משום שהרצל היה האיש, אשר עשה בשביל עַמּוֹ את המעשה היותר גדול, שיש בדורותינו בכחו של אדם לעשות בשביל עם, ומשום שֶׁכָּל העינים וכל הלבבות ברחובותינו היו נִפְנִים רק אל המעשה הזה וכל המוחות היו עסוקים בו, – לכן לא ראה איש בין כה וכה ולא שָׂם אל לב, כי היה הרצל דרך-אגב גם אחד מן הסופרים היותר גדולים שבזמננו. בשעה שֶׁיָּדיו היו עסוקות באותה המלאכה הגסה, לָלוּש את הַחֵמָר הכּבד, הנקרא המון, ולפחת בו נשמה של הכרת-עצמו, בשעה זו היו ידיו עושות במקצוע אחר את המלאכה הדקה והנפלאה, ללטוש אבנים טובות ומרגליות בשביל זאטוטי-הרוח אשר בעולם הגדול ולתת להן ברק אשר יחרד הלב למראהו. עד כמה שנחשוב אותו לגדול במקצוע הלאומיות שלו, אפשר שהיה גדול עוד הרבה יותר בתור משורר.
לפני שמונה שנים בערך, זמן-מָה לפני מותו של תיאוֹדוֹר הרצל, נתפרסמה על-ידי הוצאת-ספרים ידועה בוִינה קבוצה של „פיליטונים ”בשני חלקים מאת הסופר ההוא, בדוקים ומסֻדרים עוד על-ידי המחבר עצמו. נִכּר היה, שהאדם הגדול חפץ בכל לבו למסור לנו את מעט רכושו הספרותי, את היותר יפה שהיה לו להניח אחריו במקצוע זה, דוקא בעצם ידיו. אין זה כי-אם הרגיש, שהספר הקטן הזה עם ששים ושבעים הפיליטוֹנים שלו הוא סוף-כל-סוף אותו הדבר, שיעמוד אחריו לדורות רבים. מובן מאליו, כי את הרצל בתור פיליטוניסטן ידעתי עוד הרבה קודם לזה. הייתי קורא את דבריו בעתונים השונים, ששם עָבד את עבודתו, ובפרט הייתי לקורא שלו בעתון „נייע פרייע פּרעסע ”למן הרגע הראשון שנתגלה שם. ידעתי אותו בתור אמָן גדול במקצוע שלו הרבה הרבה קודם שנתפרסם שמו ברחוב היהודים בתור אבי הציוניות. התלהבותי מפני הרצל הפיליטוֹניסטן הגיעה עד למדרגה זו, שזמן ידוע הייתי כמעט עוֹיֵן את כל הציוניות, והכל משום שגזלה ממני כח-משוררים כזה ועשתה משורר גדול לאיש-מפלגה עם רִיבֵי-מפלגות קטנים. עד כמה שגדולה היתה התועלת, שהביא לציוניות – הנזק שהביא לספרות, על-ידי מה שהמעיט עתה לעבוד בה, אין לשער כלל. כל זאת הרגשתּי וידעתי עוד קודם לזה. ואולם את כחו של הרצל בשלֵמותו במקצוע הפיליטוֹן הִכַּרתּי רק אז, כשקבוצת הפיליטונים בשני החלקים היתה מוּנחת לפָני כֻּלה ואני קראתי את הדברים על-פי סדרם כלם יחד. איזה יום-טוב היה לי היום הזה! איזה אוצר נפלא של שירה נגלה הפעם לעיני! הייתי כמעט שִׁכּוֹר למראה כל ההוד והנֹגה של אותן המרגליות הספוּרוֹת, ובהתלהבותי הראשונה לא ידעתי דבר יותר טוב אשר לי לעשות, אלא לָשֶׁבֶת אל שֻׁלחני ולהתחיל לתרגם את כל אלה עברית. הייתי חפץ, כי אוצר כזה יהיה לנחלה ללשוננו הלאומית. הספר, מיד אחרי יציאתו, נמכר כֻּלּוֹ וְאָזַל מן השוק (לא, חלילה, התרגום העברי, כי-אם המקור האשכנזי) שבע שנים חִפְּשׂו אותו בני-אדם ולא יכלו להשיג אותו בשום מחיר. ועתה, בשנה הזאת, נדפס הספר שנית (תיאודור הרצל. „פיליטונים ”. הוצאה שניה. אצל י. זינגר ושֻׁתּפו, ברלין), והוא מונח לפָנַי שנית לפרקים ואני מדפדף בו מפקידה לפקידה ואני מִשְׁתַּכֵּר שנית באותם הקסמים הנפלאים…
אמת היא, אין הוא שום דבר, אותו הרצל, כי-אם פיליטוֹניסטן, רק פיליטוֹניסטן, אוי ל „רק ”זה! כשאני שומע אותו, מתחיל דָּמִי בי שותת. כבר דברתי פעם על הענין הזה וגם חזרתי עליו, ואולם בכל פעם, שאני מגיע לפרק זה, לא אוכל לְהֵרָגַע. הן כמעט שהמלה „פיליטוניסטן ”נעשתה אצלנו למין שֵׁם-גנאי. שֵׁם-נרדף הוא אצלנו עם פטפטן, בדחן, עושה-הלצות, אדם בלי שום כֹּבד-ראש, וכדומה מן הכנוּים היפים, שסופר עברי נותן לפעמים לחברו בשעה שהוא חפץ לבטל אותו כעפרא דארעא ולעשותו לגל של עצמות. האנשים האלה אינם יודעים כלל, כי הפיליטון, בעצמותו היותר טהורה, הוא אפשר עתה הצורה היותר נעלה, שיש לנו בספרות מודֶרנית, וַעֲתִידוֹ כמעט שאין לשערו. והלא הגיעו הדברים עד לידי-כך, שבשעה שחטמו של הרצל לא מצא פעם חן בעיני איזה איש, משום שלא נתן לו את הטשַׁרטר הידוע תיכף ומיד, כמו שזה רצה, קם אותו האיש על רגליו וְצָוַח: הלא זה „רק ”פיליטוניסטן! כלומר: אוי ואבוי, עם מי אָנו מדבּרים כאן ועם מי יש לנו עסק כאן! הלא סוף-סוף אין בר-נש זה אלא הפטפטן של ה „נייע פרייע פּרעסע ”, כותב ההלצות הידועות, קל-הדעת, הלץ, שאין לו בעולמו אלא לבדח קצת את לִבּן של הקוראות העדינות. האנשים האלה אין בכחם כלל להבין, כי בשורה אחת של אותם ה „פיליטונים ”של הרצל יכולים אנו למצוא לפעמים הֲבָנָה של עולם ופקחות של חיים ודעת אדם וְהַכָּרַת-ממשות וידיעה בכלל ורעיונות אורגינליים ועמוקים, יותר ממה שנמצא אצל חמשים סופרים ביחד, מאותם שאינם יודעים אלא לקַמט את מצחם תמיד לקמטים ולדַבּר בכבֵדוּת, עד שאין שום בריה יכולה לעמוד על כוָנתם של הדברים, ולהרבות בציוּנים ובמראי-מקומות, בכדי להיות נחשבים למלוּמדים, ולהשמיע גם את הדברים היותר בַּנַּלִּיִּים דוקא בעַמְקוּת עשויה! אין הנפשות הכבֵדות האלה מסוגלות כלל להבין, כי אותה הקלוּת, שהפיליטוניסטן מצטַיֵּן בה, טינה סוף-סוף אלא למראית-עין בלבד, וכי באמת הוא דָן לפנינו על הענינים היותר גבוהים ויותר עמוקים, ורק שיש לו אותה הסגֻלה הנפלאה לדַבּר אלינו על כל אלה באותה הלשון הקלה ובאותו הסדור הברור, עד שהוא מובן אפילו לקורא מן השוק. ולא עוד, אלא שבמקומות אשר לא יגיע אליהם החוקר לעולם, מפני עמקותם היתֵרה, אליהם יגיע הפיליטוֹניסטן לפעמים בכח-השירה שלו. הפיליטוֹניסטן, בצורתו היותר נעלה, הוא, קודם-לכּל, משורר. הפיליטון המודֶרני הוא רק צורה חדשה של שיר. ובכל-זה באים אותם האנשים עם פזמונם ואומרים לנו: „רק ”פיליטוניסטן! לא היה הרצל כלום, „אלא ”פיליטוניסטן! כולא האי – ו „אלא ”…
אוחז אני ביָדי באותו ספר ומדפדף בו. הוי אֵלי, כמה גדול המשורר הגדול הזה! איך הֵבין זה את לבו של האדם בכל שפתו החרישית! ראשית לכּל, אשר ימשוך אחריו את עינינו ואת לבבנו, הוא אותו החן בלי-תכלית, אשר אנו מוצאים אצלו בכל תנועה ותנועה. מין תנועה של בן-מלך מבטן ומִלֵּדה, קַלה ואצילה וְגֵאָה, וכל מה שהוא מדבר, יש בו מעין מלכות. מרגיש אתה, כי הוא – עליון. ההוּמוֹר שלו דק כל-כך וחרישי. מין צניעות מרחפת על כל דִּבּוּר. אין אנו מוצאים אצל בסופר הזה, שסוף-סוף כתב את דבריו בשביל עתון יומי, אפילו פסוק אחד, שהוא הֲמוֹנִי. האציל נשקף אלינו מכל מלה ומלה, מכל פסוק ופסוק, מכל מאמר ומאמר. האציל מִלֵּדה ומבטן. כשהוא מסַפּר לנו על-דבר „חדר-הילדים הריק ”ועל-דבר „דִּמְעַת טְרוּדֶל ”, נעשה חם לנו בּלִבֵּנו. אין איש אשר הבין כמוהו את נשמת הילד ואיך לדבּר אל הילד ואיך לדבּר על-דבר הילד. כשהוא מספּר באזנינו על-דבר „שבּת של תמוז בגן הפּראַטר ”ועל-דבר „אביב בשעת עֹני ”, קם וחי לפנינו כל העֹני וכל השוֹאה של האדם האביון, מין חמלה בלי-תכלית תוקפת את הנשמה, ואנחנו מרגישים, כי רֵע-האדם היותר גדול והיותר טהור מדבּר אלינו. כשהוא מצַיֵּר לנו „ציורי ערפל אנגליים ”, מרגישים אנו את הקיץ ואת החֹרף אשר שם ואת האביב ואת הסתָו. ואם על ספרים הוא כותב, אנחנו מבינים פתאום את כותביהם. לא אוכל לשכוח בשום אֹפן את הדברים על-דבר „אהבתו ”של הֵינה, אשר כתב לרגלי איזה ספר שֶׁיָּצָא. תמונותיהן של אהובותיו הריקות והנבערות של המשורר ותמונתו של המשורר הגדול עצמו בולטות לעינינו. אין איש, כמדומה לנו, שהבין כל-כך את הֵינה, כמוהו. וכשהוא מספֵּר לנו את דברי „נסיעותיו ”, אנחנו נוסעים עמו יחד ואנחנו משתוממים ומשתאים אל העין החדה, הרואה את הכל, ואל השכל החריף, אשר אין נסתר ממנו. כך יכול לראות וכך יכול לספר רק משורר גדול, כך יכוך לראות וכך יכול לספֵּר רק אדם גדול. ציור נסיעה באניה „ניקולי השני ”הוא מרגלית ממש. ועד כמה הבין האמן הזה ללטוש את מרגליותיו! הכל נוצץ והכל מאיר והכל מבהיק בכל מקום אשר תביט העין.
וכשנניח את הספר מתוך ידנו, יש אשר תתקפנו עצבות גדולה. כמה כח דרוש לאיש לְוַתֵּר על כל ולכתוב את כל זה רק בשביל רגע, רק בשביל יום! סוף-כל-סוף הן גורלו של הפיליטוניסטן מביא לידי עצבות: אם עָבר היום וגליון העתון, שבו נדפס הפיליטון, נקרא, יָשְׁלַךְ אותו הגליון ככלי אין-חפץ, ומקץ יום אחד והנה הכל נשכח, הכל חלף. מין עשן הוא של הֲוַנָּה יקרה, אחרי שֶׁכִּלּוּ להקטיר אותה. יש בני-אדם שמשאירים אחריהם ספרים, אשר הדורות שיבואו ידפדפו בהם ויֵדעו מי ומָה היה הכותב. הפיליטוניסטן הוא היחיד, אשר עשה את „שירו ”מחֻבּר אל היום. כשפנה היום, פנה עמו גם מעשֵׂה מלאכת-האמָן. יש לו בבחינה זו דמיון עם המזמר; הדור הבא אינו יודע על-אודותיו כלום ואינו יודע מה היה משפט קולו. מה יֵדע הדור הבא את אשר היה לנו קַרוּזוֹ, אפילו כשקולו יֵעשה לנצחי על-ידי איזה גרַמופון? מה יֵדעו הדורות המאוחרים הבאים אחרינו, מה-זה היה לנו הרצל הפיליטוניסטן, גם שאחדים מקולותיו יהיו נעשים לנצחיים על-ידי איזו קבוצה בספר?
ובכל-זה: מאֻשר דַּיּוֹ הפיליטוניסטן, אם מכל המון פיליטוניו, אשר כתב למאות, היתה לו היכֹלת, כמו הרצל, לבור לו לכל-הפחות ששים או שבעים, שאינם מחֻבּרים אל היום ואינם תלוים בו, אשר יוכל להשאירם אחריו לדורות הבאים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.