_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הָאַרְגָז הַמְעוֹפֵף

ה.  אנדרסן

תרגם מאנגלית והוסיף הקדמה: דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

ויהי בימי קדם ואיש סוחר היה בארץ אשר לא יסָפר רב כספו וזהבו, כי אין מספר, ולוּ היה עם לבו כי אז השיגה ידו לרצוֹף בשקלי כספו ובשקלי זהבו את מלוֹא רחוב העיר עם הרחוב הקטנה אשר בּצדה.  ואולם כדבר הזה לא עשה האיש, כי ידע האיש לעשות בכספו ובזהבו מעשים אחרים.  והיה בהוציאו אגורה אחת לקנות, והביא עדי רגע תחתיה שקל תמים, אגורה הוציא ושקל הביא, כי היה האיש איש חיל ועושה מסחר בתבונה, ויחכם מאד – עד יום מותו.

ובמותו ויקם בנו ויירש את כל אשר לאביו, ויהי לו כל הרכוש לנחלה, ויחל הנער לפזר את כל הכסף כאפר.  בערב הוא בא אל בתי המשתה ואל בתי התענֻגות, ובבקר עשה לו תנינים מעופפים לשחק בהם, כאשר יעשו הנערים תנינים מן הניר, והוא תחת הניר לקח שטרי כסף ויעש את התנינים בהם, ואל הנחל השליך פִּתּי לחם עם רצי זהב תחת רצי אבן, להאכיל את דגת המים.  ככה יעשה הנער ימים רבים, וככה לא נבצרה ממנו לשלח רזון באוצרותיו, עד כי היה רזון.  ויהי מקץ הימים ולא נותר לו עוד מכל רכושו בלתי אם אגורות אחדות, וגם בגדים לא היו לו עוד בלתי אם סנדלים בלים ומעיל אחד בלה מן המעילים אשר ילבש איש בבקר.  אז שכחו אותו כל רעיו ואוהביו ויעזבוהו, כי בושו להתרועע עם איש אשר כזה לעיני השמש, ורק האחד מרעיו, והוא איש טוב לב, שלח לו ארגז ישן נושן ויצוהו לאמר: "צֹר בו את צרורך!"  והעצה טובה ונאמנה מאד, ורק – את מה יצרור בתוך הארגז ולו אין עוד כל דבר?  ולכן קם וישב בנפשו לבדו בתוך הארגז.

והארגז ארגז נפלא מאד במתכֻּנתו, והיה בהעיק איש באצבעו על כף המנעול אשר לו, והחל הארגז לעופף כרגע.

ובן הסוחר רק נַסה נִסה גם הוא להעיק באצבעו, והנה, עוּף!  עלה הארגז השמימה, עבר דרך מגדל העשן אשר בבית, ויעף ויֵדֶא עד לעבים, והוא יושב בתוכו.  ויש אשר מוט התמוטט קרקע הארגז, והנער יָרא יראָה גדולה פן יהרס הארגז ונפל ארצה והיתה מנת חלקו "קפיצת הדרך" אשר לא שאל ולא בקש – הֱיֵה אלהים מחסו ומצודתו!  ואולם לא באתהו רעה ואסון לא קרהו, והוא בא בשלום עד הארץ הרחוקה אשר שם הטורקים יושבים.

אז הסתיר את הארגז בתוך היער תחת אַחד השיחים העבֻתּים, והוא הלך ברגל העירה ולבוֹ לא נגף אותו על בגדיו אשר הוא לבוש, כי הטורקים לובשים כלם גם הם מעילים אשר ילבש איש בבקר וסנדלים ברגליהם.  ובלכתו והנה אשה מינקת לקראתו והיא נושאת ילד בזרועותיה.

"שלום לך אישה מינקת מבנות הטורקים!" קרא, "האם לא תגידי לי מה משפט הארמון הגדול אשר אנכי ראֶה בקצה העיר עם חלונותיו הגבוהים והרמים?"

"ארמון המלך הוא ושם בת-המלך יושבת!" ענתה אותו האשה – "הנה נביא היה בחצר המלך והוא נִבּא על בת-המלך רעות אשר תקרינה אותה בבֹא לפניה איש חתן לקחת אותה לאשה, ולכן לא ינתן לאיש לבוא אל תוך הארמון בלתי אם בהיות גם המלך וגם המלכה בחדר בתם!"

"קחי ממני ברכה על כל הדברים הטובים!" קרא בן הסוחר ויפן וילך ממנה.

אז שב היערה וישב אל תוך הארגז אשר לו, ויעף וידא ויעל על גג הארמון אשר ראה, ויעבור דרך החלון ויבוא ויתיצב לפני בת-המלך.

ובת-המלך שוכבת על רפידתה והיא ישנה, ותהי נחמדה ותאוה לעינים, אשר לא יכול בן הסוחר להתאפק, וישתחוה וישק לה.  אז התעוררה ותיקץ ותחרד חרדה גדולה, כי יראָה מאד, ובן הסוחר מהר ויגד לה כי אלהי הטורקים הוא אשר על כנפי רוח ירד אליה, ובשמוע בת-המלך את הדברים האלה ותשקוט כרגע.

אז ישבו שניהם יחדו, והנער ספר ספורים באזניה אשר אין נחמדים כמוהם;  כי ספר לה על דבר שתי עיניה אשר הן כתהומות ימים עמוקים, ושם רוחצות מחשבותיה כאשר תרחצנה בתולות הים בתוך המים;  ועל דבר מצחה ספר לה אשר הוא כמרום הר שׁלג עם זְוִיּוֹתיו ועם הדרוֹ!  ועל דבר החסידה ספר לה אשר היא המביאה את הילדים לבני האדם.

אכן מה טובו ומה נעמו הספורים היפים האלה!  אז שאל אותה אם יש את נפשה ללכת אחריו ולהיות לו לאשה, והיא ענתה כרגע: הנני!

"אבל אם מצאתי חן בעיני אדוני, יבוא נא אדוני הנה גם ביום השבת הבא, כי ביום ההוא גם המלך וגם אשתו המלכה קרואים אלי אל התֵּי אשר אני נותנת לפניהם.  והם רק ישמחו ויגילו בשמעם כי אלהי הטורקים הוא האיש אשר בחר אותי להיות לו לאשה.  אכן יעשה נא אדוני בחכמה ונתן את לבו לדעת לספר באזניהם ספור יפה או הגדה נחמדה, כי בזאת יקח את לבם לאהבה אותו.  וידעת אדוני, כי אוהבת אמי לשמוע ספורים אשר תוכנם רצוף מוסר ותורה, ואבי אוהב ספורים אשר לצון בהם ואשר ישחק עליהם השומע!"

"כדבריך כן אעשה!" ענה בן הסוחר, "גם מֹהר וגם מתּן לא יביא עבדך ליום שמחת לבו בלתי אם הגדה כאשר שאלה נפשך!"

ויקם בן הסוחר ללכת, ובת-המלך נתנה לו חרב יקרה ממלאָה אבנים יקרות ושקלי זהב – ושקלי הזהב האלה היו לו לדבר בעתו.

אז התעופף ויעבור ויקן לו מעיל חדש מן המעילים אשר ילבש איש בבקר, ואחרי כן בא היערה ויֵשב ויָחל את ההגדה אשר אמר, כי עד יום השבת ישלים את מעשה ההגדה, והוא כבד.

ויהי בהשלימו את מעשה ההגדה, והנה יום השבת זה בא!

והמלך והמלכה וכל שרי החצר יושבים בחדר בת-המלך ואת התּי אינם שותים, כי מחכּים הם אל אלהי הטורקים, ובבֹאו ויחרדו לקראתו וישמחו עליו מאד.

"יספר נא אדוני הגדה באזנינו!"  אמרה אליו המלכה, "ואולם אחת שאַלתּי, כי חכמה ותורה ויראת אלהים תהיינה צרורות בהגדה הזאת!"

"ואשר גם לצון יהיה בה למען ישחק עליה השומע!" ענה המלך אחריה.

"הנני!" ענה ויחל לספר – "ועל כן שמעו נא היטב!"

"ויהי בימי קדם וצרור עצי גפרית היה בארץ, ויתיחשוּ עצי הגופרית האלה ויגבה לבם מאד על גזעם, כי היה גזעם – הוא הבּרוֹש הגבוה – גזע עץ זקן בתוך היער, והם הם השבבים הדקים והקטנים אשר ממנו התפרדו.  ויהיו עצי הגופרית שוכבים על פני כַּרְכֹּב התנור בין כלי-האש ובין סיר הברזל הישנה, והם מספרים באזני השומעים האלה את כל המוֹצאות אותם בעודם בנעוריהם.  "אמנם כן", אמרו, "בעוד היינו על כִּפת העץ הרעננה, אז היתה גם כּפתנוּ רעננה!  בערב ובבקר נתּן לנו מבחר התּי, הוא הטל הטוב, ויומם היה לנו אור השמש לאָכלה, ועוף השמים וכל צפור כנף היו לנו למספרי ספורים לשׂמח את לבבנו.  ואנחנו ידענו גם ידענו כי עשירים אנחנו, אשר השיגה ידנו לעדות עֲדִי ירק גם בקיץ וגם בחרף, תחת אשר יתר העצים לבשו את בגדיהם רק בימי הקיץ ויהיו ערומים בהיות החרף.  אכן בא היום, עלו אלינו  חוטבי העצים וישליחו בנו מהומה גדולה, אז נפוצו בני משפחתנו ויתבקעו ויתפרדו אל כל עבר;  את אבינו, הוא הגזע, לקחו וישימו אותו לתרן בראש אניה נחמדה העוברת בתוך הימים הגדולים מקצה תבל ועד קצה תבל, ואת יתר הענפים לקחו ויתנו גם להם משמרוֹת וּכהֻנוֹת, ואנחנוּ נמכרנו לרקחות ולשפחות, ותהי זאת נחמתנו כי הינו לאור לכל העם אשר מסביב"

"אם אמרתי אספרה, והיו נפלאות גדולות גם בלשוני!" ענתה אחריהם סיר הברזל אשר על ידם – "אנכי כמעט יצאתי לאור באור החיים, ותהי נחלתי לבוא תמיד באש ובמים, אם בשל אבֻשל באש ואם שטף אשֻטף במים;  אכן היתי לראש לכל הכלים אשר פה בבית המבשלים, כי אנכי לא את המדרש אהבתי כי אם את המעשה, ועל כן יקרתּי.  והיה יום יום בכלוֹת הארוחה מעל השלחן, והיתה זאת שמחתי לבוא כרגע במים ולהטָהר ולשוּב אל מקומי אשר על פני הכּרכּב;  אז נהגה ונדבּר יחדו, ואיש יספר דבר באזני רעהו.  אמנם בודדים אנחנו פה, אין יוצא ואין בא, ומלבד הדלי היוצא לבקרים אל החצר עד הבאר אין בתוכנו איש יוצא מפתח הבית וחוצה.  ורק הסל הוא האחד הבא עד השוק ועד החניוֹת והוא המגיד לנו חדשות יום יום;  ואולם מרד וקשר תמיד בפיו על הממשלה ועל העם;  והיה באחד הימים בשמוע אותו סיר אחת ישנה בדברו, ותתחלחל ותחרד מאד ותפול ארצה ברב חרדתה ותשבר לאלפי רסיסים, כי נאמנה היתה תמיד לכסא המלך.  תהי נשמתה צרורה בצרור החיים!"

"ברב דברים לא ימָנע הבל!" הוכיח כלי-האש את הסיר ובדברו ויך הברזל על האבן עד התמלט ניצוצים – "האין את לבכם, אדוני, להכין לנו שמחה ותענגות לערב הזה?"

"כן דברת!  כן דברת!"  צעקו עצי הגפרית – "שמחה ותענגות נעשה לנו!  התדעו במה נָחל לעשותם?  הלא בזאת אשר איש איש יקום להגיד מי הנכבד מכּלנוּ!"

"לא טוב הדבר!" ענתה סיר החרש, כי לא נאוה לי לדבר בי ובנפשי!  לכן זאת העצה היעוצה ממני:  נספר נא ספורים איש באזני רעהו, ואני הנה אָחל בדבר ואספר את אשר אספר, ואתם תבאו אחרי וספרתם איש איש גם אַתּם.  כי אין דבר על פני כל האדמה אשר ישמח לב כדבר הזה!  ובכן שמעו היטב והאזינו:  על גדות הים הקדמוני הצופה פני ארץ דַּנִּיָה – – –!"

"מה נחמד ומה נאוה ראש-דבר זה!" קראו כל הקערות – "אין זאת כי תשמענה אזנינו כיום הזה ספור אשר ימצא חן בעיני כל!"

" – – – שם חלפו עלי ימי נעורי בּנוֵה אנשים שאננים ושם ראיתי ימים טובים;  את כלי-הבית טהרו, את רצפת החדרים שטפו במים, ומקץ שבועים ימים תִּלוּ כפעם בפעם יריעות חדשות בחלונות!"

"מה יקר הסגנון אשר לגברתי!" קרא הַמַּטְאֲטֵא "ולו יקראו המבקרים "סגנון המושך את הלב"!  אכן יכיר השומע כרגע כי אשה היא המספרת, כי על כן רוח טהרה ונקיון עובר על פני כל הדברים!"

"כן הוא, רוח טהרה ונקיון!" קרא הדלי אחריו בשמחה גדולה, ויצהל קולו וירקד כעגל, עד השתפך עליו נפשו ויהי למבול על פני הארץ.

והסיר הוסיפה לספר בחן ובדעת, ולא נפלה אחרית הספור מראשיתו.

וכל הקערות השתקשקו מרב גיל, והמטאטא הוציא ירק פטרוסילינון מן החר אשר בחול ויעש ממנו זֵר וישם אותו בראש הסיר, כי ידע אשר כל העם מסביב יראֶה וחרה לו, וגם חשב בלבו לאמר:  "שמר-לי ואשמר לך!  הנה אנכי נותן היום זר בראשה, ומחר וקמה היא ונתנה זר בראשי אנכי!"

"אבל עתה נקומה נא ונצא במחולות!"  קראו המלקחים, ויקומו וירקדו.  אכן כסדום היו, זמה עשו, כי פשקו את רגליהם לכל עובר ברקדם!  והמעטפה הבּלה אשר על פני הכסא ראתה זאת ותּקָרע, כי צנועה היא מעודה.  והמלקחים שאלו לאמר: "תנו גם לנו זר בראשנו!"  אז נתּן זר גם בראשם.

"אכן כל אלה רק אנשים מן האספסוף!" ענו עצי הגפרית אשר היו מזרע החורים.

אז נגש כל הקהל ויחלו את פני מכונת-התּי לתת בשיר קולה, ומכונת-התֵּי השיבה את פניהם, עקב אשר הֻכּתה בקֹר והיא לא הסכינה לשורר בלתי אם רֻתחו מעיה;  ואולם ידע כל הקהל כי רק מגאוה ומגדל לבב היא דוברת כדברים האלה, כי אוהבת היא לעמוד במקום גדולים ואת זמירותיה תזמר באזני אורחים וקרואים בעמדה על פני השלחן בחדר האכל אשר מעבר למפתן.

ןעל פני החלון ינוח עט סופרים אשר תקח אותו המבשלת כפעם בפעם לכתוב בו, והוא אין לו כּל אשר יקח בו את לב הרואה, בלתי אם הדיו אשר הוא טובל בו את רגלו, ותהי גם זאת לו לגאוה אשר יתגאה בה.  "אם אין מכונת-התי חפצה לזמר", אמר העט, "כי עתה תשים יד לפה ותדום!  הנה מחוץ לנו בתוך הכלוב יושב הזמיר, והוא איש יודע נגן, ולכן נקרא לו ונגן לפנינו.  אמנם לא למד הזמיר מעודו ולא מפי מורים לקח את תורתו, כי על כן אמרתי: אַל נא נהיה לו בלילה הזה שופטים קשים!"

"לא יתכן הדרך הזה אשר אתם אומרים ללכת עליו!" קראה קלחת-התי, אשר זאת פקודתה מעודה להיות למשוררת בבית-המבשלות, והיא אָחוֹת קרובה למכונת-התי – "איך נעשה כדבר הזה ושמענו שיר נכר מפי עוף נכרי הבּא אלינו מן החוץ?  הלזאת יקרא אהבה לארץ מולדת?  ישמע נא הסל וישפוט!"

"אכן היטב חרה לי על כל זאת!" ענה הסל, "היטב חרה לי עד מות!  הזה דרך ישר אשר אַתם מכלים את הערב הזה לריק ולתהו?  אם לא היטבנו לוּ עשינו סדרים נכונים לכל הבית?  כי אז איש על מקומו יבוא ואיש על נחלתו, ואני אני אהיה לכם לפקיד ללכת לפניכם ולהורות אתכם את המעשה אשר תעשו!"

"נקומה ונריע תרועה גדולה!" קראו כלם פה אחד.

ופתאם והנה נפתחה הדלת והמבשלת באה החדרה.

אז החרישו כלם פתאם ולא נשמע עוד כל קול וכל הגה, כי לא מצאו את לבם, ורק בקרבם ידעו כלם איש איש כי לגדולות נוצרו וכי כחם ותפארתם עמם.  "לוּ רק חפצתי", חשב כל אחד, "כי אז בראתי שמחה ותענגות לשמח לב כּל בערב הזה!"

והמבשלת לקחה את עצי הגפרית ותעל בהם אש ותַּבער את העצים אשר על האח – הוי, מה התלקחה אשם ומה גדלה לבּתם!

"עתה ירא נא כל איש כי הראשונים אנחנו!" קראו עצי הגפרית – "מה נחמד זהרנוּ ומה גדול אורנו!"

עוד הם מדברים והנה באו עד קצם ויכבּוּ לנצח!

"מה נאוה ההגדה הזאת!" קראה המלכה אחרי כלוֹת הדברים מפי בן הסוחר – "הנה שמעתי את כל הדברים, ומדי שמעי חשבתי בנפשי כי יושבת גם אנכי בבית-המבשלות על יד עצי הגפרית והייתי כאחד מהם – כי על כן תנתן לך בּתנוּ לאשה!"

"כן הוא, את בּתּנוּ תקח לך לאשה!" קרא גם המלך, "מחר וחגֹנוּ את חג חתונתכם, כי בן שעשועים לי אתה!"  והמלך חדל מקרוא לו "אדוני" ויקרא לו "אתה",כי על כן היה גם הוא לאחד ממשפחת בית המלך.

ובכן וייעדו את מועד חג החתונה, ויהי בערב וכל אנשי העיר למקטון ועד גדול שמחו שמחה גדולה, ויאירו נרות בחלונות כל הבתים;  ושרי המלך נתנו מנות לכל איש, תופינים ורקיקים וחלות לחם לכלם, והנערים השובבים התאמצו לבוא אל רחוב העיר, ויקראו הידד וישרקו ויחללו על פי ראשי אצבעותיהם, וכל העיר שׂמֵחה וצוהלת.

"אכן בא מועד להוסיף גם מאשר לי על כל נפלאות החג הזה!" אמר בן הסוחר בלבו, וילך ויקן לו אֵש פלדות וכידודי אש ומעשה בזק, וישם את כל אלה בארגז אשר לו, ויֵשב בו ויעף השמימה.

פּוּפ-פַּף!  מֶה עלו ומָה רעשו כל אלה במרום השמים!

והטורקים ראו את המראות הגדולים והנפלאים, בהמטיר איש אֵש מן השמים והוא יושב בתוך ארגז מעופף, ויתהוללו ויריעו תרועה גדולה וירקדו למעלה, עד עפו סנדליהם מעל רגליהם ויתעופפו ממעל לאזניהם, כי לא ראו עוד הטורקים מראות נחמדים כאלה.  אז הבינו כלם כי אמת נכון הדבר, אלהי הטורקים הוא אשר בא לקחת לו את בת-המלך לאשה!

ובן הסוחר שב אל היער עם הארגז אשר לו, וידבּר אל לבו לאמר: "עתה אשובה נא העירה ואלך ברגל בקרב העם ואשמע את אשר ידבּרו בי ואם מצאו הדברים חן בעיניהם!" – הן מי ישית עליו חטאת כי חשקה נפשו לשמוע כל זאת?

הוי אֵל אלהי כל הארץ!  מה הרבו האנשים לספר באזניו ומה רבו הנפלאות והנצורות אשר שמע!  לא היה איש אשר לא ראה את המראות, איש איש על פי דרכו, וכולם השתאו, כלם השתוממו יחדיו.

"אנכי ראיתי את אלהי הטורקים פנים אל פנים!" ספר האחד – "הנה עינים לו ככוכבים עפים וזקן לו כקצף אשר על פני המים!"

"אכן לבוש הוא אדרת אש אשר בה יעופף!" ספר השני – "ומלאכים אין מספר יושבים בחיקו ומציצים מתוך מַפְּלֵי האדרת!"

וכל אלה דברים טובים, דברים נחמדים ונעימים, ומחר והיה יום חתונתו.

אז שב היערה לשבת אל תוך הארגז אשר לו – – אבל איה איפה הארגז?  הארגז נשרף!  כי זיק מזִיקוֹת האש אשר עשה נותר בתוך הארגז ויַבער בו אש ויאכלהו ויעשהו לערמת אֵפר, ולא יכול עוד בן הסוחר להתעופף, ואל מקום רעיתו לא יכול לבוא עוד.

והיא עומדת כל היום על פני הגג וּמחכָּה אליו, כי לא תנָחם אחריו, ולכן תחכּה עוד עד היום הזה;  והוא הנה הוא עובר ממדינה למדינה ומעם לעם אשר על פני כל האדמה וּמספר ספורים והגדות, ואולם הספורים וההגדות לא יפיקו עוד רוח שמחה וגיל ככל אשר מצאנו בתוך ההגדה בדבר עצי הגפרית.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה