_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מֶנְדֶלִי מוֹכֵר-סְפָרִים

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

זוכר אני: במרכבת מסלת-הברזל במחלקה השלישית נוסע עלם צעיר לימים, והוא מחזיק בידו ספר. העלם התעמק מאד בקריאתו; הספר, כפי הנראה, לקח את כל לבו. בחוץ רָבַץ להט הקיץ על שָׂדה וגבעה, על עץ ואבן ועל מוטות הטלגרף הנודדים ועוברים על פניו בחפזון, ופרגיות ושפויי-כובע צפצפו עד כדי כליון הנשמה – ואולם העלם לא ראה ולא שמע. הספר מָשך כל-כך את הלב. הנה הוא קורא: איזה ליבּ מלמד הולך לבקש לו פרנסה, כי שמע, שיֵש ברוּךְ-השם פרנסות בעולם חוץ מן המלמדות. בעצם בריה נפלאה היא מלמד זה. מצדו אין שום מניעה, שיהא נספח לאחת הכהונות, איזו שתהיה, תהיה לה בחנות ממין פרקמטיה זו או ממין אחר, באחד מבתי-הפבריקות או בתור שַׁמָּש באיזה קלויז, מוכן ומזומן הוא להיות דירקטור של מסלת-הטרַם האלקטרית או להיות סוחר באתרוגים. למאי נפקא מינה? היהודי מוכשר, ברוך-השם, לכל דבר, ובלבד שיהא לו קצת מזל וכו'. ואחרי-כן: אותו ליב המלמד עובר ברחובה של עיר על-פני אֹסם של תבואה ובני-אדם עומדים וזורים שם חטים, עמד וחפן מלוא ידו חטים ונסתכל בהן יפה היטב, כאדם שנוטל לדוגמה, כדי לשער כמה שויה. באותו רגע קופץ ובא יהודי שני ושואל. חטים אתה מבקש? יש אתי מקום, שאפשר לקנות שם בזול, אני – סרסור אני. ר' ליב מנענע בראשו וחטמו מתעקם עקימה זו, שבה אתה שומע לאו. באמת לא עלה כלל על דעתו לקנות חטים, אלא למה חפן? סתם כך! בכדי שיהא לו בזמן מן הזמנים פתחון-פה לומר: בחטים בקי אני, ברוך-השם, מומחה אני, ברוך-השם; הרבה חטים כבר ראיתי בעולמי ואיני צריך במקצוע זה לתורתם של אחרים וכו' וכו. ואחרי-כן: ר' ליב שוכב בחדר באכסניה על מטתו פרקדן, שקוע בתרדמה, מַשיב רוח ותוקע בחטמו הארוך ומעוקם כשופר, וחברו מסתכל בו לאור הנר הדולק ומודד בעיניו את כל אבריו. גופו, כביכול, משול כחרש הנשבר, כעץ יבש ואין בו כזית בשר. הידים – קנים דקים וצנומים, וצומת גידיהן כעין התכלת, מתנפחין ובולטין. הפנים אינם אלא חורבה: לסתות נופלות, עינים משוקעות, וחוטם ארוך בעל חטוטרת מתרומם ועולה מביניהן ונראה כארובת-העשן העומדת על הבית, שנפלה בו דלקה ונשרף גגו, וסמוך לו מטאטא מעוּך ומדולדל, – הוא הזָקָן הקצר, שהלבינו שערותיו. חברו עם הנר הדולק שבידו מסתכל בו, ופתאום הוא מבין, והוא מסתכל בו ברגש של בוז ומהרהר בלבו: כמה נאה הבריה המשונה ההיא וכמה גדול כחו של הפועל הזה! מה ראה זה, שנתרחק ממקומו ורוצה להתעסק בדבר, שאינו ראוי לו? אבל מיד והנה גם המסתכל עצמו רואה חובה זו גם לעצמו; ואתה מה ראית לשטות זו? וכו' וכו' וכו'.

העלם הקורא נשא מעשה-מכונה את עיניו מתוך הספר והביט בבלי-דעת-מָה על סביבו: איזהו איש יהודי, מעוך וכתות ורצוץ, יושב על אחד הספסלים שבתוך המרכבה ומדַבּר עם חברו וממתיק לו איזה עסק על-דבר דוכן של דירקטור באחד הבנקים, אשר אך תושיט ידך אליו והנה הוא בידך. יהודי שני על-גבי ספסל שני מרבה שיחה עם חברו ותוך כדי דבור הוא בודק בכנף מעילו ומגיד לו מבינות על הארג וכמה שויו וכמה יאריך בקיומו. על הספסל השלישי שוכב איזה יהודי פרקדן ונוחר נחרת סוס, והוא משול כחרש הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר –

העלם הוריד בבלי-דעת-מָה את עיניו שנית לתוך ספרו והוסיף לקרוא. אכן פלא הוא! לא ידע כלל ולא הרגיש כלל, כי הפסיק רגע אחד בקריאתו. כל אשר ראה פה בתוך המרכבה על סביביו היה לו, לא פחות ולא יותר, כאילו היה כל-זה גם הוא רק שורה אחת מתוך הספר, שמחבר הספר כתב אותה גם הוא. לא הרגיש שום הפסקה באמצע...

והעלם מוסיף להתעמק בספרו ומוסיף לקרוא: – חום השמש בגבורתו. הכלב משתטח על גחונו ומנשם בקושי מרוב החום, ופעמים הוא מרים ראשו, מושיט לשונו וצודה, ופתאום – זבוב בפיו. על צדו רובצת תרנגולת פרושת כנפים, ומתחתיה עולה צפצוף אפרוחים. עת מנוחה היא למשפחה זו לאחר מרוּצתה וניקורה באשפתות עד עתה... הפרות רועות בשדה, ובני-האדם המועטים גוהקים ופוהקים וצמֵאים למים, למים קרים. על אחד הכתלים חתול מטפס ועולה ובאמצע הכותל הוא נח, הופך פניו לאחוריו ומביט ונמלך בדעתו, אם לטפס ולעלות ואם לחזור ולירד... מרחוק נראה קו ירוק של אילנות בשיפולי כפת הרקיע וכו' וכו'.

מרכבת מסלת-הברזל באה ברגע ההוא לאחת התחנות על-פני השדה. העלם מניח לרגע את הספר מיָדו ומביט בעד האשנב החוצה. איזה כלב עצל מוטל בחַמה וצודה זבוב. איזו תרנגולת רובצת על אפרוחים. בשָׂדה רוֹעָה פרה ושולחת פתאום את לשונה ומבקשת מים קרים. חתול מטפס על-גבי איזה כותל. מרחוק מצהירה איזו רצועה ירוקה של אילנות בשׁפל כפת הרקיע –

ופלא הוא: כשחזר העלם לקרוא בספרו לא הרגיש כלל שהפסיק. כל המחזה הקטן, שראה פּה בעד אשנב המרכבה, לא היה לו אלא כעין שורה מתוך הספר. רגע אחד האמין, כי מחבר הספר כתב גם אותה...

והעלם חוֹזר ומתעמק בספרו ומוסיף לקרוא... כל המרירות שבחיי-היהודים, כל חיי-הגלות הנוֹראים של מיליונים אמללים בתוך התחום הצר ברוסיה מבצבצים ומפעפעים אליו פה מתוֹך הספר הזה. אין מנוס ואין מפלט – והם בעצמם אשֵׁמים. יִתַּמּוּ-נא אפוא פה בחלאתם! העניות האיומה נִולתה אותה עד כדי גֹעל-נפש. תרמיל גדול של קבצנים – וזה האות התלוי ממעל לכל חלומותיהם ועסקם ופרנסתם וזה כל מושגם ותֹכן חייהם. כל ישראל הוא קבצן אחד. וחייהם, אוי ואבוי, אינם חיים כלל. גם תּינוק בן-יומו אצל אומות העולם יש לו חיים אפילו באצבע הקטנה שלו יותר ממה שנמצא בכל רמ"ח האברים ושס"ה הגידים של כנסת-ישראל כֻּלה. אצל ישראל בכסלון הילדות דבר יקר היא. ילדי כסלון ילדים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומים על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי זָקָן ואינם פרים ורבים, והילָדות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן, ואפילו בחכמתן, אלא שהן קטנות ופנויות. ילדים בלי יַלְדות הוא מחזה עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גֹעל-נפש ורגש רחמים כאחד! – ועם כל הלעג המר והנורא, האוכל עד הנפש ונוקב עד התהום וסורק את כל האומה במסרקות ברזל, משתפך ומתפרץ פתאום נהר שוטף של רחמנות וחמלה והמיון-מעים עד לבכּות...

והעלם מניח את הספר מיָדו על-גבי חיקו, והוא סוגר את עיניו ויושב וחולם רגע אחד: אותו הגֹעל לכֹל החיים האלה, חיי-כלבים, בלי תכלית וסוף ואחרית, תוקף גם אותו. והלעג תוסס ועולה לאט לאט ומתפרץ. יקחו-נא כגמולם בכל חטאוֹתיהם! ואולם בעוד רגע והנה ים של חמלה, חום ורֹך, משתפך בכל קרביו על אומה דווּיה וכואבת זו, שסובלת כל-כך ואין עצה ואין תחבולה להצילה – ולבו בו יֵחַם פתאום מרֹב המון וגעגועים...

וגם זה היה פלא! העלם לא הרגיש את ההפסקה. האם לעגו הוא או הלעג אשר בספר? כל אשר נעשה בו ברגע זה היה לו רק מין המשך יבוא של עצם הספר. לא חש שום הבדל בינו בעצמו ובין כותב הספר ובין העולם אשר מסביב לו. הכל התמזג והשתפך והיה לדבר אחד –

מחבר אותו הספר היה מנדלי מוכר-ספרים (שלום יעקב אבּרמוביץ) והעלם הקורא – הייתי אני.

אז החלותי פתאום להבין, כי אמן גדול מאד, אשר לא היה עוד לנו כמוהו, מדַבּר אלינו מתוך הספר הזה שקראתי ומתוך יתר הספרים שכתב. אם יש שבשעת קריאת ספר אין הקורא מרגיש שום הבדל בין זה שהוא קורא ובין זה שמסביב לו, בין הטפוסים המתוארים ובין בני-האדם החיים היושבים מימינו או משמאלו, בין תיאור החיה והעוף ואור השמש וחשכת הלילה ובין העולם הממשי מסביב עם כל בריותיו, בין רגשי-הלב של המחבר עם לעגו ועם חמלתו ובין רגשי-לב עצמו או רגשי-לב כל אדם מן הישוב החושב ומדַמה והוגה – הרי זה סימן שאין כדוגמתו, כי יש לנו עסק פה עם אמן גדול ונפלא. אמן כזה לא היה עוד לבני-ישראל.

מני אז לא פסקו ספרי מנדלי מוכר-ספרים מעל שלחני, ואני קורא בהם תמיד וחוזר וקורא וחוזר וקורא. ואולם פלא הוא: במדה שאני מוסיף לקרוא בספרים האלה, אני מוסיף לגלות בהם מיום ליום חדשות...

 

*

כדברים האלה, בערך, כתבתי לפני עת מועטה בתור ראשית למבוא לספרי מנדלי מוכר-ספרים המודפסים עתה. בדברים האלה חפצתי לתת ציור לאותו המושג הכולל של האמן ביחוסו אל הקורא המקבל את השפעתו. דברים אחרים ויותר טובים, לסַמן בהם את כחה של האמנות הגדולה, לא מצאתי לי.

כי למה אעלים את האמת שלי? העיקר לי אצל מנדלי מוכר-ספרים הוא סוף-סוף האמנות הגדולה שלו. אמת היא: מנדלי היה לנו גם לוֹחם כביר – אבל היו לנו גם לוחמים אחרים, כבירים כמוהו או חלשים ממנו. ואולי גם גדולים ממנו. מנדלי יִסר בשוטים את המנהיגים שלנו ואת ראשי-הקהל שלנו ואת כל אלופינו המסֻבּלים – אבל היו לנו גם אחרים, והם יסרו אותם בעקרבים. מנדלי רָב את ריבנו גם עם עריצינו אשר מחוץ וכתב לנו את האליגוריה הנפלאה שלו, את הקליאטשע – אבל היו לנו גם אחרים אשר רָבו את ריבנו כמוהו. אפשר רק שפעולתו היתה במקצוע זה יותר גדולה, משום שרוח השירה שלו היתה גדולה משל חבריו. ואולם סוף-סוף הלא עלינו לבוא עד לאותה הנקודה, ששם לא הניח כמותו ואין שם כדוגמתו: עלינו לבוא עד הָאֳמָנוּת שלו. על הפרק הזה עומד הוא אצלנו יחיד ומיוחד. סוף-סוף עלינו להכיר, כי הספרים מספריו, אשר יעמדו לדורות, הם ספר הקבצנים, מסעות בנימין השלישי, בעמק הבכא, וחיי שלמה. בשעה שכבר יהיו נשכחים מן הלב כל ריבינו וקטטותינו ומלחמותינו ביחד עם המוסר ועם התוכחות שלנו, ואולי גם עם פורעניותנו וגלותנו, בשעה זו עוד יתענגו נכדינו על ציורי חיי הרחוב שלנו ויתפלאו על היכֹלת הגדולה שלנו ביצירה. האמנות היא נצחית.

אומרים עליו: אין הוא שומר את החֻקים המקֻבּלים בבית-מדרשם של חוזי-החזיונות ואין הוא מסַפּר כלל, כלומר, אין הוא אותו המסַפּר לפי המובן שיבין כל מי שמִלא כרסו בקריאת ספורים בלשונות אחרות – ואולם דבר זה עצמו הוא הוא העיקר! האמָנות שלו היא מין אמָנות מקורית, שלא נמצא כמוה אצל שום אומה ולשון. אין לו שום יניקה משל אחרים, אין לפניו שום דוגמה של אחרים, אין הוא עושה על-פי שום תבנית של אמן שקדם לו, אלא כל מה שהוא עושה, הוא עושה משלו. מולך הוא מעצמו. יש לו אֹפן מיוחד של הסתכלות, של הבנה ותפיסה, של טכניקה של ציור ובניה, של הרצאה והסברה, ואפילו אֹפן מיוחד של השתמשות בלשון – עד שכמעט נראה לנו כמין אמן טבעי. כך אין מצַירים באירוֹפה, כך אין מצַירים באסיה; לכל-היותר מצַיר כך אָמן של הגלות, שהוא הרכבה של אירופה ואסיה. מנדלי הוא האחד, שבנוֹגע לו היינו יכוֹלים להשתמש באותה המלה הסתומה אמנות יהודית.

יש שבשעה שאני קורא באחד מספריו, מנצנצה פתאום בלבי מין הכרה, כי יש לי עסק פה עם מימיקן גדול, עם איש שמבין ללבוש צורות ולפשוט צורות שבעים ושבע ברגע אחד. מי יודע אם לא נולד אדם זה, להיות לאחד המימיקנים היותר גדולים שבכל הזמנים, ורק שתנאי חייו עשוהו לאחר. אֹפן כתיבתו הוא, שאינו מחטט בתוך הנשמות ואינו עוסק בפסיכולוגיה לשמה, אלא מניח את האדם, שהוא מציֵר, לדַבּר איזו מלה, לעשות איזו העויה, לעקם איזו עקימה בחטמו או בזויות פיו, למשוך איזו משיכה בכתפוֹ או לעשות איזו תנועה בידו, ואנחנו כבר יודעים את כל הנעשה בתוך הנשמה שלו. ויש שבשעה שאני קורא באחד מספריו, אני מדַמה פתאום, כי ראוי היה אדם זה להיות אחד הצַיָּרים היותר גדולים. אין לך תנועה ואין לך העויה, אין לך פנים ואין לך צורה, שיהיו נסתרים מנגד עיניו. מציֵר הוא את כל פרט ופרט ואינו שוכח אפילו את הזבוב על-גבי חטמו של המצויר. מצַיר הוא את כל האדם עם הסביבה שלו, עם מראה המקום ועם החיה והבהמה ועם זֹהר קרן-השמש ועם ברַק הכוכב, לא תחסר אף נקודה. אוֹבְּסֶרוַטוֹר כמוהו אין אנו רואים יום-יום.

בעצם אנו מוצאים בציוריו ארבעה יסודות עיקריים: תמונת חיי-הגלות לכל חזיונותיהם עם כל הפרטים ופרטי הפּרטים שלהם ועם טפוסים לעשרות עד שאין לך כמעט טפוס יהודי, שלא העביר אותו לפנינו. כמו כן: ציורי-טבע, קיץ וחֹרף ושדה ויער וזמרת צפרים וַהמוֹת נחל ושיחות חיות ועופות והשתפכות-נפש וכו' וכו' במדה שלא נמצא כדוגמתה אצל שום פַּיטן יהודי. נוסף על זה: לעג מר של סטיריקן כביר לכל חיי-הכלבים של גבורי הגלות, ובתוך כדי דבור: אנחה. אותה האנחה הגדולה השוברת את הגוף כֻּלו. אין לנו עוד כמוהו ציָר עברי, שתהיה נשקפה אצלו מכל דבּור ודִבּוּר ומכל מלה ומלה אותה ההכרה האכזריה: כי אין תקוה ואין מנוס ואין אחרית. כשפוגע בנו איזה פוגרום נורא, למשל, כאותו בקישינוב, אפשר שאין אנו יודעים עדַיִן, עד כמה אמללים אנחנו ועד כמה אין לנו תקוה, ואולם כשנגמור איזה ספור מספורי מנדלי, למשל, את ספר הקבצנים, אז יש כי פתאום יבוא לנו כל אסוננו לידי הכרה בהירה עד לידי שגעון, באֹפן שנוכל לתת בבכי קולנו מרֹב קצף אין אונים – והספור הזה הלא עִנֵּג אותנו כל-כך ברֹב בדיחותיו וברֹב לעגו!

ואולם גם זה פלא הוא! מנדלי לא בבת-אחת נעשה למנדלי. התפתחות ארֻכּה ונפלאה אנו מוצאים אצל הסופר הזה, שלא נמצא כמוה אצל שום סופר אחר. אם נזכור, למשל, כי הסופר הזה החל עם איזה ספור ששמו למדו היטב או האבות והבנים לא נאמין כמעט, כי מן המספר אשר כתב את אלה יכול היה להתפתח מעט מעט אותו הסופר, שכתב לנו באחרונה את חיי שלמה. לא נאמין אפילו, כי האיש שכתב דאָס קליינע מענשעלע או גם טאַקסע או פּריזיוו, יהיה באחרונה לאותו האָמן, שכתב את ספר הקבצנים ואת בעמק הבכא. האם לא נחשוב רגע אחד, כי מוטל היה עליו להזקין תחלה, עד שיהיה לאשר הוא? אכן פלא הוא: היפה שבספריו הוא גם-כן האחרון שבספריו.

אבל גם החזיון הזה מותנה בחזיונות חיי הרחוב בכל הסביבה, מי יודע כמה אמנים גדולים כבר נחנקו וימותו מיתת חניקה בתוך אותה הרחוב, ואין איש יודע אפילו, שחיו. יודעים אנחנו רק את האחד אשר הוצל – את מנדלי. וגם זה, בכדי שיוצל, נחוצות היו לו הרבה עשרות שנים. בראשיתו: עד כדי שהצליח לצאת מתוך החוג הצר של הרחוב ועד כדי שהכיר את כחו. ואחרי-כן: דור הסופרים העברים הראשונים שהיו לנו בארצנו. האויב הזה היה נורא שבעתים מן ההולך לפניו. כמעט שלא נשתקע זה, שנולד להיות אמן גדול, כלו, על ראשו ועל קרבו, בתוך התהום של אותה הספרות הראשונה, נחוץ היה למנדלי כח רב עד שיחרוג ממסגרותיה ויתפרץ ויתמלט. נתן לה בימיו הראשונים את המס אשר הוטל עליו – ועשרת שנים עברו עד שהתפרק את כל סבל-הירושה הזה ועד שיצא אלינו האָמן הגדול!

ואל האמן הגדול הזה, אשר את חגו חוגגת היום כל הספרות אשר לנו, אני מגיש היום את ברכתי.

 

20 דצמבר 1910.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה