_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הָאָמָן

מקס נורדוי

תרגם מגרמנית: דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

נערה היתה בארץ וּשְׁמָה מַקְסָה.  ותהי הנערה יפת מראה ועַלִיזה תמיד וצמֵאה מאד לדעת כל דבר.  והמלה אשר נשמעה מפי מקסה שבע ביום היתה המלה "מדוע?", כי הנה בקשה הנערה לדעת מְקור כל-נעשה ואֵי מזה יבוא ומי עשה את כֹּל, ועל כלם חקרה למצֹא מי עשה את הפרחים ואת הצפרים ואת זבובי הזהב ואת החַפושיות הצבועות.  והיה בראותה פרח וחפושית קטנה יושבת עליו או מַטֵּה-שושנים וצפֹרת-כרמים מרחפת עליו, אז תקרא בקול: "מי יתן ויכֹלתי גם אני לעשות כזאת!" ואולם אִמה הגידה לה: "כזאת לא יוכל אדם לעשות".

ויהי היום, יום אביב, ומַקסה משעשעת לבדה בגן, ותשַלח את הגלגל אשר בידה וַתְּריצהו עד הגדר המבדילה בין הגן ובין השדה מחוץ, ובבֹאה עד הלום ותשא את עיניה ותרא פתאם והנה איש יושב בחוץ על כסא-יָד, אחוריו אל הגדר ופניו אל כַּן-עץ, ועל הַכַּן פרוש בד באין מסגרת סביב לו, והאיש מְצַיֵּר.  והנערה לא ידעה פחד, כי בגן היא עומדת והאיש עומד על פני השדה בחוץ וביניהם גדר החרולים הָעֲבֻתָּה, ואף גם לא ראה האיש אותה ולא שׂם אליה לב.  אז עמדה באשר היא שם, את גלגלה סמכה אל הגדר ואת פיה סגרה ותהי כפסל אִלם, ותעמוד וַתַּבֵּט.

והשדה גדול מאד ורחב ידים ובִצות לו פה ושם והרחק הרחק בקצהו חומה קטנה ולבָנה, ואולם במלִא רֹחַב כל השדה לא היה איש או נפש חיה, מלבד פרחי-החמאה המעטים אשר כִּסו את פני האדמה השזופה.

ועל פני הבד אשר לפני הַצַּיָּר לא נעשה עוד דבר, והוא רק עושה כה וכה לבעבור צַיֵּר את פני השמים, ובעוד רגע ומתחת למכחֹלו יצאה תכלת נהדרה אשר עבים אחדות צחורות וקַלות צָפות בה.

"אִי לך", אמרה מקסה בלבה, "הדבר הזה איננו נכון.  פני השמים צחו עתה מאד".  ואת עיניה נשאה השמימה לבעבור הַשְוֵה מראה למראה – והנה פלא: פני השמים אשר זה עתה זַכּוּ באין עב התקשרו פתאם בקציהם בעבים אחדות צחורות וקלות, ככל אשר עשה הַצַיָּר.

והצַיּר עומד ושוקד על מלאכתו במכחֹלו המהיר, ומקסה ראתה בְהֵעָשות השדה, ואולם בקצה השדה לא נראתה על פני התמונה החומה הקטנה והלבנה, כי אם נחל ירֹק, והשמש טובלת בו.  ומקסה מִהרה ותבט אל המקום ההוא – מה-זאת? הן אמת נכון הדבר: נעלמה פתאם החומה הלבנה, אשר ככה יָדעה אותה מאז, ותחתיה שוטף שם נחל אשר לא ראתה אותו מעודה.

והנערה השתוממה מאד, ותוסף ותבט עתה אל המלאכה בעינים פקוחות שבעתים מבתחלה.  והאיש מְצַיֵּר עתה על שפת הנחל טוּר בְּרושִׁים גבוהים – והנה אמת הדבר: התנשאו עתה שם במרחקים ברושים גבוהים.  והאיש מפזר על פני תמונתו פרחים אדֻמים ופרחי תכלת, אשר לא יָדעה כמוהם, ובהביטה בחִפזון על פני השדה ותרא והנה גם שם צמחו פתאם מן הָאָחוּ מִבֵּינות לפרחי – החמאה פרחים אדֻמים רבים ופרחי תכלת רבים, והם מכַסים את כל פני האדמה השזופה.

וכאשר תוסיף להביט כן תוסיף להשתומם.  ופתאם רואות עיניה והנה עושה הציר בקצה הבד אשר לפניו עדר רחֵלים צחורות עם שֵׂיות וביניהן רועה עם מצנפת רחבה בראשו ומקל אָרֹך בידו וכלב עָלֵז עם ראש לבן לפניו, וגם על פני השדה אשר לפניה נראה פתאם רועה אשר כזה עם מצנפת רחבה ומקל אָרֹך וכלב עלז ועדר רחֵלים ושֵׂיות צחורות – אז לא יכלה עוד להתאפק ותקרא בקול גדול: "הלא כל דבר אשר אתה מְצַיֵּר עולה וצומח כרגע גם מן האדמה!"

והצַיר מִהר ויֶפן את ראשו לאחוריו וירא אותה, אז אמרה הנערה לברוח מפני – ולא יָכֹלָה.  היתה עליה יד נפלאה אשר לא נתנה אותו לעזוב את המקום הזה, והיא לא ידעה מה היא.  עוד למבראשונה ראתה ותדע כי שערות ארֻכּות לו, ועתה התבוננה ותראה כי גם זָקָן ארֹך לו ועיני תכלת, והעינים מזהירות כזהר רבבות כוכבים בלילה.

"האמנם!" שאל, "הבאמת רואות עיניך כי כל אשר אנכי מְצַיֵר פה על הבד עולה וצומח גם מן האדמה?"

"אמנם כי כן! איך זה לא אראֶנו?"

"כי-עתה רק בַּת שַבַּת-קדֶש אַתּ הברוכה לאלהים", ענה הַצַיָר.

"כדבריך כן הוא", ענתה מַקסה, והיא יָדעה, כי אִמה סִפרה לה לא אחת ולא שתים, אשר הָבִיא הביאה החסידה אותה אליה ביום שבת קדש אחרי הצהרים.

"כן, כן", הפטיר הציר בשפתיו ועיניו הביטו באהבה על פני הנערה הקטנה והנאוה, "ילידי השַבּת רואים תמיד מראות ודברים אשר לא יראו אחרים עד עולם".

"ואתה", שָׁאלה מקסה והיא עתה בטוחה מבראשונה ולבה קרוב אל האיש יותר, "מָה אתה?"

"אָמָן אנכי".

"מה זה אָמָן? האם צַיָּר?"

והוא נתן בשחוק קולו: "לא כל צַיָּר אָמָן ולא כל אָמָן צַיָּר אָמָן אנכי אשר יְצַיֵּר".

"אבל אתה לא רק צַיֵּר תְּצַיֵּר, כי אם גם תעשה נחל ועצים ורחֵלים לבָנות וגם רועה עם מצנפת ועם מקל ועם כלב.  האמנם יש כל זה פה גם באמת?"

"יש באמת, אחרי[1] כי רואָה אַתּ את כל זה".

"כי-עתה אתה הוא האיש העושה את הפרחים ואת הצפרים ואת זבובי-הזהב ואת החַפושיות הצבועות?"

"לא אנכי האחד העושה אותם, כי-אם עושה אותם גם אנכי.  האָמן עושה את כל אשר הוא חָפֵץ, וכל אשר הוא עושה, זה יש באמת, אם חפָצים ואם פרחים, אם חיה ואם אדם".

"וכל זה חי?""חי אם יש בו נפש חיה, והוא מאריך לחיות מכל אשר נברא על פני האדמה ויפה הוא וצעיר הוא עד עולם, ככל אשר עשה אותו האָמן ביום עשותו אותו".

אז מחאה מקסה כף אל כף ותקרא: "מי יתן ויכֹלתי גם אני לעשות כזאת! הוא אָמן נחמד, האין אתה חפץ ללמדני את המלאכה?"

והאיש עם הזקן הָאָרֹך הביט בה רגע  אחד בעיניו המהירות ויחשוב מחשבות, ואחר-כן אמר:,לא ביד כל אדם היא ללמדנה, ואולם בת שבת-קדש אַתּ ועינים בהירות לך, לכן אנַסה-נא, אולי תוכלי ותלמדי.  הבה, בתי, נלכה אל אִמֵך ונשאלה את פיה, אך תתן אותך ללמוד".

"אבל איך זה תעבור את הגדר הזאת והיא עבֻתּה כֻלה ונוקבת מאד?"

"לדבר הזה אַל תדאגי, בתי", ענה האמן ויצחק.  אז קם מעל כסא-היד אשר לו ויקרוץ בעיניו– והגדר נבקעה פתאם בתָּוך והוא עָבר בה.  והכסא וְהַכַּן וארגז-הצבעים הלכו אחריו גם הם ככלבים נאמנים, ובהיותם כלם בתוך הגן ותָּשב הגדר וַתִּסָּגֵר.  והמה הולכים כלם יחדו הלֹך וקרֹב אל הבית! האיש הגדול והנערה הקטנה הולכים בראשונה, אחריהם צועד הכַּן על שלש רגליו זקוף כולו ומלא גדֶל, אחריו פוסע הכסא על ארבע רגליו וארגז-הצבעים מנַתּר באחרונה הלֹך ונַתּר כצפרדע.  וְהַפְּרָגִיות וְהַטְּרָדִים וְהֶעָגוֹרִים באים מקִניהם אשר בין העפאים ומזַמרים לפני הצַיר זמרת שלום בבואו, והוא עונה להם כברכתם ומניד את ראשו באהבה וְהָאַקַּצִיות והערמונים מפזרים לו את ציציהם אל בין שערותיו בעברו תחת ענפיהם, ורק החתול אשר התחממה לנֹכח השמש לפני פתח הבית קפצה פתאם ממקומה ותָּנס בחפזה, כי אין החתול מבינה דבר מכל הנעשה במקצֹע מלאכת המחשבת ותירא מפני הכַּן והכסא וארגז-הצבעים ותחשוב אותם לחיות טורפות.

והנערה רצה ראשונה ותבַשר לאִמה את בוא האורחים הנפלאים, כי חִשבה גם את הכן ואת הכסא ואת ארגז-הצבעים אשר דִלגו ואשר נִתּרו אחריהם גם הם.  ואולם הצַיר עזב אותם בחוץ והוא בא לבדו הביתה, ויגד לאִמה כי חפצה הנערה ללמוד לְצַיֵּר, ואף אין זאת כי יש לה למלאכה הזאת העין הנכונה וגם בת שבת-קדש היא, ולכן יש תקוה כי תצליח, והוא נכון להורותה עד כי תדע את כל אשר הוא יודע.  והאשה נֵאותָה לדבריו ורק חפצה כי לא ישאל האיש כסף במחיר הלִמודים, הלִמודים, וְהַצַּיָּר הרגיע על הדבר הזה את לב האשה המנהגת את ביתה בחשבון, ובזאת נחרצה כי תהיה מַקסה לָאָמָן לתלמידה.

"איה בית-מלאכתך?" שאלה האשה.

"בכל מקום אשר תאמרי".  ענה הצַּיר.  "בתוך הגן אשר לך".

"האם בחוץ תחת השמים?"

"לא.  אם תתני אותי ואבנה לי בית שם".

ופני האשה הפיקו פחד מעט.  "האמנם", אמרה "והדבר הזה הן ימָשך ימים וירחים עד הֵעָשׂותו, וכל עדת הבונים האלה ועושי המלאכה וחרשי העצים ושאונם והמונם ועם חֶלְאָתָם – –"

"אין דבר מכל אלה", ענה הצַּיר ולא נתן אותה לכַלות את דבריה.  "אַל לך לירֹא מפני סחי ורֹב פרעות, כי בעוד שעה אחת וכל המלאכה שָלְמָה ואני קורא לך לבוא לראות את הבנין".

אז חשבה בלבה כי רק התל יהתל בה, ואולם לא היו פניו פני מהתל.  "יהי כדבריך", אמרה, "ואם לצון חמדת לך עמי, הן ראֹה נראה בעוד שעה".

והאיש הלך ומקסה הלכה אחריו, כי חשקה הנערה לדעת בַּמָה ואיך זה יעשה את הדבר לבנות בית בשעה אחת.

והאיש בקש לו בגן בקרבת הגדר מְקום-אור באין עצים על פני חלקת הדשא, וַיֵשב על כסא-היד אשר לו, ויקח את ארגז-הצבעים ויוצא משם בד חדש ויחַזק אותו  על פני הכַּן, ויחשבו מחשבות רגעים אחדים ואחרי כן החל לְצַיֵּר תמונת בית יפה להפליא, כֻּלו כסגולת מלך.  וקירות הבית עשוים שיש ולפני הפתח חצובים עמודים מימין ומשמאל והגג עשוי נחשת ירֹק למראה ומבעד ללוחות הזכוכית אשר בַּחֲלונות הגדולים נראים וִילונֵי משי צהֻבּים.  וכל אשר האָמן עושה על פני הבד, וקם כזה גם באמת, וכאשר שָלַם הבית אשר בתמונה, אז שָלַם הבית גם בגן, והאמן לקח את מקסה בידו ויביאנה אל תוך הבית ויֵשב שנית על כסאו וַיָחֶל לְצַיֵּר גם את כל הכלים הדרושים לבית הזה: טַפֵּיטֵי קיר יפים וישָנים עשוים משי וחוטי זהב, יריעות טורקיה על פני הרצפה רכות ומשוחות צבעים אשר פג עינם, רפידות שפָלות, כסאו רכים וּמָזְהָבִים.  ארונות הָבְנִים מהֻקצעים ובתוך הפִּנות ובַמִקְצֹעת שׂריונות ברזל ופסילי בְרוֹנְזָה וְכַדֵּי פוֹרְצֶלַנָה גדולים.  וגם את רעותו הקטנה לא שכח, ויציֵּר למענה שש בֻּבּוֹת, אשה אשה ובגדים אחרים לה, אשה יפה מאחותה, והיפה מכלן תבנית שְוִיצִית לה, צהֻבּה למראה ושרשרת כסף באפודתה.  וכאשר ראתה מקסה אותה, ותריע תרועה גדולה מרֹב שמלה ותמהר אל הַשְוִיצִית ותתפוש בה ותקרא: את זאת ארוצה וְאַרְאֶה לאִמי"?

"לא" ענה הצַיר.  "מִזֶה לא תוציאי דבר.  רק בבית המלאכה הזה תוכלי לצחק עם בֻּבּוֹתיִךְ, ובבוא אִמֵך וראתה אותן".

והצַיר טרם יכַלה עוד את המלאכה, ויקם ויצַיר לו גם שתי נשים כושיות צעירות, מְלֻבָּשות שמלות משי מְנֻמָרות ומטפחות אדֻמות בראשן, וכאשר שלם הַתָּו האחרון מן המכחל בתמונתן, ותהיינה שתיהן כמו חיות, ותגשנה עד לפני האמן ותשתחוינה לפניו ולפני מקסה עד לארץ.

"את אלה נתתי לך לשרת אותך", אמר הצַיָּר.  "בקולֵך תשמענה לכל אשר תצַוִין בשכל ובדעת.  ואולם רק בעיניהן תענינה אותֵך, כי אִלְמות הן".

"היבָּצר ממך לתת להן גם את הלשון?" שאלה מקסה.

"לא" ענה הצַּיר, "הדבר הזה נפלא ממני.  לזאת עלי לבקש פני אָמָן, הוא המשורר.  ואולם הדבר הזה רק למותר לַכּושיות האלה".

והשעה טרם תּכלה, עוד לה רגעים אחדים, והצַּיר שב אל אֵם מקסה ויקרא לה לבוא לראות את ביתו אשר בגן עם חדר-מלאכתו, והאשה השתוממה ותשתאה אל המראה, אל היכל השיש וכל הכבוּדה והשפחות השחורות עם שמלותיהן הצבועות ושש הַבֻּבּות אשר למקסה, ותקרא: "רק איש חרוץ אתה במלאכתך.  בידך אפקיד את מקסה שלי בלב נכון, כי ידעתי כי ממך תלמד דבר כמשפט".

ומַקסה באה יום יום בבֹקר אל בית המלאכה, והיה כאשר יקדר היום בחוץ או כאשר תלבש רוח נכאה את האמן, אז ישלח אותה מעל פניו הביתה, אך כאשר ייטב לבו עליו והשמש בהירה וזורחת, ונתן לה את לקחו.  והנערה נגשה בקנאה גדולה אל המלאכה, ויהי חפצה להחיל כרגע לעשות במכחֹל ובצבעים על-פני הבד, ואולם האמן לא נתן לה.  "בראשונה עליך ללמוד לִתְוֹת היטב", אמר לה ויתן לה רק נְיָר ועט עופרת.  והנערה הִתְוְתָה ביד לא-אמונה תוים וקוים שונים למיניהם, ותהי מביטה בכליון עינים מעל לוח הַתָּוִים והלאה לראות אם כל אשר היא עושָׂה על-פני הניָר יקום להיות גם בחוץ, ותרא והנה לא קם דבר.  אז השליכה מלפניה בקֹצר רוח את עט העופרת ותקרא: אם נבצרה ממני לברֹא דבר אשר יהיה, כי אז תקצר בי רוחי.  קום ולמדני את מלאכתך אתה, כי אין לי חפץ במלאכה אחרת".

והאמן הביט בה בתם-לב ויען: "את מלאכת האמנים לא ילמד איש ביום אחד.  ימים רבים מאד ובאֹרך רוח ילמד אותה".

"וגם בהיותו ילד שבת-קֹדש?"

"גם בהיותו אשר כזה.  הן אם לא יהיה יליד שבת-קדש לא ילמדנה עד עולם וכל עמלו יהיה לשוא.  עִם-ראשית עליך להחל, כאשר הַחִלוֹנוּ כלנו.  את ארגז-הצבעים אַל לך לפתוח עד אם ידעת היטב לעשות בעט העופרת.  זכרי בתי ושימי אל לב, אם אתן אותך לצַיר ציורים בטרם תדעי את המלאכה לעשות אותה באין סלף, ואַת תעשי מפלצת אשר אין לה תֹאר והבריאה האמללה הזאת תעמוד לפניך חיה והיא מְעֻקָּשָה וּמְעֻקָּלָה וּקְלוּטָה, מה תּאמרי אז?"

אז יֵצַר לי הדבר מאד", ענתה מקסה בְּשֶפֶל רוח.

"אבל בזאת לא יִוָּשַׁע היצור האמלל.  ולכן צַוֵּה צויתי עליך בחזקה לבלתי נָגֹעַ אל ארגז-הצבעים טרם תדעי לִתְוֹת בלי מגרעת".

ומקסה היתה נערה משכילה וַתָּבֶן כי צָדַק האמן.  ותהי הנערה עושָׂה את תויה ושוקדת על המלאכה בכל נפשה, והמלאכה היתה לה למשא בראשונה ואחרי כן מצאה בה תענוגות.  כי חפצה הנערה להגיע אל המטרה בחפזון נמרץ, למען תוכל לבוא גם עד ארגז-הצבעים, ואולם קשה היה האמן ברוחו ורק הטוב מאד והנבחר מאד הניח את רוחו.

וחדשים רבים עברו והיא הלכה מחיל אל חיל, עד כי הגיד לה יום אחד: "עתה בא המועד".  אז אָדמו פניה מרֹב תענוגות ותשאל: "היָכֹל אוּכל עתה לקחת  גם את ארגז-הצבעים?" והאמן הביט בה רגע אחד בדממה ובמחשבות רבות ואחרי כן אמר: "אולי – ננסה נא!"

והנערה קפצה ממקומה בשמחה ותמהר אל פנת הבית לבעבור קחת את ארגז-הצבעים, ואולם האמן מנע אותה ויקרוץ בעיניו.  אז קם ארגז-הצבעים וינַתֵּר ויבֹא ושתי הכושיות הביאו מַקֵּל צַיָּרִים ובד ולוח-צבעים חדש ויכינו את כל אשר הכינו.  והנערה לקחה את מכחֹל הקסם מן הארגז וַתַּטֵּף נטפי צבעים אחדים על-פני לוח-הצבעים מתוך השפופרות ותגש עד לפני הבד.  ויד הנערה רָעֲדה מעט ולבה התדפק בה בחָזְקה ולפני עיניה הִלְּכו גלגלים.  אכן רגע גדול הגיע! הפעם הזאת תהיה לָאֳמָנָה כמשפט אשר תעשה את פלא הבריאה.

והנערה הטתה את המכחל להגיע אותו על הבד, ואולם האמן תפש בה בידו.  "חכי נא, בתי, רק אַל נא תֵחָפזי.  מה אַתּ אומרת לְצַיֵּר?"

"נערה קטנה אני אומרת לצַיר" ענתה הנערה בלב בטוח.

והאמן שחק וַיָּנַע את ראשו.  "לא, לא עוד.  כבד הדבר הזה מִמֵּךְ.  נַסִי-נא בראשונה וַעֲשִׂי דבר אשר אין בו רוח חיים"?

"אבל הלא חיים אנכי חפצה לברֹא!" קראה מקסה ותרקע בקֹצר רוח ברגלה על הקרקע.

"רק זה אשר לבו בטוח מאד כי יוכל ולא יכָּשל, לו הצדקה לברֹא חיים", ענה האמן דברים נמרצים.  "נסי-נא בראשונה את כחך בדבר אשר איננו חי".

אז חלפה מחשבת-הולֵלות רגע אחד את לב הנערה, ותמהר וַתְּצַיֵּר במשיחות אחדות עֲנַן-עשן לבן על-פני הבד, ובעוד רגע וּמַשְׂאַת קיטור כבֵדה עלתה ותכַס את פני כל הבית והכושיות זוררו בקול בבוא העשן אל אַפָּן.  והאמן שָׂחַק למראה הזה וימהר וימשח צבע על-פני העב כאשר היה הבד בראשונה, אז חדל העשן פתאם כאשר בא, ואת הנערה הוכיח הצַיר בדברים ויאמר: "רק אַל נא מעשה תעתועים, בתי, פן אשוב ואקח מִמֵךְ את ארגז-הצבעים.  אכן יָקְרָה מלאכת הציָרים מהיותה ללצון".

והנערה בקשה את פניו לסלוח לה וַתִּשָׁבַע להיות מהיום והלאה נערה טובה ומשכילה, ותאמר לגשת עתה אל המלאכה באמת ובלב תמים.  "אֲצַיֵר נא בֻּבָּה", אמרה, והדבר הזה מצא חן בעיני האמן.

ופלא הוא! הילדה מבנות האִכָּרים עם כנפי הַלֻּלָאָה הגדולה על ראשה הצהֹב, אשר עשתה הנערה, הלכה הלך וגדֹל מרגע לרגע, וכאשר גדלה תחת המכחֹל כן גדלה גם על-פני קרקע הבית.  ובראות הנערה את קדקֹד הראש ואת הַגֵּו אשר לַבֻּבָּה שְׁלֵמִים לנגד עיניה, ותאמר להשליך את כלי המלאכה מלפניה ולמהר לְמַשֵש את הבבה באצבעותיה לראות אִם יֶשְנָהּ באמת, ואולם האמן לא נתן לה גם הפעם לעשות את חפצה.  "על מקומֵךְ הִשָארי, נערה פּוחֶזֶת וקלת-ראש! אם החִלות, עלַיך לְכַלות.  השלימי בראשונה את הבבה ואחרי כן תוכלי לצחק עִמָהּ?"

אז עשתה לַבֻּבָּה גם ידים וגם רגלים, ואולם בְּחָפְזָה עשתה את המלאכה, ולכן מעשה חִפָּזוֹן היו.  וְדַרְדַּסִּים ונעלים לא עשתה לה, כי שכחה מרֹב בהלה, ותצא בת-האכרים הדלה יחפה.  והאמן הניד מעט בראשו, ואולם לא מנע ממנה למהר אל בֻּבָּתָהּ ולאַמצה אל לבה באהבה.  והנערה לא ראתה ולא שמה אל לב, כי יְצֻרֵי גֵוָהּ עֻקְלוּ ונעקשו וגם דַּקוּ מאד וכי לא יפה הבבה כשש הַבֻּבּוֹת אשר עשה לה האמן, כי מצאה הבבה הזאת חן בעיניה שבעתים, עקב אשר היתה מעשה ידיה.

והאמן נתן לה לצחק עם פֹּעַל כַּפֶּיה, ויסר את לוח-הצבעים ואת המכחֹל ויטמנם ואת ארגז-הצבעים שלח למקומו בפנת הבית ויאמר: "עתה יָדַעַתְּ את נפש האמן ואת אשר בלבו בהיותו בורא.  מי אשר עשה כדבר הזה פעם אֶחַת, וְחָשַׁק האיש הזה לשוב ולעשותו ולשוב עוד עד לעולם.  ואולם ראי הנה אנכי מְצַוֶה עליך בחזקה מנגֹע אל ארגז-הצבעים ברגע אשר לא אהיה בבית.  רק בהיותי עִמֵך פה ובשבתּך לְפָנַי תוּכלי לעשות את המלאכה".

ומקסה שוקדת לבוא יום יום אל בית המלאכה שבעתים מבראשונה וכל קרביה בה עָלְזוּ בְּהִנָתֵן מכחֹל-הקסם בידה לְצַיֵּר בו, והיא לא עָיְפָה מִמַּלֵא את כל הבית ציורים מעשי דמיונה.  בראשית בראה צעצועים למיניהם ואחרי כן עשתה כדים וצורות פּוֹרְצִילַנָה ופסילי בְּרוֹנְזָה ואחרי כי עשתה גם טרפי עָלים ופרחים ובאחרונה נסתה לעשות גם את כל הרמש הרומש על הארץ ואת כל העוף המעופף בשמים ואת כל אשר רוח חיים באפו, ותעש את התולעים הצבועים ואת חַפּוּשִׁיוֹת-הזהב וחפּוּשיות-מִרְיָם ואת צִפֳּרוֹת-הכרמים לכל צבעיהן הנחמדים, ובראותה את כל הזבובים האלה הומים על הֶעָלִים ומעופפים ברוח, ותקרא: "ראֵה את אשר מצאה ידי! עתה אֲצַיֵר גם נפש אדם".

"לא עוד" ענה האמן.  "השמרי מגֹדל-לבב, כי הוא האויב הצר אשר לאמן".

והיא לא שמה לב אל הדבר, ותדבר יום יום ותַּחנף בחלקות ותתחנן אל האמן, כי יתן לה לציֵּר ציורי אדם, והוא לא נעתר לדבריה.  אז חרה לה על הדבר ותחשוב בלבה ותאמר:,חכֵּה-נא! הנני ואעשה לך דבר אשר בפתע פתאם יבוא לך וראית והשתוממת!" ותשב בחצר ותהי אורבת אל האמן עד צאתו, ואחרי כן התגנבה אל בית המלאכה ותשתער על ארגז-הצבעים ועל כל כלי העבודה.  אז יָצאו לקראתה שתי הכושיות ותתיצבנה לפניה וַתַּזְהֵרְנָה אותה בחרדת עינים מֵעֲבוֹר את-פי האמן, והיא לא שמעה להן ותקרא: "גשי הלאה, עֵדה שחורה, פן אעשה לָכֵן כלב ונשך אתכן!" ובשמוע הכושיות את הדברים האלה ותִּבָּהֵלְנָה ותִּטינה מלפניה, ומקסה מהרה אל ארגז-הצבעים ותָּשם בד חדש וגדול על-פני הכַּן ותחשוב מחשבות רגע אחד ותעמוד ותּחל לצַיֵּר תבנית נערה צעירה.

והיא חרצה בלבה עוד מבראשונה את אשר עליה לעשות: נערה צעירה תעשה ככל אשר היא בנפשה שואלת להיות, גדולה ויפה עם שערות זהב פרועות ועם עינים אפורות ומזהירות ולבושה שמלה אדֻמָה וצחה עם סֶרַח סוֹרֵחַ על-פני הארץ.  ואת משיחות המכחֹל הראשונות עשתה ביד אמונה ובדעת, ותעש את תבנית הראש בראשונה וכל מחשבותיה וכל לבה היו במעשה הזה.  ואולם כאשר שָלְמָה תבנית הראש והוא טוב ונחמד כלו והעינים האפורות מזהירות מעל פני הבד, ולא יכלה עוד הנערה להתאפק ותבט מעל הַכַּן והלאה אל תוך בית המלאכה לראות את אשר יֵעָשֶׂה שם, ועיניה ראו פתאם והנה גם שם שתי עינים אפורות ומזהירות והן מביטות אליה ממרחקים בארשת אהבה ובכליון נפש עד בלתי תכלית.

ומראה העינים האלה נגע עד לבה כמו בזק פתאם וַיָּהָם את כל מחשבותיה, עד בלתי עָרְבָה את לבה להוסיף להביט עוד אל המקום ההוא, ותעש את יתר המלאכה בחפזון.  ואולם ידה לא היתה בטוחה עוד, כי עיניה הלא ראו את המראה: את אשר הוציאה מתחת המכחֹל קם פתאם לחיים וכל משיחה אשר תמשח על פני הבד והיה זה חלק אדם חי, ועתה אם לא תצלח המלאכה, והיה יְצור-כפה לבעל מום לעולם.  אז רגזה ידה תחתיה ותחשק פתאם להשליך את המכחֹל מלפניה, אבל התוכל לעשות כדבר הזה? הן יִבָּצר ממנה לעזוב את הנפש האמללה עשויה עד החֵצי ולא תשלם, מה נורא המראה לראות חֲצִי-אדם רובץ פה על הקרקע בבית-המלאכה! ובחשבה את המחשבה הזאת ותִּבָּהלנה כל עצמותיה ותמהר וַתְּצַיֵּר את התמונה בחזון ובאש קדחת.  הלא יש גם אשר יבוא האמן בעוד רגע או בעוד רגעים אחדים.  רק הַשְלִים – רק הַשְלִים – במהרה – במהרה –

ואולם מִבֶהָלָה לא יֵצא הטוב.  גֵו הנערה הצעירה לא היה כמו ראשה, ויהי מעֻקל ונִפתּל וְהַכְּתֵפַיִם צרות ומַפלי השמלה האדֻמה עם הסרח הסורח על הארץ הראו כי מסתירים הם מן הרואה יְצֻרֵי בשר אשר נעקשו.

ומקסה ראתה וחרדתה גדלה מרגע לרגע, כי ידעה כי השחיתה את המלאכה, ותמהר ותבקש לתקן את אשר עִוְּתָה בחפזה, ופתאם והנה נפתחה הדלת והאמן בא.

ומקסה צָעקה צעקה גדולה ותברח אל מתחת ליריעה להתחבא שם, והאמן ראה כרגע את הנעשה וירא את תבנית הראש היפה ואת הגו הדל ואת הנערה האמללה והמעֻקלה הרובצת על הקרקע ואת הכושיות הנבהלות מפחד, ויקרא בקול נורא: מקסה, מה-זאת עשית!"

ומקסה יצאה ממחבואה ותְּשַטַּח אליו כפיה ותתחנן ותאמר: "סלח לי, האמן.  לא יכֹלתי למשול ברוחי.  יד היתה בי אשר המריצתני".

"הביטי וראי את פֹּעל ידך אשר עוללת, הבּת לֹא-קַשָֹבֶת.  הנה לך מפלצת חיה אשר ראשה יפה וִיצֻריה נפתלים".

"תַּקן אתה את אשר עִוִּיתי", העתירה מקסה אליו ותשא את קולה ותבך.

"כזאת לא אוכל", ענה האמן ופניו מלאו קדרות.  יצוּרֵך חי.  לך הוא לבַדֵךְ.  התחפצי לעשות כָּלָה בו ולברֹא אחד תחתיו?"

"לא!" צעקה הנערה מרה ותמהר אל הנערה הצעירה הרובצת על הארץ לסוכך עליה בכפיה מפני כִלָּיוֹן.  והנערה הצעירה התעודדה מעט ותשם את ראשה בחיקה ותבט אליה בעצבת גדולה ומרה.  ומקסה בהיותה ילידת שבת-קדש היתה חוזָה ובעלת מליצה גם היא והיא לא ידעה, ולכן לא נבצרה ממנה לתת לנערה הָאִלְמָה גם פֶּה ולשון, והנערה החֵלה לדבר ותתאונן ותאמר:

                    "הוֹי אִמִּי, מַדּוּעַ

                    גֵּוִי כֹה שָׂרוּעַ

                    וְלֹא יִיף כָּמֹךְ?

                    אִם-חַיִּים לִי נָתַתְּ,

                    כּי-עַתָּה אַתְּ

                    תְּנִי לִי גַם יֹפִי וְיִפְעָה וָרֹךְ".

ומקסה חִבּקה לה ותשק לה ותבקש לנחמה, ותדבר על אזנה בקול מלחשים ותאמר לה: לא בזויה היא כי אם יפה כשחר, ומי אשר יראה אותה ודבק לבו אחריה לאהבה אותה, וכי עשה תעשה לה שמָלות יקרות ותַעדה אותה עדי ואבן יקרה, ואולם הנערה הנידה בראשה ותען:

                    "לֹא אֶבֶן יְקָרָה

                    לֹא בגְדֵי תִפְאָרָה

                    יְשַׂמְחוּ אֶת-לִבִּי

                    הוֹי אִמִּי, תְּנִי חֵן לִי לִנְעֻרֵי שְׁנוֹת אִבִּי".

ומקסה בצרת לבה  הגדולה פנתה אל האמן, והאמן עומד וידיו מְשֻׂכָּלות ופניו זועפים ועיניו מביטות עליה ועל הנערה המתאוננת.  "הוי, אמן, אמן נחמד, הושיעה-נא רק הפעם.  לא אוסיף עוד להיות סורֵרה עד עולם.  לא אוכל לראות כי זאת אשר עשיתי לא תראה טובה.  הושיעה אדוני או הרגני גם אותי וגם אותה".

והאמן לא ענה דבר, כי אם התהלך בחדר המלאכה אנה ואנה פעמים אחדות ויחשוב מחשבות, ומקסה הביטה אחריו ביראה בכל מקום אשר פנה.  אז עמד תחתיו פתאם ויאמר: "הנערה אשר עשית, כאשר עשית אותה כן תהיה, ואולם אנכי פה כל אשר בכחי לעשות אעשה למען הָבֵא עליה טובה".

והאמן נִגש עד לפני הבד ויָחל לציֵר, ויעש תבנית בן-מלך צעיר, יפה כשחר, אשר קומתו כאַלון ועיניו מלאות נדיבות ועל שפתיו צחוק.  והוא מביט באהבה אל הנערה הרובצת על הארץ ומשַטֵּח עליה את שתי כפיו.  ופתאם והנה בן-מלך כמוהו עומד גם בתוך החדר ומשטח את כפיו אל הנערה, והאמן אמר: "אוהב הוא לך ונפשו חשקָה לקחת אותך לו לאשה והיה נאמן לך עד העולם אכן אִלֵּם הוא מְדַבֵּר, ואולם אַתּ הלא פי שנים תדבּרי.  אם מצא חן בעיניך כי עתה תני לו את יָדֵך".

ופני הנערה הצעירה האדימו ותקם ותלך אט אל בן-המלך, והיא צולעת מעט בלכתה, ואולם בן-המלך לא ראה ולא שם לב, ויהי מביט בצהלת נפש אל תוך עיניה האפורות והמזהירות, עד כי הורידה אותן ארצה, ויתרפק עליה ויאַמץ אותה אל לבו.  והכושיות מחאו כף בשמחה ותצאנה במחולות מסביב לֶחָתָן וְלַכַּלָה, והַכַּן מְקַפֵּץ גם הוא ברגליו וארגז-הצבעים מדַלג ורק מקסה התעצבה עדו ותאמר:

"מה יושיע לה זה? הן לא יהפוך אותה החתן לעשותה יפה מבראשונה?"

"את זאת לא תביני", ענה האמן.  "כאשר יאהב איש את נפש אדם בכל לבו והיתה הנפש הזאת בעיניו יפה מכָּל אשר על הארץ.  שַאלי את פי הכלה ותגד לך את אשר היא חושבת על הדבר הזה".

ומקסה הביטה בפני הנערה ותבחן אותה בעיניה, ואולם הנערה התרפקה על בן-המלך ותצהל מטובה ותאמר:

                    "אֹהֵב הוּא לִי וּבְכָל-לִבּוֹ וּמְאוֹדוֹ –

                    לוֹ יָפָה הִוֵּנִי, לוֹ הִנְנִי הוֹדוֹ.

                    לִבּוֹ לִי נָתוּן, לִי נָתוֹן כָּל-טוּב,

                    לֹא אֶשְאַל עוֹד יֹפִי – יָפִיתִי לָרֹב".

ובן-המלך קורץ אליה בעיניו וישק לה, ומקסה אמרה: "הנה טוב! אם טוב הדבר בעיני שניהם כי עתה טוב הוא גם בעיני, ולך הָאָמָן אנכי נותנת את ברכתי ואת תודתי על כי הפכת את הכל לטובה".

והאמן ענה: רק הפעם יכֹלתי להושיע ולא אוסיף.  יהי נא הדבר הזה לך ללקח טוב, הנה גדול הכח אשר נתון לָאָמָן, ואולם אוי לו כי יתהולל בו וְיִרְדֶה בו בְפַחֲזוּת.  שלום לך, אין לי דבר עוד להורות לך".

וטרם תוכל לענות אותו דבר והנה נעלם האמן וגם החתן והכלה והשפחות השחורות והכַּן וארגז-הצבעים ולא נותר דבר בלתי אם חדר-המלאכה וכל אשר בו וגם תמונת הנערה ותמונת בן-המלך נותרו, והיה בכל עת אשר תביט מקסה בתמונות האלה ומלא לבה מכאוב ונחת גם יחד, והיה המכאוב לה על דבר אשר נעלמה התמונה החיה, ונחת על דבר אשר ידעה בלבה כי טוב לה עתה עם בן המלך באשר הם שם.  ומקסה גם היא הלכה הלך וגדֹל ותהי לנערה גדולה ופורחת, אשר יכיר בה כל רואה כי בת שבת-קדש היא, ותוסף לְצַיר גם מאז והלאה, ורק כי המכחֹל אשר לה לא היה עוד מכחֹל-הקסם – ותשמח גם לזאת.  כי מי איש בוטח אשר תמיד תצלח מלאכתו בידו, ולכן רק דאגה בלבו, פן ישנה רגע, ונפש חיה תשא ותסבּול כל ימיה על כל שגיאה אשר הוא עושה. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כך במקור.