_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יְהוּדָה-לֵיבּ קַנְטוֹר

מאמר שני

 

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

היום

(31 ינואר 1886 – 31 ינואר 1911)

 

האם עלי לכתוב מלמעלה בשני חצאי לבנה ובאותיות פּטיט גם את המלה הקטנה זכרונות? רק לא זכרונות! נפשי סולדת עלי מפּני מלה זו. אפשר יפה היא לאנשים שהגיעו לגבורות, לישישים היושבים לפני התנור החם במסבת דור שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים. אבל אני הרי אני מרגיש בי סוף-סוף רק את ההמשך יבוא של אותו הנער הצעיר, אשר כתב אז האותיות פורחות שלו ואת יתר הדברים התוססים והרותחים והמטֹרפים שבאותו היום. תאמרו: כבר עשרים וחמש שנה? לא יער ולא דֻבּים! רק זה אתמול היה הדבר. הן הכל עוד חי ורענן וירוק כל-כך בזכרוני... הנני נוסע רק זה עתה בפעם הראשונה לפּטרבּורג, למקום היום. הנני רואה רק זה עתה בפעם הראשונה את יהודה-ליב קַנטוֹר, אותו החי והרענן והפורח תמיד עם כח-הענקים אשר בשריריו, אותו האיש אשר יצר את היצירה היותר גדולה שבספרותנו הַמּוֹדֶרנית. הנני כותב רק זה עתה את הפיליטון הראשון. הנני מדַבֵּר רק זה עתה אותם הדברים על אותה אימתא דצבורא הנופלת עלי לרגלי הגליון הראשון של העתון היומי הראשון נגדה-נא לכל הקהל הנפלא אשר לנו, והנני מתחזק פתאום וכותב אותם הדברים: מדוע זה תפול אימתה ופחד עלי ומדוע זה לא אפיל אני את חתיתי ואת פחדי עליהם? הלא אני היושב בקתדרה בראש והם הם השומעים את לִקחי! אני הנני בעל הלשון והם בעלי האזנים! האִם באשר הם הרבים ואני היחיד, לכן אירא?... אבל האִולת הקשורה בלב רביםהאם מפניה אזחל? האם משום שהיא של רבים? אוי, יודע אני את הקהל הקדוש היטב, יודע אני את תכונתו ויודע אני עד כמה כח משפטו מגיע! – – האם לא רק זה אתמול היה הדבר?

ובכל-זאת – עשרים וחמש שנה. פה ושם על-גבי רַקּוֹתי כבר נראית איזו שערה שאינה שחורה עוד כל-כך. האחד וגם השני וגם השלישי, אשר ישבתי עמם אז בכנופיה אחת, כבר ישֵׁנים את שנתם הגדולה. אחרים כבר הזקינו, עיפו ויגֵעוּ. קַנטוֹר בעצמו, זה אשר מִיָדוֹ לנו כל אשר יש לנו כיום הזה בספרותנו, יָרד מעל הבמה והתחבא אל הכלים. הוי, איזו חלום נפלא הם החיים!

ואני בימים ההם כמעט עוד נער. רק זה מעט אשר זעקתי את זעקת אנחתי הראשונה בקונטרסי תהו ובהו על כל הבטלנות ועל כל העזובה אשר בספרותנו, ואני נושא את עיני על ימין ועל שמאל, לראות מאַין יבוא עזרנו. אז יקראני יהודה-ליב גוֹרדוֹן לבוא אליו לפטרבורג לעזור עמו בעריכת המליץ, אשר קבל עליו בימים ההם, ובמכתבו מיום ראש-חֹדש טבת תרמ"ו הוא כותב אלי: ועתה אתה ידידי, אם באמת היה מ"ע של צ"ב עד כה תהו ובהו, אקוה, כי מהיום והלאה תהיה רוח-אלהים מרחפת על-פני המים, ומה גם אם יבואו לעשות בו אנשים אשר רוח-אלהים בקרבם ובמאמריהם יוציאו יקר מזולל ויבראו יש מאין. לברוא? אני לא האמנתי, כי מספרוּת-הקלוקל הזאת אפשר שתצא עוד טובה. יכולים אנו רק להרוס את כל הישן ולבנות הכל מחדש. ופתאום והנה מכתב מאת יהודה-ליב קנטוֹר: קבל רשיון להוציא מכתב-עתי עברי יום-יום – ואותי הוא קורא לבוא אליו ולעשות את המלאכה. את היום ההוא לא אשכח לנצח. בִּן-רגע אחד הבינותי, כי זה הוא אשר בקשתי וכי מן היום ההוא מתחילה התקופה החדשה. סוף-סוף הושם הקץ לאותה הבטלנות ואהבת-הפסוקים ופטפוטי-המלים רק לשם מלים, שנשתרשו כל-כך בספרות הקודמת. אדם כותב בשביל עתון יומי – כבר אמרתי – ויש לו עסק עם חיי-השעה ועם חיי-הרגע ועם החיים בכלל, שוב אין לי אפשרות לכתוב מליצות ולחיות באויר ולחלום פסוקים, אלא עומד הוא על-גבי הקרקע וחי ממש וכותב ממש. צעירינו עתה אולי לא יבינו עוד את כל הדבר הזה; להם נעשה הכל כבר טבעי. ואולם אַל-נא ישכחו, כי המה באו כבר אל המוכן וכי מוכרח היה איש שֶׁיָּכין את כל זה – והאיש המכין את כל זה הוא אותו יהודה-ליב קַנטוֹר וכו'. אם יש לנו עתה איזו התחלה, ואם יש לנו גם יותר מהתחלה ונראים גם הפֵּרות הרבים הראשונים, אז בואו ונחזיק טובה לאותו יהודה-ליב קַנטוֹר. התקופה החדשה מתחֶלת עם החִדוש שלו ועם עבודתו. אם יש לנו סוף-סוף איזה דבר, הדומה מעט או הרבה למין זה שנקרא ספרות, הלא הַדַּטּוּם שלו מתחיל עם הגליון הראשון של אותו העתון היומי הראשון היום – . ,,כל הספרות קבלה בתנועת-יד אחת צורה אחרת. ואיזה כח חנוכי, ואיזה ערך קולטורי היה לחִדוש זה – כמעט שאין לתארו! אלמלא הייתי מתיָרא, שילעגו לי קצת, הייתי אומר: היה זה מעין המצאה של מסלת-הברזל. מסלת-ברזל החלה לעבור סוף-סוף גם בשדה הספרות העברית. לא כחו של הקיטור הוא העיקר בהמצאה זו, לא האפשרות שאדם עובר ממקום למקום במהירות יותר מרֻבּה, אלא אותן התוצאות הנפלאות הכרוכות אחרי חִדוש זה, שאין להן שעוּר כלל. רִתּמוּס חדש נִתַּן לנו, טֶמְפּוֹ של אומה מוֹדרנית. כל חיינו הרוחניים מן המוכרח היה שישתנו על-ידי-כך. וכל זה עשה לנו אותו יהודה-ליב קַנטוֹר עם העתון היומי הראשון שלו, הלא אך חִדּוּש קטן. הוי, איך לעגו לו החכמים בימים ההם!

ואני בכל נפשי ומאֹדי נסעתי אז לפּטרבּוּרג – לקראת התקופה החדשה. אם הרסתי, הלא עלי גם לעזור לבנות. חלומות ודמיונות והרהורים נפלאים לִוּוּנִי כל הדרך. הלילה היה ליל-חֹרף שחור, ואני עמדתי לפני אשנב המרכבה והבּטתי לתוך האֹפל. מפלשי העבים הכבדים רבצו כמעט על ראשי גם-אָני, ופתאום ואני זוכר את הימים הטובים, אשר להם יקראו העת הישָׁנה והטובה: אשר המגיד היה יחיד בארץ ועיני אבותינו או זקנינו היו נשואות רק אל המדינות בו יאָמר – מאמר הפוליטיקה של אותו המגיד. התשוקה אשר הלם היתה גדולה, והגליונות אשר נשלחו אליהם היו קטנים. גם אנחנו עוד קטנים היינו בעת ההיא, ואולם גם נפשנו ידעה מאד את ערך הדבר הנכבד אשר היה לפנינו. הגליון בא. נפוליאון היה כתוב בתוך הגליון. אבי יצא החוצה וכלא-במתכַּון הגיד בשפה רפה את הבשורה לכל מוצאו: יש. כל-אדם הבין כרגע מעצמו, מה-הוא הדבר אשר יש. אורחים רבים נכנסו הביתה ביום ההוא. אמי שָׁאלה: ומה? ואחיותי הקטנות הטו אזנן ותעצורנה רגע בעד נשמת אַפּן לבלתי היות למפריעות. אנחנו הקטנים עמדנו על בהונות רגלינו, בכדי להביט גם אנו לתוך הגליון ולראות את האותיות עין בעין. בכל מקום אשר נשאנו עינינו, ראינו: נפוליאון, נפוליאון. אבי-זקני מחדר משכיתו שמועה שמע ובא, ויחגור את המשקפים על עיניו ויקח את הגליון בידו. הימים ימי החֹדש אלול. הימים הנוראים ממשמשים ובאים, ומי גבר יכול לקרֹא בימים האלה דברי-חולין במנוחה שלמה? ועל-כן צוה להניח את הגליון לו למשמרת עד ימי-המועד או עד ראשית ימי-החֹרף. מי שם אל לב, כי הגליון איננו חדש למדי וכי איננו המקור הראשון וכי שנים-שלשה שבועות נתעכב בדרך ושנים-שלשה שבועות נתעכב בבית? קראו גם אחרי-כן את החדשות בתאות נפש, והקריאה היתה כעין קריאה של מצוה. הוי, ימים נפלאים! ואחרי-כן ואני זוכר את ימי המליץ עם כל המאמרים הארֻכּים ועם כל הבטלנות המשועממה, ימים אין חפץ ואין תקוה לשום אויר חדש. ופתאום ואני זוכר כי עתה בא הקץ – הלא אל היום אנכי נוסע אתה...

באותה מרכבת מסִלת-הברזל, אשר נשאתני לפּטרבּורג, יָשב עמי גם נחום סוקולוב. אכן פלא הוא: גם האיש הפקח הזה לא האמין באפשרותו של עתון יומי עברי ויהי מושך את כתפו לעֻמת קַנטוֹר ולכל המעשה אשר הוא אומר לעשות. שעשֻׁעים לאיזה זמן מועט! הקהל העברי אין לו צֹרך למותרות כאלה! את המעט, שכבר ישנו לנו, גוזלים ממנו על-ידי חִדושים כאלה!

והעיקר הֵחל רק זה בפטרבורג. הראשון אשר החל לרַפות את רוחי היה יהודה-ליב גורדון עם-כל לעגו המר והנוקב. אחריו בא קונסטנטין שאפּירא, אותו זוֹמָלִיסְטרוֹן בכל עניני עדת פטרבורג, ופלט את ארסו בכל הענין אשר לפנינו. ואחר-כן גם ר' צבי-הירש רבּינוביץ, אותו החכם המחֻכּם עם רוח-הבקֹרת החריפה שלו ועם שִׂכלו המחֻדד והקר, בא והתחיל כדרכו עם פתגמו החביב: הלא איש אתה עם חמשה חושים בריאים, ואיך יכול איש עם חמשה חושים בריאים להאמין אפילו רגע אחד בחלומותיו של קַנטור? – והאחרון הכביד: צדרבּוים בכבודו ובעצמו. גליון היום הראשון יָצא ביום ו', וביום השבת ישבתי בביתו של קונסטנטין שפּירא. נכנס צדרבוים פתאום, ושַׁפּירא, האוהב לצון, הציגני לפניו בתור בן-אחיו, ששמו גם-כן שפירא. במשך חמשה רגעים הוברר לי, כי בעוד שבוע אחד או לכל-היותר בעוד חֹדש אחד – והיום לא יהיה. מובן מאליו, כי די היה לי רק להביט בפני יהודה-ליב קַנטור עם כח-הענקים שלו ועם האמונה הגדולה אשר בלבו, למען דעת ולמען האמין גם-אני, כי יש לנו עתיד...

אמת, היום לא האריך ימים. רק שתי שנים עם חדשים אחדים התקַיֵּם. קַנטוֹר שגה רק בדבר אחד קטן: לא ישע אז את האמתיות הפשוטה, הידועה עתה גם לתינוקות של בית-רבן, כי בכסף החתומים בלבד לא יכֻלכּל עתון יומי, ומה גם עברי וכי קודם-לכל, אחרי שהשיג את הרשיון להוציא את עתונו, היתה החובה מוטלת עליו להניח אותו לתוך כיסו ולבקש לו שֻׁתּף של ממון. ואולם הן לא אדַבּר בזה על היום בתור עסק ואם האריך או לא האריך ימים. העיקר לי עתה העתון היומי העברי הראשון.

וגם אותה הרידקציה של היום בתור רידקציה עיקר לי עתה. בבתי-רידקציות שונים כבר עמלתי בחיי, ואולם את ימי היום לא אוכל לשכוח. רידקציה של עובדים מתוך חִבּה. דוגמה יותר טובה לרידקציה לא אדע. כמדֻמה לי, שלא עבדנו ולא עמלנו כלל, אלא השתעשענו. אותה הקלות, אותה הפזיזות, אותה המהירות ואותה המלאכה היותר קשה שנעשית כלאחר-יד – אֵי אפוא ראיתי עוד כמוהן? דומה, כי במשך שתים או שלש שעות והגליון נגמר מאליו בין האצבעות הפזיזות. קַנטוֹר עומד בזוית זו וכותב איזה מאמר ראשי או איזה מאמר בכלל בשעה האחרונה. אני עומד בזוית זו וכותב איזה פיליטון. שחוק ועליזות ונחת מפה ומשם – והעבודה נעשית מתוך שמחה. נכנס שמעון-שמואל פרוּג ועומד בַּתָּוֶךְ ועושה איזו חרוזים של בדיחות. מניחים אנחנו את העבודה לרגע ועוזרים לו. זה כותב חרוז רוסי וזה מקביל לו חרוז עברי עם הברה דומה וזה חרוז ז'רגוני. בא פתאום שלמה-זלמן לוריא. אומרים לו, כי חסר קצת חֹמר, ומקץ חצי-שעה והנה מאמר בן מאתים שורות. קם אהרן רוֹזנפלד, זה בעל הסגנון המצוּין, ומוסר את הטלגרמות שלו ואת מאמרו על-פי הז'ורנַל די ס"ט פּטרבּורג, שהיו מסורים תחת ידו. נכנס קריבוֹשֵׁיֶב, זה שהיה אחרי-כן הדירקטור של כל בתי-התיאטראות הקיסריים בוַרשה, והוא עובד אז בתוכנו בתור מגיה, ומקץ עשרים וחמשה רגעים והנה ההגהה עשויה. בא ניקנדור וַסיליטש זוּסמֶן, זה החסיד שנטמע בין הגוים, והוא צנזור קשה, ומאחרי שיש לנו איזה מאמר בשביל הגליון, אשר עלינו להעבירו בשלום את הגבול, נופל הגורל עלי לשבת ולשַׂחֵק עם ניקנדור וַסיליטש פַּרְטיה של שַׁח ולפַיְסוֹ באיזו הליכות יפות עד אחרי חצות-הלילה, וניקנדור וַסיליטש נעשה רך ומתיר לנו את כל מה שאנחנו שואלים ממנו...

האם עוד תזכור, יהודה-ליב קַנטור? בבית-הנתיבות של מסלת-הברזל הצַרסקוֹ-סֶלסקית נפגשנו יום אחד. אנכי באתי מִצַּרסק, ואתה אמרת לנסוע שמה בּאותו מסע. בחפזון מסרת לי סוד, כי על שלחן הכתיבה שלך מונח פיליטון כתוב עד החצי, כי לא הספקת לגמור את כתיבתו. ואותי אתה מבקש, כי אכתוב את הגמר שלו. באתי, ראיתי – וכתבתי. השנוּי לא היה נִכּר. התזכור?

רידקציה נעימה יוצר מזו לא ידעתי מעולם. הגליון הזה היה נעשה מתוך חִבּה. רק אדם כיהודה-ליב קַנטוֹר הבין את הסוד הזה ואיך גליון של עתון יומי נעשה.

והעתון היומי הזה פסק פתאום, פּסק באמצע. יום שלפניו לא יָדע איש ממנו, כי אותו הגליון האחרון יהיה אחרון. בגליון האחרון הזה כתבתי פיליטון עם סוף יבוא – ואולם את הסוף ההוא לא כתבתי עוד לעולם. היום חדל.

ואולם הן לא על גליונות היום אנו דנים. מדבּר אני רק על פעולתו של היום – ופעולתו של היום לא תחדל לנצח.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה