רקע
מקס נורדאו
הָאָח הַפּוֹחֵז וְהָאָחוֹת הַחֲכָמָה
מקס נורדאו
תרגום: דוד פרישמן (מגרמנית)

היֹה היו אָח ואָחות, נער קטן ונערה קטנה, אשר אביהם ואמם אנשים דלים, כי היה אביהם מַסְגֵר העובד את עבודתו בבית מעשֵׂה מכונות ואמם צופיה על ביתה הדל וכובסת לאנשים זרים. ואביהם לא יבוא אל ביתו בלתי אם בימי הַשַׁבָּתות והחגים ואמם עובדת תמיד ולא יכלה להשגיח היטב אל בניה, ויהיו הילדים עזובים לנפשם ויגדלו כחרולים על תל שממה. והנער נער פרא ויהיר, אשר לא יחשוב איש לשמוע בקולו, ויהי יוצא יום ויום עד מחוף לעיר ומאַחֵר לשוב הביתה, עולה על העצים הגבוהים וקורע את בגדיו מעל בשרו, עושה מלחמות עם נערי האספסוף ושָׂם בהם חַבּוּרות עד זוב דם, ובבֹאו הביתה והביא עמו גם הוא בהרות וחַבּוּרות ופצעים, ויש אשר יהיה בכל-רע או אשר ישכוהו כלבי הכפר או אשר יבֹאו הצוענים לגנוב אותו או כי תבוא מרכבה מרקדה פתאם והפילה אותו לארץ ועברה עליו, לולא אחותו הקטנה אשר תהיה לו למלאך מושיע כפעם בפעם.

אכן צעירה ממנו אחותו הקטנה כִימֵי שנה, ואולם שבעתים תֶּחְכַּם ממנו, והיה בכל-עת אשר הוא עושה הולֵלות רבה והיתה אחותו על ידו להצילהו. והנער באהבתו את אחותו ישמע בקולה תמיד, ורק יש אשר גם אליה לא יקשיב והלך בשרירות לבו, אז תבוא עליו שואה ורק היא תושיעהו ממנה.

ויהי היום, יום קיץ בוער, והנער קם כפעם בפעם לפשוט בשדה וביער, וַיָּסֶת גם את אחותו ללכת עמו, ואולם אחותו לא אבתה לשמוע לו ותאמר: “צִוְתָה אמנו אותנו לבלתי הַרחיק ללכת מן הבית”.

“כי עתה לבדי אלך”, ענה השועל הערום ויעש כה וכה ויהי כאומר ללכת, והוא יָדע כי לא תתן לו אחותו ללכת לבדו.

רק הוֹלֵל אתה!" גערה בו אחותו, ובכל-זה חרצה בלבה ללכת עמו.

אז הלכו שניהם יחדו, ועוד מעט ותהי העיר מאחוריהם והם עוברים את דרך המלך בין חַצְרות אִכָּרִים וּמְשׂוּכות קוצים, וירוצו על פני נְאות שדה, אשר שם יגאה הדשא וציצי שלשת-עָלים, ויגנבו דֻבְדְּבָנִים מעל העצים ויקטפו פרחים ויצודו פרפרים לבָנים וכחולים. ככה באו שמחים וטובי לב עד היער, ומן היער עד קצהו ומשם עד לשפת נחל מים, שם עמדו רגע, כי הנה בא קץ לדרכם.

“עתה נשוב” אמרה הנערה הקטנה.

“לא”, ענה אחיה, “הנה יפה המקום הזה מאד!” ובדברו החזיק ביד אחותו וימשוך אותה אחריו על-יד שפת הנחל, ובנטות המסלה וירא פתאם והנה סירה קטנה קשורה אל אחד מֵעַרְבֵי הנחל. אז הצהיל קול משמחה וימהר ויקפוץ אל תוך הסירה, עד כי נעה תחתיו ותהי לחרדה.

“הלא תצא משם כרגע!” צעקה הנערה ותרעד.

“לא דִמִיתי ולא תהיה”, ענה הנער בנחת. “הן נוד תנוד הסירה תחתי לחדות נפש, עד כי נחשבתי בעיני כצפור בלב הרקיע. מַהרי ורדי גם אַתְּ, אחותי, ונִסע”.

“לא אמצא את לבי לעשות כדבר הזה”, ענתה הנערה הקטנה. “הן לא לנו הסירה, והיה כי יבוא האיש אשר לו היא וּתִפָשָׂנוּ, אז לא נחסר מַכּות עוד. וגם הנה צותה עלינו אמנו תמיד כי לא נרד המימה”.

“אין אמנו רואָה עתה דבר, ואַתּ רדי נא וָבֹאִי”, קרא הנער הפרוע וַיְפַתַּח את הסירה ממוסרותיה אשר אל הערָבה, ואחותו לא ראתה לפניה מוצא אחר בלתי אם לרדת אליו, פן תשָאר לבדה.

והנערה הציגה ביראה את כף רגלה האחת אל תוך הסירה ואחרי-כן את כף רגלה השניה, וַתִּפְעֶה מרגע לרגע בְּנוֹעַ הסירה תחתיה. ואחיה לעג לה וימשוך אותה אליו על פני הספסל ואחרי-כן חתר ביד חזקה במשוט לעומת שפת הנחל, ותט הסירה מעל שפת הנחל בנחת ואחרי-כן מִהרה מרגע לרגע, ובטרם יפנו הילדים כה וכה ויראו והנה הם בלב הנחל והזרם הולך הלֹך וְגָבֹר, ובעוד רגע והם עפו בחפזון גדול מאד וּגְדות הנחל עָפות לעיניהם. והמראות העוברים על פניהם משתַּנים הלֹך והשתַּנה לפי גְדות הנחל בנטותן: בראשונה והנה נאות שׂדֵי-פרחים ואחרי-כן יערות עבֻתּים ובאחרונה הרים גבוהים וההרים הולכים הלֹך והתחבר והיו לצל כבד על פני חלקת המים. ופתאם והנה בא הנחל אל בין מְצָרים ויהי נתון בין קירות תלולים מאד, קיר מזה וקיר מזה, והוא סואן ורועש וזועף בקול גדול וְדָכְיָו מתפרצים בקולות רעם גדולים אל פני הסלעים.

“מה נורא פה המקום”, אמרה הנערה הקטנה חרש.

“אין דבר”, ענה אחיה. “רק שוֹמֵם המקום הזה והמים מזַמרים זמירות נחמדות”.

“לאָן אנחנו נוסעים?” שאלה הנערה.

“את זאת לא ידעתי, כי על-כן יפה הדבר ככה”. ענה הנער. “נסגור נא את עינינו וְנִתֵּן לסירתנו לשאת אותנו אל כל אשר יהיה הרוח לשאת. הלא נבוא באחרונה אל אחַד המקומות אשר שם נצא”.

והנערה סגרה את עיניה, כי יָרְאָה את ההרים הגבוהים והקרובים, אשר אם ישלח איש את ידו ונגע בהם, ואת שְאון השבּלת הזועפת וסוערת. והנחל נטה גם בזה פתאם עד למאד, כי יָרְטו לנגדו הסלעים התלוים, ופתאם המליטו הנער ואחותו זעקה אחת וגדולה, והם לא יָדעו דבר בלתי אם כי קֻלְעוּ פתאם ביד חזקה מאד קֶלַע אחד וגדול והם נפלו על פניהם על הקרקע. אז פתחו את עיניהם הסגורות ויראו והנה היתה עליהם רוח אשר לא תֵרָאֶה והיא החזיקה בסירתם וַתַּשְׁלֵךְ אותה בפעם אֶחָת למעלה, והם התעודדו ככל אשר יכֹלו, ויראו והנה הסירה עם כל אשר לה אחוזה בתוך מכמֹרת גדולה העשויה חבלים עבים כַּעֲבִי יד-איש והמכמֹרת תלויה במוט ארֹך אשר גָּדְלוֹ כעץ גבוה. אז נשאו את עיניהם ויראו איש-מדה נורא מבני הנפילים או מבני הענקים מחזיק את המוט בידו, והוא יושב על פני גבעת אחד ההרים הגבוהים אשר על פני החוף ורגליו הארֻכּות כקומת עשרה אנשים יחדו יורדות עד המים ונעות. בעוד רגע אחד נמשכה המכמרת מן המים בחפזון וַתָּשְׁלָךְ בחזקה על פני גבעת הסלע, כד כי רגזה הסירה בכל דְבַקֶיה, ויד גדולה שלוחה אליה, אשר מָקום שם על פני כַפָּהּ השטוחה לכל הסירה ולכל אשר בה, ותאחז בה ותחַלץ אותה ואת שני יושביה מסְּבך קשרי החבלים הנפתלים וַתַּגֵּש אותה ואת שני יושביה עד לפני שתי עינים, אשר גדלו כשני אופַנֵי עגָלה, וּפֶה גדול נפתח כשער הַגֹּרֶן וקול כקול הֲמוֹת ים סוער רָעַם: “הפעם הזאת צֵידִי ברוך! מה תשמח נְוַת-ביתי על כל זה!” אז סגר את ידו על פני הסירה והילדים הביטו מבעד לאצבעותיו כמביט בעד הבקיעים אשר לְקֹרות מִגְדָל ויראו והנה קם הענק ואת המכמֹרת שָׂם על שכמו וַיָּחֶל ללכת, ויהי ראשו נִשָׂא מעל כל העצים הגבוהים וּמַהֲלָכוֹ נחפז מכל מסעי מסלות הברזל הנחפזים.

ולב הנער מת בקרבו מרב חרדה ויהי מיַבֵּב ומגמגם עד בלתי הָבין כמעט דבר לאמר: “אוי לנו! אוי לנו! עתה באה אחריתנו!”

ואחותו גם היא לא היה לבה טוב עליה עד למאד, ואולם את ראשה נשאה למעלה ותגער באחיה על בְּכִיתוֹ אשר אין בה תועלת. “ראֵה הנה אתה הבאת עלינו את כל הצרה הזאת”, אמרה, “כי עתה לכל המעט הרף מִגעות וָדֹם. הן לא כל בני הענק אוכלי-אדם המה”.

“אבל למה זה דִיֵּג אותנו מן המים אם לא לאכול אותנו חיים?” הִתְיַפֵּחַ הנער.

“אל אשתו הוא מביא אותנו”, נסתה הנערה לדבּר על לבו, “והיה כבֹאֵנו לפניה ונתחנן אליה בטעם ובשכל טוב לתת אותנו ללכת הביתה אל אמנו. ואני חושבת כי אין אשה עושָׂה רע לילדים אף כי היא מבנות הענקים”.

והנער נִחם נחמה שלמה ויתרפק על אחותו וישם את שתי זרועותיו על צוארה ויבך ויאמר: “הושיעי נא אחותי רק הפעם, ואני הנה נשבעתי לך כי לא אוסיף, עוד לעשות תועבה גדולה או קטנה עד עולם”.

והענק בּא מקץ רגעים אחדים עד לפני ביתו, והבית בנוי על פני הר גבוה והוא גדול מכל בתי הכנסיות אשר ראו עיני הילדים עד היום ההוא. ולפני פתח הבית עמדה אשת הענק והיא צוהלת אל אישה בראותה אותו מרחוק.

“הנה שַי אנכי מביא לך!” קרא מרחוק ברעם קולו וַיָּנַע את הסירה הֵנה והֵנה, עד כי חשכו עיני הילדים.

“מה זה השי הלז אשר אתה אומר?” שאלה האשה בתאוה ותבֹא בחפזון אל הבית.

והענק הולך אחריה הביתה וישם את הסירה על פני השלחן ואת הנער לקח בין בֹּהן ידו ובין אצבעו ויחזקהו לעיני האישה ויאמר: “ראי נא לך את הגֹּמד הקטן הזה! על פני המים אשר לנו שָט הוא עם הצעצוע השני הזה בתוך קלפּת-אגוז זאת שמחים וטובי לב, ואשלח ידי ואדוג לי את כל המאכל הזה”.

והנער מפרפר בידיו וברגליו בין האצבעות המחזיקות בו ושואג כְּתָקוּעַ בראש חנית ואת פניו עִוֵּת עד לחרדה, ואולם אחותו קוראת אליו: “אל נא תירא, אחי, אין אדונינו האלה אוכלים אותך עוד”.

“אין עוד, שועלי הערום, אין עוד”. ענה הענק וישחק בקול גדול.

ואשת הענק לקחה את הנער המפרכּס מיָדו ותציגהו על פני השלחן, ויפול הנער שנית על צוארי אחותו וַיַּסְתֵּר את פניו בְּחֻבָּה, והאשה עומדת ומתבוננת אל שניהם. ועיני האשה בכל גדלה ובכל איתנה הביטו בנדיבות בפני הילדים ופניה הפיקו חנינה ולב טוב – והנערה הקטנה ראתה את כל זאת. כי לא היו בנים לאשת הענק, ולכן התחמם בה לבה בראותה את שני בני האדם הקטנים האלה מקרוב.

“זה לי ימים רבים מאד אשר לא טעמתי בשַר אדם”, קרא הענק. “לכן הכיני לי את הקטנים האלה לארֻחת הערב. עֲשי לי אותם צָלִי, כי כן אהבתי”.

“לא”, ענתה אשת-הענק מהר וַתָּשׂך את כפה על הילדים. “אלה פה עוד דלים ומעטים מאד ולא יהיו לך בלתי אם על שן אחת. נֶאֱבוס נא אותם בראשונה, עד כי ישמנו מעט. ללילה הזה יש לנו עֳפָרֵי צְבָיִם שמֵנים ארבעה, תפוחי אדמה שני כורים וקנטר אחד דֻבְדְּבָנִיות, ואת הקטנים האלה הניחה נא לי עד-כה והיו לי לשעשועים”.

“יהי כן”, הָמָה הענק בקולו ויצא החוצה להצפין את מכמרתו.

ואשת הענק נותרה עם הילדים לבדה בבית אחרי צאת אישה, וַתּוֹשב אותם על השלחן ותתבונן בהם היטב היטב ולא דברה דבר, ואחרי-כן לקחה את הנער, כי הוא הגדול, ותדבר אליו בשפה רכה, אשר לא יאמין איש כי שפה רכה כזאת לאשה כמוה, ותאמר: “אל-נא תירא, עכברי הנחמד, אין אני עושָׂה לך דבר, רק הֱיֵה בן-חיל וֲחֲכַם-לב, השמעת?”

“הוי גבִרתי אשת הענק”, ענה הנער בקול בוכה וכל בשרו רָעַד. “הנני ואעשה את כל אשר בכחי לבעבור מַלא את כל משאלותַיִך. ואולם אחותי פה טובה ממני וַחֲכָמה ממני שבעתים”.

“הַאֲמֶת הדבר הזה, קטנה?” שָאלה אשת הענק.

“יהללך זר ולא פיך, גברתי אשת הענק”, ענתה הנערה ותִּרקע ברגלה על הארץ בהָדר וַתִּקֹּד.

ותשובת הנערה הקטנה וכל מנהגה לקחו את לב אשת הענק כֻּלו, ותצהל את קולה ותאמר: “עוד מעט ונראה מי משניכם הֶחָכָם. הנה אנכי שָׂמָה לפניכם שלש שאלות, והיה אם תענו עליהן נכונה, ושלחתי אתכם חָפְשים”.

והנערה הקטנה מחאה כפיה מרֹב שמחה ותתפוש באחת מאצבעות אשת הענק הגדולות והרחבות ותשק לה בראש האצבע, ואמנם היתה כִמְנַשּׁקֶת לקורת בית-הבד בְּקָצֶהָ, אך אשת הענק מצאה בזאת נחת.

“עתה שימו-נא לב”, קראה. “ובכן אתה הנער: למה זה אוכלים את פרי העץ אחרי הארֻחה ולא בראשיתה?”

“יען כי טוב הַפְּרִי ונחמד לחֵך!”, ענה הנער בחפזון.

ואשת-הענק הנידה בראשה. “טוב ונחמד הפרי גם בראשית הארֻחה ככל אשר הוא טוב ונחמד באחריתה. לא הטיבות לענות. האם תיטיבי אַתּ לדעת את הדבר, קטנה?”

והנערה הקטנה רקעה ברגלה על הארץ שנית ותִּקד ותאמר: “יען כי לא יוכל איש לאכול דבר עוד, אם בראשונה בעודו רָעֵב יַעֲטֶה אל הפרי ואָכל אותו”.

הדברים האלה נשמעים", ענתה אשת הענק,. “אבל נפן נא מזה והלאה. מדוע זה מציגים על ראש מגדל בית הפקידות תבנית תרנגול ולא תבנית תרנגולת?”

“יען כי התרנגול גדול מן התרנגולת”, ענה הנער בחפזו, “ועל כן יראו אותו למרחוק”.

ואשת הענק הנידה גם הפעם בראשה. “הן לא יבָּצר ממנו לעשות גם את התרנגולת גדולה. לא הטיבות לענות. התיטיבי אַתּ לדעת את הדבר, קטנה?”

והנערה לא חשבה הרבה ותען" “אין תרנגולת יכולה לשבת על ראש המגדל, כי בְהַטִילהּ ביצים ונפלו כלן לארץ ונשברו לאלפי שברים”.

“לא-רָעים הדברים”, ענתה אשת הענק, “ועתה הנה השאֵלה השלישית. חֲזַק וְהִתְחַזֵּק, הנער. מדוע זה שערות הנשים ארֻכּות ושערות הגברים קצרות או חסֵרות כלן?”

“כי עתה אין לי להתחזק הרבה”, ענה הנער ולא נכלם רגע. “יען כי נותנים הגברים לְקַצֵץ את שערותיהם והנשים לא תִתֵּנָה”.

ואשת הענק הנידה בראשה בשלישית. “אולי טוב עשית לוּ התחזקת מעט בכל-זה. כי למה זה לא תתנה הנשים לקצץ את שערותיהן גם הן? הלא זאת עצם השאֵלה. אכן הֲרֵעותָ לענות. נראה נא את תיטיב אחותך לענות ממך”.

והנערה זכרה ברגע הזה את הקריאה אשר שמעה מפי אמה כפעם בפעם בְּעָנְיָהּ, ותען גם היא כאשה זקֵנה ומבינה: “טוב לנשים להיות להן שערות ארֻכּות, למען אשר תוכלנה לָגוז אותן בַּעֲשׂות הגברים מַעֲשׂי אִוֶּלֶת”.

ושחוק גדול ואדיר התפרץ מפי אשת הענק לדברים האלה, עד כי רעשו סִפי-הבית לקולו, ותמהר אל אישה החוצה ותקרא לו, ותצו את הנערה הקטנה לִשְׁנות את דבריה, והנערה הגידה את הדברים שניית, וישחק גם הוא בקול גדול מאד וַיַּחֲזֵק בצלעותיו בשחקו, ואחרי-כן קרא: “כל אשה למינה, אם קטנה היא כְּזַיִת ואם גדולה כְּבַיִת”.

ואשת הענק בראותה כי לב הענק טוב עליו עתה, ותמהר ותאמר: “נעזוב-נא את הקטנים האלה לנפשם, הן אם כה ואם כה כמוהם כאין”.

“למענֵךְ צַדְתִּי אותם ואַתּ עֲשִׂי בהם כטוב בעינַיך”, ענה הענק וַיָּנַע בכתפיו ויפן ויצא אל עבודתו.

הוא עזב את הבית והאשה מִהרה ותקח את הנער ואת אחותו ותשם אותם בכף ידה ותמהר עמם החוצה ותעבור את היער ותּבֹא עד רגל ההר ותושיבם על הארץ ותאמר: “עתה מַהרו ועִזבו את המקום הזה בטרם ינָחם אישי. ואַתּ קטנה, כי חָכַמְתְּ ככה, לכן הנני נותנת לך מתָּנה”.

ובדַבּרה הוציאה מחיקה כּיס משי קטן ותתן לנערה ותאמר: “קחי-נא את זה ושִׁמרי אותו היטב, והיה בכל עת אשר רעיון טוב יעלה על לִבֵּךְ, וראית והנה בַּכִּיס הזה שקל זהב. ואני הנני מאמינה, כי תעשירי מאד מאד”.

והנערה בטרם עשותה כה וכה לבָרך אותה ולהודות לה על טוּבה, ואשת הענק נשאה את רגליה הגדולות ותפן ותלך וַתֵּעָלֵם בעוד רגע.

והילדים היו חָפְשים לרוחם וישמחו על חֻפְשָתָם, ואולם עזובים וגלמודים היו עתה ביער איתן במדבר נורא, לא ראו דרך ולא יָדעו איה הם ולאָן יפנו. והנער ישב על פני הדשא הגבוה וישא את קולו ויבך מר: “הוי אחותי! מה תהיה אחריתנו! אֵי זה דרך נבוא אל אמנו ואל ביתנו!”

והנערה רבצה גם היא על יד אחיה ותתאמץ לדבּר על לבו ולעודדו, ואולם קרובות היו הדמעות גם לה. ותשאל גם היא את נפשה ביראה ובפחד, אם לא עתה יבֹאו הזאֵבים לאכול אותם אחרי בני הענק אשר נמלטו מידם.

פתאם ראו עיניה בשמים והנה חסידה מעופפת. אז קראה בקול גדול: “חסידה! הוי חסידה!” ותתפרץ ממקומה וַתּור אליה באצבעה ותקרוץ אליה בעיניה, כי רעיון עלה על לבה. ברגע ההוא ראתה כי כיס המשי אשר החזיקה בידה ואשר רך היה עד כה נהפך פתאם ויהי מִקְשֶׁה כֻלו, ובפתחה אותו והנה שקל זהב נוצץ לנגד עיניה. אז ידעה כי הרעיון אשר עלה על לבה טוב.

והחסידה ירדה מן השמים לאִטה וַתֵּשֶב על עֲנַף-עץ קרוב וַתְּקַשְקֵש לאמר: מָה אַתּ קוראת לי? מָה אַת שואלת?"

“חסידה, הוי חסידה!” קראה אליה הנערה, “הן הֵבֵאת אותנו זה פעם אֶחָת אל אמנו, הביאי אותנו אליה שנית. תָּעִינו בדרך ואין אנחנו יודעים לשוב הביתה”.

“אין אנחנו מביאים ילד אל אמו פעמָים” קרקרה בעלת החרטם ותאמר לשוב ולעוף השמיכה.

“הן לא תעזביני פה לבדנו למות במדבר הזה!” צעקה הנערה בקול פחדים. “חסד, חסד עשי עמנו היום, ואַתּ תראי כי נאהב אותֵך עד עולם בכל לבבנו ובכל מאדנו”.

והחסידה חשבה רגע אחד מחשבות כמשפטה תמיד, ואחרי-כן השתקשקה פתאם: “הלא כבֵדים אתם לי מנשֹא, הכו-נא וְאָבֵא לי את חֲבֵרותָי”

וכמו חץ מקשת התנשאה וַתָּעָף, ולא ארכו בלתי-אם רגעים אחדים והילדים שמעו והנה רעש וקול משק כנפים גדול, ופתאם והנה שבע חסידות יורדות אל המקום אשר הם שם. וארבע חסידות תקפו את הנער בידיו וברגליו ושלש החזיקו באחותו בשמלתה ובחגורתה, ותעופנה משם והלאה תחת רקיע השמים על פני יערות ושדות, על הרים ועמקים, בחפזון בחפזון, עד כי נבצרה מן הילדים להביט על סביבם, כי תעה ראשם, ויסגרו את עיניהם. ככה עברה עליהם עת, ולא ידעו הילדים אם הרבה ואם מעט, ופתאם והנה קול רעש ונפֵץ ונֵפל, ובפקחם את עיניהם והנה הם שוכבים במִטת אמם, והחסידות מעופפות בעד החלון הנשבר החוצה.

ואמם אשר דָאגה להם מאד בכל העת ההיא, כראותה אותם ותצעק צעקת שמחה גדולה, ותִּשכח מֵעֲנֹש אותם כאשר אמרה בראשונה. וכאשר סִפּרה לה הנערה את דבַר הענקים וכאשר הראתה לה את המתנה היקרה אשר נתנה לה אשת הענק ואת שקל הזהב הראשון אשר מצאה שם בגלל הרעיון הטוב הראשון אשר עלה על לבה – אז סלחה להם בכל לבה.

“עתה הנה העשַׁרנו”, אמר הנער ולבו הָגה כבוד רב לאחותו, “הן יום יום יעלו על לִבֵּךְ רעיונות טובים אשר לא נוכל לספור אותם מרֹב”.

“גם אני ככה אחשוב”, אמרה הנערה בגאון מעט.

והנערה החֵלה לְרַדֵּף כל היום רעיונות טובים, ותתאמץ לדַבּר בלי הרף דברים ואמָרים מְסֻלְסָלִים וּמוּחָדים 1אשר נחשבו בעיניה לחכמות גדולות, ומדי פעם ופעם שלחה את ידה באין רואה אל כיס המשי אשר בצלחת בגדה ותמַשש אותו, ולא מצאה את השקל, ויהי לה הדבר לפלא ולרֹגז לב, ותּנַחם את נפשה לאמר, כי רק התל התלה בה אשת הענק. ואולם בהיות עם לבה הרעיון על דבר החסידה הלא מצאה את שקל-הזהב, ואם כן לא יתָּכן כי רק לצון חמדה לה אשת הענק. והנערה העמיקה לחשוב מחשבות על הדבר הזה, ופתאם והנה רעיון בלבה לאמר: “האם לא יתכן כי כל אשר הגיתי ודברתי עד כה ואשר אמרתי עליהם בלבי כי חכמות נפלאות המה, לא היו חכמות נפלאות,כי אם דברי אִוֶּלֶת?”

ברגע ההוא ראתה והנה כיס המשי אשר בצלחת בגדה נהפך פתאם מִקְשֶה, ותפתחהו ברעדה ותרא והנה שקל זהב נוצץ לנגד עיניה. אז הבינה כי זה אפוא הרעיון הטוב הראשון אשר עלה על לבה מאז היה לה הרעיון על דבר החסידה.

למן היום ההוא והלאה שבה להיות עֲנָוָה כבראשונה ולא בקשה עוד רעיונות טובים במאמצי-כח, כי אם חִכּתה להם בבֹאם מאליהם, ויש אשר הרבו לבוא ויש אשר מעטו, ואולם בוא באו בכל עת ובכל זמן, ולא חסרו עוד לה שקלי הזהב הנוצצים ולא היה עוד על אביה ללכת אל בית מעשֵה המכונות, כי אם בנה לו בית-חרֹשּת לנפשו, ואמה לא הלכה עוד לבתי זרים להיות לכובסת ואחיה נפך ויהי לאיש טוב וּנְבון-דבר ורב חיל, ויהיו כלם ברוכים ומבורכים עד יום מותם.


  1. כך במקור.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!