_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סורר ומורה

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, בחודש השני באחד לחודש היה הדבר, בהיות העם חונה ברימון פֶּרֶץ.  בעצם היום ההוא מאז הבוקר עברו השוטרים בקרב המחנה, איש רומחו על כתפו, ועל-ידו הולך אחד מבני הכוהנים, וילכו מקצה המחנה האחד ועד קצה המחנה השני, ממושב אל מושב, או עלו על ראשי סלעים ועל גבעות הרים נישאים ויתייצבו שם, וידברו בקול גדול את העם ויעבירו הקריאה לאמור: "כל איש מישראל מבן עשרים שנה ומעלה ייצא היום השדה אל המצפה, כי שם יתפקדו כולם לגולגלותם, והאיש אשר מלאו לו עשרים שנה ייכתב בספר הפְּקוּדים להיות יוצא בצבא." וככלות השוטר לדבר מילא אחריו גם הכוהן.  את כפיו פֵּירשֹ בקודש ואת עיניו לטש ויוסף: " ומי איש אשר נטע אוהל ולא חנכו, אל ייצא, כי נקי הוא לאוהלו, ומי איש אשר שֹידֵד פאת אדמה ולא קצָרָהּ, אל ייצא, כי נקי הוא לראשית פריו, ומי איש אשר אירש אשה ולא לקָחָהּ, אל ייצא, כי נקי הוא לנערה אשר לו שנה אחת.  אמן ואמן!" –  ויהיו כל הפקודים ביום ההוא שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים.

רק עלם אחד צעיר היה בקרב המחנה אשר החל עם השוטרים קֶרִי[1] ויתאמץ ולא אבה לכתוב את שמו בין יוצאי הצבא.  כל היום התהלך בקרב המחנה, ממושב למושב, ויהי מַצֶּה[2] על אדוני העם, על משה ועל אהרון, ויהי מַלִּין ומלעיב[3], ואת העם הסית מאחרי הצבא לבלתי היחלץ ולבלתי צאת: "מה-יתן ומה-יוסיף לנו בעובדנו את משה ואת אהרון? מי לנו זה משה האיש אשר התנשא עלינו פתאום להיות לנו כל היום למצַווה ואהרון אחיו מי הוא אשר שָֹמו לנו בן-לילה לכוהן? למה לנו צבא? למה לנו להילחם? למה זה יקום אדם על אדם כמוהו וירַצְּחוֹ נפש ושפך דמו ארצה חינם? לא נצא! לא נצא!" כאשר חקרו ודרשו אחריו לדעת בן-מי הוא הנער הזה ומה הוא, ויימצא כי הוא קְהָת בן פגעיאל, ואביו נשיא בישראל מנשיאי העדה הגדולים, מקרואי מועד, ואמו חיתית ושמה דבורית.  אז יניד השומע ראש ואמר: אכן זה הוא איפוא! קהת הוא, קהת בן-פגעיאל, זה קהת הנודע... 

בימים ההם עוד היה המדבר איתן ונורא שבעתיים מעתה, ההרים היו קשים ומוצקים שבעים ושבע מעתה והאדם היה עז וקשה ואוהב מרי ומתקומם ומתפרץ ושונא כל-עול שבע מאות ושבע מעתה.

והדברים אשר סיפרו אודות הנער היה נפלאים וזרים, ויש אשר היו גם נוראים: "שובב הנער ופורע כל-מוסר ועובר כל-חוק ברגע אשר תְּבוֹאֵהוּ שרירות לבו העז –  ובכל-זה אין בכל גבול ישראל שני כמוהו טוב-לב ונדיב ומלא-חמלה אשר יכאב עם כל נענה ויבך עם כל רָעֵב.  מפני כוהן לא יקום ונביא לא יֶהְדַּר ונשיא לו לתועבה ובראותו קדוש ואמר איש-מרמה הוא אשר יתקדש למען יָנוק את חֵלֶב העני    ואולם בן שבע היה, עודנו ילד, בראותו בחוץ לעת-ערב נער הולך עָרום, והוא מיהר ולא יכול לשלוט ברוחו ויתפשט את מעילו ויתן לו, ואחר-כך נחפז וינס מפניו ולא הביט עוד אחריו, כי נכלם מפני מעשהו.  אכזרי היה וקשה מסלע לעת הַצּוֹתוֹ על כל קצין בעמו ועל כל נשיא מתנשא    ואולם בצלע המשכן עמד יום אחד בעת אשר הביאה אשה את קורבנה אל הכוהן שני בני-יונים רכים, והכוהן מלק את ראש בן-היונה האחד ממול עורפו וישסעהו בכנפיו והעוף ציפצף מרה, אז מלאו עיניו פתאום דמעות.  ויש אשר עמד בחצר אלוהים לעת אשר הביא איש קרבן-מנחה, מאפה תנור סולת חלות ורקיקי מצות, והוא מיהר ויגש אט אל מאחרי הסל אשר בידי האיש וישלח ידו ויגנוב מן הסל את הסולת ואת המצות ויברח ויימלט מהר עם שללו בטרם יינתן אל הכוהן ונתן אותו לעני הראשון אשר פגשו בדרך.  אכן בשומעו כי יש חוקים ומשפטים, תורה ודת, מצוות ופיקודים, אשר יעשה האדם ואשר לא יעשה, אז חרק את שיניו מכעשֹ ויישבע ויאמר: רק בני-אדם אוהבי שלטון בדאו את כל אלה מלבם, לבעבור הָצֵר את צעדי האדם בכל אשר יפנה ולבעבור גָּזוֹל ממנו את חופשתו אשר ניתנה לו בהיבראו.

וגם נוראות סיפרו על אודותיו: את אביו לא כיבד ואת אמו לא אהב, וכאשר הוכיח אביו את דרכו על-פניו באשר הוא אביו והוא לו בן, אז ענה אותו בפני כל העבדים והשפחות: –  "מי ביקש מידך למלא את תאוות בשרך, אשר תיברא בין-כה וכה נפש אדם ללא-תכלית ולאין-מטרה ולשממות חיים ריקים? העל תענוגיך אשר התענגת, ואותי בראת לתוהו ולחיים אשר אין להם שחר, עלי להודות לך ולכבֶּדך?" אז באו הימים אשר שלח ידו בסתר באוצרות אביו ויקח מכל הבא בידו,  ואת מַצְפּוּנֵי[4] אמו הריק ויקח משלמותיה ומחמודותיה, ואת כל השלל הרב הזה נתן לכל רעב ולכל נקשה[5] ולכל נענה, כאשר דיברו אליו תוכחות על אשר גנב  ושלח ידו ברכוש ובקניינים אשר לא-לו, עששו שתי עיניו מקצף ויצעק: אין רכוש ואין קניין, אין בעל לרכוש ואדון לקניין! כל אשר יש על-פי האדמה, לכל יושב הארץ ישנו, אשר יכול כל אדם לשלוח את ידו ולקחתו לו! ערום נולד האדם וערום ישוב אל אדמתו! –  אבל יום אחד, כאשר יִסֵּר אותו אביו הנשיא, לא יכול לשלוט ברוחו ויקללהו ועל אמו הרים את ידו...

אז חלף עליו רוח אחר ויחדל  פתאום מלכת שחוח וקודר כל היום ולראות רק רע ולהתאונן תמיד, ויהי רק שמח.  רק אכול ושתה, אחים, רק אכול ושתה והתענג על כל אשר יתן הרגע! מחר נמות והיום נתענג! אין תכלית ואין מטרה ואין חיי-עתידות, ולכן אין טוב לאדם בלתי אשר יאכל וישתה והראה את נפשו טוב והיה זולל וסובא, ושכח את רישו הנורא אשר ייקרא לו חיים –  ויהי לוקח את יין אביו ואת תירושו, את צאנו ואת בקרו, ויתקבצו אליו קהל פוחזים וריקים, ויאכלו וישתו עמו ויהיו רק שמחים.  אז יקח את הנערה אשר בחר אביו לו לאשה  ויבעט בה וישלחנה, רק יען אשר בת-נדיבים היא ולובשת משי ועדנים, וידבק אחרי נערות זונות ועניות, טובות-לב ורכות-נשמה, אשר בשרן טמא ואשר נפשן טהורה, ויתהולל עמהן וילך אחריהן יום ולילה –  ויהי לחרדה לכל המחנה. 

כרוח הצפון הסוער על-פני הערבה הגדולה, אשר חוק לא יידע וגבול לא ישמור ומעצור לא יכיר, כן היה הנער.  ויש אשר היה כשלהבת האש הבועֵרה אשר יקיא לפעמים זה סיני ההר מלועו.

יומם, בהיותו בקרב העדה, ידבר משפט עם כל עושק ועם כל מעוֵול, והיה לבו קשה כחלמיש ודברו עז  ואכזרי, אשר לא יידע רחם ולא יכיר חנינה, ובעזות ידבר ובחוזקה, ולקח ביד חזקה מכל אשר יעלה בידו ונתנו לאשר אין לו.  ערב, בהיותו על-פני השדה בערבה הגדולה, יתלקטו אליו עדת מתאוננים ומתלוננים, כל עבד נאנח תחת שבט בעליו וכל שפחה מעונה תחת יד גבירתה, והוא ידבר אליהם תנחומות ודבריו יהיו כצורי אשר בגלעד.  לא היה נביא אשר ייטיב לדבר ממנו ולא היה לב אשר יחוש מכאוב יותר ממנו, וכל השומעים עומדים מסביב ושותים את דבריו בצמא.  ואולם בלילה בהיותו לבדו, ובאו לו חזיונות וחלומות אשר לא יהיו כמוהם בלתי אם לחוזה ולמשורר –  אז תבואנה לו דמעותיו וראו רק הכוכבים אשר בשמים. 

כרוח הצפון הסוער על-פני הערבה הגדולה היה, ואולם לבו היה כמו-שמש, מלא חום ורוך ומַרְפֵּא. 

והעדה אשר התלקטה אליו מבסיס היתה מעט מעט לעדת מתקשרים ומתפרצים.

האדמה היתה אבלה, השמים היו נמלחים[6], והנתיבות היו שוממות.  מן האוהלים הנטושים על-פני הערבה ומן החווחים והחורים התלקטו המונים המונים באין מספר, עדה גדולה מאד, אנשים לבושי קרעים ועטויי סחבות, איומי פנים וזעומי עיניים, הם עם נשיהם ועם טפם היחפים,וייקהלו כולם אל פתח אוהל מועד על משה ועל אהרון ועל עדת הכוהנים הגדולה והרבה ועל נשיאי העדה וקציני המחנה בעלי הבקר והמקנה הרב, השְֹבֵעים תמיד, וילונו ויירָגנו וידברו נוראות, כי קצה נפש העם בחיי המדבר השוממים ובנדודיהם כל הימים.  מה-יתן להם עמוד הענן ומה-יוסיף להם עמוד האש? את האש לא יאכלו ואת הענן לא ישתו.  אין דג ואין בשר ואין אף-גם ארוחת הירק הזעומה, אלה השומים ואלה הבצלים אשר היו להם במצרים.  לא אל ארץ זבת חלב ודבש הובאו, כאשר הוגד להם בראשונה, כי אם אל מדבר שמם ונורא  להמיתם שם אחד אחד.  לא נחלת שדה ולא נחלת כרם, כאשר נשבעו להם בטרם צאתם –  כל אלה היו רק דברי שפתיים ריקים ותמעט כל זאת מהם, והנה קמו האנשים אשר  היו להם לאדונים ויחלו להשֹתרר עליהם ולהתעמר בהם ולרדות בהם ביד חזקה.  ותקטן מהם גם זאת, והנה באו ויעשו להם גם עדת כוהנים, מחנה עצלים אשר לא יעשו דבר כל היום כי-אם יאכלו את בשר העם מעליו ואת בִּלְעוֹ יכריתו מפיו וחטפו אותו להם, ועל העם האומלל לכלכלו ולתת לו בכל רגע  ורגע מס ומעשר, ולא רק מעשר, כי אם תשעים ותשע ידות[7] מכל אשר לו... 

על הבמה אשר לפני סף אוהל מועד עמד איש-האלוהים, פניו הלבינו מאוד, כי לא ניסה מאז לשמוע תוכחות קשות כאלה ואשר יהיה העם ממרה עִמו ככה ואשר יגיד לו דֵי ברור, כי את העם הוא עושק.  בדממה וכמעט אשר לא נשמע קולו, אמר:

"לא חמור אחד מהם נשאתי..."[8]

"לא אחד כי-אם רבים! " נשמע פתאום קול דובר עַזּוֹת מקרב העדה הנועדה.  כאשר הביטו אל מקום הדובר, ראו כי הוא קהת בן-פגעיאל.

ואיש-האלוהים לא ענה עוד דבר ויחרש פתאום –  ויפול על פניו.

ותחתיו עמד על הבמה הכוהן הגדול וידבר גם-הוא כדבר הזה על-פי המחשבה הזאת ויוסף:

"את שור מי לקחתי?"...[9]

"את שור זָבָד בן יִרְחָע ואת שור רֶגֶם בן מְרָרִי ואת שור אֶבְיָסָף בן מַחֲלִי ואת שור..."

וכאשר הביטו אל הדובר, ראו כי הוא קהת בן-פגעיאל.

ואולם הכוהן לא שם את הדבר אל לבו ולא התמרמר ויוסף לדבר במנוחה, ויהי כאשר איש אשר כבר יודע את הדברים האלה על-פה והמלים שגורות על לשונו היטב, ויאמר:

"...  וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי, ואת מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר?"...[10]

"ומי לקח את חמור אֶלְיָשִיב בן-מלכּיה? ומי עשק את האלמנה המואבית, את עֵיפָה בת-חַטּוּש? ומי לקח כופר מיד העבד הארמי זיף בן גָּזֵז? –  ידענוך! ידענוך! וגם ערך מלים כאלה כבר ידענו היטב!"

ועוד פעם הביטו אל הדובר ויראו והנה הוא קהת בן-פגעיאל.

ואנשים מן השוטרים התהלכו פתאום בקרב המחנה ויקיפו פעמים אחדות את הדובר ויתבוננו היטב אל פניו למען יכירו אותו תמיד    וישמרו את הדבר בלבם.

ואולם קהת בן-פגעיאל ניגש ברגע ההוא עד לפני סף אוהל מועד, להיות עומד לפני העם, ועמו אשה ענייה חגורת שק עב ורגליה יחפות, אש ידבר העלם, ודבריו כמאכלות לטושות: " ראו-נא, הנה פה האלמנה! לא אספר לכם את עוניה הנורא –  פניה הצומקים יספרוהו לכם! לא אגיד לכם עד-כמה רַעֲבָה –  עצמותיה אשר שוּפּוּ יגידוה לכם! ואולם דבר אחד קטן תנוני ואספר לכם: רק רחל אחת קטנה השאיר לה אישהּ במותו, וכאשר באה לגזוז את צמרה, עלה הכוהן הקרוב אל ביתה ויקח את הצמר ויאמר: לי הוא, וכאשר צעקה אליו על-דבר הגזֵלה הזאת, ענה: חוק הוא, ככה צווה אותנו משה: 'ראשית גז צאנך תיתן לו'.  אך הענייה לא נואשה: הן עוד פֶּטֶר שֶגֶר[11] במעי הרחל, ובמלֹאת הימים ויָלדה גדי רך וטוב, וכאשר מלאו הימים והרחל פִּילטָה גדי רך וטוב, עלה הכוהן ויקחהו לו ויאמר: לי הוא, וכאשר צעקה אליו על העושק החדש הזה ענה: חוק הוא, ככה ציווה אותנו משה:' כל-הבכור אשר יוולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לאדוני אלוהיך'.  אז ראתה הנדכאה כי אין מפלט ותקם ותשחט את הרחל, ואולם גם זאת לא הועילה לה, כי מיהר הכוהן ויעל ויקח לו את הזרוע ואת הלחיים ואת הקיבה, ואת כל נתח טוב, וילטוש את עיניו למרום ואת כפיו נשא בקודש ויאמר: חוק הוא, ככה ציוונו אדוננו משה, זה איש האלוהים, לאמר: 'ונתן לכוהן הזרוע והלחיים והקיבה'.  האלמנה עמדה וכל בשרה חרד תחתיה.  ואז קמה ותישבע את השבועה לאמר: יהי בשר הרחל הזאת חרם על כל אוכליו וחרם עלי וחרם על כל הנוגע בו.  ואולם בזאת הֵרֵעָה יותר מכול, כי עלה הכוהן ויקח לו את כל הבשר, ויאמר: חוק הוא, ככה ציווה משה: 'כל חרם בישראל יהיה –  לכוהן!' "

קול המולה ושאון עבר בקרב המחנה מן הקצה ועד הקצה.

ברגע הזה והכוהן הגדול העומד מאחורי הבמה אשר עם סף אוהל מועד נתן אות אל-הנשיאים והנשיאים אל-הזקנים והזקנים אל-השופטים והשופטים אל-השוטרים, והשוטרים התהלכו פתאום בקרב המחנה – 

ובערב בעצם היום ההוא נועדו הכוהנים והנשיאים והזקנים והשופטים והשוטרים יחדיו כולם, וגם לפגעיאל בן-עברן הנשיא קראו, הוא אבי הנער, ויוועצו איש אל אחיו מועד רב ויאחרו עד מחצית הלילה.

ואת אשר נועצו לא ידע איש.  ואולם ברכי פגעיאל הנשיא היו כושלות מעט בצאתו ופניו נפלו מאד.  אבל מקץ רגע, בעודו עומד על הסף, התחזק ויאמר בדממה כמדבר אל נפשו: –  "חובתי היא לעמי ואעשנה, עת לעשות לאלוהים, מה רחמי אב בעת אשר על האדם לעשות לעמו ולאלוהיו?"

עמוד הענן הלך לפני העם יומם ועמוד האש לילה.  עלה השמש ובא השמש.  העם נלאה מֵהֵירָגֵן וידום.  הכל שב להיות כבראשונה.  לרגעים עוד נאנח העם מן הסבל אשר הונח עליו, ואחר-כך חדל.  מעט מעט שכח את תנואותיו[12] ואת תלונותיו וייווכח באחריתו כי טוב לאדם לשאת עול.  כמו לַבַּת-אש שכן חום זלעפות על-פני החול הצהוב אשר  במדבר וצוקי הסלעים עשנו לרגעים מכובד להט.  השמים היו כמו-עופרת והחול נהפך ויהי עינו כעין התכלת הכהה.

עדת המתפרצים הקטנה נכנעה –  ואולם עוד אחד נותר אשר יָראו מפניו כי יסכסך את העם הנבער  מעת אל עת. 

ופתאום ניעור כל המחנה לקול חדשה אשר כמוה עוד לא היתה בקרבו. 

עלה הנשיא פגעיאל  בן-עכרן בוקר יום אחד, הוא ואשתו החיתית דבורית עמו, ויבואו לפני הזקנים אשר בשער המושב, ואת בנם, את קהת בן-פגעיאל, נהגו עמם.  ואולם קהת היה אסור בחבלים, ושוטרים ורבים מן האספסוף הולכים אחריהם.

והנשיא פגעיאל החריש ולא דיבר דבר, ורק אשתו החיתית דבורית  ענתה ותאמר:

"בננו זה, קהת, בן-פגעיאל ובני, סורר ומורה.  ארור הלילה אשר נתן לי גבר הריון וארור היום אשר ילדתיו! אוי לי אם אומר ואוי לי אם אחשה! ואולם דעו: בננו זה איננו שומע בקולנו.  שלשום הרים יד על אמו להכותה ואתמול קילל את אביו.  זולל הוא וסובא, עם לצים יתהלך ועם זונות יְפָרֵד[13].  יִסּרנו אותו והוא לא לקח מוסר.  ועתה הנה זה באנו, תפשנו אותו והבאנו אותו אליכם."

פני פגעיאל היו חוורים מעט בדַבֵּר אשתו את הדברים ועיניו הביטו לארץ.  ואולם האשה דיברה, ובעיניה האירה תאווה נוכריה ועזה וגדולה ורירה נִיזָה מפיה, ואלה אשר ראוה זכרו פתאום את החיתיות האוכלות את בשר עולליהן ומלקקות את שפתיהן מרוב תענוגות.

מֵעֲלוֹת התמיד ועד התקבץ הכוהנים את הזבחים, שמונה מעלות במעלות אבן השמש, נועצו השופטים יחדיו ואחרי-כן יצאו: – 

"הנה משפט אלוהים: כל בן סורר ומורה אשר איננו שומע בקול אביו או בקול אמו, אשר את אמו יכה ואת אביו יקלל, משפט מוות לו.  כל יושבי מושבו ירגמוהו באבנים וביערו את הרע מקרבם.  את האבן הראשונה תשלך עליו אמו..."

פני פגעיאל חוורו שבעתיים מבראשונה, ואולם בַּדֵי עורו לא נעו.  אבל האשה שמעה ופניה להטו.

ומקץ עשרה רגעים הוציאו השוטרים את העלם הצעיר מן המשמר אשר נתנוהו שם עד אשר יפוֹרֹש את אשר ייעשה לו, וינַהגוהו השדה אל מחוץ למחנה, ועַם גדול הולך ונמשך אחריו, אנשים נשים וטף הרבה מאד.

והמְחַצְּרים מריעים בחצוצרות והתוקעים תוקעים בשופרות והמתופפים מכים בתופים והשאון גדול וההמולה רבה.

וכמו שכרון עבר את כל המחנה, התעוררה תאווה כשאול, והעם הריח ריח דם.

וקהת הולך בקומה זקופה, לא נע ולא זע –  ואולם ברגע הזה ראה והנה בין העם גם קהל עדת האנשים אשר למענם עמל כל הימים, כל הכואבים והנענים, הרעבים והאומללים, ויקפאו רגע דמי לבו, אז לא הלך עוד קוממיות.

ובבואם עד מקום הַמּוּעָדָה הלבישו אותו כותונת בד לבן ארוכה מאד אשר כיסתה אותו כולו מקודקוד ראשו עד כפות רגליו ואת עיניו חבשו בכסות עיניים אשר לא יראה דבר, וישכיבוהו על פניו.

והעם נושא אבנים מכל צד ופאה, והרעבים והאומללים והעניים והכואבים והעבדים והשפחות נושאים אבנים גם הם.

ואת האבן הראשונה השליכה עליו אמו דבורית החיתית ופניה להטו.  ואת האבן השנייה השליך הנשיא פגעיאל בן-עכרן, ואולם ידו רגזה[14] בהשליכו.

אז ניגשה גם הנערה, אשר לו היתה יעודה להיות לו לאשה, כי לנוכח כל הקהל הזה נחשבה עוד לכלה לו –  

ואולם נערה אחת קטנה היתה, קטורה שמה, והיא שפחה בבית פגעיאל בן-עכרן, והנערה ניסתה להדוף את העלמה העשירה הצידה.  אכן חשה השפחה הענייה כי יש לה חלק באיש הזה, השוכב פה על הארץ יותר מאחרים.

אבל העלמה הנדיבה התחזקה ותיגש אט, הלוך וטפוף, קוממיות עמדה ומעוּלפה בצעיפה הארוך, ענוגה ורכה, כי בת-נדיבים היא, ותשלך ביד נדיבה ורכה את האבן השלישית.

וכל העם החל להשליך אבנים, ויירד מטר האבנים מכל עבר ופאה ויהי לגל גדול.  ברגעים הראשונים נשמע עוד כמו קול מתייפח ואחריו אנחות קצרות, סתומות ועמומות, ואחר-כך חדלו ולא נשמע עוד דבר. 

ורק קטורה, הנערה הקטנה, כרעה על הארץ ותהי כמשוגעה: ביד מהירה ניסתה לתפוש בפעם לפעם את האבן אשר הושלכה ולהעביר אותה הצידה –  ואולם קצר כוחה לעומת כל המחנה הרב.

והמחצרים מריעים בחצוצרות והתוקעים תוקעים בשופרות והמתופפים מכים בתופים בשאון רב ובהמולה גדולה.

ואחר-כך היתה פתאום דממה גדולה.  השמש האירה באור עז.  גל אבנים גדול התנשא מעל הארץ.

והכוהן הגדול עומד קוממיות ונושא את כפיו השמימה ואומר: –  "ככה ייעשה לאיש אשר אינו שומע בקול אביו ובקול אמו."

והכוהנים ובני הכוהנים והלויים ובני הלויים קוראים איש לאחיו: "וביערת הרע מקרבך! וביערת הרע מקרבך! וביערת הרע מקרבך! "

והזקנים עונים אחריהם: "וכל  ישראל ישמעו ויירָאו!"

וקטורה השפחה הקטנה עומדת נָבוֹכָה ועיניה תועות ועל לשונה אין הגה  ואין מלה והיא איננה יודעת את אשר היה לה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



1         מרד, התנגד בתקיפות (ויקרא כו:27)

2         מעורר ריב

3         מלין – מעורר ריב ותרעומת (במדבר יד:29-27) ;  מלעיב –  מעליב (דבהי"ב לו:16).

 

 

 

[4]   מצפוני אמו – מטמוני אמו.

[5]   לכל רעב ולכל נקשה – לכל רעב וקשה-יום (ישעיהו ח:21)

[6]   השמים היו נמלחים – השמים כוסו עננים, על-פי "שמים כעשן נמלחו" (ישעיהו נא:6) המלה "מלחים" פירושה סחבות, סמרטוטים.

     במקרא  מופיע הדימוי של ענני שמים הדומים לסחבות בד.

[7]   תשעים ותשע ידות – תשעים ותשעה חלקים ממאה (נחמיה יא:1)

[8]   על-פי במדבר טז:15

[9]   על-פי שמ"א יב:3

 10  שם.

 

 

[11]   פטר שגר – הוולד הראשון שהבהמה משגרת ממעיה

[12]   תנואותיו- תואנותיו ( איוב לג:10)

[13]   יפרד – יתייחד (הושע ד:14 –  "כי הם עם זונות יפרדו")

[14]   ידו רגזה  -  ידו רעדה.