_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בֻּבָּה גִבְהַת-עֵינָיִם

מקס נורדוי

תרגם מגרמנית: דוד פרישמן

 לתוכן הענינים

 

היֹה היתה נערה קטנה ושמה אֶנְכֶן, והנערה יפָה מאד וטובת לב, ורק מהיותה מפֻנָקה ומעֻנָגה הרבה, לכן רַבּו מאד תנועותיה ותהי מְהִירַת חֵמָה, כי יחידה היתה לאבותיה, ואבותיה אנשים עשירים אשר לא מנעו ממנה דבר.  ואֶנכן מאז היותה בת שנה העתירו עליה בכל עת צעצועים למשחק שונים ורבים.  בראשונה נתנו לה חיות עשויות גומי, ואחרי כן בתים קטנים וגנים עם עצים ירֻקים, ואחרי כן דלִיוֹת וכבָרות וחרָטים למאפה עוגות ומגרפות לחפור באדמה, ואחרי כן סוסים מתנודדים וחמורים גדולים על פי גלגלים, ובאחרונה נתנו לה בֻּבּות, קטנות וגדולות, צהֻבּות ושזופות, מעשי-עץ אשר לא ישָברו ומעשי-פורְצִילַנָה אשר ישָברו מחר, לבושות חול ולבושות בגדי שבת ויום-טוב.  ואולם יפה מכל אשר נתנו לה עד כה היתה הבּבּה אשר הובילה לה דודתה ביום מלאת לה חמש שנים.

והבּבּה היתה גברת נכבדה עד מאד, גדולה כמעט כאֶנכן ולבושה כמו בת-מלך, ויהי לה אדרת אטלס ושלמת-משי עם שולַים רבים ועם ווי זהב באפודתה ונעלים לבנות עשויות עור נוצץ ומכנסי רקמה ומגבעת נחמדה מעשה סַמָט עם רדידים ועם נוצת בת-יענה.  ומֵנִיף עשוי קְלִפַּת-מרגלית תלוי לה בחגורתה ומחסה מִשֶמש נחמד מאד בידה, וגם צמידים היו לה על ידיה ועגילים על צוארה ונזמים באזניה – הלא הם הדברים היחידים אשר לא מצאו חן בעיני אֶנכן כרגע, כי אָמֹר אמרה לה אִמה, אשר רק הפראים במדבר נוקבים להם נקבים בתנוכי אזניהם או באפם או בשפתם למען שים בּהם עדיים.  והשערות אשר לבּבּה היו ארֻכּות וצהֻבּות ועינן כעין המשי, ותהיינה מסֻלסלות ומקֻלעות למִקְלָעות ומצֻמָדות היטב במחטים ובמשרקות קטנים מעשי קלִפת-צב.  והיה כאשר ישכיבו אותה, וסגרה כרגע את עיני התכלת הגדולות אשר לה בנעימות, וכאשר יושיבו אותה ושבה ופקחה את עיניה מהר ותהי מקיצה כרגע.  וגם יָדֹע יָדעה היטב לקרוא אָב וָאֵם ולדבר עוד רבות ואחרות, ואולם החרישה כמעט כּלה, כחק לבָנות יודעות טוב טעם, ותדבר רק כאשר ילחצו לה על בשרה לתת לה אות, כי מחכים לדבריה.  וגם לא ריקם באה אל אֶנכן, כאשה אשר אין לה דבר בלתי-אם אשר על בשרה, כי אם הביאה עמה כבוּדה רבה וגדולה: ארון מלא שמָלות וארגז מלא לְבָנים וְכֵן מלא כלי פורצילנה וכלי זכוכית וכלי מתכת ויריעות דַמָסט אשר יושם על השלחן.

ואֶנכן היתה נָבוכָה כֻּלה ברגע הראשון בהציגם לפניה את בת-שעשועיה החדשה.  אכן לא יָכְלָה לקחת אותה על זרועותיה ולְנַטְלֶנָה אָנֶה וְאָנָה, כי גדולה וכבֵדה היתה ממנה.  וגם צַוה צִוו עליה, אשר לא תפשיט מעליה את שמלותיה ולא תלבישנה, לבלתי שַחֵת את מלבושיה, ואולם הלא זה ראש-התענוגות אשר לכל נערה קטנה עם הבֻּבּה אשר לה, כי תפשיט וכי תלביש אותה כפעם בפעם.  ותהי רק משתּאָה ומשתוממת לה על יפיה, ואולם לא אָהבה אותה בכל לבה ולא היתה לה לְרֵעָה קרובה, אשר לא מצאה גם את לבה לקרוא לה "אַתּ" ותקרא לה "גברתי".  ורק כאשר הסכינה עִמה יותר, אז גִלתה בה גם מום גדול וכבד: הבֻּבּה היתה רָמַת-לב מאד.

בראשית היה עם לב אֶנכן לקרוא לה מִינָה, כשם מֵינִקתה אשר היתה לה לפנים ואשר נשארה יושבת בבית יושבת בבית אבותיה גם אחרי הִגָּמֵל חילדה ואֶנכן אָהבה אותה בכל נפשה.  ואלם הבֻּבּה לא חפצה בשם הזה ובקרוא לה כן לא שמעה.  לא הפנתה את ראשה כאשר תקרא לה אֶנכן, כי אם תשב זקופה כמו עץ, והיא הן היתה עשויה ממיטב העור וממבחר הפורצילנה ותנועה לה בכל יצוריה לכל פרקיהם.  אז קצפה אֶנכן קצף גדול על קשי-לבה זה, אשר לא יכלה עוד לעצור ברוחה וַתַּך את הבּבּה.  ואולם הבּבּה ענתה בקצרה: "סלחי לי, גברתי, נפש כמוני לא תֻכֶּה".

"אם לא חֶפצה הוא כי תֻכּה", ענתה אֶנכן ותתעבר, "כי עתה תענה נא כאשר יקראו לה בשם".

"מִינָה איננו שֵם לנפש כמוני", השיבה הבּבּה ברוח קרה.

"ומָה אפוא השֵם אשר ייטב לה?" שאלה אֶנכן בתמהון.

"יקָרא נא לי לכל-המעט מַלְכַּת שְבָא", ענתה הבּבּה בגאוה.

ברגע הראשון חשקה אֶנכן להכות אותה על לחיה ולהגיד לה: "השם אשר טוב היה למינקתי הנאהבה, טוב רב מדי לנפש פתיה ורמת-עינים כמוך", ואולם עוז פניה עם קור רוחה הגדול הבהילוה, ולכן נאותה לה ותקרא לה את שם האצילים מלכת-שבא כאשר חפצה.

אכן גם מלבד זה היו לאֶנכן צרות שונות ורבות עם מלכת-שבא.  שלש בּבּות היו לה והן היו למבחר שעשועיה.  קטנות היו וקלות לתפוש אותן בכף, לבושות שִׂמלות חול ונפש אֶנכן דבקה אחריהן, כי זה ימים רבים אשר היו עמה בביתה והיא יָכֹל יָכלה לפשוט את בגדיהן ולהלבישן כנפשה שָׂבעָה.  אכן נקל היה להכיר, כי ידי אֶנכן היו בהן הרבה מאד.  שמלותיהן לא היו חדשות עוד ויש אשר נראה בהן תְּפָר פָּרוּם או כפתור נִסָּח ותלוי או גם קָרַע, וגם פניהן וידיהן לא היו מופת לנקיון, אף כי אֶנכן, אשר אָהבה מאד לקשקש במים, הרבתה יום יום להעביר אותן תחת הבורית והספוג והמגרדת. 

ואֶנכן חפצה לכרות ברית שלום בין בֻּבּוֹתיה הקדמוניות ובין מלכת-שבא ותקרא את כלן למשתה הקַהוה, אז ערכה את השלחן ותשם את יריעות הַדַמָסט היקרות אשר למלכת-שבא ואת הכלים היקרים ותקרא לשלש הבּבּות.  ואולם כמעט אשר ראתה מלכת-שבא את התמונות הקטנות והדלות ותתחזק ותשב זקופה כמו יתד ועיניה הגדולות והכחולות נטויות לפניה בעוז, ואת שלש הבּבּות לא ראתה ולא הביטה, כ היו לפניה כמו רוח.

אז הושיבה אֶנכן את שלש רעותיה על כסאות קטנים וגם למלכת-שבא אמרה לעשות כן, ואולם מלכּת-שבא מאנה לשבת.  "לא הסכנתי" אמרה, "לשבת לשלחן עם כל דַלַת-העם".

"האם לי לכל-המעט יֻתַּן הכבוד לשתות קהוה בחברתה הָרָמָה?" שאלה אֶנכן בבוז.

"כן", ענתה מלכת-שבא בהשפילה את כבודה ותהי כלא שומעת את הלעג.

ואולם בּדַבּר הבּבּה כן באזני אֶנכן וַתִּמָלא המִדה.  אז החזיקה בה אֶנכן בּשְׂעָרהּ ותאמר ללחוץ אותה בחָזְקה על הכסא, ואולם הבּבּה גִבְהַת-הלב זקפה את כל בשרה ובקשי-ערף ובקול רועש ענתה: "יכֹל כל גברתי לשַבּר אותי, אם דֵי כח לה, ואולם לא תוכל לאַלצני לשבת עם הנשים האלה לשלחן אחד".

"אין אנחנו חפֵצוֹת לֶאֱכוף על הגברת הזאת את חבורתנו ביד חזקה", ענו שלש הבּבּות בַּעֲנָוָה ותקומנה כאחת.

"אַל נא!" קראה אֶנכן, "שוֹבנה, ילדוֹתי, ושֵּבנה ואל הנפש הריקה הזאת עם רום עיניה לא נוסיף עוד לשים לב".  ובדַברה החזיקה במלכת-שבא בזרועה ותשלך אותה אל אחת הפִנות, אשר רָעש הקרקע לקול נִפלה.

"חן חן לגברתי על טוב טעמה ומעשיה הטובים עמי", שבה מלכת-שבא להשמיע את קולה כאשר שבה מעט לאיתנה, "ואולם זאת בקָשתי, לבלתי שים מעצור לנפשכן ברב או במעט ולשתות מן הכלים אשר לי, כמו היו קִנְיַנְכֶן אַתֶּן".

אכן עזים היו הדברים האלה במאד מאד, אשר נַעווּ שלש הבּבּות לשמעם.  ככה לא דברה עוד בּבּה לגבִרתן.  על קָלון אשר כזה לא תוכל אֶנכן להחריש.  ואֶנכן מִהרה אל מלכת-שבא ותקרא: "הנח קץ לקצֹר רוחי, הכלים אשר לָךְ לי הם וגם אַתּ לי אַתּ, ואם לא תשמרי כרגע מחסום לפיך, אז עוף תתעופפי בעד החלון החוצה ואז תבקשי לך על פני הדומן חברה לנפשך, "הטובה לך".

עתה שמעה מלכת-שבא ותָּבן כי עת לחשות, ואף אמנם החרישה ואת עיניה סגרה, למען הראות כי יש עם נפשה להיות נכריה לכל ולבלתי שים עוד לב לכל הנעשה פה.  ואֵנכן לא שָׂמה לב ולא התבוננה אל תנועותיה ואל התרגזותה המלאה מרי ותעזוב אותה לנפשה בפִנתה, ותָּשם קהוה ועֻגות לשלש הבֻּבּות הָעֲנָווֹת, ויטעם להן מאד, ולמלכת-שבא לא נתנה גם נטף אחד או פְּרוֹר אחד.

בעת ההיא ואחותה לַחָלָב, בת מינִקתה אשר היתה לה, חלתה מאד ותֵּאָנֵש ורק בימים האחרונים החֵלה לשוב מעט מעט לאיתנה, והיה בכל הימים אשר היתה הרעה גדולה, לא יָכלה אֶנכן לבוא ולראות את פניה, כי לא נתנו לה, ורק עתה מקץ שבועות רבים וארֻכּים הובאה אליה בפעם הראשונה לבקר אותה בחדרה ולראותה.  אז נפלו שתי הנערות הקטנות אשה על צוארי רעותה ותשמחנה מאד יחד.

ואחותה לחלב שמעה מפי אמה, כי נִתַּן לאֶנכן ליום הולדת אותה בּבּה נפלאה, ותחשק מאד מאד לראותה.  אז מִהרה אֶנכן אל חדרה, ותקח ותמשוך אחריה את מלכת-שבא בעמל רב וַתְּבִיאֶנָּה לפני רעותה.  ורעותה בראותה את הבּבּה וַתַּמְלֵט קול זעקה קטנה ותקרא" "אכן יפה היא מאין כמוה; לא האמנתי מעודי, כי יש בֻּבּות יפות כאלה בארץ".

"האם באמת מצאה חן בעיניך? שאלה אֶנכן.

"עד לאין חֵקר", ענתה אחותה לחלב, ועיניה עפו בתמהון ממגבעת הסַמָט עם הרדידים עד לאדרת הָאַטְלָס ומשמלת המשי עד הצמידים והנזמים אשר למלכת-שבא.

"האם חפץ חפצתְּ כי לָך תהיה?" הוסיפה אֶנכן לשאל.

אחותה לחלב לא ערבה את לבה לענות.

"הגידי אפוא אם חפצת בה", האיצה אֶנכן ברעותה.

"אִי לך", ענתה הילדה על המִטה חרש, "הן לא בתמים אַתּ דוברת את דברַיִך.  נכבדה היא ממני הרבה מאד, וגם לא תתן לך גברתנו את הרשיון לתתה לי".

"אמי נותנת לי את הרשיון לכל דבר אשר אני שואלת מעמה", קראה אֶנכן ותרץ כחץ אל אמה, להגיד לה, כי יש עם לבה לתת את מלכת-שבא לאחותה לחלב ליום שובה לאיתנה.

אִמה נתנה לה את הרשיון, והיא שבה בשמחה גדולה אל הנערה הקטנה, למען תת לה את הבּבּה לצמיתות.

"הלא ידעַתְּ", אמרה לה, "גם לפקוח וגם לסגור את עיניה יודעת הבּבּה וגם לקרוא אב ואם ועוד רבות ואחרות היא יודעת".  והיא חָפצה להראות לה את כל הלהטים, אשר יודעת הבּבּה לעשות ואולם מלכת-שבא סגרה את עיניה בעוז ולא דִבּרה דבר וחצי דבר.

"האם עֻוַּרְתְּ פתאם ונאלַמְתְּ?" קראה אֶנכן בקצר רוח, אחרי הַשְׁכִּיבָה אותה ואחרי שבה ותעודד אותה וַתְּנִיעֶנָה וַתְּנִידֶנָה וַתִּלְחָצֶנָה וַתְּעִיקֶנָה.

מלכת-שבא נאנחה תחת הידים הרודות בה בפרך, ובאחרונה השפילה את נפשה למַלט את הדברים: "נפש כמוני לא תנָתן לבת אחת השפחות".

הדברים המכלימים האלה מִלְאו את הסאה בעיני אֶנכן.  "עוד מעט ואלַמְדֵךְ וידעת להקְלות ככה את אחותי לחלב!" קראה ותּשלך את הבּבּה גבהת-הלב בכל כחה לארץ.  קול נפץ גדול נשמע, הילדה אשר על המִטה זעקה, מלכת-שבא נָאקה בקול" "אמי!" והרעה הנה באה: נִפּץ הראש והשברים הקטנים עם השערות הצהֻבּות והיפות אשר דֻבּקו אליהם עפו על פני הרצפה ובמקום אשר שם אחורֵי הראש אשר למלכת-שבא נראה חור גדול ועמוק.

ואֶנכן לא יָדעה מוצא מן הרעה, בלתי אם לבוא לפני אמה ולהתוַדות על השואה אשר באה.  ואמה התקצפה לשֵמע הדברים ותגער בה על רוחה העז; ותָּשם עליה עֹנש אשר לא יֻתַּן לה אפיקומן אחרי ארוחת הערב.  אז בכתה אֶנכן וחמתה על מלכת-שבא גדלה שבעתים, כי בְּשֶׁלָהּ באה לה השואה אשר גם עֹנש ענשו אותה.  ואת אמה שמעה מדבּרת, כי את הבּבּה הפצועה קשות יביאו אל רופא בּבּות, למען רַפּא אותה ממכותיה ולמען שים עליה ראש חדש, ואולם אֶנכן לא חפצה לשמוע ולדעת את כל זאת.  "הלאה מן הבית הזה", קראה, "לא אחפוץ להוסיף עוד לראותה".

"מי יתן והיה כן", נהמה מלכת-שבא, כי שמעה את כל הדברים אף כי נבהלו כל עצמותיה.  "הן אם כה ואם כה לא אמצא בבית הזה בלתי אם תעלולי אספסוף".

ואֶנכן ראתה כי גם החור בראש מלכת-שבא לא לִמְּדָהּ עוד עֲנָוָה,ולכן לא ענתה עוד דבר, כי אם לקחה אותה ותפשוט מעליה בן-רגע את עֶדיה, את מגבעתה ואת שמלותיה היפות ואת כתנתה, ואחרי היותה ערומה כלה קראה לאמָתה ותאמר לה: "השליכי את המפלצת הזאת אל ערמת האשפה".

והאָמה עמדה ולא ערבה את לבה לעשות כן, ואולם אֶנכן רקעה ברגליה ותצעק: "הלא אמרתי לך: השליכי אותה אל ערמת האשפה".  אז שמעה האָמה בקול בת-פִּנוּקיה הנעקָשה ותקח את הבבה ותעבֵר אותה מלפני עיני הילדה.

ומלכת-שבא פקחה את עיניה, אחרי סגרה אותן בעקְשוּתה עד כה, ותרא והנה היא שוכבת בחדר-המבשלות בפִנה בערמת האשפה העמוקה בין עצָמות ומפלי פסולת ודומן, ויכאב לה הקלון הזה וימלא אותה תמרורים גדולים שבעתים מן החור אשר בגלגלתה, ובנפשה יָדעה כי נעשה לה עָוֶל גדול.  הן פצעוה קשות, גזלו ממנה את כל אשר לה ובבוז השליכו אותה אל גל הרפש, ומדוע? הלא כי לא חפצה לשכוח את כבודה.  "טוב", הפטירה בשפתיה חרש, "לא יִפָּלא מכם לעשות עמי נאצות גדולות עם קטנות ומעשי רצח, כי חזקים אתם ממני, ואולם את אשר חפצתם לא יהיה, כי לא אתערב עם שפלים ממני ולא אתן ידי עם האספסוף".

ממחרת בבקר, כעבור מְלַקט הסְּחָבות בעגלתו לפני הבית כפעם בפעם, אז באו הוא ואשתו החדרה לחַטט בערמת האשפה.  והאיש בראותו את הבּבּה הגדולה קרא לאשתו: "ראי נא! הן מגואלה היא ונשחתה עד היסוד, ואולם עוד נתֹן יתן הקונה במחירה כסף-מָה".

ואשתו הפכה את מלכת-שבא בידיה כה וכה ואחרי כן אמרה: "הן המחיר אשר יֻתּן לנו בה כמוהו כאפס, ולכן טוב כי נביא את זאת שי לבתנו הקטנה".

וכן היה.  בן-רגע השליכו את מלכת-שבא אל שַק הסחבות, והאשה נשאה אותו על שכמה, ויביאוהו אל הסֻכָּה אשר שם הם יושבים.  אז הריקו את השק, כאשר יעשו כפעם בפעם, ואת כל אשר בו שָׂמו על קרקע הבית, והילדה הקטנה עמדה ותבט בתאוה אל כל דבר ודבר אשר מצאו בו.  אכן חשה מלכת-שבא גוֹעַל בנפשה למראה האנשים האלה, אשר לקטו אותה מעל הערֵמה, ולמראה הסכה המתועבה, אשר הביאו אותה אליה, ולמראה הילדה המגואלה ולבושה סחבות, ואולם בגאות לבה אמרה, כי הילדה הקטנה הזאת תשתאה ותשתומם למראיה ותעמוד ותתפלא בה מרחוק ולא תערוב את לבה לגשת אליה, והמחשבה הזאת היתה לה לחנופה.  ולכן השיגו אותה שפלות ומכאוב בראותה כי בת מלקט הסחבות לא נעה ולא זעה מפניה אף כמעט ולא ראתה בה כל נפלאות וכל גדולות.  הנערה לקחה אותה בידיה ותהפוך אותה מצד אל צד ותרא את החור אשר בגלגלתה ואת הרפש בסבך שערותיה אשר נותרו לה עוד לפלטה, ובשאֹל אותה אמה, אם חפֵצה היא את הבּבּה ותאמר בבוז: "יהי אפוא".

ובֻבּה היתה לילדה הקטנה, אשר עשתה לה בעצם ידיה, והיא נפלאה מאד, כי היתה עשויה פְקָק ארוך, אשר לקחה הקטנה מעל צלוחית יין האדום, והלבישה אותה מעטפות אחדות עשויות מַרְטוטֵי צמר וַקרעי גליונות מכתבי-עתים וחִזקה אותן בקציהן בפתיל חוט, ואחרי כן לקחה עט-עופרת ותעש ליצור הזה שתי עינים ואַף ופֶה.  ואת המפלצת הזאת אָהבה הנערה, אותה אִמצה אל לבה ועמה הרבתה לדבר.  והיה כאשר נתנו לה את מלכת-שבא, ותקחנה ותלך עמה עד פִּנת הסכה ותשכיבנה על הקרקע, ואחרי כן לקחה לה את בֻּבּת-הפקק אשר לה ותשק לה ותאמר אליה: "ראי והביטי נא את הצרה הארֻכּה אשר הביאו לי בזה! הלא ממנה יָפִית שבעתים! וגם הנה אהבתיך שבעתים ממנה.  אקח נא אפוא אותה ואתננה לך, והיתה לך לשפחה.  הן גדולה היא וחזקה, על זרועותיה תנַטְלֵךְ בלכתֵּךְ לשוח, ואת כל אשר תצַוִי לה, תעשה".

אז הושיבה את מלכת-שבא ותשם את המפלצת הקטנה על זרועותיה.  ואולם לא יָשַר בעיניה כי השפחה אשר לבת-שעשועיה ערומה, ותקם לעשות לבושים גם לה, ותלַקט לה צרורות מפלי סחבות וסמרטוטים וקרעי נְיָר, ואולם כל אשר מצאה היה רע ומעט מִמִדַת מלכת-שבא הגדולה.  והיה כאשר תעמול עִמָה עת אֲרֻכָּה כה וכה ולא יכולה, ותקצר פתאם רוחה ותקרא: " אין עצה ואין תבונה כנגד פתַיָה אשר כזאת!" ובדַבּרה וַתַּךְ אותה בחָזקה אל הקיר ותשָברנה שתי רגליה.  רגע אחד הביטה בה הנערה בחרדה, ואחרי כן התעוררה ותאמר: " עתה הנה מתה.  לכו ונקבור אותה".

ומלכת-שבא חשבה כי בא רִגְעָה האחרון, וייטב בעיניה גם זה.  "טוב לי", אמרה בלבּה, "שְכֹב במעמקי האדמה מהיות שפחה לפקק נמאס אשר כזה".  אז סגרה את עיניה, לבלתי רְאות את הסְחי ואת המָאוס אשר מסביב, ותבקש מפלט לה לזכרונותיה הטובים, לזכור את יפיה לפנים ואת חמודותיה אשר גזלו ממנה ואת מולדתה הנעלה, ויהי נכון בעיניה כנכון היום, כי רק לגדולות נוצרה וכי אמנם עֻתְּדָה להיות רעיה ובת-שעשועים לבת מלך.

בין כה וכה והילדה האכזריה בת מלקט הסחבות קמה ותקח לה פה רקוע אשר לנרתיק סַרְדיניות ובשפתו החדה חפרה בור בגַל הדומן אשר מאחרי הסכה, ובעשותה את מלאכתה בא אחיה הבכור, וישאל לה ותגד לו, כי חופרת היא קבר לַבֻּבּה הרצוצה השוכבת פה קצוצת ידים ורגלים ועיניה סגורות, ואחיה אמר: "הן תקצר ידך לחפור קבר גדול אשר כזה לְמִדַּת הפגע הרע והארוך הזה, קומי ונשליך את הארורה הזאת המימה".

אז נחפזו שניהם אל הגשר אשר לנחל הקרוב.  "אחת ושתים ושלש", קרא הנער וביד נטויה ורחבה השליך את מלכת-שבא מעל היציע והלאה, והנערה הקטנה עמדה ותבט אחריה בנפלה, ותאַמץ אל לבה באהבה את בּבּת-הפקק אשר לה ותאמר: " אין לי חפץ בבבה אחרת זולָתֵך".

ומלכת-שבא חשבה לה את כל זאת לטובה, אשר לא תקָבר חיה, כי אם יטביעו אותה במים, כי היה מות אשר כזה בעיניה מוֹת חפזון ובאפס מכאובים רבים.  ומדי נפלה המימה ומדי רדתה כמעט עד התהום אמרה בלבה: "הנה בא הקץ.  אכן לא היו בני האדם הרעים והחטאים שֹוִים בי, אשר נפש נדיבה כמוני תשכון בתוכם".

ואולם לא בא הקץ.  לא טבעה במים, כי אם שבה ותנָשא אל פני המים ממעל וַתָּשָט עם הזרם בנעימות.  אז פקחה את עיניה, ועם החור אשר בראשה ועם יצוריה הרצוצים ועם כל עָנְיָהּ וְרִישָׁהּ החֵלה לשאף רוח חיים חדשים.  ואולם פתאם חשה בנפשה כי שִנַים חדות החזיקו בה.  כי הנה בא עכבר מעכברי המים ויאחז בה ברגלה וימשוך אותה בחזקה אל נוהו אשר על שפת הנחל עם עצם פני המים, אשר שם חִכּו לו תרבות המון עכברים רכּים, למען השתעשע על הבּבּה השטה על המים ולמען התעלל בה.  אז יצאה כל העדה מִפֶּתח מַחְתַּרתם ויצבאו על הבּבּה אשר הביאה להם אמם ויתגודדו עליה, ומחשבה עברה את ראש מלכת-שבר הנקוב: " לא חפצתי לשַחק עם בת השפחה אשר בבית, ועתה הייתי למשחק לתרבות זרע עכברים!" והמחשבה הזאת הכאיבה לה עד כּדי התבלע בינתה והיא גועה ומתה.

והמוח בא לה ברגע הנכון, למען מנוע ממנה את הרעה מכל הרעות.  כי הנה חפצה עדת העכברים למשוך אותה אל החור אשר להם, ולא יכולו, כי צר הפתח מאד, והיה בעשותם כה כה ובסחבם אותה אנה ואנה וכל עמלם לשוא, וירגזו ויתקצפו מאד ויחֵלו לפצפץ אותה בשִניהם.  אז אכלו על קרבה ועל מעיה, ככל אשר מצאו בה עור וקש, ויתר חלקי הפורצילנה אשר לה מצאו להם קבר בתהום הנחל.

הנה זאת האחרית הרעה אשר באה על מלכת-שבא גבהת-העינים.  ואולם שלש הבּבּות העֲנָוֹת אשר לאֶנכן ראו כל טוב בבית רעותן ותהיינה עמה עד היותה לעלמה גדולה ויפה, ואשר יצאה והיתה לאיש ותהי גם לה נערה קטנה, אז נתנה לה את שלש בנות-שעשועיה היקרות, למען תּתָּן גם לבתה הקטנה את כל התענוגות הרבים והטובים אשר נתנו לאִמָה בהיותה נערה קטנה גם היא.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה