חֲלִיפוֹת וּתְּמוּרוֹת

אברהם שלום פרידברג

לתוכן הענינים

(ספור מקורי)

(בשנת חמשת אלפים וחמש מאוד ושבעים וחמש לבריאת עולם)

בשנה הראשונה להקונגרס הווינאי, בשנת החמשים וחמש לימי חיי אני משה בר' מאיר ענסהיים

כותב המגלה הזאת לזכרון דברי ימי עמנו. והנני מקדיש אותה לדודי הרב ר' יהודה אברבנאל,

ראש קהלת ישראל במארוקו.

והיתה בידו למשמרת עולם לדורותינו.

אנכי שלֻמי אמוני ישראל מוצאי מזרע קדש, מהרב ר' אליעזר ממיץ, שהיה מבעלי התוספות, מתלמידיו של ר' יעקב בר מאיר הנקרא "רבנו תם"[i], ונין ונכד להרב החכם ר' משה מיץ, תלמיד רבינו יש"ר מקנדיא[ii], אשר התחתן את משפחת האברבנאל מאמשטרדם, בתתו את בתו לר' שמואל בן הר"ר מנשה בן-ישראל לאשה. אחי אבי, הוא דודי ר' יהודה אברבנאל, עזב את ארץ אשכנז בימי הרעה וינוע לארצות הברבריאה. שם עשה חיל בתורה ובמעשים, עד כי שמתהו קהלת ישראל במארוקה אלוף לראשה. ואבותי באו לשבת בעיר ענזיסהיים, אשר במדינת עלזאס. ומהם נשאר לי בית והון לנחלה, ועל כן אכנה בשני שמות[iii]: בשם מיץ על שם העיר מקבת בור נקרתי, ובשם ענזיסהיים, העיר אשר בה נולדתי. ולהקל המבטא קצרו אחינו את שם העיר הזאת, והנה היא מסֻבה שם ענסהיים. את קורותי החלותי לכתוב בשנת תקמ"ג, בהיותי בן עשרים ושלש שנה, בעודני בחור פנוי בלי אשה – כי הגבל הגבילו חקי הארץ את מספר אחינו בארץ אשכנז ובגלילות הרינוס, ועליהם אין להוסיף ואין אדם נעשה בעל משפחה בקהלתו עד שימות אביו תחלה. בחק הזה התחכמו האשכנזים לעם ישראל כמושלי מצרים מלפנים, פן ירבה…

_______________

עשרה קבים שנאה ואיבה ירדו על אבותינו באשכנז, תשעה מהם נטלו בני עלזאס צוררינו מאז, כי הלא הם יושבי גלילות הרינוס והמיזה[iv], אשר אדמו מֵימיהם מדמי אבותינו מאז מעולם[v], ואף שיצאה המדינה מרשות אשכנז ונכנסה לרשות צרפת, לא החליף העם היושב בה את טבעו ומנהגיו, ונשאר בבערותו וקנאתו כימי קדם; עודנו הולך בחשך ואור ההשכלה הזורח על ארצות המערב בימינו אלה לא הגיע אליו להגיה חשכו. עודנו מסתולל בעמנו לאסרהו בגיטותיו ולחזק מוסרותיו מבלי הרף. הרבה הרבו עליו משא המסים עד בלתי נשוא בשבתו למעצבה על מקומו, גם הכבידו עליו ההליכה והתנועה ממקום למקום, בהחשבו בעיניהם כמחֻבר לאדמת גדוּלו. כי אין יהודי רשאי לצאת ממקומו עד שיקבל התרה מהרָשות, ואין יהודי נכנס בגבול מדינה אחרת עד שיהיה בידו רשיון "התּיוּר"[vi]. והמדינות רבו בארץ אשכנז, אשר רבים שריה, וכל אחד צורר במדינתו, שלפעמים אינה מספקת להעמיד בה סוס ועגלתו! והקהלות אינן רשאות לקבלו עד שישלם מכס נפשו[vii], ואם לא – ונענשה ענש כסף ככל אשר יושת עליה. ועל כן קימו וקבלו עליהם היהודים בעצמם, להעמיד מתוכם שומרים על שער כל עיר ועיר, להשגיח אל האורחים לבל יעלימו מכס נפשם בהגיעם אליהם. והאנשים מרי נפש, קשי לב וחזקי מצח – ומה כבד לאדם לשאת עלבונו מבני בריתו, שהם עצמו ובשרו! עלבון כזה הגיע גם לחכם דורנו ר' משה דעסוי בעת אשר כבר גדל שמו בעולם ושמעו הלך בכל המדינות. כי בהגיעו בשנת תקל"ו לעיר דרעזדען בירת סכּסוניה, עצרהו משרת הקהל וידרוש ממנו עשרים גרה מכס נפשו. "מכס על מחבר הפֿעדאָן כעל שור מקרין מפריס! – אמר רמ"ד לרעיתו במנוד ראש – עתה ידעתי כי היתה כונת לאוואטער[viii] לטובתי ולהנאתי – כי אלוּ נעשיתי נוצרי אזי נפטרתי מתשלומי חרפה אלה. אבל יהודי הוא יהודי, אם עוסק הוא בפילוסופיה או בבגדים ישנים – אחת היא להם!"[ix].

מלבד כל אלה יש הרבה מקומות האסורים על היהודי בבל ירָאה ובל ימָצא, ואף במקום שהֻתרה לו הכניסה מעמידים עליו שומרים לשמור הליכותיו ולספור כל צעדיו. ביום ייראו מלפניו פן יגנוב ילד נוצרי או ישים מות בבארות המים, ובלילה – מפני קסמיו וכשופיו במעשי שדים[x].

לפני שנתים ימים גדלה המהומה בעלזאס מפני השטנה אשר כתב עלינו השופט מארטין העלל, איש צר ואויב כאחד מזרע עמלק, אשר דרש ברבים להתקומם על היהודים ולהשמידם או לגרשם כלה מן הארץ. ובראות אחינו כי צרה קרובה, ויקהלו יחדו ויבקשו תחבֻּלות להגן על נפשם מפני רשעת העם המר והנמהר. ותהי העצה היעֻצה לכתוב אגרת בקשה להמלך לודוויג הט"ז, החונן ומטיב לכל, ולהתחנן לפניו לחוש לעזרתם ולהיות עליהם סתרה. האגרת נכתבה, אבל לא על טהרת הלשון ובסגנון הדרוש, שתהי ראויה לבוא לעיני מלך ושרים. והנה נמצאו להם שני גואלים אשר התנדבו לקחת עליהם את העבודה הזאת, לצרף וללבן את דברי הבקשה, כיד ה' הטובה עליהם – הם שני אנשי המופת, השר האוהב אדם חריסטיאַן ווילהעלם דאָהם ואחינו החכם החוקר ר' משה דעסוי. ועוד יתרה עשו – כי מלבד מה שתקנו את הלשון והסגנון בכתב הבקשה של יהודי עלזאס, עוד נדב לבם אותם לכתוב הצעה ארוכה לתקן את מצב עמנו בכל הארצות ובכל הגוים ולהסיר מעליו מֻטות עֻלם. החוברת נכתבה ונחתמה בשם דאָהם בלבד – כי זה האיש משה ענו מאד, החפץ בעלוּם שמו. גם חשב לנכון כי דבריו לא ימצאו אזנים קשובות אחרי שגם הוא איש יהודי ואין אדם רואה זכות לעצמו[xi]. החוברת עשתה רֹשם וחכמי עם אשכנז התעוררו עליה וישאו ויתנו בדבריה להימין ולהשמאיל. אז לא יכל עוד משה אחינו להתאפק, ויערוך אמרים אל דאָהם רעהו, וישת על טענותיו והוכחותיו נוספות, בהוסיפו להצדיק את עמנו ודתו. ויהי המעט לו העסק בחוברת ההיא, ויבחר לו את הספר אשר כתב ר' מנשה בן-ישראל לפני מאה ועשרים וחמש שנה, בבואו להמליץ על אחיו לפני נבחרי העם האנגלי, ויעתיקהו ללשון אשכנז ויקראהו בשם: "תשועת ישראל", ויכתוב בראשו הקדמת מלים לחזק את הדברים[xii]. ובזה העיר סער גדול בקרב אויבי עמנו ויפערו עלינו בפיהם איש מקצהו. ויהיו כל הדברים יגעים וישועה עוד רחקה ממנו. אז מלאני לבי ללכת עירה ברלין, להיות בקרבת מליצנו אחינו, לעודד רוחו ולחזק לבבו במלחמת הקֹדש. ולמען היות לי המשפט לשבת בעיר המלוכה, הואיל משה לאספני אל ביתו בתור מורה דת ודעת לצאצאיו. ובכן הגעתי אל העיר הבירה. אך בבואי אל שער העיר בבקר השכם נעצרתי בבית ה"הקדש", והשוטרים חקרוני ויבחנו דברי אם כנים הם. ובכן נשארתי בתוך המון האורחים הנעצרים שם כל היום עד אשר יפֹרש מה יֵעשה להם.

________________

כנטות צללי ערב בא הפקיד היהודי, הוא סופר הקהל, ויקרא לפנינו כתב כתוב בשם פרנסי הקהלה וחתום מטעם הרשות. בו נזכרו ראשונה האורחים הנבדלים לטובה, להכנס ולבוא העירה. ואחר נקראו בשמותם אלה שכניסתם אסורה להם מטעם הפרנסים.

בין הנכנסים נחשבו האנשים האלה: השדכן לאֶבעל פרישוויילער, אשר דבר לו אל הפרנס ר' דניאל יפה, המכֻנה איטציג; הילדה צביה עהנהיים, שאביה מת בהקדש והאיש נפתלי בּחשא קבל עליו לאספה אליו ולאמצה כבת לו.

– כן יעזרהו ה' ונאמר אמן! – קראה אשה זקנה העוסקת במצות, ודרכה לבקר את הנשים החולות העצורות ב"הקדש" ולחוש לעזרתן.

והפקיד הוסיף ויקרא: הנער יוסף אנשפאַך, אורג בבית החרשת למטוה הבד אשר לדוד סימון; הבחור משה ענסהיים המורה בבית ר' משה דעסוי, ועוד אחדים. בין הנעצרים נחשב ראשונה הקבצן שמעיה השטאלופּני; עליו נגזרה גזרה כי לא יכנס ולא יבוא.

הדבר יצא מפי הפקיד וקול כרעם נשמע מפי הקבצן, בקללו את הקהל והפנסים קללות נמרצות. האיש הוא כבן ארבעים שנה, בעל בשר, בעל קומה ורחב כתפים. פניו מלאים ואדֻמים, עיניו אמוצות וכהות, וקצות גבותיהן אדומות וצבות, אפו גבוה ועב וקצהו כעין התכלת – שער ראשו וזקנו צהוב כהה, גם שיבה זרקה בו. בתנוך אזנו השמאלית תקועה נזם זהב – לאות כי היה בן יחיד או בן זקֻנים לאבותיו בילדותו. נעלים עבים מטלאים ומגֹהצים על רגליו הגדולות, והוא לבוש מכנסי צמר שחור וקו אדום עובר לצדיהם בין התפר, כמכנסי אנשי הצבא. ועל הארבע-כנפות ממעל בגד קמיזו[xiii] היורד עד ברכיו ומלא כפתורים גדולים וכדוריים, שנתמעך הכסף הצפוי עליהם ונתגלתה נחשתם, והוא חגור אזור עור מהֻדק בקרס ברזל, ועל כתפיו מעיל בד עב, ארוך ורחב, וישן ומטלָא, קולו עב ושאגה לו כלביא.

– ומי הם הפרנסים – ימח שמם וזכרם! – הגוזרים עלי גזרתם? הפֿייטל אפרים הזייפן, אשר התעשר מפסלתן של המטבעות במלחמת שבע השנים?[xiv] או דניאל איטציג קרובך, שבא לברלין בזהובים אחדים בכיסו, ובנשך ובתרבית התעשר ויהי לקצין בעמו?[xv] המתגאה הוא בפֿרידלאֶנדר חתנו האפיקורס או בבנותיו החצופות, היוצאות במחולות עם פריצי הגוים? האלה גוזרים גזרות על הצבור? תפח רוחם ונשמתם! הלואי שיהיו צריכים לידי מתנת בשר ודם ויהיו כמוני! ועל מי יחוו דעה? עלי, בנם של קדושים, בן בנו של אותו צדיק, מחבר הספר "גיד הנשה"! הלא כבר נכשלו פעם בעון כזה לפני שנים אחדות, בבואי הנה עם אברך פולני ושמו ר' שלמה מיימון, שנלוה עלי בחזרו על הפתחים, ואחר כן נגלה שחברי זה איש גדול בתורה, והרב ר' הירש חריף, האב"ד דק"ק פוזנא, קדם פניו בכבוד גדול ועל כפּים נשאהו[xvi].

מבלי השיב דבר על חרפותיו וגדופיו פנה השמש לשני שוטרים ערלים, העוזרים על ידו, ויצו אותם לחפש את כליו, אולי דבק בם מאום. ברב כוח החזיקו בו השוטרים ויפתחו את ילקוטו הגדול והרחב, ואחד מהם השקיע ידו בו ויוציא משם שתי חלות יבשות, וצנון וחזרת וקשואים ובצלים ושומים ומלח ופּלפּלין, ומתחת להם שתי כפות כסף ועליהן פתוחי חותם ההקדש.

– אלה מאין לך? – הרעים עליו השמש בקולו.

– לא לך עבד עבדים לדעת זאת! – ענה הקבצן עזות – ה' הקרה לפני מציאה גדולה ואקנן בלא מחיר.

– והלא הן משֶל "הקדש", ובהם טבוע חותמנו! – ועתה תן תודה, ואם לא – ונמסרת לדין על פי סעיף 20 מחקי הממלכה, והלקוך במקלות וגרשוך מן הארץ עד עולם[xvii].

– אנכי עשיתי כדין, קנאָתי לשם שמים עשתה זאת – ענה הגנב בלב נכון – הנה האשה הסוכנת על הבית הזה נושאת פאה נכרית, ולא תעטה ראשה במטפחת, כראוי לבת ישראל כשֵרה, אמרתי אל לבי: האשה הזאת חצופה היא, ומצוה לחַסר. הלא היא ערֵבה בכלי השרת המָפקדים על ידה, ומשכרה ינֻכה לה.

שתי הכפות לֻקחו מהגנב המקנא לה' אלהי ישראל, והוא גֹרש בחרפה מן ההקדש.

__________________

אולם בטרם אחל ספורי עלי לבאר מה זה "הקדש", על מה אדניו הָטבעו ואיך נעצרתי אנכי בו.

בחקים הישנים שקיֵם אותם המלך פרידריך II בשנת תק"י (1750) יש הסעיפים האלה:

4) יהודים זרים אינם רשאים להשאר בעיר יותר מן כ"ד שעה, ואם לא – יֵענשו בשקל זהב ליום. על הקנס הזה מחויבים הפרנסים להשגיח, ואם לא – ואבדו זכות ישיבתם.

5) משפחות חדשות או משרתים חדשים אינם מתקבלים בלתי אם במות אחת הקודמות או אחד הקודמים. הפרנסים מחויבים בכל ג' חדשים למסור להממשלה רשימה מדֻיקת על אדות מספר היהודים יושבי העיר[xviii].

המס המושם על כל איש יהודי הבא לעיר אחרת והאחריות המֻטלה על פרנסי הקהלות בעד כל נעלם, הכריחה אותם להקים בית אֵסוף ולהעמיד משמר על שערי כל עיר ועיר, לבקר תעודות התּיוּר של כל ארח החפץ להכנס ולבוא העירה ולגבות ממנו מכס הנפש, גם לחקור את האיש אם תם וישר הוא, כי בעד כל גנבה היו כל ישראל ערבים זה בזה[xix]. הבית ההוא נקרא "הקדש" – כי נקדש בצדקה לעניים ולחולים ולכל איש מצוק ומר נפש, אשר רוב הנודדים מאחינו בני ישראל מהם היו להם. בתים כאלה ראיתי למכביר בימי מסעי ונדודי, אך הבית העומד בברלין ליד שער פרענצלוי עולה על כלם – כי רב מספר הנודדים השואפים לבוא אל העיר הבירה, אשר רוב היהודים היושבים בה עשו חיל והצליחו, ובקרב שנים העשירו עֹשר רב. שם מצאתי רב אחד ושני מלמדים מארץ פולין, הארץ המגדלת רבנים ומורים ומלמדים וכל כלי הקדש, כלי השרת לקהלות ישראל באשכנז, אשר זה כמה שפלה בה רוח עמנו מפני עקת רֶשע, והגיעה עד העפר מעצר רעה ומיגון, על כן תפוג תורה וחכמת ישראל נעדרה. שם ראיתי חזן אחד מארץ ביהם, המבקש לו משמרת פקודה באחד המקומות באשכנז, ולבלי לכת בטל הנהו מנסה את כחו וקולו ובזמירות יריע לו, בשומו בֹהן ידו השמאלית בקנה צוארו ואצבעותיה שלוחות על לחיו, ובהעבירו זרוע ימינו מעלה ומטה לרגל הנגינה אשר ישמיע בזמרו משכיל. שם בחדר הנשים אשה הרה זועקת בחבליה, כי נהפכו עליה ציריה. ליד השלחן יושב איש זקן ונשוא פנים והוא מעיין בלוח השמות המונח לפניו – הוא שדכן המקרב רחוקים ומזווגם זה לזה. אצלו עומדת אשה שחורה ולא נאוה, והיא בחצי ימיה, ושני ילדים אוחזים בסינורה מזה ומזה – היא עגונה מאשכנז המזרחית שהיתה אשה למלמד פולני, ואחרי שבתו עמה שנים אחדות עֲזָבָהּ לנפשה ויברח ויתעלם מן העין. גם איש משֻגע אסור בחבלים אל פאת מטה, והוא צורח מרה להניחהו לעבור אל הירח, לתור לו שם מקום מושב לכל קהל הגולה, והוא נכון לשלח אש במשכנותיהם, לאלצם לצאת מן הגלות ולבוא אל המנוחה ואל הנחלה אשר ימציא הוא להם במרומי שחקים. ובפנת הבית רובצות על חבילותיהן ארבע או חמש נערות יפות מראה ובריאות בשר ולבושות בגדי עֹני – הן בנות עזובות ויתומות עניות שבאו מדרום אשכנז לתור להן עבודת שפחות בבתי סחורי ישראל בברלין. וכל אחת מהן תקוה בצדק למצוא לה איש אשר יבחר בה להנחילה כבוד שמו ולשימה עקרת ביתו, והנערה העניה העוטה בגד עִדים תזכה ותהיה לאחת הגבירות העדויות עדי רב, אשר כאלה רבות מהן בעיר הבירה[xx]. נקל להבין את הלחץ והדחק והחלאה והצחנה והמהומה והרעש והשאון המלאים את הבית, ועל כן היה שם "הקדש" לזועה בקרב עמנו, וכשמעי שמי בין המוּתּרים לבוא העירה ותחי רוחי, ואמהר ואשלם מכס נפשי, ואקח לי נושא סבּל לשאת את מלתחתי ולהביאה אחרי אל מחוז חפצי. ובטרם אצא משם נתתי נדבת ידי לנערה קטנה בת שתים עשרה שנה, אשר באה שמה עם אב נגוע וידוע חֹלי, ועד שלא הספיק הרופא לבוא אליו נפח נפשו וישב אֶל אֵל רוחו, והבת הקטנה נשארה עזובה ושוממה, אֹבדה מבלי ישע. כאשר באתי אל הבית ההוא כבר הוּצא המת משם והובא אל בית עולמו, והילדה התמוגגה בעניה ותבך תמרורים בהשתפך עליה נפשה. הבטתי אל הילדה היפה, היתומה העזובה, ומעי המו לה. ואמהר להשיב נפשה ולסעדה באֹכל אשר צויתי להביא לי, וארבה לדבר על לבה ולנחמה מיגונה, ולפני עזבי את הבית השארתי לה ברכה מכספי, להעזר בו לעת תדרשנו.

________________

הימים ימי האביב, בסוף חדש אייר. אור העששיות הדולקות בפנסים, התלוים על מוטות ברזל העולות מן עמודי עץ העשוים לדבר, לא נערך מפני החשך המכסה ארץ. עברתי ברחוב פרנצלוי ואלך דרך רחוב המלך עד הגיעי אל רחוב היהודים. שם סרתי אל בית מלון, ואקח לי חדר לשבת. ואמהר וארחץ פני וידי ואחלף שמלותי ואלך אל רחוב שפאַנדוי הקרוב למקום משכני, ואגיע עד הבית המסֻמן במספר 68 – הוא מעון מורנו ומאורנו הגדול ר' משה דעסוי. אחזתי בחבל הפעמון אשר לפתח הבית ואניעהו מעט, וקול צלצול נשמע מבפנים, ועד ארגיעה נפתחה הדלת והשפחה הוליכתני אל חדר העבודה אשר לאדון הבית היושב בו. והחדר רחב ידים; אין בו לא מיקרת העשירים, אף לא מתפארת החכמים. כלי המושב פשוטים מאד, הקירות משוחים בצבע ירקרק, ועליהם תלוים מראות התמונות הקרובות ללבב החכם, תאר פני אשתו ואחדים מידידיו הנודעים לשם. על שלחן הכתיבה מונחים מכתבים אחדים ופנקס פתוח. גם ארון ספרים, תפארת כל איש משכיל, לא נראה בכל החדר ההוא, ורק ספר קטן מונח פתוח על שלחן עגול ליד המצע הרך המכֻסה בארג משי ירוק שנתמעך מעט מרוב ישיבה[xxi]. ובקצה המצע יושב האיש אשר אליו נשאתי את נפשי.

הוא קטן הקומה ונראה כיושב שחוח מפני הגבנון אשר על גבו. מראהו רזה ודל, פניו חורים כידוע חלי ומלאים קמטים כאיש שיבה; אבל ראשו, מושב היקר למֹחו הנפלא, יפה ונעים ונחמד לתפארה כראשי חכמי אתונה הקדמונים, הנראים בפסילי יון מעשה ידי חכמי חרשים. אין למלל את החן והנעימות המרחפים על פתחי פיהו, בהיות שפתו העליונה מכסה תמיד את התחתונה, ואין לתאר את האהבה והחבה הנוצצות מעיניו המפיקות נגה מאש מסֻתרה הלוהטת בהן. מצחו מרום ונשא וגבה מאד ושער ראשו השחור אשר שיבה זרקה בו מכסה בתלתלים קטנים את שני צדעיו. זקנו הקצר המתֻקן במספרַים מגיע רק עד חזהו, והוא לבוש נקיים, בית הצואר אשר לכתנתו לבן כשלג, הקמיזה הרחבה רכוסה עד הצואר ושני טורי כפתֹרים גדולים יכסוה מלמעלה ועד הכסלים, והוא עוטה מעיל קל, שחור ורחב, אשר בית צוארו כפול ויורד על הגבנון ועד מרפק הזרוע[xxii].

על גבנוּנו זה יסֻפר לדור מעשה שהיה בנשואיו בשנות תקכ"א–תקכ"ב.

בימים ההם כבר זכה לשם ולכבוד ולתהלה ולתפארת, כי הביאהו ידידו עז, ידידיה אפרים לעסינג, בסוד חכמי ברלין וחוקריה הידועים לשם, וכבר נדפסו ממנו כתבי פילוסופיה[xxiii] ו"מכתבים על דבר הספרות"[xxiv]. וההשכלה אשר החלה אז לפרוץ בארץ, בשבת בה לכסא המלך הפילוסוף פרידריך השני, משכה אליו לבות כל שומעי שמעו, ובשיחותיו הנעימות והחריפות – אף שהיה כבד פה וכבד לשון [xxv] רכש לו נפשות הנשים הצעירות, עד כי למרות מומו הגדול בקשו רבים מעשירי ברלין להתחתן בו[xxvi], אך הוא לא אָץ להעמיס רחים על צוארו, בבקשו לו רק עלמה כלבבו, אשר בענוָתה ותם דרכיה תשמור לעולם אמונתה לו. עלמה כזאת נמצאה לו בעיר האמבורג בבית הסוחר אברהם גוּגענהיים, והוא בן שלשים ושתים שנה בעת היא.

הסוחר ר' אברהם נקרה לקראתו במעיני הישועה ספירמונט, ויתודע אליו בשבתם יחד על העין. ויספר לו כי יש לו בת נאה וחסודה, פֿרומט שמה, אשר קראה את כתבי חכמתו ושמו רומם תחת לשונה. ולוּ הואיל לקחתה אחרי כבוד ולקרוא שמו עליה, כי עתה נחשב למאֻשר באבות.

ויואל משה לשוב דרך האמבורג ולסור אל בית גוגענהיים, לראות את העלמה אשר נכבדות מדֻבר בה.

והאב שמח לקראתו ויציגהו לפני בתו התמימה. אבל כמעט שראתה את מומו סרו פניה ולא יספה עוד להביטו.

אבל העלמה הפיקה רצון מהחכם האֻמלל ולבו נשבה שבי. ויהי ממחרת ויחל את פני האב, לתתו לראות את בתו עוד הפעם ולתת לה ברכה לפני הפרדו ממנה לעולם.

ויבוא רמ"ד אל חדר העלמה, והיא יושבת ליד החלון וידיה עושות ברקמה. ויכנס עמה בדברים, ותערב עליה שיחתו. ובמרוצת הדברים שאל אותה פתאם:

– הגידי לי, עדינה, היאמין לבך כי זווּגי האדם הם מן השמים?

– מאמנת אני באמונה שלמה, כי כן קראתי בספרינו הקדושים – ענתה העלמה לתֻמה.

– לכן שמעי בת ואספר לך מעשה שהיה לפני יצירתך: הבת קול יצאה אז והכריזה עליך שתהי בת זוגי, אך הוסיפה לאמר: כי נגזר עליך להיות גִבֵּנת, בעלת מום רע. ויהי בהגיע הקול עד נפשי, ותסמכנה רוח נדיבתה ותפול לרגלי יוצר הכל ותתחנן לאמר: "רבונו של עולם, קחה את הגבנון והרכיבהו עלי תחתיה! כי אשה בעלת גבנון כל ימיה רעים וחייה עליה למשא. אהיה נא אנכי בעל מום תמורתה, ואני אשא ואסבול, כי לגבר חכם בעֹז במה נחשב הוא!"

וה' שמע אל קול תחנוני ויעש בקשתי, והגבנון אשר אליו התפללתי בתתי נפשי כפרך הנהו לנגד עיניך כיום הזה!

עוד מלתו על לשונו ועיני העלמה התמה נגרו מבכי מרוב חושיה בה, ותפול על צוארו בלב סוער ותשבע לו שבועת אמונים, לשמור לו אהבתה עד עולם. – ושבועתה זו קימה לאמונה עד היום הזה[xxvii].

___________________

ואת חכם דורנו זה זכיתי לראות בעיני עוד בערב ההוא!

כהרימו אלי עיניו המאירות, הרימותי ידי ואקרא: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו!".

– "לא אדע אם נקבעה הברכה לאדם כמוני, הנחשב בין אלה שחכמתם קודמת ליראתם – ענה החכם בשפתי חן, בשומו עיניו במכתב אשר מסרתי לו מאת אחי המשכילים בני עלזאס.

– בדור הזה ובמקום הזה הלא ראוי אתה אדני להחשב לצדיק תמים – עניתי – כי בדורנו אבדה האמונה ונכרתה מלבות המתימרים בכבוד החכמה, ואף כי בעיר הזאת, שרבו בה קטני האמנה, עד כי היתה "האמונה הברלינית" למשל ולשנינה בפי כל, ושם "Religion de Berlin" היה לשם גנאי, המורה על ההפך ממנה.[xxviii]

– זאת נוכל להחליט רק על הברלינים הנוצרים ולא על הברלינים היהודים, האדוקים באמונתם ואך בהזיָתם כבימי הבינים. הידעת את הרעש הגדול אשר התעורר בתוכם לרגלי העתקתי את התורה ללשון אשכנז? הידעת את השאון הרב אשר הקימו על ידידי ורעי נפתלי הירץ וויזל בגלל אגרת "דברי שלום ואמת" אשר כתב לאחינו יושבי אוסטריה, להעירם לטובת החנוך וההשכלה בקרב בני הנעורים? כי הנה קמו עליו שלשה רועים, גאוני ישראל, להחרימו, ויעשו את כל עמנו כמרקחה, ויספחו אליהם גם את הרב דקהלתנו, ר' הירשל לעווין, וכמעט גזר גם הוא שכל כתביו טעונים שרפה. ולולא ידידי אהובי דוד פרידלאֶנדער וחותנו ר' דניאל איטציג שהיו לו, אזי היה לחרם גם פה[xxix], בעיר שהאמונה רופפה בה כדבריך. הענין הזה יזכירני את המקרה חברי מימי חרפי, הנער בלייכראֶדער, שנמצא בחיקו ספר כתוב אשכנזית, וימררוהו וישטמוהו הקנאים, המקנאים לה', ויכבידו עונו מנשוא, ויגרשוהו מן העיר בחרפה[xxx]. ומשפט כזה היה צפוי גם לי, אלו נגלה להם סודי, כי הוגה אני בספרים החיצונים; ולולא ה' שהיה לי, כי עצם את עיניהם מראות מעשי בראשית דרכי, אזי גרשוני גם אותי וצא אמרו לי.

–היודע דברי ימי עמנו ישכיל וידע כי רק שנאת הגוים עשתה לנו את כל אלה – השיבותי אמרי לו – ההרחָקה מחוצה לנו הולידה הרחקה כמוה גם בקרבנו מבפנים, ומה שהיתה תחלתה באֹנס, מצד קנאת העמים, נעשה אחרי כן ברצון מצד קנאינו אנו.

– אודה על חסרוני, כי לא חנני ה' בכשרון דעת דברי הימים והתורה היוצאת מהם לחכמים יודעי העתים, וזה חסרון לא יוכל עוד להמנות[xxxi]. אבל זה נגענו מאז, כי כל חומרא שינהגו חכמינו בעת מן העתים, כשהשעה צריכה לה, נשארת אחרי כן לחק עולם ולא יעבור. עד מהרה ימצאו להם סמך בדברי חז"ל: "מנהג ישראל תורה ואין בי"ד יכול לבטל דברי חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין". הנה עמנו הולך בקרי עם העם האזרחי, כי במדה שרחק זה מאתנו הלכו גם אנו והתרחקנו ממנו, ובכן גדל הפרץ באין מתעורר לסתמהו – ולמי אוי, למי אבוי, למי המכות והמכאובים, למי השנאה והמשטמה והרדיפות והגזרות וההגבלות והקלון והחרפה? הלא לנו בלבד! זאת ראיתי ואתן אל לבי ללמד לצעירי עמנו את לשון העם האשכנזי שומה בפיהם, בתקותי כי בדברם בלשון העם יתקרבו הלבבות והשנאה והרשעה תחדלנה לשום משטרן בארץ. ובזה אין אני רואה כל מכשול לדתנו, כי גם חכמינו מיסדי התלמוד לא הקפידו על זה מעולם, ועוד אמרו כי "התורה נכתבה בשבעים לשון" שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה באר היטב"[xxxii]. גם אמרו: "אין מושיבין בסנהדרין אלא יודעי ע' לשון[xxxiii]". וכן גם האחרון שבגאונינו, הגאון בעל "פני יהושע" כתב בצוָאתו לבניו "שילמדו צחות לשונות העמים אשר בצלם יתלוננו כדי לפרוק מעליהם עול התוכחה: ישא ה' עליך גוי אשר לא תשמע לשונו"[xxxiv], וראיות כאלה רבות עמנו. אך מה לעשות וקנאינו להוטים רק אחרי החומרות, והם עבדים נרצעים לכל משפט קדום שיסודתו בהזָיה! עליהם אני קורא: "בדברים לא יוסר עבד"[xxxv]. ממחאותיהם של רבנינו הקנאים מורדי האור נוכחתי לדעת כי מה שעשיתי לתקון ההמון הנבער מדעת היא נחוצה עוד יותר להם בעצמם[xxxvi]. ועוד לי מלים בזה, אותן אודיע בשערים בספר "ירושלים" שאני מוציא עתה לאור עולם; בו תתגלה טעותם של המקנאים לדת האל, כי כהאינקויזיטורים הנוצרים, כהקנאים מאחב"י, יחד טעו בדרכם, ואתם תלין משוגתם.

מענין הזה עברנו לענין מצב אחינו בעלזאס ומטרתי ומגמת פני לשבת בעיר הבירה. אמרתי לו כי מלבד החפץ והתשוקה לדעת את אשר יֵעשה לעמנו להטבת מצבו בגוף ובנפש, כלתה נפשי להיות בקרבתו, להיות מורה ותלמיד כאחד, להורות לצאצאיו דעת התורה בלמודיה, וללמוד ממנו ידיעת החכמה במחקריה, וכי אין אני מבקש שכר לנפשי, כי חנני אלהים ויש לי די ספוקי. גם מזון גם מעון אקח לי בכסף מלא, וכל ישעי וחפצי להשתלם בלמודים, אולי אוכל להועיל לעמי ולעזור לרַוְחתו לישועתו. ויברכני החכם במאור פניו ויחבקני באהבה, ויהללני בפני על חפצי הטוב, וישחרני בכבוד לבוא אליו ביום מחר אחרי הצהרים, בעת אשר יפָּנה מעסקיו ויהיה חפשי לביתו. אז יציג לפני את צאצאיו, וְיורני את אשר אלמדם וגם את אשר ילמדני הוא. גם זאת הגיד לי, כי לו בן אחד הגדול מאחיו, נער בן שתים עשרה שנה, נבון מטבעו ובעל כשרון ללמוד ולהשכיל, ושלש שנים היה לו מורה חכם יליד אוסטריה ושמו הירץ האָמבערג, אשר השכיל ללמדהו דעת ולצקת מרוחו עליו. אך מאז יצא "חק הסבלנות" מטעם יוסף השני קיסר אוסטריה, נשאהו רוחו לשוב אל ארצו ואל מולדתו ולעזור שם להשכלת אחיו בני עמו[xxxvii], ועל מקומו בא מלמד פולני אשר בלשונו הנלעגה ודרך למודו הנפתל במעקשי הפלפול היה על הנער למשא כבד עד כי נקעה נפשו מהלמוד העברי[xxxviii], והנהו עוסק עתה רק בלמודי חול. והנער קשה ערף מטבעו וכל תחבלה לא תצלח עוד לחבב עליו את הדבר אשר בחלה נפשו בו, ואין איפא דרך אחרת כי אם לעסוק עמו בחקירות מדעיות, לקיים מה שכתוב: דע את אלהי אביך ועבדהו[xxxix]. ואת החקירות האלה יאהב הנער ובהן הוגות גם אחיותיו הגדולות ממנו, גם חתנו האברך שמעון פייט וויטצענהויזען, אשר נשא לו לפני חדש ימים את ברינדל בתו הבכירה לאשה. ובדברו בחתנו הללו לפני מאד, ויאמר כי בתו מאֻשרה בבנות, בשיתו איש כזה אלוף לראשה ואלו לקח אותה בן קצין עם, לא היה טוב לה ממנו[xl].

_________________

למחרת היום ההוא בעת הצהרים ואני יושב בחדר מעוני ומחכה בכליון עינים לשעה הנועדה לי לבוא אל בית החכם ולהתודע אל צאצאיו, והנה קול דופק על פתח חדרי. פתחתי את הדלת ואראה והנה איש מאחינו כבן שלשים ושתים שנה לפני, גבה קומה ורחב עצמות ודק בשר, שער ראשו וזקנו הצהוב הקטן הגדל פרא מלאים תלתלים טִבעים כצמר הרחלים שעלו מן הרחצה. בעיניו תלין רוח עצבות מהולה ברגש בוז ושאט נפש לכל סביבותיו, חוטמו מעֻקל כשופר וכל עצמותיו ותנועותיו תאמרנה כי הוא איש פולני, אשר בלה ימי נעוריו בחריפות התלמודית, ועתה הוא איש חי מן הרוח אשר במסכנות יאכל לחמו.

– שלום עליך! – אמר אלי בלשונו הנלעגה, בהושיטו ידו לי.

השיבותי לו שלום בלי חמדה, מבלי דעת מה לו ולי.

– אנכי נפתלי בחשא[xli], הקורא על שמחות בני ברית והבדחן המבדח דעת הקרואים בשעת חדוה.

– השם הזה לא מוזר לי – עניתי – ואם לא יתעני זכרוני, התנדבת אתמול לאסוף אליך ילדה יתומה אשר מת עליה אביה בהקדש דפה.

– כדבריך כן הוא – ענני בפנים מאירים – אך הרחים האלה לא ישארו על צוארי, כי אם אמצא לַיתומה איש הולך ערירי אשר יפרוש עליה סכת שלומו. הן חמלתי מאד על הילדה, כי היא בת ידידי בן עירי, שהיה רב ומורה בעיר עהנהיים בעלזאס התחתונה, וכדרך הרבנים הסכין להתיחס על שם עיר מושבו. ובטרם הספיקו הרופאים החכמים בנימין די לעמאָס וחתנו מרכוס הירץ לבקר את החולה האנוש, יצאה נפשו, והילדה העניה נשארה עזובה ושוממה – על כן המו מעי לה, והנני לבקש לה מקום מנוחה אשר יטב לה מאז.

– אם כה ואם כה הטיבות לעשות בחמלתך על ילדה עזובה וברוך אתה בעל הרחמים!

– לא לקחת ממך ברכה באתי אליך כי אם להגיד לך כי לא לחנם אכנה בשם בחשא, שפירושו כף-הבשול הבוחשת בכל סיר נפוח, כי באשר חתונה וברית וסיום וכל סעודת מצוה שם אני, ולרגלי עסקי זה הנני בקי בעיר ויודע כל אנשי הקהלה למקטנם ועד גדולם, לעסקיהם, לתולדותם, למשפחותם ולבית אבותם. מאתמול קדמתי להכירך בבית ההקדש, והנה מצאת חן בעיני על טוב לבבך ונדיבותך להילדה מחמל נפשי, ומאשר אֹרח אתה מקרוב בא, הלא תמצא בי חפץ בהואילך לדעת את העיר ואנשיה. ועתה שאל ממני ואנכי אענך על הכל. הלא באת להיות מורה בבית החכם ר' משה דעסוי – אשריך כי ייטב לך בשבתך עם האדם המעלה הזה! כי כחכמתו כן רבה ענותנותו ונדיבותו, ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. אך אין שושנה בלי חוחים, ומפניהם השמר לך פן יכאיבוך!

ומבלי תת לי להשיבו דבר הוסיף להכביר עלי במלים ויאמר:

– האיש החכם הזה, הפילוסוף השופט רמים ולכל תכלית הוא חוקר, לא ידע בתֻמתו את אשר לפניו, לא יְתַכן רוח אנשי מעשהו ולא יבין לפעולתם. כי מכבדיו אלה יחללו שמו ויכסו קלון על כבודו. הן הוא שומר אמונים ומקיים כל חקי דתנו ומנהגיה כהלכתם, ואלה מפרי חק ועוברי ברית, אשר פרעוהו לשמצה בקמיו. את יוסף בנו הנער הפקיד בידי האיש הירץ האָמבערג, אשר למדהו תורה שלש שנים, והאב לא ידע כי נכשל במורה שקר העושה מלאכת ה' רמיה, כי במחתרת בא להרוס בית איש חסדו, להוציא האמונה מלב צאצאיו ולהביא את הכפירה תחתיה. הוא לא שקד לעשות חובתו ולהסיר מהנער לבבו העקש בעודו ענף עץ רך בילדותו, והנה מלאו לו שתים עשרה שנה, ובדעתו הוא קשה כארז, אשר טוב להשבר מלהכפף, וכבר מאס בתורתנו, מקור חיינו – ומה יהיה באחריתו כאשר יגדל? הימריצהו לבבו לעמוד בנסיון ולשאת עליו עֹל הגלות, על החקים הרעים הקבועים על עמנו לדכא כחלל רוחנו ולהגיענו עד העפר? גם ברינדל בתו הבכירה, אשר נתן לה אביה מהלכים בין החכמים והשרים והמינים והכופרים הבאים אל ביתו להתחמם כנגד אורו, ולא שקד לשמרה לבל יכבה בה הניצוץ היהודי מפני קרירותם. הן הוא מתברך בלבבו כי אִשרה בדרך בנות בבחרו לה את העלם התם שמעון פֿייט, לטמון חבלה בחיקו, ולא ידע כי נקעה נפשה ממנו, כי נבזה נמאס הוא בעיניה, מאשר לא ידע לעשות חנף כצעירי הנכרים, השתים בחלקות להמין היפה, והליכות עולם זרו לו. ובעקבותיה תאחזנה גם אחיותיה הצעירות, גם כל בנות עשירינו, הנפתות על שקר לתור אחרי לבבן ואחרי עיניהן, כי זה דרך עשירינו כסל להם, להשכיל את בנותיהם ולהלעיטן כל דבר האסור, כל ספרי חשק ועגבים המלאים את הספרות הצרפתית; ואת בחוריהם יעצרו בחדרי אֹפל, יכריחום לקחת תורה מפי המלמדים החשֻכים אשר ינהגום חשך ולא אור, ובבוא להם עת דודים, הנם כגולמים נעדרי רוח חיים, נבערים מדעת דרך עולם, ולא ימצאו ידיהם ורגליהם בחברת נערה משכלת היודעת טוב טעם והמלֻמדה בשבע חכמות ושבעים לשונות, ומה יעשו הבנות שלא יחטאו?

תהי נא הנערה יוטה בת הקצין פייטל אפרים לנו למשל וגם – לשנינה! – הוסיף האיש לאמר – כי כרוב חכמתה ויפיה גבה לבה ותסב שמה אדעלא, השם הנוצרי, הטוב בעיניה יותר, מאשר כי נוצרי הוא. אביה עשה עֹשר ולא במשפט, אך בעשרו נחל כבוד מאחינו המשתחוים לעגל הזהב, ותבחר בו הקהלה ותשימהו אלוף לראשה, ויהי לה לפרנס ומנהיג. ויגדל בערכו, ותסמכהו רוח נדיבתו וייסד מכספו ישיבה להגדיל תורה ולהאדירה^[xlii].^. גם היה למקנא לה' ואמונתו, וישפוך חמתו על איש משכיל ושמו אברהם מפוזנא, אשר עשה תספרת לזקנו. ובהיות ידו תקיפה אצל שרי מעלה, אכף אותו מטעם הממשלה, לגדל זקנו פרע, כחק ליהודי כשר הנאמן עם אלהים ודתו^[xliii] – ומי מלל לנו כי מבית האיש הזה, הירא וחרד לזקנו של בן בריתו, פן תגרע ממנו שערה אחת אשר לא כדת, תקום לו הרעה, בצאת בתו לתרבות רעה! כי שמה עיניה באיש נוצרי המַתנה עמה אהבים, ומי יודע אחריתה!^[xliv].

על דרך חתחתים זו עומדות רֹב בנות עשירינו, הקרובות לאזרחי הארץ ורחוקות מדעת את ה' ועמו. כן עברו בנות הקצין ר' משה חלפן, יצאו בדרך לא ישובו ותמירנה דתן לעולמים^[xlv].^. וכאלו עוד רבות עמָנו בנות בוגדות העומדות ברגל אחת בגבולנו ובשנית מחוץ לגבולנו, באין בקרבנו אנשים כערכן אשר ישוו להן בהשכלת עולם. הנה היה להן לחק לצחק על במות ישחק, במות התפת, אשר הקימו להן בבתי אבותיהן, ולשחוק הזה אמרתי מהולל! כי שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לעבירה, ועוד גם זאת, כי באין להם בחורים מבני ישראל אשר יצלחו היות לגברים במשחקיהן, תבחרנה אותם להן מקרב הנוצרים מכיריהן ורעיהן, והנה הן נֵחמות באש זרה, בדברי חשק ושירי עגבים אשר כשאול ידליקון ובערו כלם יחדיו ואין מכבה.

הן אמרתי לך כי החכם רמ"ד איננו יודע את אנשי מעשהו, וכי מכבדיו יכסו קלון על כבודו – ובדבר הזה יהיה לנו הירץ האָמבערג למופת. הן קרבהו רמ"ד באהבה ויבחר בו לשיתו מורה ורֵע אלוף בבית – והאיש הזה אין תוכו כברו! – ואנשים כאלו תמצא אצלו למכביר. גם האיש שלמה מיימון, שבא מארץ מולדתי הֵנה לגור, גם הוא ינחילהו קלון מכבוד, כי הוא יקרבהו באהבה ויגד עליו תהלתו בשערים.

כל זאת אמרתי לך למען תדע להזהר ולא תכשל בדרכך ולא תשא עליך חטא. ראה כי מצאת חן בעיני, על כן הזהרתיך. חיה בטוב וראה ברכה!"

כן כלה האיש דבריו שירדו אל לבי כחצים שנונים, ויפן ויצא.

ואנכי נשארתי משמים ומשתאה על כל אשר שמעתי, ולבי נשאני להאמין באיש הזה, אשר מעשה צדקתו נודע לי בטרם אדע נפשו, ואשמור הדברים בלבי.

_________________

בשעה הששית באתי אל בית החכם רמ"ד ואחכה עד אשר כלה לאכול משתה הצהרים. אז נקראתי אל חדר הלמוד אשר בו נאספו על בני ביתו יחדו. ור' משה הציגם לפני אחד אחד: "הנה זאת ברינדל בתי הבכירה, הנשואה לאיש, וזה בעלה אלוף נעוריה, שמעון פֿייט. זאת ריכל בתי הבתולה, וזאת הענא בתי השלישית. זה יוסף בני הגדול, וזה אברהם בני השני, וזה נתן בני השלישי. הילד הזה בן זקֻנים הוא לי, וזה מעט מלאו לו ארבע שנים, וכלנו קוראים אותו "נתן החכם", כי יחכם להונות את אמו ואֹמַנתו ולפתותן לתת לו ממתקים ומגדנות אשר אהב סלה"^[xlvi]..

במרוצת הדברים הגיד לי כי אם יש עם לבבי להיות מורה בביתו, והיתה ראשית פעלי לתת לאברהם בנו לקח טוב בלמוד התורה ולהורות לנתן בנו הקטן ראשית דעת במקרא קדש. ואם יש את נפשי להשכים קום, ובאתי אל ביתו כעלות השחר ונספחתי על יוסף בנו ועל שמעון חתנו ועל בנותיו המשכילות ועל עוד שנים שלשה מבני הנעורים המשכילים על דבר, לשמוע בלמודי הפילוסופיה, אשר הוא קורא לפניהם לעת ההיא, לבוא עד חקר אלוה ולהגות בענינים נשגבים אשר יֵאספו אחר כן והיו לספר שלם, אשר פיו יקבנו בשם "מועדי שחר".

עודנו מדבר עמי וקול הפעמון נשמע והשפחה באה ותודיע כי הנה באו אורחים נוצרים אל הבית.

האורחים היו: החכמים ח. פֿ. ניקולי, המוכר ספרי השכלה, החוקר י. י. ענגעל, והיועץ המדיני פאן דאָהם, מליצנו החפץ בשלומנו. בעל הבית יצא לקדם פניהם ואנחנו נשארנו על מקומנו, ובעוד כלם משוחחים יחדו על אודות האורחים שבאו, היו בידי עתותי להתבונן אליהם ולחרוץ עליהם משפט בקרב לבבי.

פרומט, בעלת הבית ואם הבנים, היא עבריה אמתית לכל הליכותיה ותנועותיה. היא קטנה ורזה, על ראשה פאה נכרית ממראה צהוב, כשערותיה מלפנים, עיניה תכלת ומפיקות אמונה ותם, תבונה ושכל טוב, וחוט של חסד עוד משוך על פניה אשר החלו להתקמט – זו שארית החן שהיה לה בנעוריה. הבת הבכירה שאבותיה קוראים לה ברינדל וכלם קוראים לה דורותיאה, היא בת שבע עשרה שנה, בעלת קומה ובריאת בשר, כפות ידיה ורגליה גדולות ורחבות, שפתיה עבות ומורות על תאות בשרים, גם פניה מגֻשמים, אך שערותיה השחורות יפות ודקות ורכות כמשי, ובעיניה ילין קסם נפלא – זה הקסם המהֻלל הצפוּן בעיני אביה; הן מפיקות חֹם נעים ולפעמים הן מאזרות זיקות ותחתיהן יקד כיקֹד אש^[xlvii]. הבת השניה שאבותיה קוראים לה רחל וכלם קוראים לה רעקא, היא בת חמש עשרה שנה, יפה מאחותה הבכירה ומלאה רגש, רבת שכל ותבונה, ולשונה כחרב חדה בחמדה לצון לה ובחזותה מהתלות. והשלישית הענא מֻסבת שם הענריעטה, בת שלש עשרה שנה, קטנה וגִבֵּנה כאביה, אך טובה ונעימה וענוה ומשכלת, ומעלות רוחה אלה תכסינה על חסרון גופה. הנער יוסף הוא יפה פרי תאר, בעל כשרון ואמיץ לב אשר לא יחת מפני כל, ויתר הנערים עודם ילדים קטנים אשר עוד לא הטביע עליהם הטבע חותמו, להכיר תכונתם למראה עין.

– מהרי אמי ושימי על הטס אשר בארון האֹכל תפוח וסכין ושני שקדים ושלשה צמוקים וארבעה אגוזים לכבוד האורחים הנכבדים! כי הלא מקמצת את בהוצאות הבית^[xlviii] – נשמע קול רחל בשננה לשונה דבר מר. והשומעים העוו פניהם ושחוק נראה על שפתיהם.

– הלא תדעי בתי משל הקדמוני – ענתה בעלת הבית – "יותר משהבעל מכניס בעשותו לביתו מַכנסת האשה בקמוּץ הוצאותיה".

– אברהם! – קראה ברינדל לאחיה הקטן – הלא חכם בעל חשבונות אתה, צא וחשוב כמה יתעשר אבינו מקמצנות אמנו בשקדיה וצמוקיה ואגוזיה, אם נחשב מספר אורחיו בערך עשרה אנשים לשבוע.

– החשבון הזה דרוש לנתן החכם לעשותו – כי מה שאמנו מַכנסת בקמוץ כּבּוּדיה מוציא הוא ממנה בחלקת שפתיו.

החכם שמע עלבונו ולא השיב, כי עיניו שמרו צעדי אמו, בדעתו כי עוד מעט פתחה האם את ארון האֹכל, ואָצלה גם לו ברכה.

עוד הפעם נשמע קול הפעמון, ורחל הציצה בעד חור הדלת, ותאמר: הנה לייכסענרינג ומיימון באים כאחד!

– הוי כי כלתה הרעה למגדנותיך, אמי! – קראה ברינדל ותמלא שחֹק פיה. וכראותה כי זעפו פני אמה ותקפוץ עליה ותאחזנה בידה ותפייסנה בעתרת נשיקות אשר חלקה לה באהבה רבה בקראה: "אמי, אמי, הנאהבה והנעימה!" ותשב לנשק את ידיה ולכפר פניה.

– ישמח לייכסענרינג כי הנה נמצא לו מיימון להסתפח לחבר לו ב"אגֻדת ההרגשה" אשר הוא אומר ליסד! – אמרה רעקא בלעג שנון.

– האיש הזה – הוסיפה בבארה לי דבריה – הוא סופר חכם ונבון דבר, שהיה אומנו ומדריכו של יורש העצר לדוכסית דאַרמשטאדט; אך זה דרכו כסל לו, כי הנה מלאה נפשו מן הספר המהֻלל אשר כתב המליץ הצעיר וואָלפֿגאנג פֿאָן גאֶטהע, זה ספר "צרות ווערטהער" – והנהו מעביד את נפשו עבודה גדולה ליסד "אגֻדת בעלי רגש" אשר יעזרו איש לאחיו בעת רעה, עת אהבה נכזבה, כשתפול עליהם פתאם. הוא מרבה לאסוף מכתבים ואגרות המלאים את כל כליו, ומדי שבתו בבית חבר הוא פותח את אוצרו בהריקו את כל כיסיו, ומַלאה את שומעיו בדברים שאין להם שחר[xlix]. ומיימון הוא יהודי פולני, נבזה וחדל אישים, הרחוק מרגש אהבה כרחוק ארץ משמים וקֹר חֹרף מחֹם קיץ. והנה התקרבו הרחוקים, נפגשו שני הקצָוֹת! הבה נלכה נא ונשמעה מה בפיהם!

עודנה מדברת וקול הפעמון נשמע בחזקה. הדלת נפתחה ואשה צעירה וגבוהה ויפהפיה מאד באה החדרה ותשק להאחיות ותחבק את ברינדל באהבה רבה ותקרא לאמר: התבשרנה אחיותי, כי ליום א' שבוע הבא נעשה לנו משחק שעשועים אצל אדעלא אפרים, בקראנו בחברת רעים וידידים חזון "החפשי בדעות"[l] של לעססינג, וכבר נחלקו פרקי הקריאה בין חברותינו: אַתּ דורותיאה תהיי יוליאַנה, ואני הענריעטה – כשמי, אדעלא תהיה השפחה ליזעטא, רעקא תהיה האם הזקנה פֿיאנה, לייכסענרינג יהיה אַדראַסטו והגרַף געסלער ציר זכּסוניה יהיה תיאופֿנוּס, גם יתר המשחקים יהיו מפקידי הצבא מכירינו ומיֻדעינו, המתנדבים לקחת חלק במקרא שעשועינו. רק אחד יחסר לנו, הוא החלפן היהודי – כי איש מאצילי העם האשכנזי לא יחפוץ להיותו.

– לו הואילו צעירי האצילים לשחק בחברת איש יהודי – אמרה דורותיאה – אז אולי נמצא לנו איש כזה מקרב בני עמנו, שהחלפנוּת היא מקור חייהם.

פני פייט אדמו כתולע בשמעו חרפתו מפי רעיתו, כי אמנם היה זה משלח ידו אשר נחל מאביו.

לבי התחמץ בקרבי לשמע שם יהודי מנֹאץ בפי בנות עבריות, אך התאפקתי ואען ואומר:

– הלא תדענה, עדינות, את ההלצה אשר כתב לעססינג על אציל גאה, המתימר בכבוד מולדתו לאמר:

אַךְ לָזֶה יִקָּרֵא אֲצִיל וָשׁוֹעַ

שׁוֹמֵר יִחוּסוֹ כְאִישׁוֹן

כִּי אֲבִי אֲבוֹת אֲבוֹתָיו נִבְרָא יוֹם אֶחָד

קוֹדֶם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן.

– האדון ענסהיים מעלזאס! – אמרה דורותיאה בהציגה אותי לפני העלמה היפה בבנות – המורה החדש אשר נמצא לאבי בעד אחינו הצעירים.

– ומי יתן והיה כהאָמבערג ידידנו! – קראה היפהפיה – כי אך אותו ראיתי בתפארת אדם בין כל המורים העברים אשר חזו עיני.

– הענריטה די לעמסאָס, אשת הרופא החכם מרקוס הירץ! – הוסיפה דורותיאה, בהציגה לפני את רעותה היפה.

– שם הרופא הירץ שמעתי – עניתי בהשתחויתי לה – ופה אראה כי חכמה ויֹפי התאחדו ויהיו לצמד אחד מאד נעלה!

– בביתנו נמצאים עתה פנים חדשות – אמרה הגבירה הירץ לרעיותיה – כי הביא לנו בחשא ילדה יתומה אשר מת עליה אביה בהקדש עירנו. היא נערה טובת חן, אך עניוּתה ואֶבלה נוולוּה, וכמעט החלפתי שמלותיה והנה היתה לנפש אחרת! ואף בעלי אשר צרה עינו בהוצאה יתרה[li], נמשך אחריה ברחמים גדולים.

– מאד ישמח לבי בדעתי כי הילדה העניה, היתומה העזובה, מצאה לה מנוח במעון כבודכם! – קראתי בשמחת לבב.

– ומאין תדע אדוני את הילדה העזובה אשר אספנו אל ביתנו?

– בבואי הלום נעצרתי בבית ההקדש כמשפט; שם ראיתיה בהתמוגגה בעניה ואחמול עליה מאד.

– הילדה הזאת מצאה חן בעיני – אמרה האשה הצעירה – ונדר נדרתי בלבי להשכילה וללמדה דעת לשון וספר. וכבר החלותי לתת לה לקח טוב בלשון אשכנז, ובכל חשק לבבה הקשיבה אל למודי ותדעהו על נקלה – כי יתרון הכשר לה כאשר תחזינה עיני מישרים.

– אם כן הוא, אתנדבה גם אני ללמדה לשון עברית בהיות לאל ידי, כי חפשי אני לנפשי; אין לי עבודה אחרת חוץ מלמודי שעה אחת או שתים בבית הזה.

– תשואות חן לך אדוני על טוב לבבך ונדבת רוחך! עתה ידעתי כי אתה זה האיש הצעיר אשר קנה לבבה בחמלתו הרבה, ושמך רומם תחת לשונה. ועתה הואילה נא לבוא אלינו ואציגך לטובה לפני בעלי הישר באדם, והיית לנו כידיד בית – כי יקר לנו האיש אשר בכל בית האדון מענדעלסזאהן נאמן הוא.

השתחויתי לה ואודנה בכל לבב על נדבות פיה.

– ובכן יקח לייכסענרינג חלק בחזון "החפשי בדעות"! – אמרה רעקא אחרי דומית רגע – ואשר אחזה לי אני, היה לאדעלא לחפוץ יותר להיות יוליאַנה במקום אחותי – על שם סופה...

– גם לייכסענרינג הקשה לנו בראשונה – אמרה הגבירה הצעירה – אך אנכי פתיתיהו ויפָּת.

– אם יש את נפשך לראותו עתה – אמרה דורותיאה– נלכה נא אל חדר אבינו, כי שם נמצאהו.

כלנו קמנו ממקומותינו ונלך אל חדר אדוני הבית.

ובעל הבית הציגני לטובה לפני אורחיו הנכבדים, וכלם ברכוני לשלום ויקראוני בחן ונעם לשבת בתוכם.

_______________

– ראה נא ידידי! – אמר ר' משה אל לייכסענרינג, בעמדו נשען אל צלע כסאו בראש השלחן כדרכו[lii] – עד שאתה אומר ליסד "אגֻדת בעלי רגש", לחוש איש לעזרת רעהו את תכנס בו רוח שטות לשלוח יד בנפשו, איעצך אני ליסד "חברת נבונים" אשר ידעו להזהר, כי המושל ברוחו לא יתעה בנפשו לעשות מדחה. גם אמנם המתחייב בנפשו לא טוב בעינַי מהאיש הרוצח השולח יד בנפש רעהו. וכבר חשבתי דרכי ווערטהער בשאלי את עצמי: איכה יוכל איש תבונה לעשות כזאת? ומי נתן בידיו את השלטון בחייו, לקפדם כאֹרג, אם קצרה ידו להאריכם אף רגע אחד בבוא קצם!

– ואנכי אדמה – ענה לייכסענרינג – אם יתן לי איש מורה שעות במתנה, שגם אותו לא אדע לתקון אם יתקלקל בהליכתו, ונפצתיו אל הסלע כעלות עליו חמתי, או אם איש אמת אני והשיבותיו אל נותנהו לאמר: קח לך מתנת ידך, כי לא אמצא בה חפץ לבבי. וכן בדבר הזה – כי מה חפץ לאדם בחיים, אם היו עליו למשא כבד מנשוא? וכבר החלפתי בזה דברים עם משוררנו הצעיר פאן גאֶטהע, וזה הדבר אשר ענה אותי במכתב השמור אתי...

ובדברו החל לחפש בצרור מכתבים אשר הוציא מחיקו ויפרשם על השלחן.

– המשל אשר נשאת צולע הוא, ואיננו עומד בפני ההגיון הישר – השיב פֿריעדלאֶנדער על דבריו – מורה השעות כי יתקלקל בהליכתו, אין טוב כי לתתו לאמן כי יתקנהו וישיבהו אליך, ושב והיה לך לכלי חפץ; לא כן בהשיבך אותו אל בעליו – כי אז תהיה בעיניו כבועט במנחתו בשאט בנפש והעלבון הזה לא יאבה סלוח לך עד עולם, כי כן לא יֵעשה.

– סלחוּ לי אדוני כי טעיתי במשל אשר בחרתי לי! – ענה לייכסענרינג – איטיבה נא להמתיק דברי במשל אחר: כי יתן לי איש את כלבו או את סוסו במתנה, והנה נשתטה הכלב והוא חפץ לנשכני, או השתובב הסוס והוא חפץ להשליכני מעליו אל אחת הפחתים – האני אשא ואסבול בנשאי פנים להנותן ולא אורה חץ בראש הכלב השוטה או הסוס הפרא למלט מרעה נפשי?

על זה השיבנו פריעדלאֶנדער לאמר: ראה נא ידידי, אתה מנשא את נפשך לרוצץ קדקד הכלב או הסוס, בחשבך אותך אדון להם, אשר לך הצדקה לעשות בהם כל אשר תחפוץ, ולא תשיב אל לבך אולי רק כח דמיונך יתעך לחשבם בחזקת סכנה, והנך הורגם נפש בלי כל סבה נכונה. ואיך ישאך לבך לחשוב כי חפשי אתה לעשות כל מה שלבך חפץ, וחפצך זה יתן עדיהו כי עבד נרצע אתה ליצרך הרע – והכי יש עבדות גדולה מזו, כשהאדם נותן להלב למשול בהמֹח, כי יתגבר הרגש על השֵכל לרעתו?

– סלח נא פריעדלאֶנדער אדוני – אמר ניקולי – כי הנך מרכיב שני הפכים בנושא אחד, בעוד אשר כל אחד שליט בזמנו ואין האחד נדחה מפני חברו. כי רגש האהבה היא נחלת הבחרות והתבונה היא מתת הזקנה, ואיך נוכל לאמר להבחרות הנלהבה: פַּנִי מקומך להזקנה, בעלת הקֹר והקפאון, כי נכבדה היא ממך?

– התבונה איננה תלויה בחשבון ימי האדם כי אם בחשבון הדעת המיֻשבה – ענה פריעדלאֶנדער – ואוי לאדם החי בלי חשבון, כי לא יצלח לחזות נכוחה ודרכו תאבד.

– יפה אמר ר' משה אדוננו, כי אין אדם שולח יד בנפשו אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות – ענה מיימון אף הוא חלקו, בשומו פניו אל לייכסענרינג – כי תראה לפניך אשה יפה וטובת טעם, ונמשך לבבך אחריה, ושגית באהבתה והתאוית אליה תאוה עזה. ובראותך כי חפצך מרום מנגדך והשתערה רוחך, והשתוחחה עליך נפשך, ואמרת נואש, ובחרת מות מחיים. אבל אם תביא לבב חכמה, והתבוננת אליה, והשבות עם לבבך לאמר: הן יפיה הוא רק העור הלבן והחָלק המכסה על גוש בשר ודם שאחריתו רמה ותולעה. בעיניה המאזרות זיקות ובחוטמה המחטב להפליא יש ליח נתעב אשר פגול יהיה לך לנגוע בו בלשונך, ומקדשך הנפלא – זה גופה הנחמד בספיר גזרתו, אשר כל אבריו המגֻדלים במדה ישרה ונכונה יעוררו חושיך בך וירעידו כל עצמיך מתאוה עזה, והגות לבך בם תשכרך ותשים לבך כמרקחה – זה מקדשך הנפלא, אשר לפניו תכרע ותשתחוה, מחֻלל הוא וטֻמאתו בו מפסֹלת המאכלים והמשקאות הנעכלים בבני המעים, שאין אדם יכול לעמוד מפני ריחם... כל אלה תשים אל לבך ורפתה רוחך מעליה ולא תשוב עוד לכסלה. ולו היה ווערטהער יודע תלמוד, כי עתה מדי ראותו את לאָטכֿען שלו היה זוכר לו מה שאמרו חכמינו בגנות האשה ש"הכל רצים אחריה"[liii]... כללו של דבר: כל תאוה תתבטל בנתוח מושגיה, ובמקום התבונה לא ימצא הרגש מעמד לו.

בעל הבית הוריד לארץ ראשו – אות הוא כי לא היו הדברים לרצון לנפשו הנקיה. הנשים התאדמו מבֹשת ועקשו שפתיהן למשמע אזניהן, גם הגברים נעוו, לא יכלו הבט בפני המדבר הקינוקי[liv], ולייכסענרינג שב ויחפש באמתחת מכתביו: בבקשו לו ראיה לסתור.

– דבר גדול כתבו בזה ידידי החכמים י. איזעלין וג. י. צאָלליקאָפֿער; אמצא נא מכתביהם וערבו לכם דבריהם, כי נכבדות מדֻבר שם – אמר ויוסף לחפש בצרורו העב, אך שוא היה עמלו, כי לא מצא את אשר בקש.

והאדון מענדעלסזאהן השכיל להעביר את הרשם הרע, בהסיחו את כלם לענין אחר.

______________

– הבעיטה במתנת החיים ושליחות יד האדם בנפשו מובנות לי רק כשהוא עושה זאת בעל כרחו, כשאחרים מטילים עליו לעשות שקר בנפשו ולהתכחש למורשי לבבו – אמר בחכמתו – כן עשו שלוחי המשיח הנוצרי וכל קדושיהם עמם, כשקמו עליהם עובדי האלילים להפר תורתם. כן עשה החוקר גאליליי, כשקמה עליו האינקויזיציה הרשעה לענותו על חקרי לבבו – כי בעצם ענוייו ויסוריו אשר הרבתה לו נשמע קול אנקתו בקראו : E pur si muvoe![lv]. כן עשה יאהאנן הוּס בעלותו על מוקדו, וכן היה גם לוטהער נכון לעשות, לולי נמצאו לו מגינים אדירים אשר היו לו סתרה. ומי ימנה מספר לאבותינו היהודים, אשר לאלפיהם ולרבבותיהם חרפו נפשם למות על קדושת ה', אשר סבלו כל המיתות המשונות שבעולם ולא שמו שקר בנפשם ולא התכחשו לאלהי אבותם, כי יקרה להם אמונתם ואמתתם מכל חיי העולם הזה!

– ומסירות נפש כזאת נמצאה אצלם גם עתה – הוסיף פריעדלאֶנדער על דבריו – כי טוב להם להחזיק באמונתם ולשאת עליה חמת מלך ושרים, לעג השאננים, בוז ההמון ועל החקים הקשים המשביעים אותם בחרפה והממררים את חייהם עד רדתם קבר – מאחוז בדת השלטת ומהחשב ככל העמים אשר על פני האדמה. ואשר יפליא יותר את מכותינו הוא הדור הזה, הנחשב לדור דעה והשכלה וחֹפש, המלא דעות בעלי האסופות הצרפתים, הם החכמים הגדולים אנשי השם, אשר הרימו ערך המין האנושי, לחבבהו ולכבדהו באשר הוא שם; דור המלך הפילוסוף אשר בחכמתו גזר אֹמר: "הרשות לכל בן אדם להכין לו את גן עדנו לפי רוחו" – והיהודים בכל זאת מוּצאים מן הכלל, ואפילו כל רוחות החפש שבעולם באות ונושבות בארצנו אין מזיזים אותנו ממקומנו, וכמו נגזרה עלינו מן השמים לאמר: כל בני אדם יש להם חלק בעולם הזה, חוץ מהיהודים!

– ומי ימלל לעג השאננים ובוז החשֻכּים לכל איש יהודי, יהיה אשר יהיה! – הוסיף רמ"ד אמריו לו – גם אני בעניי רבת שבעה לה נפשי חרפת ההמון עד כי חֹק שמתי לי לבלתי צאת עוד לשוח ולשאוֹף רוח אחרי עמלי כל היום בחנותי ובמסחרי. כי היה דרכי בראשונה להסיח דעתי מילדי דלת העם אשר יכלימוני וימלאו פני קלון בצאתי שער אלי קרת – אך באחרונה גדל הכאב מנשא ונלאיתי כלכל. פעם אחת יצאתי לשוח עם אשתי וילדי לרוח היום. "אבי, מה זה קורא הנער הנכרי מאחרינו? – שאלני הילד הצעיר לתֻמו – למה ישליכו אבנים ויעפרו בעפר לעֻמתנו?" – "אהובי אבי! – קרא הילד השני – הנה הם רצים סביבנו וקוראים אחרינו מלא: "יהודים! יהודים!" – החרפה היא להיות יהודי? ומה להם ולנו? מה עשינו להם כי ירדפונו ובאף ישטמונו?". על שאלות הילדים התמימים לא מצאתי מענה, אך הורדתי לארץ ראשי ומקרב לבי נאנחתי: הוי אנשים, אנשים, עד היכן הגעתם במחשבותיכם ובמעלליכם![lvi].

– אנכי נוכחתי לדעת כי בני עמנו מחבבים את יסוריהם ובקיום מצות "יהרג ואל יעבור!" ימצאו הנאה גדולה לנפשם – אמר פֿריעדלאֶנדער – כי מה ימריצם כי יעֻנו? או מה מהם יהלוך כי יכירו את אלהיהם בסגנון הנוצרי ורק בשנוי הנוסח לפי דרכם המה! אכן עם קשה ערף עמנו מאז ומקדם, ומוטב לו להשבר תחת מֻטות עֻלו מלפרוק אותו מעל צוארו.

ורמ"ד לקח חתיכת נפת ויתננה אל פיהו[lvii], וכאשר נמסה בחכו ענה ואמר:

– לא פללתי ידידי שמוע מפיך כזאת! היש שלטון לאדם על לבו לאמר: חשוב כה או כה! הן הדת תלויה במחשבה, והמחשבה איננה תלויה ברצונו. היא מושלת יחידה בלבו פנימה ואיננה מכרת עליה כל שלטון מחוצה לו. היא איננה באה בחשבון עם תוצאותיה אם טובות הן או רעות ואת אשר לא תכיר מאליה כי טוב הוא מצד עצמו, אותו לא תוכל לקלוט אל תוכה ותזרהו הלאה. אנכי נותן היתרון להדת המָחלטה על האמונה המָפשטה, כי הדת תורנו את המצות המעשיות, מה חובתנו לעשות ומה אין אנו רשאים לעשות. המעשים תלוים ביד השֵכל השופט עליהם לקרב או לרחק; לא כן האמונה – כי יסודתה במה שלמעלה מן השכל או במה שרחוק ממנו לגמרי... המצות אשר תורנו דתנו הן קרובות אל השכל, ומה שהשכל מחייב הנני נכון לעשות בכל לבי ונפשי, ולוּ גם יכריחני גורלי לשאת ולסבול בעדן, אני אשא ואני אסבול, וידיעתי הפנימית תנחמני כי נושא וסובל אני בעד האמת הקדושה. היהודי הוא חוקר מטבעו, בוחן ובודק על מחשבה ומעשה שבעולם – ועל כן כבד עליו לעשות שקר בנפשו ולהאמין במה שהשכל לא יתנהו להאמין. אני מאמין רק בזאת, שכל אדם בעולם יש לו חלק לעולם הבא, ששם יבוא על גמולו, יהיה מאיזה אמונה שיהיה, כי כל פעל ה' למענהו וחסד ה' מעולם ועד עולם. אבל לא אוכל להאמין כי רק האופן הזה לרצון לו, וכל העובד אותו באופן אחר פגול הוא לא יֵרצה ועבודתו תועבה[lviii]. וכבר שאלני חכם אחד: "איזה דת היא היותר טובה שבעולם?" ועל זה עניתיו: "זו הדת שבה נמצאת הסבלנות במדה יותר מרֻבה, אשר תקיף באהבתה את כל בני האדם. לא כן הדת המוציאה מן הכלל את האנשים שאינם מחזיקים בה, כי היא תציג את מאמיניה על דרך לא טוב, בהביאה בלבם גאוה יתרה לחשוב עצמם כבנים אמתים לה' והאחרים כאסופים מן השוק"[lix]. הנה אלה החושבים עצמם לבנים האמתים, ירדפונו באפם וישפילונו בכח הזרוע עד העפר ואחר כן יתנשאו עלינו לאמר: "השלך השליכם האל מעל פניו כי תועי לבב הם ואמונתם שוא והבל" – ולא ישימו אל לבם כי לוּ הואלנו לשים כזב מחסנו, אזי היינו גם אנו נכבדים ומאֻשרים כמוהם"[lx].

– זאת פליאה היא! – אמר ניקולי בפנותו אל רמ"ד – כי עמכם הידוע לעם בינות, עם אשר בימי קדם היה למופת בגאון גאותו ובעֹז אהבתו לארץ מולדתו, נושא דוּמם את על גלותו וסובל חרפתו ושפלותו בלב נכנע – ומכל העם הזה, הנרדף בלי חָשֹך, הנגש והנענה עד אין קץ, אין מתעורר בצדק לבקש עצות ותחבֻלות להתפטר בפעם אחת מכל צרותיו, ולהשיב לו כבודו מלפנים, בשובו אל ארץ קדשו ותפארתו, להיות לעם יושב על אדמתו ולחיות לפי חקיו ומשפטיו אשר יקבע לעצמו ככל הגוים אשר על פני האדמה!

– שאלתך זאת הושמה לפנַי עוד לפני חמש עשרה שנה מאת שר גדול החפץ בעלוּם שמו[lxi] – ענה רמ"ד – ואשר השיבותי לו אז, אותה אשיב לך ידידי גם עתה. הן רוח בני עמי השתנה כליל במשך גלותו הארוכה. המועקה אשר הושמה במתניו, הלחץ הגדול אשר לחצוהו אויביו זה שנות מאות הרבה, דכא כחלל רוחו ויגיעהו עד העפר; נשתה גבורתו מלפנים ורוח נכאה לבשתהו ותשימהו נזיר בעמים, הנואש על כל חמודות החיים, והוא מוצא חפץ רק בענוים וסגופים המרפים את הגוף והנפש גם יחד. עתה אין כחו אלא בפה: בתשובה ותפלה, כל תקותו רק לעולם הבא, ששם יבוא על שכרו, ולהושיע לעצמו בעולם הזה לא יוכל עוד מרפיון ידים. גם זאת לדעת, כי ענין כזה דורש הון רב אשר יוכל להאסף רק באחדות הלאֹם, בהתחברו כאיש אחד לתת חילו וכל אֹצרותיו בעד חרותו – והעם היהודי המפֻזר והמפֹרד בכל קצוי ארץ, גם כי תגדל בו התשוקה לדרור וחפש ותקטן בו התאוה למתכת הנוצצת... לא יוכל עוד להתאחד בדעה אחת ושבריו לא ידֻבקו עד עולם. נוסף על כל אלה אין תקוה כי הממלכות הנוצריות תתנינה לעמנו למצוא מעמד בארץ אשר קדושה היא גם להן על פי אמונתן, ועדיהן הם – מסעי הצלב בימי הבינים, אשר זכרם לא ימוש מלבנו עד סוף כל הדורות – ואחת מהן כי תצר עינה בעם היהודי השב אל ארצו ואל אחֻזתו, דיה לה רמיזה אחת לשים כל עמלו לאַל ולהובישהו במבטו.

ובדברו זאת נאנח אנחה גדולה מקרב ולב עמוק.

– הסירה נא עצב מלבבך, ידידי! – קרא פֿאן דאָהם ברגש – ויהי נא דבר הקיסר יוסף II לנחמך, כי הנה צוה לקבוע בארצו "חק הסבלנות", אשר לפיהו ישתוו היהודים עם כל העמים החוסים בצלו, וחלק כחלק יקחו עמם בכל משפטי האדם באין מכלים דבר. הנה זרחה על אחיכם שמש צדקה במרחבי ארצו, ויהי נא לבך בטוח כי עוד מעט ובכל הארץ יצאו קויה ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם.

– צר לי מאד כי לא אוכל להאמין במעשה צדקתו של המושל הכביר הזה! – ענה רמ"ד באנחה – כי אותותיו עוד לא ראינו, וכל צדקתו אך בדבר שפתים ולא בפעל כפים – כי תנאי התנה ליהודים בני ארצו, לעזוב דרכי חייהם הישנים ולהתבולל בקרב העמים אשר בתוכם הם יושבים, – ומה בצע לנו בבתי הספר שהם חפצים ליסד בתוכנו, אם אין ליהודי הצדקה לעסוק במסחרו ואומנתו, למצוא עבודה אצל איש נוצרי או לתת לו עבודה אצלו? מה בצע בחק הסבלנות אם אין ליהודי ווינה המשפט להתאחד ולהיות לקהלה אחת ולבנות להם בית כנסת לתפלה ככל בעלי דתות בארץ ההיא?[lxii]. הקיסר יוסף חושב את היהודים כרעה מוכרחת אשר נחוץ להגבילה ולהקטינה. היהדות נחשבה בעיניו למקור כל רשע כסל, והקהלות – כקשר בוגדים אשר לבם הולך אחרי בצעם וכל ישעם וחפצם אך לנצל את הארץ. הוא לא נתן להם "שווי זכיות", חקי אדם, רק "חק סבלנות", להראות כי עונותם ישא וחטאותיהם הוא יסבול, וגם בזה יש לו מטרה מדינית, אבל לא אנושית[lxiii]. "חק הסבלנות" היא רשת פרושה לרגלי היהודים, למשוך אותם בחבל אל דתם ואמונתם. כל קרבתם היא רק להנאתם; הם מרימים רגליהם למעלה ואינם עושים אף צעד אחד. ההתאחדות אשר הם דורשים היא התאחדות הזאבים עם הכבשים, אשר יבלעום בעודם בכפם ולא יוָדע כי באו אל קרבם[lxiv].

– חלילה ליוסף מעול! – ענה ניקולי – ואם רואים אנו שהגאולה האמיתית עוד לא באה ליהודים יושבי ארצו, לא הוא אשם בדבר, אבל אשמים הם השרים הממונים וכל אנשי מעשהו, שרֻבם הם מעדת החנפים אשר התחממו לאורה של מאַריה טיריזה אמו הצבועה והמתקדשת. הנה הם עושים במחשך מעשיהם, בהתאמצם לסכל עצותיו ולהפר כל מחשבותיו הטובות.

לדברים האלה קם מיימון ממקומו ויקח את הנר הדולק על השלחן וישימהו לפניו ויסב אל הקיר, והנה אור זרוע על פניו ועל הקיר, וצא נטוי על השלחן והיושבים סביביו. כלם התפלאו על מעשהו. אחר רגע השיב את הנר אל מקומו ויען ויאמר:

– כל אור לא יוכל להבקיע אל מקום אשר גוף עכור יעמוד לשטן ביניהם. רואה אני את דברי האדון ניקולי כי כנים הם. היהודים עם דל ונקלה ולא למושל אדיר לעשות להם חֹנף, ולוּ היה עם לבבו בליעל להעבירם על דתם, נקל היה לו להכביד עליהם ידו ולגזור: "או נוצרי או צלוב!". אכן חפץ חסד הוא ורצונו להיטיב, ורק מלאכיו הרעים עוברי רצונו, והם מפסיקים בינו ובין היהודים, למנוע מהם אורו, כמו שהייתי אני המחיצה המפסקת בין הנר וביניכם.

מופתו זה העיר שחוק כל המסֻבים ויבדח דעתם, ותערב עליהם שיחתם בדברים מרחיבי דעת ומשמחי לב. עוד כחצי שעה נדברו יחדו באהבה ואחוה ורֵעות, ואחרי כן קמו האֹרחים ויברכו את בעל הבית וביתו ויצאו, וגם אנכי נפרדתי מרמ"ד ובני ביתו ואשוב אל מקומי בחדר מעוני.

למחרת היום, בששי בשבת, בשעה החמישית אחרי הצהרים, התרחצתי ואלבש מחלצות לכבוד השבת הבאה ואשים פעמי אל בית הכנסת אשר לאחינו בני ישראל ברחוב היידערייטער. שם בחצר הפנימית, לפני בית קטן ופשוט, אשר לא נפל במראהו החיצוני מן הבתים האחרים אשר לשני עבריו, עמדו להקות להקות אנשים מלֻבשים בגדי הדר, והם מדברים ומשוחחים יחדו, כי עוד היום גדול וזמן התפלה טרם יגיע, והנם מבלים את העת בשיחות חולין ובוכוחים מחֻכמים. אלה האֻמללים, המרֻחקים בזרוע ממחנה האזרחים ושעשועיהם על ארץ רבה, אין להם מקום להרחיב דעתם בתוך קהל ועדה חוץ מהמקום הקדוש הזה, שהוא להם לתפלה, לנחלת כבוד, לשעשועים וגם למצה ומריבה. שם להקת לומדים יראי ה', בעלי פאות ארוכות וזקנים מגֻדלים, לבושי סרבלים[lxv], "חלוקי דרבנן", אשר הכרת פניהם ענתה באומנותם, כי הם מלמדים בחדרים וישיבות, עומדים מסביב לאיש גבוה ורזה, בעל חֹטם עב וזקן דק, המטעים את דבריו בתנועות ידיו, בהורותו באצבע על הענין שהוא מסביר להם. ואקרב אליהם לשמוע מה בפיהם.

– תפח רוחו ונשמתו של הדעסוי האפיקורס, שוחט הילדים בלשונו החדש! – קרא האיש בחרון אפו – הנה רוב עשירינו הוציאו את בניהם מן החדרים, בקחתם להם ע"פ עצתו מורים מינים וכופרים ללמדם לשונות הגוים. והכל בעטיו של זה[lxvi] – כי כבהמה בבקעה ילכו אחריו בדרך אשר כל באיה לא ישובון, זו מינות, רחמנא ליצלן! הן חכז"ל לא התירו לכתוב התורה אלא בלשון יונית[lxvii], וגם ע"ז יסֻפר מעשה שהיה בהזקנים שהעתיקו לתלמי המלך את התורה ללשון יונית, ובא חשך לעולם ג' ימים וגזרו על זה תענית בח' בטבת[lxviii], כי היה היום קשה כיום שנעשה בו העגל[lxix] – ועתה הנה נמצאו אנשים רעים וחטאים אשר זדון לבם השיאם להעתיק את התורה ללשון אשכנז! אוי לאותו עון! אוי לאותו קטרוג שגרמו לנו ברשעתם!

– ר' משה דעסוי נותן טעם פשוט להתענית שנגזרה ולהחשך שהיה – השיבותי אני אמרי לו – "מפני שהיו שבעים מעתיקים, והיו חכמי ישראל יראים פן ימָצאו בהעתקתם דברים שסותרים אלה את אלה"[lxx].

– הטעם הזה הוא תפל בלי מלח – ענה הקטיגור– ואפילו אם יבוא לטהר את השרץ בק"ן טעמים, הנה האיסור שגזרו חז"ל על ההעתקה בלשון אחרת ישאר כעצם בגרונו. אכן יפה דרש הרב ר' אליעזר פֿלעקלש מפראג על החברה הארורה הזאת, בהמליצו את הכתוב: " ימָחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכָתבו" – כי "צדיקים נכתבים ונחתמים ככתבם וכלשונם, בלשון הקודש ובכתב אשורי, ולא כן הרשעים החושקים כתב ולשון העמים"[lxxi]. גם אמר בתוכחת מוסרו: "אם אנו מבטלין התורה אפילו ללמוד כל החכמות שבעולם, גלות באה לנו ולבנינו וגורמים כִּבוי הנשמה, נר ה' נשמת אדם. כי השוכחים את התורה בעבור שעוסקין בספרי עכו"ם, ספורי חשקיות ודברי תפלוּת, מעשי נערים ובתולות, שיחות שדים ושיחות תקלות, אלה חרובי קרתא וחרובין חייבים בשכחה"[lxxii].

– וגאוננו ר' יחזקאל לאנדא שיחיה צוח ככרוכיא לא על למודי לשונות הגויים בלבד, כי גם על למוד המקרא בשביל הלשון – ענה איש אחר אשר ממראהו ומדברו נִכַּר כי מלמד פולני הוא – כי כן אמר על הכתוב בדברי חז"ל[lxxiii] "ומנעו בניכם מן ההגיון", ופירש"י: "לא תרגילום במקרא יותר מדי, משום דמשכא", ואמר הגאון על זה: "אם לא תשגיח על בנך בילדותו רק על למוד המקרא, יכול להיות שתקח לו מלמד אחד משלהם, ומתוך כך בנך נמשך אחריהם גם בדעות נפסדים, ובפרט בזמננו שנתפשט התרגום האשכנזי, וזה מושך לקרות בספרי הגוים כדי להיות בקי בלשונם. והרבה יש להוכיח על זה בדורנו שפשתה המספחת מאד ומן השמים ירחמו"[lxxiv].

– הטיב אשר עשה החכם המדקדק ר' שלמה רובנא! – קרא עוד אחד מעדת הקנאים – כי המאור שבתורה החזירו למוטב, ועזב את העבודה הזרה אצל הדעסוי, בשמעו מוסר רבו הגאון ר' הירש חריף, שאמר לו: "בהתחברך עם אחזיה פרץ ה' את מעשיך" – כי התחבר לאנשים שעליהם כתבו לו הרבנים הגאונים דק"ק פראג והאמבורג, כי חפצם לעקור תורתנו הקדושה משרשיה, ועליהם ראוי לאמר: "סורו נא מעל האנשים הרשעים האלה" וכו'[lxxv].

– תמיהני על רבנו האב"ד כי לא מנע עצמו ובית דינו מתת הסכמתם על חבור העצבים הזה, ועוד כתבו עליו: "כל מן דין סמוכו לנו בסמיכות חכמים"[lxxvi] – והנה יצא העגל הזה! ולמה לא עשה רבנו כהגאון ר' יחזקאל לאנדוי אשר התחבר אל הגאונים ר' הירש חריף האב"ד בפיורדא ור' רפאל כהן האב"ד דקהלות אה"ו, ור' פנחס לוי הורווויץ מקראקוי, אשר הטילו חרם על כל ההוגים בו[lxxvii]?

– אם כה תדבר – נשמע קול נפתלי בחשא אשר קרב לאטו אל עדת הנרגנים וישמע רעם קולם בקנאתם ואש עברתם – אם כה תדבר, אזי לא תדע את הדברים אשר השמיע ר' משה דעסוי בלשון אשכנז בהקדמתו לס' תשועת ישראל. שם הוכיח לדעת, כי אין כל משפט וצדקה לכל בעלי דת ואמונה שהיא, לרדוף באף את מתנגדיהם, והוא מוכיח את רבנינו בלשון רכה כדרכו, כי הסבלנות ההיא שאנו מבקשים מאת ממשלות הגויים, אותה הסבלנות מוטלת גם עליהם, ביחוסם לאחיהם אשר לא יתאימו עמם בדעותיהם[lxxviii].

– הלא זו הנותנת – קרא המקטרג בנצחון – כי בלבו כבר פרש עצמו מן הצבור והודאת פיהו כמאה עדים דמיא. ואיך נועז הרשע הזה לבטלו בהבל פיהו את העונשים שקבעו רז"ל על עוברי עבירה, כנדוי וחרם ושמתא ומלקות וירידה עד לחיים, שכל אלה נתונים ומסורים מאז ומקדם בידי הרבנים מורי ההוראה בישראל, ויפתח בדורו כשמואל בדורו!

– במה דברים אמורים – ענה בחשא – כשאדם עובר עבירה בפועל ובמעשה, אבל לא במחשבה, כי על הדברים המסורים אל הלב רק לאלהים המשפט ולא לבני האדם. ומה חפצך אתה? החפץ אתה באינקויזיציה יהודית, כמעשה הגוים שהיו סביבותינו? הלא אלה דברי ר' משה בהקדמתו שם: "הוי אחי – יקרא – הן רבות נשאתם וסבלתם מקנאת הדת השלטת אשר אכלתכם, והנה אתם מדמים בנפשכם למצוא ספקכם בהתנהגכם ככה גם אתם עם אחיכם בני בריתכם, בהיות לאל ידכם. אל נא תעשו כמקֻלקלים שבהם! אם רוצים אתם שיסבלוכם אחרים, סבלו איש את רעהו; התנהגו במדת החמלה ויחמלו גם עליכם, אהבו אחרים ותאֵהבו גם אתם"[lxxix]. אך מה אדבר ללא חכמה? הן כלכם קודחי אש הקנאה, מאזרי זקות השנאה ומשלחי מדנים בין אחים. צדיקים אתם בעיניכם מרבנו הראב"ד ומר' הירש ליבשיץ, החזן והסופר הנאמן בעדתנו פה, ששניהם אוהבי רמ"ד ומכבדיו בכל לבם ונפשם[lxxx]. צדיקים אתם בעיניכם מארבעה הרבנים הגדולים בליטא ופולין שנתנו הסכמתם לרמ"ד על העתקתו את התורה[lxxxi]. אולם קנאת המלמדים האלה לא קנאת ה' היא, כי אם קנאת לחם, כי צרה עינם במורים המשכילים המקפחים את פרנסתם – כי אמנם מלמדים הפולנים כלם המה במורדי אור ויפה אמר עליהם חכם אחד: אין פולין לאור הנר. ואתה חלל רשע! – פנה אל ראש המדברים – הנך שולח לשון אפעה באיש יקר הצדיק ממך וכל הפוסל במומו פוסל. הלא מלוה ברבית אתה, ואנשים כמוך נמשלו בפי חכמינו למגדלי חזירים[lxxxii]. הן לחמך עשוק בדם נפשות ושקויך מהול בדמעות עשוקים, ועודך מדמה בנפשך לגנוב דעת המקום ודעת הבריות, בעשותך לו חנף, בהרימך קולך במלת "אחד" שבקריאת שמע, בהדגישך את הזיי"ן שבמלת "תזכרו", בהאריכך לעמוד בשמו"ע ובריבך ריב ה' בקנאתך לדתו – והאלהים דַיָן אמת אשר לפניו חנף לא יבוא. קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים! עליך ועל אנשים שכמותך יש למצוא רמז בדברי חז"ל, "עומדים – צפופים – ומשתחוים – ואף על פי כן: רוחים! " לו הואלתי לגלות הדברים למקום הראוי, אזי נגרשתם כלכם מן העיר כאנשים נפסדים שסורם רע, אך "שבקיה לרויא דממילא נפיל!".

_______________

כל השומעים חרפתם רגזו תחתיהם מקצף, וכמעט נכונו להתנפל עליו ולהכותו בעברת חמה – לולא נפלה עליהם אימת הלהקה האחרת שעמדה לא רחוק מהם, במבוא החצר. שם נדברו יחד אנשים עשירים, פני העיר, יקירי קרת. כלם לבושים מחלצות, רֻבם בריאים ושמנים אשר כרסיהם בין שִניהם, כובעיהם בעלי שלשת הקצוות נסוגים מהפאה הנכרית לאחורי הראש ועד הקווצה הנכרית היורדת ממול ערפם, על קמיזותיהם מתנוצצות שרשרות זהב עם חותמות וצעצֻעים ועגילי זהב מעשי חרשים כלם, והם מסיחים בהרחבת הדעת בלשון יהודית השגורה בפיהם. הן בבתיהם מעבידים הם את נפשם בפרך, לדבר אשכנזית בלשון נקיה, כי מתבישים הם מפני בנותיהם המשכילות, אשר דברים להן עם האצילים ופקידי הצבא הצעירים, השוקדים על דלתותיהן יום יום... ופה אשריהם, מה טוב חלקם! פה הם חפשים לנפשם לדבר בלשון הורתם. והנה הם עוסקים בדברי לצנות: אלה משוחחים בחק הקבוע מטעם המלך החכם, על דבר כלי הפרצילון הגרוע, הנעשים בבית החרשת שיסדה הממשלה בברלין ברח' לייפציג[lxxxiii], החק המטיל על היהודים לקנות את הכלים בסכומים גדולים ולמכרם בארצות האחרות – והנם מלעיגים בחק הזה – כי על ידו הממשלה מפסידה לעצמה, בהיות עניי היהודים אנוסים להוריד המחיר למען השיב להם את כספם שירד לטמיון בענין הרע הזה, ובזה ישפל ערך הסחורה עד פחות משויה – וסוף סוף תוכרח הממשלה לבטל את החק הרע, ששכרו יוצא בהפסדו. ואלה משוחחים בעניני המדינות: הקול יצא כי המלך פֿריעדריך אמר ליסד אגֻדת מושלי המדינות הקטנות שבאשכנז הדרומית ולקרוא מלחמה על קיסר אוסטריה, המתנשא בנפשו לקרוע מממשלתו את חבל אחֻזתו ברוזנות מאנספֿעלד, אשר נפלה לפרוסיה לנחלה, אחרי מות עליה יוסף ווענצעל המושל האחרון של המדינה הזאת[lxxxiv], והנה הם חשים עתידות להם, מי מהם יהיו הקבלנים להספקת החיל בסוסים, בבקר, במספוא, בתלבשת הצבא ומאכלו ומזונו וכל צרכי המחנה? כמה מהם יתעשרו בצדק או שלא בצדק, ממחיר הקבוע בשער או מפסלתן של ההספקות ההן?...

– אמנם אין רע מחלט בעולם שלא תצמח ממנו טובה לאחרים – השמיע אחד מהם את דעתו. ובחשא אשר הוליכני אל הלהקה ההיא לחש לי כי הוא הקצין ר' דניאל איטציג, ראש הקהלה וראש המדברים בכל מקום – הן המלחמה היא רעה גדולה לעולם; בה בני אדם נהרגים ונטבחים כצאן טבחה, ויושבי הארצות יִדַּלו ויתרוֹשָשו, ימעטו ויֹשֹחו מעצר רעה ויגון – ולרבים מאחינו בני ישראל תהיה הרוחה, כי ימצאו שכר הגון בעסקים טובים, אף שצרה עין הממשלה בהצלחת היהודים – כי רק הם יצלחו לענינים כאלה הדורשים תבונה נכונה ושקידה רבה וחריצות יתרה להמציא יש מאין ולכלכל דבר על אָפניו.

– בחשא קרב נא הלום! – קרא איש צעיר לימים, הדור במראהו, בפנותו אל חברי המקשיב לשיחת הבריות האלו. ואנכי הכרתי את האיש הזה כי הוא דוד פֿריעדלאֶנדער, חתן הפרנס ר' דניאל, אשר ראיתיו אצל רמ"ד ביום אתמול כי יעבר.

– הלא רגיל אתה – הוסיף לאמר– למצוא על כל דבר ודבר ראיה מן הכתוב, הראוי לאותו ענין, באמרך תמיד: "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא". לכן פסוק לנו פסוקך ונראה במה כחך גדול.

– כן דברת, אדוני! – ענה בחשא בהצהילו פניו – להנחיל אוהבי יש אתי פסוק המסייע לדברי ר' דניאל. הוא הואיל להגיד כי כשהגויים מתקוטטים ומתגוששים יחדו ימצאו אחינו בני ישראל שכר טוב לפעולתם, וזה נמצא מפֹרש בפסוק שבתהלים[lxxxv]: מלכי – צבאות– ידודון – ידודון! ונות בית (זו כנסת ישראל) תחלק שלל!

הדבר יצא מפיהו ושחוק אדיר פרץ מפי כל השומעים, כל גבר ידיו על חלציו ועל בטנו אשר התנועעו בחזקה מרעם קול שחקו.

ובחשא משכני אחריו ויטני הצדה ויאמר לי: הפרנס ר' דניאל איטציג הוא נזר תפארה לקהלתנו, כי נדיב הוא ונדיבות ייעץ, לו עשר וכבוד, הון עתק וצדקה. כן ידוע מעשה צדקתו לאיש עני ואביון שהיה חברו מילדותו. בנערותו היה גם דניאל עני כמותו, ושניהם יחדו השתתפו במשלח ידם הדל. ויהי היום וישאר להם בשכרם שוט לסוס, ואותו לא יכלו לחלק ביניהם. ויפצר דניאל בחברו למחול לו חלקו בשוט הזה, ויבטיחהו להשיב לו כגמולו בשכר אשר ימצאו לעתיד, בהוסיפם לסחור יחדו. אחרי ימים רבים כאשר פרץ כבר מסחרו בארץ והעשיר עֹשר רב, בא אליו איש עני לבקש נדבה. ויכירנו ר' דניאל כי הוא זה שהיה שֻתפו מלפנים, ויאספהו אל ביתו ויתן לו מעון ואֹכל על שלחנו, ואחר הלך עמו אל הרב. ויספר להרב את הבטחתו מנעוריו – ועל פי פּסק דינו נתן ר' דניאל להעני סך עשרת אלפים ר"ט, חלקו בעֹשר אשר עשה[lxxxvi], וה' ברך את ר' דניאל תשע פעמים "בכל", כי יש לו תשע בנות יפות ועדינות, משכילות וחכמות מחֻכּמות, ועתידות הן להאיר פני תבל ככוכבים. הבכירה בהן היא בלימכֿען, אשת המשכיל דוד פֿריעלאֶנדער, אשר מאז בא לשבת בברלין הנהו הולך אחרי החכם ר' משה דעסוי כצל, וידו לא תזוז מתוך ידו. השנית היא פֿאֶגעלע מֻסבת שם פֿאַנני, אשת השולחני נתן אדם אהרנשטיין מווינה, והיא מהֻללה בחִנהּ ויפיה, נכבדה בהליכותיה הנעימות, נלהבה במדברה הנאוה, חריפה בשכלה הדק ונודעת בלמודיה וידיעתה לשונות הרבה, והיא מכהנת פאר בהיכלה הבנוי כמו רמיס בעיר ממלכת אוסטריה. אליה שרים יבואו, ורוזנים משחרי פניה, להקשיב לקול דבריה ולהתענג על נֹעם שיחותיה. השלישית היא רבקה מסֻבת השם רעבעקא, כלת הקצין והפרנס ר' פֿייטל אפרים, וגם היא מהֻללה בבנות. הרביעית היא צפורה, מסֻבת שם צאֶציליה – עלמה יפה ועדינה ונחמדה כפֿאַנני אחותה, ונכבדות מדֻבר בה עם עלם נחמד, משכיל ובן טובים, הוא הבחור בערנהארד לבית עשקעלש, בן בנו של הרב הקצין הנודע למשגב ר' גבריאל עשקעלש, שהיה אב"ד בק"ק ניקלשבורג, מחותנו של הקצין הגדול ר' שמעון ווערטהיימער, אשר בתתו את בתו חנה רבקה לאשה לבנו ר' בערוש עשקעלש, והכלה סמויה באחת מעיניה, השכיל לכפר את פני החתן במתן שבעים אלף שקל, לקים מה שכתוב: ע' תחת עין[lxxxvii]. והרב הגביר ר' בערוש עשקעלש נתמנה לאב"ד בווינה ויעש לו שם עולם במעשי צדקותיו ונדיבותיו לעמו, אך לא זכה לראות בן יוצא חלציו אשר יירש שמו וכבודו אחריו, כי חלה ומת כשהיתה אשתו הרה, והבן אשר ילדה נקרא בערוש או בערנהארד, על שם אביו המת. הבן גדל ויהי לעלם בן תורה ומשכיל בכל דרכיו, והשדכן לאֶבעל פֿרישוויילער משתדל למצוא לו בת זוגו בבית הגביר ר' דניאל איטציג או בבית החכם ר' משה דעסוי, בבחרו לו את צפורה היא צאֶציליה או את רחל היא רעקא. ושני השדוכים עולים בבד, – כי כגדול שם האחד באוצרות כספו, כן גדל שם השני בפרסום חכמתו ועוד נוסף על זה יחוסו הרם, כי הוא ענף עץ אבות, נצר משרש צדיקים, מגזע הרמ"א ז"ל[lxxxviii]. וחוששני מאד פן תעבור רוח קנאה ויפרוץ ריב בין שני הבתים האלה, הנאחדים באהבה ואחוה, כי אשת ר' דניאל היא קרובה לרמ"ד ובת עירו ומולדתו[lxxxix], ופֿריעדלאֶנדער, חתן ר' דניאל, תלמיד רמ"ד, הוא הבריח התיכון המבריח את שני הבתים להיות כאחד.

עודו מדבר ושער החצר נפתח לפני הרב האב"ד, ר' הירשל לעווין, אשר כונן צעדיו אל בית הכנסת, והאנשים חדלו ממצוא חפץ ודבר דבר, וילכו אחרי הרב לבוא אל מקום הקדש.

_________________

ליום השבת ההוא נקראתי מאת רמ"ד לסעוד אל שלחנו, ורמ"ד לא בא בערב ההוא אל בית הכנסת, כי נעצר בביתו בגלל אֹרחים נוצרים שבאו לבקרו, וכבואי שמה אחר התפלה מצאתים יושבים ומדברים עם בני הבית, כי נפטר רמ"ד מהם לזמן מה, בסורו אל חדרו להתפלל[xc], ככלותו תפלתו קמו עמדו צאצאיו לפניו על יד הפתח, לקבל ממנו ברכתו, והוא שם ידיו על ראש כל אחד ואחת, כמנהג העתיק הנהוג בעמנו מקדם קדמתה, ואחר שב למקומו וישיח עם האֹרחים כחצי שעה, אז נפרדו ממנו באהבה רבה וכלנו באנו אחריו אל חדר האֹכל.

אנחנו טרם נכלה סעודתנו וקול הפעמון נשמע והדלת סבבה על צירה פעמים אחדות – כי החלו משכילי אחינו להקבץ ולבוא אל האדון אשר הם מבקשים, לשיח בדברי חכמה ולשמוע אמריו כי נעמו. שם בחדר מצאנו את המליץ ר' משה ויזל, אחי המשורר ר' נפתלי ויזל, ובנו הבחור בעער, התלמיד השוקד על דלתותיו יום יום, לשמוע לקחו במועדי שחר; את אברהם רעכענמייסטער, זה העני המסתפק במועט, המכֻנה דיוגינוס העברי, והוא נודע לשם בחכמת החשבון והמדידה; את המשורר העברי ישכר פאַלקענזאָהן בעהר; את שלמה מיימון ואת אבא גלוסק. האחרון הוא כבן ששים שנה[xci], אך עוד כחו עמו כאיש צעיר וחשקו בלמודים נשאהו הֵנה מארץ פולין לשמוע חכמת רמ"ד. ובעל הבית הציג לפני את כל אחד ואחד, ובדברו באיש הזקן לא יכל להתאפק משחוק, בספרו לי את התשובה החרוצה אשר השיב למשרת הקהל, בבואו לתבוע ממנו הכסף אשר הפרנסים נושים בו. וזה הדבר: העני הזקן התגנב דרך שער העיר ויבוא אל רמ"ד לשחר פניו וימצאהו. והנה נגלה סודו לראשי הקהל וישלחו אליו את משרתם עם אחד השוטרים ועגלה וסוס לשלחהו חוצה לעיר כמשפט. ויחש רמ"ד לעזרתו וימציא לו תעודה מאת הגבירה שֻתפתו, כי לקחהו להיות מורה לבניה. וכך נסכלה עצת הפרנסים והזקן נשאר על מקומו. ויהי ממחרת ויבואו שליחי הקהל לגבות ממנו סך שלשה שקלים שהוציאו אתמול על השוטר והעגלה שלשלחו מן העיר. וישחק עליהם הזקן ויט למשל אזנם לאמר: "מנהג השקצים בלבוב, העיר אשר בפולין המדינה, בצאתם מבתי הספר, להתנפל ולהשליך אבנים על כל איש יהודי אשר יפגשו בדרכים. פעם אחת הואילו לעשות כן לאחד מאחינו בראותם אותו לנגד עיניהם, וידו אבן בו. והנה השח היהודי ראשו והאבן נפלה בזכוכית החלון בבית הקרוב ותנפצנה לרסיסים. ויַגש בעל הבית עליו משפטו לפני זקני העיר, ויחיבו שופטי הצדק את היהודי לשלם, מפני שהיה גרם לנזק, כי אלמלא השח היהודי את ראשו לא החטיאה האבן את המטרה, ובפגעה בו לא נפגעה זכוכית החלון. והלא כן הדבר הזה: ראשי הקהלה שמוני להם למטרה, אך אני נפטרתי מעמם – והנה הם דורשים ממני תשלומי כסף בעד הוצאתם חנם!"

אחרי כן בא פריעדלאֶנדער ובן-דוד, תלמיד הפילוסוף קאנט, והשיחה החלה.

תחלת דברם היתה דרישת תקונים במנהגי הדת – כי הנה היהודים האמללים רובצים תחת משא עבדות כפולה: עבדות מחוץ – הם חקי הממשלה השוללים מהם כל זכויות אדם, ועבדות מפנים – כי כבדה עליהם יד הרבנים האוסרים אותם בנפשם, בהעמיסם עליהם המון איסורים וחומרות והגבלות שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בהם. ופריעדלאֶנדער המתיק דבריו במשל אשר נשא עליהם מדברי ימי העמים מלפנים, לאמר:

– כאשר הֻכו הרומאים לפני הגַליים במלחמה, נסו שרידיהם אל הקפיטול מעֻזם וישגבו בו. וברענוס מלך גליה המנצח עלה על רומה לכבשה, ויבואו המון גבוריו העירה פתאם כמבוא עיר מבֻקעה, ויגיעו עד הפֿוֹרוֹם – זה השוק הגדול אשר בטבור העיר, והנה עדת הזקנים והכהנים מנהיגי העם הרומאי יושבים במנוחה איש על כסאו ושבט ממשלתו בידו, ומכלם אין נע וזע ממקומו מפני הבאים. כגולמים היו בעיני הגליים, כפסילים אשר אין רוח חיים באפם. אך בקרוב אחד הגבורים למשש את זקן הכהן הראש, לראות אם עוד בחיים חיתו, חרה אף הכהן ויכהו על ידו בשבט מושלים אשר בכפו. אז נפלו הגבורים על כלם וימיתום, לא השאירו מהם עד אחד. הנה כן עושים רבנינו מנהיגי עמנו. זה מאות בשנים קופאים הם של משמרות כהונתם כפגרים מתים ורוח לא יבוא ביניהם להחיותם. אך כמעט יגע איש אל שערה אחת מזקנם, וקם שאון בתוכם והניפו שבט ממשלתם והכו חרם את הנוגע בזקן קדשם, ולא ישיבו אל לבם להבין לאחריתם, פן יגיע להם כמעשה הגליים ונכחדו כלה מן הארץ.

אל נא בחפזכם ידידַי! – השיב החכם אמריו לו – לא ברעש ולא בסערת מלחמה תהרסום ממעמדם, כי אם בשובה ונחת, בהשכל ומדע עשו מעשיכם[xcii]. הכּונו, השכילו, אהבו חכמה, אהבו דעת, ולמדו את הדור החדש דעה בינה והשכֵּל והזמן יעשה את שלו וסוף התקונים לבוא, זכרו נא כי אין בכח האדם להעמיד רגליו על כתפיו של עצמו למען עלות למעלה[xciii], אך למוד החכמות והמדעים הוא הסֻלם המֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה. על הסלם הזה עלו בכל אַות נפשכם ומשכו אחרים בכחכם! אז תגיעו להשלֵמוּת הנעלה על כל הזיה ומשפט קדומים שבעולמנו.

בדברו הסביר לנו את הסבה אשר תמריצהו לחבר ספרו "ירושלים": כי בהקדמתו לספר "תשועת ישראל" שבר מלתעות עולה, הרס שני החיה הנוראה, זו קנאת הדת האוכלת את ישראל בכל פה, השליך את הנשק גם מידי הרבנים וכל המקנאים קנאת ה' בישראל. ובדבר הזה מצאו להם איזה מסופרי אשכנז פתחון פה ל"דרישת האור והמשפט"[xciv], ולחזור ולהגיד בשערים השערתם, כי התרחק מעל תורת משה, המצַוָה לענוש את כל החטאים בנפשותם, והוא קרוב בלבבו להדת הנוצרית, שכֻלה תורת חסד ואהבת עולם. ועל זה הוא נכון להשיב להם תשובה ברורה בבחינת עניני האמונות והדעות[xcv]. בספרו זה ירבה חקר לבוא עד תכלית הדת, ומה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה האל את בני האדם לעשות.

הרצאת הדברים ארכה עד חצות. כל השומעים הכינו לבם הקשיבו אמריו ואיש לא נועז להכנס לתום דבריו עד תֻמם. נפש החכם המדַבר עיפה עד מאד, ולתת לו מרגוע קמו כלם ממקומותם ויברכוהו לשלום וילכו איש לביתו בנפש מלאה ולב הוגה דעות נפלאות אשר שמעה אזנו ותבן להן.

_________________

ביום השבת אחרי הצהרים סרתי אל בית הרופא הירץ ברחוב החדש הנקרא על שם פריעדריך[xcvi], לדעת את שלום צביה, הנערה היתומה ומה יֵעשה בה, ואשמח לראות כי מצאה מנוחה שלמה בבית הזה. הענריטה הנדיבה לבשַתָּה כמַדהּ, בהשיגה לה שמלה ישָנה מבגדי אחותה הצעירה, ומראה הנערה השתנה כליל לטובה. התוגה השוכנת על פניה היפים בהתאבלה על אביה שפכה עליה רוח חן ותחנונים אשר לקחה לבבי, ונפשי כלתה לנחמה ולשמחה מיגונה. ואחל את פני הגבירה הצעירה לתת לי הרשיון להעניק לה מכספי ולנהלה בתלבֹשת הגונה כראוי לנערה המתחנכת בבית נדיבים נכבדי קרת. והיא נאותה לי בטוּבה – כי אמנם רבו הוצאות ביתה כרבות האֹרחים הנכבדים, האצילים והשועים, ובתוכם גם מבני משפחת המלוכה, הבאים להקשיב לחכמה ומדעים אשר יורה להם בעלה החכם הנעלה ואשר לפעמים ככלותו להשמיע להם לקחו יקראם לאכול עמו ארוחת הערב[xcvii]. כהיות השמש לבוא שב גם בעלה הביתה, אחרי כלותו בקוריו אצל החולים ממרומי העם המיחלים לעזרתו[xcviii], ויחדו יצאנו לשוח ברחות "תחת האלונים", אחרי עברנו את המעברה הנטויה על נהר השפרעע העובר על פני העיר. הרחוב "תחת האלונים" חדש הוא, הבנוי על ככר שמם, במקום מדבר וחול. ומרקוס הירץ ספר לי כי האלונים האלה נִטעו לפני שבעים שנה בפקודת המלך פריעדריך הראשון, לסוכך על הדרך העולה לארמון רעיתו המלכה בשארלאָטענבורג, בפַרור העיר מערבה. ומאז ועד עתה הנה זה שלשה מלכים זה אחר זה מתאמצים לפאר את הרחוב בבנינים נאים – כי חוץ מבניני הממשלה וארמנות שרי המלוכה עוד רבה העזובה בקרבו; רֻבו עודנו מלא אהלי דלים, מעונות עניי העם[xcix], אך האלונים העבֻתים הם חמדת המקום הזה, כי ענפיהם מרֻבים וצלם נאה ופרחיהם נותנים ריח טוב המחיה נפשות; ועל כן יבחרו בהם רבים לשוח תחתיהם לרוח היום. בלכתנו ספר לי מעט מדברי ימיו, כי בעלותו מקאֶניגסבערג לברלין היה בראשונה לבו נוקפו מפני העם היושב בעיר הבירה, שכֻלם חכמים ונבונים, חוקרים והוגי דעות, ומקרהו בראשית בואו הנה שת על פחדו ודאגות נוספות – כי בהיותו בדרך אבד לו אחד מסנדליו, ויתן לאמן לעשות לו סנדל חדש כמדת האחד אשר נשאר לו וכמראהו לכל תכונתו. ויהי ככלות הסנדלר לעשות את בן זוגו, וירא הירץ כי אין כל דמיון בינו להראשון ויקצוף עליו ויחל לדבר עמו קשות. אבל הסנדלר לא הוטל מפניו, ועוד עדה גאון וגֹבה בהשיבו דבריו לאמר: "הטרם תדע, אדני הקטן כי אין בעולם שני דברים שיהיו דומים זה לזה בשלי שנוי כלל?" "ובכן גם הסנדלרים בברלין יודעי דעת לחשוב מחשבות ולחקור אל כל תכלית! – ומה איפא אנכי?" – כן חשב הירץ בלבו בבטלו את עצמו כאדם אין חפץ בו.

גם בזוג הזה אשר לפני לא מצאתי כל דמיון – כי היה האדון הירץ קטן קומה ומראהו משחת מאיש, לא תֹאר לו ולא הדר, והגבירה הענריטה גבות קומה, פורחת כתמר ונחמדה ונהדרה ביפיה ומראֶהָ להפליא. גם היה זקן ממנה פי שנים, כי היא היתה בת תשע עשרה שנה והוא בן שלשים וחמש. ובכן לא עלה הזוג יפה, וכמקרה דורותיאה ושמעון פֿייט היה גם מקרה הבעל והאשה אשר לנגד עיני – כחנות הרוכל העני העומדת בשפל ליד תיאטרון המלוכה הבנוי לתלפיות; אך רוח אבותם היא קבצתם, הם אמרו לדבק טוב ומי יעז לשנות אחרי דברם! כי מלבד המנהג הקדמון השמור אצלנו מאז ומעולם, כי האבות בוחרים לבנותיהן את בני זוגן, מבלי שאול את פיהן ומבלי חקור לבבן, הנה גם חקי הארץ שמו רסן על לחיי הבנות, לבלתי המרות את פי האבות ליום שידֻבר בהן; כי הגבל הגבילו החקים את מספר משפחות היהודים, לבל יקח איש אשה עד מות אביו – ומפני זה נחשבו הבחורים לסחורה שאינה מצויה, ורבות בנות ישבו בבתוליהן עד שהלבינו ראשיהן מבלי מצוא להן את האדון אשר הן מבקשות, ועל כן לא מצאו הבתולות עז בנפשן לדרוש להן משפט הבחירה.

___________________

היום רפה לערוב, השמש החלה להשקע ככדור אש, והעננים העולים מפאתי ים האדימו כתולע מנגה נגדם, והנה הם משתנים לרגעים בחליפות מראיהם לכל צבעיהם, ובקסם נפלא הטבוע בחקי הראיה הנה עיני האדם המביטות לשמש השוקעת תחזינה דמות פניה מרחפת לפניהם על פני הארץ לכל אשר תשעינה. נשאתי עיני לתֻמי אל צביה ההולכת אצלי, והנה גם היא מופיעה באור פני השמש, וככלות הקסם הזה נראתה הילדה לעיני בעצם תֻּמה, וארא והנה חורו פניה מאד ועיניה רטובות!

מה לך צביה, כי תבכי? – שאלתי בעצרי הליכתי למען אשאר עמה לבדה.

– הוי אבי, אבי! – התיפחה הנערה – הנה זה עתה נשמתו לוקה שם ונענשה בשבטי ברזל המלֻבנים בלהבות האש!

– הלא תדעי אחותי כי ביום השבת תמצאנה גם הנפשות החוטאות מנוחה להן בשאול תחתית – אצתי לנחמה.

– הנה השבת עוברת – ענתה בנפש נכאה, באמצה כחה לעצור קולה מבכי – ובת קול יוצאת ומכרזת "ישובו רשעים לשאולה!"

– ומנין ידעת זאת?

– הלא כן כתוב בספרי קדשנו – ענתה במרירות – גם זאת אדע, כי שנים עשר חדשים תעֻנה נפש כל אדם בגהינם, ועל כן חק הוא בישראל כי היתומים יאמרו "קדיש" כל הזמן הזה, כי בזה יפדו נפש האב מידי מלאכי החבלה – ומה אמֻלה לבתי כי לא נשאר לאבי בן אחריו אשר יצילהו מענוייו הקשים!

– אביך היה איש ישר, שומא אמונים, ולא למענו נבראו מלאכי החבלה לענות נפשו הזכה!

– לא אדני! – קראה הנערה בתֻמתה – גם הצדיק שבצדיקים לא ימלט נפשו מיד להבה, ואפילו תינוק בן יומו שמת יורד לגהינם, כי ברגע הולדו נולד היצר הרע עמו, וכיון שנולד הרי הוא בעל תאוה ועובר על "לא תחמוד", וילד כזה כשנקבר מכסים גם את עיניו בחרשי אדמה – ועל כן צר לי מאד על אבי, אף שבאמת היה צדיק תמים, וכדאי הוא להחשב לקדוש כי מסר נפשו למות על קדושת ה'.

– ואיך היה הדבר?

– מקום מגורי אבי היתה העיר עהנהיים, ששם היה רב ומורה צדק לעדתו הקטנה. מהכנסתו המצערה התפרנס בדוחק, גם כלכל נפשי בהשארי יתומה מאמי אשר נהרגה בידי רֶשע בטרם ימלאו לי חמש שנים, ויהי לי לאב וגם למורה, כי למדני תורה ומצוות וידריכני בדרך אמונה. ובעירנו ישב איש צר ואויב ושמו מרטין העלל, החורש רעה על עמנו כהמן בשעתו. בשנה העברה למועד חג פסחם, העיר חמת ההמון על היהודים יושבי העיר הקטנה הזאת, ויעוררם לנפול עליהם להכותם ולבז שללם. ויהי המעט לו הכות ושדוד את כלנו, כי עוד שסה אותם במקדשנו המעט, וישלח אש בבית תפלתנו. ויהי כאכל האש את הבית מסביב, ולא יכל אבי עוד להתאפק וירץ ממחבואו להציל את ספרי התורה מפני הדליקה, וישם נפשו בכפו ויקפוץ אל תוך הבית הבוער ויצא משם בשלום ושני ספרי תורה על זרועותיו. זאת ראה הצר הצורר ויקרא עליו מלא ויצו לסקלו באבנים, וההמון מלא אחריו ואבן אחת גדולה נפלה על לב אבי ותפיל את ספרי הקדש מזרועותיו ותכריעהו ארצה. והאויבים חטפו את הספרים ויקרעום וירמסום ברגליהם ויתעללו בם לעיני השמש. ואבי שכב על הארץ כמת, בלי כל נשמת חיים. ויהי כעבור המהומה ואחינו השדודים יצאו מן החורים אשר התחבאו שם, וימצאו את רַבם האמלל שוכב ארצה, ויקחוהו וישאוהו ויביאוהו אל ביתו ויתאמצו להשיב אליו רוחו ולא יכלו. לאחרונה התעורר מקול שאגותי ויבט אלי בחמלה רבה, ואנכי התנפלתי עליו ואשקהו ואבך בכי תמרורים, והוא נשא אלי כפיו לחבקני, אך מכאוביו התקיפוהו וישכב חולה כחדש ימים, וגם בקומו ממשכבו אחרי כן לא שב עוד לאיתנו, כי נשבר או נקרע דבר בחזהו, ויהי מאז והלאה גונח דם מלבו, והוא הולך ודל, הולך וכלה. וראשי הקהלה הקטנה והדלה, קראו עצרה ויקראו נדבות איש כמסת ידו, וישלחוני עמו עירה ברלין, לבקש לו ישע ומרפא מהרופאים העברים הגרים בה. אך תלאות הדרך חזקו ממנו, בלו שארית כחו, ובהגיעו אל ההקדש לא יכל עוד לעמוד על רגליו, וישכב שם יום אחד ואשמורה בלילה ויגוע וימת.

– כל זאת ספרה לי הילדה בנהמת לבבה וברב כח התאפקה מבכי. מעי המו לה מאד ובלבי נדרתי נדר למשכה חסד ולשלם נחומים לה בכל אשר תמצא ידי.

_________________

עברו ירחים אחדים וחדשות בל נעשו, ספר "ירושלים" עשה רֹשם גדול בלבב כל קוראיו משרי הממשלה, ורוב אזרחי הארץ החלו לדרוש שלום עמנו. ההתקרבות בין חכמי אֻמות העולם ואציליהם ובין חכמי היהודים ועשיריהם הלכה וגדלה, רק המלך פֿריעדריך בלבד נשאר עומד על דעתו והחקים הרעים נשארו כשהיו. ואני ישבתי בעיר הבירה בתור מורה ותלמיד, משפיע ומקבל כאחד. נפשי דבקה בבית רמ"ד ונפשות צאצאיו נקשרו בי באהבתם אותי מאד. יוסף הבכור רחק כלה מהלמודים העברים ולא חפץ עוד לדעתם. לעמת זאת אהב את הפילוסופיה ואת המחקר וההגיון, וישקד על למודי הספר "מורה נבוכים" בהעתקתו הרומית על ידי החכם יואַן בוקשטורף[c] ועל למודי אביו בחקר אלוה ב"מועדי שחר". הלמודים האלה היו אבני פנה גם להשכלת בנותיו בשקדן עליהם בכל אַות נפשן ויותר שהיו עסוקות כל הימים בהכנסת אורחים משכילים ובשעשועיהן עם אצילי הנוצרים הצעירים כגילן ובקריאת חבורי עגבים וספרי הוללות ותפלוּת וכפירות המחברים הצרפתים, עוד למדו דעת והעמיקו חקר בדרך אביהן, החכם באדם, והשכימו קום בבקר בבקר לשמוע בלמודיו. וכמוהן כן היתה הענריטה הירץ מקשבת בכל חשק לבבה ללמודי אישה העמוקים בפילוסופיה ובחכמת הטבע. היא ידעה לשונות הרבה, חדשות ועתיקות, שפות חיות ומתות, ולא היתה חכמה אשר נשגבה ממנה, ומדע אשר לא השכילה לבוא עד תכונתו[ci], גם בלשון העברית היתה ידה רב לה, בלמדה מנעוריה את ספרי הקדש עם פרושיהם וביאוריהם הנודעים לשם[cii].

וצביה עשתה חיל בלמודיה אצל הענריטה גבירתה ואצלי, וביותר שקדה על למודי למען הפיק ממני רצון; ובהיות לה ראשית דעת בלשון עֵבר מאביה מלמדה להועיל, היה הנקל לי לעבור עמה במשך שלשה ירחים אחדים מספרי הקדש: ספר התורה ואיזה מנביאים ראשונים. בשלשת הירחים ההם נרפא מחץ מכתה על מות אביה, כי אני שלמתי נחומים לה, הלבשתיה רוח ששון תחת מעטה אבלה. נפשה נקשרה בי מאד, ותכל כל הימים לשעה הטובה, שבה הנני בא אל בית אדוניה לתת לה לקחי הטוב והיקר לה מאד.

עוד עתה זכר אזכרה בענג לבב את היום אשר בו נגלתה לי הגות לבבה בעצם תֻּמה – זה היה ביום הראשון לשבוע. יום השבת בליתי בבית רמ"ד בחברת משכילי אחינו אשר דברו נכבדות בעניני עמנו, ובקרבי ממחרת בשעה הראשונה אחרי הצהרים אל בית הירץ, ראיתי אותה מרחוק עומדת בפתח הבית ומחכה לי, כי זה זמן בואי. ביום ההוא לבשה שמלה חדשה אשר עשתה לה הגבירה בטוב טעמה מהכסף אשר נתתי על ידה למענה. השמלה היתה צמר צחר עם נקודות תכלת, והיא דבקה אל בשרה כמַדה, ומבעד לה נשקפו לי כשתי גבשושיות קטנות הבולטות מעל לוח לבבה, לאות כי בגרה הילדה וטבע האשה הנה החל להִגָלות. מרחוק התבוננתי אל אור פניה ואל ספיר גזרתה ואמצאנה כלולה בהדרה כפרח שושן אשר החל זה מעט להתפתח ולהפיץ ריחו הנעים. שערותיה וגבותיה ככנפי העורב, מצחה החלק צח מחלב, ועיניה לוהטות כזפת בוערה עלי שלג. על לבנת לחיה שושנה פורחת ושפתיה הקטנות אדֻמות כתולע, והן נפתחות לנגדי בשחוק חן ותם. בפעם הזאת הושטתי ידי לה בקרבי אליה, כדרך גבר בעלמה כבוּדה, והיא אחזה אותה בשתי ידיה ותניפנה למעלה ותשקנה לפיה הרך והחם, ולא הרפתה ממנה עד הביאה אותי אל חדרה. אז הושיבתני למולה ליד השלחן העגול והקטן, ותחזור לפנַי למודה מיום שלשום. את לקחה ידעה היטב, אך לרגעים נפסקה קריאתה בהביטה אלי בשחוק נעים.

– אני רֹאה כי שמֵחה את בשמלה החדשה אשר תלבשך ותתן לך לוית חן – אמרתי לה.

– זאת לא זאת! – ענתה ותתאדם – אך סבה אחרת תעוררני ובה תעלז נפשי.

– הגידי אותה לי ואדעה גם אני!

– חלום טוב חלמתי בלילה העבר, לעת האשמורה האחרונה, וזכרו ינעם לי מאד ויאזרני שמחה.

– ספרי נא לי!

– בחלומי – אמרה – והנה אני ילדה קטנה נשואה בידי אבי ואמי הנאהבים והנעימים. ופתאם התקדרו השמים עבים, והנה ברקים וחזיז קולות ורעמים ואש מתלקחת, ורוח סער וסופה העתיקתני מזרועות אבותי ותשאני מעלה מעלה, ותעבירנו מעל לענני החשך, ותגיעני עד הרקיע, ותניחני בקצה השמים לפתחי שערים. והנה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא, מעטהו ארגמן ונגה כאש לו מסביב ושוליו מלאים את הרקיע, ואני שוכבת להדום רגליו חורדה ורועדה, ורוח על פני יחלוף ותסמר שערת בשרי – והנה פשט ה' את ידו וירם כנף מעילו ויעטני עטֹה, וחם צח השתפך עלי וישביע בצחצחות נפשי, ולבי מלא ענג אין קץ, לא יתֹאר באֹמר ודברים. ואשא את עיני להביט לאלהי ישעי ולהודותו כרב חסדו – והנה נראתה לי תמונתך בפניו, ועיניך המאירות השביעוני רצון ויאזרוני שמחה, ומרוב חושי בי התעוררתי ואיקץ, והנה חלום! אך חלום נעים ויקר לי אשר עד עולם לא אשכחהו!

זאת ספרה לי לתֻמה, ומדברי חלומה הכרתי כי דבקה נפשה אחרי, והנה היא שלי וחלומותיה שלי, כי מרוב הגיגה בי הנני נראה לה במראות הלילה, בחזיונות עלי משכב. אך יקרה לי תֻּמתה מכל תענוגי חלד, ואמאן לחתות גחלים בחיק הנערה התמימה, על כן החרשתי התאפקתי ולא יספתי דַבר עמה בענין הזה ובלבי שמרתי את הדבר.

________________

עברו עוד ירחי מספר ובבית רמ"ד רבה התכונה – כי הנה בא חתן וווינה לארות את רחל בתו הבתולה, הוא הבחור בערנארד לבית עשקעלש, והשדכן לאֶבעל פֿרישוויילער הולך ועובר מבית רמ"ד לבית ר' דניאל איטציג, באחזו החבל בשני קצותיו – כי פה חכמה ויחוש וכבוד ושם טוב, ושם עֹשר וגדולה ותפארת ויקר, ואם לא יעלה בידו השדוך האחד והצליח בשני. היום השלישי לשבוע, יום שהָכפל בו "כי טוב" נועד להתראוּת הבחור עם רחל. בבית רמ"ד כלו לאכול את סעודת הצהרים והשדכן בא לבשר כי החתן הנה זה בא. ורחל התקינה עצמה לקראת האיש הצעיר אשר נכבדות מדֻבר בו, כי הללו לפניה את מראהו ואת גבה קומתו. ואביה גם הוא התעתד לקבלו בכבוד, כי ספרו לו נפלאות מתורתו שהיא חבל נחלתו מאבותיו הגאונים המפֻרסמים, גם כתב לו ידידו הנאמן, הירץ האָמבערג המתגורר בווינה, כי לבו לא רחק מהשכלת הזמן, ובהצָמדו לביתו יעשה חיל גם בחכמות ומדעים, כי כשרונותיו מרֻבים ולא חסר לו כי אם מורה נעלה כמוהו, אשר ישפיע עליו מחכמתו. עוד השדכן מדבר והחתן בא אל הבית.

הבטתי אל מראהו ואראה כי לא הֻגד לנו אף החצי, כי הוסיף חן ויפי אל כל אשר שמענו. מעודי לא ראיתי בעמנו איש חמֻדות כמוהו. זאת קומתו דמתה לארז וחסנו כאלון. הוא בן שלשים שנה, כֻּלו יפה אף נעים, כפות ידיו ורגליו קטנות וענוגות, עורו לבן כשלג ושער ראשו וזקנו צהוב כהה, קווצותיו סדורות לו תלתלים, מצחו גבוה וחלק, אפו ישר ודק, ועיניו תכלת רוחצות בחלב, ולהן קרנים כאור נגה, ובהישירו עפעפיו תרוממנה קשתות גבותיו הארוכות ולבב העומד לנגדו יֵחם מזיו כבודן, בהופיע עליו נהרה. ועל פניו חופפת האצילות המיֻחדה הנתונה להמיֻחסים הגדולים שבעמנו, אשר העֹשר והכבוד מלפניהם והם חלקם ונחלתם מדור דור.

ורמ"ד הושט יד לו בברכת השלום ויציגהו לפנינו ויושיבהו לימינו, ויחל לתהות על קנקנו בהשכל ודעת, והארח ענהו יהודית, אך ביֹשר לב ובמיטב הגיון, ויודה לו על העתקתו את התורה ללשון הארץ, כי בזה נפתחו אזני בני הנעורים לשמוע אשכנזית, אף נפקחו עיניהם לראות כי תורת ה' תמימה, אין בה כונות נפתלות ועקשות אשר שמו בה בעלי סודות השֹמים חשך סתרה. את יתר ספריו המהֻללים לא הספיק לקרוא, אך תקותו תאמצהו כי יוסיף קנות חכמה ואז ישכיל אף יצליח לבוא עד תכונתם. במרוצת דבריו ספר לרמ"ד דבר נפלא – כי זה לא כביר נראה לו אביו בחלום הלילה. הוא לא הכירהו, כי אביו מת ירחים אחדים לפני הוָלדו, ועל כן נקרא על שמו, אך בהֵראותו אליו הגיד לו כי אביו הוא ויצוהו להחיש פעמיו ברלינה ולסור אל בית האיש אשר תחלת שמו הוא אות ד – אין זה כי אם שם העיר דעסוי – שם ימצא את אשר יבקש לטוב לו כל הימים. אמנם החלומות שוא ידברו, אך לבבו נוטה להאמין כי באָשרו ימצא פה את החלום ואת שברו.

עד כה וכה ורחל הביאה כוסות קהוה שחור וממתקים ומגדנות ותשימם לפנינו על השלחן. התבוננתי אליה ואראה מבוכתה. פניה בערו כלפיד אש, וידיה רעדו כבצנת קרח, ואלי ספק יגֻנב, מי יודע אם תצלח במראֶהָ זה להפיק רצון מנהעלם הנחמד. ואחרי אכלנו ושתותנו סבב אביה פני הדבר כי אלך אחריו אל חדר משכיתו, והוא והיא ישארו לבדם בחדר האֹרחים להקל הכָּרתם וליחד לבותם בשיחת רֵעים כחק לבני הנעורים.

גם ברינדל – דורותיאה התלהבה ממראה העלם הנהדר. פניה להטו גחלים ועיניה רבו ברקים בדברה בו.

ישיבת הזוג לא ארכה, כי נדברו יחדו לצאת לשוח "תחת האלונים" ושם ידברו כאשר עם לבבם.

מקץ שעה אחת שבו מדרכם. ועשקעלש ישב עוד כחצי שעה במסבת כֻלנו, ואחר כך נפרד מאתנו ויברכנו וילך. אחרית דברו היתה, כי בשובו לביתו יודיע בכתובים סוף דעתו ואם מה' יצא הדבר ונגמר הכל ביניהם לטובה ולברכה.

ורחל שבה נבוכה ונדהמה מבראשונה, ותספר לאחותה הבכירה דבר שיחתה עמו – כי כבואם אל תחת האלונים הלל עשקעלש את בית התיאטרון הבנוי שם לתלפיות, אך הלעיב במקום ההוא, שבו רבה העזובה ועוד מאות בשנים תעבורנה עד אשר תבנה ותכונן עיר ורחוב במדבר השמם ההוא. ולעמת זה הלל מאד את רחוב פראַטער שבווינה, כי אף שמקומו בקרית יוסף[ciii], הבנויה במושב היהודים, בכל זה הוא כליל תפארת העיר ויושביה. ובדברו עקש שפתיו בשחוק מכאיב לב ויאמר: אך זה דרך היהודים כסל למו, כי אוהבים הם מקומות מולדתם ובהם יתהללו ויתפארו סלה, בעוד אשר כזרים נחשבו בהם, וכמה פעמים יגרשו מקרבם כילדי פשע אשר סורם רע. דבריו היו בטוב טעם ודעת, אך השמיע אותם ברמה ובלשון יהודית הנלעגה, ועל כן לא היתה שיחתו לרצון לה, כי בושה מפני האצילים ופקידי החיל העוברים לרגעים על פניהם. להסב השיחה לעניני חכמה לא יכלה, כי נשגבו ממנו, ועל כן לא מצאה ענין אחר לֵענות בו כי אם בשאלה את פיהו איזה עסק יבחר לו לפרנסתו בהקימו לו בית בישראל. ועל זה ענה כי יש עם לבבו להיות שֻלחני, כי טוב סחר הכסף מכל העסקים שבעולם, וזה כשבע שנים יסד נתן אהרנשטיין, חתן איטציג, את בית אוצרו, וכבר עשה חיל, מצא הון לו, ושם גדול לו על פני חוץ. על זה עותה רחל פניה ותאמר: בבית חוקר ופילוסוף לא תוכל להסכים לחפצו זה, כי העסק בכסף נחשב ליהודים לראשית כל חטאת ולמקור כל רעה, ולדעתה טוב מזה כי יקדיש נפשו לחכמת הרפואה אשר בכל עת זמנה, וגם הרופא המהֻלל מרקוס הירץ כלה חק למודו בהיותו בן שלשים שנה. אך הוא החזיק בדעתו לאמר: ידיעת הרפואה איננה חכמה כי אם אומנות, והאומנות לא תעשיר את בעליה לעולם, בועד אשר ליהודי נחוץ העשר כאויר לנשמה, כי בלעדיהו במה נחשב הוא? ובדברים האלה שבו הביתה.

מדבריה הכרתי כי נקוטה בפניה על אשר הקשתה אליו בענין הזה, ובלבה דאגה פן לא היו אמריה לרצון לו, ועל כן חשֹך גמר דעתו לזמן שובו לביתו. גם בעיני רמ"ד לא ישרה תשובתו, בהאריכו נפשו לזמן ההוא.

מן היום ההוא והלאה היתה רחל כצל בנטותו, תמיד עמקו מחשבותיה, וכי נסה איש אליה דבר התעוררה פתאם כמחלום בהקיץ, ותעבר ידה על מצחה כמון הואילה לגרש רעיוני עצב אשר קננו במֹחה, והכרת פניה ענתה בה, כי זכרון עשקעלש התערה בלבבה כאזרח רענן ולא יעבר עוד ממנו עד אם יקָרע הלב עמו יחדו.

אחרי ימים אחדים נודע להם מפי דוד פֿריעדלאֶנדער, כי עוד בערב ההוא היה החתן בבית ר' דניאל איטציג, וירבה שיחה עם צפורה היא צאֶציליה בתו ויאחר שבת עד חצות הלילה, אף קשתה עליו פרידתו, ובברכו אותם לשלום הבטיח אותם על דברתו, כי עוד מעט וכלה דבריו עמם בכתובים.

מקץ שבועים יום הגיעה לרמ"ד אגרת מהאָמבערג ידידו, בה כתב אליו, כי מאד ערגה נפשו לו, ועיניו תכלינה לעת אשר יעלה בידו לשוב לברלין ולהקשיב לדברי חכמתו כבימים עברו. אך תקותו תעודדהו, כי בהועילו לשדוכו עם עקשעלש יתאמץ הקשר ומוסרות אהבתם תחזקנה ולא תרפינה עד עולם. ועל זה השיב רמ"ד אמריו לו, כי אמנם יחשב לו לכבוד אין חקר להתחתן עם איש כעשקעלש, אך לבו יסיתהו בספק אם יבוא חפצו, כי להרבות לו מהר ומתן אין לאל ידו, ואך סגלה אחת יכֹלה לקחת לבבו, היא האהבה לבתו, והאהבה לא תתעורר על ידי יחוס אבות ולא ע"י דברי הזיה וחלומות והבלים כי אם על ידי הרגשה העמוקה בקרב ולב. האהבה דמיונה כעלמה בעלת חן וחסרת טעם; היא תגלה במקום אשר לא פללו לראותה, ותתחמק מן המקום אשר אליה ישאו נפשם. על כן זרות תוצאותיה ברֹב תהפוכותיה. ועל כל פנים אין לקוות כי חכמת אדם תועיל לבתו וזכותו תעמד לה כי ישא האיש אליה נפשו ביום שידֻבר בה[civ].

________________

עברו שני ירחים ונבואת רמ"ד באה – כי בא עשקעלש בברית אהבה עם צאֶציליה איטציג, אשר הפריז לה אביה הקצין סך שלשים אלף שקל ומתנות ויקרות מעשרו הרב, ופֿאנני אחותה הבכירה פעלה על אהרנשטיין בעלה כי יספח את עשקעלש לשֻתף לו בבית אוצרו. ויהי הקשר אמיץ, וכמלאת שלשה ירחים הֻחג חג חתונתם בכבוד והדר, ותהום כל העיר ברלין למרבה השמחה והמשתה ומנות לתלמידי חכמים ומתנות לאביונים כמנהג הקצינים. אז נוכח רמ"ד לראות למפח נפשו כי לחנם התקלס ב"דברי הזיה וחלומות והבלים", כי אמנם בא דבר החלום אשר ספר לו עשקעלש, ואות ד אשר אמר לו אביו בחזון הלילה היא תחילת השם דניאל אבי צאֶציליה, אשר העשירהו עשר רב לטוב לו כל הימים.

ורחל שבעה נדודים ומרודים עד כי חלתה את עצביה ותפול למשכב. בחם הקדחת הבוערת בה כאש צרבת דברה זרות ותהפוכות, כל מעיניה סֻבכו רק בעשקעלש משא נפשה. פנם הללה את יפיו וחמדת מראהו ופעם דברה בו קשות ותחרפהו ותנאצהו בשם "יהודי נבזה אשר לבו הולך אחרי בצעו"; רגע התחננה אליו לרחם עליה ולכבות מוקדי לבבה, ומשנהו שפכה חמתה על צאֶציליה רעותה הבוגדה, אשר צדתהו ברוב קסמיה ובעצמת כשפיה. כירח ימים התהפכה בציריה על משכבה, והרופאים המומחים מרקוס הירץ ואליעזר בלאך, שמו לילות כימים לכלכל מחלתה וכל משכבה הפכו בחליה עד אשר עברה המחלה מעליה ומעט מעט החלה לשוב לאיתנה.

היא ירדה מעל המטה ואביה עלֹה עלה עליה, כי איש מכאֹבות וידוע חולי היה רמ"ד זה שלש עשרה שנה, מאז חלה מחלת העצבים בהיותו בן ארבעים ושתים שנה ומאז והלאה היה ראשו לחלי מדי הגותו בענין עמוק. ויהי חליו לפלא בעיני כל חכמי הרפואה – כי כבד עליו ההגיון בחקרי לב זולתו ולא בהעמיקו חקר ברעיוני לבבו, ונקל היה לו לחבר ספר שלם מקרוא גליון אחד בספר כתב איש אחר[cv]. גם עיניו החלו כהות, ותכבד עליו הקריאה והכתיבה, ולא יכל עוד להעביד נפשו בלתי אם בהשכימו קום באשמרת הבקר, במועדי שחר.

עברה שנה אחת ולמ"ד נמצא חתן אחר אשר בו נחם אחרי עשקעלש, הוא בן ידיו ומכירו נתן מאיר, הסוכן העשיר אשר על בית אדאָלף פֿריעדריך דוכס מעקלענבורג-שטרעליץ. וגם בשדוך הזה לא עלה על דעתו לחקור לבב רחל בתו אם חפצה היא בו, כאשר לא שאל את פי ברינדל אם נוטה לבבה אחרי שמעון פֿייט. ויהי לבו שמח על חתנו זה אשר הקרה ה' לפניו, בשומו עיניו אל עשרו וכבוד ביתו, ולא התבונן אל לב רחל ההרוס, אשר כאחותה הבכירה בחלה גם נפשה באיש אשר הרכיב אביה אלוף לראשה, ותבזה צלמו. רק מאהבתה את אביה היקר, ומיראתה פן תרגיז את לבבו החולה בהרחיקה את אשר קרב הוא, התגברה על רגשותיה ותהי לו לאשה למֹרת רוחה, ותשא בשרה בשניה עד עת קץ.

ואנכי הייתי יוצא ובא בית הענריטה הירץ, אשרגדל שמה לתהלה בארץ, וכל חכמי הנוצרים ושריהם ואלופיהם בקשו בריתה ויהיו מיוצאי ובאי ביתה. שם למדתי דעת את חברותיה ורעיותיה היפות בבנות עמנו, את אדעלה בת פֿייטעל אפרים, את מריאנה ושרה, האחיות לבית הקצין אהרן מאיר, את שרה בת הגביר דניאל איטציג, שהיתה לאשה להשלחני הקצין בעמנו שמואל לעווי, את פוילינה בת אחי המשורר הנודע ר' נפתלי הירץ ויזל ואת רחל בת הסוחר באבני יקרות ראבערט לעווין; היא היתה צעירה וקטנה מכלן, אך בכשרונה ומעלות רוחה עלתה עליהן להפליא[cvi]. כל בנות ישראל אלו הצטינו ביפיָן והשכלתן ושאר רוחן וחין ערכן, ויהי דמיונן כפרחי חמדה בגן עדנים, כי לא נמצאו נשים יפות ומשכילות בישראל כבדור ההוא, אך ידים הרבה, ידי זרים אשר לא מעמנו, פשוטות להן להעתיקן מערוגות צמחן ולשתלן על אדמת נכר! – כי רבו צעירי הנוכרים העומדים בהיכלי מלך מאסוּ בבנות אצילי הארץ, האווזות הפתיות אשר כל חכמתן היא שמירה חקי דרך ארץ ודיני הכריעות וההשתחויות לכבוד המין השני, והן קשות וכבדות וקרות ומוצקות כפסילים נטועים במסמרים בל ימוטו, – ויבחרו תחתיהן בבנות היהודים העשירים, ששם חן ויפי נפש נפגשו, עֹשר והשכלה נשקו; שיחותיהן ערבות וחרוצות ותנועותיהן מלאות רגש והתעוררות לחיים; שם הדם המזרחי רותח כסיר נפוח, העורקים יהלמו ברגש איתן, והשחוק והשעשועים והמהתלות והמצהלות לא יחדלו לעולם. ועיני האבות, היהודים האדוקים, רואות כל אלה ושמחת עולם על ראשם – הם שבעי רצון ומדֻשני ענג, כי ראו גוים אוהבים מעונֵי בתיהם ושרים ואלופים באים חדרי משכיתם, להתענג על השכלת בנותיהם ולחמוד יפיָן בלבבם. הנה הם מדברים אליהן צרפתית, בשפת לא ידעו אבותיהן מעולם, והבנות החכמות והחרוצות תענינה אותם דבר דבור על אפניו והשרים שמחים עליהם וצוהלים מטוב לב! – מהם תקוה נִשקפה לעסקים טובים ולענינים נאים ומועילים להרבות הונם ועשרם, כבודם ואָשרם.

________________

ימים אחדים אחרי בוא עשקעלש בברית עם ר' דניאל איטציג נפגשתי עם נפתלי בחשא ברחוב העיר, וילך האיש אחרי עד בואנו אל ביתי. ויברכני מקרב לבו על הטוב והחסד שאני עושה להיתומה, וירב להללה בפני, אך לא יכל להבליג על דאגתו, פן יבֻלע לה בהתגוררה בבית הענריטה הירץ, בהמָצאה תמיד בחברת אנשים צעירים, בנים לא אמון בם, אשר בשיחוֹתיהם יכולים הם על נקלה לקלקל מחשבותיה ולהתעותה בדרך לא טוב. ואכי הרגעתי לבבו בהגידי לו, כי אהבתה את ספרי קדשנו תהיה עליה סתרה, ואמונתה החזקה באלהי ישענו תהיה משגב לה, תחזיק במעֻזה ולא תדע רע. ופתאם פנה בחשא אלי ויאמר:

– ומה תאמר ידידי על אותו הבחור, עשקעלש דנן, שנעשה בעל מחלקת לשלמה החכם? הן הוא אמר במשליו: "כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה"[cvii], וזה עזב חכמתו של רמ"ד מפני עשרו של דניאל איטציג. ומה תאמר רחל העלובה על זה? הלא מעתה תהיה צוררת גמורה לכל אשר בשם יהודי יכנה. אמנם צר לי על חכם עמנו, אשר חפץ מאד מאד להניח שבט עשקעלש על גורל בתו, ובמחִלה מכבודו שכח משנה מפורשת בפרקי אבות: על שלשה דברים העולם עומד, על הכסף ועל המעות ועל הממון.

אכן רבים מכאובים לחכמנו זה עתה – עניתי – כי עוד לא תמו ימי אבלו על מות מבחר ידידיו, אפרים לעססינג, עודנו מתעתד לחקים להמת מצבת כבוד בכתבו תולדותיו לזכרון, והנה זה בא הסופר פ. ה. יאקאָבי ויחלל כבוד שם ידידו האהוב, בהודיעו בשערים, כי באחרית ימיו נטה אחרי למודי שפינוצה הכופר בעיקר[cviii]. הדבר הזה המר לו מאד וחולשתו תתגבר מיום ליום. גם מהקנאים שבעמנו לא ימצא מנוח, – הם לא יאבו סלוח לו דבר העתקתו את התורה ללשון אשכנז ויפגיעו בו עון בני הדור החדש הבועט ברבותיו, בשומם אשם נפשו כי מידו היתה זאת להם.

ובחשא הניע ראשו ויאמר:

– כל האומר כי רמ"ד אשם ברוח החופש אשר לבשה את בני הנעורים, דומה בעיני למי שאומר כי צפרי הדרור הן המביאות את האביב לארצנו, וישכח כי רוח האביב היא אשר תקבצן ותביאן הנה, ומי זה יהבל להורות לפניה דרכה או לתת לרוח משקל? הן בקאֶניגסבערג כבר קדמו עשירי עמנו להרחיק את בניהם מן התלמוד ולחנכם בדרך הַשכֵּל עוד לפני צאת כתבי רמ"ד לאור עולם[cix], ועוד בשנת 1770, בנסוע שר ידוע דרך העיר הזאת, התפלא על יפיָן והשכלתן של בנות עמנו, באות בחברת נכבדי האזרחים העומדים במרומי קרת, ובפיו הודה כי בהתרועעו אתן בוש מדעתו הקודמת, בחשבו ככל המון כי היהודים עם לא בינות, חסרי טעם ומחשבה ודעת עולם[cx]. אמנם אין לכחד כי הרבה הועיל רמ"ד להתקרבותם של היהודים והאזרחים אלה לאלה. האזרחים נוכחו לראות כי גם היהדות יכֹלה להביא ברכה לעולם כאיש המופת רמ"ד, המצֻין בחכמתו, ביָשרו ובמדותיו הטובות, והיהודים למדו מספריו לדבר כן בלשון הארץ ולהתקין עצמם לחיי אהבה ואחוה ושלום ורעות עם שכניהם האזרחים. אבל כל האומר כי בהעתקתו את התורה הביא רעה לאמונתנו אינו אלא טועה – כי כמה מצעירי עמנו אשר לא ראו את העתקתו ולא טעמו טעם ההשכלה מימיהם, סרו מדרך האמונה ויפרצו כל גדריה וינתקו מוסרותיה ביד רמה, ועוד ישתבחו בעיר אשר כן יעשו! הן הדור הוא דור תהפוכות, החפש והפריצות הנם ילידי הזמן הזה, ומוצאם מהספרות הצרפתית המלאה דברי נבָלה ולועגת לכל קדשי בני האדם, ודרכה סלולה לנו מגבוה, מחצר המלוכה בכבודה ובעצמה, שבה שפת צרפת עיקר, והאשכנזית בזויה ונמאסה ונחשבה לשפת הבוערים בעם, אש מבהמות נדמו[cxi]:

– שמעתי כי היו על זה דין ודברים לרמ"ד עם המלך וכמעט נפל ברעה.

– כן הוא כאשר שמעת. הדבר היה בראשית הימים, לפני עשרים ושתים שנה, כאשר אך החל טבעו להודע בעולם, בהתחברו אל לעססינג בהוצאת ה"מכתבים על דבר הספרות". שם הרבה לדבר בשבח המלך פֿריעדריך II, ומתוך שבחו בא לידי גנותו, באמרו כי גדולה מאד האבדה לספרות האשכנזית ברחוק ממנה מלך חכם ונעלה כזה. גם גזר אֹמר כי לא יתכן שהמלך יכחש באל-מות הנפש "כמו שלא יתכן לעשות העגול למרֻבע או את המרֻבע לעגול"[cxii]. והנה נמצא לו שולח לשון כדואג האדומי אשר הלשינהו אל יוֹעץ הסתרים, השר פֿאָן אוּהדען, ובאין מליץ יֹשר מול מגיד פשע נקרא רמ"ד לפתע פתאם לבוא לפניו אל חצר המלך בסנסוּסי. הקריאה היתה ליום השבת, – ואף בשעת סכנה כזאת לא הרשה רמ"ד לעצמו ללכת חוץ לתחום עד שהותר לו הדבר על ידי הרב האב"ד[cxiii]. ויהי בהגיעו אל שער המלך ויעצרהו פקיד משמר בשאלו את פיהו מי הוא זה, אשר מלָאו לבו ללכת אל חצר המלוכה? – "הנני עוסק בחכמת אחיזת עינים" – ענהו רמ"ד. "זה הוא דבר אחר!" – אמר הפקיד ויניחנו לעבור דרך השער.

"כבואו לפני השר פֿאָן אוּהדען דבר השר עמו קשות, ולבלי ערבב בזה את כבוד שם המלך התאַנה לו בזכרו לו את עונו, כי כתב בקרת קשה על הדרשן בחצר המלך, ובכן הלעיב באיש נוצרי וכהן הוא, ועונו ישא.

– סופר אני – ענה רמ"ד – והעוסק בספרות הנהו דומה לעוסק במִשְחָק, וכל מְשַחֵק מתאמץ לנצח את חברו, יהיה מי שיהיה.

"והשר היה נכון להרשיעהו ולגרשהו מעיר הבירה. אך לו היה בן משכיל אשר הוקיר מאד את היהודי החכם, והוא שעמד לו לזכהו בדינו.

"אכן ידעתי כי לשון רמ"ד כחרב חדה – אמרתי – ויותר שהוא מעמיק בתכונת הנפש הנהו גם בעל הלצות נחמדות לכשירצה. עליו כתב הפרופיסור ח. י. קרויז, כי "נוסף על חכמתו יש לו מתנה טובה מגנזי היהדות, והיא – החריפות התלמודית, ואוי לאדם שפגעה בו הלצתו החדה, כי חץ שחוט לשונו, ועקיצתו עקיצת עקרב[cxiv].

– כאלה שמעתי רבות בשמו – ענה בחשא – עליו מספרים כי פעם אחת פגשהו אחד פקידי הצבא הגאיונים, ובהביטו אל מראהו בזה לו בלבו, וישאלהו: " במה אתה עוסק, יהודי?"

– אני עוסק בדבר לא יסכן לך, אדוני!" – ענה רמ"ד.

"ובמה איפא?"

– בתבונה!" – ענה רמ"ד ואזל לו.

בראשונה לא הבין הפקיד הבער את מענהו, וכאשר בארו לו חבריו את כונתו נכלם מאד. אך נשא בשרו בשניו, בשמעו כי זה היהודי הגבן הוא החכם מענדעלסזאהן הנודע לתהלה.

פעם אחרת עבר לתֻמו ברחוב המלך, ויראהו אחד האזרחים משונאי ישראל, והוא ישב מרום על הגבלית[cxv] אשר לבית מעונו, וירם קולו ויקרא: "יהודי, יהודי! היש איזה הבדל בין היהודי הוחזיר?"

– יש ויש!" – ענה רמ"ד במתון.

"ומה זה?"

– הגבלית! – ענה החכם, ופני השואל חפו.

מעין השאלה הזאת שאלהו איש מתלוצץ, בבואו אל בית חבר. הלץ התבונן אל מראהו ויקרא ויאמר: "הגידה לי יהודי, במה היתרון לך על הגמל?"

– לא אדע – ענה הרמ"ד לתֻמו.

"ואנכי אגדך – אמר הלץ – הגמן נושא דבשתו על גַבֵּהו בלבד, ואתה נושא אותה גם על לבך"…

כל השומעים הפטירו בשפה, הרעימו מסביב בשחוק פרוע. ויהי כעבור השאון ויפן החכם הנעלב אל הלץ המתלוצץ ויאמר:

– הרשני נא אדוני לשאול גם את פיך: במה היתרון לך על הגמל?

ולא אֵחר הנשאל להשיב לו כדברו, לאמר: "לא ידעתי".

– וגם אנכי לא אדע! – אמר החכם במנוד ראש. ובפעם הזאת גבר השחוק על האיש אשר התל בו, בהשיבו לו כגמולו.

ויהי היום ויקר מקרהו לבוא אל בית יין להשיב נפשו במשקה המשמח לבב אנוש. ולהפיג חריפות יינו מסך את כוסו במים.

"אך זה יהודי לעשוק אהב! – קרא אחד האזרחים בשבתו בסוד רעיו השִכורים כמוהו – כי

בְּאֵין לוֹ אִיֹש נוֹצְרִי לְרַמּוֹתֵהוּ, הִנֵּהוּ

מְרַמֶּה נַפְֹשוֹ, בְּתִּתּוֹ מַיִם בְּיֵין מִֹשְתֵּהוּ"

ויקם האיש משה ויענהו כרגע בחרוזים גם הוא, בקראו באזני כל לאמר:

– כִּי הַמַּיִם אִלְמִים יָֹשִימוּ,

עַל זֹאת הַדָּגִים הֵן יָעִידוּ;

יַיִן וְֹשֵכָר סְכָלִים יָשִֹימוּ,

פֹּה הַמְּסֻבִּים הֲלֹא יַגִּידוּ.

וּלְבַל אֵאָלֵם, לְבַל אֶכְסָלָה,

סָבְאִי בַמַּיִם הֵן אֶמְהָלָה.

בשבתו עם לעססינג רעהו בסוד חכמים ונבונים כמֹהם, וכטוב לבם ביין נמנו וגמרו, כי כל אחד מהם יקום ויגד בחרוזים חסרונות עצמו, ובנפול הגורל על רמ"ד, ויאמר:

– הֵן תְּרוֹמְמוּ יַחְדָּו ֹשֵם דִּימוֹסְתֵּן

כְּבַד הַפֶּה, מַטִּיף עַם אַתֵּן;

אֶזָפּוֹס הַגִּבֵּן לְחָכָם תַּחְֹשֹבוּ –

הֶאָח! מִֹשְנֵה גֹדֶל וְכָבוֹד לִי הָבוּ!

הֵן בִּי תַמִּים יַחַד תִּמְצָאוּ

אֶת בְּדִימוֹסְתֵּן ֹשָמְעוּ, בְּאֶזָפּוּס רָאוּ.

רק אשה אחת נצחתהו, כי על דבריה לא מצא מענה. פעם אחת עבר לתֻמו באחד הרחובות, והנה נפתח חלון בית חומה בקומה השלישית, ואשה אחת ממרום העם קראה אליו: "יהודי, עלה אלי כי דבר נחוץ לי אליך!". ורמ"ד לא ידע מה לה ולו כי תקראהו, אך לבלי השב פניה עשה חפצה ויטפס ויעל במדרגות הרבות עד הקומה השלישית, והיא חכתה לו בדלת הפתוחה. ומן החדר נשמע קול ילד צועק מרה. ויהי כבוא רמ"ד אחרי האשה החדרה, ותפן אל ילדה ותקרא:

"העוד תוסף לצעוק? הנה אצוה ליהודי הגבּן ויקחך בשקו!"

"הילד נבהל מאד ויאנק דֹם, והרב הנכלם גם הוא נאנק דֹם וירד משם בפחי נפש".

– האמנם שמע רמ"ד חרפתו ולא השיב, ולא מלא פני המרשעת קלון? שאלתי בחרות אפי.

בנעוריו היה נח לכעוס, אך מאז באה חכמה בלבו התגבר לכבוש את יצרו עד שנעשה ענו, וסבלן כהלל הזקן. וכמעשה הלל הזקן באיש שבא להקניטהו[cxvi] כן היה גם מעשהו. כי פעם אחת בא אליו איש צעיר אשר נתעה בשוא לדמות כי פגע החכם בכבודו, וידבר אתו קשות. ורמ"ד עמד נשען אל קיר כסאו כדרכו, ויניחהו לדבר ולהוציא כל רוחו, וככלות האיש להתעבר בו ענה במתון לאמר: "לך לך לדרכך, לשוא תבקש להקניטני, כי לא יעלה בידך להעיר חמתי[cxvii].

– ומה גדול הכאב כי איש המופת הזה הולך עתה ודל ומיום ליום יעזבהו כחו. לפני ימים אחדים פגשהו אחד מידידיו בשבתו בצל העץ אשר לפני בית מעונו, והוא נדכה ושחח ופניו זועפים. וישאלהו האיש לאמר: "מה לך אדוני? מדוע פניך רעים?" ויען רמ"ד ויאמר: "דואג אני לאחרית רעיתי וצאצאי, כי הנה אני הולך למות, ובידי אין מאומה להנחילם אחרי"[cxviii].

– מי יתן ודבריו לא יבואו עתה! – אמר בחשא באנחה – הן לא לחנם אמר המלך החכם: "נר ה' נשמת אדם" – כי כאשר יגדל אורה, כן ירבה חלבה ושמנה להנָתך וכן ימהר אורה להדעך.

בדברים האלה תמה שיחתנו ובחשא הלך לדרכו.

_________________

עברו ימי החנֻכה, הימים קצרו והלילות ארכו עד תכלית מדתם, ואני נקראתי לבוא אל נשף חשק אשר ערכה הענריטה הירץ לחג הולדתה, וכל מכירי בעלה ומוקיריה נקבצו באו אל ביתה. בתוכם היו נכבדי השרים והסופרים וחכמי המדינה: הפרופֿיסורים ק. וו. ראַמלער, וק. פֿ. מאָריטץ, הכהן הצרפתי ק. אנצילון, החכם המו"ס ח. פֿ. ניקולי, הסופר המדיני פֿ. גענטץ, המורה פֿ. מ. לייכסענרינג, החוקר קדמוניות ע. הירט, היוצר פסל י. ג. שאדאָוו, האַקטור הנפלא פֿ. פֿלעק, החכם המדיני האוהב ישראל וו. פֿאָן דאָהם, החכם הישיש שפאַלדינג ובנו הפרופֿיסור ג. ל. שפאַלדינג, גם שרי חיל ופקידי צבא מהמשכילים בעם; בהם הכי נודעו: הרוזן פֿאָן מינסטער, הבארוֹן הליפלַנדי פֿאָן גראָטהוס. הבארונים פֿאָן זיידעוויטץ, פֿאָן ליעגניטץ ופֿאָן פראָטוויטץ, פֿאָן לעוואַלד, פֿאן גינטהער ופֿאָן קאַמעקע. הידידים הנשואים באו עם נשיהם להגדיל כבוד החג, וגם אחדים מבני המלוכה הואילו ובאו[cxix] לשמוע חכמת בעל הבית ולחזות בנעם פני רעיתו היפהפיה וחברותיה הנעימות – כי כמעט כל עלמות ישראל, בנות העשירים והקצינים נאספו יחד לבלות הערב ההוא בטוב ובנעימים. עינים יפות, שחורות ומבריקות נוצצו בכל פנות חדר האֹרחים, אשר נדמה כגן מלא פרחים חיים מרניני לב, ובתוכן הכי נפלאה הנערה רחל בת הסוחר באבנים יקרות ראָבערט לעווין[cxx], נערה בת ארבע עשרה שנה, קטנה ודקה לפי ערך שנותיה, אשר על פניה נראה הטפּוס היהודי לכל פרטיו, ועליה נאמר כי "דם תלמודי נוזל בעורקיה"[cxxi]. אך כשלשה דברים כבר הספיקה למשוך עליה עיני כל: בשערות ראשה הארוכות להפליא, בעיניה השחורות והמאירות אשר מהן נשקפה חכמת נפש ותֻמת לבב כאחת, ובנעים קולה ומדברה הנפלא מאד – כי היו דבריה תמיד קצרים ומלאים רעיונות נשגבים המביאים את השומע להגיון מאד נעלה. בין הגברים קרואי המועד נמצא אֹרח צרפתי אשר משך עליו עיני כל, הוא הרוזן גבריאל מיראַבּאָ, שבא במלאכות לודוויג הט"ז להמלך פריעדריך II, והוא בן שלשים ושש שנה בעת ההיא. הוא גדול ורם וחסון כאלון ומראהו משחת מאיש, פניו רחבים ומלאים גומות אבעבועות, אפו ופיהו גדולים ורחבים ושפתיו עבות מאד – לאות על להוטתו אחרי תענֻגות בשרים, ובכל זאת נודע שמו בעולם, כי אין אשה אשר תעמוד בנסיון בנשוא הגבר הזה אליה עיניו – כי קסם על שפתיו ובפתחו פיהו יהיו דבריו כאש אוכלת, גחלים יבערו ממנו.

השיחה החלה בדבר פראנץ מעזמער, איש המופת, אשר הרעיש את העולם בהמצאתו החדשה לרפא חולים בכח המושך הצפון בכל נפש חיה והשפעת הכוכבים על יושבי הארץ ממשמרותיהם ברקיע. עליו נחלקו חכמי הדור לדעותיהם: אלה כחשו בו וישימוהו לאיש כזב המתעה את הבריות בערמתו, ואלה האמינו בו וימלאו ארץ תהלתו, כי גלה מסתרי הטבע ויעש נפלאות לא יקוו. וביותר נזדעזע כל העולם במעשה שהיה בעיר ווינה בעלמה העוֶרת טהערעזה פֿאָן פאַראַדיעז, שהיתה מנגנת נפלאה על הפסנתר, והקיסרית מאריה טהערעזה אהבה אותה ותמשוך חסד למשפחתה, בכלכלה את בית אביה מאוצרה. ובעל המופת אמר לרפאותה ולהשיב לה אור עיניה אשר אבד ממנה במחלה כבדה בעודנה ילדה בת שתי שנים. וירפא אותה בלהטיו לעיני כל השרים והחכמים, בלטשו עיניו לה ובהעבירו אצבעותיו על פניה ועיניה. אף אמנם נפקחו עיניה, וכמעט יצאה מדעתה בהגלות פתאם לעיניה עולם מלא אשר לא פללה לראותו. אך עד מהרה שב אליה עִוְרוֹנה כמקדם. ומעזמער עזב את ווינה בחמת רוחו וילך פאריזה לנסות הצלחתו שמה. וגם בזה נחלקו הדעות: אלה אמרו כי כל הענין היה רק מעשה תעתועים, כי בערמתו פתה את המנגנת העורת לדבר כזבים ולהגיד דברים שלא ראתה מעולם, ואלה אמרו כי הרופאים הגדולים; בקנאתם לו, הסיתו בה את אביה, אשר ירא פן תחדל המלכה להיות משען לביתו, בשוב בתו לראות כאחד האדם, ויכעיסנה תמרורים וישפוך עליה חמה אפו עד כי מרוב בכיה ודמעותיה כבה אור עיניה הרפת, ותשב לעוְרונה כבראשונה. ולייכסענרינג חפש באמתחת כתביו ויקרא באזני כל את האגרת שקבל מפאריז, המקימת את המצאת איש המופת ומספרת כל מעשי נפלאותיו בעיר בירת צרפת. ומרקוס הירץ התל בו לעיני כל ויספר באזניהם את הדברים שהגיעו אליו לפני שנתים ימים מגדולי הרופאים הווינאים, באַרטה ואינגענהויז, השמים אותו לאַל ואומרים כי אך מרמה אתו וכל דבריו שקר וכזב. ועל זה ענתה אותו הענריטה לאמר:

– לדבר הזה תסלח לי בעלי, אלוף נעורי! לא לנו לכחש במפעלות הטבע הנשגבות מכל חכמת אדם, ואנחנו עדיהן במעשה שהיה בך בשנה העברה.

כל השומעים התאוו לשמוע מפיה המעשה שהיה, וניא נעתרה להם ותספר לאמר:

בשנה העברה, בקֹר ימי הסתָו, חלה בעלי מחלת קדחת עזה, אשר הקריבה לשחת נפשו וכפשע היה בינו ובין המות. והרופאים נלאו ברוב עצותיהם להשיבהו לחיים ויואשו ממנו, אך אמרו כי סגֻלה אחת תוכל להצילהו, היא השֵנה – כי ששה עשר ימים לא ראה שֵנה בעיניו ונפשו לא מצאה מנוח אף רגע אחד. כל העת דבר החולה תֹעה בתעות לבו, אך אלה הדברים הצלנו מפיהו, כי אלוּ הוציאוהו מבית החולים וישאוהו מן החדר הזה – הוא חדר משכיתו – אל החדר שעל קירותיו תלויות תמונות החכמים לייבניטץ, אוילער ולעססינג – הוא חדר האֹרחים הזה – אזי מצא לו מנוח אשר ייטב לו, בבוא תנומה על עפעפיו להשיב נפשו, וחי ויקם מחליו. בעת ההיא גבר הקר בארץ, והרופאים מאנו לשנות מקום משכבו ולהביאהו אל החדר הזה, אשר לא השיקוהו זה ימים הרבה. אמנם גם הירץ בעצמו לא היה מסכים לשנוי הזה, אלוּ היתה רוחו נכונה עמו ובינתו לא הסתתרה. אבל אני ואמי העתרנו להם לתת לנו לשַנות מקומו, ולאחורנה נעתרו לנו, בדעתם כי אין לנו מה לאַבד. ואנחנו מאתמול קדמנו להשיק את החדר עד כי היה חם למדי בהעתיקנו את מטת החולה אל תוכו – וכמעט באותו הרגע אשר הובא הֵנה נפלה עליו שֵנה עמוקה אשר ארכה שש שעות. ואנחנו עמדנו עליו בלב נפעם ובעינים רואות וכלות, כי הרופא סעללא המהֻלל ברוב התשבחות, חוה דעתו, כי השֵנה העמוקה הזאת תוכל לחלוף ולהיות לשנת עולם אשר לא יקיץ עוד ממנה. סוף דבר: בעלי הקיץ משנתו והמחלה עברה והוא שב לאיתנו כיום הזה!

– אמנם אי אפשר לכחש כלה בכח הנסתר הצפון בנבכי הטבע – ענה הירץ – כי לפעמים החלומות והדמיונות לא שוא ידברו, ולא לעתים רחוקות יקרה כי יעלה פתאם על לב איש זכרון איזה דבר מילדותו, אשר לא הגה בו מעודו, או זכרון איזה איש ממיֻדעיו הנמצא במרחקי ארץ, ורואה הוא בדיונו ענין שקרה לו באותה שעה, ואחר כן יוָדע לו כי כאשר דמה כן היה – לשאלות אלו גדולים חקרי לב ופתרונן ימָצא ביסוד הכח המגניטי והעלעקטרי אשר רק תוצאותיו נראה וסבתו לא נדע ולא נבין. ואשר אחזה לי אני, עוד עתיד חוש ששי להתגלות בבני האדם, חוש שהוא הבריח התיכון המאחד את החמר עם הרוח, את הגוף עם הנפש – ואז יתגלו לנו הרבה דברים נעלמים אשר לא באנו עד כה עד תכונתם. וההתגלות הזאת קרוב לבוא עִתּהּ; הנה היא שולחת לפניה אותותיה אותות, כהצפרים והמטעים החדשים אשר נראו לקולומבוס ואנשיו לפני הגיעם אל הארץ החדשה. אבל לא אוכל להאמין, כי הסוד הזה הנכבד והנערץ נגלה לאדם מן השוק כמעזמער, אשר ידיעתו בחכמת הטבע מעטה ודלה, והוא משתמש לזה במנגינות אשר ערך לו, בפרטו על פעמוני זכוכית להשמיע קול זמרה או בלטשו עיניו או בהניעו אצבעותיו אל מול פני החולה המחכה לישועתו, ליַשנהו או להעירהו ולמשול באבריו להטותם אל כל אשר יחפוץ – כל אלה הם רק תחבֻלות מרמה, להונות את הבריות ולהוליכם שולל.

– בנוגע לכח הנמצא בעינים הוא דבר אמת אשר לא יוכל איש להכחישו – אמר שפאלדינג הצעיר – כי זה כח הנחש הצבפעוני בלטשו עיניו אל הצפור אשר ישחר לטרף. כי כמעט תרגיש מבטו, תאחזנה רוח עועים, והנה היא נמשכת אליו בכח נסתר, מעופפת מעל ענף עמדתה, צועקת בקול חרדה, מפרפרת בכנפיה ומנתרת אליו עד הגיעה אל פיהו ותהי טרף לשניו. זה גם כח בעלי הביברים[cxxii], כשהם באים בבטחה אל כלובי החיות הרעות, לשחק בהן כצפרים ולא יחתו מהנה, כי בעיניהם יצודון ויכבשון ובמבטיהם יפילו עליהן אימתה ופחד עד כי יכנעו מפניהם וככלבים ילחכו עפר רגליהם.

– גם לי יש אותות ומופתים על זה – אמר לייכסענרינג – זה לא כביר הגיעני מכתב מאת ידיד החכם סאנטיני מניאַפול, כי בימים האלה עשו נסיון ברוצח אחד שנגזר דינו למיתה, וינסו להרעיבו עד צאת נפשו. ששה ימים רצופים נשא האיש זלעפות רעב ונשאר בחיים, וביום השביעי שמו לפניו ככר לחם, אשר אך לראותו יכל ולא לנגוע בו, מפני הכבלים אשר עליו. בנפש נואשה הביט האסיר דוּמם אל הלחם אשר לפניו ולא השעה עיניו ממנו אף רגע, ועד לא עברה חצי שעה נפח נפשו. והלחם החם אשר הונח לפניו נעשה שחור במראהו, ובכאשר חתכו ממנו פת קטנה ויתנוה לכלב לאכלה, נהפכה בקרבו לסם המות ויתפרפר בציריו רגעים אחדים וימת.

ככלות לייכסענרינג דברו חפש באמתחתו וימצא בה את המכתב, וישימהו לפני עדת שומעיו, אשר קראו הדברים מעל הגליון ככל אשר ספר להם.

________________

– בנוגע לכח הזה אני היודע ועֵד – לחש היינטץ באזני מריאַנה בת השלחני הקצין אהרן מאיר – כי אך שום תשימי עיניך בי והנני נלכד כצפור בפח, כי רב כח הקסם אשר בהן לשלח אֵש בעצמותי ולהצית בהן מוקדי עולם.

– הלשון רכה היא ועצם לא תשָבר בה בטפלה שקר – אמרה מריאַנה בשומה עליה מסוה ענוה להטיב את האהבה.

– אם למשפטך זה יעמֹדו כל המראות הצובאות אשר בעולם – ענה היינטץ – אזי ראוים המה יחדו להשבר לרסיסים, כי כלם הלא יעידו על יפיך.

– מטבע החסיל הזורח[cxxiii] – ענתה מריאנה – כי כמעט תגע בו יד, יכבה אורו.

– נהפוך הוא אצלך – אמר גענטץ בשומו ידו על מתניה – הנה נגעתי בך, ועד ארגיעה האירו עיניך שבעתים!

ומריאנה קפצה לאחור ותען ותאמר:

– הלבנה תאיר באור יקרות – וקפאון, כי קרה היא כעין הקרח הנורא.

– אבל תוֹכה תלהט להבה, ואותותיה – הרי השרפה המריקים מעליהם האש.

בעצם העת ההיא נדברו לייכסענרינג ואדעלא בת אפרים יחדו.

הכח הזה נמצא בעיניך היפות – אמר לייכסענרינג – כי בהן תכבשיני ככבוש בעל הביבר את הארי ואת הנמר ואת הדוב ואת הברדלס; תשימי עיניך בי – והנני לך לעבד עולם.

– ולי הכי יקרה ידידוּתך מעבדוּתך – ענתה אדעלא – כי אתה קנית כליותי ולבי, ומאז ראיתיך – אהבתיך.

– האח, מה נעים לשמוע תודה כזאת משפתי חן שלא נבראו כי אם לנשיקה! – קרא לייכסענרינג, בחבקו ידיה בעליצות נפשו.

– הוי מי יתן ותבָנה ותִכונן המעברה על פני תהום רבה המבדיל בין העמים לתולדותיהם, לתכונותיהם, לאמונותיהם ודתיהם! – קראה אדעלה באנחה – האיש אשר יבנה מַעברה כזאת לאחֵד את כל בני האדם כבני משפחה אחת, ידמה לאלהים, כי זה בורא העולם וזה ישלים פעלו בהשוותו את בני האדם לעדת מלאכיו הקדושים, שאין בהם שנוי והבדל וגאוה וקנאה ושנאה ואיבה ותחרות.

– מי יודע אם מעברה כזאת תוכל עמוד – התערבה רחל מענדעלסזאהן בדבריהם הנעימים – כי ירבו העוברים בה להמוניהם ומוט תתמוטט מכֹּבד משאה.

– ברוך מזכיר נשכחות! – קראה הענריטה בפנותה אל רעקא מענדעלסזאהן – הן ראויה אַתּ לברכה, כי מצאת לך אלוף שלוה אשר יאשר חלקך בחיים, הלא הוא בן הקצין נתן מאיר, סרסר הנסיך לבית מעקלענבורג-שטרעליטץ! – כן הגיד לי בעלי לשמחת לבבי.

– הנער היהודי הזה לא נמצא לי על פי בחירתי – כי בו בחר אדוני אבי ולא אני.

– באב חכם כזה תוכלי לבטוח כי יודע הוא את אשר יבחר לטובתך.

– לאסוננו – ענתה רעקא – גם הפילוסופים עלולים לשגיאות כבני אדם פשוטים. הן אבי רק אל הון החתן ישא נפשו, מבלי התבונן לחקר הלבבות, והנני רואה כי גם לי שמור גורל דורותיאה אחותי האֻמללה בנשים. אך אנכי לא לאֹרך ימים אשא, כי יחסר לי כח הסבל לגור עם איש אשר תועבת נפשי הוא.

– ולמה זה לא גלית לאביך את לבבך? הלא איננו אכזר כי יכריחך לתת ידך לאיש אשר זרה לך רוחו.

– בימים האחרונים האלה הוא חולה אָנוש, חבור עצבים – וחלילה לי למרות רוחו ולהרגיזהו, פן יבֻלע לו וחטאתי לפניו כל הימים.

הכח הנמצא בעינים היפות נתן ענין רב לעוד זוגות אחדים לשיח בענין החשק והאהבה; בו נדברו פֿאָן גינטהער עם אדעלה בת הקצין השלחני י. כהן; פֿאָן גרוטהוס עם שרה מאיר, אחות מריאנה ופֿאָן קאמעקע עם פוילינה בת הקצין ליפמאן מאיר וואֻלף. וחבוק ידים ורמיזות עינים נראו מכל עבר ופנה. בעצם העת ההיא נדברו הענריטה הירץ והציר הצרפתי הרזן מיראבּאָ בהתלחשם יחדו. שניהם רמי הקומה ובריאי אולם, רק במראיהם נפלאו מן הקצה אל הקצה, כי היא הופיעה בהוד יפיה כשמש בהדרה, והוא היה לגעל נפש במראהו המשחת, ואף שנחשב לגבר מסֻכן בהליכותיו עם הנשים, לא קנא מרקוס הירץ אותם, ומוראו לא עלה על לבו, בדעתו נפש רעיתו כי לא תחלל כבודו לעולם, בהיות דברה תמיד: "האשה יש לאל ידה להתנהג עם כל גבר בימין דוחה ושמאל מקרבת[cxxiv]", ופתאֹם התנשא מיראַבּאָ ממקומו כארי מסֻבכו ויתן קולו כרעם בהוציאו רוחו לאמר:

– החוש הששי הקרוב להתגלות הנהו שולח מלאכו לפניו, הוא החפש הגמור העתיד להיות לנחלה לכל באי עולם – כי בהתפתח בני האדם מחרצֻבותיהם, בהשליכם מעליהם מטה שכמם, שבט הנוגש בם, ונגלה על כלם כבוד הרוח העולה למעלה, והתרוממה נפשו גבהי אין קץ, וגלו חדשות לא שערנו, נפלאות לא קוינו. כי אמנם מה תקות אנוש כי תעשינה ידיו תושיה? והן אסורות בכבלים, קשורות באלפי מצות "לא תעשה", העומדות לשטן על כל דרכיו ושמות מעצור לרוחו על כל צעד – אז תפֹלנה המחיצות המפסיקות בין אדם לאדם, לא יהיו עוד עבדים ושרים, עשירים ועניים, גבוהים ושפלים, כמפלגות שהיו במצרים והודו בימי קדם. אז אהיה אנכי הראשון אשר יסיר שם כבוד הרוזנוּת מעליו, הלאה אשליכנו מעלי ככלי אין חפץ בו, ובשם "אזרח" אכנה – בו יקראו כל בני האדם ובו יכָבדו סלה!

בדבריו אלה הסיח דעת המסֻבים לענין אחר, והשיחה נסבה על ספרות העמים שבזמן הזה, ורוב האֹרחים החלו להתפאר בכוכבים החדשים שעלו על שמי אשכנז, ויעלו את גאֶטהע ואת שיללער על שפת לשון, וירוממום על כל תהלה. ורחל הקטנה העריצה את גאֶטהע מאד ותנשאהו גבהי שחקים ותקרא לדוגמא אחדים משיריו באזני כל. ומרקוס הירץ התעבר בה למען לעססינג אהובו, אשר שמהו עליון על כלם בגלל צחות לשונו ובהירות רעיוניו, ויתלוצץ בגאֶטהע המביע רעיוניו במליצות וחידות שאי אפשר להבינן, ואולי גם הוא לא ידע פשרן, כאשר כבר הראה להענריטה לדעת ביום שדברה בו[cxxv].

מאז נתודע ספר ווערטהער בעולם – אמר ניקולי – רבו הגברים השולחים יד בנפשם, כי נסך רוח עועים על קוראיו הצעירים, והנם משתטים מדעת ופורשים מן החיים בגלל כל תאוה נמבזה ותוחלת נכזבה.

– גאֶטהע ערֵב לכל השוטים שבעולם! – ענתה רחל הקטנה בסגנונה הקצר – ברגלים ירמסו פרחי עדנים פן התחבא הנחש תחתיהם. הפרחים הנחמדים למראה וטובים להשכיל בם נריח ונתעדן, ומפני הנחשים יזהר כל מי שעיניו בראשו.

– הלא תדעי, בתי – ענה הירץ – כי ריח הפרחים יתן לפעמים מחנק לנפש גם אם אין נחשים כרוכים תחתיהם, וגם המשוררים האלה יעתירו עלינו בפרחיהם עד כלות הנפש, כמעשה הקיסר העליא-גַבַּלוּס, זה סַרדַנַפּל הרומי, בעשותו כלה לזקני הסינאט – כי קרא אותם אל המשתה אשר עשה להם בהיכלו, וישקם מיין הרקח, מעסיס ענביו, ואחר נסב מעליהם ויאמר: הכּוֹנו למעדנים נפלאים אשר אתן לנפשכם! ויצא מלפניהם ואת הדלת סגר בלאט אחריו. ופתאם נפתחה קורת החדר הסגור, נָגלה כיריעה ממעל להם, וזרי פרחים ושושנים נותני ריח עדנים החל לנפול עליהם מלמעלה כגשם שוטף. בראשונה התענגו הזקנים על הריח הטוב העולה באפם, אבל עד מהרה נלאו מנשוא את רוב הטובה שהָשפעה עליהם עד אין חקר, – כי כסו הפרחים את כל החדר וריחם החזק שם מחנק לנפשם עד אשר לא נשארה בהם נשמה[cxxvi]. הנה זאת פעולת משוררינו ומליצינו בזמן הזה וזאת אחרית ספרותנו הצפויה לה מהם!

וגם המשל הזה נתן ענין רב לגברים מבקשי אהבה לשית בחלקות לעלמות העבריות, לאלה פרחי ארץ הקדם אשר ריחן נודף באפם.

_________________

רוב בני הנעורים נאספו בחדר השני ליד חדר האֹרחים; שם ישבו הצעירים פקידי הצבא על כסאותיהם לכל ארבע פנות החדר, איש ליד העלמה אשר בחר לו להשתעשע יחדו במשחק העֹבוטים[cxxvii]. והגבר או העלמה אשר עשו משגה, היו דרושים לקַיֵּם פסק דינם כאשר הושת עליהם. הגברים נבחו ככלבים, יללו כחתולים, רקדו כאילים, צהלו כאבירים, צפצפו כצפרים, הלכו על ארבע כבהמות שדי או זחלו על בטנם ככל הולך על גחון, והעלמות שרו בשירים, קראו מליצות וחידות, או השתחוו לכל המסֻבים, או הגידו לכל אחד חסרונו בפניו, ואם נחתך עליהם חֹמר הדין, נדרשו לתת לחייהן לנושקים ולא התבוששו, וגזר הדין הזה היה לכלם לששון ולשמחת לבב – כי צררה רוח החפש את כלם בכנפיה, והכל היה שרוי ומותר להם באין מֹחה בידם ובאין מכלים דבר. מכלן הכי השתובבו האחיות מריאַנה ושרה לבית מאיר ומצהלותיהן ופרכוסיהן לא חדלו כל הערב ההוא.

רק נערה אחת ישבה דומם בענות חן, בבחרה לה מושבה אצלי, ולשוא קראוה העלמות, משכוה פקידי הצבא לקחת חלק בשעשועיהם, כי לא משה ממקומה. זאת היתה צביה תלמידתי, היתומה הגדלה בבית הירץ, אשר כבר מלאו לה חמש עשרה שנה, והיא כפרי גמול מרהבת כל עין ביפיה וטוב טעמה, וכל צעירי הגברים לטשו עיניהם לה וירבו תחבלות למשכה אחריהם, אך שוא שקדו, כי הכבידה אזניה משמוע להם. התבוננתי אליה ונוכחתי לדעת כי שבתָּה אל ידי ערבה לה מכל שאונם והמונם, כי כרוכה היא אחרי בכל תֻּמת לבבה ונפשה קשורה בנפשי.

_________________

בעת ההיא כליתי ללמוד עמה ספרי הקדש עד תֻמם, ולהשלים פעלי החלותי ללמדה את חמש המגלות ואבחר לקרוא עמה בראשונה מגלת רות – זה הספור הקטן והנחמד, זו ה"אידיליה" הנעימה והנפלאה; בה נחזה הליכות עמנו בשחר טל ילדותו, אשר התֹם והנֹעם ילווּהו על ראשית דרכו, בעודנו חי בשלות השקט ואוכל יגיע כפיו מפרי אדמתו, אשר יעבוד ביד חרוצים. הנה בועז בא מבית לחם יהודה אל חלקת שדהו בראשית קציר תבואתו. קוצרים מאמצים זרעותיהם לעיני אדוניהם, מניפים חרמשם על השבלים המלאות, הנופלות מאחריהם חמרים חמרים, ועניי העם לוקטים בין העמרים, ישישו כי ימצאו לחם לשובע נפשם. בתוכם נחזה אשת חן מלקטת כמוהם, והנערים ֹשֹל יֹשֹלו לה מן הצבתים ולא יכלימוה, כמצות אדונם עליהם. האדון הזה בא בלילה אל הגרן כטוב לבו, אחרי אכלו ואחרי שתותו, וישכב בקצה הערמה ויישן ושנתו ערבה לו. והנה רות המואביה שומעת בתֻמתה לעצת חמותה, יורדת הגורנה, באה בלאט אל האדון אשר היא מבקשת , ושוכבת מרגלותיו. הגוף, הרך והחם נצמד אל בשר האיש הנרדם בקֹר הלילה, האיש יחרד וילפת מחם נעים המחיה נפש, ימשש סביביו – והנה אשה שוכבת מרגלותיו! ובהתמהו תמוה ישאל: "מי את?" וקול דממה דקה ישמע לו מתחת לשמיכה לאמר: "אנכי רות אמתך – ופרשת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה!"

פתאם התנוֹדדה תלמידתי התמה ופניה התלקחו באש פלדות, אשר הגיעה עד אזניה ועד שרשי שערותיה, ושפתיה לחשו בדממה: "האח, כנף המעיל! הגואל הנאמן!". וכבעד הערפל האירו עלי עיניה הנוצצות כגחלי אש, ורוכסי לבבה התנופפו תנופה מעלה ומטה כגלי ים בסער ביום סופה.

ואני בנתי הגיגה – כי הנה זכרה את דבר החלום אשר חלמה לפני שנתים ימים; הוא הכה גלים בלבבה הרך ויעוררה עד היסוד בה – ובלי אמר ודברים קמתי ממקומי ואֹחז ראשה בכפות ידי ואתן את פני אליה ואשק לה ברום מצחה. כמעט נגעו שפתי בעור הנערה התמה, והנה קפצה כחולדה ותתפשני בידיה כבמלקחים בוערות ותפול על צוארי ותשקני בשאון עליצות – ועד ארגיעה נרתעה לאחוריה ותפול על כסאה ותסתר פניה בכפות ידיה ותבך דומם; קול בכיה לא נשמע, אך דמעותיה נזלו מבין אצבעותיה כנחל שוטף, וכתפיה התנועעו מאד בהמון רגשותיה כי התגברו.

– צביה חמדתי, מה לך כי תבכי? – שאלתיה בקול רועד מרגשת לבב.

– אוי לי כי נדמיתי – נאנקה במרירות – כי הרעותי לעשות בהעיזי פני… כי לא יכלתי תת מעצור לרוחי… ואתה אדוני כרוב טובך סלח נא, מחל נא, כפר נא!

– ומה אסלח לך, יונתי תמתי? – קראתי ברגש – והלא אנכי נשקתיך ראשונה! כי אמנם יקרת לי מאד ומישרים אהבתיך. כי עלית כיונק לפני, ותהי מטע שעשועי, מחמד עיני ומחמל נפשי; לך כמה לבבי מאז אף כלו עיני באהבתי אותך מאד. אך זה היום עשה לנו ה'; בו לא יכלתי עוד להבליג על תשוקתי, כי אמצה ממני, וברוב חושי בי עשיתי מה שעשיתי. ועתה דעי לך צביה חמדת לבבי, כי בנשיקתי זו קדשתיך לי, אחותי כלה! ואם חפצה את בטובי ואשרי, הבי לי ידך והיי לי, והייתי מאֻשר בעיני מכל האדם אשר על פני האדמה!

– האח כי בא חלומי! – קראה צביה בעליצות נפשה, ועיניה אורו כשמש השבה אחר הגשם – מאז ראיתיך ב"הקדש", היה שמך קדוש לי, ומאז נגלית לי בהדר כבודך במראות הלילה, ראיתיך כראות פני אלהים. כל הימים הייתי כחולמת, בך השתעשעתי בחזיונות עלי משכב, אך לא מלאני לבי לקוות כי כן בהקיץ אחזך – והנה זה החלום וזה שברו! ברוך שהחייני וקימני והגיעני לזמן הזה! לכן דע לך מגִני וקרן ישעי כי אתה קנית לבבי מאז ולך אני עד עולם! אתה תהיה אדוני ואלוף נעורי, ואני אהיה לך שפחה נאמנה, השואפת צלך ואורך, ובדברי רות המואביה אחלה פניך לאספני אליך, "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה!"

ובדברי בועז אענך גם אני – השיבותי אמרי לה – "ברוכה את לה', בתי! הטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים", הנכרים, אשר חזו עיניך!

ועוד הפעם נדבקו נפשותינו בנשיקה ארוכה, אשר צלצולה נשמע בכל פנות הבית, כי לא היה בו איש זולתנו.

_______________

כשוב הענריטה אל ביתה שמחה לשמוע את החדשה אשר צמחה בינינו, ותען ותאמר, כי זה כמה חכתה נפשה ליום אשר יגלה סודנו – כי היא בחנה לבותינו, הבינה אל רגשותינו ותדע דבר לאט עמנו, כי קרובה אהבתנו להגלות ואגֻדתנו להוסד. ובהיות זה דרכה מעודה לחבר נפשות ולהדביקן באהבה, בצעה בנו כל מזמות לבבה, ואנחנו נצרנו פקודיה, הקשבנו לכל מוצא פיה, כי היו כל מחשבותיה לטוב לנו ולאָשרנו כיום הזה. בעמלה והשתדלותה אצל גדולי השרים בממלכה השיגה לי החסות בצל ממלכת פרוסיה לזמן חמש שנים, אחרי שלמי כפר נפשי כמשפט, והרשיון לחג חג חתונתי – אחרי קנותי כלי החרש הפחותים מגנזי המלוכה ככל אשר הושת אלי.

בהגיע זמן שמחתנו, חדל למודנו – כי האהבה הגלויה בלעה כל עתותינו, ומחמש המגלות למדנו רק שתים, החלונו במגלת רות וסיַמנו בספר שיר השירים. מליצת הספר הזה, אשר כּלו קֹדש, מלאה נפשנו, כל פסוקיה באו כמים בקרבנו וכשמן בעצמותינו, ומכלם הכי ערבה לי לשמוע הוד קולה, בצהלה לקראתי לרגעים: "אני לדודי ודודי לי", הפסוק הזה היה פתח דברינו ובו רגם נחתמו כל שיחותינו.

מקץ שבועות אחדים חגֹנו חג חתונתנו, וכל באי בית הירץ ורמ"ד היו קרואינו, המתעתדים לקחת חלק בשמחת גילנו, ומכלם הכי נכבד לנו נפתלי בחשא, אוהבנו הנאמן, אשר שמח עלינו כשמחת אב על יוצאי חלציו, ועליצותו גברה כעל חתונת בניו צאצאי מעיו. אך שמחתנו הופרה למֹרת רוחנו ונשף חשקנו היה לנו לחרדה. כי בעת ההיא חלה רמ"ד פתאם, והמטה אשר עלה שם לא ירד עוד ממנה. בשבת שלפני חתונתי (ר"ח שבט תקמ"ו), באותו היום שנקראתי בבית הכנסת לעלות לתורה כמשפט החתנים, יצא רמ"ד לשוח לרוח היום, והנה עברה קרה על נפשו, ובשובו לביתו הרגיש כאב בחזהו וקצר רוח בנשמת אפו. אך לא בקש עצה מרופאים, כי היו סממני בית המרקחת תועבת נפשו, ולהעלות כיחו וניעו לקח לו נפת צופים אשר אהב סלה. כה עברו עליו שני ימים עד בוא ליל היום השלישי, הוא יום השני בשבוע. בלילה ההוא נדדה שנתו מעיניו, כי אחזתהו צנה עזה, יבש כחרש כחו, נס ליחֹה. ומרקוס הירץ שקד עליו לכלכל מחלהו, ויעתר לו לקחת משקוי המרפא אשר הכין לו, ויפצר בו ויקח. ביום השלישי בערב עלה חם קדח בעצמותיו, אבל דעתו היתה צלולה גם נשמת אפו הֻקלה. בלילה חדל גם החֹם מזעפו, אך בשאפו רוח הרגיש דקירות בחזהו. ושני חכמי הרופאים, מרקוס הירץ ואליעזר בלאָך, בבואם אליו החדרה צוו לאנשי ביתו לעזבהו ולצאת משם. וישחק החולה החכם ויאמר: "הניחו להם, כי לפי דעת חכמי הטבע האויר בחדר מלא אנשים יפה לבריאות". בלילה ההוא כבדה עליו מחלתו, וביום הרביעי בבקר השכם הבהילו את הירץ לבוא אליו, וימצאהו רפה וחלוש מאד, ויספר לו החולה כי בלילה הזה לא מצא מנוח לו, כי סמי הרפואה החלישו קיבתו, על כן רפה כחו. ובכל זאת התחזק לקום, וינסה לרדת מעל משכבו ולשבת על כסאו, אך עד מהרה שב וישכב על מטתו. ויהי אך יצֹא יצא הירץ אל החדר השני לדבר דבר עם אנשי ביתו, והנה הקשיבו אזניו כקול תנועה קלה בחדר החולה, וימהר וישב אליו – והנה הוא שוכב דומם, כי יצאה נשמתו "כאלו נשקהו מלאך אלהים באספו אליו רוחו – ועוד פניו מפיקות תבונה ושכל טוב, הֻצק חן בשפתותיו במותו כבחייו!"[cxxviii].

והקול נשמע כי מת החכם, המאור הגדול לממשלת הפלוסופיה, ותהום כל העיר ותהי לחרדת אלהים. כל יודעיו התאבלו וכל שומעי שמעו נאנחו במרירות. כיהודים כנוצרים ספדו עליו כמספד על יחיד בדורו, וראשי הקהל קדשו עצרה, ויצוו על העם לבלתי עשות כל מלאכה ולבלתי שלוח יד במשא ומתן עד אחר קבורתו. ומשוררי אשכנז חברו קינות על מותו, ורבים מחכמי העמים ושריהם הציגו לו מצבות כבוד בגניהם והיכליהם לזכר עולם. ומשוררנו ר' נפתלי הירץ וויזל השמיע עליו קינתו ב"קול נהי", הלא היא כתובה בספר המאסף[cxxix], שחברו משכילי הזמן ההוא להגדיל חכמה ולהאדירה.

____________________

בשנה ההיא מת גם המושל הכביר פריעדריך השני, שלבו היה אך רע לישראל, וכעלות בן אחיו פריעדריך ווילהעלם השני על כסאו, היתה ליהודים תקוה כי ייטב להם עתה מאז. ויבוא לפניו בבקשה להקל מעליהם על סֻבלם. ויצו המלך כי יבחרו מתוכם אנשי שם, יודעי בינה, והממשלה תשא ותתן עמם לטובתם. אז נבחרו שנים מאנשי הקהלה בברלין: ר' דניאל איטציג וחתנו דוד פֿריעדלאֶנדער, והם מנו אחת לאחת את כל הגזרות וההגבלות אשר כבדו על היהודים מנשוא. אבל שנים משרי המלוכה עמדו להם לשטן, "ומה שנתנה היד האחת שבה ולקחה מהם השנית"[cxxx]. ומכל הגזרות בטלו רק שתים: קנין כלי הפורצילן הגרועים ומכס הנפשות מהיהודים יושבי פרוסיה. אמנם לא חדשו בזה מאומה, כי באוסטריה וצרפת בטלה גזרת המכס זה כמה. רק למתי מספר מעשיריהם, אשר הביאו תועלת רבה לעם הארץ בבתי החרשת אשר הקימו, להם נִתּנו זכיות אזרחים באופן, אשר בכל הכתבים היוצאים על אודותם מערכאות הממשלה לא יזכרו ולא יפקדו בשם "יהודי"[cxxxi], ויתר היהודים נשארו על מצבם הקודם כשהיו והחקים המגבילים הוסיפו להרחיקם מעל עם הארץ כמקדם.

אבל מה שצרה עין הממשלה לתת, אותה נתנו להם שכניהם אזרחי הארץ או לקחו להם היהודים לעצמם – כי בקשו האזרחים קרבתם ויתרועעו אתם כאחים גמורים, מבלי שים כל פדות ביניהם לבין עצמם. ורוב היהודים ממעמד הבינוני דבקו בהם להיות עמהם לעם אחד ויקנו תחבלות ויחפשו מזמות לפשר בינם ובין שכניהם, "אחיהם החביבים", ולהוכיח כי ארץ מולדתם ומכורותם היא אֵם לכלם גם יחד. ויקראו להם שם חדש: "אשכנזים בני דת משה", לאמר: "אשכנזים על פי מולדתם ולאֻמיוּתם, אך בעלי הברית הישנה אשר כרת ה' עם משה". ורבים הערימו עצה להעלים מוצאם כי ממעי יהודה יצאו – כי שִנו את שמוֹתיהם העברים , ויעזבו מנהגיהם העתיקים, ויהי כל ישעם וחפצם להתבולל כלה בעם הארץ לבל יזָכרו עוד בשמם. בדברים האלה היו עשיריהם להם לעינים, מהם ראו יתר העם וכן עשו גם המה. בנות ישראל אשר לפי מנהגי הדור הישן הצטינו בצניעותן ויהי כל כבודן באהל פנימה, פתחו לרוחה את היכליהן וטרקליניהן[cxxxii] לפני מרומי עם הארץ, והסופרים וכל חכמי חרשים אנשי השם, בחַקותן את מנהג בית רמ"ד ואת הרופא מרקוס הירץ, – ויהיו כל מעיניהן בספרי חשק ועגבים ואהבת בשרים. שם בבית הענריטה הירץ נוסדה "אגֻדת הצדק"[cxxxiii], שבה נכנסו הרבה זכרים ונקבות מקרוב ומרחוק, וראשית חקיה היתה "הדבקות העצומה"; בה נהגו כלם לשיר יחדו בלשון "אתה"[cxxxiv] ולהיות כנפש אחת בגויות הרבה. שם היתה קרבת הרוחות עיקר, שווי הלבבות ודמיון ההרגשות ליסוד ההזדווגות האמתית, שהטבע הניח עליה חותמו קֹדש, וכל השדוכים והזווגים הנעשים על פי הדת והנמוס נחשבו להם לתועבה, לעונות שהם כנגד הטבע, אשר לא יכֻפרו בלתי אם בבטולם הגמור[cxxxv]. גם היה להם כתב מיֻחד (הכתב העברי) לכתוב זה לזה באופן שלא יהיו דבריהם מובנים לאחרים שאינם מבני חברתם[cxxxvi]. וגם בבתי האדוקים שבעמנו פשה הנגע, כי הסכינו בנותיהם ונשיהם הצעירות לדבר אם אֹרחיהן משחרי פניהן בלשון צרפת, שאין האבות והבעלים נזקקים לה, ויתיעצו על צפוניהם לנגד עיניהם בלי מעצור ובאין מכלים דבר. ופרצים יצאו אשה נגדה, ותפרענה שמות אבותיהן ובעליהן לשמצה בעמן, וספרי כריתות ונשואי תערובות ובריחת עלמות מבית אבותיהן ונשים נשואות מבתי בעליהן היו למעשים בכל יום. מנגעים אלה לא נקו גם בתי הנוצרים, וביותר בבתי המשכילים בעם רבו השערורות בדור תהפוכות זה, וגם עד בית המלוכה הגיעו – כי היו לפֿריעדריך ווילהעלם II שלש פלגשים ועלמות אין מספר[cxxxvii]. אבל בבתי ישראל לא נראו ולא נשמעו עד כה, וחק המוסר והצניעות אשר נשמר בקרב עמנו מאז ומקדם הנה הופר בידי רמה לעיני השמש, ותגדלנה הפרעות בעמנו לחרפת עולם אשר לא תמָחה.

_________________

מבית העשיר משה יצחק חלפן החלה הרעה, כי שתי בנותיו המירו דתן ותנשא האחת לפקיד הצבא פֿאָן קונקעל, והשנית להבארון פֿאָן באָהן. ולב אביהן נבא לו מכבר כי עתידות בנותיו לצאת לתרבות רעה ולהמיר כבודו בקלון, ולקדם פני הרעה צוה אל ביתו כי כל הונו הרב יהיה לנחלה רק לאלה מצאצאיו אשר ישארו דבקים באמונתם לדת אבותם. ויהי אחרי מות האיש משה יצחק ויקומו שני חתניו הנכרים וידרשו חלק נשיהם בירושת אביהן. ויהי ריב ודין ודברים הרבה בין הממשלה, הדרושה לקיים דברי המת, ובין שלטון הכהונה, המתאַמץ לטובת הנפשות החדשות אשר עשה לו[cxxxviii]. משפט כזה היה גם בין צאצאי הסוחר באבני יקרות פֿייטל היינע אפרים, הנדיב הגדול שיסד מכספו ישיבה לתורה[cxxxix], וכן גם בין האחרים לבית בעער פֿליעס עם אחיותיהם המומרות. זאת ראה ר' דניאל איטציג, גיסו של משה יצחק חלפן[cxl] ומחֻתנו של דובער פֿליעס[cxli] וידאג לאחריתו, ויחפש עצות להקדים רפואה למכה ויבוא בבקשה לפני המלך, לחלוט ממנו ולקיים דברי הצוָאה אשר כתב לביתו כפשוטם וכמשמעם. והמלך נענה לו ויתן צו לראש שריו לקרוא דברי הצוָאה, ואם אין בהם מאומה נגד חקי הממלכה יקימנה כמשפט. בעת ההיא יצאה פוילינה בת הקצין נתן קאָהן ותהי לאשה להאדון פֿאָן גונטהער, ותהי למרת רוח לדינה אמה החסודה, ילידת בית נאַוּן, אשר בהוָאשה ממנה הקדישה רוב עשרה לבנין בית חנוּך ליתומים הנקרא על שמה[cxlii], ויתר הונה הניחה לקרן קימת לחתונות כלות עניות[cxliii]. גם אדעלה בת הקצין אפרים גמרה בדעתה להנזר מאחרי אלהיה ועמה וללכת אחרי ליכסענרינג אהוב לבבה. אך הדבר היה עוד בחיי רמ"ד, אשר התמרמר על זה מאד ובעזרת ניקולא ידידו נסכלה עצתם ומזמתם הופרה[cxliv]. ובמשפחת הקצין אהרן נתן מאיר היתה שערורה – כי שתי בנותיו שרה ומרים ברחו מבית אביהן האדוק באמונתו ותבואנה אל הכהן שטיין אשר בכפר וועלזיקענדאָרף, והוא קפץ על המציאה ויקבל אותן בשתי ידים. וכן עשה גם להעלמה שרה בת הקצין ליפמאן מאיר וואֻלף – זה הנדיב הגדול אשר במותו השאיר יסוד עולם לנשואי כלות עניות[cxlv]. אך ר' אהרן נתן מאיר הראה תקיפותו ואסף חרפתו, בבואו בטענה לפני הממשלה, כי הרשיע הכהן לעשות, בהכניסו בבריתו נערות צעירות שאין להן כל מושג מיסודי דתו. ויהי קצף על הכהן הפוחז, והבנות הסוררות הושבו בחזקה אל בית אביהן[cxlvi].

ומה שעשו צאצאי העשירים במרום עמדתם, אותה עשו בשפלות מצבם גם החשֻכּים באי הערים האחרות, הנערים משרתי החנויות והשפחות המשרתות בבתי ישראל, וכמעט התעוררו עליהם הפרנסים, שרֻבם שומרי אמונים וחרדים על המוסר והצניעוּת, ויגערו בם בנזיפה, הלכו להכהן הראשון אשר נקרה אליהם וימהרו להכנס בצל כפני שכינתו. אך בהשתדלות הפרנסים יצא החק מטעם הממשלה, כי אין משרתים ומשרתות מתקבלים בברית החדשה כי אם במקום מולדתם, בקרב משפחתם[cxlvii]. ובזה הושם גדר למשובתם, כי רֻבם לא מצאו את לבבם לעשות זאת לעיני אבותיהם וקרוביהם, וישקטו מרעתם כמעט.

_______________

ב"אגֻדת הצדק" בקרב הנשים המשכילות כן נוסדה "חברת הטוב והתושיה" בין האנשים המשכילים, אשר חפצם ומגמתם היו ללמוד וללמד ולהשכיל ולתמוך איש את רעהו ככל אשר יהיה לאל ידם למען הוסיף עשות טוב ותושיה, לאמר: להקל מעליהם עֹל הדת וללכת בשרירות לבם. ואולם היתה חברת "חנוך נערים" קודם לה; היא נוסדה בשנת תקמ"ב בידי פֿריעדלאֶנדער וגיסו, הדומה לו במעלות רוחו, כי פתחו "בית ספר חפשי", לנערי ישראל, אשר בראשונה היתה יסודתו בלמוד התורה על פי העתקת רמ"ד והתלמוד עם מכשיריו וכל נושאי כליו. אך מעט מעט הרחיקו מקרבו את למוד התלמוד, נדחתה התורה הישנה מפני ההשכלה החדשה, ולאחרונה השביתו ממנו כל זֵכר ללמודים העברים, עד שהָכשר להכניס בו גם תלמידים מבני הנכר[cxlviii]. אל בית הספר הזה נהרו בחורים הרבה מעניי העם מקרוב ומרחוק, מבקשי השכלה ודעת עולם. והפרנסים אנשי הדור הישן, החרדים על דת ומקנאים לשם האמונה, היו עוינים אותם והולכים עמם בקרי ורודפים אותם באף ובחמה ובקצף גדול, בראשונה התעוללו עליהם להרחיקם מן העיר כחק לעניים הבאים מחוץ לגבולה, אך עדת המשיכלים חשה לעזרתם ויביאו דבת הפרנסים רעה אל הממשלה ותהי היא על הבחורים סתרה; אבל הפרנסים הרחיקום מישע, וימנעו מתת להם לחם חקם, את חוליהם לא אספו ואת מתיהם לא הכניסו כמנהג ישראל לקבורה[cxlix]. ולמצוא לחמם לנפשם נאנסו הבחורים רֻבם ככלם לפסוק מלמודם ולעסוק בתגרנות שפלה או להשכיר עצמם בערבי פסחים אצל האֹפים, לעבוד עבודת פרך יומם ולילה בהכנת המצות ואפיָתן לחג הבא[cl]. ואלה מהם אשר זכו להשלים חקם בלמודם בבית הספר ההוא ולמצוא להם עמדתם בחיים, היו לקנאי ההשכלה אשר נלחמו בכל עז עם שונאיהם מנדיהם "מורדי האור", ויעוררו ריבות ומדנים ויפיצו דעות נפסדות בקרב בני עמם[cli], ויגדל הזדון ותרב המכשלה. אז יחלק ישראל לחצי: אלה קנאו לדתם ומנהגיהם משנות דור ודור וישפכו כמים עברתם על המשכילים-המינים, העוזבים את אלהיהם והמשכיחים לעמם את בריתו; ואלה קנאו להשכלת עולם, וישפכו לעגם כמים על המהבילים המשמרים הבלי שוא, העומדים לקיר מבדיל ומסך מפריד בין העם וחרוּתו המדינית. ותהי המלחמה קשה כמלחמת החסידים וההילנים מקדם[clii]; רק בזה נפלאו מאבותיהם מלפנים, כי אז עוד ישבו בני עמנו על אדמתם, ואהבתם לעצמוּתם נתנה להחסידים כח ואון להתגבר על מתנגדיהם, הבנים הכחשים המתנכרים לעמם ולאומיותם – בעוד בדורנו זה קצו צעירי אחינו מפני עמל גלותם, כשל כח סֻבלם להיות עוד גרים גרורים, עשוקי צדק ורצוצי משפט בארך מגוריהם כאבותיהם מאז ועד הנה, ונפשם כלתה לאור וחפש, לראות חיים ככל בני האדם, והתקוה הזאת נשקפה להם רק מהשכלת עולם, היתד האחת אשר עליה תלו כל עתידותיהם – על כן היתה יד בני הדור החדש הלוך וגבור, ויד הזקנים הולכת ורפה. ולאחרונה עלתה ביד המשכילים לפעול על הממשלה להוציא כלה את היהודים מתחת ידי הרבנים והזקנים, לבל יוכלו לנגוע בכל נפש אדם לרעה, יהיה מי שיהיה[cliii]. אז הֻתרה הרצועה ואיש בשרירות לבו הלך וכל הישר בעיניו יעשה.

________________

והרב הגדול אשר לקהלת אחינו בברלין, ר' הירש לעווין, אשר מעודו היה אוחז החבל בשני הקצוות, כי היה לבו חרד על דת אל, ונפשו נתונה לחכמה ודעת, הערה לשוא כחו ולבבו לקרב רחוקים ולחבר את הקצוות חד אל אחד, ובראותו כי המכשלה הולכת ורבה, ויתן אל לבו ליָאש על הרבנות, שאינה נותנת שררה לבעליה כי אם עבדות הכבדה מנשוא, ויקונן עליה לאמר:

בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְֹשִי מִפְּנֵי עֹל סֻבָּלָה,

קָצָה בְלֶחֶם הַקְּלֹקֵל, שְֹכַר בַּטָּלָה.

תָּבוּס מַנְעֲמֵּי נֹפֶת, בְּלַעֲנָה מְהוּלָה.

אָנָא יְיָ, מְנַת חֶלְקִי מִיָּדְךָ אֲבַקֵֹּש, קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה:

יִמְתַּק לִי עָלֶה זַיִת, וּבְיַד אָדָם אַל אֶפּוֹלָה![cliv].

ואת פני הפרנסים חִלה במכתב, לחמול על שיבתו ולפטרהו כלה ממשמרתו, כי "רבו עתה עמי הארץ בקצה המחנה, העושים מעשים אשר לא יעשו, ואמרות קדוש ישראל נאצו… ותפוצינה הצאן ועל הרועים חרה אפם… והמשפט אשר לאלהים הוא ישפוטו נכרים ערלי בשר או ישראל ערלי לב, ומי יודע עד היכן הדברים מגיעים, כי האנשים האלה קשים ממני"[clv] וכו'.

אבל הפרנסים האדוקים אחזוהו ולא הרפוהו, וירבו אליו תחנונים להעתר להם ולהשאר על מקומו, ולא תהיה עדתם כצאן אשר אין להם רועה. וברב כח והשתדלות נמרצה עצרוהו אתם. וישאר לשבת בתוכם כאל עקרבים, כי היתה חברת המשכילים לשכים בעיניו ולצנינים בצדיו.

בעת ההיא נפגשתי בחמת רוחי את דוד פריעדלאֶנדער בבית ידידנו מרקוס הירץ, ואקרב עמו למשפט, ואועידהו למלחמת דברים על כל התועבות הנעשות בקרב אנשי חברתו. ויוכיחני האיש לדעת כי בית הספר החפשי והשאיפה לתקונים בדת יסודתם "בלב חכם עמנו, סוקרטוס עתנו, ר' משה בן מנחם"[clvi]. כי כל ישעו וחפצו היה "להיטיב מצב החנוך והלמוד בקרב עמנו, להכניס יפיותו של יפת באהלי שם, זה היה מבחר הגיוניו וזאת היתה שיחתו באספות רעיו ותלמידיו בכל עת"[clvii].

על הדברים האלה חרה לי מאד ואקרא ואומר:

– איך ישאכם לבכם להתלות באילן גדול ולשום אשמותיכם בראש צדיק תמים? הנכם מתאמרים לעשות תקונים בדת ולהסיר מתוכה את המנהגים אשר לא יפיקו מכם רצון, באֹמרכם כי רמ"ד היה בזה לכם לעינים – ואנכי היודע ועד כי היה מעודו שומר אמונה ומחזיק במנהגי אבות לבלתי סור מהם כמלוא שערה. הלא תדעו את דברו אשר היה רגיל על לשונו לאמר: "החקים אשר נתנו לנו בספר התורה והמנהגים שנמסרו לנו איש מפי איש קֹדש קדשים הם לנו ולבנינו עד עולם; הם לא ימוטו נצח ואף דבר קל מן הקל לא יפול ארצה, כל זמן שלא יתגלה לנו האלהים בקדשו כהגלותו על הר סיני וישמיענו דברו לאמר: "עד כה נתתי לכם החקים האלה, ומהיום והלאה הנני מסירם מעליכם", וכל עוד לא שמענו כזאת מפי הגבורה אין ביד השכל להסירם!"[clviii]. חכמנו זה, המורה לצדקה, היה תמיד מכבד את הרבנים, אף שהכעיסוהו תמרורים בהתקוממם על העתקתו את התורה, בכל זה ענדם עטרות לראשו בפני ההמון, למען ילמדו ממנו לכבדם ולשמוע בקולם ולקבל הוראותיהם ותוכחת מוסרם[clix]. ואתם מעיזים בנפשכם להלעיב בם ולהמיר כבודם בקלון בהעתיקכם את דברי מוסרם ללשון הגוים לפרעם לשמצה בקמיהם[clx]!

– אל נא תתעה בשוא לחשוב גבר חכם בעז לאויל משריש! – ענני איש מצוּתי – כי מי יוכל לדעת דרך מורנו הגדול עם כל שיחו ושיגו ומחשבותיו ורעיוני לבו יותר ממני? זה לי ארבע עשרה שנה הלכתי אחיו כצל, וגם במסעיו האחדים נספחתי עליו וידי לא זזה מתוך ידו עד צאת נפשו, על כן ידעתי כל הגות לבבו ומחשבותיו ממני לא נסתרו. אמנם כבד רמ"ד את הרבנים לעיני העם, בשמרו את הכלל, כי "האדם הוא עבד ההרגל וכל ישן ועתיק יחשב בעיניו לקדוש ה' מכֻבד"[clxi]. הוא היה מטבעו רק כקנה ומעודו לא מצא עז בנפשו לצאת לריב, וגם כאשר גדל הסער על ידידו ורעו רנ"ה ויזל והמון רועים אוילים קראו אחריו מלא להכותו חרם, לא מלאהו לבבו לעמוד בפרץ ולריב ריבו[clxii]. רק באגרותיו לאנשי שלומו התאונן עליהם רע, כי עבדים נרצעים הם לכל רעיון הבל ומשפט קדום ו"בדברים לא יוסר עבד"[clxiii]. גם שמירתו את הדת לכל מנהגיה היתה רק מפני ההרגל, ולמען לא ירחק מעליו לב עמו[clxiv], כי אז יוכל למשכהו אחריו ולהוציאהו מאפלה לאורה[clxv], וזה לך האות: כי תמיד היה אומר: "הדת לא תדע כל פעולה בלי רעיון, כל מעשה בלי טעם, וכל הסכם לדבר בלי הסכם השֵכל, ומעשים דתיים בלי טעמים שכליים הם דלים וריקים אשר לא יסכנו מאומה"[clxvi]. ובבקשו טעמים שכליים להמצות המעשיות הלא הרס בזה את החקים, שעל פי הקבלה אין לבקש להם טעם מצד השכל והדעת[clxvii]. הוא היה אומר: "אף שמאמינים אנחנו כי אמונתנו היא היותר טובה, אין להוכיח מזה כי היא המעֻלה שבדתות; היא טובה רק לזמנים ידועים, למעמדים ידועים ובתנאים ידועים"[clxviii], ובהשתנות הזמן והמעמד והתנאים הידועים, הלא הרשות בידנו לשנותה כפי רוחנו וטעמנו בזמן הזה. הנה אתה בא להוכיחני על אשר העלבתי ברבנינו הקנאים, בהעתיקי דבריהם לשימם לשחוק ולחרפה בגוים – אבל מי זה ימריצני להכנע מפני הקנאים הגאיונים האלה, המתפארים בחריפותם ועמק עיונם בתלמוד, אשר כל כחם וגבורתם להכניס פיל בקופו של מחט, לרכוב על כרוב דמיונם במגדלים פורחים אויר ולעקור הרים ולטחנם זה בזה בסברות של תהו – ולכל החכמות שבעולם "חיצוניות" יקראו וכאפס וכאין נחשבו להם. ולו היה לאל ידם אזי הכחידון כלה מקרבנו ואת כל ההוגים בהן החרימו וישביתו מאנוש זכרם! ההיו כן חכמינו, מיסדי התלמוד מלפנים? הלא הם אהבו את החכמה ואת המדעים ואת לשונות העמים, ובלעדיהם לא היה איש מהם זוכה לישיבה של מעלה בסנהדרין הגדולה[clxix]. לא כן הרבנים בזמן הזה, אשר בקנאתם לכבוד תורתם יתעבו כל חכמה ויוליכו את העם חשך ולא אור[clxx].

– אוי לילדים הנושכים שדי אמם אשר שפע חלבם יינקו! – קראתי באנחה – הלא הרבנים הם אשר שמונו לשארית בארץ; הם סדרו את חיי היהודי מן הערש ועד הקבר; הם נתנו לו כח ועז לשאת על גלותו ולסבול כל הרדיפות והגזרות והתלאות אשר מצאוהו בארצות נודו; הם נטעו בלבו אמונת אמן, טהרת המדות, אהבת המשפחה וידידות אחים נאמנה; הם שמו את ביתו לעדן גן אלהים, אשר יפה לו שעה אחת בצל קורתו מכל תענֻגי החיים מחוצה לו. ומי ימלל נעימות חיי היהודי מעולם הישן בשבתו בקרב משפחתו אשר תם ויֹשר יצרוה, או בשבתו בקרב אחיו בבתי כנסיותיו ומדרשיו, בשמעו תורת חיים מפי רבניו ומוריו לצדקה או בלמדו לעצמו פרק אחת, משנה אחת או הלכה אחת! ומה ימצא תמורתם ברחקו מעל גבולם? שם בעולם הגדול הלא יהיה זנב לאריים, אשר בכל חכמתו והשכלתו לא יחשכו מפניו כלמות ורֹק, ואשר מולדתו ועמו וצור מחצבתו שתוהו תועבות למו וצלמו יבזו!

– ראה נא, ידידי! – אמר פֿריעדלאֶנדער – הן נאנח אתה על כבוד הרבנים כי חֻלל וערכם כי שפל מאד בעיני בני הדור החדש; הם אשרו לנו לפי דבריך את דרך העולם, הם הנחילונו תורת חיים ואהבת חסד ואמת וצדקה וברכה ורחמים ושלום וכל טוב סלה – אבל כל זה היה בשנות קדם, בהיות רבנינו עוסקים בתורה לשמה, בהיותם עשירי ארץ וחכמי עולם, וכל עבודתם היתה לשם שמים, שלא על מנת לקבל פרס, הרבנים ההם היו גם חכמים וחוקרים ופילוסופים, אשר בכל תושיה התגלו וינחילונו ברכה עדי עד. לא כן רבני הזמן הזה, הקבצנים אשר באו אלינו מארץ פולין, אשר עשו תורתם קרדום לחפר בה וקנאתם קרובה יותר לקנאת לחם מקנאת דת. הפליטים הפולנים האלה כל מה שראו אצל אצילי העם הפולני, גאותם וגאונם ורהבם וזדונם ותקיפותם ופחזותם וקנאתם איש ברעהו, אותה הביאו עמם להנחילם בקרב קהלותיהם. רוב רבנינו אלה נבערי לב, צופינו עורים כלם, שקועים בארבע אמות של הלכה מבלי דעת מהלך התבל, באין להם כל מושג מהחיים ההוים, כמו שאין אני יודע מה אֹכל עתה מלך חינה או מה עושה המיקאַדו היאַפוֹני. התמימים שבהם חיים המה כבשנות הבינים, אינם יודעים ואינם חפצים לדעת מכל הנעשה סביבותם, ורק הרצועה והחרם הם נשק מסֻכן בידם, כסכין חד ביד ילד טפש. והערומים ישכנו ערמה, יאחזו בצביעות ולא ירפוה, וכל הבא במחיצתם מהם יראה וכן יעשה. בבתי הכנסיות והמדרשות אשר תהלתם בפיך, שם החנופה שוררת; שם השקר והתרמית הולכים קוממיות ורוב הבאים בתוכם במסוה יתהלכו, יתחפשו בטלית שכֻלה תכלת למען כחש. שם כל אחד מתקנא בירך חברו, יאריך בתפלתו – למען יחשבו רואיו כי הוא ירא אלהים מרבים, יהדר במִצְות – למען יכָּבד על פני אחיו ולמען יקראו לו כלם "מקֻדש, מקֻדש!". אני ידעתי אדוק אחד, עשיר ובעל אוצרות המתנהג בחסידות, מניח הוא שני זוגות תפילין, של רש"י ושל רבינו תם, מאריך בתפלתו שתי שעות תמימות, מרבה לכרוע ב"מודים" עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרתו שופך דמעות כמים בהשתפך עליו נפשו על גלות השכינה; לו לולב ואתרוג היותר נאים, גם יש לו ספר תורה מהֻדר אשר קנה לעצמו, וזה כחו לאלהיו – ובמנהגו עם הבריות הוא רשע גמוּר, עושק דלים וגוזל משפט אביונים, את קרוביו לא ידע ועל אָחיו עצמו ובשרו הכביד ידו שעשהו למחזיר על הפתחים! וכל זה בא לנו מיד רבניך, המורים המתעים המטים עקלקלותם וכל הישרה בנו יעקשו. הם התעו את עמנו מבלי הדעת וכל כל נתיבותיו ישימו חשך מצרים. שער נא בנפשך, כי כל ישראל נאספו יחדו לבית הכנסת שלנו, ברחוב היידערייטער, והוא גדול ורחב די הכיל את כלם, ואנחנו שנינו עומדים על יד הפתח ודורשים מכל היוצא ממנו, להגיד לנו: מה ענין האלהוּת? מה היא היהדוּת האהובה לו? העבודה החביבה עליו? האמת שהיא חתם תכניתו? – הנמצא אף אחד מאלף אשר נציל מפיהו דבר ברור? הנמצא אף אחד מרבבה שיהיו רעיוניו טהורים מכל מושג אלילי? – הן כל הגוים ייטיבו דרכיהם, יהרסו על מנת לבנות, יתקנו וייטיבו הכל, כי אָצלה רוח הזמן עליהם מרוּחה, ורבנינו מכבידים לבבם להחזיק בדרך שדשו להם לפני מאות בשנים, מרבים בשאלות ותשובות למען ספות חומרה על חומרה ואֹפל על אפל, הם לא יפַנו לנו דרך ישכן אור, אך מאפילים עלינו בטליתותיהם עד כי תכהינה עינינו מראות, עושים גדרים לגדרים וסיגים לסיגים עד יצרו צעדינו מלכת ולא נמצא עוד מעמד לרגלינו בארץ החיים! לכן אין לנו עצה אחרת כי אם להשליך מעלינו עֻלם ולהפקיעם כלה מאפטרופסותם – כי רק כאשר נהיה בטוחים מפני רדיפותיהם וחרמותיהם בעוד בחיים חיתנו ומפני רצועותיהם ונזיפותיהם שהם נוהגים בגויותנו לאחר פטירתנו, רק אז נוכל לשאת ראש, להרים קרן ולהשיב אלינו כבודנו ותֻמת ישרנו כמלפנים[clxxi].

מדבריו אשר דבר אלי באפו וחמתו נוכחתי לדעת כי לכל דעה שבעולם ימָצאו קנאים המדריכים לשונם קשתם עד כי ירחיקו מאד לירות, והמטרה מהם והלאה. ועל כן לא לקחתי עוד דברים עמו, רק העד העידותי בו , כי עוד ינחם באחרונה אם ישרה נפשו בו – כי יהרוס ולא יבנה, יחריב עולם מלא ולא ימצא ידים לו לקומם חרבותיו. זאת הגדתי לו ביֹשר לבי ואצא משם בחמת רוחי.

___________________

בשובי אל ביתי מצאתי את נפתלי בחֹשא משתעשע בחברת צביה רעיתי, אשר נפלאה לה אהבתו כאהבת אב לפרי בטנו – ואספר לו ריבות שפתי עם דוד פריעדלאֶנדער, העומד בראש מהרסינו מחריבי דתנו, ואת אשר העידותו בו בכלותי דברי עמו.

– הנה נבואתך ממהרת לבוא – ענני בחשא – כי מיום ליום ירבו עתה המתפרצים בעמנו, העוזבים את דגלם ועוברים אל המחנה האויב, בעזבם את המדות הטובות, שהיו סגֻלה לעמנו משנות דור ודור. באו דברי רמ"ד חכמנו: "הזאבים הָשלמו את הכבשים", והנם בולעים אותם בכל פה ומבשרם לא ישבעו! הנה שתי בנות הרֶשע, בנות הקצין אהרן מאיר, פנו יחדו אלינו ערף, וכמעט נתעמצו עיני אביהן במותו מות ישרים, חזרו לסוּרן ותמירנה דתן לעןלמים. שרה הבכירה, הפתַיה, יצאה ותהי לאשה להבארון הליפֿלנדי פֿאָן גראָטהוס, ומרים אחותה ההוֹללה, אשר חללה כבודה בהתמכרה לעוגבה פֿאָן גענטץ, היתה לעגלה שלישיה – כי התנתה אהבים עם שלשה צירי ממלכות זכסוניה, דניה ואוסטריה כאחד. הרוזן געסלער, ציר זכסוניה, התרפס ימים רבים לרגליה, אך לא יכל לקחתה, בטרם תעזוב את דתה ועמה, והיא נאותה לו לבוא בברית דתו. אך עד כה וכה נסע עבר השר הזה וישב אל ארצו לבלתי שוב עוד אליה. אז נשאה עיניה אל הרוזן חריסטיאן פֿאָן בערנסטאָרף, ציר דַניה, אשר חשק בה מאֹד; אך אביו היה לו למפגע, כי ברוב גאונו מאן לחלל כבודו ולאסוף אל ביתו אשה זרה מבנות היהודים. וכראות מרים כי נוחלה, אבדה תקותה ותתן ידה לציר השלישי, להנסיך אלכסנדר רייס, איש זקן אשר משחת מאיש מראהו. עד כה וכה מת אבי חריסטיאן, וכמעט נסתם עליו הגולל חש בנו לשוב למקומו ולבצע חפצו, לקחת את מרים משאת נפשו לו לאשה. אך אֵחר המועד – כי הנה היתה לאיש האחר[clxxii]. אבל הנפש החוטאת לא נאמנה בריתה עם אישה הזקן והמכער, כי עודנה מחזקת באהבתה את גענטץ אהובה[clxxiii]. גם אדעלא בת הקצין אפרים בצעה סוף סוף מזמת לבה, ותבגד בעמה ותאחז בדת השלטת ותנשא לפקיד צבא מבני האצילים בפרוסיה[clxxiv]. ולא הן יחידות בקהלתנו, העוזבות את עמן להצמד לבני הנכר – כי רבות בנות יצאו אחריהן לעשות כמוהן. וגם בבית מר"ד נראה הנגע – למרת רוח פֿרומט האלמנה, האשה הכשרה, סרו הבנות מדרך אביהן הצדיק התמים, והן ממהרות בפחזותן לבלע עצותיו ולהפר כל מחשבותיו. נפש רחל בחלה באלוף נעוריה אשר בחר לה אביה, ותצא ממנו בגט פטורין, ותשב אל בית אמה עם הבת אשר ילדה לו לפצעה ולחבורתה[clxxv]. הענריטה עודנה יושבת כנעוריה בית אמה, וממאנת להיות לאיש[clxxvi] בהתחכמה לאמר, כי אין מבטח לה באמונת גבר באין לה תפארת נשים – ורעיון רוח זה גם הוא פרי השכלת הזמן הבוגד, לא שערוהו בנות ישראל מלפנים, כי "חן אשה על בעלה" – אמרו חכמינו, תהיה איך שתהיה. – והיתכן כי תשב בת ישראל בבתוליה עד שילבין ראשה? – ולברינדל מר לה מר – כי בעלה שמעון פייט לגעל נפש הוא לה, וזה לא כביר התאוננה רע באוזני רעותה, הענריטה הערץ, בשפכה לפניה מרי שיחה[clxxvii].

– ומאין תדע כל זאת? שאלתי בנפש מרה, כי המו מעי לבית רמ"ד ולצאצאיו אשר אהבתי סלה.

– הלא תדע כי בחשא אני וממני לא יפלא דבר – כי יש לי מהלכים בין כל אנשי קהלתנו. הענריטה הירץ בעצמה ספרה לי זאת, בהמלכה בי על אדות חברתּה ב"אגֻדת הצדק", אשר על פי חקיה אין עון גדול מנשואי הנמוס שהם כנגד הטבע, ואחרי שאין נפש דורותיאה אל הבעל אשר הרכיב אביה אלוף לראשה, הלא תעכור שארה ובשרה בשבתה עם איש אשר קרבתו נחשבה לה לחטאה. ותשאל לעצתי; היש לה להתערב בזה, לפקוח עיני שמעון פֿייט על המתלאה הזאת אם לא?

– ומה ענית אתה?

– אנכי השיבותיה מחפצה, באמרי לה, כי אם תעשה כזאת והוסיפה יגון על מכאב אמה האלמנה, אשר התקוה לראות בתה הבכירה מאֻשרה בנשים היא נחמתה באלמנותה.

– הוא הדבר אשר דברה דורותיאה במסבת חברותיה בבית הענריטה – אמרה צביה רעיתי, בשובה מחדר המבשלות, ששם עשתה בחפץ כפיה, ובשמעה דבריו האחרונים – כי הקללה הכתובה בתורה על האשה: "והוא ימשל בך" ברכה היא לבנות חוה, כי אוי לאשה אשר אין שלטון לבעלה עליה, כי הנחש ישיאנה לאכול פרי כחש ולהביא עליה חטאה גדולה[clxxviii].

– ופושעי עמנו לא יסתפקו עוד באבדן נפשות יחידות – אמר בחשא במנוד ראש – כי הנה נוסדו יחד להקים בית חרשת לבגידה ותמוּרה בהמון. הקוליצא, כי אחדים מראשי עדתנו שלחו דבר בכתובים אל וו. וו. טעללער, הכהן הראשי לדת הפרוטוסתנטית, כי הנה געלה נפשם באמונת אבותיהם, הערוכה להם על פי התלמוד אשר התעם עד כה וינחם בתֹהו לא דרך, והנם נכונים לבוא בברית הדת השלטת, אם יפטרו אותם מהאמין בעיקרים אחדים אשר לא כרוחם. אך הכהן הובישם משֹברם, בהשיבו דבריו להם, כי אין כל פשרה באמונות ודעות ועליהם לבחור באחת משתי אלה: לקבל דתו כמו שהיא, או להשאר ביהדותם. הוא הבין למזמתם, כי אך הות נפשם ידברו, בחפצם להתפטר בפעם אחת מכל החקים המוציאים את היהודים מכלל אזרחי הארץ. והחשד נפל על פֿריעדלאֶנדער כי ממנו היתה כל זאת.

מעי רֻתחו למשמע אזני. הן קנאת פֿריעדלאֶנדער וחמתו על רבנינו העומדים בראשנו, היתה לי עד כה לאות ולמופת, כי אמנם אוהב הוא דתנו ועמנו, רק יאהבם על פי דרכו, והיא תתעהו להפריז על המדה ולדבר על רבנינו תעָה. ואיך יתכן כי לפתע פתאם יתן את לבו ליאש על כל העמל אשר שבע עמנו בגלל אמונתו מאז ועד הנה, ולהנזר מאחרי העָבר עם כל קורותינו וחליפות עתותינו אשר ינחילונו כבוד בספר דברי הימים, ולבקש לברוא את עמנו בריאה חדשה התלויה על בלימה, מבלי אחיזה בעבר ותקוה מיֻחדה לעתיד! את רעיון לבבי זה גליתי לבחשא בהטילי ספק באמתת הדבר, כי יד פריעדלאֶנדער במעל הזה.

– ובעיני לא יפלא! – ענני – הוא השחיז את סכינו עד כי נקטם ראשו מפני דקותו. הוא חפץ בתקוני הדת עד כי לאחרונה לא מצא לו תקון אחר כי אם לעשותה חדשה בארץ. ובדבר הזה הושב לו כגמולו – כי הלא זה היה דברו תמיד: "האמונה לא תסבול כל פשרה, ואך לשחוק הוא האיש העושה אותה מחצה, בתתו אֹמן באלהים ומלאכיו ובכחשו בהשטן והשדים – כי כלל אחד לה: הכל או אפס ובטלה מקצתה בטלה כֻלה!" – וכדבריו אלה השיב לו הכהן האשכנזי, מדה כנגד מדה.

___________________

שנתים ימים עברו מזמן חתונתנו ואצלנו לא נפל דבר. הכל היה כבראשונה וגם אהבתנו לא שֻנתה וחביבה היתה לי צביה רעיתי כשעה הראשונה. היא עודנה חפשיה לנפשה, לא תדע עצבון והריון, ועתותיה בידה להיות צופיה הליכות ביתה בכל עת ולהכין ולערוך הכל בתבונת כפיה; היא מאנה לאסוף אליה אחת השפחות לעזור על ידה, פן תעלה ההוצאה על הכנסתי המעטה, בכלכלי נפשנו מהוראות שעה שהיו לי בבתי אחדים מעשירי העיר. ויהי היום ואשוב מעבודתי לביתי לארחת הצהרים, והנה נבהלתי מראות! כי מצאתי את צביה אשתי שוכבת על מטתה, והיא סרה וזועפה, ובעיניה המאדמות הכרתי כי הרבתה לבכות. ובחשא עומד לפניה ומדבר על לבה לתת תנחומות לנפשה. ואחרד חרדה גדולה ואשאל את שניהם לדעת מה היה לה – ומפיהם נודע לי דבר זר ומר אשר קרה לרעיתי תמתי וירגיז לבבה עד היסוד בו.

עוד ביום אתמול עי יעבור, בשבתה בערב בבית הענריטה הירץ, נבהלה נפשה מפני איש נכרי אשר היה בתוך הבאים לבקר את הגבירה. הוא אָרח לחברה את הרזן מיראַבאָ, אשר הציגהו לפני הענריטה כבן ארצו, גם קראהו בשמו ויספר תהלתו כי יודע הוא עברית כאחד היהודים המלֻמדים. אך צביה לא שמעה ראשית דבריהם, כי היה לה שיח ושיג עם ברענא די לעמאָס, אחות-הענריטה הצעירה. וגברת הבית קדמה פניו בכבוד וידידות, כדרכה עם כל אֹרחיה משחרי פניה, ותאחז בידו ותציגהו לפני כל הנמצאים בביתה להכירהו כמנהג. ובהגיעם למקום שבתה, ראתה רעיתי את האיש האֹרח והנה נדמה לה, כי בהביטו אליה רחפו כל עצמותיו לפתע פתאם וינע ויסוג לאחור. וגם היא נבהלה למראהו, כמו ידוע היה לה בשכבר הימים. אך לא יכלה לזכור איפה ומתי ראתהו ומאיזה זמן ומקרה נשאר בלבה רשם האיש הזה לרעה. והארח נשאר נבוך וישב כאיש נדהם, ומראה פניו השתנה לרגעים, פעם האדימו כתֹּלע ופעם הלבינו כפני מת שוכן קבר. בשעה העשירית בלילה באתי שמה לקחת עמי את צביה ולשוב לביתנוּ. ובלכתנו בדרך ספרה לי את מקרֶהָ, ואשחק על חלומותיה ודבריה ואסיר ממנה דאגתה באמרי לה, כי אך דמיון כֹּזב יוליכנה שולל, ודבר חליפות פני האיש איננו נוגע לה מאומה, כי אולי היה צר לו להתחלות או סבה אחרת שנתה פניו ותחליפהו. וצביה נתנה צדק לדברי ותשֶב לה ששון לבה ולא זכרה עוד את האיש ההוא ותשכחהו. ויהי בבקר ואנכי יצאתי לבוא אל בית רמ"ד ללמוד עם יוסף כדרכי מאז, וצביה לבשה בגדיה ותשם עליה מעילה ותחשוב ללכת אל השוק לקנות צרכי אֹכל נפש להכין לנו ארֻחת הצהרים. והנה נפתחה דלת חדרה והאיש האֹרח נצב לקראתה!

אנא בשם! – קרא ברגש – הגידי נא לי מי אַתּ ואי זה מקום מולדתך?

ונפש צביה נבהלה מאד, וכשוב אליה רוחה ענתה לאמר:

– בת רב יהודי אני מעיר הקטנה עהנהיים אשר בעלזאס התחתונה.

– אכן נודע הדבר! – קרא העיש המוזר בעלוץ לבו – בת בלימכען את, זו האשה היהודיה אשר תחת אהבתי שטמתני וכאשר הואלתי לנגוע בה קפצה ותשלח יד בנפשה.

ברגע הזה הכירה צביה אותו ותכר בלהות צלמות – כי זה האיש מרטין העלל, צורר היהודים בעלזאס!

– לך מזה, הָמן הָעלזאסי! – קראה בחמת אפה – הן את נפש אבי רצחת ביום זעם, וגם את אמי הטובה טבחת לא חמלת – ארורה האדמה בעבורך, כי בלעה דם אמי אשר שפכו ידיך.

– ידי לא שפכו את דמה! – ענה האיש – אנכי שמרתי צעדיה, כי חשקה נפשי בה מאד. וביום השבת, כאשר הלך בעלה המנוּול להתפלל בבית הכנסת ליהודים, הרסתי לבוא אל חדרה, ואמצאנה בערכה שלחנה לכבוד היום. ואנסה לדבר על לבה ולפתותה, וכאשר מאנה שמוע לי חפצתי לחבקה בחזקה, כי לא יכלתי להבליג על תאות נפשי, ותתאמץ בכל כחה להדפני מפניה, אך אנכי אמצתי זרֹעותי, אחזתיה ולא הרפיתיה, ובראותה כי נלאתה, עוד מעט ותכרע תחתי, חטפה את הסכין אשר על השלחן ותתקענו בלבה ותפול על פניה ארצה, ומכבד מפלתה בא גם הנצב אחר הלהב, ובאחזי בה שנית ראיתי והנה אני חובק גופת אשה מתה מתבוסת בדמיה! אז קללתי אותה ואת עמה קללה נמרצת בחמת רוחי ואנוס ואצא החוצה. ומאז ועד עתה זה לי אחת עשרה שנה כאֵבי בלבבי נצח, אש יוקדת בעצמותי. כמה התאמצתי לכבותה בדמי בני עמה, אך אש שאול היא עד עולם תוקד. פתאם ראיתיך בבית חבר, וזכר בלימכֿען המתה עלה לפני כאֹב מארץ – כי אליה נדמית במראה פניך, אך נעלית עליה בהוד יפיך, כ היא היתה זקנה לימים ממך, גם חיתה בעני וחסר כל, אף חלה גם ילדה את בניה, ואת עודך פֹּרַחת בהדרך בעצם ימי עלומיך לצבי תפארת. לכן שמעי בת והקשיבי לי והיית יורשת אמך וממלאה מקומה בלבי באהבתי עולם. עזבי את עמך ואלהיך ועשי ככל אחיותיך המשכילות אשר בארץ הזאת והיי לי! מה בצע בשבתך בתוך עמך הנתעב והנאלח? הסירי מעליך חרפת מולדתך והיי שרתי בארץ, כי גדול שמי בעמי וכבודי עליך יֵראה והיית בידי לעטרת תפארת. הן עודי במבחר ימי ולא יבצר ממני לקחת לי אשה כערכי מבנות הארץ, אך מרגע ראיתיך זכרתי לך אהבת נעורי ונפשי נקשרה בך מכל בנות אצילי עמי. לכן שמעי בת והקשיבי לי והיי ברכה!

הדברים האלה יצאו פרצים מלבו הרועד, כי חרדו כל עצמותיו מתאוה עזה וחשק נמרץ.

וחמת צביה תקפתָּה עד להשחית ותרק בפני הצורר הבליעל ותען ותאמר:

– מי יתן לי סכין אמי, כי עתה לא נחפזתי להניפהו על לבי כי אם על לבך העקוב מדמי נפשות נקיים! ועתה צא מזה איש הדמים, רוצח נפשות אבותי, כי גואלי קרובים, והיה כהרימי קולי ונאספו עליך יחדו ולקחו נקמתנו ממך!

– חמתך לא תבעתני – כי עוד תוסיף עליך לוית חן להגדיל יקוד חשקי, אף אין לך גואל קרוב ממני, – ואם לא תעתרי לי ברצון, אקחך בזרוע עז.

– זרועך מקנה תשָבר, איש נקלה ובליעל! אל תעז לגשת אלי, פן אטרוף נפשך באפי!

– הבה ונראה יד מי תעֹז! – קרא הנבל בפני להבים ועיניו להטו כגחלי אש – באָשרי כי סכין אמך אין בידך ועל נקלה אקפוץ פיך ונחבא קולך וכל חפצי אשלים.

ובדברו התנפל עליה כחית טרף ויתפשנה בזרעותיו החזקות כמטילי ברזל וימשכנה אליו בכח כביר. ידו האחת שם על פיה ובשנית תפש את ידיה ויניענה ויטלטלה טלטלה להלאותה ולהפילה ארצה. וצביה נאבקה בכל מאמצי כחה ותתפתל כנחש עקלתון ותשך ידו בשִנֶיה עד שפך דם, ותאמץ ברכיה לבלתי הכשל מפני מתקוממה העז. ולאחרונה רפה כחה, עיפה נפשה, קצרה רוחה, ובמצוקתה הרבה נתנה קול אנקה כנחרת נפש נחנקה, ולבה צעק אל ה': "אלי אלי, ככלות כחי אל תעזבני!" עוד רגע נאבקה בעלוף נפשה והנה מעדו קרסֻליה ותפול תחתיה ותאָנש.

פתאם נשמע קול מכה גדולה מיד חזקה אשר נחתה על לחי הצורר, ואחריה מכות אגרוף כסלע כבד על ראש הרשע יחול; מהן נבהל נדהם ויפול לארץ כתוא מכמר. והיד אשר היתה בו לא הרפתה ממנו ותמטר עליו מהלֻמותיה כנפץ וזרם ואבני ברד, והן העירוהו ויעוררוהו להנער ממקומו ולחטוף כובעו ומקלו ולנוס ולברוח ולהמלט על נפשו.

גואלה ומציל נפשה היה – נפתלי בחשא מודענו.

הוא הסכין להיות מבאי ביתי בכל עת ובכל שעה – ובכן נקרה אל רעיתי גם בבקר ההוא, ברגע אשר אבדה תקותה ותוחלתה מה', ויהי הוא לה לישועה ויצל כבודה מחרפת צר. אבל עוד רב עמל שבעה נפשו להעירה לתחיה – כי התעלפה באבדן נשמת אפה, ובהתעוררה מעלוף נפשה נתנה קולה בבכי תמרורים. ובחשא הערה כחו ולבבו לנחמה מיגונה ולהשיבה למנוחתה.

ברצח בעצמותי שמעתי תועבת האיש הנבל ואת אשר עולל לרעיתי מחמל נפשי, ורבות עמלתי גם אני להרגיע לבבה. וכשֹך יגונה כמעט קמתי ואברך את בחשא מקרב לבי, ואחל פניו להשאר בביתי עוד זמן מה ולהיות לצביה למשמר. ואני יצאתי מביתי ואעל על מרכבה מרקדה ואחיש דרכי אל מעון מיראַבאָ. ובשמעו מפי את כל המוצאות אותנו מיד איש בריתו, וירגז תחתיו וימהר וילך אל הרזן עסטרנאָן, הציר התמידי אשר לממלכת צרפת. ועוד ביום הוא נתפש הנבל בידי עבדיו וישֻלח אסור בזיקים אל ארצו.

__________________

עברו ירחי מספר והשמועה נפוצה בעיר כי היתה מהומה בארץ צרפת. העם החל להתפרץ מפני אדוניו והעיר פאריז נבוכה. ובחשא ספר לנו, כי בשמוע מיראבא כי החל עמו להתנער מעפרו ולתת כתף סוררת למלכו ושריו, וינָער כגור אריות ויעזוב משמרתו בברלין וימהר לשוב אל עמו וארצו, בחשבו כי עתה הגיעה העת לקחת נקמתו מן השרים והאצילים אשר עלבוהו בימי חרפו, ואשר על כן נשבע באפו להנקם מהם ולעשות להם ולממשלתם ככל אשר עשר מאַריוּס לשרי רומה בשעתו[clxxix].

– ועתה שמעו נא אהובַי והקשיבו לאמרי פי! – קרא בחשא ברגש – הנה שמעתי אֹמרים כי הקריאה לדרור וחפש מלאה את כל ארץ צרפת – ולבי מנבא לי כי ממנה תצמח ישועה גדולה לאחינו העלזאָסים, ואשר לא עלתה בידי פֿאָהן דאָהם ורמ"ד תעלה בידי העם הצרפתי בבקשו לו משפטי צדק. למשפט הזה הלא מיחלות עיני אחינו זה כמה! מי יתן והיה, ונשבע גם אנחנו מטובו!

הבשורה הזאת הרנינה לבב צביה רעיתי – כי כל התלאה אשר שבעה בארץ מולדתה, כל זכרונות העצב שנשארו בלבה מרדיפות העם היושב בה, גם זכר אביה אשר נהרג באכזריות ההמון ההוא, המכה בעברתו כל שרידי עמנו מאז ומקדם, לא יכלו לעקור מלבה אהבתה למדינה הזאת, אשר בה עמדה ערש ילדותה; בה נמצא קבר אמה ובעפרה נטמנו עצמות כל אנשי משפחתה. ומדי דברנו בעלזאס המה לבה כמו יין, כי יקרו לה גניה וכרמיה, גבעותיה והריה, יעריה ועמקיה, נחליה, יאֹריה ונהריה, אף שרידי מגדליה החרבים משנות קדם, התלוים על ראשי סלעיה כקני נשרים על סלעי משגבם.

– מה לנו פה ומי לנו פה בעיר הפרוצה הזאת? קראה עתה ברגש – הן כל מיֻדעינו זרו לנו ברוחם, כי רֹב מחשבותיהם ודרכיהם לא כן – נעזבנה איפוא ונשובה אל ארץ מולדתנו, ששם תקוה נשקפה לראות בטובה, ובהיותך מודע ומכיר להרזן מיראַבּאָ, אשר נפגשת עמו פעמים רבות בבית הירץ וגם בבתי אחרים מעשירי אחינו, הלא תמצא יד לך להעירהו להיות מגן לעמנו ומליץ יֹשר לאחינו היושבים בעלזאס ובכל ארץ צרפת. הבה נסעה ונלכה וה' אלהים יעזר לנו וכל משאלותינו ימלא!

– צדקה הילדה מאד! – קרא בחשא בחבה גדולה ויתרה, בהעביר ידו על חלקת לחיה – כי אמנם מה לכם פה ומי לכם פה בקהלה אשר מספר נפשותיה ימעט מיום ליום, בהיות רֻבם ככֻלם עוזבים את דגל עמם לנוע אל עם נכר הארץ? שובו אל ארצכם ואל מולדתכם! אמנם תקשה עלי פרידתכם – כי הנה אנכי הולך ערירי וכבר הסכנתי למצוא בכם שעשֻעים לנפשי ולשמוח עליכם כשמחת אב על פרי בטנו וצאצאי מעיו, ובעזבכם אותי הלא אשאר כצפור בודד על גג. אולם יהי מה! הן ראה אראה כי הדבר נחוץ. לכו לשלום וה' אלהינו יעיר עליכם והצליח את דרככם ושלם נות צדקתכם כבר לבכם ותֻמתכם לנגד עיניו!

– הנני לעשות כדברכם! – עניתי – עוד בשבוע הזה נשים לדרך פעמינו וה' אלהים יעזר לנו!

אחרי ימים אחדים הכינונו הכל לדרך, ובטרם נסע ונלך סרתי עם צביה רעיתי לרחוב בראנדענבורג, ששם נמצא שדה קברות ישראל[clxxx]. שם השתטחה על קבר אביה ותבך עליו בכי רב בהפרדה ממנו לעולם. ואנכי התבוננתי אל הקבר החדש אשר כרו שם לרמ"ד חכם דורנו, ואבך מקרב לבי על מֵתנו זה, אשר מלאה הארץ חכמתו בחייו ואך תל קטן וצר יכילהו אחרי מותו! ואשפוך שיחי בדברי המקונן:

"הַלָֹּשוֹן הַנּוֹתֶנֶת אִמְרֵי ֹשָפֶר,

אֵיךְ עַתָּה לוֹחֶכֶת אֶת הֶעָפָר!"

אחרי כן סרנו ונבא אל בית אלמנתו ויתומיו ואל בית החכם מרקוס הירץ, ונברך את כלם בשם ה'. וצביה זכרה להענריטה את כל חסדיה הנאמנים, ותבך הרבה בכה בשַלמה תודות לה מקרב לבה על כל הטוב אשר עשתה לה בחסותה בצלה. גם עיני הענריטה הטובה מלאו דמעה באצלה לה עתרת נשיקות. כן נפרדנו בלב כואב גם מעם נפתלי בחשא, אשר נעצב מאד בעת ההיא. ונעל על מרכבת בית הדוהר אשר שכרתי לנו ונפן ונעבור דרך שער פרנצלוי. וצביה התנודדה מאד למראה ההקדש, בזכרה ראשונות – אך עד מהרה עברנו על פניו ומעט מעט עברו הזכרונות כצללים ולא יספנו לדאבה עוד.

______________

הנה נא הגעתי לתקופה הנכבדה והנוראה בדברי ימי עולם, היא תקופת המהפכה הצרפתית, שהיא נוגעת גם לנו ופעלה נראה על עמנו בשנותה את מעמדו תכלית שנוי. לכן אמרתי: אכתבנה על הספר וידעו גם אחינו מסבותיה, תהפוכותיה ותוצאותיה.

גורל אחד לעניני האמונות והמדינות במלכות השמים ומלכות הארץ, כי יש שתי מפלגות המעמידות עצמן בקרבה ידועה אל כסא האלהים בשמים ממעל ואל כסא המלך בארץ מתחת – והן הנותנות חקים ומשפטים ליתר בני האדם, רוכבות עליהם בגאותן וכלם דרושים לכל חפציהן ונזקקים למלאות כל פקודיהן, הקדושים בעיני ההמון, כי בשם העליון, הגבוה מעל גבוה, תדברנה דבריהן. אשריהן וטוב להן אם תדענה לכלכל מעשיהן בחכמה ודעת, לבלתי הכביד עֻלן יותר מדי, כי אז יקשיבו כלם אליהן ועל פני כל העם תכָּבדנה! ואוי לכלם וגם להן, אם תפרֵזנה על המדה ותביעותיהן תהיינה לדברים שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בהם – כי אז תקצר נפש העם בעמלו והיתה ראשיתו תלונה ותרעֻמה וסופו מרי ומרד ופרץ על פני פרץ. אם לאמונה – והיתה אחריתה שנוי פניה וגרעון חקיה, זו הנקראת בפי כל בשם "ריפֿורמציה", ואם לעניני המדינה – והיו תוצאותיה פריקת עֹל במהפכה גמורה הנקראת בשם "ריבולוציה". התוצאות הראשונות בעניני האמונה אותן ראינו באשכנז, בזמנו של לוטהער, וגם אצלנו, בזמנו של ענן הקראי ועתה בזמנם של תלמידי הרמ"ד, והאחרונות בענינים המדיניים, אותן חזינו אצלנו בזמן רחבעם בן שלמה מקדם, באנגליה – בזמנו של קרומבל, ואותן נחזה גם עתה במערבה של אירופה, בצרפת ארץ הריסותן. – עוד בימי לודוויג הי"ד[clxxxi] החלה הרעה, המלחמות הגדולות שעשה בחייו והפזרון הרב שהנהיג בחצר מלכותו הריקו את אצר הממלכה והשאירו אחריהם חובות גדולים מנשוא. אחריו בימי לודויג הט"ו[clxxxii], בזמן ממשלת הפלגשים ויועציהן הרעים, רבו החובות למעלה ראש ויהיו סבל ירושה לנכדו לודוויג הט"ז[clxxxiii], מלך טוב וישר אך קצר כח ולב לעצור בעמו ולכלכל עניניו בחזקת היד. מלחמת צרפת באנגליה, בעזרה על יד בני ארצות הברית לפרק עֻלה מעל צואריהם מלאה סאת החובות עד כי בלעה התרבית העולה מהם את מחצית הכנסות כל הארץ[clxxxiv], וכל משא המסים הרבים הוטל על שכם עם הארץ בלבד. כי שתי המפלגות העליונות, הקרובות אל כסאות אלהים ומלך, ראשי הכהונה והאצילים שרי הממלכה, שהם יחד אדוני הנכסים הגדולים והמרֻבים – שתי המפלגות האלו, העשירות בכל הארץ, היו חפשיות מכל מס ושלוּמים. נוסף על אלה היתה יד חוכרי המסים, שוכרי הכנסות הממשלה, הולכת וקשה על המון העם אשר רבץ תחת כבד משאו, ועוד גדל כעשו והותו בהיותו רצוץ משפט, עשוק כל זכיות אדם. רוב בניו הוּצאו אל הֹרג, בהלקח מהם אנשים לצבא מבן שש עשרה שנה ומעלה עד ארבעים שנה, אי נקי, וכל משרה ומשמרת פקודה לא נִתּנה להם, – כי רק לבני משפחות הכהנים והאצילים, מיֻחסי הארץ, היה המשפט להשתרר על עניי הצאן אשר לטבח הובלו, באין כל תקוה לאיש מהם לעשות חיל ולעלות למעלה, בעוד אשר רוב בני הנעורים יושבי הערים, חכמו השכילו שכם אחד על בני האצילים, אשר כל כשרונם ומעלתם הוא גאון גאותם, יחס מולדתם למשפחותם לבתי אבותם שוכני מרומים. ספרות הזמן ההוה הוסיפה יגון על מכאֹבם, כי הביאו תבונה בלבם לראות ולהבין את העשר והמרֻצה, ותעוררם לבקש תחבֻּלות ולהתאזר עז לפרוק העֹל הקשה מעל צוארם. גם היתה אמריקה להם למופת; ממנה ראו כי גדול כח העם ועצום מאד אם ישגיב בכחו להשיב ידו על צריו ולהעביר נוגש. ותהי תלונת העם הולכת ורבה, כשאון הר געש בטרם תפרוץ לבת אשו והיה לזועה.

והמלך ראה כי כל הדברים יגעים, וימָלך עליו לבו לבר מקרב עמו אנשים חכמים וידועים ולצרפם אל ראשי הכהנים והשרים האצילים ולהתיעץ עמם יחדו כדת מה לעשות לחובותיו הרבים והעצומים האוכלים את ארצו בכל פה, ואיך לחלק את המסים בין כל יושביה, כי ישאו הכהנים והשרים חלק כחלק עם עַם הארץ הרובץ תחת משאו. אז יחלק לבב הנבחרים, בעלי האספה הרבה. נבחרי העם דרשו, כי בהמנותם לדעותיהם ישאו את ראש כל הנאספים כאחד, ואז יהיו הם הרבים ולפיהם יגמרו דבר. והכהנים והשרים דרשו כי ימָנו למפלגותיהם, והיתה ידם על העליונה, בהיותם בעלי שתי מפלגות ונבחרי העם רק מפלגה אחת בלבד. והנה התקשרו בנחרי העם יחדו ויקראו לאגֻדתם בשם "אספת הלאֹם", למען תהי דעתם מכרעת, כי כל אשר יתנגד להם יֵחשב כיוצא מן הכלל ולא ימָנה עוד בקהל העם הצרפתי. אז קמו רוב הכהנים ההדיוטים וגם הרבה מהאצילים אנשי הצדק והיֹשר ויסָפחו על המפלגה השלישית, הלאֻמית. גם הרזן מיראַבּאָ הנלהב, התנצל את יחוסו, השליך מעליו כבוד מולדתו ויכנה בשם "Citoyen" (אזרח הארץ) כאחד העם. אבל הכהנים הגדולים והאצילים רמי היחס הטו לב המלך אחריהם, ופקודה יצאה מלפניו, לבל יעיזו עוד בעלי המפלגה השלישית להועד יחדו, כי לא להם לחות דעה בהנהגת המדינה, כי המשפט להמלך בלבד, אפס זולתו. ויהי כי נסגרו דלתות ההיכל מפניהם, מטעם המלך, ויאָספו כלם במקום אחר ויועצו יחדו להעביר את החקים הנושנים, אשר מוצאם מכח האגרוף, מימי הבינים, ולקבוע חק ולא יעבור, לבלתי הכיר פני האדונים על העבדים והעשירים על העניים, אך חלק כחלק ישאו כלם בחובות המדינה המוטלים עליהם ובמדה אחת יהנו גם מזכיות הממשלה. שמע המלך ויתעבר, וישלח אליהם דברו על ידי מלאכו להפסיק ישיבתם ולעזוב כרגע את מקומם. אז קם מיראַבּאָ ויען את המלאך קשה בקראו בקול לאמר: "לכה והגידה לשולחיך, כי ברצון העם נאספנו פה ורק בחניתות וברמחים יגֹרשו נבחרי העם ממקומם. פה נשב כי אוינוהו!"

אבל לב המלך הרך לא נתנהו לבצע אמרתו ולגרשם ביד חזקה, אף צוה לבעלי שתי המפלגות העליונות להתחבר אליהם ולשבת עמם יחדו – ובזה נתן ידים להעם להתגדל על כל ולעשות כרצונו. ויהי כעלות רוח המלך על שר האוצרות אשר הכשילהו בעצתו בדבר קריאת האספה הרבה, ויגרשהו וילך, וכשמוע העם כי פקד המלך את צבאות חילו להקבץ יחדו במספר שלשים אלף איש ולהציב להם יד בקרבת העיר הבירה, ויקומו כל העם כאיש אחד ויֹשֹסו את בתי הנשק ויעלו בחמה על הבאַסטילה – זה בית הסהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם, ויהרסוה עד היסוד בה, ויוציאו את האסירים לחפשי ואת החיל העומד שם למשמר הרגו ואת ראש שר המשמר כרתו, וישימוהו על נס וישאוהו ברחובות העיר. ופרצים יצאו כל מרבית העם להמוניהם, ויהמו ויסובבו עיר, ויתהוללו ויתגעשו בקרב חוצות, ותרעש הארץ לקולם ותהי לחרדת אלהים.

ולהרגיע לבב העם צוה המלך שריו ויסיעו את חיל הצבא הרחק מעיקר הבירה, ואת שר האוצר, אהוב העם, השיב על כנו. ראו הקושרים כי רפו ידי המלך ולא יעצור כח לשום עליהם רסנו ולעצור בם בחזקה, ויוסיפו לחטוא ולפרוע פרעות. והאספסוף אשר בקרב העם התלקטו מכל קצות הארץ אל העיר הבירה לשלול שלל ולבז בז ולהכרית שרים לא מעט ולקחת נקם מכל נוגשיהם ולוחציהם. רבים מאצילי העם ושריו נתפשו והוקעו על פנסי הרחובות לעיני השמש, וקול הקריאה "a la lantern!"[clxxxv] לא חדל מרחובות העיר ומכל מקראיה. והעם שש בכח ידו, כי הגדיל לעשות, ויהי דמיונו כחית טרף המתפרצת ממסגרותיה, אשר כמעט הריחה דם, והנה עצמה משובתה וכל הנתפש בכפה לא ימלט עוד ממתלעותיה אימה.

עד כה וכה נהפכו נבחרי הלאֹם ויהיו למחוקקי ארץ. ותהי ראשית פעלם לבטל את חקי הממלכה העתיקים ואת זכיות הכהנים והאצילים הנהוגות מקדם קדמתה – כי אותן יסדו עריצי גוים להמשיל את התקיפים על החלשים, לא בצדק ולא ביֹשר, כי אם בעֹשק וגזל. וכל העם צהלו ושמחו, כי חקים טובים נתּנו להם, משפטים יחיו בהם, להכיר מעבָּדי כל אדם וכפעלו ישֻלם לו. באו דברי הקדש: "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם, ועל כל נשא ושפל"[clxxxvi] "לשום שפלים למרום וקדרים שגבו ישע"[clxxxvii]. ותהי גם לעמנו תקוה להבָנות מחרבנו – כי הלא היהודי גם הוא אדם והטבע לא אצל גם ממנו את כשרון המעשה לעשות בחפץ כפיו ולהיות ככל באי עולם.

_________________

אמנם היה לב המלך לודויג הט"ז לא רע לבני עמנו, וכבוא לפניו צעקת יהודי עלזאס ולוטרינגיה על שעבודם הקשה, צוה אותם לבחור להם ועד אנשים חכמי לב אשר יקחו דברים עם שרי ממשלתו איך להיטיב מצבם המדיני. בראש הועד עמד אחינו הקצין הנדיב נפתלי הירץ עדעלסהיים[clxxxviii], המכנה "צערף בער", אשר עוד בימי לודויג הט"ו הפליא להטיב לארצו, ברעב של מהומה ושל בצֹרת שהיה שם במלחמת שבע השנים, ובימי לודויג הט"ז נִתַּן לו הרשיון לשבת בעיר שטראסבורג האסורה ליהודים, ובהיותו משכיל דורש את האלהים משך אליו אחדים מבני עמו לעזור על ידו בעסק הקבלנות בהספקת מזון לחיל הצבא, למען יצטרפו אליו למנין בעבודת הקֹדש. בהשתדלותו נעתקה חוברת פֿאָן דאָהם אשר כתב לתועלת היהודים ונדפסה בלשון צרפת, לצרף את הלבבות ולהטותם לטובת בני עמו היושבים בארץ הזאת. ועליו נלוה החכם, רב הפעלים יצחק בער מעיר נאנסי אשר בלוטרינגיה, איש משכיל דורש אלהים, שהיה ממכבדי רמ"ד וממעריצי הרבנוּת בישראל, עד כי בהשתדלו לטובת אחינו דרש כי ינתן להרבנים המשפט להורות ולדון דיני ממונות ודיני נפשות על פי תורתם. אך חבריו בהועד התקוממו על זה וידרשו להפך, כי בהקרא להם דרור יפרקום גם מהרבנים ויסירו סֻבלם מעל שכמם. ותהי פעולת הועד לטובה, כי צוה לודויג הט"ז להסיר חרפת מכס הנפש מעל יהודי שתי מדינות האשכנזים, יושבי עלזאס ולוטרינגיה, הנחשבות על גבול ממלכתו.

מקץ שלש שנים שב מיראַבּאָ ארצה צרפת, וברוח מלא מהשכלת רמ"ד וסבלנות אזרחי ברלין כתב חוברת הנודעה בשם: "על דבר מענדעלסזאהן ותקון מצב היהודים בחיי המדינה"[clxxxix]. בה השכיל לדבר טובות על עמנו ולהשיב אחור טענות אויביהם החפצים בשפלותם. "הנה אלה דואגים פן יעלו היהודים בכשרונם על הנוצרים האזרחים ויגזלו לחמם מפיהם, ואלה אומרים: היהודים נבערי דעת ולעולם לא יגיעו למעלת הנוצרים האזרחים – והלא דבריהם סותרים זה את זה! יתאחדו נא אויביהם להיות שפה אחת ודברים אחדים, ואז אולי נתֵּן לטענותיהם אֹזן קשבת". ברוח באר ולב מתנה מלל תהלת עמנו ומעלות רוחו והרעות אשר עברו עליו בגָלותו הארוכה, וינד מאד לגוֹרל העם הנעלה הזה, אשר ידיו אסורות בחקי עמל, מבלתי יכלת להשגיב בכחו ולהיות לתועלת לעולם כלו – "אתם חושבים כי עד דור רביעי לא יצלחו היהודים להטיב דרכיהם ומדותיהם – התחילו איפוא לתקנם בדור הזה ואל תתמהמהו, ואז תקדים העת הטובה לבוא, ולתועלת הדורות הבאים אחריכם!".

הנה כן עלתה שאלת היהודים על שפת לשון ודבת עם. כי במדה שיהודי עלזאס התאוננו על רוע מצבם, התאוננו עליהם האשכנזים יושבי המדינה הזאת, כי הם מנצלים את העם ומוצצים מֹח עצמותיו, בהונותם אותו בכל פנות שהוא פונה. בעיר מיץ נדפסה חוברת מגדת פשע: "נאקת אזרח על היהודים"; בה נפקדו כל עלילות אויבי ישראל, הצוררים להם בנכליהם, להבאישם ביושבי הארץ ולהעיר עליהם כל חמתם. על השטן האלמוני הזה התעורר איש יהודי יליד צרפת ושמו ישעיה בינג, ויען אותו קשה לאמר: "אתם מחרפים אותנו כי עם לא בינות נחנו, על כן לא נתרומם – אבל בטרם יתרומם עם להשכיל ולקנות חכמה ודעת, נחוץ לו קודם זה לראות פרי בעמלו, למצוא מאכלו לשובע נפשו ולהיות בטוח מחמס עריצים. שוו נא לנגדכם את קרות העם היהודי והמאורעות והעתים אשר עברו עליו, אז תשכילו ותדעו, כי בעוד אשר בני גַליה וגרמניה הלכו בחשך ויתהוללו באלילים וישתחוו למעשה ידיהם, היו לנו אנשים חכמים ונבונים ומליצים ומשוררים ומשכילים בכל דבר חכמה ומדע עד אין מספר. היפלא איפוא כי האיש אשר לא ימצא מבטח בחיים, תקצר רוחו ותרף בינתו, ובהיות העולם חשך בעדו יפנה למעלה וישגה ברעיוני רוח!… אנחנו לא נבקש חסד לאֻמים, לא נשאל זכיות לפנים משורת הדין, אבל חק ומשפט נדרוש, להכירנו בתור בני אדם ככל האנשים אשר על פני האדמה, להרוס המחיצה המפסקת בינינו ובין שכנינו, לפתוח לנו בתי ספר ללמוד ולהשכיל כבני האזרחים ולתת לנו הרשיון לגור בכל מקום אשר נבחר, לאחוז בכל משלח יד ולהיות בטוחים כי נבוא על שכרנו, בהקדישנו פעלנו לתועלת ארצנו וממשלתנו – אם כל אלה ינתנו לנו, אז תוכחו ותדעו, כי שני עמים היושבים בארץ אחת ומדינה אחת, השואפים רוח אחד והחיים על פי חק אחד ומשפט אחד, לא יוכלו להיות נפרדים בטבעם, בכשרונם ומדותיהם, כי גם באלה ידמו וישוו יחדו".

הטענות והמענות האלה הקימו שאון והעלו אבק רב. והחברה הקבועה מטעם הממלכה לחכמה ומדעים בעיר מיץ, קבעה פרס הגון לסופר אשר ישכיל להשיב אמרים נכֹחים על השאלה: "היש עצות ותחבֻלות להטיב מצב היהודים בצרפת לאשרם ולתועלתה?". על זאת נמצאו שלשה חכמים משיבי טעם, שנים נוצרים ויהודי אחד, והם: הכהן ה. גריגואַר, העורך דין א. טהיערי והמשכיל העברי שלמה (זלקינד) הורוויץ יליד קאָוונא אשר במדינת ליטא, יחדו עמדו לימין היהודים ויהיו להם למליצי יֹשר, וכלם באו על שכרם; אך הראשון הגדיל ובפעלו עשה לו שם עולם. הכהן גריגואר היה מכירי ומיֻדעי מנעורי, ועמו החלפתי דברים בכתובים בשבתי בברלין, ובחברתו "נסיון לתקוּן חיי היהודים"[cxc], הייתי לו להועיל בידיעת דברי ימינו, אף הביא בה דבר אחד בשמי[cxci]. ואחרי סתרו כל דברי התלונות אשר ישמיעו עליהם אויביהם כל הימים, הוציא מלבו מלים הנכנסות אל הלב, בקראו אל העמים לאמר: " זה אלף ושמונה מאות שנה היה העם היהודי מרמס לרגליכם. אמנם חרה בם אף ה', אבל האם נתן לכם המשפט להיות כלי זעמו? אבותיכם כלו חמתם בעדר האֻמלל וישפכו דמי ישראל כמים, – ומה הגורל אשר תפילו אתם על שארית הפלטה, השיות הנדחות, המבקשות להן מחסה בצל כנפיכם? התדמו בלבכם כי די לכם בהשאירכם אותם בחיים, בגזלכם מהם את כל הנחוץ לחיים? התחשבו להשאיר איבתכם לבני ישראל לבניכם אחריכם? הן עומדים אנחנו על סף המאה השמונה עשרה, עוד מעט ותחל מאה חדשה לספירתנו – עטרו לפניה שעריכם בכפות תמרים, שהן אותות השלום והמנוחה והמרגוע, וישמחו בכם צאצאיכם בדור יבוא כי שמתם פקודתם שלום וברכות עד! היהודים גם הם בני המשפחה הגדולה, משפחת האדם, – תחזק נא אגֻדתכם עם אחיכם אלה, כי עצמכם ובשרכם המה, ואלהי החסד יפרוש סכת שלומו על כלכם יחד! הן כלכם בנים אתם לאל האחד אשר בראכם – אל תרחיקו אחיכם מעליכם בשאט בנפש, כי הלא לחסדו תקוו ואליו תאספו גם יחד בבוא עתכם! פתחו שערים ויבוא גוי אֻמלל, ומצא לו מקום להניח את ראשו ולמחות דמעתו מעל פניו! ואני הנוצרי הנני לצאת ראשונה ולחבק בזרעותי את היהודי אשר אפגש באהבה כרע כאח לי!"

___________________

בצאת חוברות מצדיקינו לאור עולם, כבר ישבו שנים מהם באספה הלאֻמית, הם: מיראַבּאָ וגריגואַר. ענני הריבוֹלוּציה כבר העיבו שמי ממלכת צרפת והעם היושב בה שלח ידו באנשי חרמו, שרי הכהונה והממשלה, אשר כבשוהו עד כה לעבדות עולם, ויקח מהם נקמתו באף ובחמה וקצף גדול. "חרב על ההיכלות ושלום לאהלי עני!" היה קול קריאת דלת העם בכל הארץ, והרבה ארמונות שֻלחו באש, הרבה מקלטי הנזירוּת נבזו נהרסו והרבה שרים ורוזנים נפלו על חלליהם. גם בעלזאס רבו העבדים המתפרצים מפני אדוניהם ויתקשרו קשר על שנואי נפשם – והנה נגעה בם יד נעלמה ותטם על היהודים היושבים בתוכם, ויהיו המה להם למרמס. רק לילה אחד לנתי עם רעיתי על נחלת אבותי בענזיסהיים, ששם מצאנו לנו מנוח אחרי עמל הדרך הרב אשר עברנו, ויהי בבקר והנה מתלאה! קול שאון ההולך וחזק הבהילנו משנתנו אשר ערבה לנו. בחרדה קפצנו ממקומנו ובחפזון שמנו עלינו בגדינו ונקפוץ אל החלון לראות מה זה קול הקריה המה, והנה בלהות צלמות! קול מצלות הפעמונים כביום שרפה מאכלת אש, שאון המוני אדם, צהלת נערים שובבים, שחוק אנשי משחית, תרועת שודדים, רעש אבנים מָשלכות בכח, שבר חלונות ודלתות, נפץ כלי בית, קריעת כרים וכסתות ובגדי חמודות, ויללת אחינו המֻכים, השדודים, והנהרגים מלאו כל קצות העיר ועד שמים הגיעו. אלה מזה קוראים: "הכו את היהודים, הכו אל תחמולו!", ואלה מזה בוכים ומיללים, פורשים כפיהם אל מכיהם, כורעים ומשתחוים ומתחננים על נפשם. ואני וצביה נבהלנו מראות, נעוינו משמוע. בלב נמוג תפשתי את רעיתי, החרדה כצפור בפח, ואמשכנה אחרי אל המרתף אשר מתחת לקרקע הבית; שם ישבנו במחשכים באפס נשמה לאפנו ונֵחָבא כל היום מבלי קחת מאומה אל פינו להשיב נפשנו, אף אמנם לא הרגשנו רעב וצמא מפני פחד אויב. באשרנו לא סרו האויבים אל ביתנו לפרוע בו פרעות, כי היה סגור על מסגר כל ימי היותי רחוק ממקום מולדתי, ולא ידעו בשובי בערב אל קִני עם האשה אשר נתן ה' עמדי, על כן פסחו המשחיתים על פתחי ביתי ולא באו לנגוף. רק את החלונות שברו בעברם על פניו – כי היתכן לראות חלונות בבית איש יהודי לנגד עיניהם ולהשאירם על מקומם?

כל היום ההוא לא שקטה המהומה ולא חדלו הקולות והרעמים מרחובותינו – רק לעת הערב חדל העם מזעפו. אבל מי יודע אם לא ישוב ההמון על קיאו ביום מחר להפליא מכותינו עוד! לכן גמרתי בלבי להתגנב עם רעיתי בחשכת הלילה מן העיר ההפוכה ולהחיש מפלט לנו אל ידידינו ומגנינו בעיר הבירה, שם ינוח לנו. בלבי חשבתי ובידי מלאתי. ויהי בחצות הלילה ואצא ממחבואי ואקח עמי מיתר הצדה שנשארה לי מדרכי הראשונה, ואעזוב את הבית בלאט עם רעיתי ונתנהל יחד לאטנו, לרגל שברי הכלים המפֻזרים בקרב חוצות. והחוצות מלאים נֹצות הכרים והכסתות, אשר כסום כשכבת השלג בעת החרף; לעתים נכשלנו בגוִיות אדם המָשלכות כדמן על פני האדמה; לרגעים הקשיבו אזנינו אנחות פצועים ואנקת חללים, ואנחנו ידענו גם ידענו כי האנחות והאנקות הן לאחינו בני ישראל אשר עיפה נפשם להֹרגים, – קירות לבנו המו להם אבל ידינו קצרה מהושיע ובדאגתנו לנפשנו אצנו לעבור ולהגיע חוצה לעיר. שם ישבנו גם בכינו על שֹד עמנו, ועל הרג הרוגינו, על שברנו הגדול כים ועל צרותינו העמוקות כשאול בלי גבול וקצה, בלי סוף ואחרית!

בהיותנו בדרך נודע לנו למגִנת לבבנו כי השוט השוטף הזה עבר על כל מושבות אחינו בעלזאס, לא היתה עיר וקהלה אשר נקתה ממנו. ופליטיהן שות שתו ארצה שווייץ הקרובה ויבואו לעיר באזעל. ואף שהעיר הזאת אסורה למושב היהודים, בכל זאת לא יכלו תושביה הנוצרים להקשיח לבם מחמלתם, ויקדמו את הנודדים בלחמם ויאספום אליהם ברחמים גדולים עד שוב אף העם העלזאסי מהם, והאֻמללים השדודים שבו אל קניהם ההרוסים. על זאת שבחום היהודים מקרוב ומרחוק, ומשוררנו ר' נפתלי הירץ ווייזל ספר תהלתם בקהל וישר להם שירת תודה, הלא היא כתובה בספר "המאסף"[cxcii] לזכרון עולם.

ואנכי וצביה באנו פאריזה. ותהי ראשית פעלי לבקר את מגנינו דורשי שלומנו, וכשמעם מפי את הצרות החדשות שבאו על יהודי עלזאס וירגזו תחתיהם, ושניהם הרימו קולם בשער עמם, בישיבת האספה הלאומית[cxciii] ויקראו חמס ושֹד על התועבות הנעשות. גריגואר קרא בקול: "הן עבד נאמן אני להדת הדוברת שלום לכל אדם, ודורש אני בחזקה מאת נבחרינו, כי יתנו ידם להצלת העם האֻמלל והאֹבד, הנדח והעזוב!" אחרי כן הדפיס דבריו גם בספר, ולבעלי האספה היו הדברים בעתם – כי עסקו אז באותו ענין: לקבוע חקים ישרים ושוים לכל יושבי הארץ, והיתה גם לעמנו הרוָחה, כי החקים המבדילים בין אנשים, הנותנים עז וממשלה למפלגות ידיעות לרדות בבני אדם אחרים, הם יסוד הרעה, מקור הדמעה גם לעמנו מאז ומקדם. ובישועת הכלל נוָשע גם אנו.

_________________

הגיע יום המועד[cxciv], זמן אורה ושמחה וששון ויקר לכל העם היושב בצרפת, כי בו נוסד חק שווי הזכיות לכל בני האדם. האצילים שנצטרפו לאספת הלאֹם נזֹרו ברצון עצמם מכל הזכיות שהחזיקו בהן אבותיהם מאז מעולם, בטלו כל החקים שהיו מפרידים בין איש לרעהו, הוסרו כל החבלים והחרצֻבּות שאסרו עד כה ידי העם מעשות תושיה; כל המכסים והמסים ושעבודי הגוף והנפש שלחצו את האכרים, היושבים על נכסי הכהנים והאצילים, היו כלא היו, וזכיות החיים והכבוד ופקודות המשמָרות והנהגת השלטון במדינה ובממלכה נִתָּנו לכל בעלי הכשרון בלי הבדל. והמלך אשר נתן עז ותעצֻמות לחקי חיים אלה רכש לו לבב כל העם; כלם הודו וברכו לשמו, וחג גדול היה ביום ההוא, יום הלל ותודה לאלהים, אשר הגיעו לזמן הזה, זמן חרותם וגאולתם וישועתם מעתה ועד עולם.

ושר אחד גבור חיל היה רוח החיה בכל האופנים האלה – הוא המרקיז לאַפֿאַיעט, אשר פעל גבורות ועשה ישועות במלחמת אמריקה ואנגליה, ומלא רוח החפש אשר לבשה את הריפובליקה האמריקנית, אָצל מרוחו על בני ארצו בשובו אליהם ועטרת הנצחון על ראשו. הוא נבחר באספה הלאֻמית להיות סגן היושב ראש. הוא יסד בכל הארץ את חיל הצבא הלאֻמי, להגן על העם ולהיות זרוע לחקי החפש שנקבעו לו. וגם רבים מבחורי עמנו נספחו על דגלו. בעיר בורדו הפליאו להעזר ואחד מהם זכה למעלת פקיד צבא. בפאריז עלה מספר המתנדבים בעמנו עד מאה איש, עודרי מערכה בלבב שלם ונתונים לטובת העם והלאֹם בכל נפשם ומאֹדם. ובכל זאת נמצאו בין בעלי האספה אנשים קנאים אשר לא נתָנם לבם לתת לבעלי דת אחרת לחלוק עמם זכיותיהם שוה בשוה. לשוא הרעים אליהם מיראבּא בקולו, בקראו לאמר: "החפש הדתי קדוש הוא בעיני עד כי גם מלת "סבלנות" לי לתועבה, כי היא נותנת כח לאחד להשתרר על השני, ואם היום הוא סובלהו להא יוכל מחר לשַנות דעתו והיה החֹפש למבטח בוגד!" ונבחר אחד ראַבו שמו עזר על ידו; הוא קרא: "אל יזכר ואל יפקד שם אי-סבלנות בתוכנו! כי הוא אות בערוּת ופראוּת ומשוּבה וזדון. גם "סבלנות" לא אבקש – כי בה טמונה דעה רעה המשפלת כבוד האדם. אנכי אך חפש אבקש, חרוּת גמורה השוה לכל! תנו חפש וחרות לעם אֹבד ונדח, התועה בכל מרחקי הארץ בלא מבטח ומפלט; העם אשר כלם ישפילוהו וידכאוהו. הסירו מקרבכם את גאון הלבב וגאות הרוח! כי גם הם תוצאות חקי האצילות, המכירים את האחד להשתרר על רעהו!" ובכל זאת לא הועילו הדברים לזכותנו ב"קום ועשה", כי אם במצות "לא תעשה" – כי חק נתנו לאמר: "לא תהיינה הדעות בעניני אמונה לאדם למפגע, כל זמן שאינן מפריעות סדרי השלום והמנוחה בארצנו".

אבל גם זה היה די לנו לתת שמחה בלבנו, כי מעתה והלאה נהיה בטוחים מפחד אויב ולא יתקוממו עוד עלינו צרינו לפרוע פרעות בקרבנו, ונפשנו חכתה ליום אשר יפקדונו לטובה לתת לנו זכיותינו במדה אחת עם כל אזרחי הארץ. ולמרבה המשרה שרתי שיר תהלה לאספה הלאומית[cxcv].

ויותר לא יכלו בעלי האספה להתעסק בשאלתנו, כי היו טרודים בענין גדול מזה. האצילים אשר נשאם רוחם למחול על זכיותיהם, נחמו על דבריהם, ורבים מבני המלוכה ושרי הממשלה וראשי הכהונה עזבו משכנותיהם בחמת רוחם וינועו חוצה לארץ. שם בקשו עצות ותחבֻּלות לעלות כשֹאה על ארצם ולבצור רוח העם, לבל יוסיף עוד לערוץ. שמע העם ויחר אפו. ויהי כאשר נפוצה השמועה כי קרא המלך לאחד גדודי צבאו לבוא לווערסאיל מושבו להיות לו למבטח עז ושרי החיל עשו משתה ויוציאו עתק מפיהם על מעללי העבדים המתפרצים מפני אדוניהם. – ותרב המהומה בעיר. נוסף על זה גדל הרעב ועניי העם צעקו ללחם. והמונים המונים התלקטו ויעלו בסופה וסערה על בית שלטון העיר ויבזו את כל הנמצא שם ועוד רבים מן החשֻכים בעם נספחו עליהם ויהי מספרם גדול מאד, ועליהם נלוו גם גדודי הצבא הלאמי וחמושים עלו על ווערסאיל, עיר מושב המלך, לגרש את חילו ולהסיע אותו ואת בעלי האספה הלאמית לפאריז הבירה. לשוא הערה לאַפֿאַיעט כחו ולבבו להניא את העם מעשות זאת, כי עוד נאנס לעמוד בראש הצבא הלאמי וללכת עמהם יחדו לווערסאיל[cxcvi].

ונשי השוק שובבו משובה נצחת ותצאנה בראש ההמון, ובהגיען להיכל המלוכה בווערסאיל החרידו את המלך והמלכה בצעקותיהן אימה. למנוע העם מדמים צוה המלך לאנשי חילו לסגת אחור, ולאַפֿאַיעט הציב את הצבא הלאמי סביב לארמון המלך ויחשוב כי הנה עברה הרעה. אבל כעלות השחר התקוממו המורדים ויפרצו אל הארמון בחמה שפוכה, ויהרגו את אנשי הצבא, שומרי ראש המלך, אשר נפלו בידם, ויהרסו אל חדרי המלך והמלכה. והם חשו יצאו אל היציע ויפרשו כפיהם ויבקשו חסד ורחמים על אנשי בצאם שומרי ראשם. "יחי המלך! תחי המלכה!" – קראו הפוחזים בקול גדול, כי כרגע נהפך עליהם לבם. ולאַפֿאַיעט נגש אל היציע, ולאות אֵמון אחז בימין המלכה וישק ידה למו פיהו – ועוד הפעם הרעים ההמון בקולו: "תחי המלכה! יחי שר הצבא!".

והמלך הנבעת נאות לחפצם וישם פעמיו לדרך פאריז. לפניו יצא החלוץ נושא על מטות עץ ראשי שומרי ראשו הכרותים, והמלכה ושני ילדיה נסעו במרכבות כבודם, ואחריהן שרידי צבא המלך כהולכי שבי לפני צר, והחשֻכים אשר בעם התקלסו בם וילעגו להם ויקראו בשחוק: "הנה אנחנו מוליכים את האֹפה ועוזריו, ואפו לנו לחם לשובע!"

________________

אחרי המהומה הזאת התפטרו מאתים נבחרים מאספת הלאֹם, כי חרה להם על השערורה הנעשתה, ויתרם באו אחרי המלך פאריזה ויבחרו מקומם לישיבותיהם בשער הסוסים אשר בגן ארמון העליזיום[cxcvii]. שם ישבו המתונים לימין היושב ראש ונקראו בשם "מימינים", והנלהבים הקנאים ישבו שמאלה ונקראו "משמאילים" או "ההררים" כי היה מושבם במעלה הגן. והאנשים השוים בדעותיהם הצטרפו לאגֻדותיהם, לסַדר להם דרישותיהם ותביעותיהם במושב האספה. גם קנאי החֹפש היו לאגֻדה אחת אשר בחרו להם מקומם למועצותיהם במנזרה החרבה שנקראה על שם יעקב הקדוש, ועל כן נקראו בשם "יאַקובינים", וסימן עשו להם להכיר את בעלי בריתם, בחבשם לראשם מגבעות אדומות אשר קציהן היו תלוים להן מאחריהם, ממול ערפם. ורבים מערי המדינות וכפריהן נספחו עליהם ותכון ידם עמם. ויהי מספרם רב מאד וידם תמיד על העליונה ועל פיהם יקום כל דבר, והם החרו החזיקו בעקירת כל החקים העתיקים וכל החזקות הישָנות. כל המנזרות בטלו, כל חברות הכהנים הוסרו, חוץ מחברות "בקור חולים" ו"חנוך בני הנעורים". וכל נכסי הֶקדש, כל נחלות הכהונה והממלכה הָחרמו ונצטרפו לרכוש הלאֹם ונמכרו לכל הבא לקנותם. ולהמלך ומשפחתו השאירו רק נכסי מספר, ומכסת כסף קצבו לצרכי ביתו. גם זכיות האצילים וכנויי כבודם בטלו כלה, וחק הושם בארץ, להיות כל תושביה נקראים רק בשם "אזרח"[cxcviii] בלבד, בלי כל הבדל והכרת פנים בין אחד לרעהו.

וכל זה נעשה לטובת העם להשיב אליו כבוד המין האנושי אשר לֻקח ממנו בשנות קדם, וגם להצילו מחרפת רעב – כי בעת ההיא האמיר היקֶר, ועל כן בקשו תחבלות להגדיל הכנסת העם, להיות לכסף מוצא, להשביע את העניים הרעבים הצועקים ללחם. גם רבים מאזרחי הארץ, והיהודים בראשם, התנדבו מהונם לדבר הזה. היהודי המלֻמד, זלקינד הורוויץ, שנמנה למשגיח על בית עקד הספרים אשר להממשלה בשכר מצער מאד, נדב רביעית משכרו להספקת העניים, מלבד אשר עמד על משמרת עבודתו בצבא הלאֻמי ככל אחיו הצעירים המתנדבים בעם.

כראות היהודים אנשי הצבא, כי כל עמלם לטובת העם הצרפתי לא יעמוד להם להחשב כאזרחי הארץ, ויֵחלצו מהם כחמשים איש וזלקינד הורוויץ בראשם ויבואו לפני האספה הלאמית וידרשו בחזקה להכירם לטובה ולהעמידם על זכותם. והאזרחים יושבי הרבע הכרמלי, מקום מושב רוב היהודים בפאריז, נתנו עדיהם להצדיקם. ובכל זאת נמשכו הדברים ימים רבים והנבחרים לא באו לגמר דעה, כי רבו בתוכם צוררי ישראל, אשר הרבו להשטינם ולהביא דבתם רעה אל חבריהם. וגם מליצת גריגואר לא הועילה לנו לסתום פיהם, ומיראַבאָ הערה לשוא כחו להטותם אחריו לטובתנו. חמש פעמים חדש דבריו עמם בתם לבבו ופתאם אחזהו השבץ ויפול חלל על הבימה אשר נשען עליה בנשאו מדברותיו[cxcix]. ששה ימים התהפך בציריו על משכבו, ומחליו לא קם עוד, כי גוע וימת לדאבון לבנו[cc]. במותו אבדה תקותנו באין מליץ יֹשר כמוהו מול מגידי פשע.

גם פרוד הלבבות בקרב אחינו היו לנו לרועץ – כי היהודים הפורטוגיזים, יושבי בורדו ובאַיוֹן ואביניוֹן, שהיו מבני האנוסים, התאמרו בגאונם להחשב בעיניהם כגבוהים במעלה על היהודים האשכנזים, ועשיריהם הגדולים אשר נבחרו לשבת בועד שקבע לנו המלך בראשית דרכנו, הם השתדלנים שבאו בבקשתם לפני האספה הלאֻמית: אברהם פורטאדו, דוד גראדיס, לופיס דובעק, אברהם לופיס לאגונה ויצחק רודריגיס פיריירה דרשו רק לטובתם ולהנאתם, ומאחיהם האשכנזים העלימו עיניהם, אף הצדיקו עליהם את הדין – כי היתה שנאתם לנו גדולה משנאת הגוים אותנו, עד כי היה להם לחק לבלתי התחתן בנו לעולם. על כן יֵאָמר על אבות הענריטה הערץ, כי כאשר נשא הרופא בנימן די לעמאָס הפורטוגיזי את אשתו האשכנזית לבית שארלעוויל, התאבלו אבותיו וישבו "שבעה" כעל מת שהלך לעולמו או על בן שהמיר דתו[cci]. עוד בימי המלך לודויג הט"ו הראו שנאתם לאחיהם האשכנזים שבאו לגור בבורדו, כי השתדלו אצל המלך לגרשם מן העיר כבזויי אדם אשר תקיא כל ארץ מקרבה[ccii]. וכאשר שנן הסופר – הכופר וואלטער כחרב לשונו על היהודים עם חרמו[cciii], יצא לקראתו איש עשיר וחכם ושמו יצחק פינטו מבורדו, ובספר אשר כתב נגדו הוכיחהו לדעת, כי "היהודי היושב בבורדו רם ונשא הוא על היהודי היושב במיץ כגבוה שמים מארץ", עד כי "אם יהבל איש ספרדי לחלל כבודו ולקחת בת יהודי אשכנזי לו לאשה, ידָחה מקרב קהלתו וגם קבורה לא תהיה לו אחרי מותו". אף אמנם לא שפל איש ספרדי מעודו לתת כספו בנשך ולהתעשר מחרבנם של הנוצרים כמעשה היהודים ילידי אשכנז. ודבריו פעלו על וואלטער עד כי הודה לו בתשובתו כי שגגה היתה עמו במדדו את יהודי ספּרד ואשכנז במדה אחת, מבלי הדעת[cciv]. וגם עתה כאשר נדחה פתרון שאלת היהודים לירחים ושנים, שלחו היהודים הפורטוגיזים מלאכים לפניהם אל חברי האספה הלאמית, לקרוא חמס על מעשיהם, בהשוותם אותם ליהודי אשכנז "השנואים להם במדה אחת כמו להאזרחים הנוצרים"[ccv]. ושאלתם נִתְּנה להם – כי יצא החק, להכירם בתור אזרחים גמורים, והמלך קים את הדבר ונכתב בספר[ccvi]. רק אנחנו האשכנזים נדחינו מדחי אל דחי. אבל גם לנו נתן ה' שתדלן רב פעלים, הוא בער יצחק בער, אשר חגר שארית כחו לפעול על נבחרי האספה להכיר גם אותנו לטובה, כי הלא בעלי דת אחת נחנו עם היהודים הפורטוגיזים, ולמה ישימו פדות בין אלה לאלה? אך כל עמלו היה לשוא ולתהו כלה כחו – כי אויבינו גדרו הדרך בעדנו ונבחרי עלזאס החרו החזיקו בדבריהם, כי אם יכירו משפטנו לטובה, וקמו כל יושבי המדינה כאיש אחד והשמידו את היהודים מקרבם וגם לאספה יהיו למוקש.

_________________

פתאם נפל דבר חדש בצרפת ולרגליו נגרע באספה הלאמית מספר הקנאים האדוקים בנושנות, ואז באה תוחלתנו, לשמחת לבבנו.

המלך ראה אותו ואת משפחתו ברעה אשר לא יוכל להמיש צוארו ממנה – כי כשבוי חרב הנהו ביד עבדיו המתפרצים מפניו והמתקוממים לו לגרוע חקו ומשפטו ולהשפיל כבודו עד העפר. וימָלך עליו לבו לנוס עם משפחתו מתוך ההפכה ולהחיש מפלט לו אל קרוביו ושריו הפלטים העומדים על הגבול, וראשיהם מבני המלוכה באו בדברים עם מלכי הארצות לעזור על ידם בחיל וצבא, להושיב את המלך על מכונו וליסר את המורדים החטאים בנפשותם. שמעו זאת היאקובינים הקנאים ותבער כמו אש חמתם. המלך ומשפחתו נתפשו בדרך והושבו בחרפה פאריזה[ccvii], ועדת אנשים קשים צמאי לדמים הרימו קרן, אכזרים אשר לא ידעו רחם, כרוביספיער, מאַראַט, דאַנטון, העבער, ס"ט יוסט, קאָטהון והדומים להם עמדו בראש העם ויפרשו חרמם על כל אשר לא כמחשבותיהם מחשבותיו.

הנה כן הורקה האספה מעדת המחזיקים בנושנות אשר רֻבם ככֻלם היו אויבי עמנו. וכאשר שבה עלתה שאלתנו על שלחן האספה הלאמית לא נמצאו עוד עוררים לעכב את גאולתנו. שני ימים לפני הפרדה אספה ההיא[ccviii] נגמר דיננו לטובה, והחק יצא, כי כל המשפטים המבדילים בין האזרחים והיהודים יבֻטלו כלה, והיהודים נשבעו שבועית אמונים להיות אזרחים נאמנים לארץ צרפת וממשלתה, והמלך קים את הדברים לחק עולם ולא יעבור.

אז שמנו כלנו על כובעינו את הקוקרדה בעלת שלשת הצבעים: התכלת, האדום והלבן – אות האזרחוּת הצרפתית, כי הנה זכינו גם אנו להחשב בבני הארץ הזאת, והמהדרים שבנו עוד שמו על ראשיהם את המצנפת האדומה, לאות כי מתחשבים הם על היאַקובינים הדוגלים בשם העם, הדורשים למגר כסא המלוכה, להיות משפט הממשלה להעם בלבד.

ומשטמת העם על המלך ועל כל המחזיקים בו הלכה ורבה. רוב הכהנים התאוננו רע על החקים החדשים, הגוזלים מהם את זכיותיהם הנושנות, הקבועות להם מטעם האפיפיור, הממלא מקום האל בממלכת השמים על הארץ, וימאנו להשבע עליהם ולמחול על זכיותיהם הקדושות. ובהיות ידם תקיפה בממשלתם הרוחנית על האדוקים שבעם, הרבו לסכסך את המאמינים בם במתקוממיהם בעלי הדרור. והאפיפיור תמך בידיהם ויקרא חרם על הכהנים החנפים, אשר נואלו בחפזם להשבע – כי חללו בזה את כבוד קדושתו ושלטונו על ארץ רבה. והמלך האדוק באמונתו קרב אליו רק את הכהנים הכשרים, העומדים במריָם, ואת הנשבעים הרחיק מעליו, כמצות האפיפיור אשר רצונו קֹדש לו. גם נגלה קשר בין האצילים, הלוקחים דברים בסתר עם אחיהם הפלטים העומדים חלוצים על גבול הארץ ומחכים ליום נקם. וראשי הקונוונט[ccix], שנבחרו מאת היאַקובינים הקנאים לעצור בעמם, נתנו צו, כי כל הכהנים הממרים יֵאָסרו ויובאו במשמר, כי מורדים הם ובוגדים בממשלת העם. ופקודה יצאה לכל האצילים הגולים וגם לבני משפחת המלוכה, למהר ולשוב אל ארצם ומקומם, ואם לא, והיו נכסיהם חרם לאֹצר העם והם יחשבו כעצרת בוגדים חייבי מיתה. על הפקודה הקשה הזאת מאן המלך לחתום שמו, כי לא נתנהו לבבו למסור לדין את הכהנים העומדים על משמרת קדשם, את קרוביו שהם עצמו ובשרו ואת שריו ועבדדיו הנאמנים, אשר למענו עזבו בתיהם, נטשו את נחלותיהם לנוע אל ארצות נכר. אז חרה אף ההמון עד להשחית, וחמושים בכל משחית התפרצו אל ארמון המלך להכביד עליו אכפם לחתום על הפקודה אשר זרה לרוחו. אבל המלך לא נכנע מפניהם, שמע חרפתו ולא השיב, נשא עלבונו ולא חזר מדעתו, ויהי העם הולך וסוער עד אשר באו נבחרי האספה ויצילוהו מידם. אחרי ימים אחדים שבו היאַקובינים וישימו את העיר כמרקחה, ויעלו להמוניהם בחמה עזה לפרוץ אל הארמון ולעשות כלה להמלך וביתו. ואחד הנבחרים לשלטון העיר האיץ בהמלך והמלכה לברוח מפני הקושרים ולהחיש מפלט להם אל מקום הקונוונט הלאומי, כי רעה נגד פניהם. והמלך ורעיתו שמעו לעצתו ויעשו כן. ובעלי האספה לא קמו ולא זעו מפניהם בבואם אליהם, ויצוו לפנות להם מקום בלשכת אחד הסופרים; שם עמדו ובאזניהם שמעו את בעלי האספה נועצים יחדו להשבית את הממלכה מארצם ולהנהיג במקומה ריפובליקה, לאמר: ממשלת עם. אל ארמונם לא נתנום עוד לשוב, אך קבעו להם ולמשפחתם מקום בהמקדש, הוא מגדל עתיק ימים, שהיה בית כלא לאסירי ארץ.

_________________

בעצם העת ההיא התחברו שליטי אירופה הקרובים והרחוקים ומלכי אוסטריה ופרוסיה בראשם, וצבאותיהם עברו את גבול צרפת לכבוש את הארץ וליסר את העם המתפרץ מפני אדוניו. אז גדל הסער בצרפת, והעם חגר חמות ויחלצו אנשים לצבא, ומדלת העם רבו המתנדבים, ובאין להם נשק יצאו בחניתות ובקרדֻמות עלו להלחם עם האויבים הפנימים והחיצונים. הכהנים הממרים והאצילים החשודים נתפשו ונאסרו. גם הרבו לחפש בבתי יחידים ולבקר פעליהם, וכל אשר נמצא בו ערות דבר הובא בכלא. וגדודים יצאו אל ערי המדינה לתפוש את הנחשדים ולהעמידם למשפט, ורבים מהנתפשים הומתו בלא משפט. ויהי כי עיפו ידי ההרוגים כרבות מספר הנהרגים, ויערכו את מכונת הגילוטינה על ככר גְרֶבי אשר ממול בית הפקידות בפאריז. וזה דבר המכונה: גרזן ארוך וכבד ערוך על שתי קורות גבוהות אשר ימָשך בחבל עליהן למעלה. ולמטה רצפה עשויה לאסור אליה את הנשפטים לבל יוכלו לנוע, וקרש עב מונח לרחב הרצפה מכוּון אל צואריהם, והיה בהניח הטבחים את החבל מידם, ונפל הגרזן החד על הקרש מטה, ופגע בערפי האסירים וקצץ את ראשיהם כהרף עין. אז בא הקץ גם למלך האמלל. בראשונה אלצוהו לקרוא מלחמה על אוסטריה. ודברו הגיע שמה במות הקיסר ליאופולד II ובעלות בנו פראנץ II על מקומו[ccx]. אליו התחבר פֿרידריך ווילהעלם II מלך פרוסיה, ועליהם נספחו עוד מלכים ונסיכים מקרוב ומרחוק, ועל דגליהם עמדו האצילים הפלטים במספר ששים אלף איש, כלם חלוצי צבא ושואפי נקם. ובראש החיל עמד דוכס ברוינשווייג, אשר בגאותו ורום לבו שלח דברו לעם הצרפתי להכנע ולהושיב את מלכו על מכונו, – כי כלה ונחרצה יעשה בארצם ובפאריז העיר הראשה, אם יעמוד העם במריוֹ, את צבאות חילם יבוס באפו, ישחקם כעפר על פני רוח ומעיר הבירה לא תשאר אבן על אבן. בראשונה היתה ידו רוממה, גדודי הצרפתים נסו מפניו ואחדים ממבצריהם נפלו בכפו. אבל עד מהרה אזרו הצרפתים חיל ויכו אויביהם אחור, גם יד הטבע היתה בם להֻמם ולאַבדם, כי היו ימי הגשמים וכל הדרכים התקלקלו, גם חלו בם חליים רעים ונאמנים, ובהסגם לאחור נטבעו בבֹץ רגליהם וכל הכבודה אש מאחריהם נפלה בידי הצרפתים רודפיהם, אשר עברו אחריהם את הגבול ובכל מקום בואם קראו דרור להעמים היושבים שם, ויטו ידם להשבית ממלכות ולהנהיג שם חקיהם ומשפטיהם.

נצחון שכנינו שמח לבבנו, ועל זאת שרתי שירתי בלשון קדשנו, "ליום גברה יד ישובי ארץ מולדתנו על כל אויביהם מסביב", לאמור:

"נָפְלָה, נָפְלָה מַלְכוּת הָרֶֹשַע

חֵרֶם הִיא וַתְּהִי תוֹעֵבָה.

נִגְדַּע עֹל, נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת,

ֹשָבְתָה, ֹשָבְתָה הַמַּדְהֵבָה"[ccxi].

________________

ולב היאַקובינים גבה עד להשחית, ולהוביש פני המלכים יריביהם נמנו וגמרו להרים יד במלך המוּסר ולהאשימהו עון בגד, כי נמצאו כתבים בסתרי ארמונו המעידים עונו בו, כי היה בקשר עם אויבי הארץ. אז הפרידוהו ממשפחתו ויושיבוהו בכלא בודד. חמשה ועשרים יום ארכו הדברים בין הנבחרים, כי חלק לבם בדבר המשפט אשר יחרצו עליו. לאחרונה נמנו לדעותיהם[ccxii], ובהכרעת שש דעות נגמר דינו למיתה. רק ששני דברים נטו כלפי חסד – כי נתנו לו הרשיון לעלות על במת המטבח בלוית אחד הכהנים אשר יתן לו תנחומות אֵל, וגם לראות את משפחתו ולהפרד ממנה לפני מותו.

נורא היה המחזה בהתראותו עם רעיתו ומשפחתו אחרי הימים הרבים אשר הָרחק מהן בחזקת היד. כלם געו בבכי עד אשר אין בהם כח לבכות. והבטח הבטיח המלך אותן, כי למחר – ביום המות – ישוב יתראה עמהן בטרם יפרד מעליהן לנצח. אבל ביום המחרת[ccxiii] לא נתנהו הכהן להֵראות אליהן ולהוסיף יגון על מכאֹבן. ביום ההוא בשעה העשירית בבקר הובל במרכבה אל מקום ההרגה, וחיל רב במספר חמשה עשר אלף איש כתרוהו מסביב. כעלותו על הבמה קרבו אליו הטבחים לפשוט מעליו את בגדיו, ולא נתנם המלך לנגוע בו, ויתפשט בעצמו את המעיל אשר עליו ויגַלה את צוארו ממול ערפו. והטבחים קרבו אליו עוד הפעם לאסור את ידיו לאחוריו, ויקצוף עליהם המלך ויקרא: "עשו את הנטול עליהם, אבל אל תעיזו לאסרני!" והטבחים חפצו לתפשו ולבצע פעלם ביד חזקה, ויפצר בו הכהן לקבל עליו גם העלבון הזה, כי כן נגזר עליו מן השמים. ויהי כאשר כלו לאסרהו ויפן המלך האֻמלל אל קהל הנאספים ויקרא בקול לאמר: "שמעו צרפתים! אני נקי אֹבד, והנני סולח לשופכי דמי ומחלה פני אֵל לבל ינקום נקמתי בצרפת ארצי. ואתה עם אֻמלל…!"

אבל קול דבריו נדמה מרעש תֻּפּים, והטבחים לקחוהו ויניחוהו על הרצפה. הגרזן נפל וראש המלך התגלגל למטה, ואחד הטבחים אחזהו בידו וירימהו למעלה לעיני כל העם לראוָה בו, וקול אדיר וחזק נשמע: "יחי העם! יחי הדרור!"

בשנה ההיא[ccxiv] הובלה אל במת המטבח גם המלכה מריה אַנטויניטה, בת הקיסרת מריה טיריזה, אחות שני הקיסרים: יוסף וליאופולד ודודת הקיסר פֿראנץ II המולך באוסטריה, ועוד השֹביעוה בחרפה, כי אסרו ידיה לאחוריה ויוליכוה בקרון גלוי כפושעת חרופה. וכן עשו גם לכל משפחת המלוכה ולכל שריה ועבדיה הנאמנים אשר נשארו בצרפת, ואיש לא נמלט מידיהם.

ולמען תהי להעם חרות שלמה באין מעצור, גזרו ראשי הקונוונט אֹמר, לעקור מלבבו כל שרש אמונה ודת אל[ccxv] – כי האמונה באלהי מרום דורשת לה כהנים משרתי עליון, המשעבדים את בני האדם לאלהים וגם – להם. והרעיון על דבר ממלכת השמים מושך אחריו הרעיון על אֹדות ממלכת הארץ ושָֹם פדות והבדל בין מערכות המלאכים ומפלגות בני האדם, שאותם הוא מְחַלק לשרים ועבדים, בתתו היתרון לאלה על אלה. ויבטלו את מנין העולם הנהוג לפי מסרת האמונות, ויצוו למנות מספר רק לימי הריפובליקה, זו ממשלת העם, ולהחל מנין השנים מן היום אשר בו הורידו את לודוויג הט"ז מכסא מלכותו. גם שמות הירחים שִנו כלה ובמקום השבועות הנמנים לחדשי השנה גזרו להנהיג "דֵקַדות", מספר עשרת עשרת ימים, שלש דֵקַדוֹת לחדש. ובכן הוסרו השבתות מהיום מקרא קֹדש, כי אחת לעשרה ימים עשו להם חג שבתון. ולמשך השנה קבעו שלשים וששה חגים, כמנהג עובדי האלילים בימי קדם. ויצוו לכל העם לאמר: רק החכמה יכבדו ולפניה יכרעו וישתחוו, כי היא האלהוּת האמתית, אפס זולתה. וכל איש אשר יעז בנפשו לשמור דת אלהי שמים, או לנהוג באצילות, בהתיחשו על גאון אבותיו מלפנים, אחת דתו להמית. הגזרה הזאת הכבידה אכפה גם עלינו היהודים, ותגדל בעינינו מנשוא. ורבים מאחינו שומרי אמונים וחרדים על דת קדש, נפלו בידי העריצים ונענשו, או עזבו את הארץ וברחו מפני החֵרות הזאת הקשה מכל עבדוּת שבעולם. ואחד מעשירי אחינו הפורטוגיזים היושבים בבורדו, קארל פייקסוטו הלוי, נפל בידי היאַקובינים, כי הֻגד להם כי מתיחש הוא על שבט הלוי, נחשב לרמי היחש בישראל. בעת ההיא נזהרו השופטים מענוי הדין, כי בלי דרישה וחקירה וגבית עדות ובאין מליץ יֹשר מול מגיד פשע נגמר דין החשודים והובלו כצאן לטבח הגילוטינה. וגם דין הפורטוגיזי הלוי נגמר לרעה, ויהי כפשע בינו ובין המות. אך שופטיו זכרו לו את כל אשר עשה לטובת הארץ, בקנותו בכסף מלא את נכסי הכהנים שהָחרמו על פי חקיהם החדשים, ועל כן הטו לו חסד וישאירוהו בחיים, רק ענש כסף הושת עליו, ענש גדול מנשוא, סך אלף אלפים ומאתים פֿראנק כפר פדיון נפשו, וימים הרבה נעצר בכלא עד כלותו לשלם את הסך הגדול הזה במיטב כספו. כסף ענושים כזה הוטל על עוד אחדים מאחינו יושבי בורדו. אכן לוּ ידעו היאקובינים סודם כי רֻבם ככֻלם מתיחשים על זרע המלוכה, בהחשבם על צאצאי דוד בן ישי מלך ישראל[ccxvi], אזי נפלוּ כלם בחרמם ולא נותר מהם אף אחד.

________________

בעלית קיר במכפלה הרביעית לבית חומה אשר במבוי הנקרא בשם "שנים עשר בתים", שם בחרנו לנו מעוננו, אני וצביה רעיתי. במבוי הדל ההוא יגורו אביוני אדם, בעלי מלאכה, שכירי יום, נערות ונשים תופרות וכובסות בגדי לבן לשכנים העשירים גרי הרחובות היפים הפונים אל שדה יער אלישע[ccxvii]. השכונה הזאת נעמה לנו, כיבה היינו קרובים אל הכרים הנרחבים שאליהם יצאו עשירי קרת לשוח לרוח היום. והטיילים הנה זה החלו להֵראות שם להמוניהם – כי הנה עבר החרף, וחדש האביב הגיע. העצים החלו לעטוף שית ירקרק למו, הצפרים החלו לצפצף ולהשמיע קול רנתן, וגם לב בני ישראל ירנן וישמח בהגיע החדש הזה, המזכיר להם חג חרותם, מועד צאתם מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה. החג הזה משנה היה לנו בשנה הזאת, כי בה זכינו לגאולה השלמה שאנו חפצים בה, ובני ישראל יושבי צרפת, אשר הלכו חשֵכים כאחיהם בכל ארצות גלותם, ראו אור גדול, ואין קצה לשמחתם.

הגיע ערב הפסח. עוד בבקר שלחתני רעיתי מביתי, לפַנות לה המקום, למען תוכל לטהר את הבית ולנקות כל כליו לכבוד החג הבא. ואנכי הרימותי פעמי אל היכל הלוּברי, אל ידידי ורעי זלקינד הורוויץ, המשגיח על בית עקד הספרים הלאמי, לקרוא אותו אל שלחני לימי החג ולעשות עמי את סדר הפסח כהלכתו – כי שכנינו כלם שלֵמים אתנו ושקטים במכונם; בהם בטח לבנו כי לא ילשינונו אל היאקובינים בשמרנו את דתנו כאבותינו. וידידי נאות לי בכל חפץ לבבו, וילבש בגדי פקודתו וישם עליו נשקו וילך עמי יחדו, וכנטות צללי ערב הגענו אל משכני. ולבי עלץ בקרבי למראה הנקיון השורר בכל פנותיו. השלחן העגול ערוך בארבע מערכות; שלש מהן לי ולרעיתי ולאֹרחנו הנכבד, והרביעית לשלשת הדברים שבלעדיהם אין היהודי יוצא ידי חובתו, והם: "פסח, מצה ומרור", למערכה הזאת מעבר האחד טס קטן מלא "חרסת" ומעבר השני צלחית בדלח גדולה ויפה, היא "כוסו של אליהו". ועל כל מערכה מַפה לבנה כשלג פרושה למכסה. המנורות מֻצגות, הנרות ערוכים למישרים, הבקבוקים מאירים ביין בורדו אדום כשמש בבואה, הכוסות והכפות והסכינים וכל כלי האכל עצם השמים לטֹהר. ושלשה כסאות אשר שנים מהם רחבים ורפודים בכסתות לבנות ל"הסֵבה" עומדים מסביב לשלחן למושב שלשתנו. הכל טוב ויפה ודבר לא נעדר. הרימותי עיני באהבה ותודה לרעיתי הטובה והנעימה, וארא והנה פניה נפלו מאד ועיניה מפיקות עצב ומבוכה.

– מה לך, רעיתי, כי סרו פניך? – שאלתיה בחרדה.

– רוחי נפעמה ולבי מנבא לי כי רעה נגד פנינו! – ענתה במרי עצב.

– מה זה תדברי, יונתי! ומה החזות הקשה אשר יגיד לך לבך?

– בעברי ברחוב לקנות פרי קיץ, פגשתי פתאם את הצר הצורר, את העלל רוצח אבותי ועוכר נפשי.

– אולי שגית בראה – השיבותי אמרי לה להרגיע לבבה.

– לא, יקירי! לא שגיתי למראה עיני. הוא לבוש כאיש יאקוביני ונוהג בגדוד צבא לאֻמי. וגם הוא הכירני כרגע – כי פתאם שֻנו פניו ועיניו רבו ברקים. ואנכי שויתי רגלי כאילות ואורץ לשוב אל מעוננו, ובטרם אעלה על המדרגה סבותי פני וארא והנה הוא עודנו עומד על עָמדו בראש גדודו ועיניו לטושות לי. הה, מי יודע מה יהיה לנו!

– בטחי בה' יונתי תמתי ואל תיראי! – דברתי על לבה בהאיצי לנחמה – הן שבתנו בתוך שכנים טובים, ועֶרכֵנו כאזרחים גמורים, חקי הארץ יסוככו עלינו והם מגִנינו ומשגבנו סלה. ומי זה יעז לנגוע בנו ונקה?

– הה, מי יתן ויֵאמנו דבריך ונשף חשקנו לא יהיה לנו לחרדה! – ענתה צביה בנשאה מרום עיניה.

גם ידידי הורוויץ הרבה לנחמה ולהסר דאגה מלבה, והיא החרישה לא ענתה דבר, אך פניה העידו על מצוקת לבבה.

– יהי מה! – קראה לאחרונה ותתעודד – התפללו ערבית, קדשו את החג והכּוֹנו לעשות הסדר, כי בא העת, וה' אלהים יפרוש עלינו סכת שלומו וישיענו למען שמו!

עשינו כדברה, וככלותנו להתפלל ישבנו על כסאותינו ונקדש על היין כמשפט.

כמעט החלונו לאמר "כהא לחמא" והנה נפתחה הדלת, ואיש יאקוביני בא הביתה וישאלנו במבטא עלזאסי:

– הפה מעון האלמנה מונסוניע, הרוקמת?

– לא פה, אזרח, כי אם במכפלה השלישית תחתינו, במספר 37 – ענתה צביה בחרדה.

העלזאסי יצא ופני אשתי חורו כשלג.

– זה מרגל שלוח מאת צוררנו! – אמרה בחרדה.

– הפחד רֹאה צל ההרים כהרים! – השיבותי אמרי לה – והכי לא יתכן שלאיש הזה יש דבר לאלמנה ההיא?

– מי יתן ומגורתי לא תבוא! – ענתה צביה, ואנחנו הוספנו לקרוא את ההגדה. ויהי בהגיענו בקריאתנו עד "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו", והנה נשמע לאזנינו פתאם קול צעדים כבדים המתנשאים ועולים וצלצלי חרבות מתדפקות על המדרגות. הדלת נפתחה ברעש ואל העליה באו פקיד המשטר ועשרת אנשי חיל חמושים הנוגים בידי איש יאַקוביני, אשר ממראה פני רעיתי הכרתי כי זה הוא הצר הצורר אשר עד כה דמיתיהו, כניתיהו ולא ידעתיהו.

– הביטה נא וראה, אזרח! – קרא להפקיד – הנה יין נִסכם, הנה המַצות אשר אפו להם לאכלה וזה סדר המערכה לחג משושם הנהוג להם על פי דתם!

– קומו ולכו עמי אל המקום אשר אראכם! – קרא אלינו הפקיד – שם תעמדו לדין על מעשיכם, כי חללתם ברית הריפובליקה בהתנהגכם על פי דתכם, והוא עון פלילי, כל עושה כה לא ינקה!

– ואני פקיד עומד על משמרתי בעבודת הריפובליקה! – קרא הורוויץ – וזאת התעודה השמורה עמדי, כי שר חמשים אני בצבא הלאמי. לכן הואילה ולכה לך לדרכך, אזרח! ואם יש בנו עון והזמנת אותנו למועד אשר תבחר לך, ובאנו לבדנו אל המקום אשר תצוה.

– ואני שר מאה! – קרא הצורר – ובכח החיל אשר עמדי הנני מצוה אתכם ללכת אחרי כרגע אל המקום אשר בחרתי לכם, ואם לא – אקחכם בחזקה.

ללכת עמו קרי לא יכלנו – כי מי יעצור כח להלחם עם שנים עשר אנשים חמושים בנשק ברזל? ובכן קמנו ממקומותינו ברוח נפעמה ונצא ונלך אחרי שובינו.

– אל הקונסירגריה![ccxviii] – קרא אויבנו העז אל אנשי החיל אשר כתרונו מסביב.

לשמע השם הנורא הזה אחזונו בלהות צלמות – כי זה בית האסורים אשר כל בָּאיו לא ישובון. שמה יובאו רק הנדונים למות. אותו קראו בשם "שער הגוילוטינה", כי אך לילה אחד ילינו בו האסירים, וכאור היום יובלו בקרון אל במת המטבח.

הנה כן באה מגורת צביה, פַּחד פָּחדה ויאתנו.

כבואנו אל בית האסורים נכתבו שמותינו בספר הזכרון. והשר הממונה צוה להוליכנו יחדו אל בור השבי.

– לא כן, אזרח! – קרא המלשין – כי על האשה תצוה להושיבה בכלא בודד באין איש עמה. היא כבדת עון ופשעיה עצמו מאד, ולא נכון להושיבה עם הגברים, פן יורוה את אשר תענה בעמדה לדין על רב פשעיה.

– אל תדרוש כזאת, אזרח! – ענה שר בית האסורים – כי הנה הכלאים מלאים כצאן אדם, ולא ישפוק המקום לכלוא כל אחד לבדו. גם לא יאחרו שבת – כי עד מהרה יובאו לפני השופטים היושבים על מדין.

הצורר נעוה משמוע, כי נכזבה תוחלתו לנסות דבר אל צביה בהעצרה לבדד בכלא מיוחד.

והשומרים סבבנונו ויוליכונו דרך יציע ארוך וצר אל הכלא הנועד לנו. והנה פתאם עבר על פנינו איש אלמוני גבה קומה וכמדבר לעצמו נשמע קולו בקראו עברית: "השקטו אל תיראו, אנכי מגן לכם!"

הקול לא היה מוזר לנו אבל לא הכרנוהו ולא זכרנו על ידו את האיש הדובר בנו.

_________________

אך שעה אחת ישבנו בחשכת כלאנו, והנה נפתחה הדלת ואחד השומרים בא אלינו בלוית אנשי חיל מזֻינים ויקראנו ללכת אחריו.

בפיק ברכים קמנו ונעבור דרך היציע הארוך ודרך מנהרה עמוקה עד הגיענו אל ארמון המשפט אשר ברבע הסיטי על חף הנהר. שם ישבו חמשה שופטים ובראשם – ס"ט יוסט העריץ. הקנאי הנורא על כל סביביו. ועל ידו הכהן הראש, הארכיבישוף גאָבע אשר התכחש לאמונתו ויהי מן הראשונים אשר הכירו את החכמה לתת לה כבוד אלוה – ולפני הכופרים האלה הָעמדנו לדין על אשר מרינו בפקודת הממשלה ונשמור דתנו לקימה!

עודנו עומדים באולם ומחכים לעת אשר יקראונו שופטינו הנוראים לבוא לפניהם, והנה האיש האלמוני אשר אץ לנחמנו בא אל העולם והוא לבוש כאיש צבא, המגבעת האדומה על ראשו וזרועו השמאלית תלויה על מטפחת הקשורה לצוארו. התבונַננו אל פניו ולבנו פחד ורחב – כי הנה זה בחשא מודענו!

"הטובע בשבלת, יאחז גם בראש שבלת". אמנם לא ידענו מה לו פה ומי לו פה, ובכל זאת בטחנו בתבונתו כי יהיה לנו לישועה.

הוא לא קרב אלינו, כחק לאסירי פשע בטרם יֵחקר דינם. אך מרחוק רמז לנו בעיניו לחזק לבנו בעזרתו.

חמשה אסירים יצאו מחדר המשפט וידיהם על ראשם – כי נחרץ עליהם משפט מות, וקול הפעמון נשמע, הקורא אותנו למלא מקומם. ושומרינו המזֻינים הוליכונו החדרה ויעמידונו לפני שופטינו.

ובחשא עבר לפנינו ויקרב אל השלחן ויעמוד לפני ס"ט יוסט היושב ראש.

– מה יחפוץ האזרח בַּאשאָ? – שאל היושב ראש בהאירו אליו פניו.

– ראשית דבר – ענה האזרח – הנה הבאתי את מגבעות האסירים לכסות את ראשיהם – כי נתפשו פתאם בשבתם במכונם, ולא נכון לאזרחים נאמנים להֵראות בשער בלעדי הפאר הזה אשר אליו הסכינו.

ובדברו השליך אלינו שלש מגבעות אדומות לשימן על ראשינו כדרך היאקובינים.

– ומה לך ולהם? – שאל היושב ראש.

– מה לי ולהם? – שנה בחשא אחריו – הלא עצמי ובשרי הם! האזרחית הזאת היא בת אחותי היחידה שהלכה לעולמה בדמי ימיה, וזה האזרח הוא בעלה, והשני הוא ידידם נאמן ביתם, כלם נאמנים להריפובליקה.

– פקיד צבא אני – אמר הורוויץ – שר חמשים בחיל הלאמי, ומשמרתי בעבודת הריפובליקה, להשגיח על הביבליותיקה הלאמית במחלקה האזיַטית. קראו מעל הספר זכרונות הנדבות אשר נתנו נאמני התושבים למשען לחם לעניי העם ותמצאו גם נדבתי אני, – כי נדר נדרתי להם החלק הרביעי משכרי הראוי לי חלף עבודתי, אף שגם אני לא בעשירים חלקי.

– יבוא האזרח העלל הלֹם לענות עונם בפניהם! – צוה ס"ט יוסט.

ומחדר הקרוב יצא הצר הצורר ואתו המרגל העלזאסי אשר שאל אותנו על אדות האלמנה הרוקמת.

הצורר פער כשאול פיהו וידבר סרה בעם היהודים, כי כלם משחיתי דרך, בנים כחשים להריפובליקה הצרפתית, בוזי משפטיה ומנאצי חקיה, כלם מרגלים ועצרת בוגדים, ולהריפובליקה אין שוה להניחם, כי אם לגרשם כלה מקרב הארץ. ואלה השלשה נתפשו בכף, בהלעיבם בחק יסדה לה הממשלה, בחוגגם חג פסחם, בשבתם על מַצות ומרוֹרים כמצות דתם היהודית, ובהללם את אלהיהם אשר צותה עליהם ממשלת הריפובליקה מהזכירהו בשמו.

אז פתח בחשא את פיהו ויען ויאמר:

– אם חק יצא מהממשלה הריפובליקית להכחיד אמונה מני ארץ, היה עיקר כונתה על הדת הקתולית, שהיא מקור כל הרעות אשר באו על העם הצרפתי מאז ומקדם; היא קראה את מלכי הארץ בשם "מגני הדת", והם הגדילו כבוד כהניה ויתנו להם נכסי הארץ לנחלה ויעשירום מעמל העם העובד האֹבד. אבל מה להריפובליקה ולדת היהודים כי תסמוך גם עליה חמתה? אולם גם אם תמצאו בילדי אלה עון אשר חטא, סלחוהו נא להם בגללי, ועמדה נא להם זכותי להצילם מרעתם! זכרו להם חסדי בּאשאָ דודם, הנאמנים להריפובליקה! למענה השלכתי נפשי מנגד ואשפוך דמי כמים במלחמה עם האוסטריים על יד פֿרישוויילער, שם נפצעתי בידי השמאלית – אבל ימיני עשתה חיל ודגל האויב היה לי לשלל, ועל זאת הללני שר צבאי האזרח פּישעגרו, כאשר ידעתם. הביטו נא וראו