_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הָאֳמָן

מאת דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

מתגאה אני בזה שהוא רעי והוא נכנס לפעמים לתוך ביתנו. במטותא מכם, אֳמָן! – וביחוד מתגאה בזה אשתי. לתוך ביתנו הוא נכנס על-פי רוב שתים-שלֹש פעמים בכל יום, אבל לפעמים, בלי שום סבה וטעם הוא נעשה פתאום נעלם וחמשה או ששה שבועות כסדרם אין הוא בא לגמרי. כך עובר שבוע אחרי שבוע ובבקר צח אחד, כשהכל עוד ישנים, והנה כמו מפל שלג פתאום הוא נִשָׂא אלינו והוא נכנס כאילו רק זה תמול בשעה השתים-עשרה בלילה נפרד מעלינו, ושוב הוא משפיע עלינו חסדו שתים-שלש פעמים ביום. אמן הוא – וזהו טבעו של אמן. עתים, כשגשמים יורדים בזעף יש לו הנאה מיוחדת להיות מהלך בלי מחסה. כשהוא נכנס, אין הוא מסתכל בפנינו, אלא מתחיל מיד ושואל בחפזון אם יש כוס מִיל פלֵיר אַ לַא בּוֹמַרְשֵׁיי או כוס שַׁרְטְרֵיז-אָ טרוּאַ קרוּאַ או איזה משקה אחר שיש לו איזה שֵׁם משונה וזר. העיקר – משונה וזר. יש שהוא מגיח אל פיו בבת-אחת שתים או ארבע כוסות כאֵלו זו אחר זו, יש שהוא מוזג לו את הכוס הראשונה ואינו דובר דָבר ושופכה לארץ, מוזג לו שניה ושופכה שוב, מוזג לו שלישית ומעמידה לפניו, אלא שאין הוא שותה אותה כלל. אלו הן קַפּריסוֹת של אמן. עתים, כשהענין הוא ענין של עצבות, הוא מוצא פתאום סבה לו להריע בקול שחוק גדול, ולהפך, כשהכל משחקים לרגלי איזה דבר הוא משתדל להוכיח לנו באותות ובמופתים עד כמה דוקא אותו דבר מלא טרגיות עמוקה. יושבים אנחנו ושומעים לו בכונה גדולה, וביחוד אשתי, ומכירים לו טובה בשביל תורתו זו, שהוא נוטע בתוכנו. עתים, כשאנו מתפעלים למראה איזוּ אשה יפה, מסתכל הוא בנו ברחמים רבים ומגחך ויורק פתאום לארץ; ולהפך, כשאנו נפגשים עם איזו אשה, שבן-אדם פשוט לא ימצא לנחוץ להביט בפניה דוקא, יש שהוא, האמן, יבוא לידי התלהבות ויתחיל לדַבּר על העצים ועל האבנים ויבאר לנו, איך שקלסתר פניה הוא קלַסי, פְרִיגִי, דּוֹרִי, יוָני ואלהים יודע עד כמה מלים כאלה עוד ימצא לו, וביחוד מוצא שם חן בעיניו איזה קו בצוארה – אוי הצואר! הצואר! הביטו וראו נא צואר זה – או מוצאת חן בעיניו איזו נקודה על גבי שכמה או גלגול זה שהיא עושה בירכה – ואנחנו עושים את אזנינו כאפרכס ושומעים את פלאי אלהי הפלאות ומתחילים להתפלא. לפעמים אין הטינור, ששמענו אותו בבית-האופירה, מוצא חן בעיניו, ובעיניו מוצא חן איזה נער יחף שחלל על פי החליל בחצר ביתנו. לפעמים הוא מתחיל לגנות את אלילנו גוּאִי דֵי מוֹפַּסַן או את טְשֶׁחוֹב שלנו – השרטוט אצלם הוא עב כל-כך! הקו אינו עומד בשום יחס אל הפּרספּקטיבה! – ובעיניו מוצא חן איזה פיליטון זר של איזה כתבן זר באיזה עתון זר. האמנים יש להם עינים אחרות לגמרי וחושים אחרים לגמרי. ואנחנו יושבים ושומעים ומלקטים את כל מלה ומלה ומבינים – ומכירים טובה בשבילן.

יש לנו בביתנו שעון של-קיר ישן, ירושה הבאה לנו מאבי-אבי-אבינו הזקן, והוא נתון בתוך ארון המגיע מן הארץ עד למעלה מן החלונות, והארון עשוי עץ מַהֲגוֹנִי. כך יש לה לאוֹמנתָּם של ילדינו סודר טורקי קרוע ובלוי ומלא טלאים על גבי טלאים, גם-כן דבר של ירושה שירשה לה אשתי מאת איזוּ אם-זקנה ושנתנה במתנה לאותה האומנת. ואולם האמן, בכל שעה שהוא בא, הוא מתחיל כפעם בפעם לבאר לנו את היֹפי של שני הדברים הללו. ביחוד הוא מדַבּר על הגזוזטרא של אותו השעון. הגזוזטרא עשויה חציה חד וחציה עגול. סגנון זה כידוע, שהוא הסגנון של חד-ועגול למחצה, יש בו גוֹטִיּוּת וְרֵינֶסַנְס ביחד. הרוֹקוֹקוֹ נופל לתוך הבָּרוֹק. וכשאנחנו מסַפּרים לו איך שאנחנו רגילים מעצם ימי ילדותנו לכבד תמיד בלבנו אותו השעון ואיך שידענו ויודעים תמיד ששעון זה הוא כלי-מהוגן, הוא נותן בנו את עיניו כמעניש אותנו ואומר בקיצור נמרץ: טפשים אתם וכלום אין אתם יודעים!, והוא מתחיל לבאר לנו את היֹפי שבסודר הטורקי ואיך שאפילו הטלאים שבו יפים מאד. ואחר-כך הוא נכנס במשא-ומתן עם האומנת בדבר הסודר, בכדי שתמכרהו לו, מחמת שהוא רוצה לעשות ממנו יריעה בתוך הקבינט שלו.

אתמול היתה אצלנו אסיפה קטנה – תֵּה עם פּרפּראות. מובן מאליו, שעשתה אשתי כל מה שביכלתה, שיהא גם האמן באסיפה זו. היתה אצלנו במקרה גם ידידתה של אשתי, אשה צעירה, שזה עתה באה מנסיעתה שאחרי חתונתה. הצגתי לפניה את האמן.

– גברתי, כמה ילדים לך? – שאל אותה פתאום.

האשה נתאדמה מאד. גם אשתי התבוששה. האשה הצעירה לא ידעה מה לעשות, ותנד בראשה.

– שבע ביום עליך להודות לאלהים על שאין לך ילדים. טוב לפשוט ברחובות ולהתמכר לכל גבר, ורק אל-נא לדת ילדים. ילדים – זהו עִפּוש! ילדים – זהו טיט! ילדים – זהו קיא צואה! (האשה נתאדמה שבעתים משהיתה. האמן אוהב מאד להשתמש בניבים קשים). אבל כשיהיה לך בן, הייתי יועץ לך רק את האחת: למען השם, רק אל-נא תתני אותו להיות לאמן. מוטב שיהיה רצען, חייט של טלאים, מנקה-ארובות, מושך בעגלות של אשפה, נושא ארגזי גחלי-אבן, שומר בבתי-מחראות (האשה נתאדמה מחדש) ורק אַל-נא אמן. אמן – זהו קללת אלהים! אין בעולם שום סבל כבד מסבל זה של הגאוניות. דבר זה אני אומר לך! – ואחר-כך נאנח פתאום.

פתאום הפנה את ראשו והסתכל רגע בחלונות חדר-האורחים שלנו, כאילו ראה אותם בפעם הראשונה, והתחיל לבאר את הרִיתְּמִיקָה של חלונות בכלל ושל חלונותינו אנו בפרט. מוטב שחלונות יהיו רחבים במדה זו שהם גבוהים וגבוהים במדה זו שהם רחבים. אשתי האזינה לו ובלעה כל מלה ומלה ולחייה ועיניה להטו גחלים. אחר-כך התחיל פתאום לדַבּר על הגוילים שכתלי-החדר מצופים בהם, ואיך שיותר טוב כי כתלי חדר-אכילה יהיו משוחים בצבע ולא מצופים בגוילים; אחר-כך התחיל לדַבּר על הסַלון שלנו, שכתליו משוחים בצבע, ואיך שהוא יותר לפי הסגנון כשכתלי סַלון מצופים גוילים ולא שהם משוחים בצבע. אנחנו שמענו בכל חושינו – והכרנו לו טובה. פתאום ראה את סִירֵינָה שלנו, זוהי החתול שיש לנו בביתנו, והיא עומדת לפניו, ואז הורה אותנו, שאין זה מן הרִיתְּמִיקָה שיהיה לה לחתול-בית שם של שלש הברות, כי די לה בשם של שתים; שם של שלש הברות נאה יותר לכלב. אחר-כך ירק ישר לפניו על הרצפה, ופתאום נתן לי אות בידו ויקם. אני הבנתי כי גם אני מוכרח לקום. אז פנה ויצא. אני הבנתי כי גם אני מוכרח לצאת. הלא הוא האמן.

– זהו גורלנו מאז, דבר אלי בהיותנו על פני חוץ – רק נָתֹן, נָתֹן, נָתֹן תמיד! את עינינו, את מוחנו עלינו לתת תמיד לזרים! ומה הגמול אשר יגמול הטבע עמנו תחת כל אלה? נותן הוא לנו עֹצם של הרגשה, אשר יאכל אותנו תמיד בכל פה ואשר יאכל אותנו מעט מעט! – פתאום הסתַּכּל בי בחִבּה יתֵרה, כאדם המסתכל בסוסו החביב עליו. אִי לך, אדם מוצלח, שאינו יודע את כל זה! בקרבך אין אותה האש האוכלת תמיד. יכול אתה במנוחת-נפש לאכול, לישון, לשתות, ללעוס שזופים, ליהנות מן הנשים, לילך לתיאטריות, לפצח אגוזים, לקרוא עתונים, לסרוק שערך ולנקות חטמך – מה אתה יודע מן הנעשה בקרב אדם אמתי פנימה? ואולם האמן בהרגשתו המאליפה, הן מרגיש זה את העולם כלו כמו סבל מלא פחדים. טוב לכם, אתם המוצלחים, שלבכם מסודר יפה והכל מונח על מקומו תמיד, כאותם הכלים בחדר-המבשלות תחת השגחתה של מבשלת מהוגנה. אבל אדם כמוני עם ים של רשמים בכל רגע ורגע! אולי תבין את זה קצת – כאן הסתכל בי בחמלה גדולה – באמרי לך, כי זהוּ מין מחלת מעים בתוך הנשמה, בשעה שאינה יכולה לעכל את כל המורגש! – אז נתן שחוק גדול בקול צרוד מאד, ואחר-כך אמר: פטור! יהי-נא מה שיהיה! ואחר-כך חטף את מצנפתו פתאום מעל ראשו ואת כף ידו הימנית שקע בתוך שערותיו העבותות עד לערפו.

פתאום החזיק בי בזרוע ידי. ראה-נא, ראה-נא! הנה פה ראש הגג של בית-הנזירים! מה נפלא הגג הזה! מדַבּר אני רק על-דבר הקוֹנְטוּרים שלו! בוקעים ועולים הם בהדרגה ויורדים לתוך האויר מאחור! כל זה עושה עלי רֹשם כמו הנוֹקְטוּרְנוֹ של שוֹפֶּן על-פי ד, מובן מעצמו, שבאותו הבדל, שזהו דוּר במקום מוֹל! הלא מחויב אדם לנשק את כל זה במו פיו! ואולם אותם הסוסים, הבהמות, כוָנתי אל בני-האדם, עוברים וחוזרים פֹּה שבע ביום, ומה הם רואים מכל זה? איזו הנאה הם נהנים מן החיים שלהם? אלפי בני-אדם אינם מרגישים כלום; אבל פתאום בא האחד, והוא מרגיש תחת כל אותם האלפים! – אני הלכתי על יד ימינו וחשתי בלבי מין יראה של כבוד משונה בפני אותו האחד.

נערה קטנה המוכרת גפרורים בחוץ עברה על פנינו. פתאום עמד תחתיו וישאלנה, כמה צרורות של גפרורים יש לה בזה, והיא עמדה וספרה וענתה: עשרים ושבעה. אז נתן לה חצי רובל, ואת הצרורות לקח ממנה כלם – ואחר-כך התחיל לבקש בעיניו פה ושם. הראשון, אשר ראה, היה בעל-עגלה היושב בקרון, ולו נתן במתנה את כל האוצר אשר קנה. בשובו אלי, לא ידעתי מה לי לעשות ואם רשאי הייתי לראות את כל זה. הלכתי על יד ימינו והחשיתי. כנראה, לא כוַנתי לחפצו – והוא התעבר והתאנף בי ודבר לא דִבּר. פתאום עמד וקרא: המבט האלם של הנערה ושל בעל-העגלה שוה בעיני יותר מאלפי מלים של בני-אדם!

ובבואנו עד לשדרות-האלונים אשר בככר אוּיַזדוֹב, אז ראיתי עד היכן מגיעה ההתקרבות ואותו מין זווּג של גוף שבינו ובין הטבע. הטבע הוא כלו שלו. את מצנפתו הסיר מעל ראשו והביט בנחת כה וכה, כאדם שיש לו בית משלו והוא בא לנחלתו זו. יתר בני-האדם, שהלכו ועברו על פנינו, היו כמו זרים, אשר הוא בחבתו היתרה נתן להם מדרך כף רגל פה ולא הניא אותם מהביט גם הם. לאט לאט הניד בראשו, והיה זה כאילו החזיר שלום לאחד מן העצים ממכריו, שהקדים ונתן לו שלום בהכנעה גדולה. הלך ולא דבּר דבר – ועם כל זה היה נראה כאילו לא חדל אף רגע מקרוא ומצעוק באזני בקול גדול על-דבר הטבע שלו.

אחר-כך התחיל ללעוס לי את הטבע ולהניחו על גבי לשוני. הטבע – זהו רשותו המיוחדה רק לו. דִבּר על-דבר שרטוטים ועל ירוק וכחול וצהוב, ולבסוף התחיל לדַבּר על התּיאַטרא והמוסיקה, הציור והספרות. כנראה היה לי להכיר טובה בשביל כל זה להטבע; הטבע עשה עליו את הרשׁם והביאהו לידי דבור. כשבאנו עד לתוך הגן של לַזֵּ'ינְקִי באר לי פתאום, כי קליפת העץ, העומד שם מאחרי הנחל, נראית בעיניו כמו החוק של פִּתַּגּוֹרַס. אני חדרתי את אזני ושמעתי. פתאום הפסיק את דבורו באמצע ושתק ובכל זה היתה שתיקתו כזעקה גדולה. שתיקתו התחילה להרעים ולהרעיש. שתיקתו התחילה להשמיע קולות וקולי קולות. כך שותק רק האמן.

אחר-כך דרש גמול לנפשו בעבור שתיקתו זו והתחיל שוב לדַבּר. דִבּר בנשימה אחת ובלי הפסק. אני חדלתי מהבין את דבריו ומין פחד משונה תקף אותי ויראתי מפניו. מדי דַבּרו בא לידי התלהבות – ועם כל זאת יכול כל אדם לדעת מראש את כל מלה ומלה אשר תצא מפיו. ואולם הוא בעצמו היה כאילו נתן לאיזה רוח לדַבּר מתוך גרונו. כמו רוח נבואה באה עליו. ומסביב לו רבץ כמו ערפל. – – –

בבואנו הביתה לא חדלו עוד הדברים מפיו. הנשים ישבו ושמעו ושתו את כל מלה ומלה. עיניהן להטו גחלים. האמן התחיל להשתמש בניבים קשים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה