_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הוּא נִפְטַר!

מאת דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

עתה זקנתי ושׂבתי ואני עיף ויגע, ואולם לפנים צעיר הייתי לימים וְדָשֵׁן ורענן. עתה ישור החֹרף בחוץ והקרח הנורא פרוש על החוצות, ואולם לפנים על פני כל הארץ היה אביב ובמקום שם יעופו עתה וירחפו פתי-השלג תחת השמים בקול דממה דקה, שם עפו לפנים הצפרים וירחפו תחת השמים אנה ואנה ויזמרו וירֹנו, ויתרועעו וישירו...

אל התנור החם אנכי יושב, עטוף את בגדי-הבֹּקר החמים, ואזני פקוחות וקשובות לקול המון הזמירות אשר תתן סיר התֵּה העומדת על השלחן לפָנַי, והיא הומָה ורותחת, רועשת וגועשת, והזמירות האלה באות עד נפשי פנימה לישנני ולהשכיבני, אותי ואת מחשבותי יחד, אל תוך הערש הישנה והנשכחה, אשר את מראיה כחלום אראה עולה אלי מתוך הימים הרחוקים אשר חלפו ויעבורו. ויש אשר אשא עיני אל לוחות הזכוכית אשר בחלון ביתי... אכן מה יפים ומה נהדרים הציצים והפרחים אשר יציצו ואשר יפרחו על פני לוחות הזכוכית האלה! ואולם יד האביב החם לא עשתה אותם, כי-אם יד החֹרף הקר, ויחמוד לו לצון ויפזר את הציצים ואת הפרחים על פני לוחות הזכוכית אשר בחלון ביתי, ללעג ולקלס...

ואולם שונים מהם היו הפרחים והציצים אשר ראיתי לפנים, אז בהיות האביב שפוך על פני הארץ לא לקלס ולא ללעג כי אז לא במראה ולא בחידות ראיתי את האביב ואת הדרו כי-אם בעיני בשר, והפרחים והציצים פרחו ויציצו בחוץ בתוך ירק העשב ויהיו שטוחים על פני השדות והעמקים בתוך הגגות והפרדסים...

אל פני התנור החם אנכי יושב, עטוף את בגדי-הבקר החמים, וביָדי ספר קטן, אשר כתב אותו איש גדול, ואני קורא בספר הזה, והוא ספר הספורים הקטנים, אשר כתב לנו הצרפתי המהֻלל אלפונס דוֹדֶה, ואני קורא את הספור „Le pape est mort” ואולם מחשבותי רחוקות עתה מאד מן הספור הזה, ואני יושב וחולם בעינים פקוחות, וימים אחרים וטובים עוברים לפָני; אז אזכור פתאום מקרה אשר קרה גם אותי כדבר הזה, ביום אשר ה ו א  נפטר...

בעת ההיא ואני טרם הייתי עטוף עוד בבגדים חמים וטרם כלתה עוד נפשי אל התנוּר החם. ביום ההוא ורוח צח פרוש על הרחובות ועל השדות והגנות, והאביב שפוך תחת השמים בתוך התכלת אשר בחוץ, אשר יָרד גם אלי לבוא אל תוך חדרי לבי פנימה להשקותני שמחה וששון...

אז ערגה נפשי ותכל מאד לבוא החוצה, אל תוך היער הירוק!

ואולם אמי נגשה אלי ביום ההוא ותאמר: החדרה, החדרה תבוא!

ואני נשאתי את עיני וארא את פני אמי והנה הם מלאים עוז ורצון נמרץ, ואדע ואבין כי לא יצלח חפצי עוד להטות את לבה אל אשר אחפוץ, והיא קמה מלפני המראָה, אשר שם ישבה, ותכונן את קשוריה לראשה, ותתן לי פת-לחם בחמאה ועליה פתי-ביצה לבנות וצהובות, ותוסף ותדבר אלי קצרות שנית: החדרה, החדרה תבוא!

ואני קמתי ואלך...

כשמן הטוב עבר הרוח בחוצות העיר והאביב פרוש על כל פנה ועל כל אפסים, ובמקום שם ירחפו ויעופו כיום הזה פתי-השלג הלבנות, שם עפו הצפרים ביום ההוא ויזמרו וירֹנו, ויתרועעו וישירו...

החדרה, החדרה תבוא! צללו עוד אזני לקול אמי ואני נאנחתי ואלך...

וכאשר עברתי את הגשר, אז ראו עיני את עצי-היער הירוקים, הנראים אלי מעבר לפני העיר. מה יפים העצים האלה ומה נהדרים, והם קוראים אלי לבוא אליהם!

האלך? אם אחדל?...

ובלבי התרוצצו מחשבות לאלפים ויערכו לי קְרָב. אז זכרתי את דבר יצר הרע ויצר הטוב, ואני ידעתי ואבין היטב, כי יצר הרע קורא לי לבוא היערה ויצר הטוב יחתור להביאני החדרה; ואולם בעוד רגע אחד וגם הרעיון הזה אבד בתֹהו ואני דמיתי פתאום, כי יצר הרע הוא הקורא לי החדרה, והקורא לי היערה הוא יצר הטוב. אכן בקול גדול קרא לי לבוא, וכמו קסם ימשכני אחריו!

ובעברי את פני רחוב בית-הכנסת, התחזקתי רגע אחד ואומר לבוא החדרה אל בית מורי ; ואולם לא אדע את אשר נעשה בי, כי בעוד רגע אחד ואני הנני עובר את רחוב החול הלוך ועבֹר, ופני מועדות היערה.

ועצי היער נדים ונעים בחזקה, והמה הומים על פני ראשי ממעל ועל סביבותי עלטה ודומיה, ויש אשר דמיתי וחשבתי כי מלא הרוח סודות עולמים ואני שומע ומאזין ואזני פתוחות וקשובות. ויש אשר הבקיעו אלי פה ושם קרני אור אחדות וַיֵרָאו פני שמש, ובלכתי משם והלאה והִנה שבה העלטה כבראשונה והדממה שבה להיות. ויתושים וזבובים קטנים עפים אנה ואנה אל מול עיני, והם מתרחשים ומתלחשים, ומלא אותם את היער ואת סודותיהם, ואני הולך הלוך ועבֹר, הלוך ועבֹר...

והחדר נשכח מקרב לבי כמת מלב!

אז עברתי את כל הנתיבות הצרות ואת כל השבילים ועקלקלותיהם, אשר ידעתי עוד מיום לג בעומר האחרון, ואלך הלוך ועבֹר, ואפשט את מעילי ואת כתנתי ואקחם על זרועותי, ואקום וארוץ בחזקה ואני עירום ויחף כמעט. אז מצאתי אוצר טוב שטוח על הארץ בתוך הירק, אוצר כמהים ופטריות הרבה, ואשתחוה ואלקט אותם. ופתאום שמעתי קול זמרה, ואֵפן מהרה כה וכה, ובעוד רגע אחד ואדע, כי אני הוא הנותן זמירות ביער. ובלכתי כה וכה ואמצא שנית אוצר טוב שטוח בתוך הירק, אוצר גִדגדיות שחורות, ואשתחוה ואלקט אותן אחת לאחת. ופתאום ואשמע קול שריקות, קול יפה ונעים מאד; ואולם זאת הפעם לא הייתי אני הנותן שריקות ביער, כי בנשאי את  עיני ואראה נער קטן ובידו שוט ארוך, ולפניו בתוך הבקעה אשר ביער רובצת פרה אדומה ופעמון תלוי לה על צוארה כחוט השני; וכאשר הלכתי משם והלאה צעדים אחדים, וארא נערה קטנה רובצת על האחו וידיה מלאות פרחים וציצים לענוד בהם זר. אכן עוד רגע אחד ואני עברתי גם משם והלאה, והנה שב היער להיות כבראשונה, ויהיו העלטה והדממה על כל סביבותי, והיער ירוק למראה מן הקצה ועד הקצה; ממעל לי עצים רעננים וגבוהים עולים השמימה ולרגלי עולים הסבכים הירוקים על כל פנה ואל כל אשר תגע רגלי. אז ישָׁמע פתאום קול העורב הצורח ממעל על אחד הענפים, ויהי הוא צורח רגע אחד, ופתאום והנה שב היער להיות כבראשונה, ודממה ועלטה מסביב, אין קול ואין קשב. ואולם רגע משנהו, והשפן הלבן ירוץ קל כברק על פני אחד הענפים, ואחרי-כן יֵעָלם ולא יֵרָאה עוד, ותהי הדממה כבראשונה והיער נורא מאד על כל סביבותי. מה נורא המקום הזה! תבענה חרש שפתי נער קטן, והנער הקטן ירוץ לדרכו, באין מעצור, הלוך ורוּץ, הלוך ורוּץ.

ובבֹאי אל הנחל הקטן, אשר יהמה בין העצים העבֻתּים, ואשב תחתי ואפשט את נעלי מעל רגלי, וארחץ אותן במים. והמים המפַכים הולכים ומפכים בקול דממה דקה. ואני יושב ושומע, ופתאום והנה צפרדע שורצת בתוך המים וקוראת: קְוַה! קְוַה! ואני סגרתי רגע את עיני ואחלום בהקיץ... איה איפה אנכי עתה? מה זה יֵעָשה בי במקום הזה? ובעודני יושב וחולם, ואקח את פת לחמי ואת פתי הביצה ואֹכל, והנה אד עולה מן המים והיה לענן כבד, והענן שב וַיֵרד על עפעפי עיני, ועיני כבדו מראות ואזני כבדו משמוע, וראשי היה עלי כעופרת, ויצלול וירד ויגע עד העשב הירוק אשר על פני הארץ. אכן מה יפית ומה נעמת יער ירוק ומלא צל, מה יפית ומה נעמת!

וכאשר התעוררתי ואקום מעל מושבי וארא והנה חָזְקָה העלטה שבעתים והיום רד מאד אז היה לבי בי כהולם פעם, ואני קמתי וארוץ קל מהרה עד מאד, ופני מועדות        ה ב י ת ה  אל מחוץ ליער.

ובצאתי את פני היער, והנה נטפי זעה מכסים את פני מצחי; וָאַבֵּט כה וכה ואדע, כי לא רד עוד היום עד קצהו, כאשר חשבתי בראשונה, ובכל-זה הכה לבי אותי עד מאד, ואני זכרתי פתאום את מורי ואת חדרי ואת עיני אמי, אשר רצונה העז כמסמר נטוע, ואתחלחל מאד מאד. אז הכני לבי על מעלי, אשר מָעלתי, ואנחם מאד על הרעה, אשר עשיתי: בחדרי לא הייתי כל היום ובחוץ רדפתי בטלה כאחד הבנים השובבים מאז הבֹּקר ועד עתה והדברים האלה הן יעלו ויגיעו עד אזני אמי! ואף מי יודע אם לא הגיעו הדברים האלה אל אזניה זה כבר? אמנם כן: זה כבר יודעת אמי את כל אשר עשיתי, ואני אֻמלל ואובד!...

ובעברי את רחוב החול ואת רחוב בית-הכנסת, היה עלי ראשי כגלגל ועיני חשכו רגע אחד מראות...

וגם את הגשר הנה זה עברתי, וארוץ הלוך ורוּץ, ועוד לא ידעתי דבַר-מָה אשיב לאמי.

האגיד לה עד כמה יפה היער אף נעים מן הקצה האחד ועד קצהו השני?...

ואני עברתי גם את יתר הרחובות ואבוא עד הרחוב אשר שם בית אבי.

אם אגיד לה עד כמה צר החדר על כל סביבי והוא מלא תֹהו ובֹהו וחשׁך...

וגם את הרחוב האחרון ההוא עברתי ורגלי עומדות לפני המפתן אשר לפתח בית אבי, ועיני חשֵׁכות ואין נֹגה להן, ובעוד רגע אחד ואני אחזתי את כף המנעול והנני עומד בתוך החדר.

אל השלחן יושב אבי ואוחז בידו את הספר קדושת לוי, ואמי הולכת כה וכה ומבקשת את מפתחותיה.

מדוע לא ברחתי על נפשי טרם שבתי אל הבית הזה? על מה לא עברתי את היער, הלוך ועבֹר, עד קצה כל גבוליו בואכה אל הרי-החושך?

איפה היית כל היום? האם בתוך החדר?! שמעתי קול אמי דובר אלי והוא עז וקשה.

אז היה עלי ראשי כגלגל ועיני נסגרו רגע אחד...

ה ו א  נפטר! ענו שפתי פתאום ואני כמעט לא ידעתי.

אם אמר איש בתוכנו הוא וידעו כל בני העיר אל מי תרזום המלה הזאת: הוא הצדיק הגדול היושב בסמילוב.

עד היום הזה לא אדע ולא אבין איזה הדרך באה המחשבה הזרה הזאת אל תוך לבי, ורק אחת אני יודע, כי בעמדי לפני אמי, ואני חָרֵד ורועד, ואזני שמעו את שאלתה אשר שָׁאלה, אז עברה המחשבה הזאת כברק את לבי, ואני כמעט לא ידעתי בַעֲבור על שׂפָתי המלים: הוא נפטר!

ברגע ההוא וחרָדה גדולה נפלה עלי בשמעי את קול מִלַּי, אשר בא אל תוך אזני, כי כמו הנה הבנתי וידעתי מה נורא הכזב אשר יצא מפי.

אז שלטה דומיה בכל הבית אשר מסביב, אין פוצה פה ואין דובר דבר, ויהי כל הבית כבית מועד לכל חי, ולא נשמע בלתי-אם המית זבוב פורח.

אבי קם מעל מושבו אשר לפני השלחן ולא יסף עוד לאחוז את הספר קדושת לוי בידו, ואמי ישבה תחתיה ולא יספה עוד לבקש את מפתחותיה.

וגם יתר האנשים אשר היו בבית לא פצו פה ולא דברו דבר, ורק האחד נאנח אנחה חרישית וגדולה ויאמר בקול דממה דקה מאד: ברוך דין האמת!

ואולם אלי לא שם איש את לבו וגם אמי לא הביטה בי; אבי עובר את החדר לארכו ולרחבו ומתהלך אחת הֵנה ואחת הֵנה בחפזון ובשׂערה, ואני עומד דום ונאלם כְּצִלִּי הפרוש על הקיר.

עד כמה נתתי ברגע ההוא, לולא דברתי את אשר דברתי! עד כמה הייתי נותן לוּ יכלתי להשיב את הדברים ולהגיד גלוי לכֹּל כי שקרתי וכזבתי להם!...

בערב ההוא והכוכבים קדמו לצאת ולהאיר לנו, בערב ההוא ובחדרנו אחרו להעלות את הנֵּרות; ואמי עודנה יושבת על מושבה אל מול החלון, ויש אשר אחשוב, כי בכתה במסתרים.

אז ישבנו אל השלחן לאכול, ויש אשר נסה האחד או השני לדַבֵּר דבר, ואולם הַדִּבֵּר לא היה בהם ולא מצאו מלים, וישובו וידֹמו כבראשונה, ותהי דממה נוראה מסביב.

שלום יעקב! נשמע פתאום קול אמי בפנותה אל אבי שלום יעקב! צַוֵּה נא וחָבשו את הסוסים לפנות בֹּקר, והשכמת בבּקר ונסעת, כי קרוב הוא...

פת-הלחם אשר על לשוני בטרם בלעתיה נותרה כעצם בגרוני וכל עצמותי רעדו, כי ידעתי את אשר דִּבְּרו, וכי יקום אבי לנסוע אל העיר הקרובה, אל סמילוב, ובא אל הלוית המת...

כן! כן! ענה אבי ויעבר את כפו על זקנו ואָחז בה ויבט אל השערות המעטות, אשר שיבה זרקה בהן.

אמנם נפלא הדבר ענה אחד האורחים, אשר היה בבית כי עוד באחרון של פסח בהיותנו שם יחדו, ואנחנו ראינו, כי כואב הוא את רגלו, פחד קראני פתאום ולבי נִבּא לי רעות...

הוי אלי! אלי! גם לבי אני נבא לי רעות רבות ועתידות לא טובים, ולא ידעתּי עוד את אשר היה לי!... כל הגה והגה אשר יָצא מפיהם היה כחץ פולח את לבי; כגלגל לפני סופה היה עלי ראשי, כַּהֲמות ימים הָמה קול באזני, ואני יראתי פן יביט עלי אחד מן האנשים ההם או אמי תשא את עיניה ותביט עלי...

בני, לֵך שכב! שמעתי פתאום את קול אמי דובר, והקול הזה רך משמן ודבריה רכו מחמאות. אכן בכתה במסתרים נפשי ברגע הזה ואני התפללתי: מי יתן ותדַבּר אלי קשות ולא רכות!

לֵך שכב! דִבְּרה אלי שנית, ומחר והשכמת בבקר בהיות מועד לנסוע...

אז קמתי ואלך...

עד כמה פעמים החלותי בלילה הזה לקרוא קריאת-שמע על המטה ולא כליתי, לא אדע, רק אחת תדע נפשי, כי בהסירי את נעלי מעל רגלי השמאלית ואשב על המטה, שכחתי להסיר את נעלי גם מעל רגלי הימנית, ואוסף ואשב על המטה תפוש במזמותי, ומזמות זו חשבתי ולא ידעתי, ורק בְּהָחֵל חזיז קולות והרעם הִרְעים נפלאות, עד כי רעדו מוסדות הבית, התעוררתי ואקום ואתנפל על מטתי.

ובהתעטפי בתוך היריעות והשמיכות, אשר על המטה, התעטפה עלי גם נפשי ואדע, כי כל עצמותי תרעדנה. אז קללתי את היער ואת הסבך הירוק ואת הנחל ואת כל אשר עשיתי ביום ההוא, ופתאום והנה מחשבה באה אל תוך לבי, כי לא אנכי הוא השוכב פה על המטה, כי-אם מרצח, אשר כפיו נגאלו בדם...

ויום המחרת מה יביא? מה יביא הבֹּקר הבּא? עוד שעות אחדות וזרחה השמש וכל העם יֵדע את האמת! כי בני העיר למקטון ועד גדול ומקצה המדינה האחד ועד הקצה השני יֵדעו את אשר עשיתי...

ולא רק הפחד, אשר פחדתי פן כנֹגה תצא האמת, היה לי למחתה, כי שבעתים מזה פחדתי בעלות על לבי המחשבה, כי דברתי רעה  ע ל י ו, על האיש אשר נכון הייתי תמיד לתת את בשרי בעד בשרו ואת חיי בעד חייו, באמרי עליו, כי נפטר ויגוע ויאָסף אל עמיו... בימים ההם ואני כבר ידעתי אל נכון את פשר הדברים: אל תפתח פה לשטן, ודמֵי לבי קפאו בקרבי רגע אחד.

אז נשאתי קולי ואבך בכי נהי תמרורים...

הה אלי, אלי! לוּ מַתִּי עתה ולא קמתי עוד מעל מטתי זאת, אשר עליתי עליה, כי אז שָׁלַותי ושקטתי!

וכאשר ישנתי לא ערבה עלי שנתי, כי חלומות רעים בעתוני. בחלומי והנה קהל אנשים, קהל גדול מאד מאד, עובר אחרי מטה, אשר המת שוכב עליה, והמטה תנָּשׂא על פני משעול צר בתוך היער, ולפני המטה ירקד הנער הקטן אשר לו השוט הארוך; אכן בנשאי את עיני ואראה, כי לא הנער הוא המרקד, כי-אם הפרה האדומה אשר לה הפעמון ולראשה חבוש זר פרחים, אשר עשתה הנערה, וכל הקהל מסביב קורא: חִלול השם! חִלוּל השם! ואני גם אני קורא בתוכם: חלול השם! חלול השם! ואמי תאחז בידי ותקרא: העם! אתם שמעו: זה בני, בן סורר ומורה, הֲרָגו, ואני אֵם לבן אשר כזה!... ואני שומע את הדברים האלה ובורח משם והלאה עד הנחל ואתנפל המימה...

ואולם למן הרגע הזה והלאה לא אדע אם חלמתי ואם לא. רקותי הלמו כהלום פעם ולשוני חָרְבָה בחִכּי, כתנתי לחה מני יזע וראשי חם וסחרחר, גבי קפאה מני קרח ולחיי בערו באש, וענן כבד ועלטה גדולה עלתה ותרבץ על עיני ותצלול עליהן כעופרת, וארא גלגלים גדולים וגלגלים קטנים והם רצים רצוא ושוב ולא ישבתו ולא יחדלו אף רגע אחד...

ימים אחדים חלפו ויעברו.

אנכי עודני שוכב על המטה, אשר עליתי עליה בערב ההוא, ועל השלחן העומד לפני מטתי רואה אנכי בקבֻּקים ובהם סמים ורפאות תעלה, ואיש עומד עלי ואוחז את ידי בידו ומראהו כמראה הרופא רוזֶנְטַל. אכן אמי יושבת בקצה מטתי ועיניה תלויות בי והן מלאות נטפי דמעות.

קומי עתה וברכי את אלהים, גברתי! ידַבּר הרופא אל אמי עוד אך הפעם אכתוב פה על הגליון סמים למרפא ואחרי-כן אחדל... גם הטיפוס חדל...

ואמי השתחוה עלי ותשקני מנשיקות פיה.

הכבר ידעה אמי בעת ההיא את אשר עשיתי? אם כפרה לי את עוני אשר חטאתי נגדה ונגדה נא לכל עמי?

ואני נשאתי את עיני וָאַבֵּט בה ואחקר אותה, ואמי שבה ותשתחוה אלי ותשקני פעם ושתים...

ואולם ברגע ההוא ואזני צללו עוד לקול המלים: הוא נפטר!...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה