_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כֹּהֵן בְּבֵית-הַקְּבָרוֹת

מאת דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

איש לבֶן-פָּנים ועצוב-רוח עומד עתה לפני עיני רוחי כמו חי.

לפנים בישראל נקרא האיש בשם דוד יעקב קוהן (כהן) ועתה קראו לו פרידריך יַקּוּבִּי קוֹנְרַד בּוֹנֵיפִצִּיּוּס. – אכן על שנוי השם אמרו תמיד, כי סגֻלה הוא לאנשים חולים להחלימם ולרפאותם, אבל את האיש הזה דִכּא שנוי-השם וַיַּשְׁפִּיתֵהוּ לעפר-מות...

הן זר מעשה איש כזה ותולדות חייו נכריות! לפנים ישב דוד יעקב כל הימים וגם הלילות בבית-המדרש ויהי לבן-פנים ועצוב-רוח מעודו, ולא יָדע כמעט בשכבו ובקומו. רבותיו אמרו עליו תמיד, כי כשרונות מיוחדים אין לו – והוא לא יָדע ולא שת לבו לדבר הזה; רבותיו אמרו עליו, כי גם חכים לא יתקרי וגם רבי לא יהיה עד עולם – והוא לא שמע ולא הבין. ואולם מתמיד היה היושב לפני אדני וקורא אליו תמיד, תחת אשר לא היה מן המתמידים, אשר אדני קורא אליהם. וגם הרקחות והטבחות, אשר באו יום יום לפני הַדַּיָּן, לשאל את שאלותיהן, הביטו בו ותאמרנה עליו, כי שערות ראשו הצהובות יפות מאד – והוא לא שמע; ופאותיו סלוּלות ועשוּיות שְׂבָכִים כמעשה השְׂבָכָה אשר על החלות – והוא לא ידע. וגבה קומתו חסון כמו לולב גדול – והוא לא שת לבו אל כל זאת, ויהי מתמיד כבראשונה; את פאותיו סִלסל תמיד ביד חזקה ובכֹח עצום עד מְרָט שֵׂעָר, ואת שכמו הֵשַׁח עד היות לו גם גבנון. גם מעיניו הטהורות והבהירות הציצו רוח שפלה ותֻגּת-נפש – והוא לא ידע אף את זאת. ויהי לפיו שָׁמְרָה ועל דל שפתיו נִצְרָה, וגם בדַבּרו היו דבריו מעטים מהתענג ומרֹך, מעצלות ומיראה, והוא עיף ויגע תמיד, נחשל וכושל כל הימים, ועל פניו תלין מנוחת עולמים, אשר לא תסור מעליהם אף רגע. אבל הירח, כי יקר הולך, ואורו, כי יאיר בלילה לא עבות, אז יחוש דוד יעקב, כי נפשו בקרבו צהלה ושמחה מורשי-לבו מלאים על כל גדותיהם; ובהגיע אל אזנו קול צפור שוררת בבקר מבין עפאים או עָגור מצפצף על פנת גג, ורוח על פניו כי יחלוף מִסֵּתר ערוגות השושנים אשר בגן, לבוא אל קרבו כמו שיח סוד קודש, להשכיר אותו ולדַכּא את בתי-נפשו, אז ירעד בגילה כמעט רגע ודמעות תפַכּינה מבבות עיניו – והוא לא יבין ולא יחוש בבכיָתו ולא יֵדע כי לדברים כאלה יקראו אנשים משכילים כמונו התפעלות או דמיון או הזיה; ואיש אין בעירו הקטנה, אשר תהיה לאֵל ידו להבין את כל אלה ולהבינם גם לו ולהשכילו; והיה אם נפתחו שערי-הדמעות עדי רגע, והבינו כל היושבים, כי הכאב מַציק לנער, ויחזקאל הבחור היודע הכל אמר, כי בלי ספק הוא כואב את אחת מִשִּנָּיו הלבָנות והוא בטלן ומטבעו איננו סבלן, ויחרו אותו רגע בדברים, ואחרי-כן שבו אל עבודתם עבודת הַקֹּדש.

מה יש לי עוד חדשה לדַבֵּר באיש אשר כזה? אכן נפלאים הם החיים ונפשנו לא יודעת.

אם בדרך אחד ילך האדם להִסָּתר מפני הטבע והדר גאונו, ועלה אליו הטבע בשבעה דרכים, להביאו ביד חזקה ובזרוע נטויה אל מחוז חפצו זה, אשר בחר לו. יש אשר בתוך הגן בין ערוגות המטָּעים יעלה הצמח מן הארץ והוא לא יוליד ולא ישא פרי, עד אם בא הרוח והביא עמו בכנפיו מעט אבק מאבקת צמח כמוהו, הנטוע מעבר לים-אוקינוס באחת מארצות אמריקה – מי הורה דרך לרוח להביא אל הצמח את בן-גילו מכנף ארצות תבל ומאיי-ים הרחוקים? ואת הרוח מי הורה דרך לחדור לתוך נער רפה-ידים ורפה-רוח ולבוא אל לב דוד יעקב עד היותו בו לתחיה? ספר קטן מצא הנער, ועל פיו הגָה מן המסלה, אשר היתה לו בראשונה, כי מצא כתוב בספר הזה דברים רבים נפלאים ונשגבים, גדולים ונעלמים, אשר הרגיש אותם תמיד ולא יָדע לקרוא אותם בשם, ופתאום קמו ויחיו כל הדברים הזרים והנפלאים ההם בקרבו, ותהי להם צורה ותמונה. – ושם הספר הקטן הזה: שירי בת ציון.

למן היום ההוא והלאה היה הספר לנביא לו; דוד יעקב יהרהר הרהורים, והספר יעננו בקול בקרב לבו; דוד יעקב יהגה ויחזה חזיונות, ואת כל הגיונותיו וחזיונותיו ימצא כתובים בדיו שחורה ומפורשים היטב בתוך הספר; וגם כי יהיה לו דבר קשה מדברי הגיונותיו ודמיונותיו, אשר יהגה בסתר לבו וידמה במעמקי נפשו, והוא לא ידע ולא יבין אותו, אז יהיה לו ספרו לאוּרים ותֻמים, לשאול בו, ועל פיו יבין את משאת נפשו ואת חזיונותיו; כי על-כן ישוה את הספר הזה לנגדו תמיד גם בהקיץ וגם בחלום. אז נהפך לבו בקרבו פתאום והוא לא ידע מה נעשה בו –

מה זאת אהבה? מי יערוב עֲרֻבָּה לפניו כי הוא איננו אוהב?...

 

הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה רָאמוֹת [AB1] עוֹלֵלָה!

הִיא גַם בָּאָדָם מֵחֹמֶר יִקָּרֶץ,

רוּחַ וָנֶפֶשׁ אַךְ הִיא בוֹ חוֹלֵלָה;

הִיא טוּב שָׁמַיִם לוֹ נָתְנָה עַל-אָרֶץ.

 

מה זאת האהבה, אשר עליה יֵאָמר כי היא מַלל תמלל וכי ראמות עוֹלֵלָה? האם לא נבצרה המזמה הנפלאה הזאת גם ממנו? אם נתון תתן גם לו טוב-שמים על ארץ? והנפש איה איפה היא, אשר עליה יוכל לחשוב כי אוהב הוא אותה או כי אותו היא אוהבת? – אמת היא, כי שתים ושלש פעמים דִבּר פיו את דבורה מלכה בת השוחט, אבל מידי דַבּרהּ אליו לא עוללה אהבה ראמות, והנערה לא נתנה לו טוב-שמים על ארץ, כי אם לחם וחמאה וגבינה נתנה לו על טבלא של עץ, אחרי כי יומו היה, אשר אכל שם את ארוחת-הבּקר – ומה לו ולה? ומדי חשבו בה זָכר גם את רבקה בת החזן וידע כי גם בה לא בחר לבו, יען כי רוח ונפש לא היא בו חוללה; וכן תמו הנערות והוא לא ידע אל מי מהֵנה יפנה. אבל עוד שָׁאֲרָה האחת, והיא לאה היתומה בת אחי הַדַּיָּן.

את הנערה הזאת קראו רבנן ותלמידי-החכמים בשם אמתא דבי רבי, והיא אדמונית ויפת-עינים, אשר אש תמיד תוקד על לבה ואשר ברעש ובשאון תגַמא את הארץ תחת כפּות רגליה, וכל יצורי גוה יבערו תחתיה מרֹב אונים ומתאוה נסתרה, ומעודה בזה ולעגה בלבה לכל האנשים הרכים והענוגים, הזוחלים על העפר גם מבלי רָמֹס ברגל את הרמש הרומש על הארץ. הנערה גדלה עם התלמידים יחד, ומלאכתה היתה לאפות צפיחיות בדבש בימי הקיץ ולצלות תפוחי-אדמה בלילי טבת הארוכים, וגם ידעה לקרוא בשם את כל השיטות אשר למדו התלמידים לשעתם, אם ברירה ואם חזקה, אם תקפו כהן ואם שליחות, ותחי בשלום ובמישור עם כל בני בית-המדרש יחדו; ומכֻּלם הכי-נכבד היה בעיניה הבחור יחזקאל הבא מזדוּנסקה-ווֹלה, על כי בחֹרף האחרון בצלותה את תפּוחי-האדמה במסדרון הבית, יָדע הבחור לכַוֵּן את השעה ולצאת אליה בהיותה לבדה ולהחזיק בה ולהתרפק עליה בידו האחת ולגזול ממנה בידו השנית את כל הצלי אשר הכינה, כי התעלל בה רגע ויברח וימלט על נפשו. – ואת הירח עם ברק אורו שנאה, עקב אשר בא זה להאיר לה בשעה אשר אורו היה לה למותר...

מקץ ימים מספר ודוד יעקב יָדע, כי אמלל לבו בקרבו, וכי אוהב הוא אהבה בלי מצָרים את הנערה הזאת בת-השמים.

אבל לבו היה קבר לכל דמיונותיו והגיונותיו ולא עברו על דל-שפתיו, ורק כאשר ידע, כי אין רואה ואין שומע, הרהיב את נפשו לגשת אליה, לדַבּר אליה או לשמוע מפיה שתים שלש מלים; והיא כי לא נסה מלפניו, או כי דִבּרה אליו לאמר: תפוחי-האדמה טובים היום, התופינים נמרחו בדבש היטב, אז אמר העלם בלבו, כי אוהבת אותו גם היא, וכי בחרכי עיניה כתוב דבר האהבה הזאת בּאר היטב ומפורש כראוי; ויהי המעט לו לבקש מלפני אלהיו לאמר: מי יתנני תפוח-אדמה או צפּיחית בדבש, והייתי אני התפוח או הצפיחית, אשר תאחז בו לאה בעצם ידה ואשר תצלני ותאפני במו אש... אבל לאה לא ידעה ולא הבינה את רחשי לבו ולא שָׂמה לב אל כל הצרופים והרמזים ואל כל אשר לִבֵּב לעיניה הלבן באחת מעיניו או בשתיהן, ותאכל את תפוחיה ואת צפיחיותיה בתאות-נפש, ולא ידעה כי מעת אשר החל העלם להיות נכוה בגחלתה די לו בקב חרובין וכל אכילה גסה תתעב נפשו. – אז יכתוב דוד יעקב שירים בשעה שעין זר לא תשלוט בהם, וַיָּשַׁר על הירח ועל האביב ועל האהבה ועל תפוחי-האדמה אשר בידי יָפָתוֹ, הדומים אל הכוכבים, ועל השמש והירח ואחד-עשר תפוחי-האדמה, המשתחוים לו, ועוד רוחו לא שככה – ובשעות כאלה ישבה לאה במנוחה או לָמדה מפי אחד התלמידים לדעת מה זה מטאטא ומה זה סַלְסְלֶהָ, ותדע נאמנה, כי יחזקאל הבחור, בשעה שגזל ממנה את תפוחיה, סלסל אותה, ולמעשהו אשר עשה יקרא פי האדם סלסול...

אכן האהבה תפתח פֶּה גם לאשר-אין לו, ואז גם אִלם בשיר ירון; כי על-כן לא יתפַּלא עוד איש אם גם דוד יעקב מצא את הדרך אשר ילך בה ואת הדברים אשר ידַבּר.

 

הירח חותר והולך ברקיע השמים ורוח צח נושב מאפסי השדה. דוד יעקב ולאה עומדים בחצר אל מול פני בית המקוה. לב הנער הומה ומלא על כל גדותיו, ואולם נצרה על דל שפתיו. אבל האהבה תפתח פה גם לאשר-אין לו.

הידעת לאה כי... כי הטהרו פני השמים וגשמים אין עוד?

מאי קן משמע לן? הלא עינים לי לראות, והאויר לא שִׁנּה את טעמו מאז היות המולד ועד עתה. – העלם עמד מחריש רגעים אחדים ולא יָדע לשית עצות בנפשו.

וגם הירח יקר הולך ברקיע השמים...

לא דבר חדש הוא; כי על-כן לא העליתי בחדרי בלתי-אם נר אחד.

אל תבוזי ואל תלעגי לי! גם לי לב כמוך. והיה ביום שמעי את הצפור המשוררת...

לא אבוז ולא אלעג, ולקול שיר ישמח לבי גם אני. בשבת שמברכין החֹדש שמעתי את החזן-האורח בזַמרו זמירותיו והוא מצא חן בעיני, ובפרט מצאו חן בעיני הנערים העוזרים אחריו. אבל מדוע תקרע את סגור עיניך, שוטה? לך שכב, דוד יעקב!

הוי, לאה, לוּ ידעת... אבל ברגע הזה חמקה עברה הנערה ממנו, כי שמעו אזניה קול מבית קורא לה, והנער עמד ויבט על-פני הירח. – בלילה ההוא נדדה שנתו ולבו המה כחלילים, וקול בקרבו קורא בכח! אהבה! אהבה! אהבה! הלא באר היטב הגידה לו, כי אוהבת היא אותו, אחרי כי הרבתה שיחה עמו וגם קרֹא קראה לו שוטה בלשון חִבּה, וגם דאֹג דאגה לו לצוות עליו ללכת ולשכב, ועוד ועוד; ואף אמנם אמת הדבר, כי הוא הסכל והוא הבער, הוא הפתי והוא השוטה, על כי שאל אותה אם תדע את דרך הירח בשמים, והדבר הזה הלא הוא דבר המובן מאליו; אבל יקרבו-נא הימים הבאים, תתרגל נא הנערה אל אָרחו ורבעו, או אז קרובה ישועתו לבוא וכמו שחר יבָּקע אורו להאיר לפניו את הדרך, אשר כתובים עליו במכתב אלהים: אהבה! אהבה! אהבה!

אכן קרבו, באו הימים, ואף גם התרגלה הנערה אל שיחת הנער, ותדע ארחו ורבעו ותקרא לו שוטה שבע ביום, ואולם על הדרך הזה לא נמצא כתוב במכתב אלהים: אהבה! אהבה! אהבה! כי אסון ודֶבר, מות וּשְׁכוֹל, מגפה ופגע רע הביאו הימים האלה בכנפיהם... החום עלה על הארץ ויעל עמו את מגפת הכוֹלֵירָה, וַיָּשם שַׁמות בעיר; אבות על בנים מתו ובנות על אמותיהן; כלות מתו על חמותיהן וחתנים מחֻפּתם; בימים ההם מתו במגפת הכוֹלֵירָה בחורים רבים מבני בית-המדרש, בימים ההם מת גם יחזקאל הבחור וגם רבים מן האחרים מתו.

וגם אמתא דבי רבי מתה, היא לאה היתומה, בת אחי הדַּיָּן.

אבל דוד יעקב לא מת! – היש רחמים בטבע?... הן הֵרַע הטבע לעשות עם המתים, והנה גדלה רעתו זאת שבעתים אשר עשה עם החי הזה אשר הֶחיה! דוד יעקב לא מת, והוא שבע ביום התפלל אל מותו, מבלתי יכלתו למַלט עוד משא חייו, – לאה אהובתו אינה עוד! הירח בלילות רוחץ פעמי רגליו באפיקי רצי כסף; בערוגות אשר בתוך הגן תנץ הגֵיאוֹרגינה כאז וכעתה, והַוֶּרֶד ישלח ריח ויפק לכל עובר כחו וינשא ראשו, וקטורה ישימו כל הפרחים באף האדם והושיטו לו כוס משַׁכּרת, לחדור לו ולעצור בעד נשמת אפו ולהיות לו למחנק לצוארו ולמועקה בלבו; ברדת היער ישלחו עצי האלטו את עליהם הרחבים, ותחתיהם יתלוננו כל כנף רננים וכל צפור נעלסה, ועל בד העץ יעמוד המזַמר להנעים הוד קולו, ואדוּם הצואר יעוף הֵנָה והֵנָה למלא את הרוח שיח סוד קֹדש, אשר לא נדע שחרו ועָצמו, והפַּרְגִּיּוֹת אומרות שירה וקוראות פרק בקול גדול... אבל לאה מתה, לאה איננה עוד, ודוד יעקב עודנו חי ועיניו רואות כל אלה וכָלות! היש רחמים בטבע? אם חנינה יש בשדה-הבריאה ובכל היקום אשר מסביב?

אבל רחשי-לבו אלה וכל חזיונותיו והגוּתו לא עברו על דל שפתיו, והרואה אותו לא הכיר בו כל שנוי ותמורה ולא ידע כי מהפּכה גדולה בקרב לבו, ולא הבין את דבר אהבתו ומשאת נפשו בעוד לאה חיה, וגם במותה לא ידע איש את קבורתה, אשר בלבו, ואיש לא הבין את הנעשה בקרבו פנימה, כי כאז וכעתה ישב עוד דוד יעקב אל השלחן מעלות הבּקר ועד הלילה, וגם את השכלתו לא יָדע איש. וגם לוּ יָדע איש, לא הבין לכל המעשה הזה. – אכן דאגה בלב איש תאכל כעָש את כל חמוּדו ודם לבו יהיה לה לכוס רויה, אשר ממנה תשתה בכל פה: הנה כן כשל כֹח הַסַּבָּל ודוד יעקב לא יכול עוד למַלט משא חיים כאלה, כי גָדַל כאֵבו.

ראה כי צר לו המקום בבית ולא יכילֶנו עוד הרוח אשר סביביו, ולבּו נשא אותו לצאת החוצה ולבקש לו מנוס מצרתו תחת שמי ה'. – היום היה יום בהיר, ורוח עדנים, רוח קדים חרישית, נָשב בעזובת החֹרש ויחלוף על פני השבלים המלאות אשר בדגן השדה; דוד יעקב הביט במחזה הנהדר הזה ולבו פָחד ורָחב, ושב ורפא לו רגע אחד, וילך אט על פני תלמי השדה ותלתלי ראשו עפו אליו בצד ובכתף. לאן אתה הולך, איש חי מחליו? אנה פניך מוּעָדים, איש אשר פצעיו לא זֹרו ולא חֻבּשו עוד? אל מול פניך נשקף ככר השדה אשר לו יקראו בני ישראל המקום הטוב או בית-עלמין או בית-החיים... חזור לאחוריך, אמלל! האם שכחת, כי כהן אתה? ומה לכהן בבית-הקברות?

מה לכהן בבית-הקברות? הוי, שאֵלה נבערה! כל חמודות חייו נקברו שם, שם קֻּבַּר כל מאודו וכל נפשו, כי שם נקברה לאה! – ואף אמנם יָדע הכהן רגע אחד, כי חוטא הוא בִדְרוֹך כף רגלו על מפתן בית-הקברות, ואף גם ידע, כי יש אשר יתָּפש בכף ברגע כרעו על קבר נערה בתולה; ואולם ברגע השני שכח את כל אלה ובשצף סערת רוּחוֹ דָלג על המפתן דרך הפתח הקטן, אשר שם ידרכו הכהנים, ויתנפל על קבר הנערה המתה לרַצות את אבני המקום ולחון את העפר, אשר תחתיו, ועיניו היו למקור מים. – אז עלו על לבו דברי המשורר כִּי לֹא יוּכַל הַאֲמֵן כָּל דּוֹד כָּל גֶּבֶר, אִם רַעֲיָה מֵתָה וּבְאִבָּהּ נָבֵלָה, כִי לֹא תוֹסִיף לָקוּם מִבְּלוֹת בַּקֶּבֶר, ויבך הנער עד כי רָוַח לו ועד כי הוסרה כמעט המועקה, אשר העיקה את לבו תחתיה. – האם לא תוסיף הרעיה המתה, אשר נָבלה באִבּה, לקום מבלות בקבר?...

וכן יעשה הנער ימים רבים.

בלילות תמוז הבהירים ובכל יום ויום, בשעה שהוא יודע כי עין זר לא תשוּרנו, יצא הכהן את פני השדה להתגנב חרש לבוא אל בית-מועד לכל חי, ושם ילין על הקבר וידרוש אל המתה כנפשו שְׂבעה.

אכן בא היום המר והרע; דוד יעקב כרע על קבר הנערה כפעם בפעם, ובעוד הוא עושה כה וכה וחבר אנשים אחדים הנה זה בא והם נושאים בכתף גוף ילד מת. אז היתה הצעקה גדולה מאד, בראותם את העלם המתנפל על פני הקבר אשר לנערה, והם טרם ידעו גדולה או קטנה מכל המראות אשר בעולם החזיון והדמיון, והוא עומד מרעיד ודומם ובפיו אין דברים להצדיק את עֲוֹנו. שמע מניה ניחא ליה – חשבו האנשים בלבם.

אז תגעש תרעש כל העיר ופה לפה יסַפּר: כהן בבית הקברות!

מי יתן לשֶּׂכְוִים האלה בינה לדעת להבדיל בין טמא לטהור? מי יבינם ומי יבוננם לדעת וּלהשכיל את כל פָּרָשַׁת דְּבַר המלחמה, אשר התלקחה בלב נער אמלל כְּסוּי פגעים, ולהבינם, כי יש עולם גם מחוץ לעולמם, וכי יש חזיונות ודמיונות, ויש ספר שירים, אשר על פיו היתה שומה להָנִיא את הנער מאחרי עולמו ואלהיו? מי יתן רגש בלבם לשום כבוד לדאגת איש, אשר בלבו, בסתר, תאכל חמוּדו כמו עָש? – הם אך האחת ידעו, כי נמצא כהן בבית הקברות, כי נער, אשר חשבו אותו תמיד להוגה דעות ישרות, סִלֵּף דרכו ויהי לחוטא, ויהי המעט לו לחַלל כבוד נערות חיות וילך וידרוש גם אל המתות! בעל-תאוה הוא שמחטיא את הרבות! ובעיר קם שאון וכל הקריה הומיה: האחד מֵעיד, כי אמנם סר העלם מן הדרך הטובה זה ימים רבים, והוא בעיניו ראה את אשר הוא עושה, ובא השני וחקרו והוסיף גם הוא, כי יודע הוא נאמנה, אשר חדל הנער להיות מן המתמידים ולבו נפתה בסתר אחרי האפיקורסים והטִמאה; השלישי מעיד, כי נכון היה זה מכבר לעשות תועבה או זִמה אשר לא יעבירנה על שפתיו, ורק באו ציציותיו וטפחו לו על פניו, והרביעי מעיד, כי ראה את הנער בשבוע האחרון בלכתו לשוח בשדה יחד עם הכֹּמר אשר בעיר; החמישי ראה אותו בחלומו בהתחַיבו בנפשו, באמרו מה נאה אילן זה, ואחרי-כן אכל טרפות; והששי ראה את הילדים המתים בכל החטאים ההם – מה אחרית אלה?

אז ימררוהו ויִשְׂטמוהו ובעלי-הלשון, אשר בּעיר, שלחו בו את שפתיהם הדולקות, וירדפוהו וידיחוהו בשתי ידים ויצעידוהו למדחפות. בימים ההם חדל גם לחמו בית איש יומו ויכלה גם שארו מעליו מעט מעט; וכאשר הוסיפו לדחוף אותו באף, כן הָלֹך בו רוחו הלך ורפה, וכן החל להאמין בנפשו, כי אמנם כן, אמת נכון כל הדבר, אשר הם אומרים עליו, גדלה רעתו עד מאד וחטאתו צועקת אל לב השמים מן האדמה, אשר שם נקברה לאה, והאנשים האלה הן צדקו ממנו ולא ירשיעו עד-מה באמרם עליו, כי היה לאפיקורס ויצא לתרבות רעה, ואף גם יסור באחרית הימים מעמו ומנחלתו, ללכת לדבקה אחרי אלהי נכר... אז רעדו כל עצמותיו בו רגע אחד. ואולם עוד הפעם נסה העלם להתאמץ ולהתחזק בנפשו פנימה ולברוח מן העיר; אבל רק רגע אחד חשב מחשבה גדולה כזאת ויחדל מהיות עבד משֻׁעבד לרפיון רוחו, וברגע השני והנה חלפה מחשבתו זאת מקרבו ויהי נדכה ושחוח כבראשונה, ומֹרך-לבו ושפלות-רוחו הלכו הָלֹך ורב, וידע מאז והלאה, כי צדקו מרשיעיו ממנו ונבואתם תקום. – בימים ההם החל דוד יעקב לחטוא לעיני כל הקהל ולעשות הרע בעיני האנשים ביד רמה – וברח שפלה.

הנה כן יָדע, אשר תשובה אין לו עוד, כי כבר הוטל הגורל, הנעשה אין עוד להשיב, נסתרה דרכו מלפני האלהים, ורק השטן עומד על יד ימינו.

בימים האלה התרועע אליו הכֹּמר, אשר בעיר, ויפתח לפניו את שערי-הרחמים, והעלם לבן-הפנים ועצוב-הרוח לא יָדע את אשר הוא עושה, ויתן לו את ידו, ויהי שמח בחלקו החדש... אז קם שאון בעיר וקהל עדת-ישראל יָדע לפתע פתאום, כי ידיו שפכו את הדם הזה, והוא הרשיע מאד מאד, בהדיחו את אחד מבניו בשתי ידים, ולא זָכר, כי עליו לשַׂכּל את ידיו בעשותו מעשה כזה, ובהיות השמאל דוחה תהיה הימין מקרבת; ויחתרו האנשים בכל עת להשיב את השה הנדחה, וילכו ויפיצו עתה לפני הנער מעינות רחמים וחנינה וחסד, ואולם כבר הוחירו מן המועד וידם קצרה מהגיע אליו ולא יכולו... ובאחד הימים, ביום חג בוֹניפציוּס הקדוש, עמד ראש עדת האֶבַנגליים, אוֹטוֹן שוּלצֶה, על טבילת הנוצרי החדש, אשר לא יִקָּרא עוד בשם דוד יעקב קוֹהן, כי-אם אשר יהיה שמו פרידריך יַקּוֹבי קוֹנרַד בוֹניפציוּס... אכן שנוי-השם הזה דִכּא אותו וישפתהו לעפר-מות.

מעתה אל עת יבא פרידריך יַקובי אל בית הקברות אשר ליהוּדים לכרוע ולהתנפל על קבר נערה יהוּדיה, והיהודים לא יעצרו בעדו ולא ימנעו אותו מִבֹּא, כי היהודים מכבדים מומרים מעודם.

זאת תמונת האיש לבן-הפנים ועצוב-הרוח, אשר יעמוד לנגד עיני כיום הזה כמו חי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה


 [AB1]רמאות?