_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עגלה ערופה

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

הדבר היה בשנת השלושים ותשע ללכת בני ישראל במדבר, בחודש השני בשנה ההיא, אחרי שובם מהכות את חמשת מלכי מדיין במלחמה הגדולה אשר עם אָבֵל מְחוֹלָה.  שלושת ימים כבר סערה המלחמה, מעֲרוֹעַר אשר על נחל ארנון ועד הגלעד אשר עם גבול יַבּוֹק ניטשה, ורק ביום השלישי לפנות ערב היתה תבוסת המדיינים.  את חמשת מלכי מדיין תפשו חיים, את אֱוִי ואת רֶקֶם ואת צוּר ואת חוּר ואת רֶבַע,  ויתעללו בהם כל הלילה, ובבוא הבוקר תלום ויהיו תלויים עד הערב.  אז פשטו על כל הנשאר מן המלחמה, על כל זָכָר באדם, וישמידום וַיַּכּוּם ולא השאירו אף אחד ואחר-כן באו אל-תוך הערים הנעזבות שְׁכוּרִים מדם וישתערו על כל בית ועל כל מסתור ויסחבו את יתר הפליטה מכל מחבוא אשר התחבאו שם, את כל חולה מערשו ואת כל נחשל מפינתו ואת כל זקן מרבצו, וישמידום, ואת הערים שרפו ואת הטירות ניתצו ואת החצרות החריבו, ומקץ יום אחד לא ניכר כי היו בזה ערים.  ואולם  את נשי מדיין ואת טפם ואת כל בהמתם ומקניהם וחילם לקחו, את הזהב ואת הכסף, את הנחושת ואת הברזל, ואת הבדיל ואת העופרת, את כל אלה לקחו עמם וינַהגום ויביאום עד ערבות מואב אשר על ירדן ירֵחו.

והשלל ביום ההוא היה רב מאד: ארבע מאות ושבעים וחמישה אלף קשתות, תשע מאות ושמונים אלף אשפות חצים, וכפות קלע שלוש מאות אלף וחמישים וחמישה אלפים, והרכב אשר לקחו היה רב וכבד מאוד, מלבד החרבות והכידונים והרמחים.  ומספר הנשים אשר הוליכו עמם בשבי היה שלוש מאות ועשרים ושישה אלף, מלבד הצאן והבקר והחמורים.  אז יבורו עוד מן השִבְיָה את כל אישה יודעת איש, ויצחקו עמהן כל הלילה ואחרי-כן הרגו בהן עד עלות הבוקר, וייוותר רק הטף מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר, ויהי מספרן רק שניים ושלושים אלף. – בין השבויות האלה אשר נותרו היתה גם נערה בת ארבע-עשרה שנה, לבנת-עור עד להפליא, עודה כמעט ילדה, ושמה חוגלה. שערות ראשה היו ארוכות מאוד ותהיינה יורדות עד למו קרקע האדמה, והן מדובללות ומסובכות ומראיהן כפשתים אשר לא שֹורָקו.  כאשר ראו אות ה האיילות, החלו לשאוף, ואחר-כן ניגשו וילוקו את כפות ידיה.  ואולם צווארה היה כצוואר נְמַר-הגמל,[1]  ארוך וזקוף מאוד, וכל הרואה אותו עמד רגע תחתיו ויבט.

ואנשי המלחמה ישבו עוד שבעת ימים מחוץ למחנה, כל הורג נפש וכל אשר נגעה ידו בחלל, והאנשים האלה התחטאו ביום השלישי וביום השביעי כיבסו את כל כלי-עור ואת כל מעשה-עיזים אשר היה על בשרם, ואחר-כן באו אל המחנה. ואולם ביום השמיני בבוקר לקחו את השבויות, איש איש את מספר שבויותיו אשר שבה, ויעלו אותן על הפסגה אשר בשדה צופים, כי שם השוק אשר ימכרו אותן.

והקהל אשר נאסף אל ראש הפסגה היה גדול ורב מאוד.  מקרוב באו ומרחוק, מיַעֲזֵר ומקָדֵש בַּרְנֵעַ, מדִיבוֹן ומדִי זָהָב,מאות מאות אנשים, כי היה העם רעב לנערות המדייניות, ויהיו דוחקים איש את אחיו וההמולה גדולה מאוד והלחץ רב.  והנערות עומדות במערכה, טורים טורים, והן ערומות, לא כיסה את בשרן בלתי אם שמיכת-בד קלה, ורגע רגע ניגש איש לקנות, והאיש הכושי אשר הועמד על הממכר הסיר ברגע ההוא את השמיכה ויהלל אל הקונה ואת מקנָתו, את יצורי גווה ואת בדי עורה ואת תור בשרה ואת כל חינה.  השמש בערה במרום ותשלח את קוויה על חלקת הבשר הערום, ויפוזו רגע אחד יצורי הבשר בזהב האור ויברקו ויזהירו.  רגע אחד רעדו גלי האור וירחצו ביפעת כל פלאי היופי אשר נגלו, ואחר-כן שבה השמיכה ותכס אותה שנית. ובקצה המערכה עמדה גם חוגלה, מופנה מעט הצידה, ועיניה הנבהלות והגדולות פקוחות לרווחה – ורק ראֹה לא ראתה דבר.  היתה כמו בא עליה קיפאון, והיא איננה יודעת איפה היא ומה-ייעשה פה.  אכן רק עתה בעומדה בין רֵעותיה נראה עד-כמה קטנה קומתה.  עוד ילדה היתה.  ואולם דבר-מה היה בעיניה ובבשרה המזהיר אשר גירה את כל גבר.  כשלג אשר על ראש השְׂנִיר הזהיר הבשר ויהי נוצץ לרגעים.  והיא עומדת ואיננה יודעת – ורק שערותיה שפוכות לארץ ויתרן שטוח על-פני הקרקע וצבע לו כצבע הזהב הניתך.  ורק כאשר תוסר השמיכה רגע אחד מעל בשרה או כי שלח אחד הקונים את ידו הגסה למשש גם את בשרה הערום, חרדה תחתיה רגע קטן ותמהר ותכס בשתי ידיה את שדיה.  ושתי הידיים האלה לבנות מאוד וענוגות – ויהי הקונה מביט בידיה.  אבל בעוד רגע שב אליה קפאונה ותסר את ידיה ותעמוד דומם.  ברגע ההוא עלה על הפסגה אליצפן בן-עוזיאל בן-איתמר הכוהן, ויתייצב מרחוק ויבט – ופתאום נחה עינו על חוגלה.  והאנשים הקונים סרו מהר הצידה, כי נשיא הוא ובעל בעמו, אשר לו הקובה[2] עם הנשים היפות בכל המחנה, שתיים מואביות ואחת אמורית ויתרן מן העבריות ויידעו כי לא יתייצבו בפניו להתחרות עמו במקנתו.  ואליצפן ניגש לאיטו, והעבד הכושי העביר את השמיכה לשני צידיה – והנשיא לא דיבר קטנה או גדולה.  רק עיניו נוצצו מאוד ותהיינה ירוקות, וגידי מצחו שורגו פתאום מאוד מתחת לעורו.  רק עוד רגע בחנו עיניו את צווארה ואת עורפה ואת מבנה מפרקתה עד מותניה – אז נראה על שפתו רוקו.  פתאום שלח את ידו וימהר וישלם את מחירה, מאה ושישים שקלים כסף, ויקח אותה וילַך.  בלכתו נעו רגליו מעט.

ועם רב יורד מן ההר, גדודים גדודים שלמים, איש ומקנתו אשר קנה, ותהי ההמולה גדולה מאוד.

ובצלע ההר עומד אחד כוהן על שֹוֹכת עץ ומדבר בקול גדול אל הקהל, ויהי הקול הולך מקצה המחנה ועד קצה המחנה. ויש אשר ניגש אחד מן הקהל ויעמוד רגע וישמע:

"כי-תצא למלחמה על אויביך, ונתנו אדוני אלוהיך בידיך ושבית שִבְיו, וראית בשִבְיָה אשת יפת-תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה – וַהֲבֵאתָהּ אל-תוך ביתך, וגליחה את-ראשה ועשתה את-ציפורניה והסירה את-שמלת שביה מעליה."

אנשים הלכו ואנשים באו.  ויש אשר עברו ולא שמו לב, ויש אשר התייצבו רדע אחד תחתם וישמָעו.  ואולם הכוהן הוסיף וידבר:

"וישבה בביתך, ובכתה את-אביה ואת-אמה ירח ימים, ואחר-כן תבוא אליה ובְעַלְתָּהּ והיתה לך לאישה - - "

האנשים פנו וילכו ואנשים חדשים באו.

"והיה אם לא חפצת בה – ושִלַּחְתָה לנפשה, ומכור לא-תמכרנה בכסף, לא-תתעמר בה, תחת אשר עיניתָהּ. – "[3] והעם פונה והולך.

ואליצפן בן-עוזיאל יורד מן ההר גם הוא והולך לאיטו והנערה הולכת על-ידו, ואולם שפתיו נעוו מאוד.  הנה עוד ירח ימים - על רקתו נגלה פתאום גיד תכלת מִקְשָה אשר שורג כמו פתיל ברזל.  בלכתו היה מקלו בידו – פתאום הניף את המקל בחימה שפוכה על שקמה ענפה אשר עמדה בדרך ויך בכוח עד כי נשמע רגע מסביב קול שרקה עזה, והעץ זע קולו וירעש והענפים הרכים נשרו ויפלו לארץ.

*

כחולמת ישבה לבדה בתוך הקובה אשר בירכתי האוהל, ועיניה רק מביטות נִכְחָן ותקועות ביריעות העיזים אשר כיסו את צידי הקובה.  יָרְאָה לנפשה למוש ממקומה או להניע יד או רגל.  יומם ירד האור מן החוץ בעד האשנב וגם לפידים היו נתונים בתוך הכדים ויאירו, ואולם על עיניה היתה האפלה גדולה ועבותה, ולא רָאָתָה.  שלהבת הלפידים לחשה חרש ותיתן קןל המולה דקה, ולא האזינה.  הנה הקירות מסביב זרים ככה והקרקע זר והסיפון[4] זר וכל יתד וכל וו היו לה זרים.  אז התחזקה ותקם רגע ותיגש ותמשש באצבעה קרס אחד או לולאה וכרגע חרדה האצבע לאחור, והנערה נבהלה ותמהר ותָשב ותֵשב על מקומה.  ואולם בלילה כאשר רבץ החושך מסביב כמו-נד עד כי יומש בידיים, אז היה לה פתאום אור בנפשה ותרא עד למרחוק. אז עיצמה את עיניה בתאווה גדולה ותבט: -

הנה ערבה גדולה ורחוקה.  בתים קטנים נטושים על-פני השדה, והשמש לוהט.  אין צמח ואין שיח, ורק ערער יחיד ובודד מציץ מקרב נקיק-סלע.  מדוע היא זוכרת עתה את הערער הלז? – והיא ויובב הקטן רצים על-פני השדה יד ביד.  ועוד קטנה היא ככה, רק ילדה בת חמש, והנער גדול מעט ממנה.  לאן הם רצים אין היא יודעת, אבל הלוא אב אין לה ואֵם אין לה, ולא נותר לה על-פני כל הערבה הרחוקה בלתי אם יובב זה הקטן.  ואחר-כן היא גדולה, בת שמונה היא או בת תשע, ולא את הערבה תראה לפניה, בלתי אם את הבקעה.  הנה הסוכה.  הנה העצים הירוקים אשר לפני הסוכה.  הנה האבן אשר עליה תשב.  ועל האבן ממולה יושב יובב ומְדַבֵּר.  מדוע היא זוכרת עתה את האבן? – ופתאום לא את הבקעה תראה, בלתי אם את נאות הדשא אשר עם מורד ההר.  הדשא מודבק אל המורד, והוא ירוק ככה.  והצאן רועות.  ויובב רובץ על הדשא בין הצאן, והיא רובצת על הדשא בין הצאן.  אז תעבור עליה פתאום רוח הולֵלות, והיא מתנפלת עליו בפתע פתאום ומתרפקת עליו ולוחצת אותו אל ליבה.  והוא רק ישק לה, ישק לה, ישק לה... איה עתה הצאן? - - -

כחולמת ישבה בתוך הקובה אשר בירכתי האוהל.  אבל ביום השלישי בהיות הבוקר באה האמה, אשר נתן אליצפן עמה לשרת פניה, ותיפול לפניה על פניה ארצה.

"גבירתי!"

חוגלה חרדה מאוד בשומעה את המלה.

ואולם האמה הוסיפה: "גבירתי! הלוא יש עם לבך עתה לגלח את ראשך?"

והאמה לא חיכתה לדברים, כי אם לקחה דומם את מספריה ואת תערה ואת כל כליה, ומקץ רגע העבירה את התער על ראש הנערה.  והשערות החלו מעט מעט לנשור ארצה.  תלתלים שלמים נכרתו, צמות שלמות נפלו.  גל גדול עשוי זהב שחוט רבץ על הארץ.  חוגלה הורידה את ראשה ותבט.  אז באו לה פתאום דמעותיה ותרדנה לאיטן, והיא לא מחתה אותן.  כאשר חקרו את משקל השער, והיה משקלו שלוש מאות ושבעים וחמישה שקלים באבן העדה.

וביום החמישי באה האמה ותבא את שׁכיניה ואת קְשוֹתֶיהָ, את מֶלְקָחֶיהָ ואת מְנַקִיּוֹתֶיה ולוג אחד שמן ותאמר: "גבירתי! הלוא תצווי עתה לעשות את ציפורניך?" ותחל לעשותם.  את קצות הציפורניים עשתה ארוכות וצרות וראשיהם מלמעלה חדים ולבנים, והלובן אשר מתחת לשורשי הציפּורן היה דק ומפעפע, ותמשח אותם משחת שמן ותיתן עליהם שָׁשַׁר זך ותשם עליהם פוך מעשה גִנְבָּר.[5]

וביום השביעי הסירה האמה מעליה את שמלת שִׁבְיָהּ, את שַֹקָּהּ ואת חַבְלָהּ, ותחל להלביש אותה פאר: סדין וכותונת תשבץ ומעיל רקמה וחגורת כסף.

ובערב בא אליצפן.

בפעם הראשונה הביטה חוגלה אל תוארו ואל פניו: - היה כמו ענק, גבוה וכבד ורחב-בשר, והיא הגיעה רק עד חציו ולמעלה מעט, ואולם כאשר הביטה בפניו נבהלה: נחיריו נופחו בחוזקה וינועו, ובעיניו לחשה אש אשר החרידה אותה.  כאשר ניגש אליה ויחזק בידה, עיצמה את שפתיה בכוח לבלתי צָעוק בקול מרוב מכאוב אשר בא לה עם לחץ כף ידו החזק.

ומני-אז בא יום יום, ויש אשר בא שלוש וארבע וחמש פעמים – וידבר ולא חדל.

היש לה אב כי תבכה אותו ירח ימים? – והנערה הניעה את ראשה בדממה: - לא. האם את אמה תבכה?  - ובלאט הנידה בראשה: - לא. היש לה דוד אשר לו נועדה ואותו תבכה? – "הלוא את יובב הרגו לעיני!" צעקה פתאום הנערה קול גדול.

אליצפן נשא את עיניו, הביט כה וכה ולא ידע ברגע הראשון למי הקול הזה – וישתומם. אי-מזה בא הכוח ליצור הקטן והדל הזה לצעוק בקול אשר כזה? אי-מזה בא לה הקול החזק והאדיר הזה? – כאשר הביט בפניה וירא את עיניה החל לירוא מפניה.

ואולם ממחרת היום בא ויתאושש: "תסר-נא את זכר העלם ההוא מקרב לבה. הן המתים לא יקומו. והוא יהיה לה לאב ולרֵע ולבעל, טוב מעשרה חתנים..."

והנערה, אשר החרישה בכל-עת, היתה פתאום לבעלת-דברים ותדבר כאשר לר שמעו אוזניו עד-עתה.  כשטף מים כבירים סערו המלים, והיא לא יכלה עוד לכבוש אותן עמה.  ואולם אוזניו שמעו רק אחת: "לא תהיה לאחר עד-עולם. עד-עולם לא תיתן לאחר לנגוע בה, ואם נתח ינתח אותה לעשרה נתחים.  בציפורניה הארוכים תיקור את עיניו.  באצבעותיה החדות תיקוב את צווארו ותחַנק לו..."

אליצפן לא יכול למנוע את שפתיו משחוק קל. כל המראה הזה וקִצְפָּהּ וחֲרוֹנֶיהָ החלו לעשות לו צחוק. הנערה הקטנה הזאת ורפת-הידיים – הלוא באצבעו האחת יכול לעשות בה ככל אשר יהיה עם לבו – והיא תהיה לו לבעלת-מלחמה!

ופתאום דיברה בקול דממה: "ואם בכל-זה יגבר ממנה והיא לא תוכל לו, אז יידע-נא כי גם יום אחד תמים לא תחיה אחרי-זה." כאשר הביט אל עיניה התחלחל.

ואחר כן: "מה יתן ומה יוסיף לו אם את בשרה יכבוש? הן רק בשר הוא, וזה רוחה לא יהיה לו עד-נצח."

ופתאום: "יחכה-נא."

ויום יום מדי ערב סר אליה האוהלה. רכות דיבר אליה ויתחנן – והיא ענתה אותו קשות ובשפה ברורה; עזות דיבר אליה וכמפקד – והיא בכתה לפניו ותתחנן אל נפשה; בחלקות ניסה אליה ובמרמה – והיא השיבה אותו אחור בתום-לב ובדברי-אמת; בגבורה התעמר בה ובחוזק-יד – והיא היתה פתאום ככבשה קטנה ותעצרהו.  ככה עבר יום ועבר שבוע.  חלפו שני שבועות ושלושה.  עוד מעט וגם יֶרח  הימים אשר נתון לה כחּוקה יעבור. הנה קץ השבוע השלישי...

וביום הראשון לשבוע הרביעי לא יכול עוד לכבוש את נפשו עמו.  מה לו יֶרח? מה לו חוקה? הן לא אב לה ולא אם לבכות אותם ירח ימים! – גידי רקותיו צבו.  בעיניו בערה אש זרה.  אימה חשֵכה רבצה מסביב ותיפול ותרד על כל איש או אשה אשר אליהם ייראה.

והלילה היה אפל מאוד. בחוץ התהולל הסער, והסופה שרקה מן ההר ותהי כמו ילֵל.  הכלבים נבחו.  השועלים יללו כל הלילה.

וכאשר החזיק בה, ידעה כי הפעם הזאת אין עוד מפלט.  בא הרגע האחרון.  בציפורניה הלבנים והארוכים שרטה שרטות בעור פניו ותיקור את עיניו – והוא לא ידע.  בשיניה החדות נשכה את ידיו עד זוב דמן – והוא לא שם לב.  בידיה האמונות דחתה אותו מלפניה ככל אשר יכלה – וידיה קטנות ככה ורפות.  ופתאום רפתה. - -

והסערה עברה והסופה חדלה.  לא נבחו עוד הכלבים והשועלים חדלו מיללתם.  אז התהלך הירח על-פני חוג השמים...

ואולם בבוקר ראו כי נעלמה הנערה ואיננה.  אז ביקשו אותה בכל הגבול ולא מצאוה, ויבקשוה שלושה ימים ושלושה לילות.  ותהי הנערה נעלָמה – ואחר-כן שכחו אותה ולא זכרוה.

*

אבל בשנת הארבעים למסעי בני ישראל במדבר, בחודש הראשון בשנה ההיא באחד בו בבוקר-יום מצאו הרועים אשר רעו בשדה בין עטָרות ודיבון, והנה גופת נפש-אדם שוכבת בשדה בין הסבכים כברת-ארץ קטנה משפת נחל יַבּוֹק.  הבשר  היה מובס[6]  כולו עד בלתי הַכֵּר את יצורי הגו ואת הפנים, ורק בעמל יוכּר כי גופת אשה היא. רק אין זה כי אם הציפו המים את הנפש הזאת ויקיאוה אחרי שוכבה בנחל ימים וחודשים רבים.

וכאשר עברה השמועה בקרב המחנה, ותיהום כל העדה.  הנה חלל בשדה ואין יודע מי הכה אותו.  אז באו השוטרים והשופטים מכל פינה, ויחלו לדרוש את הדבר, ויחקרו וידרשו שלושה ימים.  ואולם איש לא ראה ואיש לא ידע – ויחדלו.  ואחר-כן החלה תכונה גדולה: באו זקני הערים הקרובות אל מקום משכב החלל ועמם באו הכוהנים ובני הלויים הרבים, כי בם בחר אלוהים לשרתו ולברך בשמו, וימודו הזקנים את כל הערים הקטנות והרבות אשר מסביב. בחבל-פשתים חדש מדדו אל יַעֲזֵר ואל חֶשְׁבּוֹן, אל אֶלְעָלֵה ואל נִמְרָה, אל עֲטָרוֹת ואל דִיבוֹן, אל שְׁבָם ואל בְּעוֹן – אל כל הערים אשר מסביב. ואל נבו לא מדדו\ כי רחוקה היא מעט ממקום המעשה.  ככה מדדו, הלוך והשלך את החבל, ותצא להם עלעלה, כי הקרובה היא מכל הערים, והיא קרובה אל החלל מדיבון בשלושים אמה.  וזקני עלעלה ראו וימהרו ויביאו עמם עֶגְלָה רכה, עגלת בקר היא אשר לא עוּבַּד בה מעודה ואשר לא משכה עוד בעול, ויקחו את העגלה ויוציאו אותה אל הדרך הפונה אל יבוק הנחל, כי איתן הוא, אשר בסביבותיו לא תֵיעבד האדמה ולא תיזרע. והנשים יצאו מסביב ויעדו את העגלה עֲדִי, כְּסוי מעטה לבן כולו וארבע ציציות תכלת בארבע כנפות המעטה ופתיל ארגמן על צווארה. ושני בני לויים, אחד מזה ואחד מזה, הנהיגו את העגלה, ותהי העגלה גועה בכל הדרך, הלוך וגעֹה, ויתנו לה מרגע לרגע מעט חציר לאוכלה, ואולם העגלה לא חדלה.  אז באו עד שפת הנחל, והכוהנים עומדים ומחכים, וימהרו ויחרדו לקראתה ויחזיקו בה ויורידוה עד קצה שפת הנחל האחרון.  ושבעים זקנים עמדו על שפת הנחל, שלושים וחמישה מעבר מזה ושלושים וחמישה מעבר מזה, והכוהים בתווך שבעה, והם עומדים וכפות רגליהם טובלות במים, ורק הכוהן הגדול עומד על האבן ופניו מופנים אל הקהל.  ומחנה הלויים עומדים מאחרי הזקנים ובידיהם כיורי נחושת והכיורים מלאים מים להיות לרחצה.  בעת ההיא והשוטרים עוברים בקרב הקהל וקוראים שלוש פעמים: התקדשו – הֱיוּ נכונים, התקדשו – היו נכונים,

התקדשו – היו נכונים! והעם עונה: התקדשנו – הננו נכונים!

ברגע הזה הובאה העגלה עד אל הכוהן הגדול.  ביד חזקה אחז הכוהן בעגלת הבקר, וברגע אחד קרע מעליה את כיסויה ואת רבידה.  רגע אחד ליהטה המאכלת בידו באור השמש על-פני העגלה ממול עורפה, ואחר-כן באה בפעם אחת בכוח אל-תוך העורף.  העגלה געתה רגע אחד בקול גדול וממושך ואחר-כן גנחה בקול צרוד וארוך, ואחר-כן היתה פתאום דממה גדולה – וזרם חם זינק למעלה ואחר-כן שטף אל-תוך הנחל.

והלויים חרדו ברגע הזה מן הקצה והכיורים בידיהם, וירחצו הכוהנים וכל הזקנים את ידיהם על העגלה הערופה, והמים התערבו בדם השוטף וישטפו אל-תוך הנחל.  אז נשאו המתרחצים את ידיהם בקודש ואת עיניהם לטשו למרום, ובקול גדול ענו ואמרו איש לאחיו: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!" ואיש את אחיו עונה בקול "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!" והכוהן הגדול לוטש את עיניו למרום ושפתיו תאמרנה: "כפר לעמך ישראל אשר פדית, אדוני, ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל!" וששת הכוהנים עונים אחריו: "ונִיכַּפֵּר להם הדם!"

ובין הכוהנים מקצה עומד אליצפן בן-עוזיאל ופניו לבנים מעט, וגם הוא רוחץ את ידיו במועל עיניים על העגלה הערופה, ושפתיו נעות: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו – ואולם המלי מתות על שפתיו ולא תישמענה.

אבל בעוד רגע התאושש: - הלוא רק עגלה ערופה.

ואת העגלה הערופה נשאו וישרפוה ואת גופת המתה לקחו ויקברוה בצלע ההר.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נמר-הגמל – גמל נמרי, כלומר, ג'ירף (על-פי אבן שושן).

[2] קובה – סוכה, אוהל (במדבר כה:8), או גם חלק מובדל בתוך האוהל.

[3] חוקי האשה השבויה (דברים כא:10 – 14) מובאים כאן כמעט במלואם.

[4] סיפון – תקרה.

[5] גנבר – ארמית: צמח תבלין, זנגויל (על-פי בבלי גיטין פו).

[6] מובס – רקוב (ישעיה יד:19).