_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נחש הנחושת

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

בהיות המלחמה הגדולה אצל אדרעי, בשנת השלושים ושמונה למסעי בני ישראל במדבר, אז היה בין השבויים, אשר לקחו בני ישראל מן האמורי ביום ההוא, גם עלם גֵר, בן אשה מדיינית, גבה קומה ויפה קודקוד מאד, דישון שמו.  כל היום ישב על הכלים במחנה עוג המלך, ולעת ערב עם בוא השמש נלקח בשבי.  והאנשים מישראל חמלו עליו ועל יופיו ועל נעוריו ולא הרגו אותו בהורגם את כל אנשי הבשן עם הנשים והטף, כי היה מדייני, ויקחוהו ויביאוהו עמם עד גבול ישראל אשר עם עִיֵי העֲבָרִים, ויתנו לו מקום בתוך בני ישראל בקרב שבט הגדי.  אז תעלה אליו אל המחנה קְטוּרָה אמו לשבת עמו, ויקימו להם אוהל קטן וישבו יחד.

וכל המחנה מן הקצה ועד הקצה ידע על המדייני הצעיר אשר לו העיניים החולמות ואשר רובץ העצב הרך על פניו תמיד ואשר עפים לו על ראשו התלתלים הצהובים כנחשים קטנים – ויהי מתהלך בקרב המחנה כחולם כל היום. 

ממעל בערה השמש ותך על כל קודקוד בתימהון, ומתחת להט החול כמו להבה ויהם את כל לב עד להשׁכיר – והעלם לא ידע ולא שם לב.  יומם ירד עד שפת נהר ארנון, אשר עם כפר ערוער, ויעש לו חכה וישלך אותה המימה לציד בה את דגיו, ויהי יושב כל היום וחולם, ובערב עלה מבקעת גד על ראש הור ההר, ויפצל לו קנה רך ויעש לו חליל, ויהי מחלל על פי חלילו עד לראש האשמורה  – אז שמע כל המדבר מסביב ויקשב את הקול הרך, ויעצור רגע את נשמת רוחו.  כמו כליון נפש ממושך ורועד עבר על כנפי רוח, עגום עד לאין מלה, ויהי כקול בוכים אשר נחנק  – והשמים האזינו, והכוכבים רעדו ממסילותם.  והאנשים והנשים אשר בקצה ההר מתחת יצאו מן האוהלים, ויהיו עומדים ושומעים ופוערים פה, ןפתאום נאנחו ויחלמו גם הם.  ויש אשר ישליך העלם פתאום את חכתו מלפניו ביום ואת חלילו בלילה, ויהי תועה כל היום בערבות מואב, וילך כל הלילה במקומות אין איש, וכאשר עלה באוזנו מתוך דממת הלילה קול יללת זאב רעב    ותחי רוחו רגע אחד וילך לקראתו.  ואמו לא מנעה ממנו ללכת את כל אשר יהיה רוחו ללכת. 

ורק פעם אחת מנעה ממנו.  בהיות החג הגדול באבל שיטים, והנערות מתאספות לפני בעל פעור לחול את מחולותיהן ולהקריב שם את קורבן בתוליהן, והעם עולה מקרוב ומרחוק, אז קם גם דישון ללכת אל השיטים    ותמנע  אמו ממנו את חפצו ולא נתנתהו.  "אל תלך,בני, אל תלך! אם יקרה נפשך בעיניך, בני    אל תלך.  שם הנערות תחולנה, והן יפות מכל בנות אדם ילודות אשה אשר היו על-פני הארץ".  והנער שמע ולא הבין ולא ידע.  ואולם כל העם אשר מסביב ידע פתאום ויתלחשו איש עם אחיו ויניעו ראש ויאמרו: "אכן נודע הדבר! משבט הדוֹדנים[1] הוא..."

והדודנים שבט קטן אשר נפלאות יסופר בו:    מות ימותו האנשים ביום אוהבם אשה.  כי לא כאהבת יתר בני-אדם אוהבים האנשים האלה: לא  ברעש ולא במשובה, כי אם ברוח, בכל יצורי נשמתם יאהבו ובכל גידי לבם ובכל בדי עורם ובכל חלבם ודמם.  גם הציפורן הקטן אשר כל בוהן ידם יאהב, וגם השער אשר על קודקוד ראשם יֵחר.  [2] כאשר תאחז בהם האהבה פתאום, והלב יהיה כמו נעורת.  אז תלחך האהבה מסביב את כל חלבָּם עד אשר יהיו כמו גחלת שרופה, וחדול לא יחדלו, וגוועו באחריתם כגווע הנר אשר במנורה.  והאשה האומללה ידעה כל זאת.  ככה מת לפני עשרים שנה גם אישהּ באהבתו אותה, וככה מת גם אחיה בנעוריו.  בן עשרים ואחת היה דישון בנה, והוא לא ראה עוד פני אשה חשופת צעיף עד היום ההוא.  והנער מתהלך בקרב המחנה וחולם חלומותיו.  יומם ידוג דגיו ולילה יחלל בחלילו.  ויום אחד והוא יושב על עץ גבוה תלוי בין הענפים, כי קן יונים ראה ויהי עם לבו לשלח את האם ולקחת לו את האפרוחים[3]   ברגע הזה ותראינה עיניו, והנה נערה עומדת מתחת ושכרון כמו נזיד אש לוהט עבר אותו ברגע זה ויזל בתוך כל עורקיו.  אז עמד פתאום לבו רגע אחד מהכות –  וברדתו, והנה נעלמה הנערה. 

והוא לא דיבר דבר וילך.  לא חקר איש ולא שאל איש וילך.  רק אחת ידע, כי מאחרי ההרים היא, כי צעיף לא כיסה את פניה, וכזאת תעשינה רק הבנות אשר מאחרי ההרים, ויקם וילך אל מאחרי ההרים.  בסוגרו את עיניו ראה את תמונתה לנגדו, ובפוקחו אותן –  ותיעלם.  הוא הולך הלוך וסבוב את ההרים, רגע לא עמד מלכת.  ככלב בוטח בריח אפו כן הלך יום ולילה וידע אל נכון כי בוא יבוא עד סוכתה. 

ובבואו עד אחת הסוכות ויעמוד.  אז ידע פתאום, ואיש לא הגיד לו, כי פה היא.  ויום ולילה ארב לה.  בוקר עמד על ראש ההר אשר ממול סוכתה ויארוב, וערב רבץ בין השיחים אשר מאחרי קובתה ויחכה.  ויום אחד, והיא מתרחצת בנחל זרד בין הערביים אחרי נטות השמש ולבה לא ידע רע –  ודישון ראה אותה ערומה.

אז הלבינו פניו פתאום כמו השׂיד אשר בעמק יריחו. 

ובשובו אחרי ארבעים יום אל אוהל אמו אשר בעיי העבָרים, לא הכירה אמו אותו, רק עוד כצל התהלך, והוא כושל ועייף ויגע מאוד.  בראשונה לא דיבר דבר, ורק אחר-כן, פתאום, התנפל אל חיק אמו ויבך בקול גדול.  ואחרי-כן רבץ על הארץ בתוך האוהל וישכב שלושה ימים.  וביום הרביעי בלילה בהיות הדממה שאל ויתנו לו את חלילו.  אז ילל בו –  וכוכבי השמים אשר ממעל התחבאו, ועצי היער אשר מתחת חדלו מנוע, ויהי כקול בוכים אשר לא פי אדם יבכנו, כי אם לב אשר עלה בו פתאום בקיע  ויישבר בחצי.  וככלותו לחלל לקח את חלילו וישברהו ואת שבריו השליך מלפניו, וירבץ על מצעו אשר בפינת אוהלו ולא קם עוד.  אש נמס בשרו מעליו מעט מעט כדונג, ונשמתו הבהבה בו רק עוד כנר טרם יכבה – והוא לא ידע מה היה לו.

ואולם אמו ידעה.

בימים ההם, בשנת הארבעים לצאת בני-ישראל ממצרים, והעם חונה על-פני המדבר, נטוש על-פני כל הערבה, קצה המחנה בעִיֵי העֲבָרִים וקצה המחנה בצַלְמוֹנָה ובפוֹנוֹת ובאוֹבוֹת, ויתרם בדיבון גָּד ובעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה שבט פה ושבט שם, בודדים למשכנותיהם ולאוהליהם ולסוכותיהם  – ואיש בא בחודש החמישי בשלישי לחודש בצהריים מאובות ויגיע עד עִיֵי העֲבָרִים.  את אזורו לא פיתח ואת שרוך רגלו לא התיר ואת תרבושו לא הרים, כי נחפז מאד, ויספר בחיפזון ובנשמת רוח לוהטת את כל הנפלאות אשר נעשו עתה באובות ואשר ראה אותן בעיניו רק זה היום בבוקר: –  נחש נחושת תקע האיש משה על עץ גבוה, קשור אל נס ונשקף על-פני כל הישימון, והיה כל חולה אשר יסור שמה ואת עיניו ישא אל הנחש והביט בו –  וסרה ממנו מחלתו בן-רגע ושב וחיה... 

ואיש עמד ושמע את הפלא, ויהי פיו פעור ורירו יורד, וישכח לסגור את פיו ויעמוד.  ואשה מבשלת פתח אוהלה מעט מָן בסיר בכיור אש אשר על  שני גזרי עצים דקים, ובשומעה ותתחלחל מאד ותאחז בסיר ותרעד, ויישפך זרע בגד הלבן ארצה, והיא עמדה וכף העץ עודה בידה.  ואיש זקן בן מאה ושלושים יושב על-פני אבן ומתחמם והוא מצעק כל היום כי קר לו, ויקם בכבדות גם הוא וינס ללכת ופניו מועדות לאובות.

ונער מנערי הלויים שמע את הדבר, ויתנפל על ברכיו פתאום ואת ידיו פרש –  והעם רואים ונופלים על פניהם וכורעים.

וגם קטורה אֵם דישון שמעה בדַבֵּר ההלך את דבריו –  ותקשב מאוד ותט את אוזנה, אז החלה תקווה חדשה להחיות את לבה...

ובאובות אשר על-פני מואב היתה התכונה רבה מאד.  על-פני הכפים ובחווי הסלעים שכן העם למשפחותיו –  ועל ראש ההר אשר לפני נבו התנוסס נס, עשוי ארגמן כולו, והנס קשור אל מוט, ועל המוט קשור נחש עשוי נחושת, אשר עשה אותו אהליהב בן אחיסמך למטה דן, תבנית שרף מעופף עשה אותו האמן.  גחונו אמתיים אורכו, וטבעות עורו מעשה גלילים, מצופים קשקשים חלקים, ומן הגחון כתבנית צוואר, אמה אחת אורכו, והצוואר  זקוף כמו נד ניצב, וראשו עגול, ושתי עיניים ירוקות לטושות ונוצצות מחוטבות בו, ופה לו פתוח ולשונו שסועה ותלויה החוצה –

כולו מעשה חושב, ותהי הנחושת נוצצת בלהב  השמש עד למרחוק...

והעם אשר מתחת מביטים למעלה, וחרדת קודש ורוח אמונה ורוח נשגבות ונפלאות תלבש את כל המחנה.  ויש אשר חמת קודש תאחז אותם פתאום ופלצות אשר לא ידעו מה היא    ונפלו כולם על פניהם וכרעו על ברכיהם מפני מורא  ההוד.

ולרגל ההר בנויים שבעה מזבחות על פני שבע במות, והכוהנים ובני הכוהנים והלויים ובתי הלויים עוברים בקרב המחנה ולא יחדלו וקראו: " מי איש חולה והקטיר המזבחה, וסרה ממנו מחלתו ורפא וחיה!" והעם מביאים את חוליהם ואת נגועיהם ואת הכואבים, והם מנהיגים עמם פרים ואילים ובני צאן, ויונים ותורים וסולת משחת שמן נושאים עמם, איש ככל אשר תשיג ידו.  ויהי העם מגישים בראשית רק את החולים נשוכי הנחשים, כאשר דיבר משה, ובאחריתם הביאו גם את יתר החולים עם כל נגע אשר יהיה.

אז יצא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכוהן, ועדת כל הכוהנים יוצאים אחריו, ועברו הכוהנים במערכה, שבעה שבעה בטור האחד, ופינחס עובר לפניהם בראש, ופינחס נושא מחתה ועליה קטורת אש, והוא לבוש מעיל ארגמן ארוך ואפוד בד וחושן, ומגבעת לבנה על ראשו, ואחריו נוסעים עדת הכוהנים שבעה שבעה בטור, מחנה רב מאוד, כולם לבושים מעילים לבנים, והם נושאים לפידים בוערים בכדים, ובשולי המעילים רימונים ופעמונים, הלפידים בוערים, והפעמונים מצלצלים, הלוך וצלצל, הלוך וצלצל, ועלו כולם ובאו וניגשו עד המזבחות, והקיפו את המזבחות שבע פעמים וזימרו, הקיף וזמר, הקיף וזמר, ועתר[4] הענן עולה מן המחתה וכיסה רגע אחד את כל המראה –  ובסור הענן והנה כורע על העם על ברכיו, והחולים והדווים והכואבים שוכבים על הארץ ונושאים את עיניהם אל הנחש אשר ממעל, ונעוות עיניהם ושפתיהם נדות בדממה. 

וחולים באים בכל המחנות אשר שם בני ישראל נפוצים על-פני המדבר, מקרוב ומרחוק הם באים, ואשר אין בהם כוח ללכת והובאו, יום יום יבואו ויום יום יובאו: מעציון גבר וממדבר צין, מהור ההר ומצלמונה, מפּוֹנוֹן ומעִיֵי העֲבָרִים, מדיבון גד ומעלמון דבלתימה, וגם מבית הישימוֹת: נשוכי נחש ונשוכי כלב, נגועים וידועי מחלה, דווים וכואבים ועוורים ופיסחים וחירשים, כל אלה באים ומובאים –  והקטירו כל אלה אל אחד המזבחות או יגישו קורבנות אל הכוהנים, ועמדו וכרעו ורבצו על הארץ ואת עיניהם הם נושאים אל נחש הנחושת אשר ממעל, וככה יביטו ולא יסירו ממנו את עיניהם – וחיו.

ובחודש החמישי בשביעי לחודש בצהריים באה גם קטורה אֵם דישון עד הנחש אשר באובות, ואת בנה הביאה עמה.

ואובות רובצת מתעלפת בשרב הלוהט בעצם הצהריים, והחול אשר מתחת נאפה כלחם בתנור, קודח ומתלקח ולוהט, ויש אשר רגע אחד יזהירו גרגירי חול אחדים פתאום והיו כפנינים זהובות.  והעם נחבא מפני להט הזלעפות הנורא באוהלים ותחת השיחים ובנקרות הצורים.  ושני המעיינות אשר עם הסלע נחרבו ויעל אֵדם הלבן וינדוף.  וכלב עצל עמד על-יד המעיין האחד הנחרב, ותהיינה עיניו הטרוטות דומעות בלי מעצור, ולשונו תלויה החוצה מורידה ריר, ופתאום נבח, ויהיה הקול איום מאד, ועלה ההד מן ההרים מסביב, אחת ושתיים ושלוש, עד לחרדה, אז התנפל הכלב על-פני האדמה ויתגולל בתוך החול אחת ושתיים ושלוש, ואחר-כך השתער פתאום על עץ וישוך את קליפתו בחמת רעל.    אך מראש ההר אשר לפני נבו נשקף אל פני כל הישימון הנחש העשוי נחושת וקשור את מוט נישא בפתיל תכלת, והוא מביט בעיניים נוצצות אל תוך הדממה האיומה.

והאשה נוהגת את בנה ותומכת בו בידה, כי לא יכול ללכת לבדו, ופניו לבנים כפני מת, ותבוא עמו עד לפני הבמות ותרביצהו על הארץ. 

והעלם היגע נושא את עיניו היגעות אל פני הנחש אשר ממעל ומביט אליו ועיניו קמות –  ופתאום באו לו דמעותיו וישא את קולו ויבך.

ושפתיו היגעות נעו ותתלחשנה.  ואחר-כן והנה גם קול ודברים:

"נחושתן! לא חיים ביקשתי, כי ביקשתי מעט אהבה.

גלמוד ויתום הייתי, נחושתן, ובטובה לא ראיתי.  לא ידעתי בלתי את חלילי אשר דיברה בו נפשי ואת דגי אשר במים, והמה אילמים, לא ענו לי דבר.

"אז ראיתי את הנערה – ואני לא ידעתי כי ראיתי.

"ותהי לי כמו שלח בי נחש פתאום את שינו –  והרוש פיעפע מעט מעט בכל דמי ובכל יצורי בשרי וגם בנשמתי.

"רפאני נא, נחושתן, אם תוכל, ואם לא תוכל    ומתי.  ובמותי לו רק ידעתי כי לא תמות עמי אהבתי.

"ולא מזבח אקים לך, נחושתן, כי פני הנערה היו לי למזבח קודש –  ולא קטורת אביא לך, נחושתן, כי את כל דמי ואת כל חלבי ואת כל משמן בשרי הקטרתי.  רפאני נא, נחושתן, אם תוכל.

"ולו רק ידעתי כי עם תום החיים לא תיתם גם האהבה!" –  וידום.

ובנטות היום בטרם בוא השמש ויצא העם ממחבואו ובאו הכוהנים ובא פינחס הכוהן ונשא המחתה והקטיר –  והחולים והדווים והנגועים רובצים על-פני הארץ ונושאים את עיניהם אל הנחש.

ודישון שכב כל הלילה, ועיניו נשואות גם הן.   

ובבוקר בעלות השמש על ההרים ותהיינה עיניו מביטות מחוריהן אל השמש העולה, והעיניים פתוחות לרווחה –  ויראו כי מת הנער.

והאשה הביטה גם היא אל הנחש, ותארך מאוד להביט בו –  ואחרי-כן לקחה את מתה ותקברהו בגיא אשר לפני נבו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



1 שבט הדודנים  השם לקוח מרשימת היחס בספר בראשית (י:5) . שם הדדנים הם בני יוון בן יפת בן נוח. פרישמן השתמש בשם "דודנים" ופירש אותו כלשון דוד= אוהב  לציון תכונתם המיוחדת של בני השבט, שאהבתם עזה כמוות, רמז לאגדה על שבט שגבריו מתו באהבתם. אגדה זו קיבלה את ביטויה הספרותי המפורסם ביותר בשירו של היינה "בן עזרא".  

2 יחר -  ילהט (תהלים קב:4)

 

[3] ממצוות התורה (דברים כב:6-7 ) ששכרה אריכות ימים.

4  ועתר הענן – ועשן ענן הקטורת (יחזקאל ח:11)