשאלי את פיה, מה אענהו על חלומותיו ועל דבריו.

"ענה כסיל כאולתו – ענתה חנה – יעלה אלי בחבל, ובו אשקיע לשונו ולא יוסיף עוד להלאותנו".

יצאתי אליו בפעם השלישית  ואֹמר:

"הדונה ענתה: לו יהי כדבריך!".

"עמוד איפוא על מקומך והיה נכון לאחוז בקצה החבל אשר אשליך אליך למעלה, וקשרת אותו אל קרני היציע, אבל הדקהו היטב, פן אשבר מפרקתי וחרה אפי בך וארוצץ את גלגלתך!".

ובדברו הניח את המנדולה מידו ארצה, ויפַתח חבל ארוך מעל מתניו, וישלח קצהו פעמים אחדות למעלה עד אשר הגיע אלי ואֹחז בו ואקשרהו אל היציע. אז באתי החדרה – ואסגור הדלת בעדי, כדבר חנה אלי.

ודון אלונזו החל לטפס ולעלות בחבל מעלה מעלה, ורבות שבעה בעמל נפשו עד אשר הגיע אל היציע.  אז זכר כי שכח לקחת אמו את המנודלה, אבל ידיו כבר צבו ונפצעו ולא ערב עוד את לבו לרדת ולעלות עוד הפעם.  ויקרא אלי לרדת תחתיו ולהעלות את  כליה שיר אליו.  אבל לשוא קרא, כי לא מצא מענה.  עז החל להתדפק על דלת החדש, ויחל פני הדונה לאספהו אליה.

"אך זאת דונה ספרדית! – קרא שנית בשמחה רבה – לא כדונות הפורטוגזות, אשר בטרם יעלה אליהן אהוב לבבן וירדו הן אליו.  הספרדיות מיטיבות דרכן לבקש את האהבה! הן תתחמקנה מפני אביריהן עד אשר יחלו פניהן, ורבו אליהן תחנונים, יפצרו בהן עד בוש – אז תעתרנה להם ותמלאנה הל משאלותיהם.  ארדה נא איפוא ואַעלה עמי את המנדולה, שהיא כלי חפץ ביד האוהב, ובה יטה לב דונתו לכל אשר יחפוץ!".

כן אמר לנפשו ויחליק בחבלו מעל היציע ארצה, ויקח את המנדולה ויתלנה על שכמו וישב ויטפס בדי עמל ובשארית כח עד עלותו אל היציע. 

ודון אלונזו נתן קולו הרפה מאחרי הדלת הסגורה, ולאזני עוד הגיע סַכל מליו בשוררו לאמר:

כִּשְׁנֵי  נַחֲלֵי אֵשׁ לֶהָבוֹת

תִּתְלַכֵּדְנָה הַנֶאֱהָבוֹת

שְׁתֵי הַנְּפָשׁוֹת הַנֶעֱצָבוֹת

נַפְשִׁי, נַפְשֵׁךְ, הַיְפֵהפִיָּה!

אָז תְּבִיאִינִי חֲדָרָיִךְ – – –

 

אבל הירח מאן לראות קץ תקותו ויתחבא בין העבים אשר שבו ויכסו פני רקיע, וישב ויהי חשך אפלה על הארץ.  עוד רגע אחד ומטר סוחף נתך ארצה.  והמשורר המנגן נשאר על היציע הגלוי, באין מכסה ומחדה מזרם וממטר.  לשוא התּדפק על הדלת הסגורה, כי איש לא ענהו.  האב ובתו כבר עזבו את החדר, גם אני באתי אחריהם במחלקה אחרת אשר למעוננו.  שם צוה דודי לעבדיו לבל ישיתו לבם לקול הדופק על יציע, ולשים לפנינו לחם.  ואחרי אשר סעדנו לבנו במעט אֹכל, עלינו על משכבותינו לתת מנוחה לנפשנו הנהלאה.

                                 __________________

 

ביום השני התראה דודי עם רודריגו מסקרינס, וידבר עמו על אדות המקרה באמפיתיאטרון, אשר הראה בעליל כי מרה נפש העם עליו, וייעצהו לאמונה לשכך מעליו חמת ההמון הזועם.  אבל הוא לא שת אל זה לבו, בבטחו בישועת מלכו וברב חילו העומד למגן לו בכל עת.

"אך זה ענין רע! – קרא דון רודריגו בחמת רוח – הן רבים פקידים כמוני בקרב השרים האצילים, הממונים על המס, והם מכבידים על העם אכפם יותר ממני, וכל העם ישא טרחם ומשאם, ואיש לא יעֹז  לדבר בם סרה.  אם כמעט יתעלה עליהם איש אחד מקרב אחינו, ועברה על כלם רוח קנאה, וקראו עליו מלא, ותלו בו כל הנגעים אשר חלו על ראשם.  כי אמנם מה פשעי בקרוא ה' רעב על הארץ זה שנתים ימים? ואני הלא פי מלך אשמור:  לגבות את המס המושם עליהם ממנו – ואם לא אעשה כזאת ורוששתי כלה, וגועתי אני וביתי ברעב.  ועתה השיבי אלי את כספי קראו עלי חמס ושֹד  בשערים, עוד מעט וסקלוני! אכן לא בגלל המס סמכה עלי חמתם, כי עמו הלא הסכינו מעודם;  אך זוכרים הם לי עון מולדתי, כי יהודים היו אבותי, ואת חטאתי זו לא ישכחו עד עולם".

"כנים הדברים! – ענה דודי ואמר לו – ובכל זאת"...

אבל דון רודריגו לא האזין אליו בלכתו אחרי מחשבות לבו.

"ומה לעשות עוד להשכיחם זאת ולא עשיתי? – הוסיף בנפש מרה – הן ביתי מלא צלמי קדשנו עד אפס מקום;  לבני יחידי לקחתי כהנים ונזירים למורים בעודנו נער;  הרחקתי מעלי כל אוהב ורע מקרב האנוסים, גם עבדי ואמהותי וכל אנשי מעשי לקחתי לי מבני עם הארץ, וטוב לי שבת עם שוטר שכור מקרב האזרחים מדַבר דבר עם דון ואלוף אשר טפה אחת מדמי היהודים נוזלת בעורקיו –  ובכל זאת לא יאמינו לי לעולם!  לשוא אשמור חוקיהם ומנהגיהם שכם אחד עליהם, גם כי ארבה תפלה וצום, גם כי יזכור בני את כל קדושיהם, וישקוד להעלות שמותם על שפתיו בכל עת, אינם מאמינים לנו – כי מַרנים אנחנו בעיניהם.  לא לנוצרים יחשבונו כי אם מתנצרים, וזאת המתלאה!".

ודודי זכר את דבר בנו ואולת דרכו בלילה שעבר.  אבל האב לא הביט אוֹן בבני, באמרו:  הלא זה מנהג בני הנעורים, ואת מי מהאזרחים אין כמו אלה? ומי מבנות אצילי עם ארץ לא תחשב לה לכבוד, בוא בנו יחידו בלילה לשחר פניה, בעמדו באישון חשך לפני חלון חדרה לעורר את האהבה, בשוררו לה שירת דודים עם המנדולה אשר בידו, הכל כמנהג האזרחים! –  ובשמעו כי שב דון אלונזו מפניה נכלם, התאנף מאד בה ובאביה.

"מה אדבר ללא תבונה? – דבר אליו באפו – לא לבני הנחילה בתך קלון, כי אם לנפשה ולבית אביה, בהראותה לדעת כי מזרע היהודים היא.  לשוא נתנו לה לקרח טוב בית האֵלוף אשר לבנות  חֹרי   הארץ בספרד – מוסר לא לקחה.  עליה ועל הדומים לה נאמנו דברי המשל אשר שישאו חכמי האזרחים לאמר: "אם תכתוש את היהודי במכתש, לא תסור יהדוּתו ממנו"! –

כן דבר מסקרינס ויפן וילך בחמה.

ודודי הכיר את האיש הזה לעת אפו, וידע כי הוא מאלה אשר אהבתם מסֻכנה משנאתם.  ויצר לו מאד על הטובה אשר עשה לו האיש הזה, בהביאו אליו מספרד את חנה בתו, פן תהיה אחרית טובתו לו לרעה גדולה.  על כן לא שקד לרַצותו ולהשאירהו בקרבתו.  ואף אמנם היה כעשו לו עתה לרצון, כי בהרחיקו מעליו דרכו לא יוסיף עוד בנו המשֻׁגע או המשתגע לבוא אל ביתנו ולהלאות את חנה ברוב הבליו.

מאז והלאה חדל דון אלונזו מדרוך על מפתן ביתנו.  ובכל זאת לא חדל לשאת עיניו אל דונה גראציה, אשר למורת רוחה נשא אליה את נפשו, ומדי לכתה ברחובות עיר פגשתהו על דרכה, כי נטה אחריה כצלה, ויחכה לה בדברים, אולי תקראהו אליה לשלום.  אך היא הסבה עיניה מנגדו ודעת דרכיו לא חפצה.  פעמים אחדו נראה דון אלונזו מתהלך בגן ביתנו ומתחמק בין שדרותיו, ועל זה היטב חרה לה, ותואל לפקוד על עבדי הבית לגרשהו משם.  ולא נתָנה דודי לעשות כדבר הזה, בזכרו לו טובת אביו בראשונה, ויאמר לה: "טוב כי נניח לו ואז יניח לנו גם הוא וחדל לעולם".

ובביתנו רב היגון על אמי האמללה ונחם נסתר מעינינו  ולא קמה עוד עצת דודי אשר אמר להביאני בית חבר וללמדני שירים ומחולות, כי נהפך שירנו לאבל ומחולנו למספד.  וחנה בת גילי בחרה לשבת בית מבלי צאת אנה ואנה, ועל פי עצת אביה, הוא דודי, החלונו להגות יחדו בחכמה ולשגות בלמודים.  אנכי למדתיה ראשית דעת בלשון קדשנו, והיא הורתני את החכמות והמדעים אשר בהם ידה רב לה.  ויתר עתותינו בלינו בשיחותינו על דבר אמי ובית אבי ובני עמנו הגולים והאנוסים.  כל אלה הוסיפו לקרבנו יחדו ולקשר נפשותינו בקשר אמיץ. בקרבתה זו גדלתי, גמלתי כבכורה לפני שמש.  נער הייתי ולפניה נעליתי ואהי לעלם, והכרת פני ענתה בי, כי מגזע אחד יצאנו ועצמה ובשרה אני.  ואביה התבונן בנו בנחמה גלויה, כי היה כל ישעוֹ וחפצו לחזק את האחוה בינינו – וחפצו זה השלמנו בכל אַות נפשנו.

                                       ___________________

 

עבר חדש ימים וחג הפסח קרב לבוא.  בביתנו לא היתה כל תמורה, אשר תגַלה עקבות החג העברי לעין הרואה, כי היה הבית ערוך בטעם הנוצרים כתמול שלשם.  על הקירות התנוססו תמונות הקדש במסגרות זהב מעשה צעצעים, ובראש פנה – סמל הגואל המשיח מואר במנורת התמיד, אשר לעולם לא יכבה אורה.  מעל לו ככב זהב כאור נגה, וקרנים ממנו לכל עבריו כשמש זורחת, ומתחתיו כפת תמרים השמורה משנה לשנה כמשפט.  מראות קדש כאלה נמצאו בכל חדרי מעוננו.  על שלחננו לא עלה כל מאכל בשר בימים הם, כי ימי הצום הם על פי חקי הדת השלטת.  ובכל פנות הבית לא נראה ולא נמצא דבר אשר יאָמר עליו כי ליהודים הוא מוצאו מדת קדשנו.  רק בעלית מעוני נמצאו ספרים אחדים כתובים עברית, אשר הוֹעילו מן המערה המסֻתרה, למעני ואחר כן גם למען חנה בת גילי.  אותם למדנו בסתר עליָתי, ומהם ידעתי את החקים והמשפטים אשר צוה ה' את עמנו לעשותם.  ודודי למָדָם אותנו באר היטב, ואלה צפננו בלבבנו בכל חם רגשותינו.  וסודם הכמוס עמנו נתן להם לוית חן ויוסף קדושה על קדושתם.   רק האסיר אל בוק, יושב חשך וצלמות, ידע מה מתוק אור שמש ומה נעמו קרני זהרו, -– והאנוס על דבר אמונה ודת ידע ערוך לנחלת שדי זו ממרומים, חלק אלוה ממעל.  כל ברכה אשר למְדָנו דודי לשאת על  האֹכל או המשקה הבא אל פינו הרנינה לבבנו במנעמיה.  כל מצוה אשר הורנו לעשות על פי התורה אשר נתן ה' לאבותינו עטתנו גיל ותשמחנו נפלאות בטעמיה  כי היא קֵרבתנו אל יוצר הכל ~  היא נתנה ליתומים כמונו אב ממרום, אשר משפטו  תהֹם   רבה ולחסדו אין חקר.  ועל כן לא היה קץ לשמחתנו בשמענו מפי דודנו כי עוד מעט ויבוא מועד הפסח, ואש, בליל התקדש חג, נוָעד אל  מערת קדשנו עם אנשי שם קריאי מועד מקרב אחינו, לסדר את הפסח כהלכתו;  בו יסֻפר פלאי אלהינו מקדם, ויבֹרך שם קדשו לעולם.

                              _____________________

 

אל החג ההוא בא לנו ארח יקר, איש זקן ונכבד, הקרוב לבית אבותי, הוא א' שלמה אבן וירגה, אשר נחשב לפנים בראשי עמנו, ובין השלשים, שיצאו עם הרב א' יצחק אבוהב מספרד לפורטוגאל, הכי נכבד.  אליו הוליכוני בעודי ילד בן שנה אחת, למלטני מידי הכהנים הדומיניקים אשר ארבו לנפשי בספרד, לפני גלות עמנו מעל אדמתה.  אך עצת אבי הטובה נסכלה, ויד השטן היתה בי ותניעני ותנידני בימי ילדותי עד אשר  חמל עלי אלהי אבותי ויביאני עד הלֹם.   ור' שלמה אבן וירגה ישב לבטח בעיר פורטו עד שנת הפקודה, אשר בה הומרו כל היהודים אשר בפורטוגאל, כיד המלך דון מנואל הכבדה עליהם.  תשע שנים ישב האנוס הזה למעצבה בעיר מגוריו עד אשר הצליח למכור את ביתו ונכסיו ולשלוח את כל אנשי ביתו ומשפחתו מעבר לים   ועתה הנה בא לעיר השירה שלום קץ לכל עניניו ועסקיו בארץ הזאת, ופניו מועדות לארץ הקדם, כי שם פקד ה' את עמו, לתת להם מנוחה וחסות בצל מלכי תוגרמה, ובדעתו  כי ידידו דון קורוניל יושב בזה במלאכות מלך ספרד, דרש לשכנו ויבוא לראותו ולדעת שלומו.  ודודי הציג לפניו את בתו ואחר גם אותי, ויבשרהו כי לעמנו אנו.  ויספר לו את כל היוצאות אותנו עד היום.  שמע האיש הזקן את אחרית אמי ויבך מרה, אז התעורר בנו כאבנו האָנוש ונבך כלנו תמרורים עד אשר אין בנו עוד כח לבכות.  ואחר כן קרא הזקן אותי ובת גילי אליו וינחמנו ויברכנו ויחזק לבנו בתנחומות אל ובאמונת קדשו  ובשמעו מפי דודי על אדות המערה המסֻתרה, אשר בה נחֹג  את הפסח לכל משפטיו וחקותיו, שמח שמחה גדולה, כי לא הֻחג כזה בין אנוסי עיר פורטו זה תשע שנים. 

ושם במערה רה התכונה על ידי עבדי דודי ושפחתו הזקנה אשר מצאם נאמנים לפניו.  וכבר נאפו המצות, הוכן היין הובאו העופות אשר ישחטו למשתה ליל השמורים.  ובהגיע יום הארבעה עשר הכינו המנורות, ערכו השלחן, שמו עליו כלי כס, וזהב וזכוכית וכל כלי שרת כמספר הנפשות אשר תאספנה שמה, כי עוד אנשים מן האנוסים, הגרים בשכונתנו והנאמנים בבריתנו, נועדו להצטרף אלינו ולשמוח בשמחת חגנו.  בעצם היום ההוא היינו כלנו בבית הכניסה הקרוב לנו, וגם ר' שלמה נלוה עמנו –  ונתפלל ונתודה על נפשותינו כחק הנוצרים בימי הצום ההם, להרחיק כל חשד מעלינו ולאַחז עיני הכהנים והעם העוינים את המרנים והשאטים אותם מסביבותם.  ולעת ערב נסגר שער הארמון, ננעלו הדלתות, ואנחנו וכל הקרואים ירדנו אל המערה, ושם אור ה' לנו!  פני כלם האירו באור יקרות הזרוע להם מן המנורות והנרות אשר הדלקו בכל פנות המקום ההוא.   השלחן ערוך בכל טוב ומכֻסה במפה לבנה כשלג.  בראשו הוכנה "ההסֵבה, לזקן עדתנו הקטנה, להארח ר' שלמה אבן וירגא, וסביביו כסאות ומצעו לכל המסֻבים במספר שמונה עשרה נפש, אשר אחדים היו מבני ביתנו ורֻבם מנכבדי האנוסים אשר דודי חפץ ביקרם.  בתכם הרופא הזקן דון מיגואל די קוסטא ואשתו בונו ואחיו הצעיר, והסוחר הנכבד הירונימו די פינטו ובתו וחתנו.  ובהקבץ כלם יחדו נפקד מרום האחד, הוא דון רודריגו מסקרינס, אשר בשנה העברה היה גם הוא בתוך הבאים.  אולם גם אז בא לבדו, כי בנו דון אלונזו התנכר אל אחיו מעודו ודעת דרכיהם לא חפץ.  לעמת זה הכיר הארח כ' שלמה מקומו, כי היתה המערה ידועה לו על פי מח      ֻתנו, הוא דון יצחק אבי הזקן.  וברדתו אליה עם דודי ביום ההוא, בקש וימצא עוד דלת אחת מסֻתרה, אשר מוצאה אל גן הארמון, והיא טובה בעת רעה להמלט דרך בה משֹאת רשעים כי תבוא. 

                                       ______________

 

ור' שלמה קדש על היין ויברך ברכת "שהחיינו" בלב רגש.  אחריו שתינו כלנו כוסותינו, ואחר עשינו הכל כסדר הפסח, וקריאת "ההגדה" החֵלה.  הארח קרא את הדברים ככתוב ודודי העתיקם ללשון ספרד המובנה גם להפורטוגיזים אשר בתוכנו, כי קרובה היא ללשון פורטוגאל.  ועל כל ענין וענין נפסקה הקריאה – האחד שאל והשני השיב והשלישי ענה אף הוא חלקו, וכן התבררו הדברים אל נכון, ורבות מחשבות התעוררו עליהם בלבבנו, עלו על שפת לשון, ונפשנו דלפה מתוגה בערכנו אותם עם קורות עמנו בימים האלה, בזמן הזה.

"הָא לַחֲמָא עַנְיָא דִי אֲכְלוּ אַבְהָתָנָא בְאַרְעָא דְמִצְרַיִם".

"אשרינו, מה טוב חלקנו! – קרא הארח – כי הלחם הזה אשר אכלו אבותינו לפני אלפים ושמונה מאות ושמונה עשרה שנה עודנו בפינו גם היום, וכאשר אכלוהו אבותינו אז "מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם", כן עלינו גם עתה להיות נכונים לדרך, אשר בה ינחנו ה' בצאתנו מארץ  אֹפל  זאת אל ארץ הקדם, ששם עלו רבים מאחינו לשוב אל אלהי אבותינו;  שם יראו בטובה ואור ה' עליהם יזרח כימי עולם וכשנים קדמוניות!".

"כָּל דְּכָפִין יֵיתֵי וְיֵכוֹל, כָּל דְּצָרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח!"

קרא ר' שלמה כנוסח ההגדה, ודודי העתיק הדברים ויאנח מרה.

"הוי כי אך דבר שפתים זה לנו עתה ולפעלנו אין ידים!   קרא במרי עצב – כמה יש באחינו הרעבים ללחם הזה!  כמה משתוקקים בנפשם לחֹג את הפסח כמונו וידם קצרה מאפס מקום, ואנחנו לא נוכל לזכותם אתנו, פן יבלע לכֻלנו גם יחד!"

"אולי לזאת כונו חכמינו מסדרי נסח ההגדה – ענה ר' שלמה באמונה – בהשלימם הדברים בתקוה לעתי:

"הָשַׁתָּא חָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְאַרְעָא דְיִשׂרָאֵל!"

במקום אשר יד אדם לא תניאנו מעבוד את אלהינו כמשפט:

"הָשַּתָּא עַבְדֵי – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין!"

"השתא עבדי – משֻעבדים בשעבוד הנפש, הרע והכבד מעבדות הגוף, לשנה הבאה בני חורין, "חפשים מכל אֹנס  בעבודת שמים!"

"נביעה איפוא תקותנו בשפה ברורה!  קרא דון מיגואל די קוסטא – השתא אנוסים, עובדי אלהי ישראל בסתר – לשנה הבאה יהודים גמורים, עובדי ה' אלהינו בגלוי, לעיני השמש!"

"אמן ואמן!" – ענינו כלנו בפה אחד ובלב אחד.

בהערות וטעמים כאלה נתבלו כל עניני ההגדה בהקראם לפנינו כסדרם, ורגשותינו השתנו לרגלם לרגעים.  רעיוני אֵבל ונחמה, עצב ושמחה, תוגה וגילה עלו על לבבנו כחליפות אור וחשך, קדרות שמים וזהר פני רקיע.  וכל אלה יחדו נתנו לעבודתנו זו תשואות חן, וירוֵנו ענג לא שערוהו כל עובדי ה' בהשקט ובטח, וייחדו את כלנו כבני משפחה אחת בית אחד, כנפשות אשר התאחדו איש לבית אבות בליל השמורים ההוא, במועד צאתם ממצרים.  וחדות מעזנו גדלה בהקרא לפנינו הדברים הנותנים אמץ בלבב כל איש ישראל מאז ועד הנה:

"וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינו וְלָנוּ,

שֶּלֹא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ –

אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ –

וְהַקָּדוֹשׁ, בָּרוּךְ הוּא!  מַצִּילֵנוּ מִיָדָם".

 

אבל שמחתנו היתה עדי רגע, בהזכר לפנינו דבר לבן הארמי, אשר בקש לעשות ליעקב אבינו:

 

"שֶּפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְכָרים,

וְלָבָן בִּקֵשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל!"

 

"אוי נא לנו!  – קרא דון מיגואל – לבן הארמי בקש לעשות, ואויבינו עתה עשו גם יכלו לעמנו.  פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ופרננדו בספרד ויואן ומנואל בפורטוגאל גזרו על הכל אף עקרו את הכל, העבירו את כלנו על דת קדשנו "ביד חזקה ובזרוע נטויה".  ומה בצע בהמצא עוד בתוכנו שרידים יחידים המתאמצים להחזיק במעֻזם, והמה חתים מעם, מפחדים כל הימים מפני חמת המציק!  ומה יתרון לאמונה השמורה בלבותם אם אין ידים לפעולה? ומאין תהיה לה תקומה לדורותיהם אחריהם?  הלא בשכבר הימים הכל ישָׁכח וזֵכר לא יהיה לה עוד בתוכם!".

אי לזאת – השיב ר' שלמה אמריו לו – נזכרה נא את הדברים האמורים בראש ההגדה: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין!" – ואם פה אסורים אנחנו בנפשנו  לעֹל  כבד אשר שמו עלינו שונאינו ומנדינו, נעזבה נא איפוא את הארץ הזאת מפני העם היושב בה, ונעלה אל ארץ הקדם.  שם לא נשמע קול נוגש, ואיש לא יפריענו מעבוד את אלהינו ככל אַות נפשנו.  גם חכמינו הקדמונים אמרו: "שנוי מקום קורע גזר דין, דכתיב: ויאמר ה' אל אברם, לך לך  מארצך", והדר: "ואעשך לגוי גדול"[xc]), ועל האיש אשר רע לו במקומו ואיננו הולך למקום אחר אשר ייטב לו, אמרו, כי הו א "מהצועקים ואינם נענים"[xci]).

"נקל  לך, רבנו, לאמר כזאת – ענה הירונימו – כי כנה כלית עסקיך פה וחפשי הנך לנפשך ללכת אל אשר תבחר.  אבל מה לעשות לאיש כמוני, אשר כל הוני שקוע בענינים אשר לא אוכל להמיש מהם צוארי.  האוכל להשליכם אחרי גוי ולצאת נקי מנכסי אשר רכשתי בזעת אפי?  הלא אלכד אני ו משפחתי בחבלי עֹני, והעניוּת הלא היא אחת מהדברים המעבירים את האדם על דעת קונו"[xcii]).

"יציאת אנוסינו מן הארץ הזאת היא בכלל מן הדברים שאינם נתּנים להעשות בהמון – אמר דון אפונזו די קוסטא, אחי דון מיגואל – כי גם ביציאת מתי מעט תעלה עלינו רוח המושל, וזה פעמים אחדות נאסרה על אחינו כלה"[xciii]).

"אבל עד אשר תצמח לנו ישועה ממרום, מי יודע אם תמצאנו עוד בחיים! – הוסיף הירונימו עצב עמָנו – כי הנה למרות דת המלך אשר העלה לנו ארוכה בדברי אמונה ודת עד עשרים שנה[xciv]), כבדה עלינו יד הפקידים והשרים, והנם עושים באחינו משפטים על כל נעלם.  והכהנים הדומיניקים שוקדים על הרעה, להבאישנו בעם הארץ ולהדליק לבותם באש קנאות[xcv]).  קצרה רוחם לחכות עד בוא עלינו שֹאת האינקויזיציה כעל אחינו בספרד, והנה עוררו עלינו חמת ההמון, והמשטמה רבה מאד, עוד מעט והתרוממו עלינו כלם והשביתו מאנוש זכרנו!"

"הלא זה מעט קראתם מעל הספר: "שבכל דור ודור עומדים עלנו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא  מצילנו מידם" – ענה ר' שלמה, בבקשו תנחומות לנו – ולכן דעו לכם, כי כגדול הרעה כן קרוב הישועה לבוא.  וכן אמרו חכמינו על הכתוב: "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" – כל זמן שישראל בירידה התחתונה, הם עולים"[xcvi]).  גם תמכו יתדותם בזמירות דוד: "כי שחה לעפר נפשנו, קומה עזרתה לנו" ללמדנו כי  "אין ישראל נגאלין אלא מתוך צרה"[xcvii]).  אבל למה זה נבקש תנחומים מרחוק בעוד "ההגדה" לנגדנו?  נקראנה נא עד סופה, נתבוננה אל מפעלות אלהינו מלפנים, אז יאמץ לבנו בתקותנו כי עוד ישוב ה' לגאלנו וכימי מצרים יראנו נפלאות!".

הוספנו קרוא – הוספנו אֹמן.  שוינו לנגדנו את המהומה והחרדה בארץ מצרים, בהגלות עליה יד אלהים, בהפליאו הכות את מְעַנינו הרעים עד אשר מהרו לשלח אבותינו מקרבם.  זכרנו אחריתם הרעה ברדפם אחריהם ים סוף, מנינו את המעלות הטובות למקום עלינו, בארנו לנו את מטעמי שלשת הדברים האמורים למועד הזה: "פסח, מצה ומרור".  הגענו אל המאמר: "בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים".   פה הואילו אחדים מאתנו להעמיק שאלה;  אבל ר' שלמה הניח להם ביד, ויקרא לפנינו את "ההלל" ואת ברכת "הגאולה".  ואז שתינו כלנו כוס שניה, ונרחץ כפינו ונברך על לחם העֹני, ואחר אכלנו את המרור, ועינינו מלאו דמעה ממרירותו.  ואחרי אכלֵנו מן המטעמים אשר לפנינו, פתח הירונימו את פיהו ויאמר: 

"אם למצה זו שאנו אוכלים קראו אבותינו "לחם עני", מה שם נקראנה אנו, בשימנו על לב, כמה ישרים ממנו נכחדו בעלילת און אשר בדו עלינו אויבינו חנם!  אלפים וארבע מאות ושמונים ושלש שנה אכלו בני עמנו בחג הזה את לחם העני, ולא עלה על לב איש מעמי הארצות לחשדם על תהו.  ופתאם טפלו עליהם זדים שקר, כי המצה שהם אוכלים בלולה היא בדמי נוצרים[xcviii]).  ומאז ועד עתה הנה עברו שלש  מאות ושלשים וחמש שנה,והנוצרים עודם מחדשים את העלילה בכל את וזמן, וכמה קהלות ישראל נעקרו משרש!  כמה רבבות אחינו נענו באכזריות חמה, הומתו בכל מיתות קשות לרגלי העלילה ההוללה הזאת!".

"על אדות "עלילת הדם" כבר ספרתי בספרי "שבט יהודה" תשובות חכם נוצרי ושמו טומאש, בהוכיחו לאלפונזו מלך ספרד כי בהבל יסודה[xcix]).  תשובות כאלה הנאמרות בטוב טעם ודעת מפי איש נוצרי, לא תשובנה ריקם, ובטוח אני באלה כי סוף סוף לא תמצא העלילה אזנים קשובות ורעתה כצל תעבור".

"הכי זו העלילה האחת אשר ישימו אויבי עמנו אשם נפשו? – קרא דון מיגואל די קוסטא – הן מימי הקיסר קונסטנטינוס והלאה[c]), זה אלף ומאה ושמונים ואחת שנה יגענו ולא הונח לנו.  אמנם צרות רבות ורעות מצאונו גם לפניה;  ידי פרעה והמן ואנטיוכס ואדרינוס היו בנו מאז לכלותנו.  אולם על אלה עובדי האלילים לא נתפלא, כי זרים היו בני ישראל להם מ אז, ומלחמת עולם לתורתנו באמונותיהם הבל.  אבל הנוצרים הראשונים הלא מקרב עמנו יצאו, ודתם נולדה על ברכי אמונתנו באל האחד – ואיך רמה הדת באִמה?  ואיך הושתה איבה גדולה כזאת בין אחים כד כי לא יוכלו לשבת יחדו, והנה הנוצרים דוחקים רגלי היהודים בלי חָשך, כמעשיהם בארצות האחרות, או ישליכום כלה מעל פניהם, כמעשיהם בשתי ארצות ספרד ופורטוגאל!".

"ראה נא, ידידי, – ענה דודי ואמר לו – הנך מחליף טפל בעיקר ועל כן תוציא משפט מעֻקל.  הן דת הנוצרים בעיקרה היא תורת חמלה וחנינה ואהבת כל אדם, ובמדותיה אלה נפלאה מדת ישראל, שהיתה סגלה לעם אחד, זרע אברהם קדוש ה'.  אמונתנו לא בקשה מעודה לעשות נפשות, והגרים היו קשים  לישראל כספחת[ci]), והדת הנוצרית חבקה זרועות עולם, פתחה שעריה לפני כל.  מדותיה אלו הן הפך הקנאה והשנאה אשר טפלו לה כהניה הקתולים, בבקשם בה הות נפשם.  אכן הדת הנוצרית היא מולדת בית ישראל, אבל הקנאה אשר הכניסו בה ידי אדם היא מולדת חוץ, אשר כל חלקה טובה בה תכאיב" –

"הן תוכיח בדבר לא יסכון – אמר דון אלפונזו – מה בצע בדעתנו כי הקנאה היא מולדת חוץ, והיא יושבת עמוק ומקומה איתן ומדור לדור תאמץ, וכבר הכחידה אותנו מגוי ועוד ידה נטויה על שאריתנו להשמידנו כלה מפניה!"

"ובכל זאת על תאמר נואש – ענה ר' שלמה – כי "כגדול הרעה כן קרובה הישועה לבוא".  הלא שמעתם דבר חכמינו: "אין ישראל נגאלים אלא מתוך צרה", ועתה הטו אזנכם למשל הנעים אשר נשאו חכמינו על הכתוב בזמירות דוד: "יענך ה' ביום צרה"[cii]), משל לאב ובן שהלכו בדרך לבוא למקום מושב.  נתיגע הבן.  אמר לאביו: "אבא, היכן היא המדינה?".  אמר לו "סימן זה יהא בידך, בני, אם ראית בית הקברות לפניך, הרי המושב קרוב לך" – כך הנביא אומר לישראל: אם ראית הצרות שיסו אתכם, מיד אתם נגאלים, שנאמר: "יענך ה' ביום צרה"[ciii]).  אמנם היטיב אשר הורה דון קורוניל רענו ומיֻדענו, בהוכיחו בדברים כי קנאת אויבינו אותנו היא מולדת חוץ, ויסודתה לא בדת הנוצרית, שכֻּלה חמלה וחנינה ואהבת אדם.  אכן הכתה המדה הזאת שרש בלב רבים  מאחינו הנוצרים על ידיד מורים מתעים, המגלים פנים תורתם שלא כהלכה;  אבל לכל תכלה יש קץ, וגם הקנאה הזאת לא לעולם תעמוד, כי יבואו ימים טובים מאלה, בהם אמת מארץ תצמח והרשעה כליל תחלוף. אז תָשלמנה האמונות הקרובות יחד, והשיבו הנוצרים על לב, ונשפכה עלים רוח חן ותחנונים, והביטו אל האש דקרו, והטיבו אל אשר הרעו זה כמה, והשיבו את עמנו אל מקומו, והושיבוהו בנוה שלום ובמשכנות מבטחים.  אז תבוא לנו גאולה אשר תגדל מן הראשונה, כי היא תהיה גאולה שלֵמה, גאולת עולם – עליה נבא לנו ירמיהו הנביא: "הנה ימים באים – ולא יאמרו עוד: חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים! – כי אם: חי ה' א/שר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם!"[civ]).

דבריו אלה עודדונו, נתנו לנו תנחומות אל, ונפשנו בטחה בישועה קרובה.  הבטחון הזה הרנין לבבנו, ודודי זכר חרוז אחד מהשירים אשר יסרו אחינו אנוסי ספרד, בבטחם בחסד עליון ובביאת הגואל המושיע. והשיר כתוב ספרדית ומעֻרב במלות עבריות, כי כן הסכינו בימים האלה ובעת הזאת, וישא קול נעים ויש לאמר:

 

"אִיל קִי אִיס גְרָאנְדִי אִי אִינְסַאלְסַאדוֹ,

סַאקַארַה אַה סוּ פּוּאִיבְּלוֹ אַמַאדוֹ

די גָלוּת טָאל דִיפְּרַאבַאדוֹ.

אִי גוֹזַארִימוֹס,

אִי קַאנְטַארִימוֹס

קוֹל לַה בִינִידַה דִיל גוֹאֵל:

נוּ אַיי אוֹטְרוֹ כְּמוֹ אֵל!"[cv])

 

ואחריו ענו חבריו בקול עֹז:

 

"אִיסִפִּירַארִי,

אִי רוֹגַארִי,

אִי אַה סוּ נוֹמְבְּרִי סַאלְמִיַארִי:

דִייוֹ גְרַאסְיוֹזוֹ,

אִי פִּיַאדוֹזוֹ,

אִיל נוֹ אִיס אוֹטְרוֹ כְּמוֹ אֵל!"[cvi]).

                         ______________________

 

פתאום נשמע קול צעדים כבדים וצלצלי נשק במבוא המערה, ועד ארגיעה נפתחה הדלת המסֻתרה, ועדת פקידים ושוטרים ואנשי חיל מזֻינים פרצו באו אל תוכה, ומאחריהם נשמע קול קורא: "השמעת, אבי? הנה הם חוגגים ומשוררים, חי ס"ט סבסטיאנו די פורטינקולה!".

"כבו הנרות"! – קרא ר' שלמה בקול פחדים ויקפוץ ממקומו ויכבה בפעם אחת את המנורות אשר בקיר הצפוני, בהפיחו בם בכפתו אשר הסיר בחפזה מעל ראשו.

אבל איש מאתנו לא נע ממקומו, מפחד פתאם אשר בהלנו.  ולו גם מצאנו לבבנו לעשות כן, לא הועלנו עוד לנו מאומה – כי פתחו השוטרים את עששיותיהם האטומות, ואורם הגנוז נגלה במערה אל עבר פני כלנו.

"גשו הלאה, אל תגעו באיש מאתנו! – קרא דודי בגאון, בשוב אליו רוחו – לכו לדרככם וברכו את דון יואן די קורוניל, מלאך ספרד, אשר הוא ומעונו קדש הם, כי יסלח לפשעכם ולא יקריב את משפטו אל דון מנואל מלככם, על אשר נועזתם להתפרץ אל ביתו ולחלל ברית ממלכות! "

,בטרם תבוא במשפט עמנו, הכון לקראת השטן אשר עוד מעט ויקחך אליו, יהודי ארור! כי בן מות אתה ועונך עון משנֶה, בהתכחשך לאמונתנו ולמלכי שתי ארצות ספרד ופורטוגאל גם יחד.  ואתם אל תשעו אל דבריו!  קרא, בפנותו אל אנשי מעשהו – אסרוהו בחבלים עם כל הנפשות אשר מצאנו בזה! ואנכי אמהר לאדני המלך ואגלה את אזנו על התועבה הנעשתה".

כן הושם נשף חשקנו לחרדה.  רק אחד מאתנו נמלט מרעה – הוא ר' שלמה אבן וירגא, אשר בכבותו את המנורות נעלם מעני כל – אין זאת כי אם החיש מפלט לו דרך הפתח השניה אשר ידע סודה.  ודבר הפקיד הראש נעשה, ואנחנו כלנו נאסרנו והובלנו אל בית האסורים[cvii]), אל המקום אשר ממנו הוציאני דון קורוניל בשנה העברה.

כעדר רחלים שנדחקו אל בית המטבח כן נדחקנו יחדו אל בור השבי, במקום חשך וצלמות.  איש לא ראה פני אחיו, אך לקולם הכירו זה את זה, והוא אשר קרב אותי ואת חנה בת גילי אל אביה, זה דודי הטוב, אשר הוציאני מן המקום הזה לפני אחד עשר ירחים, הוציאני מאפלה לאורה, ועתה גם הוא אסיר אל בור ואחריתו נוראה מאד – כי הלא עתיד הוא להמסר אל האינקויזיציה הספרדית, אשר תענשהו בכפלים על עון משנה שנמצא בו, כדבר הפקיד הראש.  הרעיון הזה דכא לעפר נפשי ונפש בתו יחידתו, ובלי אמר ודברים התחבקנו יחדו, התרפקנו על האב היקר, נשקנו את ידיו ונבך על צואריו בלי הפוגות, וגם הוא נשָׁקנו בלי חשך, ומבלי דבר דבר הבינונו איש אל מחשבות לבב רעו ונפשנו התמוגגה באפס תקוה.

יום תמים ישבנו שם למעצבה וכל אֹכל לא בא אל פניו, כי מאנה נפשנו לנגוע בלחם העצבים אשר הושם לפנינו.  ובחצות הלילה השני נפתחה דלת כלאנו לפני הפקיד הראש, אשר בא בלוית אנשי צבא, ולאור העששיות אשר בידיהם עמד התבונן בנו ויכתוב שמות כלנו זכרון בספר ויפקדנו במספר שבע עשרה נפש, איש בשמו ומולדתו ומעבּדהו, ואז רָוַח לנו כמעט – כי הובאנו אל מחלקה אחרת, הרחבה מהראשונה, שם הוסרו הכבלים מעלינו, ושומרי בית האסורים עמדו עלינו לשרתנו.  לא חסרנו בלתי אם חֹפש ולא ידענו רע בלתי אם הדאגה לאחריתנו.

השנוי הזה בא לנו בפקודת המלך דון מנואל, אשר ישב בעת ההיא בעיר אַברַנטֵס, הרחק מעיר הבירה, מפני המגפה השוררת בה.  מאז מתה עליו אשתו איזבלה, בת פרננדו ואיזבלה מלכי ספרד, נחם על הרעה אשר עשה לעמנו בקנאת האשה הזאת, אשר זעמה את עמנו כאִמה.  ויהי מגן להאנוסים, ויקל ענש המתיהדים.  והכהנים הגדולים עזרו על ידו, בהיות דברם תמיד, כי אין משפט לאנשים האלה בעברם על דת אשר הוטלה עליהם בחזקת היד[cviii]).

ביום "אסרו חג", הוא יום הששי בשבוע והתשיעי לשבתנו בבית האסורים, נקרא דרור לדון מיגואל וביתו ולהירונימו וביתו ולכל האנוסים הפורטוגיזים, אשר נתפשו אתנו יחד.  רק דודי ובתו ואני לבדנו נעצרנו במשמר, כי בהיות דודי ובתו מארץ ספרד לא יוכלו שופטי פרטוגאל עשות דינם, ועליהם להסגירם אל האינקויזיציה הספרדית.  ובי נמצא העון,כי הומרתי בילדותי, בטרם אדע להבדיל בין דת לדת, ואין לי זכות אָנוּס, להקל משפטי ודיני.  כל זה נודע לנו מפי שר בית האסורים, דון רואיס לובאטו, אשר ידענוהו משנה העברה.  אך הוא התנכר לנו עד כה, לעיני האסירים האחרים אשר ישבו כלואים אתנו יחד, ובהקרא להם דרור פקדָנו לטובה ויתאמץ להרחיב לנו ולהניח את רוחנו ככל אשר היה לאל ידו.  הוא גם הגיד לנו כי רעתנו באה לנו מידי דון רודריגו מסקרינס ובנו אלונזו, אשר נהפכו לנו לאויבים, והם הלשינו אותנו ויגלו מסתרינו.

                               __________________

 

ביום השלישי לצאת חברינו לחפשי[cix]), בא דון רואיס בבהלה אל חדר כלאנו, ופניו חורו מאד בספרו לנו כי היתה שערורה בעיר הבירה, ואשר יגרנו זה כבר בא לאחינו לפתע פתאם – כי התקומם העם על האנוסים ויעש בם זבח גדול, ובראשי החללים נמצאו דון מיגואל די קוסטא ואחיו הצעיר דון אפונזו, וזה הדבר:

להנזירים הדומיניקים נודע כי המרַנים שנתפשו בליל הפסח יצאו לחפשי, כי המלך וראשי הכהנים הוציאו לאור משפטם ויזַכום בדינם.  הדבר הזה העלה חמתם עד להשחית, ויחבלו מזמה לתת אות ומופת להמון העם ולדבר אליהם בשם אלהי מרום לנקום נקמתו מהכופרים בו.  ביום ההוא, יום שבתם הראשון אחר חג פסחם, נשמע קול רנה ותפלה בית מקדשם, לעצור את המגפה אשר הרבתה חלליה בעם, והמון רב נאסף שמה לכרוע על ברכיו כמשפט.  גם רבים מהמרנים באו שמה, כדרכם.  ופתאם נראה דבר פלא לעיני כל!  כי מארגז זכוכית אשר נראה לרגלי הצלב על מזבח הקדש הופיע אור נֹגה כאש להבה, וקרנים מידה לה, ויהי לנס.  ואחד הנזירים התלהב בדרשתו, ויורה לעם, כי חמת האל היא היוקדת כאש על המַרַנים הארורים המנאצים שמו ובגללם היה הקצף על כל העם.  ודון אפונזו די קוסטא אשר אמד שם לא יכל להתאפק ויען ויאמר:"ואנכי אדמה כי האור יוצא מהנר הדולק מאחרי הארגז".  הדבר הזה, אשר יצא מפי איש מרני, נחשב לכפירה גלויה.  שמע העם המאמין לתֻמו ויתעבר, ועד ארגיעה התנפל על האיש הצעיר בזעם אפו ויתפשהו בציצית ראשו ויסחבהו ויוציאהו מבת התפלה החוצה, שם הכוהו האנשים והנשים בשצף קצף עד כי עיפה נפשו להורים וימת תחתיו.  ודון מיגואל די קוסטא, אחי המומת, נדחק בתוך ההמון להציל את אחיו מידם, ויפלו גם עליו ויכוהו נפש.  עד מהרה הוכנה המדורה ושני החללים השלכו עליה ויהיו למאכלת אש.  ושני הנזירים הקנאים, יואנו מוכו וברנאלדו הארגוני, רצו ברחובות העיר, איש וסמל קדשו בידו, ויצעקו צעקה גדולה ומרה, ויקראו להמון העם לנקום נקמת האל מאת המרנים מחללי שם קדשו.  לקול הקריאה התאסף כל העם מקצה, גם מלחי האניות, בני אשכנז וצרפת ופלנדריאה, שות שתו העירה, לשלול שלל ולבֹז  בז.  אז היה מטבח נורא בכל העיר – כל איש מרני אשר נפל בידם הֻכה בלי חמלה, והפצועים והחללים נסחבו ונשרפו  על מערכות העצים, אשר הובנו בידים מהירות בראש כל חוצות.  והפקיד הראש, אשר אסרָנו בליל השמורים, חש בא עם חיל וצבא לעצור את העם ממשובתו.  אבל העם התקומם גם עליו ועל צבא חילו, ובדי עמל הצליחו לנוס ולהמלט על נפשם. 

                                     ______________________

 

מפי דון רואיס נודע לנו כל אשר עשה העם לאחינו גם ביום השני.  ביום ההוא עמדו הנזירים הדומיניקים עם צלמי קדשיהם בראש האספסוף ויקראו:" כל אשר דת קדשנו יקרה בעיניו יחש נא לעזרתנו, ויחד נלחם ביהודים הארורים עד כלותם!".  אז בערה כשאל רשעה, ובאין עוד איש מהמרנים נראה ברחובות עיר, עלו כשֹׁאה  על בתיהם, הרסו אל מעונותיהם, פרצו בחדריהם ויכו וירצחו למאיש ועד אשה ומזקן ועד ילד.  נשים הרות השלכו בעד החלונים החוצה ושם קִדמון אנשי המשחית בחניתות אשר בידיהם, ואת עֻבָריהן הוציאו וישליכום למרחוק כאבני קלע, ואת העוללים והיונקים אחזו ברגליהם וינפצום אל הקירות.  גם את האמללים אשר נחבאו בבתי הנוצרים ובבתי מקדשיהם תפשו בחמת אפם ויהרגום, או השליכום חיים על מוקדי האש אשר התלקחו בכל הרחובות[cx]).  ועוד תועבות גדולות נעשו ביום ההוא: הרבה נשים ובתולות לקחו הכמרים מעם מזבחות קדשם וישליכון על המדורה. אך אחד מ הם בא על שכרו וגמולו הושב לו – כי בהתנפלו על אשה אחת מנשי המרנים לענותה, חטפה המאכלת מידו ותדקרהו ותפילהו חלל לרגליה[cxi]).  ויהי מספר חללי המרנים בשני ימי ההרגה כארבעת אלפים נפש, לבד אלה אשר הֹרגו בידי האכרים בסביבות העיר, בנוסם מתוך ההפכה למלט נפשם, וכל כספם וזהבם ויקרותיהם היו לבז.

ההרגה כלתה במות האיש אשר הביא עלינו ועל אחינו את כל הרעה הזאת.  עוד ביום הראשון נפל העם על מעון דון רודריגו מסקריונס, אך הוא התבצר בארמונו ויסגור דלתים וברית, ואחר כן התמלט הגגה ויברח ויעלם. אך ביום השני נפל בידי מבקשי נפשו ברחוב דיפוריא אשר מאחרי מקדש ס"ט מַריא, ויתפשוהו ויסחבוהו אל רחוב רועַ-נובה, ויביאוהו על ככר ס"ט דומיניקו, שם הפליאו הכותו ויענוהו עד מות, ואחר השליכו מביתו כל כלי העץ אשר נמצאו בו ויצברום על מקום אחד ויציתום באש וישליכו נבלתו עליהם וישרפוה כליל.

ביום השלישי אחר הצהרים בא שר הפלך וראש שופטי הממלכה בחיל גדול העירה, ושרים ורוזנים נלשחו מאת המלך לשפוט את עושי הרשעה ולתת דרכם בראשם.  כחמשים איש מהם נתלו על העץ או הומתו מיתות  מיתות קשות. רק המלחים בני הארצות האחרות הצליחו להמלט עם שללם באניותיהם.  גם בכהנים הנזירים נעשו שפטים, ויואנו וברנאלדו, שני הקנאים אשר הסיתו את ההמון ויחללו סמל קדשם בחמס כפיהם, יצאו רשעים בהשפטם ונסונו לחנק ולשרפה.  גם העיר ליסאבון נענשה קשה – כי גרע המלך את זכיותיה לזמן שלש שנים.  במקום השרים אשר משלו בעיר על פי בחירת תושביה, הושיב את פקידיו וממוניו, כדין "מדינה מורדת"[cxii]).

והמלך זכר לאחינו האנוסים את כל עֻנותם, ויחמול עליהם מאד, ויעש להם הנחות הרבה, וישוה זכיותיהם עם הנוצרים אזרחי הארץ.  גם התיר להם לעזוב את ארצו ולצאת עם הונם ועזבונם אל כל אשר יבחרו באין מפריע.  גם היה עם לבבו להעלות להם ארוכה לעוד עשרים שנה, לבלתי הביאם במשפט על רפיון אמונתם.

הבשורה הטובה הזאת הביא לנו ידידנו ושארנו ר' שלמה אבן וירגא, אשר שב אל העיר הבירה אחרי ימי הזעם, ובהודע לו מקומנו בבית האסורים, התודע אל דון רואיס וימצא נתינותיו אלינו.  ויהיו הדברים לנו לנחמה, כי הנה רחם ה' את אנוסי עמו, ותהי תקוה לשארית הנמצאה.  אבל לנו לא הוטב מאומה, וכבר באו שופט הממשלה בדברים עם ראשי האינקויזיציה הספרדית, להסגיר את דודי ובתו אליה, לעשות בהם שפטים.  וגם אני לצלע נכונותי, כי דנוני כנוצרי מלדה אשר בגד באמונתו, והוא עון פלילי, לא ינקה כל הנלכד בו.  אך בדאגתי לאהובי נפשי לא שמתי לבבי לאחריתי אני, ואבך עם חנה בלי הפוגות ונֹחם נסתר מעינינו.

                                                     _________________

 

ימים אחדים נועדו דודי ור' שלמה ודון רואיס, ויתלחשו יחדו ויתיעצו על צפונותיהם.  אך כסו דבריהם ממני ומבת גילי, ומדי הועדם יחדו שלחונו מעל פניהם לצאת אל החדר האחר.  והדבר הזה נתן לנו תקות מעט, אולי יפליאו עצה לחלץ מרעה נפשנו, ויחדו שפכנו שיחנו לפני ה', להופיע על עצתם ולהקים מחשבות לבם.

לאחרונה גלו לנו סודם, וממנו פחד ורחב לבבנו.  כי הנה עלתה בידי דון רואיס להטות אלינו לבב דון אירס די סילוה, ראש שופטי הממלכה, ולחמול על דונה גראציה, היא חנה בת גילי, מתת אותה ביד האינקויזיציה להשחיתה.  ויהי לה למלאך מליץ לפני המלך דון מנואל, אשר נדרש לחפצו וישלים עצתו:  להוציאה מרשות ממלכת ספרד – ואז לא תוכל עוד האינקויזיציה הספרדית לשלוח ידה בה.  והדבר הזה יקום בהנשאה לי לאשה – כי אז תחשב גם היא בילידי פורטוגאל כמוני, והיה גורל אחד לשנינו.  אכן צפוים אנחנו גם יחד לעֹנש  קשה אשר כל המזכיר אותה אליו יפחד; אך טוב לה לשאת עונה לפי חקי הארץ הזאת, מנפול ביד האינקויזיציה, הקשה כשאֹל  וכמוה לא תדע רחם.  וזה דבר הענש:  מאז נגלתה ארץ ברזיליה באמריקה הדרומית ונחשבה כחלק ממשלת פורטוגאל, היה לחק ומשפט, לשלוח שמה את כל ילדי פשע, אנשי חמס ונשי זמה אשר גדלו עונותיהם מנשוא. ושומרים הפקידו עליהם להעבידם בפרך ולאלצם בחזקת היד, לבָרא להם דרכים ביערות עולם, לנטוע שם את קני  הנֹפת  המובאים מאי מדירה, לכרות את עץ הברזיל, אשר הממשלה עושה שכר טוב בצבע האדום הנעשה ממנו, ולצוד ציד קופים בעלי החוטמים הרחבים, ותֻכּיים הנפלאים בשלל צבעיהם, אשר כמהם לא נראו עוד באירופה ועל כן יקר מחירם מאד.  ואת הסחורות האלה יטענו האסירים על האניות הבאות שמה מארצנו פנמַים בשנה.  אך נוסף על עמלם ועבודתם הקשה, הנה חיי האסירים תלוים להם מנגד מפני פריצי חיות המשחרים לטרף ופראי אדם האורבים לנפשם, הם הנקראים "טַפּוּיים"[cxiii]), והארץ משכלת – מהאדים הרעים העולים מן הבצות והאגמים ושדי היער, המלאים אותה במקומות אשר נוסדו המושבות לראשונה. 

ואל ארץ גזרה ההיא עֻתדנו גם אנו, להשלח ביד פשענו!  ובכל זאת התנחמתי בעד חנה בת גילי, כי הלא טוב לשכון באחרית ים מנפול בידי שופטי האמונה בספרד, הרעים מפראי אדם וחיתי טרף, וטוב לשאת כל תחלואי הארץ החדשה, משאת את המכאֹבים  והענויים הקשים, הצפוים לנפש הנלכדה בשחיתות האינקויזיציה הנוראה!  התחתנותנו לא היתה לנו כדבר חדש, כי עם המחשבה הזאת הסכננו זה שבועות אחדים על פי דודי, הוא אביה, מאז הָרחק מעלינו דון אלונזו עוכר נפשנו.  אבל לא פללנו כי המקרה יאחז כה בערפנו וישאנו חיש מהר אל חפצנו, ואנחנו טרם ימלאו ימינו, כי עוד לא עברו עלינו אף חמש עשרה שנה – ולבבנו על כן פחד ורחב, ובשמחתנו על כן התערבו פחד ורעדה.

בפקודת אבינו אחזתי בימין חנה ואשקנה מנשיקות פי, וגם היא עשתה כמוני ושפתיה דבקו אל שפתי בנשיקה חמה וקצרה.  אבל מה משֻנה היתה נשיקתה בפעם ההיא מנשיקותיה עד כה!  כי אדמו פניה כתולע ועיניה שחו לארץ.  אכן נפלאה נשיקת דודים מכל נשיקות אַחוה!  ברגע הזה שכחתי את כל הרעות אשר שבעה בהן נפשי עד כה ואת כל התלאה הצפויה לי לימים יבואו – לא חשבתי בלתי אם בבת גילי היקרה, הדונה העדינה, אשר עשה לי יוצר הכל לעזר כנגדי.  בה ראיתי עולם ומלואו, ואהי בעיני כמוצא שלום.

ופתאם עלה רעיון אחד על לבב שנינו ויבעתנו אימה.

"ומה יהיה משפטך, אבינו?" – קראנו יחדו בחרדה.

לשמע שאלתנו זו הביטו דון וראיס ור' שלמה איש אל רעהו ונבוכו.  גם פני אבינו נפלו מאד, אך עד מהרה התאושש ויען אותנו לאמר:

"מה יהיה משפטי דיני, תשאלוני ילדי?  הנחמו ודעו לכם כי אל האינקויזיציה הספרדית לא אמָסר כל עוד נשמת שדי תחייני, והנזיר דיצה, הממלא מקום טורקומדה המת, והרע והאכזר ממנו, לא יזכה לשלוח בי את מלאכי זעמו.  חי ה' וחי נפשכם, ילדי הנאהבים והנעימים לי מאד!".

כן קרא וקולו חרד ומרגשת לבב.  ואנחנו לא אצנו בו לגלות לנו את אשר הוא חפץ לכסות ממנו, כי אולי דבר סתר הוא אתו, אשר לבו לפיהו לא יגלהו.  ומה ממנו יהלוך אם לא נדעה עתה?  רב לנו בדעתנו כי בטוח הוא ושאנן מ פחד האינקויזיציה, אשר רק אותה דאגנו ונירא עד כה!

עדו בערב ההוא נדרשתי לארש לי את חנה בת גילי, לשאת אותה לי לאשה כדת משה וישראל.  ואבינו שם ידיו על ראשינו ויבך בכי גדול בברכו אותנו מקרב לבו, ובהשביעו אותנו לאהבה את שם ה' אלהי ישראל ולשמור מצותיו וחקותיו ככל אשר תמצא ידנו.  ור' שלמה סדר את הקדושין ויברך ברכות הנשואים.  אז הוציא דון רואיס מחיקו גליון חתום  בתחֹתם  הממשלה, ואבי כתב בו דבר הנשואים לתעודה ולאות אמת, ויחתום בטבעתו, ור' שלמה ודון רואיס קימוהו בחותמיהם גם המה כעדי ראִיה, ובכן כלתה התכונה, נשלמה החתונה לאִטה. קול צהלה ורנה לא נשמע בבית כלאנו, וגם משתה לא היה לנו, כי לחמנו באנחה אכלנו וייננו בבכי מסכנו.  ור' שלמה ודון רואיס בכו מאד על צוארי אבינו, אשר בכלותו לברך אותנו שנית ולהשביעני בשבועת האָלה לשמור אהבתי ואמונתי לבתו יחידתו היקרה לו מנפשו, לקח הכוס בידו וישת ממנה עד תֻמה.

                                             ____________________________

 

כשעה אחת ישבנו למעצבה בחדר השני, אשר אליו הביאונו שני ידידינו, באמרם, כי חק לישראל הוא להושיב את החתן והכלה אחר נשואיהם בחדר אחד לבדם.  ופתאם קפצנו בבהלה ממקומנו, כי נשמע לנו קול ענות מחדר אבינו, כקול נאקת חלל! באני החדרה והנה אבניו מתגולל על משכבו בפאת מטה, פניו כמראה האֵפר ועיניו כמו יצאו מחֹריהן, וכל יצוריו מתעַותים ומתפרפרים, כי אחזהו השבץ.

"אוי נא לנו, מה היה לאבינו!" – קראנו שנינו בקול פחדים, בהתנפלנו אליו מבלי דעת מה לעשות.

"הניחו לו ~" – קראו לנו ר' שלמה ודון רואיס בפנים קודרים מיגון, באחזם בידינו להרחיקנו מעליו.  ור' שלמה הוסיף ואמר:

"הנה הקים אביכם את השובעה אשר נשבע לכם, ילדים אהובים, "כי אל האינקויזיציה הספרדית לא ימָסר, והנזיר דיצה לא יזכה לשלוח בו את מלאכי זעמו".  המות הוא המלאך הטוב, הגואל אותו מכל רע, כי רב כחו גם מהאינקויזיציה הספרדית והרבה עמו פרדות!"

"אי שמים, הוי אדון והוי הודו!" – זעקתי מרה ואמרט משער ראשי.

וחנה דלגה כאילה אל השלחן אשר בפנת החדר ותחטוף את כוס התרעלה אשר היתה ביד אביה.  אבל לשוא השיבה אותה אל פיה, הי היתה ריקה, לא נשארה בה אף טפה אחת מן הרעל אשר שתה  הגֹוע.  אז שבה ותקפוץ על המטה, ותשם פיה על פיהו, אולי תצלח לשאוף אל קרבה ריח הרעל אשר בא אל קרבו ותמות עמו יחד.

אבל ר' שלמה הרים אותה ברב חכ וירחיקנה בחזקה באמרו:

"אל תחטאי בנפשך בתי, כי "כל הנוגע בגוסס הרי זה שופך דמים"[cxiv]).

אז הרימה רעיתי האמללה קולה ותזעק זעקה גדולה ומרה.

"גם זה אסור על פי דתנו הקדושה! – אמר ר' שלמה – כי "אין מספידים על הגוסס עד שימות"[cxv]).

אבל מה לבת טובה ונאמנה לעשות, בראותה את אביה מחמל נפשה מפרפר לעיניה, בסור אליו מר המות, וזה מעט היה חי ובריא אולם ויושב במסבה ככל האדם!  מרוב אבלה מעצמת יגונה אחזה בבגדה אל מול צוארה ותקרעהו, ותַנחת צפרניה בלבה הרך עד שפך דם.

"חלילה לך מעשות זאת, בת ישראל כשֵׁרה! – קרא אליה ר' שלמה בחמלה רבה – "אין קורעים על הגוסס עד שתצא נפשו"[cxvi]), ושרט לנפש וגדידה בבשר אסורים על פי תורת משה רבנו אף לאחר מיתה, כי הן "מדרכי האמורי"[cxvii]).

בדברים כאלה אשר יסודתם בדת קדשנו הצליח החכם הזה לעצור ברוח רעיתי האמללה ולהרחיקה מן החדר אשר בו נשמעה נחרת אביה בהאבקו עם מר המות, עד אשר הוציא הגוע אנחתו האחרונה בצאת נפשו. אז קרב ר' שלמה אליו ויעמץ את עיניו ויכס את פניו כמשפט ויקרא בקול גדול "ברוך דין אמת!".  אז נתתי אני דון רואיס בבכי קולנו.  וחנה התנפלה על המטה ותחבק בזרועותיה את ראש האב האהוב;  אבל לבכות לא יכלה – רק כתפותיה נעו מאד ובצר רוחה נאנקה כאנוק חלל.  ואני ידעתי כי עוד מעט ותאחזנה רוח צרדה בהמון מעיה ושוא רגשותיה, וארמוז לשני ידידינו ויחדו אחזנו בה וננטלנה ונשאנה על מטתה.  שם שבענו עמל אין קצה, להשביח שאון לבבה ולהחיותה מעלוף נפשה, ולעצרה על משכבה ברגעים אשר שב אליה רוחה – כי ברגעים ההם העירה כחה ולבבה, להשתטח על גופת אביה ולאסוף אליו רוחה ולמות כמוהו ולהקבר בקבורתו.

                                                       ________________________

 

כל הלילה התחפש רוחה, התעטפה כחלל מרוב צרה ויגון נעכר.  הרכה והענוגה!  עד כה לא נסתה בעמל אנוש ועם בני אדם לא נֻגעה מעודה.  ילדותה עברה עליה כבקר לא עבות, וכל ימיה פנו בענג ועדן.  רק פעם אחת ראתה רעה ונאנשה, בהפקד לעיניה פקודת האינקויזיציה על אמי, אֹמנתה  האהובה, קצרה רוחה, ומדי זכרה זאת התנודדה ולבה נתר  ממקומו.  עתה הנה נגעה הרעה אל עצמה ואל בשרה, שֹׁד  ושבר כתֻמם באו עליה יחד:  אביה מת פתאום, גוע לעיניה בעצם תֻמו, והנה היא יתומה גמורה, לא נשאר לה בלתי אם נער עזב ונדח כמוני, אשר הרכיב אביה אלוף לראשה.  ואל משענת קנה רך כמוני היא עתידה לשאת נפשה, בהאסרה בחבל אל חבר פושעים וחטאים אשר קאה הארץ אותם, ולהענות בעבודת פרך בארץ משַׁכלת  יושביה!  ומה עול עשתה בהשיבה לבה אליך, יושב שמים! בנתנה כל כבודה וגדולתה והדר גאונה  כֹפר  תורתך!  ומה פשעי וחטאתי אני כי יקצרו ימי עלומי ומתבל ינידוני לעבודת עולם בארץ גזרה? ומה עון נמצא באמי כי נשרפה חיים או באביה כי נאנס לשלוח יד בנפשו?  ולמה תהיה כזאת בעולמך, כי תהי אחרית ישרים נכרתה?

"שימה בני יד לפה ואל תעמק שאלה! – אמר אלי ר' שלמה באמונתו התמה, בשמעו מרי שיחי – כי צדיק ה' וצדקות אָהֵב, אך עלילותיו נשגבו ממנו ולא לבני אדם הבין דרכו!"–

"גם צדקה עשה לבני ישראל "שפזרם בין האֻמות" – למען יהיו טרף לשניהם ומרמס לרגליהם"! – עניתי בשחוק מר, בזכרי את אשר אמר האיש הזה לנו, בדברנו על  אֹדות  הגלוּת האחרונה, הארוכה לאין קץ ותכלית.

"אל תבהל על פיך, כי לא מלבי הוצאתי מלים, והוא מאמר ערוך בתורתנו המסורה[cxviii]). והדברים נכחים למבין – כי לו   גלוּ בני ישראל לארץ אחת בין בני עם אחד, אזי לא נשאר מהם שריד בימי רעה.  כן הפלא יעקב אבינו עצה בצר לו מפני עשו אחיו, ויחץ את הכל לשני מחנות, באמרו: "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפלטה"[cxix]).  וכן עשה אלהינו עמנו בגלות החֵל הזה – כי כל מה שאירע לאבות, אירע לבניהם אחריהם[cxx]).  וזאת נחמתנו בעניֵנו, כי כאשר הטיב ה' לאבותינו באחרים, כן ישיש להטיב לנו ולגאלנו לעת קץ.  אך העת ההיא נעלמה מעין כל חי, ועלינו להאמין באמונה שלמה כי בעתה יחישנה!".

האמונה! הלא היא אֹצר  כל כלי חמדה – כי בידה יפקיד האדם את חמֻדותיו ומבחר שעשעיו בחיים, בגללה יחסר נפשו מטובה, ינזר מכל תענוגי חלד, למען ייטב לו באחריתו.  התקוה היא בתה הטובה אשר תמלא נפשו הריקה בהבטחותיה לעתיד;  היא תתן לו כח לשאת עמל החיים – ומי גבר יחיה ולא יראה עמל בחייו?   אשרי אדם עֹז  לו באמונתו, ובלעדיה גם תקותו נככתה, בבוא עליו צרה, ותוחלתו מאפע!

האמונה היא עודדה לאחרונה את כעיתי האמללה, בצקת ר' שלמה עליה מרוחו, ותאמץ לבבה לשאת את כאֵבה האָנוש ולסבול את הבא עליה.  כי אחר הלילה הנורא ההוא בא יום חשך ולא אור, יום צרה ומצוקה ונאצה ומסה כבד.

                                        ___________________

 

הבקר אור ומרכבה מרקדה ואחריה המון רוכבים חמושים, מצבא המלך, באו לחצר בית האסורים, ודון רואיס הורה להם הדרך אל בית כלאנו.  עד מהרה הֻסעו בריחי הברזל, נפתחו דלתות הנחושה, ובעד הפתח בא דון רואיס, ואחריו דון אירס די סילוה, ראש שופטי הממלכה,, ועמו שר ספרדי, הציר החדש אשר שֻׁלח למלא מקום אבינו, ונזיר דומיניקי, שליח האינקויזיציה, גבר בחצי ימיו, גבוה ורזה מאד.  פניו חורים וירוקים כקלף ישן נושן, פאת ראשו מֻקפה ועל קדקדו קרחת.  בבות עיניו אמוצות, והלובן סביבותם עכור כמראה עור פניו.  עצמות לחייו שֻׁפו מאד, וסנטרו[cxxi]) המגֻלח בולט החוצה.  מעילו שחור וארוך עד לארץ וכפיון גדול דבוק אל בית צוארו מאחריו.  על מתניו חבל פשתים, ושני קצות החבל יורדים במלילותיהם עד שולי המעיל למטה.  ובחבל אחוז חוט לבן הקשור אליו בשני קצותיו, לפניו ולאחריו, ועליו מחרזת כדורים קטנים ושחורים, המָעתקים מן הקצה אל הקצה[cxxii]) ועל חזהו צלם זהב דבוק אל שרשרת כסף רחבה, הסובבת לצוארו  – זו כחו למשפט הדמים, דאות לו כי הוא חבר לאינקויזיציה, אשר בידה נפש כל חי לעשות בה כל אשר תחפוץ ואין מידה מציל.

למראה האנשים הבאים קמתי ממקומי. גם חנה התחזקה ותקם ממטתה.

והנזיר הוציא מחיקו גליון ויקרא בו את הדברים האלה:

"בשם האל והאינקויזיציה הקדושה! דון יואנו קורוניל, ציר ממלכת ספרד, ובתו דונה גראציה קורוניל, ילידי טולידה, נדרשים לעמוד לפני משפט האמונה בספרד!"

"דון יואנו קורוניל עשוי לבלתיחת, ולמשפטכם לא יעמוד עוד!" – ענתה חנה בעז לבב, בהביטה ישר ל הדומיניקי, המדבר "בשם האל".

הנזיר נשא עיניו בעצלתים לראות את הנפש העונה אמריה. וחנה עמדה פרועת ראש ובגדיה קרובים אל מול לבה ופניה נפלו מיגון קודר.  אבל הנזירים הדומיניקים מבינים ערך נשים ויודעים את אשר לפניהם!  הוא ראה לעיניו שושנה נחמדת, אשר זה מעט נפתחו עליה לצבי תפארת, וכמו נודף ריחה אל אפו – ועיניו התלקחו באש זרה, כעיני השועל אל גפן אדרת אשר הבשילו אשכלותיה ענבים.

"ומי את, בתי, כי נדרשת ללא שאלוך?" – שאל בקול כאֹב  מארץ, בכבשו כרגע את יצרו. 

"היא דונה גראציה בת דון יואנו קורוניל" – ענה דון רואיס.

"והלא גם היא דרושה לעמוד למשפט כאביה הפושע!" – קרא ועיניו זרו אש וגפרית בוערה.

"וכאביה כן גם היא לא תלך אחריכם, ומוראכם לא תירא עוד!" – עניתי גם אני עזות.

"מה זאת?" – שאל הנזיר, בהביטו בתמהון אל הנצבים עליו.

"דונה גראציה היתה ברשיון ממשלתנו לאשה לעלם הזה, הנחשב בילידי ארצנו" – ענה דון רואיס לתֻמו, בהוציאו מחיקו את תעודת הנשואים ובהושיטו אותה בענוה לדון אירס די סילוה.

"הדבר נכון כנכון היום!" – אמר ראש שופטי הממלכה, בהראותו את הגליון להנזיר הנבהל.

"אבל זו עָרמה אשר כַּונתה גלויה לעין – כי נחפזה להנשא ביום אתמול כי יעבור!".

"אם היתה החתונה ביום אתמול או לפני יובל שנים, אחת לממשלתנו – ענה די סילוה – כי נתן המלך רשיונו לה, והדברים כתובים וחתומים בערכאותינו כחק וכמשפט".

הדומיניקי נשא בשרו בשניו  וידֹם.  אך על שפתו התחתונה נראו נטפי דם, בנשכו אותה בחמה מסֻתרה.

"ולמה זה יתחמק האב הפושע ולא יעמוד לפנינו בהקראו ללכת אחרינו?"  שאל את שא בית האסורים בפנים נזעמים.

"הוא לא יוכל עמוד – ענה דון רואיס בענוה וכבד ראש – כי מת לעינינו בלילה הזה".

שמע הנזיר וירגז תחתיו, גם דון אירס התנודד לשמע אזניו ויחדו שות שתו אל החדר השני, אל המטה אשר הורה להם דון רואיס בידו.

והנזיר קרב ויגלה פני המת ויתבונן אליו.

"גם זו ערמה ומזמה גלויה! – כי  לא בחליו מת האיש, כי אם בעצם תֻּמו, מרעל אשר הביא בצדיה אל קרבו!" – קרא הדומיניקי, היודע ומבין, בהראותו על תאר פני המת, החשוך משחור, ועל שפתותיו הצבות והמבֻקעות.

"ומה בזאת אם כה ואם כה יצאה נפשו? – אמר די סילוה בפנים זועפים, כי נעצב אל אבינו, אשר ידעהו בגדולתו – הנה חל. מכם וידכם לא תהיה בו עוד!".

"שגית, אדני בני, כי עוד לנו הוא!– אמר הכהן הצדיק  ואחרי אשר בכופרים חלקו, עלינו לצרפהו אל הפושעים הנשרפים חיים, ולהשליך עצמותיו על המדורה, לאות לבני מרי!"

"אבל האיש הזה הלא ספרדי הוא, ועלינו לעשות בו כחקי ארצנו!, – קרא הציר החדש, בחושו לעזרת המלאך השלוח מהאינקויזיציה הספרדית.

,המות והאדמה לא יבדילו בין הארצות, ובאשר ימות האדם שם תהי קבורתו!" – ענה ראש השופטים בישר לבבו.

"אבל"....

"רב לך, אבי, אל תוסף דבר! – שסע די סילוה את הדומיניקי ולא נתנהו לכלות דברו – כאשר דברת כן יהיה.  אנחנו לא נגרע חקי ארצנו לפני משפטי ארץ אחרת.  ועתה הניחו לי, כי עוד לי לעשות משלחתי בפקודת מלכי במקום הזה.  ברכני נא, אבי, אם יש את לבבך, ולך לשלום!".

שמע הכהן הנזיר את הדברים ויחר אפו. ועל פניו נראו מחשבות לבו, כי לוּ נועז האיש הזה לדבר כזאת בפניו על אדמת ספרד, כי עתה נגזר מארץ החיים וגם קבורה לא היתה לו עוד.    עןד הפעם לטש עיניו כצפעוני אל חנה רעיתי, אשר הביטה בו בגאוה ובוש,ואחר נשא הצדיק התמים את עיניו השמימה ויאנח, ויפן אל הציר החדש ויאמר:

"נלכה איפוא מזה, כי לא יכירהו פה מקומנו!".

                                      ___________________

 

הם יצאו ודון אירס די סילוה הוציא מאמתחתו גליון כתוב וחתום ויפתחהו, ויצו לדון רואיס לתת לו קסת סופרים, וישב אל השלחן וכיתוב דברים אחדים בשולי הגליון, וככלותו לכתוב קם ממקומו ויקרא באזנינו לאמר:

"בשם המלך דון מנואל! ביום 11 מאַי שנת 1506 למספרנו, היא השנה העשירית לממלכתו בפורטוגאל ארצו. 

"בסוד הכהנים הגדולים, דון פרנאנדו קוטינו, בישוף אלגרביה, היוש ראש, ודון דיגו פנירה, בישוף פוּנכאל, ודון דיגו די אלמידה, הכהן הראש במקלטי קראטו, נגמר משפט האסורים, אשר נתפשו בעון מעלם בדת קדשנו.  וזה המשפט אשר חרצו:

1. "יואנו אנטוניו ברנאל, נער בן חמש עשרה שנה, הנחשב בילידי ארצנו, נענש להשלח ביד פשעו אל "פורטו סיגורה" אשר בברַזיליה, לעבוד שם עבודת פרך כל ימי חייו.

2. "דון יואנו קורוניל, שהיה ציר ממלכת ספרד בחצר מלכנו, יסָגר ביד האינקויזיציה הספרדית לעשות בו משפטה ודינה, וכל הונו ורכושו יָחרם לה, לבד בית החומה אשר לו בליסאבון, ברחוב רוע-נובה, אשר יחרם לאֹצר ממלכתנו.

3. דונה גראציה בת דון יואנו קורוניל, נערה בת חמש עשרה שנה, תענש כאביה וכמוהו תסגר ביד האינקויזיציה הנזכרה.  אולם אם המצא תמצא נשואה לאשה להעלם ברנאל, אז יהיה משפטה כפי חקי ארצנו, וכענש אשר ישא בעלה תשא גם היא, ועמו יחדו תאָסר ותשֻלח אל "פורטו סיגורה", לשבת שם כל ימי חייה. והיתה עבודתה לעשות בכל מלאכת נשים הראֻיות לצרכי האסירים.  רק אם ינחמו הבעל והאשה על מעשיהם, וישובו בתשובה שלמה אל דתנו, אז יהיה דינם ככל שבי פשע, המוּשבים אל ארצם ומולדתם.  כחסד הזה יעשה גם לאחד מהם, אם ישיב הוא אל לבו או כי תשיב היא אל לבה, לשוב בתשובה שלמה אל דתנו.

וזה משפט האסירים הנשלחים ביד פשעם בעניני אמונה ודת, ככתוב בספר החקים אשר נתן המלך דון מנואל בהגלות הארץ החדשה ובהספחה אל ממלכתנו:

a) בכל עת אשר ינחמו על עונם וישובו אל דתנו, יושבו ארצה פורטוגאל באניות הממלכה, ההולכות שמה פעמים בשנה.

b) האסירים המוּשבים יֵעצרו שנה אחת באחד מקלטי הכהנים הנזירים, ואם לא ימָצא בהם עוד כל דבר רע, ויצאו לחפשי.

c) האסירים העומדים במרים יעבדו שם לעולם.  אך איש לא יאכפם בעניני אמונה ודת, והיו אשר יהיו.  גם ינתן להם שכר מצער לפי ערך עבודתם אשר יעבודו.

d) מולדתם אשר ילידו אחריהם חפי יהיו לנפשם, רק זכות אזרחים לא תהיה להם אם לא בדתנו יחיו.  הם יוכלו להשאר במושבות הארץ החדשה או לצאת מהם אל אשר יהיה רוחם ללכת.  אך לארץ פורטוגאל לא יבואו עד עולם.

4. "כבוא דבר משפט החרוץ פני דון מנואל מלכתנו, הואיל לעשות חסד עם האסיר דון יואנו קורוניל, עקב אשר מצא חן בעיניו בעמדו לפניו על משמרתו.  ויצוהו על ידי מלאכו, לבקש לו דבר אחד מחפציו היקרים לו, והיה לו או לאיש אשר יחפוץ להנחילהו אחריו.  ועל זאת בקש דון קורוניל, להנחיל להעלם ברנאל את הספרים והמגלות שנמצאו במערה אשר מתחת לביתו.  ויֻבקש הדבר וימָצא, כי הספרים הם ספרי דת היהודים, והמגלות הן כתבי זכרונות למשפחה אחת מבני העם הזה.  ועל זאת נגמר אֹמר, לתת את שאלתו בדבר המגלות, ולבלי עשות בקשתו בדבר הספרים, כי חרם הם ובאש ישָׂרפו".

על הדברים האלה שת  די סילוה נוספות לאמר:

"אנכי החתום מטה, ראש שופטי הממלכה, באתי היום אל בית האסורים אשר ברחוב צינטרה, לגמור דין האסירים ולעשות בהם משפט כתוב.  ואמצא את דון יואנו קורוניל שוכב מת על מטתו, ואת בתו דונה גראציה נשואה להעלם האסיר יואנו אנטוניו ברנאל.  ועל פי המשרה אשר על שכמי חרצתי בשם המלך, לבלתי הסגיר גופת המת אל האינקויזיציה, גם לבלתי תת לו קבר בין מתי עמנו, עקב אשר מעל בדת קדשנו, כי אם להביאהו אל שדה קברות היהודים מלפנים ולקברהו בקבורתם, ובבתו יֵעשה המשפט כפי חקי ממשלתנו, אחרי אשר נִשאה לעלם הנחשב בילידי ארצנו.

כתב וחתום בליסאבון הבירה ביום 13 מאי שנת 1506, השנה העשירית לממלכת דון מנואל מלכנו, ביד ראש השופטים בממלכה

        דון אירס די סילוה.

                                    _______________________

 

ודון אירס די סילוה עוד נסה דברים אלינו ויכביר אלינו מלים להעיר לבנו, להנחם על מעשנו ולשוב אל הדת השלטת.  אך שנינו עמדנו על דעתנו, כי באמונת אבותינו החזקנו ולא הרפינו, וכל דבריו הנעימים אשר דבר בחמלתו עלינו היו ללא הועיל.  אז נתן פקודתו לשר בית האסורים, לשמור ולעשות ככל הדברים הכתובים בגליון ההוא אשר השאיר בידו.  עוד הפעם סר אל מטת אבינו המת ויתבונן אל פניו אשר השתנו מאד עד כי לא נכר עוד מראהו, ויאנח מקרב לבו ויצא את הבית.  ודון רואיס יצא אחריו ויבט אחרי מרכבתו עד עברה את שער בית האסורים.  ואני וחנה התנפלנו אל מטת אבינו המת, ונבך בכי תמרורים עד חנה הגדילה.

אך שתי נחמות נשארו לנו באבלנו הגדול מנשוא.  כי לי היו מגלות בית אבותי לשארית, בחסד אבינו הטוב, אשר למעני ולמען בית אבותי בחר בהן מכל הון יקר אשר יכל להנחיל לנו כדבר המלך.  וחנה התבוננה אל נפשה והנה נמצא עדי על צוארה!  הוא הענק אשר נשאר לה מאמי אֹמנתה למזכרת עולם, ואשר אזכרתה קדושה ויקרה לנו מכל האבנים היקרות המשֻׁבצות בו.  שני אלה הדברים, מגלות בית אבותי וענק אמי, היו לנו כצרי ומזור למכתנו האנושה;  בהם ראינו תנחומות אל, ולבבנו התחזק באמונתו קדש.

                                     ______________________

 

יתר הדברים אשר נשארו לי לספר הם מעט  מזעיר, וגם הם לא יתנו שעשעים לנפשך.  אבינו הטוב נקבר בקבורת ישראל, ור' שלמה אבן וירגא קשר עליו מספד, ואני ורעיתי אסירי עני וברזל שֻׁלחנו אל ארץ גזרה זו.  בה התענינו יחדו בכל אשר יתענו אסירי הפשע, אשר התנערה מארץ מהם על כל התועבות אשר עשו במשובתם הרעה.  אך אנחנו בתֻמתנו ואמונתנו התחזקנו ולא הרפינו, ונקבל הכל מאת האלהים בלב נכנע ונאמן בבריתו.  וכאשר גדלנו בעמל ולח. כן הוסיפו נפשותינו לדברה יחדו.  אני השלכתי כל הימים נפשי מנגד, בהיותי מגן בעדה מפני כל חורשי רע אשר אפפוה ויבעתוה כנחלי בליעל, והיא היתה לי כמלאך ממרום, מדבר טוב ומשמיע נחמה, להחיוֹת רוח ולהשיב נפש.  ומי יאמין לשמוע, כי זאת האשה הצעירה, שזופת השמש, ההולכת יחף ובלבוש שק, היא דונה גראציה די קורוניל בת נדיבים, אשר גדלה בילדותה בהיכל מלך, ולוּ הואילה כי עתה היתה גברת עדינה, שרתי בשני חן, וכל שרי ארץ השתחוו לה!  לא יאמינו כל שומעי שמעה כי גם בימי עניה ומרודיה היתה לה סגלת חמדה, הוא הענק היקר, אשר מוצאו מאוצרות נשיאי עמנו בבבל, ובכל הון יקר לא יסֻלה ערכו.  לו הואילה לתתו בכסף, אז קנתה במחירו גם חֻפשנו לנפשנו גם את רוב האיים הנחשבים על גבול ממלכת פורטוגאל!  אך כאמונתה כן יקרה ל ה מכרת קדש זאת.  ולי הלא יקרה שבעתים – כי בה קשורים זכרונות אבותי מקדם, זכרון אמי הרחמניה, אשר למעני נשליכה נפשה מנגד לשכון בתוך לבאים עד היתה טרף לשניהם, וזכרון רעיתי הטובה והיקרה, אשר אתי יחדו חלקה מנת כוסי וחבלי עד אשר לקָחה האלהים ממני, להסתירה בסתר עליון ולתת לה את המנוחה והמרגוע אשר נעדרו ממנה על בלי פשע כל עוד בחיים חיתה. 

                                                __________________

 

מקץ שלש שנים לשבתנו בארץ גזרה זו ילדה לי בן בריא ושלם, נחמד ונעים, ואור נגה בשפל אהלי כאור שבעת הימים.  וביום השמיני הבאנוך בברית אברהם אבינו ונקרא את שמך  יהודה, על שם אבי היקר, אשר אלי כלתה נפשו וממרחקים זכרני ויפקדני באהבת חסד.  אך תקותו ותשוקתו באו רק למחצה – כי אמנם שבתי אל עמי ואלהי, והנני יהודי ככל אבותי, אבל את פני לא יראה עוד לעולם.  ומי יודע אם תמצאהו אתה בני עוד בחיים, בשובך בישע ה' לאירופה ובהתנדבך לבקש עקבות אבותי, אשר ככל עמם כן גם הם עתה אֹבדים  ונדחים, מפֻזרים  ומפֹרדים;  אך כבודם הולך לפניהם, ותהלתם עד אפסי ארץ.

כמעט גמָלתך אמך, חלתה את חליה אשר מתה בו. כמו מלאה צבאה בהקימה לי דור טהור, אשר באמונתו יחיה.  רוח קטב השוררת בארץ השאת, חתרה בסתר חייה ותביא רקב בעצמיה [cxxiii]), ומאז והלאה הלכה ודלה ותהי כמסוס נוסס.  לשוא הרביתי לה רפאות תעלה, לריק קרעתי שמים בזעקתי, כי סך ה' בעדי מעבור תפלה!  אך היא שחקה ליום אחרון, בזכרה תמיד דבר ר' שלמה אבן וירגא, כי כל יפעל ה' לטובה ולא לבני אדם הבין דרכו.

ככן גועה אשת נעורי לעיני ותמת בדמי ימי נעוריה, כיבוש פרח אמלל על אדמת נכר.  זה לי שבע שנים אשר קברתיה על יד אהלי ואניח אבן גדולה על קברה.  לא בניתי לה ציון ולא חקתי שמה על מצבתה לזכרון;  עך שמה וזכרה חרותים על לוח לבי ולעולם לא אשכחנה.

עתה החליתי גם אני, ועקבות מחלת אמך בי נודעו.  ידעתי כי קרוב היום אשר יאספני אליה, ובדאגתי לך הנה הוצאתי את זכרונות אבותי וענק אמך מן המקום אשר טמנתים עד כה, מתחת לקרקע אהלי, ואפקידם על יד איש עתי, גבר נכבד בבני עמנו, דון יעקב למשפחת אבן-יחיא משאלוניקי, העיר המרכלת היושבת על חף ימים בארץ ממשלת תוגרמה.  הוא בא הֵנה באנית סוחר, לקנות את קנה הנפת הגדלים פה עתה למכביר, גם את המגלה אשר אני כותב לך בזה, וגם אותך בני יקירי הנני מפקיד על ידו, להביאך עם נחלת ירושתך אל הארץ ההיא אשר נכבדות מדֻבר בה – כי בה יגורו נדחינו ומושליה יטו אליהם כנהר שלום.  יתן ה' ומצאת מרגוע במקום ההוא אשר אתה הולך ומצאת גם אבותי או את אנשי משפחתי! הם ילמדוך דעת את ה'. ידריכוך בדרך אמונה, בה תלך ולא תכשל עד עולם.  וגדלת וחיית ורבית והיית לשם ולתהלה בארץ.

ואני כאשר אבדתי אבדתי!

                                      ______________________

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



 

 

[i]) Leon Medigo Herbeo

[ii]) היא נמצאה במקרה בשנת 1500 (ה"א ר"ס) על ידי הרב החובל הפורטוגיזי, פדרו אלואריס קבראל , בבקשו בים האטלנטי דרך לבאו אל הודו המזרחית, ורוח קדים נשא אניותיו מערבה ויביאן אל חוף הארץ ההיא.  ויקרא את שם החוף "פורטו סיגורה" (נחשב על מדינת באהיא), ואת הארץ קרא בשם "טירא די סאנטא קרוץ" (אדמת הצלב הקדוש).  בשם "ברזיליה" נקראה אחרי כן,על שם העץ האדום, עץ הברזיל, הנמצא שם במכביר (ברזיל פירושו אדום או גחל לוהט – כי כן מראה הצבע הנעשה ממנו ) והמסחר בו רב עד היום.  על החוף ההוא יסדה משלת פורטוגאל את המושב הראשון לאסירי עני וברזל אשר שֻׁלחו שמה ביד פשעם.  האסירים היו אנשי חמס ונשי זמה אשר נמצא עונם במשפטי המדינה.  אליהם נספחו גם הנאשמים בעניני הדת השלטת.  שם הָפקדו עליהם שומרים ושוטרים להעבידם בפרך, כאמור בפנים הספור.

[iii] ) Kaiserling, Geschichte der Juden in Portugal 145. .

[iv] ) שבט יהודה ס' נ"ט.

[v] ) דה"א כ"ח ט'.

[vi] ) ויקרא כ"ז מ"ד.

[vii] ) מ"ב חק י"ט;  דהי"ב כ"א ז' ;  תהלים קל"ב י"א.

[viii] ) "הקווצה (זכרונות לבי"ד, I ).

[ix] ) הנעל (שם, II)).

[x] ) "המאכלת" (שם).

[xi] ) "התרעלה" ( שם III ).

[xii] ) שופטים ב'.

[xiii] ) "התכריך"  254 – 262 (שם II ).

[xiv] ) "התרעלה" 134.

[xv] ) מ"ב י"ז.

[xvi] ) "הקווצה".

[xvii] ) "המאכלת";  "התרעלה".

[xviii] ) ספרד ופורטוגאל.

[xix] ) "כף חסידים" 64

[xx] ) "התרעלה", שם.

[xxi] ) "התרעלה" 144.

[xxii] ) ה"א קל"ט.

[xxiii] ) קורות היהודים בספרד 9 – 21.

[xxiv] ) תמוד, אב ואלול, שנת ת"א קנ"א.

[xxv] ) יוחסין קל"ב.

[xxvi] ) "התרעלה" 163.

[xxvii] ) קע"ג – קע"ד.

[xxviii] ) יוחסין קל"ב

[xxix] ) Kaiserling שם 73.

[xxx] ) כרמלי, אוצר נחמד II .

[xxxi] ) אברבנאל בהקדמתו לס' יהושע.

[xxxii] ) ה"א רמ"א.

[xxxiii] ) רמ"ג.

[xxxiv] ) הקושרים הביאוהו בסודם וידרשו ממנו לכתוב ידו לדם, ולא יכל להשיב פניהם, כי בנפשו היה הדבר.  ויכתוב דברים הנשמעים לשתי פנים, “So os senhores apalavar eu no affe” , לאמר: "אם כל השרים שתו יד, אני לא אמנע" .  אך בסימן ההפרדה לפני המלחמה האחרונה תשתנה הכוונה ותהי להפרך: "אם כל השרים שתו יד, אני לא, אמנע". (ע' ס' עומר השכחה למהר"א גבישון כ"א עמוד ג' וכו').

[xxxv] ) רי"א – רל"ד.

[xxxvi] ) רכ"ה – רב"ט.

[xxxvii] ) רכ"ט.

[xxxviii] ) רל"ב – רל"ד.

[xxxix] ) זכרונות לבי"ד II "חתם הנשיא" 476 וכו'.

[xl] ) רי"א.

[xli] ) רמ"א.

[xlii] ) רמ"ה.

[xliii] ) רמ"ד.

[xliv] ) Gratz  VIII 925.

[xlv] ) רמ"ח.

[xlvi] ) רנ"ב.

[xlvii] ) "אגרת הקדש" לר' עובדיה מברטנורה.

[xlviii] ) "פסקים וכתבים" למהרי"א סי' פ"ח

[xlix] ) ס' "נעם וחובלים" להר"א קפסלי.

[l] ) "אגרת ר"י צרפתי" ב"קונטרס גזרת תתנ"ו" ליעללינעק.

[li] ) אברבנאל ו לספר "מעיני היושעה" ( ועיין 340, Gratz VIII  בהערה).

[lii] ) בערך שני אדומים.

[liii] ) Kaiserling   שם 102.

[liv] ) אוצר נחמד II במאמר כרמולי.

[lv] ) המזכיר V , 146 .

[lvi] ) רנ"ה.

[lvii] ) כ"ט כסליו רנ"ז.

[lviii] ) רס"ד.

[lix] ) בשנת רס"ו מת על ידה מכוס ישועות אשר השקתהו ( Kaiserling , "הספרדים. ו' 2. בהאסיף תרנ"ד).

[lx] ) .I הערה 142  Kaiserling Geschichte d. J. in. Port.

[lxi] ) רנ"ד.

[lxii] ) רנ"ה.

[lxiii] ) Genua .

[lxiv] ) "תלונה על הזמן" אוצר נחמד, שם.

[lxv] ( Shakspeare,Macbeth .

[lxvi] ) Labyrinth

[lxvii] ) Mandoline – כלי שיר בעל עשרה או שנים עשר מיתרי נחשת, והוא כלי אהוב לבני הנעורים בארצות המערב להנעים בו זמירותיהם בשירי אהבה למועדי ערב.

[lxviii] ) Karneval    זמן הפסקת אכילת בשר.  ועמי המערב מרבים לשעשע נפשם בו לפני הצומות קודמים לחג פסחם.

[lxix] ) Corridas – מלחמת השורים, והוא משחק אהוב להספרדים והפורטוגיזים, יושבי חצי האי הפירנאי. –

[lxx] ) Corrigedor – ראש השופטים, שליט מטעם המלך וראשי המועצה, והמסדר את המערכה במשחקי הלאם.

[lxxi] ) Gratz VIII, 308 .

[lxxii] ) Alguazi –שר השוטרים, המפקח על הסדרים במקהלות עם.

[lxxiii] ) Arena .

[lxxiv] ) Picadores – הרוכבים בעלי הכדונים.

[lxxv] ) Chulos – הרגלים בעלי החניתות.

[lxxvi] ) נושאי צעיפי משי זכים ובהירים, להרגיז את השורים אשר לא יוכלו נשוא נגהם.

[lxxvii] ) הלוחמים הראשים.

[lxxviii] ) Gratz שם 309 וכו'.

[lxxix] ) Spasma .

[lxxx] ) Novenber .

[lxxxi] ) Ad majorem Dei gloriam .

[lxxxii] ) Familiare  – האנשים אשר התמכרו להאינקויזיציה לחשוד בכשרים, לאסור בבתי כלאיה את הנחשדים ולענותם בכל כלי משחית  עד אשר יודו על הכל.  בתוכם היו גם שרים ואצילים, אשר עסקו בזה לטובת עצמם או לרעת רעיהם.  בעשותם מעשיהם נתנו תמיד מסוה אל פניהם, לבל יכירום רואיהם כי הם המה.

[lxxxiii] ) Sanbenito –שמלה עבה וצרה.

[lxxxiv] ) Koroza – מגבעת נייר עב, גבוהה שלש רגל.

[lxxxv] ) זכרונות לבי"ד II , "התכריך", 248 .

[lxxxvi] ) שם III, "אות הקלון" 57 .

[lxxxvii] ) Serenade .

[lxxxviii] ) כתוב בידי ש.ג. גורדאן ע"פ התכנית אשר ערך לו המחבר.

[lxxxix] ) Page – נער משרת פני גדולים, בדומה לזה יש פגה (סנהדרין קז.) משאל לנקבה שלא בגרה עדיין.

[xc] ) ר"ה ט"ז.

[xci] ) ב"מ ע"ה.

[xcii] ) עירובין מ"א.

[xciii] ) Kaiserling שם 143.

[xciv] ) שם 141 .

[xcv] ) שם 144 .

[xcvi] ) תנחומא שמות י'.

[xcvii] ) מדרש לקח טוב תהלים מ"ד, כ"ו.

[xcviii] ) עלילת הדם הראשונה היתה בעיר Blois בצרפת בשנת ד"א תתקל,א, עמק הבכא 37.

[xcix] ) שבט יהודה סי' ז'.

[c] ) זכרונות לבי"ד II "האגרת" 129.

[ci] ) נדה י"ג.

[cii] ) תהלים כ"א א'.

[ciii] ) ילקוט שמעוני, שם.

[civ] ) ירמיהו כ"ג ז' ח'.

[cv] ) תרגם ברנפעלד הובא בהאסיף תרמ"ה 60 בהעתקת ספר הפסרדים לקייזערלינג.  ומתֻקן עתה ע"י גארדאן בסגנון הזה :

הָאֵל , לוֹ הַתְּהִלָה דוּמִיָה,

אָז יוֹצִיא סוֹעֲרָה עֲנִיָה

מִכִּלְאָה, מֵאֶרֶץ תַּחְתִּיָּה.

אָז יַחַד נָרִיעָה,

קו-ל זִמְרָה נַשְׁמִיעָה.

הַשִׁיר לָאֵל גּוֹאֵל אֻמָּתוֹ,

לָאֶחָד, אֵין אֵל עוֹד זוּלָתוֹ.

[cvi] ) אָרְחוֹתַי אֲזַכֶּה, אֲקַוֶה וַאֲחַכֶּה.

אֶתְחַנֵּן וַאֲזַמֵּר לֵאלֹהַ

אֵל חַנּוּן הוּא אֵלִי,

אֵל רַחוּם הוּא הֵילִי,

גָּבֹהָ  מֵעַל כָּל  גָבֹהַ.

 

[cvii] ) Kaiserling שם 146.

[cviii] ) שם 130 וכו'.

[cix] ) יום א' 19 אפריל (כ"ה ניסן רס"ו).  חשבון הימים התברר בדיוק ע"י מהרצ"ה יפה ונזכר גם בהערתו לסוף ס' "מוצאי גאולה" לה' שפ"ר צד 382 .

[cx] ) Kaiserling  וגם Gratz בשם רבים מסופרי דברי הימים ההם.

[cxi] ) Usque 200 .

[cxii] ) שבט יהודה סי' ס'.

[cxiii] ) Tapuyas – אויבים.

[cxiv] ) מס' שמחות פ"א ד'.

[cxv] ) שם ה'.

[cxvi] ) שם.

[cxvii] ) ויקרא י"ט כ"ה ; דברים י"ד א'.

[cxviii] ) פסחים פ"ז.

[cxix] ) בראשית ל"ז ט'.

[cxx] ) מדרש לקח טוב, בראשית ל"ז ב' ; תנחומא לך, ט'.

[cxxi] ), Kinnbacken   Подьородокъ .

[cxxii] ) זכרונות לבי"ד III "התרעלה" 177 .

[cxxiii] ) Aria cattevia , Malaria .