_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גַּבְרִיאֵל יְהוּדָה לִיכְטֶנְפֶלְדְּ

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

זוכר אנכי: עלם צעיר לימים יושב לפני איש זקן, והאיש הזקן עִוֵּר בשתי עיניו ונשען על משענתו, והעלם הצעיר קורא לפניו מעל הספר אשר בידו, ומתאונן רע באזניו על הטפות המרות הראשונות אשר הגמיאוהו מכוס-החיים ועל הדברים המתלהמים הראשונים אשר השמיעוהו בני-האדם, והאיש הזקן מניח את כף-ידו הרזה על קדקד העלם ומסלסל את שערותיו השחורות והרכות וְדָבָר לא ידַבּר, ואחרי-כן יֵאָנֵחַ, ואחרי-כן יִדּום ולא יעשה דבר, ואחרי-כן ירים את ראשו בשובה ונחת, ובקול מלא מחמאות יאמר: בני! עוד צעיר אתה לימים ואינך יודע את משפט החיים ומשפּט האדם; אל תדין את חברך ואל תביא אותו במשפט לעולם; הֱוֵי מתיאש מן החיים ואל תבקש לך נפלאות וגדולות; והוי מתאמץ למחול ולסלוח לכל הפוגעים בך, והיית מאֻשר וצוֹלח בכל דרכיך – ובעפעפי עיני העלם הצעיר נראו מרגליות של דמעות.

העלם הצעיר הזה הוא – אנכי, והאיש הזקן היה גבריאל יהודה ליכטנפלד.

ומני אז עברו שנים רבות. אחרי הטפות המרות ההן למדתי לשתות כוסות תמרורים רבות ומלאות, ואלמד לשתות אותן בבת-אחת; אחרי הדברים המתלהמים ההם למדתי לשמוע נאצות גדולות בכל לשון שאני שומע, ואחרי התורה הקדושה והגדולה ההיא למדתי להתיאש מן החיים ומן הפורעניות ומן הטובות, ובפרט למדתי להבין כי הַרְבּה מעשים עושים בני-האדם לא מפני שהם רוצים בהם, כי-אם מפּני שהשעה צריכה לכך והזמן גרמם, ועלינו לסלוח ולמחול להם. האם הייתי גם מאֻשר וצולח בכל דְּרָכָי?... מני אז לא ראיתי עוד את פני מורי ומדריכי, ובשִׁבתי בארץ רחוקה באה אלי עתה השמועה כי מת גבריאל יהודה ליכטנפלד.

מי היה ליכטנפלד? – איש מחבר עברי היה, היושב על פנת-גג, בודד ונעזב מכל אדם, וחדרו הצר מלא ספרים וגליונות וכתבים המפוזרים והמושלכים על-פני הכסאות והשלחן והמִּטה, והאיש דורש בהם וקורא אותם יומם ולילה, ולא ישבות ולא יחדל מהם, עד כי בּא היום הנוֹרא ועיניו הֻכּו בסנוֵרים, והאיש חדל מדרוש ומקרוא – לפי שעה.

ובכל-זאת לא נודע האיש ברבים, ורבים מהמון הקוראים העברים לא שמעו את שמעו. כי איך אפוא נוכל לקוות אשר איש כמוהו יהיה נודע ברבים והקוראים יֵדעו אותו מקרוב ומרחוק, והוא הלא ברח מן הכּבוד וינס מפניו מנוסת חרב? איך יקרא את שמו קטון וגדול, והוא הלא התחבא אל הכלים אשר בביתו, ולא קרא בחצוצרות ובשופרות ולא בא אל הקהל בלפידים ובקול גדול וברעש אדיר וחזק כְּיֶתֶר חבריו ובני-דורו?

רֹב הקוראים היודעים אותו, יודעים כי הוא היה מהַנדס, והמובחרים שבהם יודעים כי היה מהנדס גדול, ויודעים כי כתב את ספרו ידיעות השיעורים ללַמד בני-יהודה את חכמת ההנדסה, ועוד מחברות וקונטרסים שונים כתב; והקוראים הנכנסים לאחורי הפרגוד יודעים כי הוא היה גם האחד משני בעלי האסֻפּות אשר הוציאו לאור את הספר ספורים בשיר – ואולם כל הידיעות האלה מעט ורעות הן, ולא על-פיהן נדע את ליכטנפלד. כל אשר לא יָדע אותו פנים אל פנים לא יֵדע מה גדולה האבדה אשר אָבדה לנו במות האיש יְקַר-המדות הזה.

איש אשר צחוק קל התלונן תמיד על שפתיו ואשר חמד לו לצון בכל עת וכל רגע; ואולם בעת אשר רִחֵף הצחוק על שפתיו לא יָדע איש כי הזקן לא אכל נתח בשר זה שבעה ימים או כי רעב ללחם יום תמים; ובעת אשר חמד לו לצון, לא זָכר איש כי המתלוצץ הזה הוא איש אשר יעסוק כל היום בלמודיות ואשר יד ושֵׁם לו בעניָנים אשר לא יגש אליהם איש בלתי-אם בכֹבד-ראש. חיי צער ומחסורים היו כל ימיו, והוא לא התאונן מעולם ויהי שמח וטוב-לב, ובהיות לו שקל כסף אחד ועני או נוכל נִגש אליו וישפוך לפניו שיחו, אז נתן לו גם את השקל האחרון הזה ולא זָכר את נפשו ואת חובתו לגופו. – פעמים רבות ראיתיו בעשותו מעשים כאלה ופעמים רבות הפליאני בהם. והאיש הזה היה זקן וּשְׂבַע-צרות ותלאות רבות, והוא תומת ילדים שמר בלבו ויהי תם כילד קטן עד יומו האחרון. את תענוגות בני-האדם לא יָדע מעולם ולא חפץ לדעת אותן עד עולם, ולא היה לו בעולמו דבר חוץ מספריו וגליונותיו, ולא יָדע דבר בלתי-אם את למודיו, אשר הגה בהם יותר מששים שנה, ואת הרעב, אשר הציק לו בכל הימים הרבים ההם ואת הצדקה והחסד, אשר שָׂשׂ לעשות בכל עת-מצוא. – מה יחסר לאיש אשר ישמח תמיד בחלקו? פּעמים רבות מצאתיו בחַשבו את חשבונותיו כי שש-עשרה אגורות נחשת דרושות לו לכל יום ויום, בשתים יקנה סוקר ובשתים יקנה חַלַּת לחם לבן ובשתים יקנה תֵּה וביתר הכסף יקנה לו פת-לחם או נתח בשר פחות מכזית. ואולם פעמים רבות וִתֵּר על אחת מן הזכיות ההן ותהיינה בעיניו למותרות ולדברי לוּקסוּס, אשר אין חפץ בהם, ואני דרשתי ומצאתי כי לא היה ביום ההוא בצלחתו בלתי-אם עשתי-עשרה או שתים-עשרה אגורות...

האם אקח את השמלה ואכסה על הדברים המעציבים האלה? או אכסה ערות אחינו ונדיבינו, החומלים על דל, ועל תועבותיהם ונאצותיהם, אשר הם עושים נגדה-נא לסופריהם וחכמיהם? כמה סופרים היו לנו אשר עִנו בצום נפשם, כמה חכמים היו לנו אשר מתו ברעב ואיש לא ידע, וכמה עשירים ונדיבים יש לנו האוכלים ושותים ומתענגים על רב טוב!

ליכטנפלד רעב ללחם – אבל אשרי זקנותו שלא בִּיְשה את ילדותו: האיש הזה למד את המלאכה הזאת בנעוריו ולא עזב אותה עד זקנה ושיבה ותהי לו כעין גירסא דינקותא!

בנעוריו היה בעיר קטנה, כמדומה לי בעיר אפטא אשר במדינת פולין, ושב יָשב בבית-המדרש יומם ולילה ויהגה בתורה, ויהי בין הלומדים המופלגים, ויהי למופת בכל זכרונו הגדול – אז עברה עליו רוח אחרת, ותחל הרוח הזאת לפעם אותו, ויהי לאיש אחר. אֵי מזה באה הרוח החדשה הזאת? או מי יורה את הדרך לקרן-השמש לנטות ולרדת על-פּני עלי השושנה הנסתרה בין החוחים?

לא שונות ולא נבדלות תולדות ליכטנפלד מתולדות רֹב המשכילים האחרים אשר היו בראשית ימי המאה הזאת: שנים-שלשה ספרים קרא העלם הצעיר בימים ההם, את המורה קרא או את יתר הספרים אשר זו כחם לפקוח עינים עִוְרוֹת, ויהי לאחר.

מקץ שנים אחדות וליכטנפלד יָדע לשונות שונות: את לשון הרומאים ואת לשון הצרפתים, את לשון בני ארצו, היא פולין, ואת לשון בני עמו, היא לשון עברית. יותר שלמד את הלשונות השונות ההן, למד ומצא את חכמת ההנדסה, ויאהב את הלמודים האלה מאז ועד זקנה ושיבה. לא מפי מורים ולא מפי מלמדים להועיל שמע את תורה הזאת; בעמל ויגיעה רבה החל ללמוד את לוח-הכפל ואת ארבעת כללי החשבון. את צורות האותיות למד מעל פני שלטי הלוחות התלוים על דלתות החנויות ואת צורות סימני המספר למד באשר מצא אותן – והאיש הזה היה אחרי-כן למהנדס גדול ומצוין ולמחבר הספר ידיעות השיעורים. אבל האיש הזה היה מתמיד; מתמיד אשר כמוהו לא ראיתי עוד. יותר מששים שנה התמיד האיש הזה על למודיו, יותר מששים שנה לא הניח את ספריו מידו, ובכל עת אשר מצאנו אותו, ראינוהו יושב על שלחנו וספריו לפניו, או שוכב על מטתו וגליונותיו בידיו.

אכן נפלא היה אוצר הספרים אשר סבבוהו. מעודי הסכנתי לראות את האנשים העוסקים בלמודיות, והנה הספרים אשר להם ספרי למודיות הם, אשר לא יגש איש אליהם בלתי-אם בכֹבד-ראש; ספרים עיוניים, ספרים מלאים אותות מתים, ספרים יבשים, אשר רוח חיה אין בּהם, והאַנשים העוסקים בספרים האלה גם הם לא ידעו בלתי-אם כֹּבד-ראש ועיון ולמודים יסודיים, ולא קם גם בהם רוח חיים. אכן הספרים אשר סבבו את ליכטנפלד היו נפלאים במינם: אצל ספרו של אֵילֶר ושל מַקלוֹרֶן מצאנו את ספר השירים של שילֶר ושל גֶּטֶה, אצל לַגרַנזש ולַפּלַס מצאנו את ווֹלטֶר ואת מוֹליֶר, אצל דַלַנבֶּר ולֶזשַׁנדר מצאנו את מכתבי מַדַם דֶ-סֶוִיניֶה וחלק אחד מחלקי שירי הֵינה. ספרו של אוקלידֶס ושל אפולוניוס נגעו אל הספורים של שפילהַגֶּן וקרַשֶׁבסקי, ספרו של פַּסקַל היה מונח על-פני הצפרים של אריסטוֹפַנֶּס, וספריו של ניוּטוֹן ולֵיבניץ השתמשו בערבוביה עם חזיונות המלכים של שֶׁקספיר וההספדים של בּוֹסוּאֶ ושירי הנִבֶּלוּנגים.

המהנדס הזה היה גם משורר וחוזה-חזיונות.

אכן מראה נפלא הוא המראה הזה ולא נראה כמוהו יום-יום, איש אשר הקדיש חייו ללמודיות ולגימטריאות, והוא יאהב את החכמות היפות ואת השירים ואת הספורים ואת כל אשר נעשה במלאכת מחשבת. פרקים הרבה ידע האיש מתוך ספריו של שקספיר ויקרא אותם בעל-פה, והֵינה היה לראש שעשועיו וַיֵדע אותו מהָחל ועד כלה. אכן נפש רכה וענוגה היתה בקרב האיש הזה, נפש טהורה ותמימה, המלאה רוח קדש, וכל היודע את הסימנים אשר תתן בת השירה בנפש המשורר, הוא מצא את כל הסימנים ההם באיש הזה. ואף אמנם כתב ליכטֶנפֶלד שירים רבים, שירי עלילה וספורים, וגם שירי הגיון שר לנו לפעמים בהשתפך נפשו בקרבו, ויש בהם שירים נעימים ונעלים, כי גם שפתו היתה צחה וזכה מאד. יש אשר ראינו אותו יושב וכותב על הגליון קוים ותמונות, גימטריאות ושיעורים, סימנים וחשבונות של תקופות ומזלות, ומקץ שעה אחת והוא יושב אל השלחן ההוא וכותב שורות קצרות בנות י"א תנועות מלעיל, ומנַקֵּד את נקודותיהן ומדַגֵּש את דגושיהן, – ומן השיעורים אל השירים אך צעד אחד!

ומן השיעורים והשירים גם יחד אך צעד אחד לחרפת הרעב! אך צעד אחד מן הלצון אשר על שפתיו תמיד ועד התלאות ועד הצרות אשר אפפוהו! ואולם האיש הזה לא יָדע כמעט כי רעב הוא ולא זָכר את הצרות ואת התלאות הרבות ההן. בחדר כלאו הצר ישב וילמוד ויכתוב וישר שירים, עד כי הֻכּו עיניו בסנוֵרים ועד בא יומו ומת...

מי ישים לב אל איש אשר כזה? מי יזכור אותו אחרי נפלו?

אולי אחרי נִפלו נזכור אותו, כי מה מידינו יקח עתה? ואולם בעודו חי לא זָכר אותו איש, כי מי יודע אם בְּזָכְרֵנוּ אותו לא היינו באים לידי נסיון לתת אגורת-כסף למחבר זקן אשר לא יעשה כל היום דבר בלתי-אם יחַשב חשבונות, וישיר שירים ויכתוב מאמרים בשפת עברית ופוֹלַנית?..

שבעים שנה ושבע שנים חי האיש חיים מרים כאלה – ומתוקים לו; שבעים שנה ושבע שנים אלה יורו אותנו מה זו עבודה תמידי ומה זו הסתפקות במועט ומה זו שלוה ושמחה ולב טוב...

אנשים רבים כאלה לא ידעתי.

עוד רואה אנכי כיום הזה את תמונתו לנגד עיני: שחוח וכפוף כאגמון, ידיו יבשות וצנומות והעור היבש קרום על העצמות היבשות, על עיניו הכהות כלי-מראה בן לוחות זכוכית שחורה, ועל שפתיו צחוק ולצון תמיד.

ואת תמונת האיש הזה רואה אני בשִׁבתי לפני באחד מלילות הקיץ ומתאונן רע באזניו על הטפות המרות הראשונות אשר הגמיאוני מכוס החיים, ועל הדברים המתלהמים הראשונים אשר השמיעוני בני-האדם, והוא מוסר לי את התורה הקדושה והצרופה לאמור: הֱוֵי מתיאש מן החיים ואל תבוא במשפט עם בני-האדם, כי יש אשר יעשה האשם את מעשיו המגונים לא מפני שהוא רוצה בהם, כי-אם מפני שהזמן גרמם, ועל-כן תמחול ותסלח להם.

האדם הגדול הזה מת ברעב – ואני אמחול ואסלח ולא אבוא במשפט עם בני-האדם?

1886. 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה