_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַפָּרָג הַמַכִּיר טוֹבָה

מקס נורדוי

תרגם מגרמנית: דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

ויהי היום ובאחד מבָּתי העיר, אשר גן קטן נטוע לו מלפניו, התגוררה נערה קטנה וטובת לב, והנערה הקטנה הזאת אָהבה מאד את כל חיה ואת כל צמח.  ואח היה לנערה הזאת, גדול ממנה, ויהי נער שובב ורודף הוללות רבה, כמשפט רוב הנערים מאז.  והיה הנער הזה אוהב לתפוש זבובים ולעקור להם כנף או רגל, או לצודד זבובי-חַפּוּשִיוֹת ולתקוע להם מחט ביצורי גום או לקשור להם חוטים עם פִסות נְיָר בין רגליהם ולהעיף אותם עם המעמסה הזאת.  והיה כאשר תראה אחותו אותו בעשותו את המעשים האלה, וַתָּנֵא אותו מאחריהם, והנער שמע בקולה, אף כי קטנה היתה ממנו, כי ירא פן תתקצף ותחדל מִדַבר אליו, ואת הדבר הזה לא יכול נשוא.  אכן לא חפצה הנערה אשר יעשה אדם רע עם נפש חיה, עד כי לא נתנה לאחיה לרמוס לעיניה גם את תולעי העץ הנמאסים והחלקלקים, אם כי לחכו אלה את ציציה ואת פרחיה עד תֻּמם, כי אם צותה עליו אשר שום ישים אותם בנרתיק נְיָר וְיָבֵא אותם החוצה.

"ואולם הן מות ימותו על פני חוץ?" קרא אחיה.

"לא לנו לדאג לאחריתם ולאשר יקרה אותם בחוץ", ענתה הנערה.  "ידאגו נא אבותיהם להם או ידאגו הם לנפשם, רק אַל נא נמית אותם בידים".

וארבעה עצים היו בגן אשר לפני הבית, ובענפיהם קִננו פְּרגִים רבים.  אכן לא נעימים ולא נחמדים היו השכנים האלה! את הגדר אשר עם הרחוב טִנְפוּ ואת הדלת ואת הקרקע אשר מתחת לעצים, ותהי תמיד עבודת השפחה אשר בבית גדולה מאד להחזיק את מבוא הבית בטהרתו, ותהי מקללת את עדת הפרגים קללות נמרצות כל היום ופעמים הרבה אחזה במטאטא ותאמר להרוס באפה את קִנֵּי הצפרים ולהפיל אותם לארץ.  וגם בהיות ימי החום בקיץ, ויהיו הפרגים מקיצים לפנות בקר בטרם יעלה השמש, והם מרעישים ומעלים שאון בקול גדול אשמוֹרה אחת עד להחריש אזנים, ויהיו מתהוללים ומתגעשים ומרקדים ועפים ומעופפים וקוראים לשלום וקוראים למהלומות ומצפצפים ומתעשקים, עד כי יאמין השומע כי הוא בבית-ספר אשר לילדים למועד המרגוע, והיה אבי הנער והנערה מתעורר כפעם בפעם לקול צפצוף הצפרים, כי שנתו היתה קלה, ויהי מתקצף מאד, עד כי אמר לקנות לו קנה-רובים ולהמית את עדת כל הפרגים הזאת בלי חמלה.  וגם בהיות ימי האביב, כאשר יקציעו את גנְוֹת הדשא ואת ערוגות הפרחים, ויהיו הצפרים האלה אוכלים את כל זרע הירק ואת יתר הגרגרים מתום האדמה, ולא היה עצה לנגדם בלתי אם להקים מִפְלָצוֹת להרגיז את כל עוף מרחוק ולקשור חבלי חוט על פני יִתְדוֹת עץ תקועות בתוך כל האדמה הזרועה, למען שָׁמֹר על המִזְרָע מעט.  והיה כל איש מאנשי הבית מוצא תנואות תמיד להתאונן על נאצה גדולה או נאצה קטנה אשר עשו לו הפרגים.  והצפרים הדלים האלה לא היה להם בכל הבית כל אוהב וכל רֵע אשר ימליץ עליהם דבר טוב בלתי אם הנערה הקטנה, אשר באה כפעם בפעם לפני אביה או לפני השפחה להתחנן אליהם על הצפרים בהיות הקצף גדול עליהם.

והנערה לא מצאה שִׁפְּקהּ בזאת אשר דברה טובות על הפרגים באזני אנשי הבית והסירה את האף ואת הקצף אשר באו להם בצדקה, כי אם עשתה להם עוד חסדים רבים ואחרים.  אכן בהיות הקיץ לא יָדעו הצפרים רע, כי בכל אשר פנו מצאו את שלחנם ערוך לפניהם.  כמעט אשר יבואו החוצה או אל השוק והנה לפניהם מעדנים ומטעמים לרוב למלא בהם את בטנם הקטנה.  ואולם בבוא החֹרף ויבוא עמו הרע.  אז יש אשר יגדל הרעב מאד מאד, עד בלתי עצה עוד, רק אם להתעופף עד חלונות הבית ולהתדפק בחרטומם על לוחות הזכוכית ולהתיפח מר, אשר נתן ינָתן להם פרור לחם.  אבל כאשר גדלה הנערה מעט, עד להבין את אשר חפצים הצפרים מדי הִלָחצם אל החלונות, ותהי מכלכלת אותם תמיד.  אז תסיר בהיות החֹרף את השלג מעל אֶדֶן החלון ותזרה עליו פרורי לחם וגרגרים, ובימי החג תשים עליו גם פתותי תפוחים וצמוקים וממתקים, ואחרי כן תסגור את החלון ותתיצב לפניו ואת חָטְמה הקטן תלחץ אל לוח הזכוכית, למען הַבּט בבוא אורחיה הקטנים ובהתנפלם בכל לבם על המעדנים.  וברבות הימים הסכינו הפרגים לראות את חלון חדר העבודה אשר לנערה הקטנה כראות שלחן ערוך לפניהם תמיד, והיה כאשר תשכח הנערה להכין רגע את טרפם לא יָראו ולא בושו מהתדפק בקצר רוחם גם על שמשות החלון ולשאל את אשר להם.

ואחיה בראותו את הדבר הזה ויהיו בעיניו למחֻצָפִים חסרי בשת.  "הפרגים עזי המצח האלה", אמר, "דורשים ממנו בחזקה, עד אשר יאמין איש כי מחויָבים אנחנו להם".

"אמנם מחויבים אנחנו להם", ענתה אחותו הקטנה, "כי אנחנו העשירים והם הדלים, אנחנו החזקים והם החלשים, אנחנו הגדולים והם הקטנים.

ואחיה לא נתן להוכיח לו את כל זאת.  "אכן עָם הוא אשר אין מועיל בו", נָהַם חרש.

"הן תאוה היא לעינים להביט אליהם בשעשועיהם", דברה אליו אחותו, "ואף גם מי יודע אם לא יועילו לנו בבוא יום?"

והנערה הוסיפה לעשות טוב עם ילדי טִפוחיה הקטנים.  ויש אשר בא אפרוח קטן מבני הפרגים, אשר עזב את קנו בטרם מועד, והוא רובץ בפִנת אֶדן החלון באין כח לשוב עוד, ותתן לו הנערה פרורי לחם מרֻכָּכים בחָלב ותשם אותם בחרטומו, ורֵבץ רך הכינה לו בנרתיק מרֻפּד בצמר, לבעבור שמֹר עליו מֵרעה ולהיות בטוח כלו עד בוא אליו אמו להשיב את הבורח הרך.  ויש אשר אָרַב החתול אשר בבית על כרכוב החומה אשר עם אדן החלון, ובבוא הפרגים לקחת את טרפם, ויקפוץ בפעם אחת קפיצה גדולה ויתפוש את האחד בקצה הכנף, אז נסו הפרגים על וימָלטו בקול זעקת חרדה גדולה, והפרג האחוז התיפח בפי החתול ויאמן כי רגעו האחרון בא.  ואולם הנערה הביטה בידה ותחזק בְּסַרְגול אשר לפניה ותך בו מכה עזה על כף החתול, ויהי החתול פותח פֶה לבעבור הַמליט נאקת מכאוב, וברגע ההוא מצא הפרג מועד לו לעורר את כנפיו ולעוף, ולא נותר עוד לפני החתול בלתי אם לזחול לדרכו כמתגנב, והוא מֻכֶּה ונכלם וצולע על ירכו.  ויש אשר בפעם השלישית ונער שובב מנערי הרחוב בא וישלך אבנים על קני הצפרים אשר בתוך העצים אשר מאחרי הגדר, והנערה מהרה ותרץ החוצה ותגער בו בחָזקה על פחזותו, ויהי כאשר לא שמע הנער גם בקולה וילעג לה ויוסף להשליך אבנים, ותצעק הנערה בקול גדול לעזרה, עד כי באה השפחה מחדר-המבשלות וגם שוטר נחפז ויבוא מן הרחוב, והנער השובב נס וימָלט על נפשו.

ובהיות לנערה הקטנה שיח ושיג עם הפרגים יום יום, והיא מבטת אליהם ואל מעשיהם על פני אדן החלון ושומעת את להגם ואת צפצופם ואת דבר שעשועיהם ואת ריבותיהם, ותלמד מעט מעט את שפתם להבין אותה.  אכן לא כבד הדבר הזה במאד מאד, כאשר יאמין איש ברגע הראשון, כי אין לפרגים מלים רבות והם מדַברים דברים פשוטים מאד, אשר אנחנו הגדולים כבר שכחנום לרוב ואשר עוד יודע אותם הילד היטב.  והנערה הקטנה היתה שומעת להם מועד ומועדים שלמים, בשֶבת אחת הפרגיות ושולחת לשונה ברעותה או בהַללה את אפרוחיה כלם או בשפכה את לעגה על הפרגים הזקנים המתהללים בלבם כי חכמים הם מכֹּל או בסַפּרם איש לאחיו את דבר המעדנים אשר גנֹב גנבו מאת הנשים המוכרות פרי עץ בשוק.  והנערה הקטנה נסתה לדַבּר גם היא בשפת הפרגים, למען קחת חלק גם היא בשיחתם ולשאל אותם לדברים שונים ורבים מאד, ואולם לא יכולה להוציא משפתיה את קולות הצפצוף וקולות הֶהָגות הגבוהים, ויהי עליה למצוא שִׂפְּקה בזה אשר הבינה לשמוע להם. 

ויהי היום ואנשי הבית יצאו כלם אל מחוץ לעיר אל יום-השוק אשר נערך שם על פני ככר הדשא הגדולה.  והכבוּדה אשר שם היתה גדולה ורבה מאד, כי רַבּו החנויות לחזיונות והחנויות לממכר ועם רב מאד נלחץ מסביב ללֵצים ולעושי הלהטים ולגלגלי סוסי-העץ ולמעגלי המסע ברוח.  ורוכל נכרי לָבוּש מלבוש זר בטעם בני ארצות הקדם מתהלך ורץ מפִּנה לפִנה ומכריז בקולות נוראים על עוגות-הסוקר[1] אשר הוא מוכר, והעוגות צבועות לתאוה ונחמדות לעין, והנערה הקטנה בקשה בתחנונים אשר יקנו לה עוגה אשר כזאת, כי אהבה מעדנים.  ואולם לא חפצה אמה לשמוע לה, כי פני הרוכל השחרחורים המפיקים ערמה לא מצאו חן בעיניה.  ואולם אביה ענה ואמר: "רק אין זאת כי מַגְזֶמֶת אתּ ביראתֵך", ויקן לבתו עוגה אחת וגם לבנו קנה, לבעבור מָנוֹע אותו מקנאה.

והנערה הקטנה כמעט אשר שלחה ידה להגיש את העוגה אל פיה, והנה פרג משתער עליה פתאם משמים ויורד ישר על כף ידה, עד כי חָרְדָה הנערה רגע וַתַּפֵּל את העוגה ארצה, אז הפרג על העוגה בטרם עוד תפול ויתפוש בה מהיר מאד ובִן-רגע התעופף עמה משם והלאה, והנערה עמדה ופיה פעור ולא ידעה את אשר היה לה.  ואחיה נתן קולו בשחוק ויקרא:  "עתה התיצבי וראי! הנה זה משפט פרגיך אשר ככה אֱהַבְתּם! רק עדת גנבים עזי מצח הם וזה כל משפטם!" ואולם הקטנה לא נתנה לאחיה לדַבּר דופי בילדי טִפּוחיה ותמהר ותחלט, כי רק אין זאת אשר היא בנפשה אשֵמה, כי לא החזיקה הָכֵן בעוגתה ולכן הפילה ואתה לארץ.  והנערה שָאלה כי יקנו לה עוגה שנית, ולא יכולו, כי לא ידעו עוד את מקום הרוכל וההמון היה רב והמהומה גדולה מאד מהבקיע אליו.  אז העמידה הנערה את פניה כפני בוכים, עד כי לא יכול אחיה לראות בצרתה ויתן לה את עוגתו אשר לו.  ואולם כמעט אשר לקחה אותה בידה, והנה זה פרג יורד שנית פתאם על פני כף ידה ויִקור לה בחרטומו אחת ושתים באצבעה, עד כי זעה הנערה ותַּמלט קול זוָעה מרוב מכאוב.  אז התנפל הצפור על העוגה בחפזון ויעָלם עִמה בן-רגע בטרם עוד תמצא הנערה הקטנה וכל בית אביה מועד להם להתעורר מתמהונם.

ואבי הנערה השתומם על עֹז-הפנים הגדול אשר לפרגים השוכנים בעיר, – ופתאם והנה קול זעקה גדולה נשמע בתוך ההמון ומכל קָצֶה נראתה תנועה גדולה ומרוצה רבה.  אז שאלו לפשר הדבר, וַיֻגד להם, כי ילדים רבים מן הקהל חלו פתאם אחר אכלם מן העוגות המתוקות אשר מכר הרוכל הנכרי.  כי היו העוגות צבועות צבע אשר רוֹש בו, ואלה אשר אכלו מהן נאנשו והם מתגוללים עתה במכאוביהם וחייהם תלוים להם מנגד.  אז קם ההמון להתנפל על הרוכל האכזר ולהכותו ארצה, והרוכל נמלט ויברח, וההמון רודף אחריו בקולות ובזעקות גדולים, ותהי ההמולה גדולה מאד, ואבות הנערה הקטנה מתאמצים ככל אשר הם יכולים להִמָלט הם וילדיהם מתוך המהומה הזאת.  אז נחפזו על פני הרחוב לבוא עד מקום אשר אין שם חנויות עוד ואשר ההמון הולך וקטן; ואולם הנערה הקטנה לא עצרה כח להקביל את צעדיה אל צעדי אביה ותהי רצה אחריו בחפזון ותִּנָגף אל אבן ותפול לארץ.  ברגע ההוא מִהֲרָה אמה אליה להרימה מעל הארץ, ופתאם והנה קול זעקה נוראה נשמע מאחרי הילדה השוכבת ברחוב על הארץ ומאחרי אנשי ביתה המתגודדים על סביביה, ועוד מעט וסוס נבהל נראה רץ ושוטף בחֵמה גדולה וקרב אל המקום.  עוד רגע וְעָבַר הסוס השוטף את עדת האנשים הקטנה הזאת ובוסס אותם לארץ ורמס אותם על ראשם ועל בשרם – וכל האנשים רואים עין בעין כי אין כל ישועה עוד.  עוד אחת מעט ונשמת הסוס החמה אשר השתגע במרוצתו כבר נשבה על פני אבי הנערה הנדהם, ופתאם והנה פרג יורד מן השמים על פני הסוס ונוגע ישר אל עינו הימנית בחמת רוח גדולה ובסערה, אשר הצהיל הסוס את קולו בפחדים גדולים מרוב מכאוב ויעמוד על שתי רגליו האחרונות ויתגעש ויקפוץ הצדה ואחרי כן התהפך על צדיו ויתגלגל אל החריץ אשר בצד הרחוב, ואז יכלו הרודפים אחריו להשיגו ולכבוש אותו.

והנערה הקטנה בכל יראתה הגדולה ראתה היטב את כל אשר עשה הפרג ותאמר: "אכן יש עוד אשר יהיה הפרג למועיל ואתם לא ידעתם!" ואולם אבותיה ואחיה לא יכלו עוד להבליג על פחדם ולא ענו דבר.  אבל משוש יום-השוק נהפך להם פתאם למשא, ויהי עתה כל חפצם לשוב הביתה.  ואולם לבלתי לכת דרך רחוקה מאד ולא ישרה, לא מצאו לפניהם עצה אחרת בלתי אם לשוב שנית אל רחובות החנויות ואל ההמולה הָרַבָּה.  והנערה הקטנה מד לכתה הביטה רגע אל התמונות הגדולות עם פני החיות הנוראות והנמרים והשנהבים התלויות על פתחי החנויות אשר עם החיות ותעמוד רגע ותשתאה אליהן, ואולם כאשר הביטה כה וכה, ותרא כי נפרדה פתאם מעל בני ביתה בתוך המהומה.  אז חָרְדָה הנערה חרָדה גדולה, ותחָפז ותמהר לרוץ למען הַשג את האובדים, ואולם ההמון הגדול עמד לפניה כמו חומה ולא יכלה להבקיע אליו.  אז התנגפה מרגע לרגע אל האנשים אשר נלחצה בתוכם והאנשים התנגפו אליה, ותשא הנערה את קולה ותבך מרה, כי יש אשר הכאיבו לה ויש אשר יָרְאָה לנפשה להיות עזובה ומשולחה בקרב ההמון הרב והזר.  ברגע ההוא וכף יד אדם נגעה בכף ידה פתאם ותמשוך אותה בחָזקה ובמהרה מתוך ההמון הרב אשר לפני חנויות החיות, והנערה הקטנה נשאה את עיניה המלאות דמעות ותרא והנה אשה זקנה לפניה אשר פניה שזופות ושערותיה לבנות ומסֻלסלות ודמות לה כדמות הרוכל המלא ערמה, והאשה מדברת אליה בקול צרוד ובטעם זר ואומרת: "בואי, הקטנה, בואי עמי חיש מהר ואל תירָאי!"

"לאָן?" שאלה הנערה הקטנה ביראתה ותאמר להתיצב ולעמוד.

"בואי נא, בואי", אמרה הזקנה שנית ומראיה כמראה מכַשֵפה, "רק מזה והלאה, רק מתוך המהומה והלאה.  אחר כן אביאך לביתֵך.  אל אבותַיִך אביאֵך".

ובשמוע הקטנה את דְבַר אבותיה ותלך אחריה בחפץ לב.  ואולם יש אשר נראה לה, כי אין הזקנה השזופה הולכת עמה אל העיר, כי אם אל העֵבר השני אשר מן העיר מנגד.

"אין אנחנו מתגוררים שם", אמרה הנערה הקטנה, "כי אם בעבר השני מנגד".

"ידעתי, ידעתי" ענתה הזקנה.  "הולכים אנחנו עד העגלה אשר לי.  הלא רחוקה הדרך אשר לא תוכלי ללכת ברגל, ולכן בעגלה נסע".

מקץ רגעים אחדים באו עד לעגלה אשר עמדה בצד הרחוב, והעגלה עגלה ישנה ונפלאה במראיה, אשר גַּגָּהּ ירוק ועשוי בלויי סחבות טבולי גשם מאז, והוא רתומה לשני סוסים קטנים ודלי בשר, אשר עצמותיהם חודרות להם מקרב עורם.  והנערה הקטנה לא חפצה לעלות, אז תפשה בה המכשפה השזופה בשכמה ותרם אותה כמו צרור קל ותשלך אותה אל העגלה, והיא מִהרה ותעלה אחריה.  והנערה הקטנה קראה לעזרה בקול, ואולם העגלה מָלְאָה אנשים ונשים וילדים קטנים שזופים וערומים, וכלם הרימו קול שאון יחדו, עד כי לא נשמע עוד קול הנערה הקטנה בצַעקה.  בעת ההיא והמכשפה הזקנה האיצה בסוסים הרעבים והעגלה המשתקשקת עפה בחפזון נמרץ בתוך עֲנַן אבק משם והלאה.

והנערה נפלה ביד להקת צוענים אשר גנבה אותה עמה.  אז בכתה הנערה בקול גדול, והמכשפה הזקנה אמרה עליה: "החרישי, לא יאונה לך כל רע, רק טוב יהיה לך בקרבנו, וחיים אשר ימצאו חן בעיניך.  מעדנים תאכלי ושמלה תלבשי עם נקודות זהב.  במחולות תצאי ולנַחש תלמדי ולהגיד עתידות, והיו כל ימַיִך רק ששון ושמחה.  ובכן הרָגעי נא".

והנערה הקטנה לא ידעה להושיע לנפשה, ותסתתר בירכתי העגלה ותשב אט ותבך ותזכור את אבותיה ואת אחיה ואת יראתם הגדולה בבקשם אותה כל היום.

ולהקת הצוענים ראתה אל-נכון ברכה רבה במשלח ידם ביום-השוק, ולכן התהוללו עתה אנשים ונשים יחדו, וישתו יין וגם יין שרוף בבקבוקים גדולים ויזַמרו וישחקו ויצהלו בקול גדול בשפה נכריה, ואחרי כן באו בתוך היער ויעמדו, ויבעירו אש גדולה ויכינו להם מִרְבָּץ ללון הלילה.  אז יביאו קַלָחות גדולות עם סירי נחשת ויבַשלו להם ארוחה גדולה, וגם לנערה הקטנה נתנו ממנה, ואולם הנערה לא חפצה לטעום מן המאכלים הזרים גם בכל רעבונה הגדול וַתַּדַּח אותם מלפניה ברוב גָעֳלָהּ.  וכל האספסוף השזוף והפוחז אוכל ושותה ומיטיב את לבו, ואחרי כן רבצו על הארץ לישון, אלה מסביב למדורת האש ואלה מתחת לעגלה, ואת הנשים ואת הילדים השכיבו בתוך העגלה, וגם על הנערה הקטנה פקדו לעלות על העגלה ולישון, ותהי גם היא שוכבת בין הילדים.  ואולם הנערה לא יָשְנה; ויהי בראותה, כי כלם נרדמו והם ישֵנים כפגרים מתים, ותקם לאט ותרד מעל העגלה ותתגנב לצאת מן המחנה אשר לצוענים השִׁכּורים הַמְנַחֲרים בקול, ותפסע על ראשם ותעבור אותם, ואחרי כן החֵלה לרוץ ככל אשר יכלו רגליה הרכות לשאת אותה, עד הַרְחִיקָהּ מִמִרְבַּץ הצוענים מבלתי ראות עוד את להט האש הבוערת.  אז עמדה תחתיה רגע אחד לשאף רוח, ותרא והנה היא בתוך היער הָאָפֵל והיא איננה יודעת לאָן לפנות.  ולא ערבה את לבה לקורא בקול, ותֵּשב תחת אחד העצים בתוך האזוב ותבך מרה.

פתאם והנה קול רך ודק נשמע קרוב אליה, והקול מדַבּר בשפת הפְּרָגִים אשר היא יודעת היטב, והוא מצפצף ואומר: " אַל נא תבכי, רעותי, קומי ולכי אחרי".

"מי אַתּ?" שאלה הנערה הקטנה פְרָגִית גם היא, ותתאמץ לדַבר מפורש, למען יבינו לה.

"הוי, מה נואלו בני-האדם כלם!" נשמע הקול העונה בעליצות גדולה.  "האם לא ידעתיני? הלא אנכי שכֵנֵך ואַתּ מכלכלת אותי יום יום".

"האמנם!" קראה הנערה הקטנה בשמחה ותמהר ותשלח את ידה אל רֵעָהּ בעל הכנפים.

ואולם העוף נחפז ויתעופף וימָלט.  "רק אל נא תְפוֹש", צפצף, "את הדבר הזה אין אנחנו יכולים לסבול.  ואולם עתה הבי ונלכה הביתה.  ראי הנה אנכי מעופף לפניך לאטי, ואַת אל נא תָסֵבִּי את עיניך מאחרי".

והעוף מתעופף לפניה כמִדַת-ראש מלמעלה והנערה הקטנה הולכת אחריו בלב בטוח, ויש אשר נכשלה בחשכה ותנָגף אל אבן ויש אשר נפלה ויהיו לה פצעים עם חַבּוּרות אחדות, ואולם מקץ מועד מעט יצאה את היער ותבוא עד הרחוב הגדול ומשם והלאה הלכה את דרכה לבטח.

ובהיותה קרובה אל העיר וימצאנה שוטר וישתומם מאד לראות בלילה נערה קטנה יחידה על אֵם הדרך, ויפן אליה ויחקור אותה.  והנערה סִפּרה לו את כל אשר ידעה, ותגד לו גם את שְׁמָהּ ואת מקום ביתה.  והאיש החזיק בידה וַיִנְהַג אותה אל בית אבותיה.

ואבותיה בקשו אותה כל היום ויבואו גם אל בית-השוטרים, ואת עקבות הילדה האובדת לא מצאו, ולא עלו על משכבם גם בלילה, ויהיו יושבים אל השלחן בצרה גדולה ויתאמצו לנַחם איש את אחיו ולמצוא תקוה.  ופתאם בהיות האשמורה הראשונה אחרי חצות הלילה, והנה השוטר בא ומצלצל בפעמון הבית ואת הנערה הביא עמו.  אז היתה השמחה גדולה מאד, אשר לקולה התעוררו כל השכנים מסביב.  והפרג אשר נִהג את הנערה יָשב על אֶדן החלון זה כבר ויבט אל הבית וישתקשק בכנפיו ויצפצף בקולו, ויהי לוקח חלק בשמחת אבות הנערה.  ואבות הנערה לא חדלו מִנַשֵק את הנמצאה, הלֹך ונַשק הלֹך ונַשק, והילדה הנמצאה עיֵפה מאד והיא מבקשת רק את האחת, אשר יתנו לה לעלות על מטתה ולישון.

ואבי הנערה יָדע את אשר עשו הפרגים לבתו, בהצילם אותה ביום אחד שלש פעמים, ויחשוב להם את כל זאת לטובה, וממחרת בבקר עשה להם משתה.  אז ישים לפניהם על אַדְנֵי כל החלונות אשר לבית תופינים וצמוקים ופרי ודבש, והפרגים באים ואוכלים וקוראים לכל רעיהם וקוראים מקרוב ומרחוק, ויהיה השאון גדול וההמולה רבה והצפצוף חזק והצעקות עלו עד לב השמים,  ואולם איש לא כִהה בם.  ומאז והלאה מצאו הפרגים, הם ורעיהם, תמיד את השלחן ערוך לפניהם בבית הזה, ויהיו בני האדם והפרגים לרֵעים נאמנים עד אחרית ימיהם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  כך במקור.