_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מחולות

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

אמי קיבלה את הדברים מאמה ואמה מאמה, זקנתה מזקנתה וזקנתה מזקנתה, דור מפי דור – ואמי מסרה לי את הדברים. 

בצאת בני ישראל ממצרים היה בין היוצאים איש מן הערב הרב[1], יפה קומה ויפה פנים, ושמו פוט, ותהיינה כל הנשים וכל הנערות מקצה הגבול ועד קצה הגבול מביטות אחריו כל היום, ובלילה בהיותן שוכבות על משכבן ראו אותו בחלומות.  בימים ההם ראתה אותו נערה מבני גרשוֹם ממשפחת חצי מטה מנשה, ושמה תִּמְנָע; ברגע ההוא האדימו פניה ואחרי-כן הלבינו מאד –  ותאהבהו. 

ובימים הנפלאים ההם היו עוד השמים חדשים וכחולים אלף אלפי פעמים מאשר הם עתה, האדמה היתה עוד רעננה וירוקה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה, וגם האהבה היתה חזקה ועזה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה.

והעלם דבק אחרי הנערה, ויסע גם הוא אחרי האוהל אשר לה, הלוך ונסוע.  כאשר נסעה מרעמסס סוּכּוֹתָה, נסע אחריה דומם, ובנוֹסעה מסוכות עד אֵיתָם, ויסע אחריה דומם גם הוא, ובנוסעם מאֵיתָם על פִּי החִירוֹת אשר על פני בעל צְפוֹן, ויסע אחריה דומם גם הוא.  כצל אשר על הקיר נסע אחריה, ובפי החירות ניגש אליה פעם אחת בבוקר, ברגע אשר הבהיקה השמש במאוד מאוד, ויתן לה טבעת קטנה עשויה זהב שחוט[2], וישם על אצבעה; אז ירדו קרני השמש על הטבעת, ותרחץ הטבעת ברוב האור, ותברק ותאר רגע אחד על כל סביבה.  ברגע ההוא היטה העלם את קודקודו וישק לה נשיקה גדולה וארוכה, והנערה נשקה לו גם היא –  ועיני הנערה השחורות והגדולות גדלו פי שניים מאשר היו.

ומפִּי החִירוֹת נסעו עוד יחדיו עד מִגְדּוֹל ועד מָרָה ועד אֵילִים ועד ים סוף ועד מדבר סין.  יומם ולילה האיר להם השמש עד להתעלף והם לא ידעו, ובלילה רבצו בשער על-יד פתח האוהל על המפתן.  שמאלו מתחת לקודקודה וימינו על לבה ולא דיברו דבר.  במדבר סין נעלם העלם פתאום ולא נראה עוד מקצה הגבול ועד קצה הגבול, ויהיו רבים אשר אמרו, כי נקעה נפשו פתאום מעליה והוא שב מצרימה.

אבל הנערה לא האמינה.  בבוקר קמה ותבט על פני הטבעת, ועיניה השחורות והגדולות גדלו פי שניים; בצהריים לקחה את הטבעת ותבט בה, הבט והוסף, הבט והוסף; ובלילה הניחה אותה אל מתחת לכר,ותחלום ותרא את הטבעת בחלומה.  מי אשר לו הטבעת הזאת – לא ידהה[3] ולא יכבד עליו לבו, ומי אשר נתן טבעת אשר כזאת – לא ישקר לעולם.  רק מקרה הוא; עוד מעט וישוב.

ואולם הנער לא שב.  בבואם עד דָּפְקָה, הביטו אחריה הנשים והנערות מכל המחנה ותתלחשנה עליה בסתר ועיניהן מלאות לעג ורעל.  ואולם נערה לא שמה אליהן לב.  הן את הטבעת נתן לה, והיא לא תשקר.  הטבעת החלה להיות לה לתכנית חיים.

ובבואם אל אָלוּש לא שב העלם גם אז, קמט ארוך פרח בן-לילה אחד במצחה ויחץ אותו לאורכו, ואת עיניה הגדולות כיסה אד.  צמחה פתאום מארץ תוגה חרישית ועמומה וכבדה ותרבץ סביב סביב לה.  הנשים אשר ראו אותה, חדלו פתאום מללעוג אחריה, כי אם דיברו אליה רכות; ובעיניהן נראו דמעות בדַבְּרן.  והנערה לא עשתה דבר, בלתי אם הביטה מרגע לרגע אל הטבעת אשר על אצבעה, ויש אשר שֹחקה  ויש אשר בכתה, ויש אשר אורו עיניה  ויש אשר סגרה את הדלת בעדה ותתחבא, לבעבור לא יראה איש את פניה, ויש אשר שבה וַתְּקַו. 

ובבואם לרפידים, ויהיו הימים שוממים והלילות שוממים מאוד – והיא רק  חיכתה, חיכתה.  בבוקר יום אחד קמה ותיקח את המראה העשויה נחושת מרוטה[4] ותבט בה את פניה ותרא כי על רקתה צמח לה שער לבן אחד – ותתלוש את השער באצבעותיה.  הנשים והנערות התרועעו אליה עתה מאד ותדברנה על לבה, למען עודדה ולמען חַזְּקָהּ, אולם היא כמעט לא שמעה.  ורק את הטבעת החזיקה בכל כוחה ותקפוץ עליה את אצבעה, ויש אשר האמינה כי היא הטבעת ויש אשר האמינה כי לא הטבעת היא כי אם העלם, והיא חובקת אותו בידה.  ויש אשר התבלבלו מחשבותיה והיא לא ידעה אם הטבעת עזבה אותה ופוט עוד ישנו לפניה, ואם פוט עזב אותה והטבעת על אצבעה.

ככה באו עד מדבר סיני.  והנערה אימצה את הטבעת אל אצבעה מיום ליום יותר.  והטבעת היתה לנשמת חייה, אשר בה תלתה את הנפש אשר לה ואת כל אשר בקרב הנפש הזאת.  כל חלומותיה וכל משאת נפשה היו אצורים בטבעת ההיא ותהי לה הטבעת לסגולה ולקמיע ולנר תמיד אשר יאיר את החושך.  את כל אשר עבר עליה ואת אשר יבוא עליה עוד, את כל זאת מזגה יחדיו אל תוך הטבעת.  כל הימים אשר עוד הטבעת הזאת לה, עוד הכול לה והיא יכולה לקוות עוד – ובכל הרע אשר מְצָאָהּ, חָפצה לקוות עוד.

 

ובמדבר סיני נעשו בימים ההם דברים גדולים ונפלאים אשר הסבו את לב העם מאחרי מקרי יום יום ואשר לקחו את לבו: ניתן אלוהים לעם.  שלושה ימים, לילה ויום, עָשַן הר סיני כולו והעם היה מוֹגבלים איש בביתו ויתקדשו ויטהרו ויכבסו את השמלות.  וקול השופרות הלך הלוך וחזק  ויהיו קולות ולפידים וברקים גדולים שלושת ימים, לילה ויום והיה חג גדול אשר לא היה עוד כמוהו: ניתן אלוהים לעם.  ובימים הנפלאים והנוראים האלה הגה כל העם מסביב, וגם הנשים והטף, רק באלוהים אשר לא ראוהו ואשר רק את קולו שמעו ובכל המעשים אשר נעשו, ואל יתר המעשים הקטנים הנעשים יום יום לא שָת איש לב ולא זכר עוד אותם.  מי יזכור בימים כאלה נערה ענייה היושבת בסתר אוהלה, עם עוניה ועם המצוק אשר בלבה?

ומקץ ימים אחדים היו חדשות אחרות: נלאה העם לחכות אל האלוהים בתוך הערפל אשר לא ראוהו ויחפצו פתאום אלוהים אשר תבנית לו.  וייקהלו על הכוהן הגדול ויצעקו: קום עשה לנו אלוהים!    והכוהן הרגיע אותם כרגע ויאמר: מחר ואעשה.  ירם נא איש איש קשיטה[5] או נזם או טבעת או כל אשר יהיה ואעשה בזהב הזה את האלוהים.

 

וממחרת היה היום בוער ככבשן, מן השער אשר לאוהל הכוהן הגדול יצאה עגלה גדולה וחדשה, והיא רתומה לשני פרים אדומים.  והעגלה מוזהבה בקרנותיה ותפרושֹ נוגה וזוהר בכל אשר פנתה, וקרני הפרים הרתומים אל העגלה גם הן מצופות זהב נוצץ וקישורי חוטי ארגמן עם פרחי תכלת מצומדים אל הקרניים והם מרחפים ברוח.  ועל-גבי הפרים אדרות תכלת נחמדות למראה, ומשני עברי העגלה מזה ומזה הולכים שני כוהנים, איש לעבר, איש לעבר, והם לבושים כותנות בד עם אפוד ועם חושן ובידיהם שופרות, ורימוני תכלת אשר בבגדיהם מצלצלים בלכתם.  והפרים הרתומים אל העגלה הולכים לאיטם ומושכים את העגלה לאט לאט, ובמשוך העגלה ותקעו הכוהנים בשופרותיהם ובתקוע השופרות ושמע כל איש באוהלו את הקול ויצא אל פתח אוהלו ויצאו אחריו אשתו ובניו ובנותיו וכל אשר לו.  אז תעבור העגלה את כל המחנה מן הקצה ועד הקצה על פתח כל אוהל, והאנשים היוצאים והנשים היוצאות משליכים איש ואשה אל העגלה את צרורם מן הזהב אשר להם לעשות בו אלוהים.  לא היה איש או אשה בכל הגבול מן הקצה ואל הקצה אשר לא נדב אותו לבו לתת את תרומתו.  והאנשים נתנו את הקשיטות ואת שרשרות הזהב ואת כל אשר בזהב והנשים התפרקו נזמים וטבעות ושהרונים ושביסים[6]  וישליכום אל תוך העגלה.  וגם העשיר וגם העני נתנו, כי חפצו אשר יהיה לכל איש חלק באלוהים. 

רוח שיכרון לבשה את כל העדה מסביב לתת.  על סיפֵּי האוהלים ועל מעקות הגגות ובחלונות עמדו האנשים עם הנשים ויחכו לקראת בוא העגלה, ויהיו משליכים גם מנורות זהב וגם מחתות זהב וגם קערות זהב אל העגלה, וגם גביעים ומטות זהב השליכו.  ואשה גדולה באה ותיקח את חליל הזהב אשר  בו ישעשע הילד החולה בין שדיה ותשליכהו אל העגלה.  ותהיה העגלה כבדה מאוד בזהב ומלֵאה עד קצותיה, אשר לא תוכל כמעט למוש ממקומה, והעם עוד מרבה להביא ולא חדל עוד.

ככה באה העגלה גם עד פתח האוהל אשר לתמנע.

ותמנע עומדת פתח האוהל וטבעתה על אצבעה.  לא! את כל אשר לה תיתן, ורק לא את הטבעת הזאת.  הן בטבעת הזאת טבועים כל חייה וכל אשר לה וכל אשר היה לה, ומי יודע אם לא טבוע בה כל אשר יהיה לה עוד.  את הטבעת הזאת לא תיתן.  לא תיתן! לא תיתן! לא תיתן!    העגלה  הולכת הלוך וקרבה, ומן הגגות  ומתוך החלונות ומעל המעקות משליכות עוד שכנותיה אשה אשה את אשר לה.  הנה נזם זהב נופל לעיניה מעל למעקה אשר על ידה וטובע ונקבר בתוך הזהב הרב אשר בעגלה:  הנה גביע זהב נופל; היה קערת זהב גדולה.  רוח שיכרון עבר על המחנה וצרר את כל איש ואשה וידבק מאיש לאיש.  ברגע הזה העגלה באה עד לנוכח פתח האוהל והכוהנים תוקעים והפרים גועים והרימונים מצלצלים.  ותמנה עומדת לפני העגלה.  חרדת פתאום באה עליה והיא לא ידעה.  באצבע ימינה היא שולפת את הטבעת אשר על ידה השמאלית, שלוף והשב, שלוף והשב, כמתלהלהה[7] או כמשתעשעת, ובטרם תדע את אשר היא עושה והנה שמטה הטבעת מעל האצבע ועוד רגע והנה היא בתוך גל הזהב הגדול אשר בתוך העגלה.  ברגע הזה חשה כי נקרע  דבר-מה בתוך לבה וניתק בפתע פתאום ולבה נעשה ריק, וגם העגלה נעלמה וכל האנשים נעלמו והשמש כבתה רגע אחד ויהי חושך מסביב.  ברגע ההוא ידעה הנערה פתאום כי עד עולם לא ישוב עוד בחירה וכי מת עליה לנצח נצחים. 

והעגלה עברה משם והלאה ותלקט את יתר הפליטה אשר הביא העם ותבוא עד הקצה.

 

וממחרת היום היה חג גדול במחנה.  הכוהן הגדול לקח את כל הזהב אשר הביאה העגלה וישליכהו באש, ויקח את המסכה אשר יצאה מן האש ויצר אותה בחרט ובמחוגה וַיַּעֲשֶֹהָ לעגל אלוהים, אז ראה העם את האלוהים עין בעין ופנים אל פנים ויריע תרועה גדולה.  והכוהן בנה מזבח לפניו ויעל את העולות וַיַּגֵּש את השלמים אשר הביאו, ותהי השמחה גדולה מאוד.  וישב העם לאכול וַיֶּרֶב מאד לשתות, ואחרי-כן קם לצחק.  אז יצאו גם הנשים והנערות ותבואנה ויהיו האנשים מחללים בחלילים ומכים בתופים, והנשים נתנו יד אשה לרעותה ואשה לאחותה ותהיינה מקיפות את העגל סביב סביב ותצאנה במחולות. 

ופתאום חרדו כולם לאחור ויתנו מקום: הנה נערה נראתה פתאום בין המחוללות אשר תחולל נפלאות ואשר לא היתה עוד מחוללת כמוה.  והנה היא מניעה את רגליה ואת ראשה ומנידה את גווה למעלה ופעם למטה, פעם לאחור ופעם לפנים, פעם לאיטה ופעם בחיפזון, אשר יחרד כל לב למראה ואשר תסמר שערת כל רואה.  האין זאת תמנע, הנערה מבני גרשום מחצי שבט המנשה?

עתה היא מחוללת לאט לאט ובנחת – ותהי כמו ראשית ימי תקוותה, בפרוח הפרחים על פני כל האדמה ובקרב לבה, ומדי הטותה את קודקוד ראשה ממולה ופניה ועיניה אורו, ותהי זאת הנשיקה הראשונה.

ופתאום היא מתקפלת ומתפתלת כמו נחש – והנה בא המכאוב הראשון, נשב הרוח על הפרחים ועל לבה ויהי קור ופחד.

ובעוד רגע והיא טופפת, הלום וטפוף, הלוך ןטפוף:  עוד לה הטבעת, עוד לה הטבעת; כל חייה ונשמתה עם בחירה יחדיו הלוא הם טבועים בטבעת הזאת וכל אלה יחדיו רק טבעת אחת הם!

ורגע שני היא מתנהלת בכבדות, בכבדות, גוועו כל יצורי גווה וכל בדי פניה[8] כמו התאבנו:  התקווה הולכת הלוך ורפה, הלוך ונמוגה.  רק עוד קול חלושה: אולי, אולי, אולי.

ופתאום היא מתאמצת ומבצרת וראשה נשוא למעלה: את זאת לא תיתן! לא תיתן! ויהיה מה!

ובעוד רגע ובמרוצה גדולה אחת ורבה תרוץ סביב סביב לעגל במעגלה והיא מתהפכת בשצף סערה כגלגל לפני רוח: את שארית כל הפליטה אשר לה מסכה בקרב האלוהים הזה! את יחידה נתנה לו והוא עלה בתוכו!

והיא מחוללת בסופה ובשֹערה, רגליה כמעט לא תגענה עוד אל פני האדמה, רגע אחד היא קרובה מאד אל השמש ורגע שני היא רחוקה ממנה: חלף כל המכאוב  ונמס  ונמוג.  אין עוד נשמה בקרבה כי אם בחירה לבדו, אין עוד בחיר לבה כי אם טבעת, אין עוד טבעת כי אם חיים, ועתה גם החיים עוד אינם כי אם אלוהים – והנשמה ובחירה וטבעתה וחייה והאלוהים התבוללו פתאום והתערבו והתמזגו ויהיו לדבר אחד, והיא לא תדע עוד להבדילם:  חדלה הנשמה מקרבה ותבוא אל תוך בחירה, חדל בחירה ויבוא אל תוך הטבעת, חדלה הטבעת ותהי לה חיים, חדלו החיים ויהיו לאלוהים.

והמחולות הולכים הלוך וחזק, הלוך וחזק, חדל המכאוב כולו ויהי רק אלוהים לבדו.  חדל המכאוב מהיות רק לנפשה ויהיה למכאוב לכל האדם הרב אשר בזה,  כי לקח אותו האלוהים ממנה, ואלוהים הוא אלוהי כל הארץ.  והמחול הולך הלוך וחזק, הלוך וחזק, הסערה הולכת הלוך וגדולה, המשובה הולכת הלוך וגדולה, הלוך וגדולה –  וחרדה גדולה אחזה את כל העם מסביב, וישליכו איש את תופו ואיש את חלילו, וינודו ויעמדו וינוסו על נפשם.

והיא עוד מוסיפה לחולל בלי קץ ובלי תכלית ובלי גבול.  על שפתיה נראה הקצף הלבן ויצוריה כמו התמוללו[9] – ופתאום נפלה על הארץ.

כאשר הרימו אותה מעל הארץ, ראו כי מתה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]     הערב הרב -  כינוי מקראי לאנשים ממוצא אתני מעורב (עמים, שבטים) שנתערבבו בבני ישראל בעת יציאתם ממצרים

        (שמות יב:18)

[2]     זהב שחוט – זהב מרודד מרוקע

[3]     לא ידהה – לא יפחד

[4]    נחושת מרוטה  -נחושת מלוטשת , מצוחצחת

[5]    קשיטות – שם מטבע שהיה נהוג בימי המקרא (בראשית לג:19)

[6]   שהרונים ושביסים  -    תכשיטי ראש של נשים בימי קדם (ישעיהו ג:18) שהרון_ תכשיט בתבנית מגל הסהר; שביס – תכשיט  

     בתבנית השמש.

[7]   כמתלהלהה  -   כמשתובבת  (משלי כו:18)

[8]   בדי פניה-  איברי פניה.

[9]   כמו התמוללו  - כאילו נבלו, התפוררו ( על פי תהלים נח:9)