_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בַּמַּרְצֵעַ

מאת דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

בשנה השנית לצאת בני-ישראל ממצרים, בחֹדש התשיעי בשנה ההיא, היה הדבר.

...מסביב היה המדבר הנורא – חול צהֹב ועמֹק, אשר אם תשקע בו רגל לא תשוב עוד לעלות. והחול לוהט וקודח ויוקד שכן עליו כקיטור תכלת מלמעלה. ואם יש אשר על אחד הסלעים הבודדים יעלה שיח קטן או עשב נאלח או צֶמח פרא, לא יהיה הצמח ירוק למראה, כי-אם צָהֹב לבן, וצָמַח רגע קטן וְעָרג וְשָׁאף רגע קטן, ואחרי-כן ימולל ויאמל ויגוע. ואולם לרגעים יֵעוֹר רוח זלעפות חזק וגדול, וְנִהַג הרוח הזה עמודי-חול חדשים וכִסּו העמודים את עין הארץ, ובִן רגע יחלוף והיה הכל כשהיה. והדממה גדולה וכבדה עד למחנק ועד להתעלף. ורק לרגעים יש אשר תשָׁמע יללת שחל רָעֵב ואחריו ישאג כפיר בודד ואחריו ינהק אֹחַ בקול פחדים אָרֹךְ ומְמֻשׁך ופתאום יצרח גם העיט מן ההרים. ובִן רגע תשוב הדממה להיות כבראשונה והיה הכל כשהיה. והמדבר גֹוֵעַ בלהט הצהרים והכל מסביב עָיֵף ויָגע וְגֹוֵעַ.

ובמדבר הגדול והנורא נִכּרים עקבי אדם. בנתיבות דרוכים רק מעט תועות ארחות שבטים נוסעים, אשר עלו ממצרים, והשבטים צמֵאי-חֹפש ומבַקּשי-עתיד. והם נוסעים לרשת ארץ.

ולרגלי ההרים התלולים ובינות לצורים פורשי-צל נטוים אהלים אהלים, לעשרות, למאות, ויתר העם, אשר אין לו אהלים, נטוש על פני הערבה הגדולה בחוָחים ובמערות ובנקיקי-סלעים וחונים על פני השדה. רק לרגעים יש אשר ישאו את עיניהם אל אֹהל מועד התקוע בראש ההר הגדול, אשר ענן יכַסה אותו.

ופתאום ישָּׁמע קול חצוצרה ושנַים תֻּפּים. והמחַצר יִמְשֹׁך והמתופפים יאריכו אחריו.

והעם אשר מסביב נעור כלו, איש אזנו וקשתו עליו, כל המחנה הגדול אשר בשדה: רק אין זה כי-אם שבט פרא נורא פתאום הולך וְקָרֵב, שבט ישמעאלים או שבט מדינים או שבט כושיים, אשר יאמר להתנפל עליו.

ואולם שגה העם: לא היה שבט פרא, כי-אם נקרא העם להִקָּהֵל ולבוא עד לפני אחד האהלים לראות במראה זר אשר יָרְאֶה לו.

והמראה מראה זר מאד באמת. איש מבית לוי ממשפחת הקהתי, אֶלְצָפָן בן עֻזִיאֵל שמו, זה לו שש שנים והוא אז רק עָבַר את ים-סוף, אז קנה לו עבד עברי, את יָרְקְעָם בן רַחַם, והוא אמר להוציאו עתה לחפשי חנם, כי הגיעה שנתו השביעית, ואולם העבד איננו חפץ לצאת לחפשי והוא מחזיק בקרנות האהל אשר לאדוניו ואזל כח איש להמיש אותו משם.

והמחַצר תוקע בחצוצרה והמתופפים מכים בתֻפּים והעם נקהל מסביב.

וגם הכהן הנה בא.

ואלצפן בן עֻזיאל עומד פתח האהל והוא מדַבּר על לב העבד, ואולם העבד הכביד את לבו והוא אך באחת: לא אצא חפשי.

אז יגש אליו גם הכהן והוא מדַבּר על לבו ומנסה להורות אותו מה-זה חֹפש ומה עבדות, וכי נולד אדם להיות חפשי ולא להיות עבד לאדון, ולוּ גם יהיה האדון כמלאך-אלהים נדיב וטוב-לב, ואולם העבד אך באחת: לא אצא חפשי.

וגם מן הקהל יגש האחד או השני ודִבּר על לבו, והוא אך באחת: לא אצא חפשי.

ואלצפן בן עֻזיאל ינסה אליו דברים עוד הפעם:

ירקעם! היש עם לבך להגיד לי מדוע אין אתה חפץ לצאת לחפשי?

אהבתי את אדוני! – יענה העבד במתק שפתים ובחנֻפּה רבה.

ואולם אני הן לא אהבתיך! הן נבזה היית באהלי וגם רֹק לא חשׂכו ממך וגם מהלומות לא חסרת וגם את כלבי וצאני שִׁסּוּ בך לא אחת ושתים וגם השפָלה בשפחותי לא מנעה את נפשה מהתנשא עליך. כל היום רֻדַּפתָּ על צואר ואתה תאמר פתאום: אהבתי את אדוני. הידעת את אשר תדבר?

אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בָּנָי!

אבל הלא שקר אתה דובר. הלא זה רק ניב-שפתים ריק, אשר הרגלת על לשונך. כלנו ידענו היטב, כי את אשתך תעבת ואת בניך זנחת כל הימים, וכי כל הדברים האלה אינם בלתי-אם תואנה ריקה, אשר אתה מתאַנה. האם לא טוב לך שבעתים לוּ תשים קץ לכל המלים הריקות האלה ותצא לחפשי?

אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי!

טוב. הנה לך עוד אחת: לא בגפך תצא, כי-אם אתן לך גם את אשתך ואת בניך עמך. התצא?

לא, לא אצא. אהבתי את אדוני, הוי, מָה אהבתי את אדוני! לא אוכל לראות חיים בלעדי אדוני. לא אצא חפשי. למה לי חֹפש? לא, לא אצא חפשי!

והעבד ייליל כמו כלב.

ופתאום ירים הכהן את קולו:

הדברים האלה הם הדברים האחרונים. לא אתן לדַבּר דבר עוד. הנה אנחנו נִגָּשִׁים לעשות את המשפט כחֹק!

והכהן עוטה את מעילו הלבן ואת חֵשׁב האפוד.

וקהל נדחק ונדחף מסביב, למען אשר יראה את המראה, ומי אשר קָטְנָה קומתו, יתיצב על בהונות רגליו.

הַגִּישו את המרצע! – מְפַקֵּד הכהן בקול גדול.

והמרצע מֻגָּשׁ.

הַעבירו אותו באש בראשונה, עד כי ילהט כלו! – מוסיף הכהן לפַקּד.

והמרצע נתון באש, עד כי יאדים, ואחרי-כן יביאו אותו אל הכהן.

הַעמידו שנים עדים! – מצַוה הכהן עוד הפעם.

ושני אנשים יִבָּדלו מתוך הקהל ומתיצבים על-יד אלצפן בן עֻזיאל.

והכהן נושא עיניו השמימה ופורש את כפיו ואחרי-כן יאמר:

אלצפן בן עזיאל! הנה לך העבד הנבזה ירקעם בן רחם, אשר קנית אותו בְעָבְרְךָ את ים-סוף זה לך שש שנים. שש שנים עֲבָדְךָ ובשביעית אמרת להוציא אותו לחפשי חנם, ואולם מֵאֵן ירקעם בן רחם, העבד הנבזה, לצאת לחפשי, עֵד כל הקהל הזה ועדים גם השנים אשר יבואו על הֶחָתום, ואתה נקית מאלהים ומישראל. קח לך אפוא את המרצע הזה ואת עבדך הנבזה קח, את ירקעם בן רחם, והגשת אותו אל המזוזה אשר בדלת פתח אהלך ורצעת את אזנו הימנית אל המזוזה, והיה רצוע אל המזוזה שלשת ימים ושלשת לילות, וכל איש וכל אשה אשר יעברו על פניו יָרֹק יירקו בפניו, וביום הרביעי בבקר תסיר אותו, וַעֲבָדְךָ לעולם.

ואל הסופר הנִצב עִמו אמר: ואתה כתוב וחתום את כל הדברים האלה במגלת ספר וְהָעֵד את העדים השנים והיו הדברים לזכרון לדִרְאון עולם! – ואל אלצפן אמר: הֵא לך המרצע!

ואלצפן בן עזיאל מבית לוי ממשפחת הקהתי נגש ויקח את המרצע מיד הכהן ואל העבד פנה, אל ירקעם בן רחם, וַיַּגֵּשׁ אותו אל מזוזת הדלת אשר בפתח אהלו ויתן את המרצע הלוהט באזנו הימנית וירצעהו אל מזוזת הדלת ויהי הראשון אשר יָרַק בפניו – ואחרי-כן ירקו בפניו כל אנשי העדה.

והעבד פשק את שפתיו ויהי כמצחק בִּנְגֹעַ הָרֹק אל פניו...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה