_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עַל שֵׁשׁת הַתּוֹלָעִים הַמֵּאִירִים

מקס נורדוי

תרגם מגרמנית: דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

בלילות סיון היתה החדוָה על פני נְוַת-השדה אשר עם שפת היער גדולה מאד, כְּחֶדְוַת חתונת-אִכָּרִים או כלֵיל-הִלוּלִים.  זמירות-הלילה חִללו בחליליהן, הַצֶּרְצְרִים נגנו בכנורותיהם, השורקים-במטר תופפו בתֻפּיהם, רוח-הלילה זִמֵּר את זמירותיו, וחַפּוּשֵׂי-אִיָּר זקנים וחַפּושֵׂי-סִיוָן צעירים רבצו בבתי-משתיהם אשר בתוך החציר ואשר בתוך הסְבָכִים ואשר בין ענפי העצים ויהיו שותים את הטל עד לְסָבְאָה, וגם חַפּוּשֵׂי-מרים הישרים, אשר אין חלקם מעודם עם פריצים, נִפְתּוּ הפעם לִמְפַתֵּיהם להתהולל יחד עם הסובאים.  וכאשר יָרד הלילה כָלִיל, אז התרוצצו ששת התולעים המאירים, המתגוררים על פני נְוַת-השדה, ויזחלו מבתי-חָמְרָם אשר בתוך האדמה ויבעירו את מנורותיהם, ויהי פתאם אור גדול על פני כל המקום, והאור אור לבן-תכלת בהיר ונוצץ.  והיה אחר כן, כאשר יקומו הסובאים המאַחרים בלילה לשוב הביתה, וּמָצְאוּ את הדרך אשר לפניהם על-נקלה ולבטח, כאשר יהיה בצהרים, ולא יתנגפו עוד רגליהם אל שרָשים ואל אבָנים ולתוך נִקְרות החפרפרות לא יפולו.  ויש אשר בבואם עד לפני התולעים המאירים, והתיצבו רגע ונשאו את קולם הצרוד מרוב שְתֹה לשיר להם שיר-ברכה, שירת-תודה היא לאמר:

"תּוֹלָע, הַמֵּאִיר לְגִבּוֹרֵי הַגְּרוֹ

אֶת-כָּל דַּרְכָּם הָאָרוֹךְ,

בִּתְעוֹתָם הַבַּיְתָה וְכִבְדֵי שִׁכָּרוֹן –

הֱיֵה נָא בָרוּךְ, הֱיֵה נָא בָרוּךְ!"

והתולעים המאירים לא יענו דבר, כי אם יגיהו את אורם הרך והמתוק.  אכן טובי-לב הם ולא יזכרו לעדת הוללי-לילה אלה את עון הוללותם הנעימה, כי אם ישמחו גם הם על עליזות החיים מסביב להם למועד החג הקצר הזה אשר בשנה.

ועל יד נְוַת-השדה אשר שם החדוָה, לא-רחוק ממנו, עמד ארמון ישן ומגדל גבוה בראשו.  ועל פני המגדל קִננה משפחת ליליות נכבדה אשר לה עבדים ושפחות רבים מבני העטלפים.  וגברת המגדל היתה לילית באה בימים גבירה מלֻמָּדה מאד, ויהי בן אשר חפצה לעשותו למלֻמד גם הוא, ואולם האדון הצעיר עצל ורודף תענוגות, ויחמוד לשוטט בחוץ מֵהֲגוֹת בלמודים.  והיה בכל עת אשר יכול, ויעזוב את ספריו ויתגנב מן המגדל החוצה, למען התנפל על קַן כל עוף, לגזול צפרים או להתעופף עם עדת בחורים מבחורי הליליות בקִנִים הקרובים אשר מסביב ולצאת עמם יחדו לציד ארנבות או לצֵיד העכברים הצבועים.

ואמו התעצבה מאד אל לבה על כל הדברים האלה ותהי שוחרת אותו למוסר תמיד.  "הנה עת הבחינה הולכת הלֹך וקורבה ואתה טרם תִּכּוֹן לקראתה בלמודיך.  האם תאמר להביא עלי את החרפה הזאת, אשר לא תעמוד בַּמַּסָּה ונפל תפול בה?"

הבחור לא ענה דבר, כי אם הכביד את לבו פניו התקדרו.

"הלא תענה, בן מביש!" קראה הלילית באַפּה.  "מה אעשה בך אפוא? כל אבותיך אשר מעולם היו תמיד מאורי כל חכמה וחברי האקדמיה כלם, ורק אתה לבדך תאמר להיות איש נבער וריק.  אשר לא יֵדע בלתי אם הולֵלוֹת כל היום.  האם לא תכָּלם אפוא?"

"לא חטאי הוא", ענה הבחור בקֶרי.

"לא חטאך הוא?" שאלה הלילית ותשתאה.  "ומי אפוא החוטא?"

"אבל אמי", קרא הנער ורוחו התעודד, "הלא תביאי לב חכמה.  מתי אפוא אוכל לשבת על למודַי? יומם עלי לישון, כמשפט כל בחור נכבד מנכבדי עדת הליליות, ובלילה הנה מלא החדר הצר והארור הזה חֹשך על פני כלו אשר לא אראה דבר.  הנה קצר-ראי אני זה מאז, ואם אוסיף עוד ואוגיע את עיני על הספרים בחשכת האפֵלה הנוראה הזאת והייתי עִוֵּר כֻּלי."

"מה אתה מַרבה להג פה?" ענתה הלילית קשות.  "הן זה כמְאַת שנים אשר אנחנו יושבים פה ולא התאונן עוד איש ממנו על מעוננו זה.  כלנו ידענו תמיד כי נעים לנו ועָרֵב פה.  בלילות הַיָּרֵחַ הן כמעט אשר יהיה האור פה גדול מנושא, ובימים אשר הירח לא יגיה הן לנו עוד החתול אשר על הגג, ולאור עיניו הלא יכול תוכל לקרוא את קריאותיך ברוָחה.

ואולם הנער הוסיף להקשות את לבו.  "סלחי נא לי, אמי", ענה בְמִרְיו, "לילות הירח במלוא נגוהותיהם מעטים ככה, ועיני חתולנו אולי השפיקו באורן לאבות אבותינו, ואולם לא לנו אשר גֻדלנו בהיות על פני הארץ המאור האלקטרי.  וגם הנה רַבּו עתה הלמודים שבעתים מאשר היו לפנים.  ולכן זה הדבר אשר אֹמַר אלַיך: תני לי מאור טוב או חדלי מהתאונן אם לא אִכּוֹן לקראת בחינוֹתָי".

ומבלי חַכּות לדברים אשר תענה אותו אמו נחפז הבן הסורר וימָלט בעד חור המגדל, למען בקש תענוגות עם חבריו יחד, כמשפטו תמיד ולעזוב את למודיו באשר הם שם.

ולילית אמו קראה לִזְקַן העטלפים אשר עמה בביתה ותשפוך בחיקו את מרי כל עָצְבָּה.  "אכן אין עוד יְכלֶת לכלכל דבר עם העם הצעיר והסורר הזה.  האם לא תאמין, אשר נעקש נעקש בני הפוחז להגיד לי ולא יחדל, כי רק באין דֵי אור לו במעוננו לכן לא ילמד?"

"רק תואנה היא, גברתי הרבנית".  צפצף העטלף.

"את הדבר הזה ידעתי כמוך", ענתה הלילית.  "ואולם אף תואנה אין לי להשאיר לבני להיות לו לכסות-עינים.  מה עלינו לעשות אפוא, למען תת לעצל הזה אור נבחר?"

"אולי החתול אשר על הגג – " החל העטלף

"לא ישפוק", קראה הלילית ולא נתנה לו לכלות את דבריו.  "ואולם הלא אין זָר בתוכנו: האור אשר לנו הן באמת אור דל מאד ואני את נפשי אשאל, אם לא באמת הלכו עינינו הלֹך וכֵהות רק יען כי מצאנו שִׂפְּקֵנו בזֹהר עיני החתול.  אכן באה העת אשר עלינו לבקש לנו אור חדש".

העטלף חשב רגע אחד מחשבות.  "מה אַתּ אומרת, גברתי הרבנית", ענה, "אם ננַסה הפעם בתולעים המאירים? הן אורם אור צח ושוה תמיד, את הראש לא יחַמם ופגע שרֵפה אין בו".

"המחשבה מחשבה טובה", ענתה הלילית.  "לֵךְ וְהָבֵא לי כרגע אחדים מהם".

והעטלף משרת מקשיב ונכון תמיד לפקודות גברתו,ויתעופף כרגע נמהר אל נְוַת השדה אשר עם שפת היער, במקום אשר שם הגיעה עתה שמחת חג האביב עד למעלה ראש.  מכל צַמְרות העצים ומן הסבכים ומן חֲצִיר העֵשב עלו צלילי כנורות וזמירות חלילים ונגינות שירי שתִיה, ובכל מקום נשמע קול מנגנים ומחוללים וסובאים, והתולעים המאירים מאירים בשמחה חרישית את כל ההולֵלות הָרַבָּה.  ואולם העבד הנאמן אשר ללילית לא שָׂם לב לכל עדת החוגגים, כי אם חטף בּשִניו את אחד מן התולעים המאירים ויחָפז בעופו וימהר מאד וישאהו אל המגדל וישימהו על פני אחת הקורות.  והתולע חרד מיראה בכל יצוריו ויכבה נרו כמעט כלו בחרדתו.

והלילית נגשה אל הרמש קרוב מאד ותבט בו היטב ולא מצאה רצון ותאמר: "אכן גם האור הזה איננו מן האור הנבחר".

"לא, גברתי הרבנית", ענה העטלף.  "בחוץ על פני נוַת השדה הגיה האור הזה שבעתים ככה.  אכן עם נפלא העם הזה: בהיותם איש איש לבדו לא יועילו הרבה, ורק כאשר יהיו רבים יחדו אז יחפצו עדת המרֵעים האלה להראות איש לרעהו את יתר עֻזו ואז יעשו את כל אשר בכחם ויָצא מהם אור אשר נמצא בו חפץ".

"כי עתה לַךְ והָבֵא לי עוד אחדים".  צותה הלילית.

והעטלף קרא את אֶחיו וַיֵצאו יחדו לנאות הדשא וַיִשְבּוּ גם את חמשת התולעים המאירים הנותרים.  ויהי כאשר יָשבו ששת התולעים יחדו בתוך המגדל על פני הקוֹרה, וישמחו מאד כי לא אֻנה להם כל רע וכי שבו לשבת כלם יחדו כבראשונה, וישכחו עד מהרה את כל פחדם וישיבו ויאירו את מנורותיהם בכל עֻזן.  ויהיו קירות בית המגדל נוצצים פתאם ומזהירים כמו חֻפּו ברַצי כסף והבית בית משתה גדול, ויהי המראה מראה נחמד מאד אשדר גם בעיני העטלף מצא חן, אף כי אין לבו הולך אחרי תפארת ועֹשר. 

"אכן נפלא האור", אמר, "ורק כי מַכֶּה את העינים בסנורים.  אין זה כי אם לא יכולתי להביט אור כזה לאֹרך ימים".

"גם אנכי לא יכולתי", ענתה הלילית וַתֵּאָנַח.  "ואולם מה עלינו לעשות? הן רצון בני הנעורים הוא ואנחנו מה".

וששת התולעים המאירים האירו בכל מאדם כל הלילה עד לפנות בקר, ולפנות בקר כִּבּו את מנורותיהם וירמשו על פני התקרה ויגשו איש אל אחיו עד כי קָרבו מאד, ויישנו כלם יחד בהיותם עיֵפים, ויחלמו ויראו בחלומם את מִשְתֵּה הַהֲלוּלִים, אשר לֻקחו משם בחזק יד לבעבור הבִיאם אל מגדל הלילות על משמרתם.

ובְהֵרָאות השחר על פני השמים, ויבוא גם בן-הלילית משוּט בחוץ וארנבת הביא עִמו, וַיַּנַּח אותה שַי לרגלי אמו ויברך אותה בשלום וכי תערב לה שנתה.

"רב לך, רב לך, הפוחז", נִרְגְּנָה הלילית בטרם תעלה על יצועה, "ואולם היום בערב וראית דבר אשר לא פללת!"

ואף אמנם נגשה הלילית בהיות הערב אל משכב בנה האוהב שֵנות ותקרא לו באזנו: "קום לך, העצל, התעורר וגש אל העבודה".

והנער פקח את עיניו ואולם כרגע שב ויסגור אותן מפני זהר האור הרב אשר פָגע אותו, כי ששת התולעים המאירים העלו כלם את מנורותיהם ויהיו מאירים בכל עֹז.

"עתה לא תוכל עוד לבקש תואנה", הוסיפה הלילית לדַבּר, "כי לא תראה היטב.  הנה הכינותי לך מאור, אשר תכלינה העינים למראהו, ועתה מהר קח את ספריך ורק אשר תלמוד עתה כמשפט".

והנער ראה כי אין עצה עוד, ויקם באין חפץ וירחץ את פניו ויסעד את לבו ויֵשב על ספריו.  ואולם היו הלמודים לו למשא, והוא רק חִכּה עד צאת אמו, היא ושתים ליליות מִשִפְחותיה, למען הָביא את צרכיה.  אז נגש חיש אל התולעים המאירים ויאמר להם בקול דממה ובחָזְקה": "הוי אתם עַם האספסוף, עבדים נושאי מנורות! מה לכם תבקשו פה? מי קרא לכם כי באתם? אם אתם, בני בליעל ומשחיתי עינים, לא תעזבו את המקום הזה כרגע, אז אשַבר לכם את עצמותיכם כלן".

והתולעים המאירים התחלחלו מאד ויכַבו נרם כמעט כלו, ויהי עוד רק אור לוחש מעט.  ואולם העטלף ראה ושָמע את כל אלה מִפִּנָתו וימהר וישתער אל המקום ויצפצף! "חכה נא, אדוני הבחור, בשוב גבִרתי הנכבדה אסַפּר לה את כל הדברים, ואַתּם שובו כרגע והעלו לי את המנורות, ואם לא וידעתם את ידי."

והתולעים המאירים לא יָדעו את אשר עליהם לעשות.  מעבר מזה מְיָרֵא אותם בן הלילית, אם יאירו, ומעבר מזה העטלף הנותן עליהם את חִתּיתו, אם לא ישובו להעלות את נרותיהם כרגע.  ואולם בִּין הבינו, כי קול העלם נחשב פה בבית הזה מקול העטלף, ויהי האַמיץ בין התולעים והוא עָרַב את לבו לגשת אל הנער הזועם העומד עם נוצתו הזקופה ועם עיניו המשליכות אימים ויאמר לו: "אדוננו הצעיר, הלא בכל נפשנו אמרנו לשמוע לך, לו רק יכולנו.  ואולם לא לרצוננו באנו הלום, ורק עבדיך לקחו אותנו בחֹזק יד מארצנו ומחיק משפחתנו, ועתה איך זה נצא מן המגדל הרם והנורא הזה ואיך נגיע אל פני האדמה? את הדבר הזה אין ידנו משגת לעשותו עד עולם ועד.  הֱיֵה נא לנו עתה לעזר, אדוננו הצעיר, ואנחנו נברך אותך על חסדך זה כל ימי חיינו".

והנער נער קשה ופוחז, ואולם לבו היה לב טוב, ויחמול את התולעים האמללים ולא מצא את לבו לקחתם באין דבר ולהשליכם בעד חור המגדל החוצה.  וגם את אמו יָרֵא, כי תבוא ותשאל להם.

אז הֵניס בעֻזו את העטלף עד אל פנָתו ואל התולעים המאירים אמר בקול דממה: ואתם פה עֲשו את כל אשר אנכי מצוה אתכם, בשוב אמי הביתה וחגרתם את כל כחכם והתפרצתם מפניה וקראתם שביתה.  אכן אוהבת אמי לדַבּר קשות מעט, אבל כל רע לא תעשה לכם.  רמש אשר כמוכם אין היא אוכלת, ולכן אין זה כי אם תקום ותגרש אתכם מפניה, ואש אקחכם ואביאכם אל ארצכם".

וכאשר דבּר, כן היה.  בשוב הלילית הזקנה הביתה ותרא והנה כהה החדר וששת התולעים המאירים לא נראו בלתי אם כשש נקודות תכלת קטנות.

"מה זאת אפוא פה שנית?" קראה הלילית בקצפה.  והעטלף אמר להשתער מִפִּנָתו, ואולם העלם חש אליו וילחש לו בזעמו: "שים מחסום לפיך, כי בן מות אתה!" ואחרי כן מִהר אל התולעים המאירים ויצפצף להם: "ועתה דַבּרו! הֱיו לבני חיל!"

והתולע אשר הרהיב לפנים את עֻזו לדַבּר, דִבּר גם הפעם: "יהי שלום בחֵילך, גבִרתּנו הנסיכה, אין אנחנו יכולים להאיר".

"מדוע אין אתם יכולים, אַתּם עדת ריקים ומורדי עבודה?" גערה בהם הלילית.

"יען כי אין איש נותן לנו דבר לאכול ולשתות", ענה התולע בלב אמיץ.

"האמנם?" ענתה הלילית והיא נבוכה מעט.  הדבר הזה לא עלה עוד על לבה עד כה.  וגם יפָּלא ממנה להגיד כי לא צדקו התולעים.  "מה אַתּם חפצים?"

"ארבע ארוחות ליום, שנים עשר זבובי-ירק שמֵנִים לכל ארוחה וכוס טל משכים, כי כן הִסְכַּנו.  מלבד זאת גם משְכָּב רך בָּאֵזוֹב ומעט ירק קצח בתוך הכר אשר למראשותינו, ופעמַים בשבוע ינָתן לנו דרור לצאת לשוח.  אם לא ימָלאו לנו משאלותינו אלה, לא נאיר".

טוב לי לראותכם פגרים מתים, אתם הזוללים, מִמַלֵּא את משאלותיכם!" קראה הלילית ותתקצף עד להֵחָנֵק.  "קום וגש, עטלף,שְׁבור לנבלים האלה את עצמותיהם! אֱכוֹל אותם עד לא יוָתר מהם איש!"

"כַּבּוּ!" צפצף אליהם הנער חרש, בעוד אשר התעופף אליהם העטלף מהרה, למען עשות את פקודת גברתו.

והתולעים המאירים כִּבּוּ מהר את מנורותיהם ולא נראו כָליל עוד בחדר המגדל האָפֵל, אשר גם לעין חדה מעין העטלף, לא יֵקל למצוא את מקומם.

"הֵחָפזו! שבו לכם על צפרני פה, איש איש על הבֹּהֵן האחת", צוה אותם חרש.  והתולעים מהרו וירמשו ויעלו ויתַפְּשׂוּ ככל אשר יָכלו ויֵשבו על רגלי הנער, אחרי הֶעמיד הנער את רגליו על פני התקרה, וכאשר הבין כי עלו כלם וכי דבקו בו היטב ברגליהם הדקות והרפות, ויקם ויעף עִמם החוצה בעד חור המגדל באין רואה ובאין שומע.

ובהיותם בחוץ והתולעים ראו כי השואה כבר רחוקה מהם, ויתעוררו ויבעירו פתאם את מנורותיהם בכל עֹז, ויהי מראה בן-הלילית במעופו כמעוף רשף-כוכבים נפלא ונוצץ.  ובהגיעם אל נְוַת-השדה אשר עם שפת היער, וינַער פתאם הנער השובב את צפרניו ויִפּל את אורחיו לארץ, כי היה לו לזרא לחוש באין מעצור את רגליהם הרַכּות והדקות על פני בהונותיו, ולא קרא להם גם שלום וימהר ויעבור לדרכו.

והתולעים המאירים נפלו לארץ באין-נחת ויכאב להם מעט בנפלם, ואולם מן הכאב גדלה שמחתם שבעתים בראותם כי שבו אל מולדתם ואל אחיהם.  והצהלה אשר עברה את כל המחנה בשובם היתה גדולה מאד, כי חדלה כל שמחה מנוַת-השדה מיום אשר גָזַל העטלף את מנורותיהם החיות.  מִשְתֵּי-לילות האביב חדלו, והסובאים נחפזו הביתה, ויטבעו רבים מהם בבצעי המים וימותו ורבים נכשלו על צורי אבנים ועל שרשים וישברו את רגליהם או את מתניהם ויהיו קולות צעקה וזועה ושבר אחרי קולות השירים העליזים.  ולכן בראות עתה עדת ההוללים את בעלי המנורות בשובם והאור זרוע להם מסביב, וישובו ויריעו בזמירות על פי כנורותיהם וחליליהם, וְחַפּוּשי-אִיָּר זקנים וחַפּושׁי-סיון צעירים וצִרְצְרִים וְסוּסֵי-חָצִיר וגם חַפּוּשׁי מִרְיָם יושבי הבית התהוללו וירקדו מסביב לששת התולעים המאירים וישירו להם  את השירה:

"מַה נֶּעְדַרְתֶּם, רֵעִים זַכִּים

עֵת הִלַּכְנוּ בַמַּחֲשַׁכִּים

וּלְנַפְשֵׁנוּ קָרַב קִצָּהּ,

כִּי טָבַעֲנוּ אֶל הַבִּצָּה.

אוּלָם עַתָּה אַתֶּם בָּאִים –

תְּשׁוּאוֹת חֵן לָכֶם, תּוֹלָעִים!"

וגברתנו הלילית אחר נסותה את נסיונה האחרון לא חפצה עוד לעשות את בנה למלֻמד, ותחדל ממנו ותתן אותו להיות לאיש ציד כרצונו, כי הלך לבו אחרי המלאכה הזאת ויחשק בה, ובאחריתו ראה את הברכה גם בעמלו זה, לשמחת לב אמו גם היא.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה