על הגשר האלכסנדרוני עמדנו רגע אחד בעברנו את הַנֶּוָה, אז נמשכו עיני בחזקה אל מי הנחל ואַבּט המימה. ברגעים האלה והיום והלילה נפגשו ואור השמש ואור הלבנה נשקו; אז היה אור יקרות על פני כל הככר, הוא האור אשר צבע אין לו ואשר אין לו שֵם, ורק עֵרב ארגמן עם תכלת יהיה כנגה על פני המים. ואני ראיתי את בֹּא השמש ואת עלות הלבנה ברגע אחד גם יחד, ואֹזני שמעה קול הֲמוֹת נפלא אשר לא ידעתי מה הוא, ורק נפשי ידעה פתאם כי ירד כבוד אלהים על המקום אשר לפָני וזה קול אדני על המים הרבים. מי לא ידע את הרגעים הקדושים האלה? על מי לא היתה היד הגדולה הזאת? – ואתה שלחת את ידך ותעירני מדמיונותי ומחלומותי אשר חלמתי בהקיץ, ותדבר אלי ותאמר: הלא זה אשר יאָמר לו: לילה מן “הלילות הלבנים”!…

והלילה הזה הוא גם הלילה אשר בו הרבית מאד לדבּר על לבי בדבר אַנְדֶּרְסֶן, ותאלצני בדברים לגשת אל המלאכה ולשום את ספורי הגדות אַנדרסן לפני בני ישראל. ימים רבים דברת על לבי ולילות רבים, ירחים רבים פתיתני ושנים רבות, ואני נדרתי נדר לאמר: אם יהיה אלהים עמדי והניח לי מעמלי כמעט, ועשיתי את אשר יעצתני ואת אשר יעצתי גם אני בלבי זה מאז, – ההיה אלהים עמדי כאשר שאלתי? ההונח לי מעמלי אף מעט?… ראֵה, הלא מביא אנכי היום את ספורי הגדות אַנדרסן בשפת עברית לך ולבני ישראל!…

לך – ואתה תבין כרגע את משפט הדבר אשר הבאתי; ואולם לבני ישראל – היבינו הם מה זה אנדרסן ומי הוא להם?

הנקל היה לי להגיד לקוראַי לאמר: ראוּ, הנה נעתקו ספורי הגדות אַנדרסן ליותר מארבעים לשונות; כל גויי אירפה ורבים ממשפחות אזיה ואפריקא העתיקו להם ללשונותיהם את הספורים הנפלאים האלה! הקירגיזים יושבי חפּי הים הכספי קוראים כיום הזה את ספוּר ההגדה על דבר “בגדי המלך החדשים”, ועל גדות הגיחון אשר יפרח שם הלוט ואשר שם תעלה ההדסה, שם יקרא ההודי את דבר “האֵם והמוצאות אותה”, ולבו בקרבו יגדל וירחב; כי אין ספר בכל הספרים החדשים אשר יהיה נחשב בין ספרי ספרות העולם ואשר יהיה לנחלה לכל גוי ולכל מדינה, כספר ספורי ההגדות הנפלא הזה אשר כתב לנו אנדרסן. ולכן הנקל היה לי להגיד לאמר: אם חושבים אנחנו את עמנו גם הוא כאחד העמים ואם ספרותנו ספרות גם היא כאחת הספריות, אז מה אות טוב מזה אם לא בהעתיקנו לנו גם אנחנו את הספר הזה. ואולם לוּ דברתי כדברים האלה, כי אז דברתי ללא אמת. בפה מלא אנכי מודה כי [במקור בי] בגשתי אל המלאכה לא זכרתי את הדבר הזה, וכי נכון הייתי לשום את הספר הזה לפני הקוראים העברים, לוּ גם היה ספר אשר לא נעתק לכל לשון עוד.

ואתה הוא האיש אשר הבינות את הדבר הזה.

זוכר אנכי כי ראש כל מאווי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני ישראל שירים ליריים הרבה, וגם במאמרים השמעתי את הדבר הזה לא אחת ושתיים, כי אמרתי, רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועדן, איזה נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבֵשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה! יבָּרא נא רוח ליריות לנערי בני ישראל, ינתן נא ספר שירים ליריים ביד בני הנעורים, אולי יהיה ספר כזה להם כסדור תפלה לכל מועדי השנה אשר יקביל לכל דבר ולמשאלות כל איש ואיש, והתפלל הנער העברי והתפללה הנערה העברית ברוח השירים האלה ברגע אשר יהיה לבם מלא, והתמסמסה האבן הכבדה הרובצת בלב העם האֻמלל הזה, אשר מצוקותיו הרבות טמטמו ברב הימים את לבו. – ואולם ידעתי תּמיד כי לא נקל הדבר לחבב את סגנון שפת “השורות הקצרות” על רֹב בני עמנו.

האם לא נבא אל המטרה, אם נרגיל אותו מעט מעט על פי ספר כתוב שפה פרזית אשר דופקת בו רוח לירית בחזקה? – הנה כן לא יפלא עוד הדבר כי לאנדרסן היתה תשוקתי תמיד, לשום אותו לפני בני ישראל!

רוח לירית ושירה ערבה ותמימות נעימה וילדות נפלאה מלא את ספר הספורים הזה, אשר אין משלו ואשר אין כמוהו – וסופרינו הלא צועקים כל היום: בראו נא ילדות לילדי בני ישראל! הוסיפו נא, ולוּ רק רגע אחד, מעט קורת רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו נא את הילדות לבני ישראל, אשר נכרתה מקרבנו זה הרבה מאות שנים! למדו נא אותם תמימות והרגשה וחלם חלוֹם! בּנוּ נא להם עולם אשר אין בו עוד קנאה ושנאה ותחרות וחשבון נפש וחקירות ופילוסופיה ויאוש, ואשר יש שם תחתיהם ימים טובים ולילות מנוחה וחברים טובים וצעצועים ושחוק וגיל ורנן! הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתּכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדבר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארבּת העשן, כלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצות ומרת נפש וחשבונות ודאגות וחקות וחקירות! תנו לנו טל ילדות!

תנו להם טל ילדות – איך נתן טל ילדות לעם אשר בו גם הזקן וגם הנער אין להם סימן מבדיל להבדיל ביניהם בלתי אם הזָקָן לבד? אַל נא נשלה את נפשנו – היכול נוּכל לקות כי יש יום והקורא העברי יקרא בתמימות כאחד הגוים את הספור על דבר בן המלך ובת המלכה אשר בנו להם ארמונות פורחים באויר? היתכן הדבר כי העם, אשר על אחדים מבניו יסֻפּר, שהם הביאו לבב חכמה לברך ברכת “שהכל” גם על החלב אשר ינקו משדי מיניקותיהם, היתכן הדבר כי העם הזה מסֻגל לקרוא באֹרך רוח גם הגדות וגם מעשיות אשר כל כחם אינם אלא בדמיון? יהודי אשר רמ“ח אבריו אינם נבראים אלא על מנת להתפלפל ואשר שס”ה גידיו אינם עושים דבר אלא קוראים כל היום: “מאי קא משמע לן”? [במקור?"] היתכן כי עם אשר כזה יפנה את לבו אף רגע אחד אל העדן היותר גדול אשר בראה הספרות? הן אוהב היהודי את גן העדן, אוהב הוא אותו ומקוה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים כי אם אחרי מותו…

ובכל זאת אני יודע וחש ומרגיש בנפשי כי אין עם בארץ אשר בניו יהיו ילדים ואשר גם זקניו יהיו מלאים רוח ילדות כעם הזה! גם הגדולים אצלנו יהיו ילדים תמימים! כל ישראל אינו אלא ילד גדול!

שני מיני תמימות יש בעולם, תמימות הבאה מן המוח ותמימות הבאה מן הלב. והנה אמת הדבר כי בנוגע לתמימות הבאה מן המוח אין אנו מוצאים ילדות לישראל אפי' פחות מכביצה, כי ערום העם הזה מאד, פקח העם הזה מאד, שנון העם הזה מאד, והחשבונות והדאגות והחקירות והחקים והסברות וההיקשים הם דברים המיוסדים כמעט בטבעו ובתכונת רוחו, ולכן הוא אוהב את הפלפול ואת ההיקש, ואפילו היקש על פי הגיון מעקם, ולכן הוא אוהב את החקירה הדקה מן הדקה, ואפילו חקירה בדבר ביצה שלא נולדה עוד כלל, ואולם בנוגע לתמימות הבאה מן הלב אין כמעט במערב הארץ כעם הזה האוֹהב את הדמיון ואת החלום ואת הנעימות ואת השירה ואת השתפכות הלב. בנוגע למוחו יש לו דמות עם שבטי הכנענים, הם הפִיניקיים הראשונים, ובנוגע ללבו דומה הוא אל אֶחיו הערביאים.

יש עמים אשר תמימות הילדות מובנת להם היטב, ויש אשר לא יבינוה היטב עד עולם. גיאורג בראנדעס יספר לנו את שיחתו עם איש צרפתי נבון דבר, אשר שאל אותו על דבר הגדות אנדרסן, והצרפתי ענה: " Un peu trop enfantin "; החריפות הנתונה לעם הצרפתי אינה נותנת אותו למצוא נחת גם בתמימות ילדים; לא הילד הטוב יחָשב אצלו לילד כי אם הילד הפרא אשר יקרא לו Enfant terrible; ובראנדעס מוסיף כי לוּ יתנו את הגדות אנדרסן לילד צרפתי בן חמש שנים לקרוא אותן, ומצא בהן צד ילדות יותר מדי גם הוא. תמימות הצרפתי אינה אותה התמימות הבאה מן הלב; ובכלל אנחנו מוצאים כי תמימות הילדות היא דבר הנושא עליו חותם גרמני מוחלט, וביותר יבינו אותה באנגליה ובאשכנז, פחות מהם יבינו אותה הגוים הרומניים, והעם הצרפתי פחות מכלם. ואולם אצל שבטי בני שם אנחנו מוצאים תערובות נפלאות: ערמה של מוח ותמימות של לב. עם ישראל הוא זקן מצד זה וילד מצד זה.

ואנדרסן גם הוא הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זקנה מצד זה וילדות מצד זה! – אם נסכים רגע אחד לדעת האומרים כי אנדרסן הוא הסופר אשר כתב לילדים, אז עלינו להוסיף ולברר את הדעה הזאת, לאמר: הקטנים קוראים אותו ומתענגים על “המעשה היפה” אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה.

ואולם רק רגע אחד נסכים לדעת האומרים האלה, ולבּנו אין עמנו. ההשמיעו האנשים ההם לאזנם את אשר הם אומרים? – אנדרסן הוא אחד “המשוררים” היותר גדולים אשר היו לעולמים: רוח דמיון עז עם נעימות שפל לב, רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדים בו נשקו, והוא קם בעודו עלם ויבקש שנים רבות את המקצוע בשדה השירה אשר שם יוכיח את עצמיותו המוחלטת, ויהי תועה ממקצוע למקצוע, אז חזר על כל מין ומין ממיני השירה ולא הניחו את רוחו, וינסה את כוחו גם בכתיבת רומנים וגם בכתיבת שירים שקולים וגם בכתיבת חזיונות וגם בכתיבת שירי עלילה, ולא מצא את אשר בקש. “בהיותו משוטט שנים רבות בארץ – יאמר בראנדעס –, והוא אחד מתלמידי אֶהלענשלאֶגער המובהקים, ופתאם והנה הוא תועה מן הדרך אשר סלל לפניו אֶהלענשלאֶגער, והוא בא בנשף בערב יום אחד עד לפני דלת קטנה ומסֻתּרה, אשר אין לה תֹאר, היא דלת פתח ספור ההגדה. אז נגע אל הדלת, והנה היא נפתחת, ויבא בה וימצא שם בתוך האפלה את “כלי האש” הלא הוא ספור ההגדה הראשון אשר העלה אנדרסן לנו”. הימים האלה ימי שנות השלשים, ואנדרסן החל לכתוב את ספורי ההגדות אשר לו, ויהי פתאם לאיש מהֻלל מקצה תבל ועד קצה תבל, כי הנה מצא אנדרסן את המקצוע המיוחד והמובדל לעצמיותו המיוחדה והמובדלה גם היא, והמקצוע הזה הוא – מקצוע הילדות. אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ובכל תפארתה, הבזאת היה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילאָוו את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההם ורק החיות והעופות יקראו אותם? אם מצא אלכסנדר דומא (הבן) את המקצוע אשר לו בכתיבת חזיונות המתארים את לב האשה עם כל סבכיו ותעתועיו ותהומותיו, האין לגברים לקרוא את הספרים ההם ורק הנשים תקראנה אותם? – אכן כתב אנדרסן את סיפורי הילדים אשר לו, כי זה הוא המקצוע אשר לו המקביל היטב לעצמיותו ולכל מעלות רוחו, לתאר לנו את הילד בכל דרכיו ובכל מחשבותיו, בכל שיחו והגיגו, בכל תמימותו ופשטותו ובכל חזיונותיו, ולא יתאר לנו את הילד ע“י מה שישים לפנינו תמונת ילד, כי אם ע”י מה שידבר אלינו בלשון הילד, ואולם קוראיו הנאמנים הם הגדולים, כי רק הם יכולים להשיג את רב הערך אשר “לשירים הפרזים” האלה. הנה זה הוא הכח לאיש גאון הרוח: הטבע הכפול שבּוֹ! אנדרסן מדבר בסגנון ילדים, והנה הילדים קוראים ומשתעשעים בו, והגדולים קוראים ומבינים אותו. יש אשר הקורא הקטן יקרא ולבו הקטן יעלוז ויתענג על החזיונות היפים ועל המעשה הנחמד אשר הושם לפניו, והקורא הגדול יקרא גם הוא והוא ימצא שם רק את החידוד ואת הסתירה הנמרצה ואת הבקרת החדה.

וספורי ההגדות האלה שונים מאד למיניהם הרבים, יש אשר נמצא בהם ספורים שהם, בסקירה הראשונה, רק לילדים, ויש אשר נמצא ספורים הכתובים גם לקטנים וגם לגדולים, ויש אשר הם כתובים רק לגדולים לבד. רב לנו אם נזכיר פה בשם את ספור ההגדה “הצל”, וכן “הנפש”, למען הוכיח כי לא לקטנים נכתבו הספורים האלה. גם מן הגדולים לא יבינו אותם בלתי אם הקוראים המבינים.

ומן המינים הרבים והשונים אשר אנחנו מוצאים בספורי הגדות אנדרסן בחרתי לי אחדים מכל מין ומין, באופן שכּל המינים השונים נכללים בספר הזה אשר אני שׂם לפני בני ישראל, – מוצאים אנחנו בספורי אנדרסן ספורים המצטינים על פי רוח הבקרת החדה הנושבת בם, ורק שהם כתובים בהלצה יפה, כמו: “חזיר הכסף”, “זבוב האשפות”, “נכון הדבר כנכון היום” וכדומה; מוצאים אנחנו בהם כאלה המצטינים ע“פ דעת העולם ודעת בני האדם במידה מרֻבּה שהמסַפר מַראה בהם את כחו, כמו: “זבוב האביב”, “הרוח מעתיק ציונים”, “דבר” וכדומה, או כאלה הכתובים אך ורק למען הילד, כמו: “הארגז המעופף”, “מפיל חבלי שנה” וכיוצא בהם, שהם כתובים ברוח הילד ועל פי הדמיונות המלאים את לב הילד ועל פי ההשגה שיש לו להילד וע”פ ציור העולם הנתון בלב הילד, ורק שהקורא הגדול בקראו אוֹתם ישתוֹמם לבו בתוכו גם על יפי מלאכת המחשבת ועל הכשרון הנפלא שיש לו למסַפר הזה. הנה כן אנחנו מוצאים בין הספורים האלה ספורים אשר זה כחם ברוח שירתם הנפלאה, כמו: “גן העדן”, “המלאך”, “חלום האלה הזקנה” ודומיהם, או “האֵם והמוצאות אותה” שהוא ספור מלא רוח שירה הנוגעת עד הנפש, והם כתובים באופן שהילד הקורא אותם ימצא בהם את שלו ואת העולם שהוא מבקש, והקורא הגדול ימצא בהם גם הוא את שלו ואת הקרוב בלבו יותר. ויש ספורים הנוגעים אל השאלות העומדות ברומו של עולם, שאלות בדבר תקון החברה המחכות עוד לפתרונים, כמו: “הנרות”, “אכן נבדלנו”, “החלזון ומקל השושנים”, ויש ספורים המיוסדים רק על ההלצה לבד, כמו: “בת המלך על העדשה”, “בית הצואר” וכדומה, וגם בהם ירָאה דעת העולם ודעת בני האדם אשר למסַפּר הזה; ויש שנמצא בהם חקירות ופילוסופיוֹת הכתובות בלצון הרבה, כמו: “התנין הגדול אשר בים”, “הזמיר”, “בגדי המלך החדשים”, “נטף המים” וכיוצא בהם; וכן גם ספורים אשר כל עיקרם אינו אלא בשביל המוסר הנמצא בהם, כמו: “מעשה”," הנערה הקטנה עם עצי הגפרית", “הדגן הטטרקי”, או גם ספורים אשר יזכירונו תמיד שחוק שפתים ודמעת עינים בבת אחת, כמו “צרת נפש”. ואולם רבים, רבים נמצא בספר הזה הכתובים לא רק לאנשים גדולים, כי אם לאנשים הוגים וחושבים וחוקרים דבר עד תכלית, כאשר אמרתי למעלה.

ואני בגשתי להעתיק לעברית את ספורי ההגדה האלה ידעתי כי יבּצר ממני להעתיק מכל הבא בידי וכי עלי לבֹר היטב ספורים מקרב הספורים, ובחרתי את הספורים המקבילים יותר לרוח הקוראים העברים, ביחוד נטשתי את הספורים הנשענים ביותר על האגדה הצפונית ואת הספורים הכתובים ברוח הנוצריות, ובזאת הייתי מוכרח לשנות לפעמים באיזה ספור מן המטבע הראשונה שהטביע בו המספר, כמו בספור “מעשה”, או “הנערה הקטנה עם עצי הגפרית” או “חלום האלה הזקנה”.

ככה אני נותן את הספר הזה היום לבני ישראל ולך.

כפר בעדאָן, אב התרנ"ו.

ד. פרישמאן.