_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הגולם

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

עשרים ושמונה שנה ישב ר' לייב הגדול, המהר"ל מפראג סגור ומסוגר בחדרו, ולא ראה פני אדם ולא שמע קול אדם, והיה משוקע בהתבודדות.  הסוד הגדול הציק לו – והוא חפץ לבוא עד תכליתו.  בעד האשנב הקטן אשר בדלת חדרו היתה בת-בתו שלו, חווה, מכניסה לו בשנים האחרונות יום יום את מעט המזון שלו, וכשהיתה באה לפנות ערב להעביר את הכלים עם השיורים, היתה מוצאת על פי רוב את המזון כמו שהיה, לא חסר בלתי אם פירורים אחדים; ר' לייב הגדול היה טועם רק עד כדי חיות הנפש.  כשהיה בא לפעמים איזה אורח קשה-עורף והתעקש לקבל שלום דווקא ודווקא מיד המהר"ל, היו נשלחות אליו בעד אותו האשנהב הקטן שתיים שלוש אצבעות של יד כמושה ויבשה, ואולם שום פנים לא נראו.  גם קול לא נשמע כלל.  עתים, בימים של אורה, היה איזה קו של שמש עובר את החדר, והיה תלוי ורועד איזה זמן באלכסון בתוך האוויר, ואחר כך הלבין והלבין, ולבסוף גווע וחדל – ועין לא ראתה אותו; המהר"ל היה עוסק בבקשת הסוד הגדול.  ביום קיץ חרישי לפנות בוקר, בשעה השלישית בלילה, כשהכול היה עדיין ישן ויום חדש יוצא ועולה מנרתיקו ורוח-בוקר צח ועז מנשב והפרגיות מתחילים לצפצף פתאום, זה מכה וזה מפה, "צווי, צווי, צוויץ" ועוד פעם אחת "צווי, צווי, צוויץ" ומיד גם "טרילי, טרילי, טרילילילי" ופתאום גם אותו "גיררר, גיררר, גירירירירירי" – אוזן לא שמעה כל זאת; המהר"ל היה יושב על גבי הספרים העבים והיה מבקש.  הסוד הגדול רבץ כנטל משא כבד ושחור על ראשו ועל לבו ובתוך מלוא האויר מסביב.  בזווית החדר, אצל  התקרה למעלה, עשה עכביש זה שנים רבות מלאכתו וארג רשת גדולה של קורים, והיא תלויה שחורה ואפלה למעלה ונעשית מיום ליום שחורה ואפלה יותר.

וכשיצא ר' לייב הגדול, המהר"ל מפראג, סוף סוף מחדרו, אחרי עשרים ושמונה שנים, היה מראהו משונה מאוד ושערותיו היו לבנות וארוכות ופרועות וכולו היה מין פרא-אדם.  הדבר הראשון, שבא לקראתו בצאתו, היה קו אור רחב ועלז, שבקע באותו הרגע בעד החלון.  ר' לייב היה מוכרח לסוכך בכף ידו הימנית על-גבי עיניו ולעשותה מין גיגית כפויה, שלא יסמא אותו האור.  והדבר השני, שפגע בו אחרי צאתו, היתה חווה נכדתו – ועוד הפעם היה מוכרח להאהיל בידו רגע אחד על-גבי עיניו, כי תקפו אותו כעין סנוורים.  רק אחרי איזה זמן קצר פסע פסיעה אחת להלן.

"מי היא זאת?" שאל.  – קולו היה כקול ילד המתלמד לדבר.  "הלוא היא נכדתך: בתה של רבקה היא," ענתה הרבנית הזקנה.  הזקן היה מוכרח תחילה להזכיר לעצמו נשכחות.  חכי נא, חכי נא: האם לא היתה לו באיזה זמן מן הזמנים בת? כן.  אם לא טעות היא היו קוראים לה, כמדומה, רבקה.

וחווה עמדה, קומתה זקופה וראשה מורם למעלה, והיא מסתכלת בעיניים תמהות, מחרישה ומשתאה אל הפלא הלז עם מלוא שערותיו הפרועות ועם מראהו המשונה.  חיים רבים וכבירים שטפו בה, וניצוצות של חיים רבים נתזו ממנה ולא חדלו רגע.  והעיניים הזהירו והפנים האירו והשיניים שבפה הבהיקו ומן השערות אשר על ראשה יצא זיו תכלת-שחרחורת מתוק לעיניים – והיא כמו קרן אורה של שמש מרקדת, הרועדת ונראית בבית רגע פה ורגע שם.  רגע אחד עמדה עתה כמו ילד לפני מראה נפלא, ותבט באותו הזקן הפרוע עם ידיו הכבדות ועם רגליו הכבדות, אשר מראהו איש שבא מתוך איזה מדבר –  ופתאום נגלה על שפתיה שחוק לעג קל ונשאר תלוי בזוויותיהן.  ור' לייב הגדול פסע עוד פסיעה אחת להלן; איזה דבר נסתר ונפלא משך אותו.  פתאום פנה והתעורר ומיהר ויצא.  נזכר כי הניח בחדרו על-גבי השולחן את השם-המפורש ושכח להחביאו, וימהר לתוך חדרו.  אז התפרץ מפי חווה קול שחוק גדול, אשר הריע סביב סביב.  וכאשר עברו ימים אחדים היתה פראג הומייה כולה.  מעשים נפלאים ודברים נפלאים מסר איש לאיש על-דבר ר' לייב הגדול והשם-המפורש שלו והקבלה אשר הוא עוסק בהם.  יש שסיפרו, כי קם הרב פעם אחת בבוקר ורחץ ואמר שלוש פעמים "ויהי נועם" ולקח השם-המפורש שלו והחיה אדם מת.  עלם צעיר עמד בין מנחה למעריב בבית-מדרשו של ר' מרדכי מייזלש ויספר, כי המהר"ל הקדוש, בהיותו יושב בהתבודדותו, נטע גרעין בתוך בקבוק וצמח ממנו גוף אדם קטן, והאדם הקטן הלז הלך וגדל, עד שנעשה הבקבוק צר לו ונתבקע, ואז יצא אדם שלם, והוא עתה בחיר התלמידים של ר' לייב הגדול.  ובבית-הכנסת החדש-הישן עמד איש זקן ויספר, כי הרב ר' לייב עשה לו גולם, שבכוחו להחריב את העולם כולו בשעה שהשם-המפורש מונח תחת לשונו, ורק כשהשם-המפורש נלקח ממנו, הוא נשאר שוכב על הארץ כגוש של חמר.  ור' לייב הגדול היה יוצא יום יום מתוך חדרו והיה נכנס יום יום לתוך חדרו, והוא סר וזועף ועננים כבדים רובצים על-גבי פניו המקומטים.  אין לו שמחה בחיים.  מה יועיל הסוד הגדול? מה יועיל אפילו אז, כשאדם בא עד תכליתו? הישתנה על-ידי כך העולם? – והוא נאנח.  אין מועיל בזה שבא אחד ומגלה אותו.  כל אחד בפני עצמו היה מוכרח לגלותו.  כל בני-האדם יחד היו מוכרחים לגלותו בבת-אחת ובזמן אחד, אם רוצים אנו שישתנה העולם והיתה שמחה בחיים והיתה שלווה ונחת-רוח, ובני-האדם יוכלו לתת קולם בשחוק ויהיה רשאים לתת קולם בשחוק.  בפסיעות קטנות פסע ר' לייב להלן.  חווה, תמצית זו של תרועת חיים, באה באותו רגע לקראתו, מפזזת ומרקדת.  הסוד איננו מציק לה ואיך עלינו לחיות ומה זה חיים – והיא חיה בין כך וכך.  ר' לייב הגדול עמד ונשתקע רגע אחד במחשבות.  עיניו העייפות נסגרו.  אחר-כך הניע פתאום את ראשו בחוזקה.  לא, לא! הלזאת ייקרא חיים? – אחר כך התעורר וימהר פתאום וירחץ כפיו בחיפזון ויעמוד לתפילת מנחה.  ממעלה הר הרדשין עפה ובאה מרכבה נהדרת, רתומה לששת סוסים לבנים, ותקרב לבית של ר' לייב הגדול.  הקיסר רודולף השני,  שעסק גם הוא במיסטיקה ובאלכימיה ודומיהן וביקש את הסוד הגדול גם הוא, שלח את האדיוטנט שלו לקרוא את הרבי היהודי לבוא אליו אל הארמון.  כי הגיעה השמועה על-דבר הרבי היהודי גם עד לאוזני הקיסר, ויחשק  מאוד לראות את האיש הנפלא ולשמוע אותו.

*

יום השישי, אחר הדברים האלה, היה יום טבול כולו בים של אורה ושל נגוהות שמש.  הרבי ר' לייב התחיל להכין את עצמו לקראת שבת; עשה את ציפורניו, גזר לו גזרי נייר ולבסוף קם והלך אל המקווה.  הרבנית הזקנה היתה עסוקה בחדר-המבשלות, והיא נושמת בכבדות ומזיעה.  ריח של דגים, מבושלים זה עתה, התנשא וימלא את החדר.  וחווה גם היא, בקוצר-רוח ובהיותה מזמרת בלחש, עשתה סדרים בחדרי הבית לכבוד השבת.  לרגעים נשמע מן המולדוי קול המון המים ושאונם ושקשוקם המתוק.  לבסוף באה חווה גם עד לחדר-עבודתו של הזקן  והתחילה לעשות סדרים גם שם.

המטפחת האדומה חבושה לראשה וקשורה לאחוריה כמשפט הכפריות, בידה כנף נוצה של אווז ומתוך המטפחת האדומה מציצות שתי עיניים שחורות וקודחות ולוהטות – כך קפצה הנערה ממקום למקום ומפינה לפינה, והיא מדברת לעצמה בקול ועושה את המלאכה.  ואין היא מדברת, אלא מצפצפת, ואין היא מקפצת, אלא עפה או מרחפת באוויר.  מן החוץ, מתוך איזה מחבוא בפינת גג, עולה קול ציפור משוררת את נוסח הפזמון של "מה-יפים החיים!" הנערה עמדה והאזינה רגע אחד, ואחר-כך שוררה גם היא עמה.  ובינתיים היא עפה מן השולחן על הספסל ומן הספסל על הכיסא, ומכיסא לכיסא, וכנף הנוצה אשר בידה לא תשבות.  למעלה אצל התקרה, במקום ששם ה"זכר לחורבן", עבדה את עבודתה בחריצות.  אחר כך השתרעה על העכביש ועל רשת הקורים, ואחר-כך על ארון הספרים עם הספרים.  בחיפזון עשתה את  המלאכה, והיא משוררת ומזמרת.  רבע שעה אחרי רבע שעה עבר.  לבסוף נעשה חם לה, והיא פיתחה את רכסי שמלתה מעל שדיה.  אז שטפו החוצה החיים החמים שפותחו ממסגרותיהם.

הנה היא אוחזת עתה בידה ספר גדול ורב מן הספרים ומסירה מעליו את האבק.  פתאום נשתקעה במחשבות.  ריבונו של עולם! למה זה לנו בכלל ספרים רבים כל-כך? מה צורך לו לאדם באלה? – והיא עמדה ותחשוב מחשבות.  הזקן אינו אלא שוטה קצת או משוגע קצת, כי נטל חיים רעננים וארוכים של שבעים שנה ושיקע אותם בהבלים כאלה.  רגע אחד של עולם מלא אורה וזיו של חמה טוב ונחמד ומביא חוכמה יותר  מכל הספרים האלה כולם יחד.

ובעוד רגע, והיא כבר שכחה את הספרים ואת החיים הארוכים, ואפילו את המחשבה על-דבר העולם המלא אורה וזיו של חמה, וכבר  עמדה אצל התנור והעבירה עליו את כנף הנוצה.  על-גבי התנור באמצע מחוטבת איזו תבנית של אדם עם חוטם שנמחקה צורתו.  עמדה הנערה והסתכלה במראה זה ונשתקעה שנית במחשבות.  כמה פעמים כבר ראתה את כל זה ומעולם לא הביא אותה דבר זה לידי הרהורים, ועתה נשתקעה במחשבות.  למה קלקלו צורה זו בכוונה? בשביל מה אסור לאדם מישראל לעשות לו פסל או צורה בולטת בכלל? – מין עצבות תקף אותה רגע אחד.  אבל בתוך כדי רגע ראתה על-גבי הקיר את הספודיק של שבת אשר לזקן, עמדה וחטפה אותו מעל-גבי הקיר ונתנה אותו על ראשה והתפרצה בקול שחוק גדול.  רק עוד את מנורת הנחושת התלויה באמצע התקרה עליה לנקות מן האבק, ואז כלתה כל העבודה.  הרכינה באותו רגע את ראשה למטה ופנתה במקרה לעומת הזווית אשר מאחורי התנור – פתאום התעודדה ולא נעה עוד ותעמוד כאילו היתה לאבן.  כנף הנוצה נפלה מתוך ידה ועיניה קמו והתרחבו בחוריהן.  בזווית מאחורי התנור שוכבת על הארץ איזו תמונה, תמונה אדם, והיא אינו חי, אלא עשוי חומר לבן – גולם של גיפסיס.

בעיניים גדולות, ההולכות ומתרחבות עוד, הביטה על התמונה.  דבר נאה מזה לא ראתה עוד מימיה.  הפנים מלאים חיים, השפתיים מלאות חיים, כל האיברים מלאים חיים.  והיא מסתכלת, ואין היא יכולה להתיק את עיניה מן התמונה.  והתמונה היא תמונת גבר! ריבונו של עולם,  כמה נאה גבר זה! ופתאום תוקף אותה מין תאווה בוערת – והיא אינה יכולה להתגבר עליה, ומרכינה את עצמה למטה ונוגעת באצבעותיה בגוף התמונה.  רעד חם מתלקח ומלהט את כל בשרה רגע אחד.  אז היא מסירה את מעיל המשי, אשר בו עטוף הגוף, ואת התמונה היא אוכלת  בעיניה הקודחות.  ביחוד לוקח את לבה אותו הפה.  עשוי הוא כאילו היה יכול כל רגע ורגע להיפתח ולדבר.  פה כזה ראתה רק פעם אחת: חזן היה בבית-הכנסת של ר' מרדכי מייזלש, אשר בהשמיעו קול זמרתו, היתה הנשמה שבאדם רועדת וסולדת ומתלבטת כציפור קטנה, ולו היה פה כזה.  לא – ביחוד לוקח את לבה אותו המצח ולא המצח כי הזוויות של רקותיו.  אל אלוהי נשגבות, כמה נאות הרקות האלה! כמדומה לה, שהיא רואה גם את ורידי התכלת שמסתעפים בתוך הרקות העדינות האלה.  פתאום נתקלו עיניה בזרוע היד של אותו הגוף עם המוסקולים החזקים שלה.  ואולם בעוד רגע תעתה העין משם והלאה, ועד מקומו של הטבור.  חום לוהט שטף פתאום את כל גופה.  אז עמדה ולא נעה ולא עשתה דבר, וגם לא חשבה שום מחשבה.  רגע אחרי רגע עבר.  ממרחקים עלה מן המולדוי קול המון מים ושאונם ושקשוקם.  פתאום כרעה הנערה ותתנפל על התמונה ותלחץ עת שדיה החמים אל הגוף הקר.  מעט מעט סגרה את עיניה – ומתוק לה כל-כך, וטוב לה כל-כך, ונעים לה  כל-כך.  אין זה, כי אם אדם, אשר יד אדם עשתה אותו, יפה שבעתיים ושלם שבעתיים מאדם אשר ברא אותו אלוהים.  והיא מתלבטת בכל  כוחה יותר ויותר אל הגוף, וכל חושיה וכל מחשבותיה מתחילים לגווע בקרבה ולחדול.  אז היא לוחצת בכל כוחה את שפתיה אל שפתי העלם, ואינה יודעת מה היא עושה.  אוי, לו רק קם פתאום וחיה! ופתאום תקצר רוחה בה מאוד, והיא מתעוררת ומתעודדת ועומדת על רגליה.  ובכוח גדול היא רוקעת ברגלה על-גבי הקרקע: חיים! חיים! חיים!

ופתאום נתקררה עליה דעתה והיא מתחילה לזכור מה שאמרו בימים האחרונים על הזקן, כי עשה לו אדם-גולם של חמר.  וזוכרת היא גם כן מה שאומרים, כי יש בכוחו של הזקן להחיות אותו הגולם או לחזור  וליטול ממנו את הנשמה, הכול כמו שהוא רוצה.  ופתאום היא זוכרת גם  את עיקרו של הדבר: שם-המפורש יש לו להזקן.  אבל מי איש יש לו אורך-רוח וסבלנות לכל אותם ההבלים של הזקן? והיא רוקעת ברגלה על-גבי הקרקע בקוצר-רוח וברגזנות: חיים! חיים! חיים!

 ואולם הגולם אינו נד ואינו נע.

 והיא חובקת לו ונושקת לו ואומרת לו, כולה בוערת מרוב תאווה: "אהבתיך! אהבתיך! הוי, אלי, מה אהבתיך!

ונפלאות נעשות, ועיניה רואות.  כמדומה לה, שהפנים מתחילים  להתאדם קצת.  עומדת היא ומסתכלת ועוצרה בעד נשמת אפה.  כמדומה  לה, שהשפתיים רעדו רגע אחד ובכנפי החוטם ניכר כמו ניד.    "אהבתיך! אהבתיך! אהבתיך! הוי, אלי, מה אהבתיך!"

והפלא הגדול נעשה.  מסר השם-המפורש באורח פלא את כוחו  להנערה הצעירה, והנערה הצעירה מסרתהו להמלה, והמלה מסרתהו להתמונה – והתמונה נעה ונדה.  פקחה התמונה לבסוף את עיניה.

וחווה עמדה ולא התפלאה כלל – כאילו הנה כל זה מן הטבע והיא רק חיכתה לו רגע.

והגולם חכך בידיו רגעים אחדים את עיניו, ולבסוף פקח אותן לרווחה.  הדבר הראשון, שפגע בו, היה קו אור מלא ורחב; מוכרח היה לסוכך בכף ידו הימנית על-גבי עיניו ולעשותה מין גיגית כפויה, כדי שלא יכאיב לו האור.  והדבר השני, שנתקלה עינו בו, היתה חווה, ועוד הפעם היה מוכרח להאהיל בידו על-גבי עיניו, כי תקפו אותו סנוורים.  פתאום נתאדמו פניו מאוד, והוא נחפז ולקח את מעיל המשי שלו והתעטף בו ועיניו הביטו הצדה.

ואלפי מחשבות התחילו לפעם בקרבו, זו אחר זו, זו אחר זו, כשטף מים רבים.  ריבונו של עולם, איה איפה הוא עתה? ועולם ישן, כמעט שנשכח, חזר וקם לפניו.  שמות ומושגים נפלאים: אלוהים, נשמה, שמים, ספרים קדושים, סיגופים, עבודת הבורא, ר' לייב, עולם הבא, גן עדן...  מה טוב היה לו רגע לפני זה, בעוד אשר לא היה עוד, וכל המושגים האלה לא היו, וכל העולם הזה לא היה.  וזוכר הוא כי הדבר האחרון, שהחזיק בידו אתמול בלילה קודם שכבתה בו הנשמה שלו ועיניו נסגרו, היה ספר ושמו "גור אריה".  כמין ערפל עלה מסביב פתאום ויכס את הכול.  הלב שבקרבו הכביד עליו מאוד והראש שעליו  היה כנטל עופרת.  ולפני "גור אריה", כך הוא זוכר, למד ביחד עם  המהר"ל הקדוש מתוך "הזוהר".  פתאום התחילה איזו מחשבה להציק לו: זה לו כבר רגעים אחדים משפקח את עיניו, ועוד לא עסק בשום דבר, ואנחה קלה התגנבה מפיו, כאדם שיש לפניו איזו עבודה שהיתה לו לעול ולגועל נפש.  בפסיעות קטנות פסע ובא עד למקום הארון של  הספרים.

"מה איפוא אתה אומר לעשות עתה?"

פניו הלבינו מאוד ועיניו התחילו לקדוח.  נדמה לו, שפעמון של כסף צלצל פתאום.  ובעוד רגע נדמה לו, שאיזה ציפור, אותה השוכנת בין הענפים על העף שבחוץ, צפצפה.  והוא הרכין את ראשו עמוק עמוק לתוך הארון של הספרים, וקולו כמעט שלא נשמע כלל בגמגמו:

"למד...  הן מוכרח אני ללכת עתה וללמוד..."

והוא ירא להביט אל המקום אשר משם בא הקול.

ועוד הפעם נשמע אותו הצלצול של פעמון הכסף.  ואולם עתה נשמע רק קול, בלי כל אומר ודברים.  חווה שחקה בקול גדול.

למד – דבר זה נראה בעיניה נבער כל-כך, עד שהיתה מוכרחת לתת קולה בשחוק גדול.  עוד צעיר כל-כך – וכבר עליו ללמוד.  עוד רענן וחזק וחדש כל-כך – וכבר עליו ללמוד.  עוד יפה כל-כך וחי ומלא חן  – וכבר עליו להמית את עצמו על הספרים.  ופעם השנית התפרצה בקול שחוק גדול.  פתאום נתמלאה כעס באמת על הזקן שלה.

ואל העלם ניגשה, כגשת אל מודע ומכר ישן, אשר תדבר אליו ככל  אשר עם לבה ולא תעצור דבר תחת לשונה.  בחופזה הניחה את ידה על גב ידו אשר אחזה ברגע זה בספר "תפארת ישראל".

"הוי, גולם נבער! הביטה נא עלי רגע...  הביטה נא החוצה.  כמה כחולים השמים, כמה כחולים! ואותם האילנות המלבלבים! וציציהם יש שהם ירוקים, ויש שהם אדומים, ויש שהם לבנים.  וריחות מתנשאים, ורוחות מתנשאים, וקולות מתנשאים – ואי אתה יודע מי ומה ואיפה.  ורוח חולף על פניך, ולבך מתרחב ומתרחב ונשמתך מתמלאה מתמלאה, ואתה רואה פתאום ושומע פתאום ומבין פתאום את הכול.  ואת היותר, מה שאתה אינך יודע עדיין, מצפצפים לך הצפורים ואתה, גולם, רוצה לקבור את עצמך בספרים? באבק ובחלודה?"

רטט קל חלף את כל גופו.  בדממה, וכמעט שלא נשמעו הדברים, הגה בשפתיו: כמה כחולים השמים, כמה כחולים...  והספר "תפארת ישראל" צנח מתוך ידו ויפול ארצה, והוא נשתקע בחלומות.  כמו קסם תקף אותו כולו.

ופתאום העביר את כף ידו על עיניו ועל מצחו, ויהי כמקיץ מתוך חלום מתוק.  אז פנה בחופזה ויקח את הספר.

ואולם הנערה נתנה בו פתאום את עיניה ותהי כמושכת אותו בחוזקה.  עיניה ננעצו בו, והמקום אשר אליו נגעו, בער כמו תחת זכוכית-שורפת.  בלי רצון נשא את עיניו ויבט אליה.

והיא דיברה אליו חרש וקולה היה מתוק.  אכן נפלא הדבר: בשומעו את הקול הזה, זכור יזכור רק את קולו הצרוד של הזקן.  נראה, כי כך, כמו שהיא מדברת, יכול לדבר רק פה של אשה.  והוא אינו שומע את הדברים, אלא שומע את הקול.  האם לא הזכירה זה עתה את הזקן? כמדומה לו, שאמרה, כי איש זקן, משונה ופרוע, כשהוא קובר את עצמו באותיות מתות, אז דבר זה מובן לכל-הפחות; אין לו עוד לאדם כזה שום עסק אחר בעולם.  אבל כשאדם המלא חיים רעננים וחדשים, אדם שיכול לחיות    ולחיות בלי שום חשבון  – בא ומנתח את עצמו לנתחים ומפריד את עצמו ואת כל מעשיו בכל רגע ורגע לחלקים ובודק תמיד את המכונה שלו לכל גלגליה, אז אדם זה חוטא חטאת שאול כנגד עצמו ותכליתו וכנגד תכלית החיים בכלל.  כך, ועוד דברים אחרים ורבים אמרה לו.  ועתה הוא שומע פתאום" "ואתה הלוא צעיר עדיין כל-כך, הלוא נאה אתה כל-כך..."

"דברי, דברי עוד." ענה פתאום, והוא לא חפץ כלל לענות כך     והתאדם.

והיא מדברת עדיין, ואין הוא שומע גם עתה את הדברים, אלא שומע אותו הקול הנפלא המקשקש בזוֹג.  פתאום נשתקע במחשבות.  מה זה חיים ועל מה אנו חיים? והזקן עצמו, עם כל אלפי הספרים שלו ועם כל חוכמתו הרבה, האין הוא עצמו מבקש עדיין את תכלית החיים ואת הסוד הגדול? אמש, השעה היתה השעה השלישית, כשישבו שניהם על-גבי הספרים, אז התעורר הזקן פתאום ורק אילך ואילך בחדר וצעק: "לא, לא, לא! כמעט שמצאתי את הסוד הגדול וחשבתי שעתה יונח לי, והנה סוד גדול חדש הולך ונעשה, ועלי לבקש גם את זה ולמוצאו; וכמעט שאמצא גם את זה, אז מובטח אני, שסוד חדש וגדול יקום, וסוף לא יהיה עד עולם!"    את זה איפוא השיג הזקן עם כל ספריו ועם כל חוכמתו, ובשעה שהלז מבקש, האם לא יכול הוא, הגולם, לעשות דבר יפה מזה ולחיות בין כך וכך? הוא, שיש לו כל המכשירים, המכשירים  את האדם לחיים? ואם יכולים אלפי חוכמות גם יחד למלא את זה שהלב מרגיש ברגע אחד?  ואם אין האדם צריך ומוכרח לתת את המוח כולו  בעד רגע אחד של לב?

והיא מדברת עדיין, ולו נעשה, כאילו חיתלה את נשמתו החולה והשוממה באיזה דבר רך, המעלה גהה ומוסך בה מרגוע.

והוא מתחיל לדבר גם הוא, והדברים אינם רחוקים ואינם שונים כלל מכל מה שאמרה היא.

והוא מרגיש פתאום שיש לו אחות, ויש לו יותר מאחות ואין הוא יודע מה – ורק יודע הוא כי הוא אפרוח אומלל וערירי וכואב והיא מכניסה אותו תחת כנפיה.

והחדר נעשה צר והמלים נעשות מיותרות לגמרי.

וכשיצאו שניהם החוצה לתוך האוויר הצח, תקפה אותם חמדה מתוקה.  יד אל יד עברו את הגן ואת הגשר.  ומימי המולדוי המו מרחוק ורעשו וקסמו את קסמיהם הנפלאים.  ואת דרך-המלך עברו ועד היער.  והעצים העתיקים והעבותים עמדו לפניהם, והם מושכים ומושכים.

דומם היה היער כשנכנסו לתוכו    וכשיצאו המו העצים ויגעשו וירעשו.  בלע היער את סודם, שהיה גדול גם הוא, ועתה התחיל להפיץ אותו החוצה.  והשמש שֹחקה בצאתם, והחול אשר על-פני האדמה הצהיב, וכל הירוק אשר מסביב האיר ולהט וזרח.

*

אחרי חצי שעה חזר ר' לייב מן המקווה.  על פניו כבר שכנו הנגוהות הראשונות של השבת ההולך.  כולו רחוּץ ורענן ועל גב צווארו נראות שתי שפות של כותונת נקייה וחדשה.  הרבנית מיהרה והושיטה לו בקערה נתח של דג ורקיק סולת והוא הסתכל בהם ולא נגע אליהם.  אחר-כך נכנס ר' לייב הגדול לתוך חדרו – והתחלחל רגע.  מצא את  הגולם יושב באחת הזוויות משוקע במחשבות, והוא חי. 

כמדומה לו, הניח אותו אתמול בלילה מת, אחרי שנטל ממנו את השם-המפורש, ואולם אין הוא זוכר דבר זה על בוריו.  ובפסיעות מדודות ובלי אומר ודברים הלך הרבי ר' לייב ולקח לו את הספר "רזיאל".  רוצה הוא לבאר עתה לתלמידו החביב את סוד היצירה, ומה זה אדם קדמון ומה האין-סוף.   העיקר הוא האין-סוף.  ואולם הגולם לא נע ולא נד.  המהר"ל נשא לבסוף את עיניו והסתכל בו.

"בחוץ," הגו שפתי הגולם חרש כמדבר מתוך חלום, "כמה כחולים השמים, כמה כחולים...  וריחות ורוחות וקולות מתנשאים...  והאילנות מלבלבים ונעשים ירוקים...  והלב מתרחב והנשמה מתמלאה ומתמלאה...  והציפורים מצפצפים לך...  והספרים הם אבק וחלודה..."

על גבי השולחן מונחים "גור אריה", "גבורות ה'", "באר הגולה", "תפארת ישראל" ועוד מן הספרים שעשה המהר"ל – והגולם מדבר דברים כאלו.

המהר"ל עמד והיה כאילו נקרעה לשונו מתוך פיו.  לא הבין כלל את הדברים.

"היתכן, הגולם שלי?! ודיבורים כאלו?!..."

*

שלושה ימים עברו.

    בשלושה ימים אלו לא דיבר הרב עם תלמידו אפילו מלה אחת, כאילו היה מנודה ועומד בחרם.  כצל הלך הגולם אחרי ר' לייב.  לוּ רק מלה אחת, לוּ רק מלה אחת! איזה דבר משך אותו אחרי  הרב כמו אבן-שואבת.  תמונתה של חווה הלכה מרגע לרגע הלוך ורפה בדמיונו.  לו רק מלה אחת, לו רק מלה אחת! רק זה ביום השלישי לפנות ערב, כין מנחה למעריב, פתח המהר"ל את פיו ודיבר.

"אוי לאלו," אמר, "העוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה.  אלו המדברים על השמים, מה שהם כחולים, ועל האילנות, מה שהם ירוקים.  ועל הציפורים, מה שהם מזמרים, ובין כך הם מניחים בקרן זווית מה שהוא נצחי ומסיחים דעתם ממנו.  מה יש להם מזה לטיפשים הללו? מחר הנה בא יום ועננה עולה ומכסה את השמים – והם כבר נעשים שחורים כעופרת ואינם עוד כחולים.  ורוח קר הנה בא ונשב על הירוק – והוא כבר חדל להיות ירוק ונעשה כמוש ונבל.  וקרח הנה בא – והציפור אינה מזמרת עוד, אלא מתחבאת באיזה חור נעזב.  ובשביל הבלים כאלו, בשביל דמיונות ריקים, שאינם נמשכים אלא עד כדי לילה אחד או שבוע אחד או חודש אחד, רוצה אדם לעזוב את זה שאינו משתנה לעולם והנשמה יכולה לשאוב ממנו את החיות של הנצח?"

הגולם הרגיש כאילו כל האיברים שבו מתפקקים ונעשים חוליות חוליות.  את עיניו חפץ לשאת אל רבו, ולא יכול; מין חרפה גדולה העיקה עליו כאבן כבדה.  וחפץ היה להעלות על לבו את זכר היער, אותו היער העבות, ואיך שישב שם עמה יחד ואיך שהיו בלבו רגשות אחרים לגמרי – ואין הוא יכול בשום אופן.  אין הוא יכול בשום אופן לזכור עתה, בשביל מה התעדן כל-כך ואיך התעדן אז כל-כך.  אדרבה, כל  הדברים נראים לו עתה נבערים כל-כך, עד שהוא מתפלא על עצמו.  איך כל זה בכלל היה יכול להיות.  הן המהר"ל צדיק כל-כך בדבריו! בעצם מה יש לו לאדם מכל אותם ההבלים, כמו ריח וצבע וקול? הלוא כל זה אינו אלא גירוי בשביל החושים לרגע אחד, תחת אשר כל מה שהוא נצחי הוא נצחי, ואותה התורה הקדושה, כמו שהיתה לפני אלפי שנים, כך היא עתה וכך תהיה גם אחרי אלפי שנים.  מה שאני לומד, חשב בלבו עתה, אותו למדתי והוא נעשה שלי לנצח, ואפילו בשעה שאני בעצמי אינני עוד, נשאר זה אחרי לעולם.

ופניו החיוורים נראו שוממים ונופלים ועצובים כל-כך.

ברוח נשברה נכנס לתוך חדרו.  אז שלח ידו ולקח איזה ספר.  הספר היה ספר "באר הגולה".  והוא ניסה לקרוא, ומעט מעט התעמק בו.  המלחמה כנגד ר' עזריה מן האדומים וכנגד  "מאור העיניים"  שלו התחילה להעסיק את מוחו.

*

שבת אחרי הצהריים.

רוח נומה ועצלות רכה רובצת על כל אשר מסביב.  הגולם הוזה וחולם ונהנה הנאה של שינה בשבת.  בחוץ בחום הלוהט עומדת שיטה, כמהה וצמאה ושוקקת לטיפה של מים.  על-גבי המדף של החלון רובצת חתול, עייפה ומתעלפת, ורגע היא פוקחת את עיניה עד החצי ורגע היא  סוגרת אותן עד החצי וממצמצה ומביטה, והשמש בוערת לה על גבה.  הספסל שלפני הבית, עומד והוא גולש ורותח.  החול הצהוב שעל האדמה אפוי כיוצא מתוך כבשן.  נערות אחדות ברחוב משחקות באגוזים, והזיעה משתפכת מעליהן.  והכל מסביב שקט ודומם וכל ניד ישמע.

וריחות מתנשאים מן הגל עד להניא ראש.  אל הזכוכיות התלויות גבי המנורה של שבת נשתברה  באותו רגע איזו קרן של חמה, ואלפי צבעים מתחלפים נשתפכו על-גבי קצתו של הכותל כנגד.

מתוך חדרו יוצא הגולם, עטוף בקפטן של משי ומטפחת אדומה קשורה לו לצווארו, והוא הולך לבית-המדרש.  כשעבר את הגן, עמד רגע אחד.  אחר-כך בא עד הסוכה שבגן, ולא יכול להוסיף ללכת עוד.  אז ישב לו רגע אחד.  והוא יושב וחולם, חולם והוזה, ולבסוף נסגרו עיניו.  כשפתח אותן, עמדה חווה לפניו.

"הווה זהיר, שלא תסגור את עיניך אפילו לרגע אחד.  מיד כשתסגרן, אשק לך על-גבי העיניים שלך."

פניו החיוורים התאדמו קצת.

ובחיפזון קם ואמר ללכת.  במוחו תועה ומתלבש איזה שם-המפורש, איזה מאמר "כל האומר: מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו".  איזה רעיון שהאשה היא השטן, היא היצר, ומזיקה לקדושה.  ואולם רגליו כמה כבדות, כמה כבדות, אין הוא יכול כלל לנוע מן המקום.

"הוי, בן-אדם, שוטה! מן היום הזה והלאה אני אהיה לך השם-המפורש שלך,  אני אחיה ואני אמית אותך!" אמרה פתאום אליו, כאילו קראה במחשבותיו.

הרגיש הגולם כי כוחו הגיע עד קצו, ואין הוא יכול להילחם עוד.  והיא מדברת אליו דברים רכים כל-כך, והיא מדברת אליו דברים טובים כל-כך.  חדל בקרב  נשמתו רגע אחד אותו החיטוט.  ופתאום נעשה לו קל כל כך.  פתאום אין הוא יכול להבין כלל, איך היה יכול להרגיש ולחשוב אפילו רגע אחד אחרת ואיך אפשר בכלל לאחרת בעולם.  מרגיש הוא פתאום כי אלה הם חיי האמת ואין עוד זולתם.

"אותו הזקן שנשתטה!" מדברת היא וקולה זה מקשקש שוב כפעמון של זהב.  "מה השיג הוא בעצמו בכל חיים הארוכים? בן שבעים שנה הוא עתה, ואת חייו נתן בחלומות ריקים.  עשרים ושמונה שנים גנב מחייו.  האם יצא לו מזה איזה דבר? – לאחר מותו, ככלות עתו, יבוא כל סנדלר וכל חייט ותלו את תמונתו במרתפותיהם ובעליותיהם על-גבי הכותל ממעל למיטתם – ואולם העולם יישאר כמו שהיה.  אותו העשב על-פני השדה, כשם שצמח ועלה מן הארץ לפני אלף שנים, כן יצמח ויעלה מן הארץ עוד אלף שנים חדשות – ושם דבר לא ישתנה.  מה שהכלב נובח עתה בחוץ, אותו ינבח גם אחרי מאה שנה, וכשם שהשמש זורחת עתה ואחרי-כן יבוא החושך ואחרי-כן תזרח השמש שנית, כך תזרח השמש גם אחרי אלפי דורות וכך יבוא אחריה החושך וכך תשוב ותזרח ממחרת היום והכול יישאר כמו שהיה עד סוף כל הדורות.  למי הועיל בהתבודדותו ובחקירתו? במה פסענו פסיעה להלן לרגלי איזה רעיון עמוק, יהיה מה שיהיה? ואפילו הרע הן נשאר בעולם ככל מה שהיה אז בשעה שנאמר: כי "יצר לב האדם רע מנעוריו"!

מרגיש הגולם כי במוחו נעשית מהפכה גדולה.  והוא יושב ומחריש, מחריש והוגה.

"אוי לאלו," גמגם בשפתיו כמדבר מתוך חלום ולא ידע את אשר דיבר.  "אוי לאלו העוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה...  עוזבים מה שאינו משתנה לעולם ומה שהנשמה יכולה לשאוב ממנו את החיות שלה לנצח...  מה שלמדתי, זהו שלי לעולם..."

"והוא," קראה הנערה, "אותו השוטה, מוצא און בנפשו לדבר אליך על-דבר חיי עולם וחיי שעה? הוא? ינסה נא להביט ישר אלי ולתוך עיני בשעה שהוא מדבר וינסה נא להגיד לי, כי יודע הוא חיי עולם ומה הם חיי עולם? האין הוא בעצמו תוהה משעה לשעה ואם אין הוא בעצמו מתעורר משעה לשעה באמצע חקירותיו ושואל את עצמו: במה כילה את חייו? והאם בכלל יש חיי עולם במציאות? האם אין כל זה בכלל רק מליצה ריקה? הבט וראה חביבי הגולם הנחמד שלי! הן אדם אתה, שנתונים לו חמישה חודשים שלמים ובריאים, ויכול אתה בעצמך לבחון את כל דבר ולמצוא מה הוא, אדרבה, הגד אתה בעצמך: הידעת מה זה נצח? היש בעולם איזה דבר של ממש חוץ מן הרגע עתה, חוץ מחיי השעה?  אם עזבת שעה אחת ולא השתמשת בה לצורכך, לצורך חייך, כלומר, לצורך ההרגשה והחוש שלך – אז באמת הנה עברה אותה השעה ולא תשוב עוד לעולם.  חיי שעה הוא הדבר האחד שיש לנו ממש.  ומה שקוראים חיי עולם, זה אינו אלא מליצה, שאין אדם יכול להוכיח את אמיתותה ושמכזבים או שוטים או מתעים הגו אותה מלבם.  חבל על כל רגע שאתה נותן לעבור ואין אתה חי בו, ולא עוד אלא שאין אתה חי בו מכל מאודך ובכל נפשך ובכל קרבך.  החיים קצרים גם בלעדי זאת יותר מדי.  ועליך לחיות, ועליך ליהנות מן החיים..."

שמע הגולם ונדמה לו, כי את כל זה כבר הרגיש הוא בעצמו.  כל  הדברים האלה אינם אלא מין צל ממה שעובר ותועה לרגעים בלבו עצמו בצורות מטושטשות.

והוא אינו סוגר את עיניו – ובכל זאת היא נושקת לו על עיניו ועל שפתיו ועל מצחו.  מרגיש הוא כי קל לו עתה כל-כך.

בבית-המדרש היה הדבר, בשעת התפילה.  יושב הגולם ובראשו תפילין גדולות, וראשו זה עם התלתלים הצהובים שלו נשען אל ידו, והוא הוגה והוגה.

למה זה עשה אותי?

אכן זאת היא הרעה, כי זה שעשה אותי, את הגולם, עשה אותי גוף אחד עם שתי נשמות.  או האם כך נעשה כל אדם? שונה היה כל העולם לגמרי, אילו נברא האדם נשמה אחת עם שני גופים, והיו משמשים לו פעם בכך ופעם בכך.  עכשיו לא רק שאין לו שני גופים, אלא יש לו שתי נשמות, ואחת מושכת לכאן ואחת לכאן.  בשעה שחווה מדברת, נראה, שכל מה שיוצא מפיה הוא אמת וצדק ואין אפילו לענות אותה דבר; אבל בשעה שהמהר"ל מדבר, נדמה, שזה הוא עיקרה של האמת.  האם תאריך עוד הרבה אותה המלחמה ביני לעצמי ונגדי? או האם זוהי המלחמה של כל יצור ויצור? האם אין היא פוסקת אלא אז כשהחיים פוסקים?

נטל הגולם את התפילה של-ראש מעל-גבי קרקפתו והשליכה על  השולחן ממנו והלאה.

ולמי היתרון? הלשמים אם לאדמה? הללב או למוח? הלנשמה או לגוף? הליופי או לחוכמה? הלשירה או לפילוסופיה? הלאמונה או לדעת? הלחווה או להמהר"ל?

לבסוף ישב אל השולחן והניח שוב את קודקודו הצהוב על-גבי ידו היפה.  קרן של חמה שעשעה על-גבי הגידים הכחולים שבאצבעותיו הדקות.

אין לתת שום יתרון לאחד או לשני.  יש שהאחד נברא כך, שמושך אותו הדבר האחד יותר, ויש שנברא כך, שמושך אותו יותר הדבר השני.

ולא עוד – וזהו עיקר הרע – אלא שאותו היצור עצמו, שברגע אחד משך אותו יותר הדבר האחד, בא רגע שני והוא בעצמו נמשך יותר אחרי הדבר השני.  זהו הרע היוצא מאותן שתי הנשמות שבאדם!

ריבונו של עולם! אימתי תכלינה הנשמות מן הגוף?...

*

היום היה יום גשמים ועצלות וקדרות.  כל הלילה ירד הגשם לאיטו.  טיפות טיפות, ולא חדל עד הבוקר ועד הצהריים ולאחריהם.  האבנים נזלו מים, מן העצים ירדו טיפות בודדות ולרגעים, כשנשב הרוח, ירד פתאום שפך מים כביר אחד ובן-רגע חדל.  כל אשר מסביב היה נעזב ושומם ובלי נחמה ותקווה, תרנגולת מלוחלחה עמדה אצל גל לח של אשפה ותנקר בחרטומה גרעינים.

לאחר הצהריים נועדה ההלוויה של ר' מרדכי מייזלש, קצין העדה, אשר מת פתאום.  העיר כולה הכינה את עצמה אל ההלוויה של אותו חסיד ובעל-הצדקה המפורסם.  המיטה השחורה, שעמדה לפני ביתו של הנפטר, הפיצה רוח נכאים ומרה שחורה שבעתיים ככה, כי נוסף גם הגשם הדק עם נכאיו וקדרותו.  הלומדים של "בית הוועד לחכמים", אשר הקים הנפטר בהוצאותיו, באו לחלוק לנפטר את הכבוד האחרון.  הילדים של "הישיבה" שלו באו גם כן, וכל אשר מסביב היה נראה כאילו כל העולם כולו וכל החיים כולם יורדים היום אל הקבר הלח.  על עברי פי הקבר הספידו את המת החשובים שבגדולי העיר.  אחד, איזה ר' יום טוב ליפמאן העלער, דיבר כדרך העולם, על חיי האדם ועל מה שהוא משאיר אחריו במותו.  עושרו של שלמה המלך היה לו להנפטר, אלפי אדרכמונים ואלפי אבנים טובות ומרגליות.  עתה הביטו וראו פה, אם יניחו לו לתוך קברו אפילו אדרכמון אחד או אבן טובה אחת או מרגלית אחת מכל אשר לו.  העיקר, כמובן, הם המעשים הטובים של הנפטר – ועוד דברי כיבושים כאלה וכאלה דיבר המספיד.  אחריו דיבר ר' איציק לייבוש כ"ץ, חתנו של המהר"ל.  דיבר על הפרוזדור, שלפני הטרקלין, ועל הטרקלין עצמו, ומה שחייב אדם לעשות בכדי שייכנס לטרקלין, והזכיר מאמר מן המדרש על-דבר אדריכל אומן שבנה לעצמו טרקלין ואת הלבנים לאותו הבנין נטל מן הפרוזדור.  הדברים מצאו חן מאוד בעיני השומעים.  פתאום החריש כל הקהל ותהי דממה גדולה.  שמועה נשמעה כי המהר"ל עצמו, שבתחילה לא היתה בדעתו להיות מן המדברים, נתרצה פתאום לדבר.  כל אחד ואחד השתדל להתקרב עד מקומו של הרב ככל מה שיכול.

והרב ר' לייב פתח את פיו ודיבר.

אכן נפלא הדבר: כל הדברים שיצאו מפיו לא היה להם שום יחס ושום שייכות אל הנפטר; לא הזכיר את הנפטר אפילו במלה אחת.  הגולם עמד בין השומעים ולו נדמה כי עם כל מלה ומלה שהמהר"ל מוציא מפיו, מתכוון הוא רק אליו ואין הוא מדבר אלא רק אליו לבדו.

המהר"ל דיבר על העולם הקיים ועל העולם העובר, ואיך אנחנו, שהננו בבחינת עוברים, אין לנו שום מושג כלל מן הקיים; וכשבאה התאווה ומדיחה אותנו ומביאה אותנו לידי חטא, אז רוצים אנחנו לפתות את עצמנו להאמין, כי רק הרגע, אותו הרגע העובר, הוא העיקר ואין אנחנו מבינים כלל עד כמה נבער דבר זה לחפוץ אפילו רגע אחד לדמות את שבעים השנים המעטות והקצרות של העובר אל אלפי ריבוא רבבות השנים של הקיים.  מוכרח אדם להיות משוגע או מסומא על-ידי תאווה גדולה, שיהא רצון מלפניו אפילו רגע קל לדמות אלה לאלה.  שמע הגולם וכל עצמותיו רעדו.  נדמה לו רגע אחד כי מת ר' מרדכי מייזלש רק בשביל זה, שהוא, הגולם, יעמוד פה עתה ור' לייב הגדול ידבר אליו את כל אלה.

ועוד בשובם מן ההלוויה הביתה, היטה אותו המהר"ל הצידה וידבר אליו דברים חמים וטובים.

"כי הנה בני," דיבר אליו רכות וחמות.  "לו גם תנסה להתחמק מן המבוכה ככל שתחפוץ, פעם בכך ופעם בכך, לעולם לא תבוא אל המטרה על ידי הרעיון זה לבדו שהאדמה, אשר עליה אתה חי, היא הכול, ומלבדה אין עוד שום דבר: כי אלמלי כך, הלוא תשאל לעולם לתכלית החיים ובשביל מה נבראה כל אותה המכונה, ומה יוצא לנו מזה שאנחנו אוכלים ושותים וישנים ונהנים כל מיני הנאות שבעולם ומה תכליתה של האבן, שהיא אינה אוכלה ושותה וישנה ונהנית, ועם כל זאת הלוא היא במציאות ויש לה איפוא תכלית.  נמצא כי נבוא לידי רעיון, כי אין אנו  יודעים עוד בעצם את התכלית האמיתית, והתכלית האמיתית רק עוד תבוא.  יוצא לנו מכל זה כי חיינו פה אינם אלא הקדמה, הקדמה לגוף הספר, ואת הספר לא קראנו עוד כלל.  החיים האמיתים מתחילים רק אחר-כך, כשמתחילים בשבילנו השמים.  בני! העיקר הם השמים..."

הגשם טפטף לאט לאט בעצלות ובעצבות.כל מלה ומלה, ששמע הגולם, החריבה בקרבו עולמות ועינתה את נפשו.  דומה לכאורה, שאין שום אדם, המוכשר לחשוב איזו מחשבה נכונה, יכול לבוא לידי רעיון אחר.  המהר"ל היה בעיניו כאיש אלוהים, שהנבואה מדברת מתוך גרונו וכל מלה ומלה אמת וצדק.

ובכל זאת ירד כמו ערפל כבד וינח על מוחו ורבץ על לבו.

*

בבוקר.

על הר-ההיכל עלו שניהם בבוקר.

 את הענן מחתה בנשיקותיה מעל מצחו ואת המר מעל שפתיו.  מעל עיניו גלגלה בנשיקותיה את הערפל הכבד.  ברגלה סיקלה את האבנים מעל דרכו ועל פני נאות דשא ירוק הנהיגה אותו.  ודברים דיברה אליו, והיתה כל מלה כמו צורי תעלה לנשמתו הדואבת, וכמו משי רק ליטפה את בשרו הכואב.

ובהיותם על ראש ההר, כרעה רבצה על-פני הדשא ואת ראשו שמה על ברכיה.  אז נח רגע אחד הזעף הבוער והנוקב תמיד בלבו וישתוק.  והוא התעודד וישב ויבט לתוך עיניה.  ובשולחו את ידו ובהתרפקו עליה ואת בשרה אחז בידו, אז הרגיש כי את החיים חיבק בידו ואחז בהם, אשרי האיש אשר יאחז בידו את החיים והוא מרגיש בהם בהחזיקו!

והיא דיברה באוזניו על הארץ ועל השמים.

"הוי, גולמי המתוק, רק נבערו האנשים בדברם אליך על-דבר השמים! הנה הם הגו את הדבר הזה מלבם.  ועליך להאמין כי אמנם כן ישנו.  ואולם אנוכי פה, היושבת לפניך, הלוא ראה תראה כי הנני באמת.  אינני רוח, אשר קרוא תקרא לו שמים; בידך תוכל להחזיק בי, ובכל רגע תחזיק והרגשת וחשת כי מחזיק אתה בי בידך.  הנה פה אנוכי יושבת עמך, שלח את ידך וגע בשדי אלה, החזק בהם והרגש בהם – הן לא רוח לקחת בידך, כי אם דבר אשר לך הוא.  כל דבר אשר לא תוכל לאסוף אותו בידך, שקר הוא וכזב.  את השמים לא תוכל להחזיק בידך.  כל דבר אשר לא תוכל להחזיקו בידך איננו..."

ותשוקה עזה התלקחה בלבבו, אשר תדבר ככה ולא תחדל לעולם.  כל דבר היוצא מפיה היא הלוא תורת אמת.  פתאום אין הוא מבין מה היה עמו ומה עבר עליו ואיך יכול אדם אשר לו חמישה חושים בריאים ושלמים לחשוב אחרת.

*

לפנות צהריים.

עד החורבה העתיקה של מקדש-ויטיוס על הר-הרדשין באו לפנות צהריים.

ובבואם אל המקדש תקפו אותם דמדומי עלטה.  השומר הזקן התעורר משנתו ויבקש את צרור מפתחותיו המוחלדים, אז הביאם אל היכל-המתים.  סביב סביב מעל-פני הקירות בצבצו גולגלות ראשי אדם, מסודרות במערכה, וחורי עיניים להם נבובים.  בעד חור עין אשר לגולגולת רמשה ברגע זה תולעת.  והגולם עמד לפניה ויבט, עמד ויבט, ואחרי-כן שלח את ידו ויקח בידו את הגולגולת...

ובחוץ, בחצר המתים על גלי הקברים, בין קפריסים וחציר אזוב, ישבו גלמוד ובדד, אין איש על-פני כל הארץ עוד, זולתי היא והוא.  מה להם עתה ולכל הארץ אשר מסביב? מה להם תמול, מה היום, מה מחר? וזמן מה הוא? ומקום מה הוא? וחיים מה הם? – בידו החזיק בה  ויתרפק עליה וישק לה, ויבט בה רגע רגע וישק לה...

*

לפנות ערב...

תחת הדובדבן אשר בגן ישבו שניהם לפנות ערב.

והציצים הלבנים ירדו עליהם מרגע לרגע ויכסום.  כמו גשם ירד, ויפול על ראשם, ויפול על שכמם ועל חיקם, ויעטוף אותם כולם, ויהיו לבנים.  אז שחקה הנערה בקול גדול.  ואולם העלם לקח מלוא הכף מן הציצים הלבנים, ויתן גם לה מלוא הכף, ויבט.  מראה הלבן הכאיב לו פתאום רגע אחד.  אז זכר את המוות.

ואולם שפתיו הגו ברגע הזה אחרת.

כחולים השמים והרוח מה רך והאדמה מה ירוקה.  מה חפצים בני-האדם, כי ינקרו בכל פינה ופינה, למען ימצאו דבר אשר ישחית את תאוותם לחיים? ובכל זאת אין לנו דבר בלתי אם חיי השעה! אם אעזוב את הרגע אשר עתה ולא אֶמצה אותו עד יסודו, למען התענג על מעט החיים, אז הנה עבר הרגע הזה לעולם, וזה לא ישוב עוד אלי עד נצח נצחים.  מה חפצים בני-אדם אלה, כי באים הם ומבקשים בשבע עיניים דבר, אשר אלוהים יודע מה הוא, למען מרר את חייהם במחשבותיהם האפלות? מי יבקש מידם כי יחקרו את חקירותיהם למען עכור את מעט הטוב? ובכל זה אין לנו דבר בלתי אם העובר לבדו, וקיים אין לנו! אכול ושתה והתענג על חייך.  את השמים אין אתה יכול להחזיק בידך, ואת אשר לא תוכל להחזיק בידך, איננו...

ובידו החזיק בה וישק לה, ויבט בה מרגע לרגע וישק לה.

והסער אשר בלבו חדל מעט מעט, והשאלות אשר בלבו חדלו גם הן, וכל מחשבותיו וכל מזימותיו חדלו.  אז טוב לו – והוא לא ידע.

*

בערב...

על-פני גיגית קלה שטו על-פני המולדוי בערב.

רוח קל נשב בהם ויפח אל מול פניהם.  הנערה החזיקה במשוט ביד  ­­­­­ קלה ותחתור מעט מעט, והוא ישב, וידיו משולבות אשה אל אחותה, ויחלום.  כפעם בפעם בהכות השוט על-פני המים אסף קצף לבן, והמים והקצף ניתזו על פניהם ועל בגדיהם, ויריעו שניהם וישׂחקו, וכמו ילדים קטנים שׂחקו.  והדממה עלתה ותכס את האדמה ואת המים.  והם חלמו ולא ידעו מה.

 

בלילה...

יד-על-יד הלכו שניהם יחדיו בלילה.

מרגע לרגע עלה אליהם הד קול צעדיהם בלכתם.  בלעדיהם לא היה איש ולא היתה כל נפש חיה.  אז הלכו הלום ועבור.

ואלפי קולות וחצי קולות והברות אשר אין יודע מה הן עלו אליהם מתוך ים-הלילה אשר מסביב.  קול המות וקול הגות וקול המולה נפלאה, ואין יודע מה ואין יודע איה.  בדרך אשר אל היער בשדה נראו ניצוצות אש.  עצי-יוחנן ותולעי-יוחנן התלקחו ויאירו מרגע לרגע.

על-פני רפידת דשא רבצו שניהם, והם מתרפקים איש אל אחיו בחוזקה, והלילה עטף אותם.  והלילה דומם ומחריש ואת סודם קבר.

*

ר' לייב הגדול אימץ אותו אל לבו, כמו ילד חולה, והתרפק עליו והעביר מרגע לרגע את ידו על שערותיו ועל מצחו והחליק לו.

כרוח-סתיו, כבד כעופרת, רבצה העצבת השוממה על הר ובקעה.  עלים צהובים נפלו מרגע לרגע מן העצים ארצה.  לפעמים נשב רוח עז פתאום, וטיפות כבדות ושוממות רעשו לארץ.  ויש אשר נראו כאילו הכול כבר תם וגווע ובא הקץ לקיץ.  ובא הקץ לאדם, ובא הקץ לחיים.  הרוח אשר מסביב היה כבד ונכאה, והלב אשר באדם היה נכאה וכבד.  מעל מרום עץ עומד בשלכת התעופף עורב ויעבור על גג והוא קורא בקול צורח: קרא, קרא.

כמו חולה החזיק בו ואימץ אותו אל לבו, ורק מרגע לרגע השתחווה אליו ויבט אל תוך עיניו.

וכדבר אל החולה דיבר אליו, והקול רך ונעים.  בדברים רכים ממשי ארג את אשר חשב ואת אשר הרגיש.

"ואתה בני," אמר.  "ראה, הנה יש בני-אדם שהחיים חזקים מהם ואין הם יכולים להתגבר עליהם.  באות התאוות המתרגשות, ואנחנו יודעים היטב מה הן ולאן הן מוליכות את האדם, ואולם אין בנו הכוח לכבוש אותן.  יש, למשל,  תאווה של עלם צעיר לעלמה צעירה.   ידעתי      קוראים לדבר זה אהבה.  האדם מתהולל וממלא את תאוותו ויש לו הנאה – וזה החיים.  אין לו פנאי לאדם זה לחשוב מחשבות על הנצחיות ועל  הקיים, והוא חי בין כך וכך.  ואולם דבר אחד נפלא ממני: ואיך זה לא יבוא לאיש כזה רגע אחד אשר יכריחהו לחשוב כך: אמת, אותו הגוף הצעיר הוא נאה עתה וחביב כל-כך, עד שאני מוותר בשבילו על כל דבר שיש לו ערך נצחי.  אבל איך יהיו פני הדברים לאחר עשרים או שלושים שנה? אותן הלסתות, שהן נאות עתה כל-כך, תהיינה צהובות ונופלות; אותן העיניים, אותן השיניים, שהן מבהיקות ולבנות כל-כך, תהיינה צהובות או נעקרות לגמרי – והאם כדאי הוא שבשביל הנאה של רגעים  או שעות או ימים אקריב את כל זה שיש לו נצחיות ואינו משתנה  לעולם? עתה אני עושה את תאוותי, ולי טוב כל-כך רגע אחד שלם.  ואולם אחרי הרגע, כשיפוג השיכרון שלי, יתקפני אותו השעמום שימלא  את נשמתי סחי וגועל, עד כדי לירוק בפני עצמי.  ולכן שואל אני רק את האחת: האם לא בא לו לאדם רגע אחד כזה שיביאהו להרהורים כאלה?"

כחולה החזיק בו ואימץ אותו אל לבו ודבריו היו רכים ממשי.

והגולם ישב ופניו חוורו וכל עצמותיו חרדו.

תוגה שוממה באפס תקווה רבצה על כל אשר מסביב.  ויש שנראה כאילו עם הסתיו הזה בא הקץ לכל החי.  כל אשר מסביב היה יגע ועייף ובאפס שמחה.  מה בצע בחיים? מה יתנו ומה יוסיפו החיים אפילו כשהם טובים? ומה מגיע לנו רגע אחד אחרי הטוב? ומה לנו הטוב בעצמו? אשרי מי שיאחז וניפץ את ראשו אל האבן!

הגולם הרגיש, כי כל מלה היא אמת וצדק כתורה מן השמים.  רבונו של עולם! איך לא הבין כלל את כל זה עד עתה? איך היה יכול, אפילו רגע אחד, לחשוב אחרת?

בערב, כשהכול כבר היו ישנים, עוד האריך הגולם ללכת בחדרו אחת  הנה ואחת הנה, ואת מוחו העסיקו אותן המחשבות.  אבל כשבאה השעה היעודה, אז נחפז ויצא אל הסוכה שבגן, אשר שם חיכתה לו חווה.

*

שנה תמימה כתב הגולם את זכרונותיו.  והספר היה לספר נפלא.  הפרק האחד נראה כאילו כתבה אותו יד המהר"ל, והפרק השני – כאילו חווה כתבה אותו.  ואולם לא המהר"ל ולא חווה כתבו את הספר, כי אם  הגולם.

אכן קרועים היו חייו לעשרה קרעים ורוחו היה קרוע ושסוע ומבולק: שתי נשמות בגוף אחד – ולא ליום אחד ולא לשנה אחת, כי אם לכל ימי החיים.

למה זה עשה אותו? ואם עשה – למה זה נטע בתוכו שתי נשמות, שאחת מושכת אותו לכאן ואחת לכאן?

ולמי יתן האדם את היתרון? לאדמה או שלמים? למוח או ללב? לחוכמה או ליופי? לחקירה או לשירה? לתבונה או לרגש? לגוף או לנשמה? למהר"ל או לחווה?

והוא ביקש וביקש – וכתב את ספרו.  פעם דיבר המהר"ל מתוך גרונו ופעם חווה.

רבונו של עולם! במה תשלם כל זאת? מה תהיה אחריתו?

ועבר החורף ובא הקיץ וחלף גם הוא, ועוד מעט וקרבו שנית ימי חורף חדש.

*

יום הראשון של ראש השנה הוציא מבתי היהודים אשר ברחוב-היהודים קהל גדול החוצה.  עדת יהודים רבים נמשכה כעדת דבורים והיא באה עד לגדות המולדוי לתפילת "תשליך".

גדול וקטן, זקן ונער הלכו ובאו ל"תשליך".

השמש עוד האירה וחיממה, ואולם הרוח אשר באדם כבר חרדה וכבדה.

והרבנית הזקנה באה ל"תשליך" ותעמוד על שפת המים ותקרא את  תחינתה ותנער את כיס שמלתה.  והרב ר' לייב הזקן בא ל"תשליך" ויעמוד ויתפלל וישלך את חטאותיו במצולות המים.  וחווה הלכה לשוח ותעמוד על שפת המים ותנער את כיס שמלתה באפס מחשבה ותשלך המימה ולא ידעה מה; עב קטנה וצחורה עלתה בפאתי השמים והיא משכה עתה אחרי את עיניה ותיקח את כל לבה.

וגם הגולם בא.

והוא עמד והביט אל המים, והמים משכו אותו, משכו אותו, משכו אותו.

"...  ותשלך במצולות ים כל חטאתינו."

והחטאים מה-כבדים, ובהשליך אותם איש, ומשכו אותו אחריהם.

והם נופלים, שוקעים, יורדים עד למצולה.  וכמה הם מושכים אחריהם את המשליך!

האם לא טוב מזה יעשה אדם לו יצרור את כל חטאיו יחדיו ולא ישליך אותם אחד אחד כי אם את כולם יחד, ועמם ישליך גם את נפשו המימה? למה לו לאדם חיים קרועים ושסועים ומבולקים כאלה?

אבל כשיסופו פה עתה חייו הקרועים והשסועים, האם יסופו על-ידי זה החיים הקרועים והשסועים של אחרים?

"בעל-כורחך אתה חי"...  ואו גומר בלבו לעזוב את המקום   וללכת.

ואולם בעוד רגע נשמע פתאום קול זעקה קלה ועוממת.

וכאשר הוציאו אותו הדייגים מן המים, נשאוהו ויביאוהו עד לביתו של הרבי ר' לייב הגדול.

                                                                 *

קצת החזירוהו לחיים הרבי ר' לייב הגדול בשם-המפורש שלו וקצת – חווה בדבריה.

ובהיותי בפראג הראו לי אותו, והוא עודו חי עד היום הזה.

ואולם ראיתיו גם בערים אחרות.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה