_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַחֲסִידוֹת

ה.  אנדרסן

תרגם מאנגלית והוסיף הקדמה: דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

על גג הבית אשר בקצה הכּפר הקטן, שם בנתה משפחת חסידות את קנה.  ותהי האֵם רובצת על ארבעת אפרוחיה אשר בתוך הקן, והאפרוחים מוציאים את ראשיהם החוצה עם חרטומיהם הקטנים והשחורים, כי חרטומיהם טרם האדימו עוד.  ובחוץ עומד אבי האפרוחים על ראש הגג, קוממיות יעמוד, זקוּף כּלוֹ, כמעשה מקשה הוא, ולא יפיק ולא ינוד.  רק את רגלו האחת הרים ויסתירנה תחת כנפיו, באין לו ענין אחר לענות בו ולעשותו, והוא עומד על הרגל האחת מדי עמדוֹ על המשמר, והיה הרואה אותו ואמר: רק תבנית עץ הוא העשוי במעצד, מעשה ידי חרש.  ובלבו חשב אבי האפרוחים לאמר: "אכן כמעשה הנדיבים והחורים עושים גם אנחנו, בַּעֲמוֹד משמר לצבּוֹא על פתח הקן אשר לאשתי!  הן העובר בחוץ לא ידע כי אנכי הבעל, ורק יחשוב באמת ובתמים כי שרי החיל הפקידו אותי לעמוד פה על המשמר, כי על כן אמרתי: דרך חורים ונדיבים גם לנו, וכל איש רואה!"  ויוסף ויעמוד על רגלו האחת, ולא חדל.

וברחוֹב על פני חוץ נאספו קהל נערים קטנים להשתעשע, ויהי בהביטם את עדת החסידות אשר על הגג, ויִגש האחד ויחזק את לבו וישר את השירה הקדמוניה, היא שירת החסידות הנודעת, ובעוד רגע וישירו עמו גם יתר הנערים כלם, איש איש ככל אשר זכר וככל אשר העלה אותה על לבו, לאמר:

עוּפִי, עוּפִי, חֲסִידָה,

פֶּן אֹחֲזֵך, אָז אַשְמִידָה;

עוֹד אִשְׁתֵּךְ רוֹבֶצֶת בְּתוֹךְ הַקֵּן

עֲלֵי אֶפְרוֹחֶיהַ, הַבַּת עִם הַבֵּן:

הָאֶחָד יִמָּלֵק,

הַשּׁנִי יִשּׁלֵק,

הַשְׁלִישִׁי יִשּׂרֵף,

הָרְבִיעִי יִטָּרֵף!

"שמעי נא את אשר הם משוררים!" קראו האפרוחים – "הנה הם אומרים למלוק ולשלוק, לשרוף ולטרוף אותנו!"

"אַל נא תשיתו אליהם לב!" ענתה אותם אֵם החסידות – "אַל תשמעו ואַל תשעו אל דבריהם, כי לא יפול מנוֹצת בּשרכם צרוֹר ארצה!"

ואולם הנערים שָׁנוּ וישלשו את דברי השירה, ולא חדלו, ובאצבעותיהם הורו על החסידה.  ורק הנער האחד, ושמו חסדא, לא עשה כמעשיהם, ויצעק אליהם וירב עמם ויגד להם אשר לא טוב הם עושים ללעג לנפשות תמימות ונקיות, ויבָּדל מהם ולא אָרח עמם.  ואֵם החסידות נחמה את אפרוחיה בדברים, ותדבר אליהם לאמר: "אל נא תשיתו אליהם לב!  שׂאוּ נא עיניכם וּראוּ את אביכם עומד פתח הקן על רגלו האחת, לבטח יעמוד וכלו שלאנן ושלו!"

"הוי מה יָגרנוּ!" ענו הקטנים ויחביאו את ראשיהם בכנפיהם בתוך הקן.

ויהי ביום השני בהתאסף עדת הנערים לשעשועיהם, ויביטו את החסידות על הגג כפעם בפעם, וימהרו וישירו את השירה הקדמוניה לאמר:

"הָאֶחָד יִמָּלֵק,

הַשּׁנִי יִשּׁלֵק –!"

"האמנם כן?" שאלו האפרוחים – "האם המָלק נמָלק וגם השָׁלק נשָׁלק?"

"חלילה לאלהים!" השיבה אותם אִמם – "ראו הנה עוד מעט ואתם החל תּחלוּ לעוּף, כי אני אלַמדכם!  אז נצא השדה ונבוא אל נאות הדשא ועד הצפרדעים נגיע, וראִיתם את הצפרדעים משתּחוֹת לנו בתוך המים, וּשמעתּם בזמרן לנו לאמר: "קרקר, קרקר!", ואחרי זה נבוא ונאכל אותן.  אז תדעו מה נחת!"

"ואחרי כן מה יהיה?" שאלו אפרוחי החסידות.

"אחרי כן תּאָספנה כל החסידות אשר בארץ ובאו כלן אל מקום אחד, כי אז יבואו לנו ימי התכונה הגדולה אשר יכין איש איש את נפשו לדרך הרחוקה לימי החרף, וחנך איש את בנו ואשה את אפרוחה ולמדוּ אותם והרגילו אותם ואִמצוּ אותם, למען ייטיבו לעוּף, כי גדול הדבר הזה אלינו מאד, והיה איש ממנו אשר לא ייטיב לעוף, ובא שר הגדוד אשר לנו ונִקֵּר אותו בחרטומו עד המיתוֹ אותו.  ולכן שמעו את אשר אני דוברת אליכם: עשׂוּ חיל בלמוּדים בּבֹא ימי התכונה, למען תעופו היטב!"

"אבל הן בחרטום ננֻקר וגם המלק נמלק, ככל הדברים אשר אמרו הנערים, וגם עתה ברגע הזה הנה הם שונים את כל הדברים הנוראים האלה!"

"אַל נא, אפרוחי, אַל נא תשעו להם ולדבריהם!" ענתה אֵם החסידות – "אחרי ימי הלמודים הגדולים, וקמנוּ כלנו ועברנוּ מזה ועַפנוּ אל הארצות הרחוקות אשר שם החֹם, והארצות האלה רחוקות מזה מאד מאד, על הרים וגבעות נדאֶה ויערוֹת גדולים נעבור, ובאנו עד ארץ מצרים, אשר שם בּתּי האבנים הרמים העשוים תבנית משֻׁלשת, והם רחבים מלמטה וראשיהם צרים מלמעלה, ואשר ראשיהם מגיעים עד ממעל לעבים.  וזה השם אשר יקראו להם: פִּירָמִידִים, וימיהם ימי עולם על פני האדמה אשר לא תדע חסידה לספור אותם.  ושם הנה היאור, והיה בעלוֹת היאור ושטף את כל ארץ מצרים וכסה את הארץ בּצה, ואנחנו נבוא אל תוך הבּצה ואכלנו שם את הצפרדעים!"

"האָח!" קראו כל האפרוחים.

"אמנם יפה ונחמד כל זה מאד מאד!  מאז הבקר ועד הבקר אין לנו לעשות דבר בלתי אם לאכול, וּמדי אנחנו מתענגים שם על כל טוב, והנה פה בארצות הקֹר אין עץ ואין עלה ירוק אף אחד;  רק חרף על פני חוץ, וקפאוּ העבים בלב השמים והתבקעו מרב קִפּאוֹן והיו לפתּים קטנות ולבנות אשר תפולנה ארצה!"

ואֵם החסידות בּדבּרה את הדברים האלה, ותהי מחשבתה אל פתּי השלג, ורק לא ידעה לבאר את מחשבתה בדברים אחרים.

"הגם הנערים השובבים יקפאוּ אז ויהיו לפתּים גם הם?" שאלו בני החסידה.

"לפתּים לא יהיו", ענתה אִמם, "ואולם רק כפשע בינם ובין הרעה  הזאת, כי על כן עליהם להסָּגר בבתיהם החשכים ולשבת מאחרי התנור.  אבל לא כן אתם, כי יכול תוכלו להתעופף באַרצות החֹם, אשר שם פרחים אין מספר ואשר שם השמש זורחת תמיד!"

ויהי מקץ ימים אחדים, והאפרוחים עלו ויגדלו ויעשו חיל עד כי מצאו לעמוד על רגליהם ולהביט על כל אשר מסביב.  ואבי החסידות בא יום יום ויבֵא להם צפרדעים רכּוֹת ונחשים קטנים וכל מטעמים אשר תאכל אותם חסידה ואשר ינעמו לחכּה.  והשעשועים מה רבּוּ אשר שִעשע אותם לעשות להם צחוק!  יש אשר שׂם את ראשו על פני זנבו, ויהי מפליא לעשות מאין כמוהו, ויש אשר קִשקש בחרטומו כאשר יקשקש איש בפעמון, ויש אשר ספר באזניהם ספורים נחמדים, והספורים כּלם נוגעים אל החיים אשר בתוך הבּצה.

ויהי היום ואֵם החסידות דבּרה אל אפרוחיה לאמר: "עתה הנה באה עתּכם, אפרוחי, כי תלמדו לעוּף!"

אז הובאו האפרוחים אַרבּעתּם החוצה, ותּצג אותם על ראש הגג.  הוי, מה כשלו רגליהם ומה הנידו בכנפיהם כה וכה לעמוד הכן, ולא יכלוּ, כי לא מצאו את המשקל הנכון לכֹבד בשרם, ויהי עוד מעט והם נופלים ארצה!

"התיצבו והבּיטו אלי!" קראה אליהם אמם – "הנה כזה תשאו את ראשיכם עליכם!  כּזה תציגו את כפות רגלכם!  אחת ושתים!  אחת ושתים!  כי בזאת תבֹאו אל הארץ אשר לפניכם!"  ובדבּרה ותתעופף לעיניהם למען הורותם את המעשה אשר יעשו, והאפרוחים גם הם נסו לנתּר כמעט רגע מעל פני הגג, והנה בּוּמְס!  כּשלו, נפלו כלם, ובאשר עמדו שם נפלוּ.

"אין את נפשי לעוּף!" קרא האפרוח האחד, ויקם ויגיח אל תוך הקן – "אין לבי הולך אחרי הארצות הרחוקות, לבוא שמה לגוּר!"

"ובכן אפוא חשקה נפשך לַחֲרוֹף פה ולגוֹעַ בקֹר?  היבֹאוּ הנערים עליך וּמְלָקוּך וּשלקוּך וּשרפוּך וּטרפוּך, ככל אשר הם אומרים?  אם כן אפוא אלכה נא ואקרא להם!"

"לא, לא!" קרא האפרוח, ויקם כרגע ויגיח מן הקן וינתּר על הגג עד גשתו אל אֶחיו.  – ויהי ביום השלישי, והם מצֹא מצאוּ גם לעוּף הנה והלוֹם כמעט, ולכן חשבו בלבם כי יודעים הם להתעופף גם ברוח אשר מתחת השמים;  ויהי הם מתנשאים להתעופף, והנה בּוּמס!  כשלו, נפלו כלם, והם מתאמצים כרגע ומתחזקים ומנידים בכנפיהם לבלתי נפל ארצה, ואחרי כן נִסּו ויעופו כמעט, והנערים עודם ברחוב על פני חוץ, והם משוררים את שירתם:

"עוּפִי, עוּפִי, חֲסִידָה!"

"הנרד אליהם וּננקר להם את עיניהם?" שאלו האפרוחים.

"חלילה לכם!" ענתה אותם אמם – "לוּ אתם שומעים לי היום, אז תיטיבו לעשות שבעתים!  אחת שתים ושלוש!  הנה אנחנו עפים על ימין!  אחת שתים ושלוש!  הנה אנחנו סובבים את מגדל העשן!  – ראו, עתה השׂכּלתּם מאד לעוּף!  ניד הכנפים האחרון הזה בחכמה עשיתם אותו וּביתרוֹן תבונה ככל החֻקה והמשפטים, ולכן זה שכרכם כי נתן אתן אתכם מחר ובאתם עמי אל הבִּצּה!  הנה שם משפּחוֹת חסידות רבות יוצאות המימה, הן ואפרוחיהן אשר להן, והן מן המשפחות הכבודות אשר בארץ.  לכן זאת עֲשוּ, אֶפרוחי הנחמדים, והוֹכחתּם לעיני כל כי אתם הטובים מכל האפרוחים, והלכתם כלכם וּצעַדתּם קוֹממיוּת, כי ככה ילכו בני הנדיבים ומראה כזה נחמד מאד לעינים!"

"אבל למה זה לא נרד להנָּקם את נקמתנו מן הנערים המחָרפים אותנו?" שאלו בני החסידה.

"יחָרפוּ נא ככל הטוב בעיניהם!  ואתם הלא תתנשאו עד העבים ותבֹאו אל הארץ הטובה אשר שם הַפִּירָמִידִים, והם כלם יקפאו ויגועוּ באין עלה ירוק ובאין תפוח מתוק!"

"אמנם כן, נקמה נעשה בהם!" דברו האפרוחים בקול דממה איש באזני אחיו, ואחרי כן שבו אל מלאכתם להתאמץ ולהתרגל היטב לעוּף.

ובכל הנערים אשר בחוץ לא היה נער שובב ופרוע כנער השובב והפרוע אשר שר את דברי השירה בראשונה, ולא היה איש מכעיס ומרעים את החסידות כמוהו, כי הוא המסית גם את יתר הנערים בהן, והיה רק כראותו אותן, ויחל לשיר את דברי השירה כרגע, וגם את יתר הנערים שִׁסָּה בהן;  והוא עודו נער קטן מאד, וגם שש שנים טרם תּמָּלֶאנה לו, ואולם האפרוחים חשבוהו כבן מאת שנה, עקב אשר גדלה קומתו כזאת וכּזאת גם מקוֹמת אמם וגם מקוֹמת אביהם, והם לא ידעו ולא הבינו להעריך ערך שנים אשר לילדים קטנים ואשר לילדים גדולים.  ותהי כל שנאתם וכל נקמתם רק אל הנער הזה, כי הוא המֵּחֵל את שירת החרפה והוא לא חדל ממנה גם עד היום הזה;  ויתעבּרו האפרוחים מאד מאד, וכאשר הוסיפו ימים כן הוסיפו לשנוא את הנער וכן נלאו לשמוע את חרפתם;  ולא יכלה אמם להשביח עוד את הסערה אשר בלבם ולא מצאה תחבֻלה בלתי אם להגיד להם, אשר נתן תתן להם לעשות נקמה בנער, ואולם חכּה יחכּו נא עד יום עזבם את הארץ הזאת לבוא אל אַרצות החם.

"הלא עלינו לראות בראשונה את חכמתכם ובינתכם בבֹא ימי התכונה הגדולה!  והיה ביום ההוא, ואתם מדחה תעשו ולא תפיקו רצון מאת שר גדודנו, ושר גדודנו נקר ינקר אתכם בחרטומו עד המיתוֹ אתכם, אז הן צָדֹק צדקוּ הנערים בכל הדברים אשר הם מחרפים אתכם!  ועל כן זה הדבר אשר דברתי: חכּה נחכּה, ואז נראה איך יפול דבר!"

"כן, ראֹה תראי!" ענו האפרוחים.  והאפרוחים נתנו את כל לבם למלאכתם, וישקדו על למוּדיהם יום יום, וילכו מחיל אל חיל, ויהי באחרונה ויעופו האפרוחים בחכמה ובתבונה וברב חן והדר אשר ישמח עליהם כל ראֶה.

אז באו ימי החרף.

והחסידות מתלקטות ומתקבצות מכל עברים, ותהיינה נכונות לעוּף אל ארצות החם ולחרוֹף שם, ואולם בטרם עוּפן ויהי דבר שר הגדוד אליהן לנסות בראשונה את כחן ולהראות לעיני כל עד כמה הן מצליחות לעוּף.  אז רבתה התכונה מאד ותהי גדולה מאין כמוה!  ותהיינה החסידות מעופפות על פני ערים ועל פני כפרים רבים, ואחרי כן שבו אל מקומן הראשון, כי רק להראות את כּחן עפו, ואפרוחינו גם הם עפו וינסו את כחם, והם משכילים מאד לעשות, כי מצאו חן בעיני שר הגדוד מאד מאד, ויתן להם תעודה כתוב עליה: "טוב מאד, וזה אות לכם נחשים וצפרדעים!"  והתעודה הזאת היא הטובה מכל התעודות, וגם נחשים וצפרדעים נתּן להם להיות להם לגמוּל, וגם הֻגד להם כי יכול יוכלו לעשות בהם ככל הטוב בעיניהם;  והם גם עשֹה עשו כטוב בעיניהם, ויאכלו אותם.

"עתה הנה באה עת הנקמה!" אמרו האפרוחים.

"כן דברתם!" ענתה אִמם – "וזה הדבר אשר יעצתי ואשר אגיד לכם: הנה נא ידעתי את הנחל אשר שם שוכבים בני האדם הקטנים עד בּא אליהם החסידה והביאָה אותם אל אבותיהם*;  והילדים הרכים והנחמדים שוכבים שם, והם חולמים חלומות נעימים אשר כמוהם לא יחלמו עוד כל הימים אשר הם על פני האדמה;  וכל אָב וכל אֵם אין להם דבר לשאל מאת אלהים בלתי אם כי יובא להם ילד נחמד אשר כזה, וכל הילדים גם הם אין להם שאֵלה לשאל מאלהים בלתי אם אשר יוּבא להם אָח או אחות אשר כאלה.  ולכן זה הדבר אשר יעצתי: נרדה נא כלנו אל הנחל, והבאנוּ משם ילד נחמד לכל נער ישר לב אשר לא שר את שירת החרפה ההיא ואשר לא נתן את לבו לחרף את החסידות וללעוג להן!"

"אבל מה נעשה לנער הרע והפרוע אשר הוא הראשון להחל את שיר החרפה ומה גמוּל נעשה עמו?"

"זה הדבר אשר נעשה: הנה שם בנחל שוכב ילד מת אשר מת על חלומותיו, ואותו נביא אל הנער הרע, ואז יבכה הנער ונפשו תאבל עליו על האָח המת אשר הבאנו אליו, ואולם ראֹה ראיתם בתוך הנערים גם נער טוב ונחמד, ואותו תזכרו ולא שכחתם אותו, הוא הנער אשר צעק אליהם וירב עמם ויגד להם אשר לא טוב הם עושים ללעג לנפשות תמימות ונקיות, ולכן נביא אל הנער הטוב הזה גם אָח אחד וגם אָחות אחת לשמח בהם את לבו!  ושם הנער הזה חסדא, לכן יהיה נא גם שמכם כשמו, ונקרא לכם שם חסידות כשם הנער מעתה ועד עולם!"

וכאשר דבּרה החסידה, כן עשו.  והיה למן היום ההוא ונקרא לכלן בשם חסידות כשם הנער, וכן יִקָּרא להן עד היום הזה.

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  מסורה הוא בפי יושבי המערב להגיד לבניהם הקטנים כי החסידה מביאה את הילדים הקטנים מן הנחל, והילדים מאמינים כי הנחל הוא רֶחֶם הילדים הנולדים.