_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בַּיָּעַר

מאת דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

רָעש היער ורָעש, הָמה ופטפּט, ולכל אשר נשב הרוח, שם הניעו העצים את ראשיהם. הלא זה דרך העצים מעולם... כל ימי השנה, יום-יום למן הבֹּקר ועד הערב, היו טרודים עד למעלה ראש, לא מצאו מעולם אף רגע אחד פנוי לנפשם. אבל בבֹקר יום אחד והנה פלא נעשה. עץ-גֹפר רך וצעיר הביט במקרה על פני לוח-הטרף אשר לו, ופניו חורו מחרדת פתאום. אז יצעק בכל כחו: הוי אֵל אלהי היערות ואפסי גנים רחוקים! הנה מחר יום החמשה-עשר בשבט ראש השנה הוא ואני לא שמתי לב ולא ידעתי!

והרוח אשר ביער, זה הפּטפּטן הזקן, אסף את קול-הקריאה הזה בכנפיו וימהר וישאהו עמו מעץ אל עץ, ומקץ רגעים אחדים ידע כל היער מסביב, מן הקצה האחד ועד הקצה השני, כי מחר ראש-השנה.

ויד גדולה ונפלאה היתה בלילה בכל העצים מסביב, ויהפכו וישֻׁנה מראיהם, כמו בא להם קסם פתאום, ובהיות הבֹּקר לא הכיר איש את מראה היער.

מאז הבֹּקר, כמעט שעלה עמוד השחר, עמדו העצים כֻּלם ביראה גדולה ובלי נוע ועיניהם נשואות השמימה. ביראת-שמים אשר אָרכה יום אחד אמרו למחות את כל פשעיהם ועֲוֹנותים אשר פשעו ואשר עוו במשך שנה אחת תמימה. הלא זה דרך עצי-היער מעולם...

כל היער מסביב, למקטניו ועד גדוליו, היה עטוף לבנים, הטליתים היו עשויות שלג זך, אשר נפל זה עתה מן השמים, והציציות היו נגררות אחריהן מעשה גושי-קרח ארוכים. שִׁטָּה זקנה ופתיה עטרה לראשה צניף לבן בתפארה.

ואימת חרדה גדולה נפלה על כל המחנה, והחרדה באה הפעם מקרב לב ונפש. שעה של התעוררות הגיעה. הבינו והרגישו פתאום כֻּלם את כל התֹּהו ואת כל הבֹהו אשר בחייהם, כי הבל וריק המה: את צעיריהם לוקחים מעמם להסיק בם את התנורים ואת זקניהם יכרתו מיער וגררו במגֵרה לעשות מהם קרשים... היש איש אשר יקנא בהם ובגורלם? או האם באמת זאת היא תכלית החיים ותכלית כל המעשה תחת השמים להיות כל עץ נע כל ימיו לכל רוח?... והעצים רגשו פתאום כלם יחדיו במרי שיחם, כי חם לבם בקרבם מאד.

תִּדְהָר עיף ושבע-ימים מזֹקן עמד בצד, ובקול צרוד יגע-שֵׁנה פסק את פסוקיו המשונים ויפטפט את מזמורי התהלים שלו, ואזוב רך המתחנך במצווֹת נִסה לענות אחריו. בעת ההיא ושמש לבֶן-פּנים שלח באלכסון את קויו הקהים אל בינות העפאים, ועצלות מתוקה ירדה ותרבץ על כל היקום מסביב. פתאום התעורר אוג צעיר ורם, אברך היודע מעט לנגן, ויקרא הס! ויתחיל אדון עולם. ההברה שלו היתה משֻׁבּשת, ואולם המלים באו מעֹמק הלב. ואחרי-כן בא גם יתר סדר התפלה: אַלוּן חסיד וירא שמים היה לבעל-שחרית, ותאַשוּר איתן ואדיר, בעל כרש עבה ומטובלי-צהרים, היה לבעל-מוסף. הרוח תקע בכח את התקיעה ואת השברים ואת התרועה, וכל העדה מסביב התיפחה בקול. ובבואם עד לואנחנו קוראים נסה לוּז זקן ועבֶה לכרוע עד לעפר, ולא יכול כמעט לשוב עוד ולזקוף את קומתו...

ואנחה חלפה את כל המחנה מן הקצה אל הקצה, והיא באה מקרב לב ונפש.

ככה עברה מחצית-היום ומועד אחר-הצהרים בא, ומעט-מעט חדלה ההתעוררות החזקה ומעט-מעט הלכה הלוך וחסור. הלא זה דרך היער מעולם... הצעירים ועולי-הימים עשו כה וכה ויהיו נכונים לקראת תשליך, והזקנים עמדו אָנֶה ואָנָה, זה בכֹה וזה בכֹה, ויהיו משוחחים ברגעי-בטלה אלה איש עם אחיו ואיש עם שכנו. אֹרן פתי עמד ויספר בגאוה באזני אחיו על-דבר אביו-זקנו, זכרונו לברכה, ועל-דבר אביו, עליו השלום. אביו-זקנו, זכרונו לברכה, כשבאה שעתו לפטור מן העולם, נטלו אותו ויגררוהו לקרשים, ומן הקרשים עשו כסא-מלוכה, להיות למלכת שבא לשבת עליו; וכן עלה לגדולה גם אביו, עליו השלום, במותו, כי מקרשיו עשו תרנים, הלא הם התרנים לאניות אשר עשה המלך חירם. בר-מזל שכזה! בר-מזל שכזה! נענעו לו השומעים בראשם בקנאה גדולה. והאֹרן נשא את עיניו השמימה ויוסף: אם זה הוא גורלי ואם נכתב עלי בספר השמים ביום ראש-השנה הזה, כי עלי להאסף אל אבותי הקדושים בשנה הזאת, כי עתה לא אשאל מאלהים דבר, בלתי-אם למות כמות אבותי הגדולים ולהיות אחריתי כמוהם...

ערמון חסיד התעקש ויאמר: ואני לא כן עמי. לוּא שאלתי מאלהים דבר, כי-אז הלא תבחר נפשי לכל-הפחות לשאול תחת זאת, כי במותי יעשו מקרשי כסא-רבנות לאחד מן הגדולים אשר בארץ, ומענפי יעשו יד או חוטרא להורות בם על האותיות הקדושות בשעת הקריאה בתורה...

בטלן! חשב בלבו לוּז אָרוך ויבש מן האַברכים הסמוכים על ענפי שכניהם.

אֵלָה צעירה, עקרה וגלמודה, הורידה את עיניה לארץ ובדממה דקה ובבושת-פנים אמרה: אם למות כי עתה שאלתי לי, אשר יעשו מעצי עריסות לילדים...

והשעות אשר אחרי מועד הצהרים עברו. הצעירים ועוּלי-הימים החלו בין כה וכה את סדר התשליך על שפת הנהר, ויהיו מנערים את עליהם הנובלים אל תוך המים, והם מתענגים על עצם המלאכה. תִּרזה צעירה ועגבנית קצת החלה מעשה עגבים קטנים והוללות מעט עם רוח מערבי קל ופוחז, אשר נלוה אליה, ויהיו מתהוללים ומפטפטים יחדיו באחוה וברעות רבה, ורק לרגעים הפסיק אותם קול התדהר הישיש, אשר עמד בצד, עיף ויגע-שנה, ואת פרקי התהלים החל זה עתה מחדש, והוא מתרונן באפס כח ובאים שִׁנים: למה רגשו גוים ולאֻמים יהגו-ריק...

ואימת-הקֹדש, אשר רבצה על יום הדין הקדוש מאז הבקר, עברה מעט-מעט כלה, ובני-הנעורים שבו להמיָתם הקדמונה ויהיו רועשים כדבר יום ביומו... ככה בא לאטו המועד אשר לפנות ערב, ופתאום והנה חדשה גדולה, אשר איש לא פלל. עורב זקן בא מועף, והוא נואק וצורח בקול. וכל היער מסביב קורא: ראו, הנה המתנבא בא, הנה הקוסם, המגיד עתידות! ומקץ רגעים אחדים ידעו כל עצי-היער, למן השיח אשר על-פני האדמה ועד האַלון המגיע עד לעבים, כי בא המגיד עתידות ומנבא אחרית מראשית.

התִּרזה הצעירה היתה הראשונה. אַחַי, קראה, האין לנו לדרוש בנביא ולשאול מעט בקלפים? וכל העדה מסביב נתנה קולה בשחוק. כל אחד עשה כמתנכר ויהי כאיש אשר לא יאמין בהבלים כאלה, אבל בסתר לבו משך ומשך אותו בחזקה דבר-מה לקרבה אל הנביא השחור הצורח.

התרזה הצעירה היתה, כמובן, הראשונה גם הפעם. הרכינה את ראשה והושיטה שריג דק וארוך אל העורב, והעורב התרפק עליו ויחל לקרוא את קריאתו על-פי הקוים הדקים הבולטים מן השריג.

התראי בזה את הקו התיכון, העולה פה? קרא והוא נואק וצורח. הנה הוא עולה למעלה וחד הוא בראשו, ומשם הוא פונה הצדה ומפגש בדרכו את הקו השני, הבוקע אותו ועובר את חודו ונופל מעבריו על שני קצותיו. דעי לך: בטרם תעבור שנה אחת יעלה עליך הכורת, וכרתו את עציך ולקחו ועשו מהם תליה, ועל התליה יתלו איש נקי, החף מכל פשע, אשר יאמרו עליו, כי היה מורד במלכות, והאיש התם והנקי הזה יפרפר רגעים אחדים על עצך, עד אשר יחָנק וימות, ויעזוב אחריו אלמנה עניה ויתומים רעבים,  ואַתּ תהיי לקללה ולדראון בעיני כל רואַיך...

הרף! הרף! והתרזה התפלצה פלצות-מות ותמהר ותמשוך את שריגה לאחור ותפן משם בחפזון.

אַלון צעיר, קצת משכיל וחפשי בדעות, הגיש באֹמץ-לב את אחד מענפיו, ועל שפתיו הרביץ שחוק לא-אמון, והשחוק רבץ על שפתיו מאֹנס ולא הקביל אליהן היטב והעורב חקר את הענף ויתבונן בו בשים לב ויחל ויאמר: עוד בטרם יעברו שלש פעמים שלשת ימים והוּנף עליך גרזן ונִפּץ את ראשך מעליך לרסיסים, את עצך יקחו ועשו את חציו למִטה, אשר ינשא בה המת, ואת חציו השני יעשו ארון להיות לקבורה, והיית לחרדה ולמנוד-ראש לכל רואיך ולפלצות לכל עובר, אשר יאהב את החיים בתענוגיהם.

האַלון נחפז בִּן-רגע ויעתק משם הצדה.

פתאום נשמע קול התִּדהר הזקן והחסיד, והוא מכעכע ומתנועע; רק אין זה כי-אם לחש לו הרוח באזניו ברגע זה סוד מסודות החיים והמתים. אז הפסיק הזקן רגע אחד את מזמורי התהלים אשר לפניו ויט ויושט אל העורב את אחד מבדיו היבשים.

והעורב נִבּא. עוד טרם יעברו שלש פעמים שלשה חדשים ולקחו את עצך ועשו את חציו האחד ספסל. אבל הידעת מה יהיה משפט הספסל הזה? הלא זה ספסל אשר יעמידו אותו בבית-המשפט להושיב עליו אנשים נאשמים, אשמים באמת וגם נקיים מעָון, וראשון לנאשמים יהיה איש אֻמלל, אשר לא עשה רע מעודו, ורק עלילות דברים שמו לו, דבה רעה ובזויה, כי אמרו אשר שותה הוא דם ילדים. אבל את חצי עצך השני יקחו ועשו אותו כסא יפה, וישב עליו השופט, הלא זה האיש אשר ידון את דין האֻמלל ההוא ואשר את משפטו יחתום.

והאַלון הזקן לאט את פניו בענפיו היבשים ולא אבה לשמוע עוד.

וצללי-הערב ירדו מעט-מעט, ופתאום היתה החשכה ותשכון על-פני כל היער. רוח הקדוּשה וההתעוררות עברה כלה, ועוד מעט וישוב הכל להיות כבראשונה

והיער שב להיות כמשפטו תמיד. רעשו העצים ורעשו, המו ופטפטו, ובאשר נָשב הרוח, שם הניעו העצים את ראשיהם.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה