_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בהר סיני

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

בשנת ארבע מאות ועשרים ותשע לשבת בני ישראל בגושן, כשנה אחת ומִשְלוש חודשים לפני צאת העם כולו ממצרים הם ונעריהם וזקניהם יחד לעבור את המדבר הגדול ולבוא עד כנען, ונער היה בין ילדי העברים העובדים בחומר ובלבנים על החומות החיצונות ברעמסס, ושמו מוּשִׁי, והנער עודו צעיר ורך מאוד, בטרם תצַמַּח לו שערת זקנו ובטרם תמלאנה לו שבע-עשרה שנה.  ביום צאתו מבטן אמו השליכה אותו המיילדת אל היאור, כמצוות המלך, כי אשה יראה היתה ורכת לב אשר יראה את חמת פרעה, ויהי הילד שט על-פני המים כמחצית היום ורביעית הערב, ובערב נשאוהו הגלים ויגיעוהו עד הסבך אשר עם שפת היאור ויישאר תלוי בתוך הסוף, ויראוהו ויוציאוהו משם האנשים ויינצל, ומני אז קראו לו "פלאי", על שם הנפלאות אשר עשה בו אלוהים להיות סוכך עליו בכפו, ואמו קשרה לו על צווארו חוט ארגמן מושזר כפול שבע, ויהי החוט על צווארו כל הימים.  אכן כאשר גדל הנער והוא עובד על החומה ברעמסס עם העובדים, וירא באחד הימים את אחת הנערות, את פּוּעָה, והיא ילדה בת שלוש-עשרה שנה ושמונה חודשים, מן העובדות בשדה אשר על-פני פיתום – וברגע הזה חרדה כף-השׂיידים אשר היתה בידו ותצנח לארץ.  גם הנערה נבהלה פתאום מאוד.  אז ידעו שניהם בלבם כי ברגע ההוא היתה עליהם יד אדוני הגדולה וכי מפלט אין עוד מפניה.

ושלושה-עשר יום, לילה ויום, ביקשו שניהם איש את אחיו ולא מצאו, וביום הארבעה-עשר לעת ערב ראה אותה פתאום עומדת לבדה בשדה.  אז ניגש אליה, כאשר יגש איש אל אדם אשר דיבר עמו רק זה אתמול או אשר עזב אותו לפני רגע, ויאחז בידה וישאל: "על מה אנחנו עוד מחכים פה?" – והנערה רעדה בכל יצורי גווה ולא ענתה דבר.  רק עיניה לבדה ענו.

אבל ממחרת היום לא ראה עוד איש ברעמסס או בפיתום אותם, והם אבדו פתאום מקרב העדה.

לילה ויום, לילה ויום הלכו שניהם יחדיו, איש ידו בכף רעהו, והם מטלטלים בחוזקה את זרועות ידיהם בלכתם, ולאן הם הולכים לא יידעו ואין הם יודעים מה הם חפצים.  כשני ילדים היו, קטנים וטהורים ותמימים – ולבם בקרבם רק רן.  מן השדה אשר על-פני רעמסס באו סוכּוֹתה, ומסוכות לאיתָם, ומאיתם למִגְדוֹל אשר לפני פי-החִירוֹת, והם לא ידעו איה הם וגם את שמות המקומות לא ידעו – ולבם בקרבם רק רן.  ביום  השלישי בבוקר נשאו את עיניהם ויראו והנה סגר עליהם פתאום המדבר הנורא, מדבר שור והערבה הגדולה רובצת לנוכח עיניהם עד אפסי מרחקים נוראים אשר לר תוכל העין להשׂיגם – והם נתנו פתאום בשחוק קולם וירונו.  מה להם מדבר ומה להם ערבה?  היו כחבצלת הנוכרייה[1] אשר בגאיות, וכמו עגור המתעופף בשמים אשר לא יידע דאגה.  הלוך הלכו ולַקֵּט כל חציר אשר ייאכל וכל שיח אשר בין החרוּלים וכל צמח אשר עם הגדרות, ויש אשר מצאו פקועות שדה בריאות או קישואים ושומים, ויש אשר אכלו וגם הותירו, ואז עשו להם שחוק ויתנו את הנותר בצרור וישימו אותו על מוט וישאו שניהם יחדיו – ולבם בקרבם רק רן.  כאשר ליהט אותם השרב יומם, התייצב הנער על-יד הנערה וכפת תמרים ארוכה בידו ויהי מַשּׁיב לנוכח פניה רוח קל וצח מעט, ובלילה בהיות הקרח האוכל שכבו שניהם באחת הפחתים[2], לב אל לב ובשר לעומת בשר, ויתחממו וייחם להם.  ויש אשר פתאום ניתך הגשם השוטף ארצה וברקים הילכו בשמים עם שרביטי לפידים ארוכים, אז עמדו רגע תחתיהם ולא ידעו מה לעשות – ופתאום פרץ קול שחוק גדול מפי שניהם, והם מתנפלים איש על אחיו ומנשקים פתאום איש לאחיו בלי קץ ובלי מעצור.  ויש אשר ניעורה הסערה הגדולה ותהי שורקת בקול גדול, וחיית השדה התחבאה במעונותיה ועוף השמים חרד אל קיניו, והם ניצבו שניהם רגע אחד תחתיהם ולא ידעו מה – ופתאום נתנו יד איש לאחיו וימתחו את אצילות זרועותיהם ואת ראשיהם הפשילו לאחור ויחלו לרַקד פתאום במעגל סביב.  אז ידבר מושי אל פועה לאמר: "הבי נא הפעם ונרוץ יד אל יד!  לקראת המדבר הגדול נרוץ ואל נוות הדשא הירוק אשר מנגד!  בתוך סבך היער העבות נבוא ונסתתר בין השיחים!  את שמלותינו ואת כותנותינו נפשוט מעלינו וערומים נרוץ כיום הוולדנו!  הבי נא, הבי, ונעטר למצחנו הבוער עטרת ציצים מציצי הפרגים האדומים העולים פה פרע ולוהטים, והציצים ירעדו ברוח די רוצנו!"

ככה עברו יחדיו ויבואו עד מָרָה, וככה באו ממרה עד אֵילים.  באילים מצאו שתים-עשרה עינות מים ושבעים תמרים.  אז רצו שניהם ממעיין אל מעיין, במעיין הראשון החלו ובאחרון כילו, ויהיו שואבים בחופני כפיהם את המים ונותנים איש לרעהו לשתות, הנער נתן בחופְניו את המים על פי הנערה והנערה על פי הנער – ויהיו משחקים בקול גדול, עד כי רעשו שבעים התמרים לקולם.  אחר-כך נחפזו לבוא אל התמרים ויעברו אותם כולם, בתמר הראשון החלו ובאחרון כילו, ופתאום עברה עליהם תשוקה עזה לעלות על ראש תמר ולשבת שם, ויטפסו ויעלו איש איש על ראש התמר האחד, ויישבו איש איש בתוך צמרתו במעבה הסנסנים והעלים הרחבים, חבוי איש מפני רעהו, ויקראו איש לרעהו: "יונה או יון?" - ויהיו צוהלים בקול גדול ובשאון ובחדווה גדולה, עד כי רגשו שתים-עשרה העֲיָנוֹת לקולם.  לא ידעו הילדים את נפשם ולבם רן מרוב אושר וטובה ונחת.

ומאילים הלכו ולא ידעו את הדרך ויבואו אל מדבר סין, ובמדבר סין תעו שלושה ימים ושלושה לילות ויבואו לרפידים, ומרפידים הלכו ויראו והנה הר לנגד עיניהם, ולא ידעו מה הוא ומה שמו.  ופועה אמרה: "עייפה אנוכי מעט", ומושי אמר: "חפץ אנוכי לישון מעט", ויהיו כשני ילדים, ויבואו אל תוך ההר וימצאו להם מערה בסתר החגווים, ויראו כי טובה להם המערה לשבת בה, ויכינו להם מושב ויכוננוהו ורֵבֶץ חול רך ערכו להם, ויאמרו: לא נוסיף עוד ללכת, כי פה נשב עד עולם ועד – ויישבו שם.

והם היו כילדים קטנים.

*

כל העולם אשר מסביב היה בעיניהם כלא היה וכלא נברא.  השמים לא נחשבו בעיניהם בלתי אם ככל אשר היה להם דבר עם אהבתם, והאדמה – ככל אשר דרשו מעמה מעט אוכל או מעט טַרְפֵּי פרי להחיות את נפשם, ומקץ רגע שכחו אותם ויזכרו רק את נפשם לבדם ואת אהבתם הגדולה.  לא היה להם כל חפץ לראות פני אדם או לשאול דבר, כי השפיקו השנים איש לאחיו בכול, דבר לא חָסֵרו.  ויש כי כל המעשה אשר נעשה בחוץ ומסביב להם לא היה להם בלתי אם למשא ולמעמסה ולעול, ויש כי השמים היו להם למפריעים להפריע אותם מעבודת הקודש אשר להם.  מאהבתם.  ויש כי האדמה היתה להם למעצור ולעניין אשר ימנע אותם מתוכן חייהם הגדול.  סודם הנפלא היה בלבם גם ביום וגם בלילה, ועין כל זר ומגע כל דבר מן החוץ היה להם לשטן.  והיה כאשר עבר פעם בחודש או בשניים איש הֵלֶךְ על-פני חלקת המקום אשר ישבו שם, וידברו אליו שתיים שלוש מלים ולא שאלו דבר ולא ביקשו לדעת דבר, וימהרו בעוד רגע ויסתתרו ויתחבאו מפניו בסתר פינתם החבויה, ואם רועה נודד בא עד ההר עם מעט צאנו, וימהרו ויתנו לו מן הגרגרים ומן הפרגים האדומים אשר ליקטו, ויקחו מעמו חֵלֶף מַתָּנָם מן הלחם אשר נתן להם, וימהרו כרגע ויחלפו ויתחבָּאו. 

שקע כל העולם מסביב, לא היתה תבל ולא היה דבר, רק מושי בעד פועה ופועה היתה בעד מושי – וזה כל החיים.

בוקר לעת מוצאי שמש שכבו בפתח המערה, ערומים שניהם, שמאלה על לבו וימינו תחת עורפה, והם חולמים בעיניים פקוחות ומביטים השמימה.

"ראה נא," אמרה, "תלתליך רכים כקווי שמש ענוגים, והשערות אשר ליתר הגברים הלוא קשות ומתוחות.  בחורי עיניך בוערים שני שמשות, ובחורי עיני אחרים הלוא רק שתי אבנים כהות.  כבן אלוהים יפית אתה, והאחרים אינם בלתי אם כתולעי אדמה, רעי תואר ורעי תנועה.  מְלֵא סוד אתה, כמו הפלא הגדול אשר אין לו שם, והאחרים בהירים כעצם יום – ואני את היום לא אוכל כלכל."

ולעת ערב, בצאת הכוכבים הגדולים והמצהירים[3], שכבו איש על-יד אחיו, ערומים שניהם, ועיניהם כדורבנות תקועים במכסה השמים.

"עמומה את," אמר, "וכבדת חום עצור, כמו הפרח ביער האיתן במדבר שור.  מלאה את כליון-נפש תמיד כמו שיר לעת ערב על-פני שדה נעזב.  כל עצם מעצמיך מביאה לידי נסיון כמו פי-חרב.  אורבת את וקוראת, אורבת וקוראת לי, כמו האור המתעה והכחול אשר על-פני הבוץ."

ולעת צהריים: -

"כמו כוכב," אמרה, "אתה לי, אשר יפול אל תוך חיקי בחשכת הלילה, כאשר יפול רַץ כסף."[4]

"עמוקה את," אמר, "נוראה ואפלה וקודרת, כמו באר."

והם לא נשקו איש את אחיו, כי אם אכלו איש את בשר רעהו בכל-פה, לא התרפקו איש על אחיו, כי אם שקעו, צללו, דבקו, התמזגו יחדיו וימוגו איש בתוך רעהו: נפש אחת ובשר אחד - - -

וימים על ימים עברו וחודשים על חודשים, ויהיו כשלוש שנים.

ויש אשר חרה אפם כי יש שמש בשמים והוא יהיה להם לפעמים למפריע, ויש אשר עבר עליהם רוח קנאה כי יש נשמת חיים על-פני האדמה גם עוד מלבדם, ויש אשר התמרמרו כי יש עץ ושיח שדה וציפור בשמים ואבן וגרגר חול גם בחוץ מהם, וכל אלה יהיו לרגעים לשטן להם ולבדידתם ולאהבתם ולחייהם.  למה זה ברא אלוהים את כל אלה?  למה לא ברא רק אותם שניהם לבדם?...

והם לא ידעו כי יושבים הם בהר סיני...

*

ויום אחד בבוקר והנה רעש גדול מסביב כרעש שעטת אלפי בני-אדם עם מחנות עדרים כבדים ורבים, עדרי צאן ובקר ובהמה רבה.

ומושי ופועה השתאו מאוד.  מי זה ערב את לבו להרוס לבוא[5] עד פינתם השוקטת ולשַדֵּד את רבצם החבוי ולהחריד אותם מאושרם ואהבתם? – וכאשר יצאו פתח המערה וישאו את עיניהם, והנה עם רב ועצום מאוד חונה נגד ההר.

אז שמעו דבר זר ונפלא מאוד: תורה תינתן פה לעם הזה וחוקים ומשפטים...

ופועה ומושי לא הבינו דבר.  למה זה תורה?  למה חוקים ומשפטים? – כמו בוז שכן על שפתי שניהם.

...והתורה תכבוש את כל העולם אשר מסביב, למקצה האדמה האחד ועד הקצה השני, והחוקים והמשפטים יכניעו תחתיהם את כל יושב הארץ, כל גוי ואדם אשר על פני-האדמה...

ומושי ופועה שמעו ויהי כל הדבר עליהם למעמסה גדולה.  למה תהיה תורה אשר כזאת לשים חחים בלחיי האדם ולמה לא יתנו לעצם החיים להיות כאשר הם ובאשר הם? – כמו לעג עלה על שפתם.  לו רק לא תבואנה כל הקטנות האלה להפריע אותם מעט מתוכן חייהם הגדול! – אז מיהרו לבוא אל סתר פינתם אשר במערה הפנימית ויתחבאו שם, אשר לא יעלה אליהם קול מן החוץ ולא יגיע עד אוזנם, ובעוד רגע התרפקו איש על אחיו, לב אל לב ונשמה לקראת נשמה – ואת כל אשר ראו ואת כל אשר שמעו שכחו.

והעם העצום, אשר לא ייספר מרוב, מתקדשם ומכבסים את שמלותם יום אחד ויום שני, ובהיות היום השלישי ויהיו כולם נכונים.

ופתאום רגזה כל הארץ מתחת, למן הקצה האחד ועד הקצה השני, והשמים ממעל נבקעו פתאום וייקרֵעו, למן הקצה האחד ועד הקצה השני, ואותות זרים ונפלאים מאוד ונוראים מאוד נראו בשמים ובארץ.  אורות אדומים ואורות כחולים הילכו על כנפי רוחות, ולשונות אש ושרביטי להבות התלקחו, וכוכבים גדולים, נוצצים ומהבהבים מאוד, נראו מתוך הרקיע בעצם היום, ומן הצפון עלה וזרח פתאום אור ירוק-כהה.  ברגע הזה התנודדה האדמה, ופתאום קפא כל היקום תחתיו: העצים חדלו מצמוח, כל צמח וכל שיח אשר בשדה עמד מִגְּאוֹת, חגווי הסלעים פערו את לועם הנורא ויחכו לדבר-מה, וכל החיה וכל הבהמה וכל אשר נשמת רוח חיים באפו עמד תחתיו ויחכה.  שרף מעופף חדל פתאום מתעופתו בחצי השמים ויקשב, ועל הארץ זחל צפעוני גְדול טבעות ויזקוף פתאום את ראשו וישמע. 

ובתוך המערה בפינה הפנימית כרע מושי ברגע הזה לרגלי פועה ויבט אל תוך עיניה –

ופתאום והנה קולות וברקים ולפידים וענן כבד יורד ורובץ על ההר ועל כל הארץ מסביב ועל כל עמק ועל כל גבעה.  כל המדבר הגדול עצר בעד נשמת אפו ויעמוד ויקשב.  וקול שופר וקול קרן יובל חזק מאוד נשמע פתאום, וההר עָשֵׁן ועשנו עולה השמימה כעשן הכבשן.  ומחנות הכוהנים עומדים בתחתית ההר, מערכות מערכות, ואחרי הכוהנים מחנות לויים, מערכות מערכות, ואחריהם עם רב כחול אשר על שפת הים, וכותנותיהם לבנות אחרי הכַּבְּסָן, ועל פניהם רובצת אימה גדולה וחשֵכה.

ערפל כבד עולה ועוטה את כל ההר.

והברקים והקולות והלפידים הולכים הלוך וחזק, ופתאום והנה קול, והקול איננו קול, כי אם רעם, ובכל אלה תישמע מן הסערה כל מלה ומלה מפורשה, ויש אשר יחשוב השומע כי תישמע המלה עד קצה כל כנף מארבע כנפות האץ ועד קצווי האי הרחוק מכל האיים: -

"אנוכי אדני אלוהיך – לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני – "

אך בעצם הרגע הה תלחשנה שפתי פועה באוזי מושי חרש: "יפיָפית מני אדם!  מה-יפית, מה-יפית!"

"לא תעשה לך פסל וכל-תמונה – לא תשתחוה להם ולא תעבדם – "

ומושי אוחז בכף ידה שכור אהבה ולשונו לָעָה, והוא לא יידע מה - :

"אהבתיך מכל בנות הארץ!  מה אהבתיך, מה אהבתיך!"

"לא תשא את-שם אדני אלוהיך לשוא – לא ינקה אדני את אשר-ישא את-שמו לשוא – "

ופועה מפטפטת ודוברת, מפטפטת ודוברת: "השבעתיך בשם אלוהים, השבעתיך בשמש יומם ובירח לילה, השבעתיך בשמים ובארץ: תנני ואמוץ בשפתי את יין הרקח מעל שפתיך, כי צמאתי לשפתיך, תנני ואשְׁכּיר את נפשי מדמך הלוהט, כי לדם כלתה נפשי, תנני ואשך בשיני את בשרך הרטוב, כי לבשר אדם חי התאוויתי, תנני ואחנקך בידי אלה עד אם אמותת אותך מעט מעט בעצם ידי!"

"זכור את-יום השבת לקדשו – ששת ימים עשה אדני את-השמים ואת-הארץ, את-הים ואת-כל-אשר-בם – "

ושפתי מושי נעות, והוא לא יידע מה, ושפתיו מלחשות: "הרביצי עלי את עינך היוקדת!  תלהטני נא עינך ותמוגגני, עד הינדפי ועד חוֹדלי מהיות!  הוי פועה, אֶשָּׁקַע נא בך עד לתהומות נשמתך העמוקות!  רכו תלתליך ממשי ומעדר הקצובות[6] אשר בשדה תחפנם, ענוגות שערותיך מן הגומא אשר על שפת היאור!  היו חמוקי ירכיך כעמוי פרעה אשר על-פני רעמסס!  היו שני שדיך כגבעות המור, אשר ארבץ עליהן בצהריים!"

"כבד את-אביך ואת-אמך – לא תרצח – לא תנאף – לא תגנוב – לא-תענה ברעך עד שקר – "

ופתאום הלבינו פני מושי מאוד.  בא הקול מן הסערה ויגיע עד לפינה החבויה אשר במערה הפנימית ויחרידהו ממקומו.

"לא תחמוד בית רעך – לא תחמוד אשת רעך – "

ופועה השתרעה פתאום ממקומה ותקם: "התשמע?  התשמע, מושי?"

ופועה ומושי שמו את אצבעותיהם באוזניהם לבלתי שמוע....

וחרדה גדולה נפלה עליהם, והם לא ידעו מה, ורק יָראו לפתע פתאום יראה גדולה אשר לא הבינו מה היא...

*

וימים עברו וכל המחנה הגדול החונה אל מול פני ההר הלך ונסע ועבר.  המדבר היה ריק כאשר היה.  הסלעים עמדו אילמים ויביטו אל תוך הישימון – ותהי הדממה כבראשונה.

והיראה אשר נפלה על השניים הלכה הלוך וגבור.   לא ידעו עוד מנוחה – והם לא ידעו מדוע.  כמו סבל מעמסה רבץ עליהם...

סר מהם פתאום ששון חייהם.

ובאחד הלילות, כאשר שכבה פועה אצל מושי ולא ראתה שינה אמרה: "הידעת, מושי? – עוד ילדה קטנה הייתי וני יושבת על ברכי אֵם אמי, ועתה זכרתי.  סיפרה לי אֵם אמי יום אחד דבר נורא: אדם היה בעדן, הוא ואשתו יחד, ובבוקר יום אחד גוֹרשו שניהם מן הגן, והם לא ידעו מדוע.  היתה עליהם יד אלוהים הגדולה – ופתאום היו חייהם עליהם למשא..."

ומושי גם הוא היה נדהם ונבוך ופרוע, ויהי רואה חלומות בהקיץ.  ופעם אחת אמר: "אם נפקחו עיני האדם לראות, לא יועיל לו כי ישוב לסגור אותן.  המראות אשר ראה רגע לא יעזבוהו עוד..."

והדיבֵּר חדל מפיהם ולא הוסיפו לְדַבֵּר איש עם אחיו ימים על ימים.  היו כאילמים.

ופעם אחת בבוקר, כאשר הקיץ מושי משנתו, ראה והנה הרֵבֶץ אשר על-יד ימינו ריק ופועה איננה.  אז הבין כי קמה בלילה לברוח, לרדוף אחרי המחנה ולהשיגו – וַיָּצָר גם הוא את צרורו וילך.

ובבואו עד המחנה גם הוא וירא אותה, והנה היא הולכת יחפה אחר משה האיש לא תסור עוד מאחריו.  כצל תהלך אחריו בכל אשר ילך.  אז לעו שפתיו בדממה: "לכדה התורה את עצם החיים ותכניעם..."

והוא גם הוא הלך אחרי המחנה וידבק בו ונפשו לא ידעה מדוע כצל הלך.

וכאשר פגש בפועה ותראהו, חש בנפשו פתאום כי בחלה רוחו בה ולא יוכל עוד כלכל את מבט עיניה, וינס מפניה.  ופועה גם היא לא יכלה לשאת אותו ותתחמק מפניו כפעם בפעם.

וששונם סר מהם עד עולם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] חבצלת נוכרייה – חבצלת בר.

[2] באחת הפחתים – באחד הבורות העמוקים באדמה (שמ"ב יז:9)

[3] המצהירים – מבריקים, מזהירים.

[4] רץ כסף – פתית כסף (תהלים סח:31).

[5] להרוס לבוא – להתפרץ, להעז (שמות יט: 24).

[6] עדר הקצובות – כינוי לעדר של כבשים הסדורות בשורות ישרות ומתאימות זו לזו (שיר השירים ד:2)