_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִין לְמִינוֹ

מקס נורדוי

תרגם מגרמנית: דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

נערה קטנה היתה, אשר נתנו לה ליום הולדת אותה מתנות יפות, רבות ושונות, וְדוֹדָהּ, אשר תמיד היה זר ונפלא מעט בכל מעשיו, נתן לה עכר לבן.  והעכבר היה נחמד מאד למראה, עורו הרך הזהיר ככסף ועיניו נוצצו כְאֹדֶם ושפמו היה זקוף למעלה ומלא גֵאוּת.  אז הושיבו אותו בכלוב יפה וּמְרֻוָּח, אשר שם עשו לו רֵבֶץ רך על פני צמר צח וצחור, וטרף נתנו לו נחמד מאד, גרגרי דגן גדולים וֶאֱגוֹזֵי-סְבָךְ מפֻצּלים בשתי צלוחיות זכוכית, וגלגל שָׂמוּ לו אשר יִסַּב מבית ומחוץ, למען אשר יאחז בְחִשוּקָיו וינוע ויתגלגל בו כטוב לבו עליו.

והנערה הקטנה שמחה מאד לקראת העכבר הלבן, כי את החיות אשר לא תעשינה לה רעה אָהֲבָה, ולא יָראה הנערה מפני העכבר מעט או הרבה, כאשר יעשו יתר הילדים אשר יזעקו בקול בראותם עכבר אֻמלל רץ על פני הרצפה, כי-אם לקחה בחֹזֶק לב את העכבר בּיָדה וַתַּעֲבֵר עליו את כַּפּה וַתַּחֲלֵק לו.  והעכבר נתן אותה לעשות בו ככל אשר יָשַּר בעיניה, ואולם אין זה כי לא שָׂמַח העכבר למעשיה עד מאד, כי הנה רעדה עברה אותו בכל עצמותיו ולבו הקטן הָלַם בו בחפזון עד בלתי יכֹלֶת איש לספור מִסְפָּר למהלומותיו.

שוב למנוחתך", אמרה הנערה הקטנה, "לא חתול אנכי אשר אָכֹל אֹכַלְךָ", ובדברה השיבה את העכבר לנָוֵהו.  "עוד ירא אתה ומפַחֵד תמיד, ואולם עוד מעט ואתה תסכון עמי.  הן בכל לבי אֹהַבְךָ ואעשה עמך תמיד חסדים טובים, ואז תאהבני גם אתה והיית לי מרוב תודה לרֵעַ קטן ונאמן".

והנערה לא נתנה לאיש לשָרֵת לפני העכבר, כי אם בעצם ידיה עשתה את כל המלאכה ותכלכל את העכבר הקטן יום ביומו.  יום ביומו טִהֲרָה את ביתו, החליפה את צַמרו, מִלְאָה את צלוחיותיו טרף והציגה את הכלוב על פני החלון לְחֹם היום ועל אֲרֻבּוֹתָיו פֵּרְשָׂה יריעות קטנות וירֻקות, פן תבטנה העינים האדֻמות אל אור השמש העז וכָאַב להן.  ומדי עשותה את כל הדברים האלה דבּרה אליו כפעם בפעם דברים רכים וטובים.

"מה טוב ומה נעים חלקך, עכברי הקטן", דברה אליו.  "לא עליך לשוטט בַּחוֹרים האפלים והצרים, אשר שם סחי ומאוס ורוחות נושבות ושם יקַננו העָשׁ והסָס.  "הוי שמה ושאיה!" ובדבר רעדה מרוב פלָצות, "אבל אתה פה מה יפה הבית אשר לך, חום וטֹהר יסובבוך כמו בן-מלכים, מעדנים נתונים לך אשר מעודך לא ראית ולא שמעת ואשר השג ישיג אותם עכבר רק בימו מנפשו בכפו וּגְנבם: גרגרי ענבים מתוקים, צמוקים, אגוזים, לחם-חָלָב ונתחי חֵלֶב כסָלים.  מורא חתולים לא יהיה עליך ומפני מַלְכֹּדֶת אַל לך לירוא! אכן רק ברוך אתה מכל העכברים!"

ואולם העכבר הלבן לא ראה ולא מצא את כל הברכה הזאת.  סר וזעף היה כבראשונה ולא הפיק תודה לגבִרתו עקב כל הטוב והחסד.  בהיות רגע והוא חשב, כי אין עין אשר תראה, אז השתַּעשֵּע בתענוגות על פני הגלגל או בצַמרו אשר בקִנו או נִקה או שָׂרַק את עורו בכפיו הקדומות בדאָגה רבה כאיש צבא בבוא יום פקודה.  ואולם כמעט אשר נגשה הנערה הקטנה אל הכלוב, וְחָדַל העכבר פתאם ממלאכת טהרתו או משעשועיו ויהי מתחבא אל תחת צַמרו.  וּבשַלַּח גבִרתו את כף ידה אל תוך הכלוב לחטוף אותו ולחבקו, והתמלט העכבר ככל אשר יכול, ובהתפשו בכפה, והשמיע קול שריקה דקה וקול נהמה מרוב פחדים והתאמץ בכל כחו המעט לחרוג מיָדה ולהמָּלט.

"הוי עכבר פותה!" אמרה הנערה הקטנה, ואולם רוחה לא קצרה בה.  "הלא מעט מעט ונוכחת עד כמה אני חושבת את כל זאת לך לטובה!".

אכן נפלא ממני להגיד אם נוכח העכבר באמת למצוא את כל זאת.  אולי רק הַכֵּר הִכִּיר כי כל עמלו לשוא, ולכן לא הִמרה עוד.  בֶּאֱחוז בו יד גברתו לא הוסיף עוד להלָחם על נפשו כבראשונה, ולכן האמינה כי הסכין וַיִּשְלָם.  ואולם לא שמע העכבר לקול קורא לו "לְבֶן-שלג", הוא השם אשר קראה לו הנערה הקטנה, ולא שעה בקרוא לו לבוא ולהשתעשע ויהי מתחבא סר וזעף בירכתי הכלוב בְּהַבִּיט בו עין זרה בעד שבכי ביתו הדקים.  מעט מעט אָבדה ממנו גם תאות האכילה, וילך הלך ורזה, הלך ודל, ואחרי כן עזב גם את שעשועיו על פני הגלגל ויהי רובץ במר רוחו בפִנתו ולא יכול עוד כמעט להתהלך על רגליו מרוב רפיונו.

והנערה ראתה והדבר נגע עד לבה.  אז רצה בחפזה לאמה ותקרא: "הוי אמי, בואי וראית את אשר היה לִלְבֶן-שֶלֶג פתאם.  איננו אוכל ואיננו משתעשע והוא כלו קודר, ואני לא אדע עוד במה אצהיל את רוחו"?.

ואמה שחקה לה ותאמר: "מָה אַת עוֹשָׂה, למען הצהיל את רוחו?"

"מחליקה אנכי לו בכף ידי, באה אני עמו בדברים ואף גם את כל שִירַי היפים אנכי משוררת לו, אשר לשִׁמעם מַרבים אתם כלכם לנשק לי תמיד, ואולם לבן-שלג איננו שם לב לכל אלה.  אין זה כי אם חולה הוא.  הבה ונקח סם רִפְּאות ונָתן על פיו".

"אבל כל זה לא יועיל", ענתה אמה ותאמר: "אין זה כי אם קצרה בו רוחו, על כי בדד הוא תמיד", "ואולם הלא אנכי עמו"" קראה הנערה הקטנה.

"אין זה כי אם חֶבְרָתֵךְ לא תִשׂפוק לו.  אם לא אשגה, אז זה חפצו כי עכבר יתרועע אליו"?

אז הוּגַד לַדּוד הנפלא משפט כל הדבר, והוא מִהר וַיָּבֵא עכבר לבן עוד שני ויושיבוהו גם אותו אל הכלוב אשר ללבן-שלג.

ולבן-שלג שמח לקראתו שמחה גדולה.  בקַן-הצמר אשר לו עשה לו מִרְבָּץ מְרֻוָּח בַּתָּוֶךְ, במקום אשר יֵרַךְ ואשר יֵחַם לו שבעתים, והוא בנפשו מצא שִׂפְּקו בקצה שפת הכלוב הצרה.  את מבחר מטעַמיו הגיש לַזָר הבא, ואחרי אכלו ואחרי שתותו נָהַג אותו ויַראה לו את כל ביתו ואת כל אשר לו, וגם את הגלגל הראה אותו ויעל בּו וַיְתַפֵּש בו ויעש עליו להטים אחדים מבית ומחוץ, ואחרי כן יָשב ויָריח בו וילקק אותו, כאשר תעשינה אִמות הכלבים לבניהן.  אכן נהפך כלו לאחר ולא היה עוד קודר, כי-אם שָׂמֵחַ, ויהי נחפז וחרוץ בכל מעשיו, כבעלת-בית מהירה בבוא לה אורח פתאם.

והנערה הקטנה ראתה וַתָּגֵל, ויהי עם לבה להתערב גם היא מקץ רגעים אחדים בשמחת העכברים השנים.  אז שלחה את ידה כמשפטה תמיד אל הכלוב, למען תָּפְשׂם, ואולם העכבר החדש מִהר ויקפוץ בחפזה מן הקן ויברח על נפשו וימָלט אל הגלגל, ולבן-שלג התעורר מאד על המפריעה פתאם וַיִּשַׁם בקצפו ויִתנכל לה לתפשה ביָדה, ולולא מִהרה הנערה הקטנה להשיב את ידה, כי אז נָשַׁךְ לה באמת.

הנערה הקטנה אמרה ברגע הראשון להתקצף ולגמול רע ללבן-שלג, וגם הנה זה תפשָׂה את העט אשר לה, למען הכות בו את העכבר על פני עורו הלבן, ואולם הנערה הקטנה משלה ברוחה בעוד עת ותעזוב את העכבר לנפשו, אחרי אשר החזיקה בו בערפו, ואת העץ הַמַכֶּה הניחה על מקומו, אחרי אשר הרימה אותו לתת בו את הַמַּכָּה הראשונה.

"קום ולך וידי לא תהיה בך", אמרה, "אין זה כי לא תבין להיטיב ולעשות מאשר אתה עושה.  אכן יְצוּר רע ושוכח טובה אתה, ואולם רק מרוב אוַלתך היית כן, ולכן אסלח לך".

כמעט כִּלתה הנערה לדַבּר את הדברים האלה אל לבה, והנה אשה יפה להפליא עומדת על ידה פתאם, אשר שערותיה צְהֻבּות ועינה תכלת ושמלתה תכלת-לבָנה עם כוכבי כסף מזהירים באין מִספר.  והנערה לא מצאה מועד להשתומם על המראה ולחקור לדעת איך באה האשה היפה הזאת פתאם הביתה באין רואה, כי הנה דברה אליה האשה כרגע וקולה מתוק כקול שיר: "הטיבות אשר עשית הפעם, נערה נחמדה.  טוב אשר יהיה האדם עובר על פשע וסַלָח לחַלָש ממנו.  כי עשית כן, יהיה זה שְׂכָרֵךְ אשר בִּין תביני עתה את שפת העכברים הלבנים".

ין זאת כי אם אחת מבְּנות-השמים אַת, גברתי?" שאלה הנערה הקטנה וַתִּכָּלֵם.

"אולי כן הוא", ענתה האשה היפה ותשחק, ותט עליה ותשק לה לאט על מצחה, ופתאם נעלמה, והנערה הקטנה לא ראתה בהפָּתח הדלת ולא ראתה בצאתה.  אז חשבה הנערה כי רק חלום חלמה, ואולם ריח השושנים המתוק אשר מִלא את כל החדר היה לה לעֵד כי בהקיץ ראתה את המראה וכי דברה עם בת-השמים באמת.

אז פנתה בחפזון אל הכלוב, למען תוָּכח, אם באמת מבינה היא את שפת העכברים, אולם לא שמעה ברגעים הראשונים בלתי אם קול הֲמות חרישית כקול הֲמות זבובים רחוקים ולא יכלה להבדיל בין מִלה למִלה.  אכן כאשר תאריך להקשיב, כן תסכון אזנה מעט מעט עם השאון הקל, ובאחריתה – ראה זה פלא: שמעה אזנה מעט מעט שני קולות רכים מדברים צחות איש עם רעהו בהיכל ובדעת.

"הוי רֵעִי האמלל", דבר הקול האחד.

"רק צָדק צדקת כי תנוד לי" ענה הקול השני, "רַע היה לי כל הימים מאין עוד כמוהו.  הנה זה אשר אֹמַר לך במעט דברים: החיים אשר ראיתי פה – גם כּלְבֵּי אוֹיבַי לא אקלל אשר יראו כאלה".

"אם לא אשגה הנה המאכל והמעון אשר היו לך לא היו רעים מאד", נשמע שנית הקול הראשון.

"על אלה לא אתאונן" ענה השני, "ולו רק יכול יכולתי לשמוח רגע בחיי.  אבל איך ישמח יצור חי אם בלי הרף יעַנוּ אותו ויציקו לו ויתעללו בו?"

הנערה הקטנה התעוררה ותַקשב קשב רב.  מי זה ואֵי זה הוא אשר עִנה את לבן-שלג והציק לו והתעלל בו?"

והקול הרך הוסיף: הנה מפלצת נוראה משוטטת פה תמיד הֵנה והלום, והיא נוראה גם מן החתול.  כפעם בפעם אשר תקרב, הבריאה האיומה הזאת אל ביתי, אחשוב בלבי כי בא לי רגעי האחרון.  עצומה היא כְהַר, אשר לא תוכל לדַמות לך בחזונך..  כּפַּיִם לה והן גדולות, אשר גם אני וגם אתה ועוד שלשה וארבעה מאחינו ודודינו ימצאו להם מקום בהן.  כל בֹּהֵן אָרְכָּה כמוני כֻלי מן הַפֶּה ועד הזנב.  והצפרנַים רחבות ועבות כדלת הבית.  והיא באה ובבהונות אלה הדומות לַקּוֹרוֹת תאחז בי, אשר יתבלעו כל חושַי בי ומרוב מכאובי וחרדָתי אזעק.  אבל מה תועיל לי זעקָתי? ולב אין למפלצת זאת.  במכאובי תעלוץ נפשה.  את כַּפה, כף-הענָקים, היא מעבירה על גַבּי, אשר יאמין לבי כי מרכבה כבדה עברה עלי.  אכן לא יבין לבי איך נמלטתי עד כה ולא שֻברו כל עצמותי תחת המועקה הנוראה ההיא.  והמפלצת לוקחת ומרימה אותי עד לקדקד ראשה, אשר לא תאר לו ומלא מום, עגול הוא ומלפניו שטוח כלו, וגם שְׂריד פֶּה בולט אין לו.  גם שפם אין לו, ותחת זה יש לו מלמעלה יער שערות צהֻבּות ומאוסות ועבֻתּות כמו עצים.  ועינים למפלצת הזאת והן גדולות כראשי – חי אני כי לא שקַרתי.  והיה כי תקחני ותקרבני עד לעינים האלה המביטות כפראים באין חמלה, אז תפער את לוֹעָה, לוֹעַ-הענקים, והמליטה קול שאגה נוראה, אשר יאמין לבי כי קץ כל בשר בא.  או-אז ככלות המצוקות האלה ולקחה המפלצת והושיבה אותי על כני ועל נחלתי, ואולם אז קרוב לי המות מן החיים, כאשר תבין גם אתה, ומועד ומועדים יעברו לי עד כי אשוב מעט לאיתני.  ואולם המפלצת לא תאריך לעזבני לנפשי, כי בעוד רגע והיא אוחזת בי שנית והחל שנית שבר העצמות ושאגת הרעם ומבט העינים הנוראות והעצומות אשר תבטנה בי בלי הרף; והיה זה גורל חיי תמיד לזכור ביצורי הכואבים את המִפְגע האחרון או להכּון ולירוא מפני המפגע הקרוב הבא".

"אבל מה החיה הזאת שואלת מעמך?" שאל הקול הראשון.  "האם תשאל אפוא לֶאֱכול אותך?"

"לא אחשוב כי זאת שאֵלָתה", ענה השני, "כי לולא זאת, הן אכֹל אכלה אותי זה כבר.  אין זאת כי אם תשאל לעשות צחוק לה בי.  הן שמחה אכזריה לה תמיד לעַנותני ולמותחני לאט במצוקותיה".

"הוי אחי, מה גדולה היראה אשר אתה מְיָרֵא אותי", ענה הקול הראשון.  "האם זה יהיה גם גורלי אנכי?".

"לא ידעתי", ענה השני.  "ואולם עתה הן אני לך ואתה לי, ויחדו יֵקַל לנו לשאת את עֱנוּתֵנוּ".

והנערה הקטנה לא חפצה עוד להוסיף ולשמוע.  בתמרורים רבים מִהרה אל אמה ותספר לה את כל הדברים ותתאונן באזניה על לבן-שלג אשר לא יֵדַע תודה ותקרא:" אם מפלצת אני ואם אצבעותי כעמודים אשר פּוֹר יפוררו אותו ואם קולי כשאָגה, לא אחפוץ עוד לשום אליו לב".

"רק טוב כי תעשי כן", ענתה לה אמה.  "מצאי שׂפְּקֵךְ בזה אשר תביאי לו את טרף חֻקו.  מה בצע לעכבר בחברתֵךְ ובאהבתֵך ולו גם בהיותו עכבר לבן.  עכבר הוא עכבר הוא עכבר וְשָלֵו כל יצור רק במצאו יצור כערכו.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה