_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַכֶּלָב העָשִיר וְהַכֶּלֶב הֶעָנִי

מקס נורדוי

תרגם מגרמנית: דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

שמו היה עז-נפש, ובאמת ראוי היה לשמו.

כי אמנם הנתעב היה מכל הכלבים אשר ראתה עין-אדם מעולם: גְּבַהּ-רגלים וקשֵה-שׂעָרות, חַד-אזנים והאזנים כפופות בקציהן, אֲרוּך-פֶּה וּצְהוּב-עינים.  אין איש אשר יָדע להגיד את משפַט מינו.  ראש לו כראש זאב וגופו גוף מרַדף פרים, רגלים לו כרגלי זרזיר ועורו כעור הכלב הֶחָרוּם, זנב לו כִזְנב כלב-חצֵרות וצבעו כצבע כלב-הנמר.  גם דק היה כדג-מלוח יבש ומגֹאָל תמיד כמנקה מָחֲרָאוֹת, קְלִיקֵי שערותיו יָרדו מעל בשרו כבלואי הסחבות אשר לאיש הֵלך, ואזניו השׂרוּעות והפצועות העידו בו על ריבוֹת-תמיד ומלחמות קשות אשר היו כל הימים.  וגם אשר התגרד תמיד בקנאה גדולה ונשך את בשרו בלי הרף היה לו לאות, כי את עורו המסֻבּך נתן להיות למקלט להמון עדת אורחים שחורים ומפזזים.

אולם מִבַּעד לתארו הנשחת, אשר הרגיז את כל רואהו עד למרחוק הסתיר עז-נפש המון יתרונות טובים וסגלות יקרות.  כדוב היה חזק ואמיץ-לב כאריה, וגם נאמן היה ברוחו כחק לכלב ישר, ויהי לו לב טוב גם בכל הרע אשר מְצָאָהוּ וגם אחרי היות לו משפט וצדקה להתאונן על קְשִי יומו.

ואף אמנם לא ראה הכלב ימים טובים.  עבד היה ללוטש-שכינים[1] זקן, המוליך את עֶגְלַת אבן המשחזת אשר לו מכפר לכפר, והכלב הוא אשר עזר עמו להַסִּיע את העגלה.  ואולם אדוניו לא נתן לו לאכול בלתי אם מעט מאד, כי גם לו לנפשו לא היה לחם לשׂבע, ותחת אלה נתן לו מהלֻמות רבות ויבעטהו ברגלו לרגעים, בכל-עת אשר בערה בו חמתו על מעט משכֻּרתּו והוא אמר לשכּך בו את רוחו כמעט.

ועז-נפש לא התקצף באדוניו ויסלח לו על כל זה, כי בכל עת אשר שתה הזקן לשִׁכָּרון – ולשכרון שתה בכל עת אשר מצא לו אגורת נחֹשת לקנות בה מעט מן המים החיים – התהלך עם עז-נפש באהבה וסלסלהו וידבר אליו טובות כאשר ידבר איש באזני רֵע נבון.  ואחרי שפכו לפניו את לבו, אשר היה ערום מכל שמחה, רָבַץ על הארץ באשר הוא שם, על פני הדשא וּבִנְאוֹת היער ואל תוֹך חריץ התעָלה אשר ברחוב, ויהי משמיע את קול נחרתו באימה, ועז-נפש כורע ארצה על ידו ושור את שׁנַת אדוניו ואת עגלתו, אשר זאת כל עשרוֹ בחייו.

ויהי ערב-יום ולוטש-השׂכּינים הזקן שתה לשִׁכּרון עד מאד וישכב בחריץ תעלה אשר ברחוב וירָדם ולא הֵקיץ עוד, כי מת.  ועז-נפש בראותו כי אין אדוניו משמיע את קול נחרתו כפעם בפעם, ויתבונן ויֵדע כי תמורה היתה בו אשר לא הסכין.  אז הֵרִיח בו, לקק את פניו, הָדַף הדף בו בפיו, גֵּרַד ברגליו את לבו ואת רגליו, ובראותו כי עודו מחריש ואיננו נע ובשרו מֵחֵל לקפֹא, וישא עז-נפש קול יללה גדולה ומרה, וישָמע הקול בלילה עד למרחוק ויענו אחריו כל הכלבים אשר מסביב דרך כברת-ארץ, ויבאו בני האדם בבקר השכם ויראו ויכירו בי מת הַמְהַלֵּךְ בלילה.

אז אמרו להעביר משם את נבלת האיש ואת עגלתו, ואולם עז-נפש חשב בלבו כי אין לו הצדקה לתת לאנשים לעשות את אשר הם עושים, וישתער בחֵמה שפוכה על כל איש הַקָּרֵב, ושומר השדה שלף את חרבו לו, וגם הָמִית הֵמִית אותו ולא החטיא, לולא מִהר עז-נפש לנטות מפניו ומפני מכותיו..  ואולם מפני השבטים אשר היו בו ומפני האבנים אשר השליכו בו האכרים לא יכול לנטות, ויכוהו כלם בלי חמלה, עד ראותו ועד הַכּירו כי לא יועיל לנגדם דבר.  אז נוֹאש מרצונו לבלתי תת להעביר את פגר אדוניו, וימָשך אחרי האנשים מרחוק, והוא מֻכּה ופצוע, גונח והומה, בהביאם את אדונו המת אל שדה הקברים אשר בכפר.

ועם לוטש-השכינים העני לא עשו תכונה רבה.  באו הפקידים, בחנו רגע, כתבו רגע, ואחרי כן שׂמוּ אותו בקבר ואיש לא זכר עוד אותו.  ואולם עז-נפש התגנב אל שדה-הקברות ויסתתר מאחרי אחת המַצֵּבות וירא בהשכיבם את אדונו אל האדמה ואת הקבר סִתּמו בעפר.  ויהי כאשר הלכו כל האנשים, ויֵצא עז-נפש ממחבואו וילך אל הגל החדש ויָחל את מלאכתו בקנאה גדולה לחפור את אדונו מן האדמה.  הוא עודו חופר את הבור ומסיע את העפר, והקובר ראה את מעשהו וימהר אליו בקול גדול וקרדֻמו בידו.  אז ראה עז-נפש כי אין לו עצה לנגד האיש המתקצף אשר נִשׁקו בידו, ויתנהל לאטו ויֵצא משדה-הקברות, והשומר סגר את הדלת אחריו.  וגם לשוב ולדַלג על החומה לא יכול, כי גבוהה היה ממנו.  ויהי כראותו כי אין הוא יכול להוָתר פה עם גופת אדונו, וילך ויָשב אל המקום אשר שם מת, וישכב וירבץ על שפת חריץ התעלה אשר ברחוב, ויהי נכון לבלתי סוּר מזה עד-עולם.

ובקִרְבַת המקום ארמון עם גן גדול מסביב לו, וגדר מפרידה בינו ובין הרחוב.  והארמון ארמון נסיכה זקֵנה, אשר עבדים ושפחות יסבּוּה כל היום, ולה כלב קטן, כלב חֵיק, אשר אהבה אותו במאד מאד.  ושֵם הכלב יַקּיר והוא צהוב ופניו שחורים, קצַר-תּאר וְשָקוּט.  אכן היה הכלב נכבד מאד למראה.  עורו אשר על בשרו נִשְׁמָר היטב, כי יום יום רחצוהו וינקוהו ויגרדוהו וַיָּסוֹכוּהוּ במֵי-בשָׂמים.  על כף רגלו השמאלית אשר מלפניו הושׂם צמיד זהב ועל צוארו רביד לבן עם חוט תכלת זכּה, ובצאתו לשוח הלבישוהו אדרת צמר דק עם מרצפת משי מתחתיה, אשר רֻקַם בְּקָצֶיהָ כתר נסיכים.  והיה אם יָרד הגשם בטרם צאתו, והלבישו אותו גם נעלי עור ברגליו, לבלתי רָטוֹב רגליו במים ולבלתי גָאֵל אותן.

ויקיר בלבושיו היפים וְעֶדְיו היקר היה נחמד מאד למראה, ואולם בכל תפארתו זאת לא מצא נחת, כי היתה לו למשא.  מי יתן ויכֹל גם הוא לְקַפֵּץ יחף על הבִּצוֹת ולגַמא ארץ באבק רב! מי יתן והיתה לאל ידו להעביר מעל בשרו את כל הבגדים הכבֵדים האלה והיה לָבוש רק את עורו החלק, לבעבור יוכל גם הוא להתהולל עם כל הכלבים יחדו, אשר ראה אותם יום יום ברחוב מעבר לגדר, והם רצים ומדַלגים ומתפלשים בעפר ונאבקים איש עם אחיו כחפצם! ואולם כל זאת נבצרה ממנו לעשות, כי משרת הָפְקַד עליו לשרת אותו כל היום, והוא שומר את עקביו לבלתי היות לו מגע או משא עם כלבים זרים.  כִּלְאוֹ היה חדַר-גברתו, ויהי לו המשפט פעמַים ביום להתהלך לשוח בחצר הארמון, ופָקִיד הולך עִמו ומחזיק בו בחבל, והתהלך כה וכה ושאף רוח והתנודד מעט ועשה את כל אשר יעשה.  אכן הליכותיו אלה כהליכות הַשָׁבוּי היו לו למשא ויבַכּר לשבת עם הנסיכה הזקנה יחדו.  ואולם מֵחֶסְרוֹן תנועה ומרב טובה ומאכל טוב היה יקיר לגוש חֵלֶב אשר אין תֹאר לו, ותהי לו נשמת-אַף קצרה וּפוֹדַגְרָה ועקיצת-תמיד בעורו, אשר בכל טהרתו התגרד יתגרד בעורו בלי הרף כעז-נפש העני, אשר לא יָדע מעודו מסרק ומגרדת, מרחץ חם ובורית.

וכאשר נמצא לוטש-השכינים המת בחריץ התעלה אשר ברחוב לפני גדר הארמון, ויתקבץ המון אדם רב בחוץ וגם משרתי הארמון באו לראות, גם יקיר היה בין הרואים, והוא לוחץ את פניו השחורים עם אפו הֶחָרוּם ועם פיו הצר אל בַּדֵּי הגדר ומביט ורואה.  ובהכות האנשים את עז-נפש בחרָבות ובמקלות עד כי כמעט שברו את כל עצמותיו, אז תקפה אותו חֵמה גדולה ויָחל לנבוח בקול גדול, ככל אשר נתן לו קצר-נשמתו.  ואולם האנשים לא ידעו חנינה, ורק הוא לבדו הבין את לב עז-נפש, ויהי עם נפשו להיות לעזר לָרֵעַ הנאמן הזה, הנאמן לאדונו וּמֻכֶּה בלי צדק, לוּ רק יכול לגשת אליו.

כל היום בשכבו בחדר-גברתו על רבצו העשוי משי תכלת כהה, לא סר מקרב לבו זכרון המראה אשר ראה.  אמנם הכלב אשר שם נבזה תארו עד לגֹעַל, אף אין-זאת כי מולדתו ומוצאו מִפְּלִיטֵי משפְּחות הכלבים, וגם זה אמת ונכון כי אין לו דֵע וְהַשְׂכֵּל, עַז הוא וקשֵׁה-פנים, ואף טהור איננו; הן סְחָבות לו וקרָעים.  ובכל-זאת טוב הוא שבעתים ממנו, מן הכלב נשוא-הפנים המלא דֵע והשכל כמים לים, מִיַּקִּר[2] העשיר.  הכלב הזר הזה לא חִיֵב את נפשו לאדוניו במאומה, כי גם ללחמו לא דאג אדוניו; עֵד הרזון הזה אשר בבשרו.  ובכל-זאת שמר לא את אמונתו עד מותו, ובכל-זאת לא חפץ להִפָּרד מעם מבלת אדונו וִיהִי מָה, ובכל-זאת בחר לשאת מהלומות אכזריות מלנטות מאחרי אמונתו.  האם גם הוא,יקיר, היה מוצא אוֹן בנפשו לעשות גדולות וגבורות כאלה? בבשת-פנים הודה בלבו כי רחוק ממנו הדבר.  גבִרתו מפַנֶּקֶת אותו, והיא נכבדה על כל סביביה ועשירה מאד, ובגלל יתרוֹן גברתו, נשאו את ראשו גם הוא, כּחֹק לכלב ממשפחת הנסיכים, וגברתו מלעיטה אותו לחם מתוק ובשַׂר-חֲלָצַים.  ובכל-זאת – לוּ מתה כיום הזה, כי עתה לא נשא קול יללה ולא כרע על צדה ולא חרץ את לשונו לכל קָרֵב, ויותר מכל אלה לא סִכֵּן את נפשו להיות נכון לחרבות ולמהלומות מַקלות.  המחשבות מִלאו אותו תוכחות על נפשו ורחשי כבוד לכלב הנבזה ברחוב, אשר היה לו למופת לישֶׁר-כלבים.

ובערב בצאת יקיר לשוח בחצר-הארמון ומשרתו הולך עמו לשַלחו, ויתנודד אנה ואנה עד גשתו אל הגדר, וימהר ככל אשר חֶלבּוֹ וקֹצר-נשמתו לו ל אז ראה כרגע את עז –נפש אחרי שובו משדה-הקברים, והוא שוכב בחריץ התעלה אשר ברחוב, עיניו סגורות, פיו בין כפות רגליו אשר מלפניו וגונח מרגע לרגע.

"הִי אדוני! גשה-נא פה אל הגדר!" קרא אליו יקיר.

ועז-נפש לא שָׂם אליו לב.

"אכן כלב בן-חַיִל אדוני! כל רחשי-כבודי עם ברית אהבתי נתונים לאדוני!" הוסיף יקיר על דבריו.  "רק צֹרֶך נפש הוא לי לחַבּק את כף רגלך.בכף רגלי.  ואולם להוָּתי לא אוכל לצאת אליך החוצה"?

ומרֹב עמָלו לדַבּר בקול גדול, אשר לא הסכין, החל לְשָעֵל, ואחרי-כן הֵחֵלָה עקיצת עורו לעַנות אותו עד להתפתל, כי לא יכול להתגרד כחפץ-נפשו בגלל אדרתו הנהדרה ורבידו היפה וחגורתו אשר על כתפיו.

אז נשא עז -נפש את ראשו, ויפקח את עיניו וימצמץ בהן, "מָה אתה שָם חָסֵר?" שאל אותו בקולו הגס.

"הוי, מה רע לי", ענה אותו יקיר, בקול בוכים אחרי שוב אליו נשמתו.  והוא לא ראה און בעז-נפש ברב או במעט על רוחו הגסה כאחד מן האספסוף, אשר דִבֵּר אליו בלשון "אתה" והוא רק זה-רגע התוַדע אליו.  "ואולם אַל נא נדַבּר עתה בי ובנפשי, כי אם בך, אדוני.  אין-זה כי-אם אהבת את אדונך במאד מאד?"

"רק הוא לבדו היה לי ורק אני לבדי הייתי לו על פני כל האדמה.  אין את נפשי עתה לחיות אחריו".

"אבל בינה נא את אשר לפניך, אדוני הנחמד", קרא יקיר בחרדה.  "הן לא תאמר לשלוח יד בנפשך?"

ועז-נפש החריש ולא ענה.

"אדונך היה רק הֵלֶך עני", הוסיף יקיר.

"כמוני", נָהַם עז-נפש ולא נתנהו לדַבּר.

"יהי כן ואתה אדוני הן לא חִיַּבְתָּ את נפשך לו במאומה, הן נבצרה מן האיש הזה לעשות למענך קטנה או גדולה.  ועתה מת; את הדבר הזה לא נוכל לְשַנות עוד, כי על-כן ישים-נא אדוני את לבו אל נפשו.  מה אדוני אומר לעשות עתה?"

"לא אעשה דבר.  פה הנני ופה אשָׁאר".

"כל הלילה? על פני האדמה הערֻמה? תחת רקיע השמים?"

"ככה הסכנתי מעודי".

"כן, אין לאדוני פודגרה וקצר-נשמה כמוני.  לוּ אמרתי אנכי לעשות כן וָמַתִּי כרגע.  אבל מי יתן לאדוני לאכול?"

"איש לא יתן.  ארעב-נא עד בוא קצי".

ונפש יקיר עגמה לחבֵרו האמלל מרגע לרגע יותר

"שוב לבינתך וַחֲכָם, רֵעי ודודי", אמר לו.  "הן זאת פקודתנו, כי נבקש נחמה לנפשנו בצר לנו.  מה גורל החי, אם ככה יתן אל לבו את כל דבר? אכן צר לי עליך מאד.  הנני ואעשה למענך את כל אשר תמצא ידי.  חַכּה-נא לי פה ואני ארוץ וְאָבֵא לך ראשית לכֹּל דבַר-מה לאכול".

בִּכְבֵדות התגלגל יַקיר מֵאֵצֶל הגדר וַיָּשָב אל הארמון, אל נסיכתו הזקנה, ויבט אליה ויתחנן רגע ויהי כמבקש נדבה.  והנסיכה נתנה לו מן הלביבה אשר לפניה, ובידה החליקה לו על עורו ותדבר אליו נעימות, כמשפטה תמיד מדי תִתָּהּ, והוא לא מצא מועד לו להודות לה את חסדה, וימהר וילקק רגע את כף ידה ויכשכש מעט בזנבו, ואחרי כן נחפז לבוא אל הגדר, ויהי נושם בכבדות מרֹב חפזון.

"הנני, רֵעַ!" קרא אל עז-נפש, השוכב עוד על הארץ כאשר עֲזָבָהו.  "יש לי דבר טוב למען אדוני! ואולם על אדוני לבוא הֵנה, כי אין אנכי יכול לצאת".

ועז-נפש התנשא ויגש לאטו.  רחמי יקיר אשר רִחם אותו ונשא עמו בהיותו נעזב, הטיבו מאד לרוחו.  אז נגש עד לפני הגדר, ויַקיר גִּלְגֵּל אליו את נתח הלביבה מתחת לְשִׂבְכַת הגדר, ויכשכש בזנבו בקנאה גדולה, כי שָׂמח מֵרֵאשִית לראות עד כמה יטעם לחֵיך האביון הָרָעֵב הזה מַאֲכַל-התאוה אשר שָׂם לפניו.  ועז-נפש תָּפַשׂ לו בתנועת-כף אחת את הלביבה, וַיָּרַח בה וַיָּשָב וַיָּרַח בה, ואחרי כן עזב אותה על הארץ באשר היא שם.

"מי זה יאכל תָּפֵל אשר כזה!" נָהַם עז-נפש.

"אבל הלא זאת לביבה?" קרא יקיר משתאה, כי לא האמין.  "הלא זה הנבחר מכל מאכל אשר על פני האדמה!"

"לא ידעתי את זה.  אין זה לכלבים ישרים.  אם יש לך עצם אשר נותרה לפניך, טוב, ואם לא – שְׂטֵה מעלי ותן לי מנוחה".

ויקיר הֵניד בראשו, ואולם שב אל הארמון שנית ויתגנב אל בית-המבשלות ויניח על ערֵמת האשפה, אשר שמה לא יתנו לו לגשת כל-הימים, אם כי נפשו חשקה בו תמיד לִשְגוש[3] שם מעט, וימצא שם עצם עגל גדולה, וימהר וַיִּסְחָבֶנָה אל הגדר.

"הנה פה לך עצם, כי ככה הן חפצת", אמר.  "ואולם לא אאמין, כי תצליח לעשות קטנה או גדולה עם הדבר היבש הזה הקשה כאבן".

עז-נפש לא ענה דבר, כי-אם שלח את כפותיו החזקות ויגרוף אליו את העצם מתחת לגדר, וישַׁבּר אותה בנשיכת-פֶּה אחת בקול רעש וצוָחה, ויגָרְמֶנָה ויפַצְחֶנָה ברגעים אחדים לרסיסים ויבלָעֶנָה כֻלָה.  ויקיר עמד חֶצְיוֹ משתאה וחציו מתפלץ למראה המלאכה הנפלאה אשר עשה זה עתה רֵעו החדש אשר מתלעות לו כמלתעות זאב.  ועז-נפש בכלותו מעשהו פנה אל הגדר, ויָּלֹק בלשונו הגדולה את פי יקיר ויהמה ויאמר: "תודה.  נער טוב אתה".

ולב יקיר התפעם בקרבו מרֹב שמחה.  "אוי לי, מי יתן ויכלתי לצאת אליך!"

"כי אתה בֹא", ענה אותו עז-נפש.

"אבל הן אין לי הצדקה לצאת", הִתְיַפֵּחַ יקיר ויבט כה וכה ביראה, לראות את משרתו השומר אותו, וימצאהו והנה הוא עומד ומפטפט עם הָרַכָּב אשר לנסיכה ואליו לא יתבונן, וישמח על הדבר הזה מאד.

"האם לא תֵבוש כי תהיה נער רפֵה-אונים אשר כזה?" גער בו עז-נפש.  "הנה זה אומר להיות כלב כאחד-הכלבים, ומעט הולֵלות על פני חוץ הוא נותן לאסור על נפשו!" ויפן ללכת.

"אַל נא תלך מזה", קרא יקיר.  אביט נא ואראה אם לא אוכל להתגנב החוצה".

ויקיר נזהר מאד ויגש לאטו אל דלת הגדר, וירא והנה הדלת איננה סגורה כי-אם נשענה אל הפתח, ובראותו כי עוד משרתו מעמיק בדבריו עם הָרַכָּב עד בלתי ראות דבר, ויערוב את לבו ויתגנב החוצה.

"עתה מזה והלאה!" פקד אותו עז-נפש, וימהר וישא את רגליו וידהר וילך בחפזון.  ויקיר נסה בכל כחו ללכת עמו יחדו, ולא יכול, ויפול מקץ רגעים אחדים לארץ באין נשמה באפו ויתפתל וַיִנְשוֹם בכבדות ויבקש רוח.  ועז-נפש הביט אליו רגע אחד בבוז, וגם בחמלה.  ואחר-כן תָּפַשׂ בו בּעוֹר צוארו וישאהו בפיו כאר תשא אֵם-הכלבים את עֲוִילֶיהָ, ולא כבד המשא עליו בלתי-אם כנוֹצה.  ככה רץ עמו בלי הרף עד כי נעלם הארמון כֻלו ולא נראה עוד, אז הושיב אותו על פני האדמה ויכשכש לפניו בזנבו באהבה.

"מה טוב לבך", קרא יקיר באנחה אחרי אשר שבה אליו נשמתו מדי היותו בפי רֵעו.  ואולם מרב הסערה אשר היתה בנפשו הֵחֵל עורו לעקוץ לו גם הפעם, ויהי יקיר מתגרד מעט בעורו ולא הועיל, כי הבגדים אשר על בשרו וכל אשר נשא אותו לא הניחו לו להתגרד.

"שְלֻמִיאֵל!" נָהַם עז-נפש אחרי אשר הביט בו רגע, ופתאם התנפל עליו, עד כי חָרַד יקיר חרדה גדולה, ויקרע מעליו בנשיכות-פה אחדות את אדרתו ואת רבידו ואת חֲגוֹרו עם פתיל התכלת, ויקרעם לקרעים, ואת הצמיד אשר על כף רגלו שבּר בקול רעש גדול ויאמר: "רב לך.  עתה הנה שבו פניך להיות דומים לפני כלב ישר ולא אכָּלם עוד בחברתך".

ויקיר ראה כי טוב לו כאשר לא היה לו זה ימים ושנים.  עתה מצאה ידו להתגרד כאַוַת נפשו, וגם הִמְעִיט עורו לעקוץ לו מאז היה בשרו ערֹם והרוח הצח אשר בחוץ נָשב בו מכל עבריו.  ואולם בכל שמחתו זכר את גברתו הזקנה וינחם מעט ויאמר חרש: "מי יודע את אשר הם מדברים בי עתה בתוך הארמון!"

"הלא יכול אתה לשוב אם נִחָמְתָּ", ענה אותו עז-נפש בחמה ויהי כמבקש ללכת.

"אַל-נא תלך מזה", התחנן אליו יקיר ביראה, "אל-נא תעזבני פה לבדי, כי בלעדיך אבדתי".

"כי עתה חֲסוֹם פיך וָבֹא!"

והלילה עלה על הארץ, ועצמות עז-נפש עוד כָּאֲבוּ לו מן המכות אשר הֻכָּה ויהי יָגֵעַ, וגם ראה כי רעוֹ עיף מאד.  אז הביא אותו עד לערֵמת חציר גדולה אשר על פני שדה ויאמר: "פה נלין".  אז חתר מחתרת בתוך החציר וַיָּבֵא אל תוכה את יקיר המפֻנָק והוא רבץ לפניו.  ויקיר ישן בלילה ההוא שְנַת-מלכים, כאשר לא ישן מעודו.  אכן נחמד שבעתים משכב כזה בתוך החציר תחת רקיע השמים מאשר יהיה על-פני כֶּסֶת-משי בתוך חדר סגור ומסֻגר.  גם את הצמרמֹרת אשר ביצורי גווֹ כמעט אשר לא חש עתה, כי חִמֵּם אותו רעוֹ בגופו הגדול והחזק.

ובהקיצו בבקר, אז היה ככלב חדש.  "אכן כלב-פְּלָאות אתה", אמר אל עז-נפש וַיָּלֹק לו בתודה על פיו הארֹך והעז.  "ואולם לא ידעתי מה היה לי – אָחוּש דְבַר מָה וָזָר בירכתי בטני –"

"רעֵב אתה, פֶּתִי, וגם אָני", ענה עז-נפש.

רעב! הנה זה היה דבר אשר לא ידע אותו יקיר מעודו או אשר שכח אותו זה ימים רבים.  אכן נִקַר בו היתוש ההוא מאד מאד, ואולם נעים היה לו שבעתים מכל הַגֹּעַל אשר עוררה בו שפעת האכילה הגדולה וְהָרַבָּה אשר נתנו לו בארמון.

"איה נמצא פה דבר לאכול?" שאל יקיר.

"עוד רגע וראית", ענה אותו עז-נפש קצרות.  אז הֵרִיחַ מעט כה וכה בערמת החציר, ופתאם קָפַץ ויחטוף מִקַּן-פרגים נסתר אפרוח פּוֹעֶה וַיִּשַּׁך אותו בפעם אחת וימיתהו וישלכהו ארצה לפני יקיר, ויקיר עומד משתאה לו.

"קח וֶאֱכול", קרא.  ואחרי-כן פנה גם הוא ויבלע את יתר האפרוחים אשר היו בתוך הקֵּן.

אז הלכו שניהם עד לַחֲצֶר-אחוזה אשר לאחַד האכרים, ועז-נפש הֵחֵל לחפור בגל הרפש, וגם יקיר אמר לעשות כמוהו.  פתאם השתער כלב-החצר בקול זוָעות ונביחות גדולות ויתנפל על כלב-החיק הקטן בשצף קצף, והכלב הקטן נפל ארצה מִכּבֶד המשא ויזעק זעקת חרדה ואת ארבע רגליו שלח מלפניו.  ברגע ההוא ועז-נפש מהר אליו כחץ וַתָּחֶל מלחמה נוראה בינו ובין כלב-החצר, ותקצר יד כלב-החצר במלחמה ההיא.  אז נס מן המערכה ואזניו ושפתיו זבות דם והוא מיבב בקולות גדולים.

"רק ממות הצלת את נפשי", התְיַפֵּח יקיר, מדי עזבם את החצר בחפזון.

"גדולות ונפלאות!" ענה עז-נפש בבוז, ובכל זה העביר את לשונו ברגז ובאחוָה גם יחד על פני מצח יקיר השחור.

וליקיר החלו חיים חדשים, אשר לא יָדע כמוהם מעודו.  לא נבצרה עתה ממנו לעשות את כל העולה על רוחו או לחדול, ויהי כל היום מתהולל תחת רקיע השמים והוא דוהר ורץ עד כי עיף מאד, ובאשר יעמוד, שם ישכב לנוח עד כי יחליף כח.  אמנם האכילה לא היתה לפעמים שמֵנה מאד, ויהי עליו לאכול את כל אשר יעלה בחלקו; אם טוב מאד והיה מאכלו עצם אשר מצא על פני הרפש, ואם רע והיה מאכלו קלחי ירק ולפת מְבֻשָׁלָה, אשר הפילה אחת הפרות לארץ מתוך האֵבוּס אשר לפניה, ואולם האֹכל המעט והרע הזה, אשר לפנים תגעל נפשו אותו מנגוע או מהביט אליו, הוא היטיב לו במאד מאד ויהי לו למטעמים, על-דבר אשר ראה כי ינעם ככה לחֵך עז-נפש.  אכן מלחָמות היו יום יום לשני הרֵעים עם כלבי הַכְּפָר, אבל המלחמות האלה לא החרידו עוד את יקיר, כי ידע כי על עז-נפש יכול לְהִשָּׁעֵן.  וגם בשרו התחזק מיום אל יום, ותחדל ממנו הפודגרה עם עקיצותיה הקשות.  וּבְהֵרָזות בשרו וּמִשְמַנו נָמַס, חלף גם קצר-נשמתו, ומעט מעט לא נבצרה ממנו לרוץ גם הוא ברגלים קלות ככל אשר ירוץ עז-נפש, ועוד מעט וירא בשמחת נפש כי מצאה ידו להיות לעזר לאַחד הרועים, ברגע אשר אמר לְהָעִיז את עדר כְּבָשָׂיו הצִדָּה במקום פָּרָשַׁת-הדרכים, וכלבו הקטן והקל אשר עמו לא יכול לבדו לעשות את המלאכה הכבֵדה הזאת, ויעזור עמו יַקִיר ויצליח מאד במעשהו.  אז חָפֵץ הרועה לאסוף את יקיר אליו ולהיות לו לאדון, ואולם יקיר לא אָבָה לו.  "לוּ חפצתי לַעֲבוד, כי עתה שבתי אל גברתי", אמר ויחלוף משם עם עז-נפש רֵעו.

וּבָאַרְמון התעצבו מאד על יקיר אשר נעלם, והמשרת אשר לא שמר היטב אותו גֹּרַש מן הבית באין חנינה, והנסיכה צותה להעביר קול בכל המקום, כי האיש אשר ישיב את כלב חיקה תתן לו שכר גדול מאד.  ואולם איש לא הֵשיב אותו, כי על פי אותותיו אשר נתנו בו על-דבר אדרתו ורבידו וצמידו לא הכיר אותו איש.  אבל יקיר זָכר את הנסיכה הזקנה ועז-נפש זָכר את אדונו המת, ומקץ ארבע עשר יום אמר הקטן: "ומָה אם עָלִינו מעט אל הארמון לראות רגע את הנעשה שם?"

יהי כן", ענה עז-נפש, ושניהם יצאו לדרך אל פני המקום אשר שם הארמון.  שעות רבות רָצו, עד כי באו אל המקום, ובבֹאם ויהי השער פתחו ויקיר בא בו בעֹז-מצח.  והעבדים והמשרתים לא הכירו אותו, כי היה דק וקל-רגלים ככלב זרזיר וּמְגֹאָל כַּחֲזִיר אשר עלה זה עתה מן הַבֹּץ.  ואולם עיניו בהירות, קְצֵה אַפּוֹ לַח ונוצץ וקול נביחתו חזק והולך כקול צְליל-הסער אשר לפעמון המגדל.  והמשרתים אשר בבית אמרו לגרש אותו, והוא מִהר ויתפרץ הביתה וישתער על המעלות ועד החדר אשר לַנסיכה הזקנה ויגָרד ברגלו את הדלת.  והנסיכה בשמעה את קול הרעש אשר ידעה אותו היטב, ותזעק זעקת גיל ותּחָפז ותמהר אל הדלת  ותפתחנה.  אז קפץ עליה וַיָּלֹק את פניה בשמחה ויריע תרועות גדולות.  ואולם הנסיכה התפלצה למראהו ותעצור אותו בחָזקה, כי ריחו היה רע ותארו נורה ומשֻלח.

ותצו הנסיכה להביא מֵי-בְשָׂמִים ולהכין מרחץ חם, ואולם יקיר התפרץ משם בחפזון ויברח על נפשו, כי לא חפץ לדעת עוד את כל אלה וגם לא את בגדיו היקרים ואת הלחם המתוק ואת כֶּסֶת המשי.

בין כה וכה ועז-נפש רָבַץ בחריץ התעלה אשר ברחוב ויחכה לדעת, אם רֵעו העשיר ישכח אותו עתה ואם ישוב אליו.  ומקץ רגעים אחדים והנה יקיר בא.  "האין את נפשך לבוא עמי אל הארמון?" קרא אליו בשמחה.

"מזל-טוב! למען אשר ישַבּרו שם את עצמותי או למען אשר ישימו אותי בשלשלת!" נָהם עז-נפש.

"כי אז עליהם להרוג אותי בראשונה", ענה יקיר וַיָּאֶץ בו ללכת לפניו.

ובחצר הארמון בראותם את ההֵלך רע המראה ורע התֹאר ויאמרו לפגוע בו, ואולם יקיר גונן עליו בנפשו, ויבינו כי רֵעו הוא.  אז הביאו את הדבר לפני הנסיכה, והיא ראתה את הכלב הזר והחזק ורע-המראה בעד החלון, ובראותה את אהבת יקיר אליו ויגע הדבר עד לבה, ותצו לבלתי הַפְרִיד אותו עוד מעל יקיר.

ויקיר לא יכול למנוע את האנשים מִנַּקות וּמִטַּהר אותו עד היסוד בו, ואולם את אֹרח חייו הראשון לא אבה עוד לדעת.  אז נתנו לו להתהולל כל היום בחצר וברחוב עם עז-נפש יחדו, ורק בערב ובבקר הביאו אותו יום יום לפני הגבירה לשַׂחק לפניה רגעים אחדים.  ואולם הגבירה לא יכלה עוד נְשׂא עתה את ריחו, וגם בכל חֲנִפָּתו ובכל חֲלָקותָיו שָׂמְחה מאד כפעם בפעם  בלכתו מעִמה.  ויקיר ועז –נפש היו לרֵעים נאמנים אשר לא נפרדו עוד, וכפעם בפעם אמר יקיר לרֵעוֹ: "רק לך ההֵלך העני עלי הֶעָצֵל הֶעָשִׁיר לתת תודה על כל חיי ועל כי בריא אנכי עתה.  לוּ תמיד בחרו העשירים בָּעניים להיות להם לרֵעים!"

"כי-אז היה הדבר טוב גם לשניהם" נָהַם עז-נפש בקולו הֶעָמֹק.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  כך במקור.

[2]  כך במקור.

[3]  כך במקור.