_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יְהוּדָה-לֵיבּ קַנְטוֹר

מאמר שלישי

 

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

דומם מת ואיש לא ידע את מותו, דומם חי ואיש לא ידע את חייו. רק פעם אחת הפסיק את הדממה הגדולה הזאת: אז, לפני שלשים שנה, כשקם בבקר יום אחד והוציא את היום – את העתון היומי העברי הראשון, אז היה הרעש גדול מאד. מי מבני הדור אשר עתה יודע את אשר היה היום הזה ואת פָּרָשת ערכוֹ? מי יודע עתה את אשר היה קַנטוֹר? אחרי שהֵכין ויִסָד ותִקן אותו, ירד מעל הבמה ובאו אחרים ומלאו את מקומו והוא סר הצדה ויתחבא. מעט-מעט נשכח כלו. וגם לדבר הזה לא שם את לבו. סוף-סוף הן לא העושה היה לו העיקר, אלא המעשה. דומם חי ואיש לא ידע בִּחְיוֹתוֹ, דומם מת ואיש לא ידע במותוֹ...

ובכל-זאת הן הוא זה האיש אשר עשה את המעשה, שהוא אפשר היותר גדול, אשר נעשה להתפתחות ספרותנו ואשר ממנו נפתחה תקופה שלֵמה וחדשה! החִדוש הזה – אמרתי פעם על-דבר היום – הוא סוף-סוף זה, אשר לו עלינו להודות על כל אשר יש לנו בספרותנו כיום הזה. אם יש לנו סוף-סוף איזה דבר, הדומה מעט או הרבה למין זה, שנקרא ספרות, הלא הדַּטּוּם שלו מתחיל עם הגליון הראשון של אותו העתון היומי הראשון היום. קץ הושם לאותה הבטלנות ואהבת הפסוקים ופטפוטי-המלים רק לשם מלים, שנשתרשו כל-כך בספרות הקודמת. אדם כותב בשביל עתון יומי ויש לו עסק עם חיי-השעה ועם חיי-הרגע ועם החיים בכלל, שוב אין לו אפשרות לכתוב מליצות ולחיות באויר ולחלום פסוקים, אלא עומד הוא על-גבי הקרקע וחי ממש וכותב ממש. צעירינו עתה אולי לא יבינו עוד את כל הדבר הזה; להם נעשה הכל כבר טבעי. ואולם אַל-נא ישכחוּ, כי הם באו כבר אל המוכן, וכי מוכרח היה איש, שיכין את כל זה – והאיש המכין את כל זה הוא אותו יהודה-ליב קנטוֹר. אם יש לנו עתה איזו התחלה, ואם יש לנו גם יותר מהתחלה ונראים גם הפֵּרות הרכים הראשונים, אז בואו ונחזיק טובה לאותו יהודה-ליב קנטוֹר. התקוּפה הזאת מתחילה עם החִדוש שלו ועם עבודתו, כל הספרות קבלה בתנועת-יד אחת צורה אחרת. ואיזה כח חנוכי, ואיזה ערך קולטורי היה לחדוש זה כּמעט שאין לתארו. אלמלא הייתי מתירא, שילעגו לי קצת, הייתי אומר: היה זה מעין המצאה של מסלת-הברזל. מסלת-ברזל התחילה לעבור סוף-סוף, גם בערי-השדה של הספרות העברית. לא כחו של הקיטור הוא העיקר בהמצאה זו, לא האפשרות, שאדם עובר ממקום למקום במהירות יותר מרֻבּה, אלא אותן התוצאות הנפלאות, שאין להן שעור כלל, הכרוכות אחרי חדוש זה. רִתּמוס חדש נִתַּן לנו, טֶמְפּוֹ של אומה מודרנית. כל חיינו הרוחניים מן המוכרח היה שישתנו על-ידי כך...

ואולם אני הן לא על היום, כי-אם על קנטור בעצמו חפצתי לדַבּר הפּעם דברים אחדים.

יש בני-אדם, שזהו גורלם, לבלתי הַגיע לעולם עד לשבת או ליום-טוב עצמו, אלא מגיעים תמיד רק עד לערב שבת וערב יום-טוב. גם חיי קנטור לא היו חיים בעצם, אלא מין ערב חיים; לא היו חיים כשהם לעצמם, אלא מין חיים של בין כך וכך, של לפי שעה, של בינתים...

ילד פלאות ברחוב היהודים שבוילנה, עִלוי מצוין, נער אשר בעודו בנערותו קבל התרת הוראה, עלם אשר הפליא את מוריו בהיותו בבית-מדרש הרבנים, – כך בא לברלין וכך נעשה לתלמידם המובהק של הֶלְמהוֹלץ, וִירְכוֹב ודִי בּוּאַ-רֵימוֹן, וכך השלים את חֻקו בתור דוקטור לחכמת-הרפואה. מובן מאליו, כי חכמת-הרפוּאה לא הספיקה לרוחו הלוהט, ולכן כתב בין כך וכך מאמרים ודברי-בקֹרת ושירים, וערך לפי-שעה את הצפירה השבועית, שיצאה אז בברלין. את אלה עשה, כמובן, רק בינתים. ואיזוֹ עברית כתב האיש הזה בימים ההם! לא נפלאות ונצורות חלילה, אלא סגנון, שלא היה עוד ידוע כלל עד אז, אותו הסגנון המדֻיּק והמצומצם, אותה הבהירות בּלי שום פסוקים ושיָרי פסוקים ובלי שום חכמות של מליצות ובלי שום פטפוטים של מלים, אותו, הן המפורש, בשעה שאמר דבר בחיוב, ואותו לא המוגבל, בשעה שאמר לא – ואת כל זה עשה כבר אז, לפני ארבעים או לפני ארבעים וחמש שנה! אם לא ממנו – כך חשבו המבינים המועטים אז – אם לא ממנו תפָּתח התקופה החדשה לספרות העברית, שאליה יחלו כל-כך, אז לעולם לא תפתח עוד. סוף-סוף נתגלה באותה הספרות האדם מן הישוב הראשון, המדַבּר בלשון בני-אדם, ולא רק שהוא מדַבּר, אלא גם-כן – וזה לא דבר קטן כלל, – שאם אין לו מה להגיד, הוא מחריש לגמרי ואינו מדַבּר כלל. המצאה נפלאה זו, שלא לדַבּר כלל בשעה שאין מה להגיד, לא היתה ידועה עוד לסופרינו אז. אלא – שכָּל זה היה אצל קנטור רק ענין לפי שעה ורק בין כך וכך. בימים ההם שב לארצו ולמולדתו ונשתקע בפטרוגרד על-מנת לעמוד על הבחינה גם באסיה בתור דוקטור למדיצינה, להתחיל את אֹרח-חייו בתור רופא – אלא שאירע לו מעצור קטן בדרך, נזדַמן עם אנשים, שהוציאו אז עתון שבועי רוסי בשביל יהודים, ויהי קנטור בינתים לעורכו של העתון הזה, רק בין כך וכך, כמובן, ואולם את עבודתו העיקרית, את חייו ממש, הלא הַתחֵל יתחיל מחר, בעוד ימים ומקץ שנה, ואותם הדברים הקטנים, שהוא עוסק בהם עתה, הן הוא עוסק בהם רק לפי שעה. מחשבות גדולות היו בלבו תמיד לעתיד. בנינים שלמים היו לנגד עיניו בכל עת, עולמות מלאים הרה והגה רוחו בכל הימים. והן בכח ידיעותיו הרבות ובקיאותו וחריצותו וישר-שכלו ביחד עם רוח הבקֹרת החריפה ועם הטעם הספרותי הדק שהצטיֵן בהם, היה יכול באמת לעשות את כל הגדולות אשר חשב. אלא – שלפי-שעה ובין כך וכך ועד מחר ועד מקץ שנה עשה לו דברים אחרים לגמרי. למשל: בין כך וכך עלה בדעתו ליצור את העתון היומי הראשון בישראל – וייצרנו. מובן מעצמו: גם הדבר הזה היה בשבילו רק דבר לפי שעה ובין כך וכך ובינתים, כי הלא את עבודתו העיקרית בעצם יתחיל לעשות – מחר. כמו כן היה בין כך וכך למורה באיזו גימנסיה בפטרוגרד, היה לפי שעה לרב בליבוי, היה בינתים לרב בוילנה ואחר-כך בריגה – וכמובן: מחר, בעוד מעט, בעוד איזה זמן, לכל-היותר בעוד שנה, יתחיל לעבוד את עבודתו בעצם, אשר לה הוא אומר להקדיש את חייו. במאות מכתבים, אשר כתב אלי, הבטיחני, כי עוד מעט והוא יתחיל...

ובאחד מן הימים ההם ראיתיו והנה הוא כושל ועיף ויגע. האיש, אשר שריריו היו פעם ברזל וכחו היה כחו של ענק, היה עתה רק צל של קנטור הקודם. לא נשארו לו בלתי-אם העינים הבוערות ואותו המצח הגבוה, המקומר והיפה, ואותם החדודים החריפים ומלאי-רוח, שלא פסקו אפילו רגע מעל שפתיו. ים של תבונה נבע מפיו באין מעצור. ואולם האיש נעשה לפי שעה זקן, האיש נעשה בין כך וכך לגל של עצמות יבשות – והוא: אין דבר! עוד חולם הוא את חלומותיו ועוד הוא עומד רק על הסף, כבא זה עתה מן החוץ לבעבור יתחיל. בהתלהבות ובאמונה רבה ובלב תמים מדַבּר הוא עמי על-דבר הספר הגדול, ספר תולדות הספרות הישראלית גם ספר תולדות הספרות הכללית, אשר יתחיל לכתוב בשבילנו מחר, לכל-היותר בעוד ימים אחדים...

מחר – בעוד ימים – בעוד איזה זמן – לכל-היותר מקץ שנה – ובינתים והנה מזל-טוב לך! השערות הלבינו, העצמות עששו ושנותיך ששים ושבע.

ובאחד הימים באה לי השמועה, כי יהודה-ליבּ קנטור מת. אך עד היום הזה לא אוכל להתרגל אל המחשבה ולהאמין בה. כמדומני, שגם מיתה זו אינה אלא לפי שעה...

ואולם האיש הזה הוא שנתן לנו את היום. אלמלא עשה לנו שום דבר אלא את העתון העברי הראשון, הלא דיהו. אב הוא לתקופה חדשה.

תרע"ז

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה