_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַמַּמְלָכָה הַנִּסְתָּרָה

מקס נורדוי

תרגם מגרמנית: דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

בּעיר גדולה היושבת אל היָם, בבֹקר הַשְׁכּם אחרי ליל סערה, מצאו העובדים בחוף ילדה קטנה שוכבת על שפת הים, והילדה שכבה על פני החול, לבושה רק כתּנת לבד, והיא רטֻבּה כֻלה ממים ולא נִכּר בה אות חיים.  ומן הים לא רחוק מן החוף נראה ראש תרן עולה מן המים, כי אניה גדולה עם כל אשר בה טבעה במקום הזה, ורק את הילדה הקטנה הציפו הגלים אל היבשה.

ואיש חומל מן העובדים לקח את הילדה ויגלום עליה את מעיל הפשתים אשר עליו, וימהר וישאנה אל הסֻכּה הקרובה אשר לאחד משומרי המכס, ויעבירו מעליה את כתנתה הלַחה וישכיבוה על המַּרְבֵּץ ויכסוה, ויהי כאשר יחם לה ותפקח הנערה את עיניה ותשא את קולה ותבך.

והאנשים אשר בסֻכּה השתוממו לִיפי הילדה ולתארה הנחמד וישתאו אל פניה הצחים אשר מראה שושנים להם ואל עיניה הגדולות אשר מראה התכלת להן ואל שערותיה הצהֻבּות אשר עינן כעין המשי.  ויראו את הכתנת אשר לה והנה היא עשויה בד דק ויקר וכתר זהב מְרֻקָם בשוליה, ויבינו האנשים כרגע כי בת שועים לפניהם, נערה מזרע השרים הגדולים, אשר פֻּנְקָה ואשר עֻנְגה עד כה ועתה הקיאו אותה המים הזדונים אל חוף נכרי.

ויהי כאשר בכתה הנערה, ויחמלו עליה האנשים הנצבים עליה מאד מאד, ואולם לא ידעו להושיע, כי לא הבינו להתהלך לפני ילדים קטנים, וגם לא היה דבר תחת ידם, לבעבור מַלא את צרכי הילדה.  והילדה לא היו עוד בפיה הקטן שִנֶיהָ כֻלן ולא ידעה בלתי אם לגמגם מלים אחדות בשפה נכריה.

והאנשים נועצו יחד וימצאו כלם ויחלטו כי אין זה בלתי אם רעֵבה הילדה ועליהם להביא לה בראשית מזון וכסות.  ואולם בַּסֻכּה לא נמצא דבר בלתי אם יין שרוף נתעב, ויפנו וילכו אל חנות המלחים הקרובה, ויביאו מעט חָלב ומעט תֻּפִינֵי לחם רך, ותֵּשת הנערה ותאכל בתאוה.  ויהי כאשר השיבה מעט את נפשה, ותחדל הנערה מבכות ותישן.

ושומר המכס לא יכול להוָתר עם הילדה הישֵׁנה, כי היה עליו לצאת למשמרתו, וגם העובד החומל אשר הביא את הילדה אל הסכה ראה כי עת לו לצאת לפעלו, כי עני היה וּבֶאֱבֹד לו יום עבודה אחד לא יהיה לבני ביתו ממחרת היום דבר לאכול.  ואולם האיש לא מצא את לבו לעזוב את הנערה הקטנה והיפה, ויקח את הכתנת הלחה ויגולל אותה ויצרור אותה בלאט במטפחת הַכֻּתָּן אשר לו וישימנה אל כיס מכנסיו העמֹק, ואת הנערה הערֻמה לקח ויגלום עליה שנית את מעילו ומן השומר שאל לו שמיכה עשויה צמר ויַחבא בה את הילדה וישאנה אל ביתו.  ויהי הוא הולך על פני חוץ בידים ערֻמות, אף כי נפשו ידעה מאד כי לא נאוה לעובד חרוץ אשר לו אשה ובנים להֵרָאות כן על פני חוץ.

ובבֹאו הביתה אמר אל אשתו: "ראִי הנה היית לי אַתּ תמיד הנותנת לי ילדים, ועתה הנה נסיתי הפעם ונתתי לך אנכי ילדה".

והאשה הביטה את המתנה ותשתאֶה אליה ולא גדלה שמחתה עליה מאד, כי חשבה האשה בלבה אשר יִשְׂפְּקו לה חמשת ילדיה אשר עמה בבית עד למַדַי, ואולם כאשר ספר האיש באזניה את דבר הילדה ואת אשר מצא אותה עזובה על פני החול, ויֵעור לב האֵם בקרב האשה ותחמול על הילדה ותאמר: "אם יש מזון לחמשה, והיה גם לששי; תהי נא הנערה בביתנו כל הימים אשר לא יבוא איש לקחת אותה ממנו".

ככה לֻקחה הילדה לבת אל בית העובד, וביום הראשון הקרוב עלה האיש אל בית הפקידות לרשום את שמה בספר הרשימות כחק.  והפקיד חשב מחשבות על דבר השם אשר יקרא לנערה הנכריה, ויאמר בלבו: הן רוח צפון הביא את האניה אל החוף, לכן אין זאת כי אם מן הצפון היא, ואולם יש אשר אניה צפונית תבוא גם מן הדרום, ולכן יקרא לה שֵׁם אשר חציו יוָני, על שם הדרום, וחציו דֵיני, על שם הצפון, ויקרא לה מַרְגְּרִיטָה בּוֹלְגֵיבַּרְן, לאמר: מרגלית בת גלים.  ואל העובד אמר, אשר מכל משמר ישמור את הכתנת עם רקמת כתר הזהב אשר בשוליה, כי מי יודע אם לא על פי הכתנת הזאת יצליחו למצֹא באחד הימים את אבות הנערה או קרוב או גואל.

ובליל הסערה טֻבעו אניות רבות מאד ולא יָדע איש עד עולם את האניה אשר בה באה הילדה הקטנה, וגם לא בא איש עד עולם לדרוש את הילדה, ותשָׁאר הנערה בבית האיש העובד ותגדל עם הילדים אשר שם.  וריטה – כי ככה קראו למרגריטה בקצרה – הלכה מחיל אל חיל ותגדל ותיף, אף כי לא התענגה על רֹב טוב בית הזה, כי יש אשר פרש המחסור את כנפיו פה, ואם לא היה מאכל לחמשת הילדים דַּיָּם, ותהי על ריטה לחַכּות עד כלותם לאכול, אולי ישאירו לה מעט, ויש אשר לא נותר דבר והיא לא אכלה ותרעב.  ואמנם לא אשה רעה היתה אִמה אומנתה, ורק העֹני הִקְשה את לבה, כי קרובים היו לה עצמה ובשרה מן הילדה האסופה, ותהיה נותנת לה מקום במעונה הדל, ורק כי לא תוציא כסף מכיסה לצרכיה, כי לאלה לא השיגה יד אישה.  ותהי הנערה ישֵׁנה במטה עם שתי הנערות הצעירות אשר בבית, והנערות מושכות את השמיכה אשה אשה להתכסות בה, וריטה שוכבת ערֻמה ותקפא מִקָרָה בלילות החרף ותהי מתרפקת על אחיותיה להתחמם מעט, ויהי הדבר למֹרת רוח לאחיותיה, כי תעורר אותן משנתן, ותבעטנה בה ברגליהן ותמרוטנה את בשרה.  וריטה לא התאוננה ותבך חרש בחשך ואיש לא ראה.  וגם מלבושיה אשר לבשרה היו קרועים ובלוים, כי לבשה רק את הסחבות אשר השליכו אחיותיה מעליהן מבלתי יכלת ללבוש עוד אותן, ותהי כמעט ערֻמה ויחפה.  ואף כי היתה כמפלצת בעיני כל רואיה, הכירו רואיה תמיד את יפיה הנפלא וישתאו אליו.  כי היו רגליה היחפות שזופות שמש וכסויות חלאה, ובכל זאת היו כמעשה פסל אשר יצר האמן, ופניה היו צחים ורכים ונחמדים, ועיניה היו גדולות ועינן כעין התכלת ומביטות כמו חולמות, ותלתליה הרכים עופפו כקרני שמש מזהירות מסביב לקדקדה, והיה בכל אשר תלך, והתיצבו האנשים ויעמדו תחתיהם ויביטו אחריה, ותהי בלבם רק המחשבה האחת, כי בת מלכים היא אשר חמדה לה לצון ותתחפש ותהי לשפחה.  ואחיותיה בראותן את יפיה וכי לוקחת היא את לב כל רואה באשר היא שם, ותקנאנה בה מאד ותעַנינה אותה ותַּראינה לה בכל רגע ורגע את ידן וכי רק אסופה היא מן החוץ ואוכלת לחם חסד, ותהיינה לה למצַווֹת ותשאלנה מעמה להיות להן לשפחה ולעשות את כל העבודה אשר בבית.  ותהי ריטה מְטַאטֵאת את החדר יום יום ואחת בשבוע היא מקרצפת ומגרדת את הרצפה, בבֹקר בבֹקר היא מבעירה את האש בכירים ובערב היא מגהצת את הנעלים אשר לאבותיה ולארבע אחיותיה ואף גם לאחיה האחד, וגם בכל משלחת אשר בבית רק אותה ישלחו, ותהי היא באה אל כל חנות באין כסף ושומעת גערה על דבר אשר לא הביאה שִלּוּמים ומתחננת על נפשה להוסיף לתת לה בחשבון את אשר תשאל.  וכל אשה מן השכנות בראותן את הסחבות אשר על בשרה ונתנו לה אשה אשה נעלים ישנות או שמלה או אפוד או מטפחת, ויש אשר תּכּרנה בה כי רעֵבה היא ונתנו לה גם פת לחם ומעט בשר או תפוח או פלח גבינה הולנדית.  והנערה רכה וַעֲנָוָה ונעימה תמיד, לא תשמיע במרום קולה ולא תדבר און ולא תדע ריב, לכן תלעגנה לה אחיותיה תמיד ותקראנה לה: בת-מלך.  כי יָדעו כלן את דבר הכתנת היקרה אשר לה עם רקמת כתר הזהב, וגם ראה ראו אותה במו עיניהן, אף כי הסתיר אביהן את הכתנת בארגז וישמרנה מכל משמר ולא הוציא אותה על נקלה להראותה לאיש.  והיה כאשר יעלה על לבן, כי אולי באמת בת-מלך ריטה זאת, ותתרגזנה מאד, ורק בזאת התנחמו ותשמחנה לאידה, כי היתה בת-מלך זאת לשפחה לאנשים שפלים ממנה ולא יפָּלא מהן לצוות לה בכל רגע לעשות כל עבודה קשה בבית.

וכאשר גדלה ריטה מעט ותחל להבין את אשר לפניה, ותחשוב גם היא תמיד על דבר מולדתה ותהגה בהקיץ ובחלומות בתעלומות כתר הזהב אשר בכתנתה.  אז התלקחה בלבה אש תאוה גדולה לראות בעיניה את הכתנת היקרה ולגעת אליה באצבעותיה, ואולם לא ערבה את לבה להשמיע את משאלותיה לאיש, כי כאשר התחזקה באחד הימים ותשאל מעִם אוֹמְנָהּ להראות לה את הכתנת, וימאן האיש ויען אותה קשות ויאמר: "חדלי לך מהגות בה, פן תמלאי את לבֵּך רק דמיונות ריקים ונבערים".

ומעט מעט באו לה השמועות על דבר המקום אשר שם מצאו אותה אחרי הסערה, ותהי היא הולכת לפעמים אל החוף ותשב על פני החול ותבט הימה אל המקום אשר שם טבעה האניה אשר הביאה אותה הלום, ויש אשר שאלה את נפשה אם לא במקום הזה על פני תהום הים ינוחו גם אבותיה.  אז יתקוף אותה פתאם כאב גדול ועיניה תמלאנה דמעות.  ויש אשר יהיה עם לבה להתנפל המימה ולשקוע ולרדת עד למעמקים למקום שם אבותיה, למען הִוָּתֵר עמם יחד לעולם ולבלתי שוב עוד אל עָניה ואל מרוּדֶיה.  ואולם לא לעֹשר ולחיי נחת צמאה נפשה, כי אם לאהבת אֵם –אשר תשלח אֵם אוהבת את ידיה וּתחֲבק לה והיא תתרפק עליה ועל זרועותיה וְתִשק לה כנפשה שָׂבעה עד בלתי קץ.  ואת העֹנג הזה לא ידעה מעודה, ותקנא עליו באחיותיה אשר זולתו לא היה להן דבר לקַנּא בו.

ובהיותה בת ארבע עשרה שנים, ותהי שׂוּמָה עליה לצאת לעבודה למען הִשְׂתַּכֵּר.  אז נתנו על ידה מחצלות חבלים לתפור אותן שקים לקהוה, ואולם מקץ ימים רק אחדים והמשגיחה על המלאכה אמרה לה לאמר: רואָה אנכי, ריטה, כי גסה המלאכה הזאת ממֵך וכי יכֹל תוכלי לעשות מלאכות טובות מאלה", ולא הגידה לאומניה דבר ותלך וַתָּבֵא אותה לבית חרושת למכלולים, ותלַמד שם את אצבעותיה לעשות מגבעות לנשים מעשה קש דק ומעשה אטון וְסַמָט ומשי עם קשורים ופרחים ונוצות, ותחַבר את כל אלה בדעת ובטעם טוב ויֵצא שמה לתהלה.  ותהיינה הנשים באות והמגבעת אשר תשים בראשה תהיה להן למופת, וכל מגבעת אשר תהיה על ראשה תשא חן מלפני כל רואה, והנשים הגדולות והגבירות מרבות לקנות.  אז תגדל משכֻּרתה ותלך הלֹך וגדולה מעת לעת, וריטה מביאה את משכרתה לאומַנתה כפעם בפעם, לא תחשוך לנפשה גם אגורה אחת, וַתָּחל אומנתה להיטיב עִמה מעט בגלל הדבר הזה.

וריטה היתה נערה שותקת תמיד ותאהב להיות לבדד כל היום, ואחיותיה אשר בבית ורעותיה אשר בבית-עבודתה חשבו לה את הדבר הזה לגאוה ותשנאנה אותה בלבן, ואולם לא צדקו הנערות במעשיהן, כי לא מגאוה רחקה מהן, כ אם מהיות לבה מלא מחשבות תמיד, יען כי לא סר מנגד עיניה אף רגע אחד זֵכר כתר הזהב וזֵכר האניה אשר על פני התהום וזֵכר האובדים והמתים אשר ינוחו שם, ותהגה בם תמיד.  ובבוא יום שבּת או מועד, ותהי ריטה יושבת בפִנה לבדה וחולמת בהקיץ או מתהלכת לבדה על שפת הים או בשדה או ביער הקטן אשר על יד העיר, ואנשי ביתה לא שָׂמו אליה לב וישמחו את שמחת חגיהם ומועדיהם בלעדיה, ויהי לה זה לרצון מאד מאד.

ויהי היום, יום ראשון בשבת מִשַבְּתות הימים אשר אחר הפסח, והנערה יצאה היערה כפעם בפעם, למען התענג על האביב הרך.  היא עזבה את הרחוב, כמעט באה אל בין העצים, והנה קרן-אלון לפניה מְשַעֲשַעַת בצמרת עץ, מפזזת מעָנף לעָנף ומבטת אליה בעיניה המזהירות ומקפצת מן העץ האחד אל העץ השני.  והנערה הלכה אחרי קרן-האלון, כי לקחה הקרן את לבה בשעשועיה.  וקרן-האלון מקפּצת מעץ אל עץ וריטה הולכת אחריה, הלך והרחק הלך והרחק, והיא לא שׂמה לב כי הרחיקה מאד בלכתה וכי באה עד לבין הסבכים אשר עם העצים העבֻתּים והמקום זר ונכרי אשר לא דָרכה עוד שם רגלה מעודה.  ובנשאה את עיניה להביט אל קרן-האלון, ותרא והנה נעלמה קרן-האלון פתאם, ותבקשנה ולא יכלה למצֹא אותה, ויהי לה הדבר לפלא, כי לא הבינה לאָן באה פתאם.  היא עודה מבקשת כה וכה בעיניה, ותרא פתאם והנה עץ לִבְנֶה גדול לפניה ולרגל העץ מערה מסֻתּרה מתחת לאזוב בין טרפי שיחים רבים.  אז נזהרה מאד בלכתה ותגש עד המקום לאִטה, למען הבט אל תוך המערה, ופתאם נִתּק עפַר-הצמח מתחת לרגליה ויבָּקע, והיא נופלת ושוקעת, נופלת ושוקעת עד למעמקים, ותזעק זעקה גדולה.  אז סגרה את עיניה ותחשוב כי קִצה הנה בא עתה.  ואולם פתאם חשה בנפשה כי זרועות פתוחות שלוחות אליה והיא נופלת על פני לב חם.  אז פקחה את עיניה– ואת אשר ראתה פתאם הפליא ככה את לבה, עד כי האמינה כי רק בחלום היא רואָה את כל אשר היא רואָה.

על מפתן היכל גדול ונִשא עמדו רגליה, וההיכל יפה ונחמד מכל אשר ראו עיניה מעודה ומכל אשר יוכל לב אדם לחזות לו בחזון.  הקירות מצֻפּים טַפֵּיטֵי משי לבן, מנורות קָנִים אשר לא תסָפרנה מרֹב שופכות אור שבעתים והאור מתוק לעינים, על הקירות תלויות מראות לטושות עד להפליא וגדולות כענקים, הכסאות מסביב מֻזְהָבים ורפידותיהם עשויות משי לבן, השלחנות עשוים לוחות מוזַאִיקָה ממעל ותפושים אבנים יקרות והאנשים מסביב לא יסָפרו מרֹב ולבושים בגדי תפארה ומכלולים נפלאים.  ואולם לא מצאה ריטה מועד לה להביט ולהשתאות אל כל אלה, כי על ידה עמדה אשה גדולה, רמת קומה ויפת תֹאר מאד והאשה הגדולה לבושה שמלת משי לבן עם רקמת כסף ועל פניה צעיף והצעיף מחֻבר לכתר אשר על פני שערותיה הצהֻבּות ויורד ממול ערפה עד לשפת שמלתה – והיא האשה אשר היו זרועותיה הפתוחות שלוחות לקראת ריטה מדי נפלה במעמקים.  והאשה כרעה שלש פעמים ותשתחוה עד לארץ לפני ריטה, ואחרי-כן קמה ותאחז בידה וַתָּבֵא אותה אל תוך ההיכל.

וכאשר נִתּקו רגלי ריטה מן המפתן הריעו קולות נוגנים מסביב, ואחד מן המצביאים אשר גדלו כענק נתן קול פקודה וישָׁמע קול הַכַּשִׁילים מכים על פני הרצפה, ובין שני טורי אנשי חיל גדלי קומה מצבא המשמר הלבושים מכלול ועומדים כשתי חומות צעדה ריטה לאטה על יד האשה ההולכת עִמה ותעבורנה את כל ההיכל ותבאנה עד לכסא זהב אשר בירכתי האולם, והכסא עומד על פני במה מצֻפָּה זהב ואפריון לו ממעל, והאשה הלבושה לבָנים נתנה לריטה אות בידה, ותעל הנערה על הבמה בשלש מעלות ותשב על הכסא.  אז חדל קול הנוגנים פתאם והאשה לקחה מעל פני שלחן קטן אשר על יד הכסא שמלת משי עם רקמת כסף ותַּלבש בה את ריטה ואדרת סַמַט תכלת כסוּיַת ארגמן שָׂמה לה על כתפיה וכתר זהב עם אבני יְקָר אשר גדלן כביצי יונים נתנה לה בראשה, ואחרי כן כרעה שנית לפניה ותדבר וקולה היה כצליל פעמון ותאמר: "גברתי ומושַלתי, היי שלום עתה בממלכתךְ".

והאשה סרה הצדה.  אז תבאנה נשים שָׂרות, כלן לבושות שׂמָלות יקרות ועדיים ואבני יקר,ואנשים באו, כלם לבושי מכלולים ובגדי יקר ואותות-כבוד וחרָבות על ירכם, ויבֹאו לתת יְקָר לריטה.  והנשים נשקו את ידה למו פיהן והאנשים נגעו בשפתיהם אל שפת הארגמן, ויהי מספרם למאות.  כלם באו לתת יקר לריטה.

וריטה ישבה רגעים אחדים ולא ערבה את לבה לפתוח את פיה.  וכאשר כִּלו הנשים עם האנשים להשתחוות לפניה פנתה אל האשה הגדולה הלבושה לבָנים אשר לימינה ותדבר אליה ביראה ותשאל: "איה אנכי? מה כל המראה הזה אשר אני רואָה פה?"

"גברתי ומושַלתי", ענתה האשה, "בארץ ממלכתֵּךְ אַת פה ועבדַיךְ הנאמנים יודו לאלהים את חסדו על דבר אשר לא מנע מהם הפעם לתת לך יקר".

"לא אבין דבר מכל הדברים האלה"" ענתה ריטה והיא כֻלה נבוכה.  "רק שוגים אתם.  נערה עניה אנכי העושָׂה מלאכה בבית עבודה למכלולים – "

"אַל נא גברתי ומושלתי", ענתה האשה הלבנה, "את אשר יראו בך שם לעינים לא יתן ולא יוסיף, ואולם פה אַתּ מְלַכתֵּנו הצעירה והנשאה, ואַתּ גם אַתּ הלא ידעת את הדבר הזה היטב."

"ובכן אפוא זה כתר הזהב אשר בכתנתי – "

"אות הוא לָך על כל גָדְלֵך המרומם, גברתי ומושלתי".

"ואולם הגידי נא לי רק את האחת  – מה זה היה לי – מי אַת – "

והאשה הלבנה נתנה אות.  אז שבו אנשי הצבא מחיל המשמר למקומותיהם בירכתי האולם והרצפה רעשה לקולם, ושרי החצר והשרות סרו הצִדה ויתיצבו כחצי מַעגל, הנשים בטור הראשון  והגברים מאחריהן, ותהי פתאם דממה חרישית בהיכל והאשה הלבנה ענתה ותאמר:

"גברתי ומושלתי, האשה הלבָנה אנכי, המלאך הממֻנּה על מולדתך ובית אביך, אשר עלי שׂוּמה לשמור על כל נצר אשר יפרח מן הגזע האדיר הזה.  ואַתּ אַל נא תחשבי, כי לָך חטאתי ולא מִלאתי את משמרתי באמונה; ואולם אויבים אשר חזקו ממני היו לי לשטן ולא נתנו לי לעשות את אשר שומה עלי ואת אשר חפצתי.  אכן דעי לָך כי בת אַתּ למלך ולמלכה מושלי ארץ תּוּלֵי ואַתּ היורשת את עֶצְרָם.  הנה פה התמונות אשר לאבותַיך הנשאים; ממסגרותיהן אשר על פני הקירות פה הן מברכות בשלום את חָטְרָם הנחמד".

והאשה הלבנה שלחה אצבע וַתּור על הקיר אשר מאחרי הכסא, וריטה מִהרה ותפן את ראשה ותרא והנה מימין ומשמאל לאפריון תלויות על הקיר שתי תמונות כמדת אדם, תמונת איש-מעלה לָבוש בגדי-מלכות וכתר בראשו ותמונת אשה נפלאה אשר מראיה כמראה מלאך אלהים, ולא יכלה הנערה להתאפק ותשא את קולה ותבך.  והאשה הלבנה חכּתה לה בדבריה עד כי התחזקה, ותוסף ותאמר:

"עשר שנים מָשַל אביך בארץ תּוּלֵי לכבוד ולתהלה, ותהי ממשלתו חזָקה כממשלת אביו ואבי אביו ושלשים ושלשה אֲבות אבותיו אשר מָלכו שם לפניו זה אלף שנים, ואולם פתאם באה הרעה: עלה מלך הצפון על תּוּלֵי עם צבאות הגמדים בזויי-הנפש אשר לו ויקרא עליה מלחמה.  ומלך הצפון איננו גבור, כי אם קוסם, אשר יצַוה על דֻבֵּי הקרח ועל התנינים בים, אשר יאמר והיה קֹר פתאם וקפא הרוח תחת השמים או יפקוד על אור הצפון ונתן לו מבְּרָקָיו והשחית את כל אשר נשמת חיים באפו.  וצבאותינו יָכלו להתיצב בפני ברקים ודֻבֵּי קרח ורק אניותינו לא יכלו התיצב בפני התנינים והקֹר הנורא.  אז לכד מלך הצפון את ארץ תּוּלֵי ויכבשנה, ואבותַיך לא מצאו עצה בלתי אם לקחת אותֵך, גברתי ומושַלתי, ואת כל אנשי החצר ולהמָלט על נפשם באניה האחרונה אשר נותרה להם.  ואולם גם על פני הים לא הִרפה הקוסם הרע מהם וירדוף אחריהם, וַיָּקֶם רוח סערה גדולה ונוראה, והרוח נשאה את האניה עד כה והאניה חתרה למול החוף ותשָׁבר ומִשְׁבְּרֵי המים בלעו את כל אשר בה, ולא נתנו אותי האֵלים האבירים בלתי אם להציל אותֵך, גברתי ומושַׁלתי.  הנה זה דְבַר השואה אשר באה על מולַדתך ובית אביך".

והאשה הלבנה החרישה וגם ריטה לא דברה דבר, כי פג לבה לכל הדברים אשר ראתה ואשר שמעה.  אך מקץ רגעים אחדים התעודדה ותשאל: "מה עלינו לעשות אפוא? האם לא תאמרי להביאני עתה לארצי לתוּלי?"

"לא", ענתה האשה הלבנה, "הדבר הזה יבצר ממני לעשותו.  בינינו פה ובין ארץ ממלכתך מפרידים שלשה יַמים וארבע ארצות גדולות עם צבאותיהן ומשמרותיהן ומצודותיהן וחמשה הרי קרח וששה מִדְבְּרות-שממה ושבעה נחלים שוטפים.  וגם לוּ אמרנו: התגברנו על כל אלה ובאנו למחוז חפצנו לתולי, הלא נמצא שם את מלך הצפון והוא יחרוש עליך רע".

"ובכן זאת היא אחריתי כי עד עולם פה אשב?" שאלה ריטה בדאָגה.

והאשה הלבנה לא ענתה דבר בלתי אם נאנחה.

וריטה לא ידעה את שעת היום, ואולם הבינה כי האריכה לשבת באולם ההיכל, יען כי הרעב החל להציק לה.  והיא בושה בראשונה לשאַל דבר, ורק כי עִנה אותה הרעב ויגבר מרגע לרגע, אז אמרה בלבה: "הלא מלכה אנכי ולי הצדקה לצוות", ולכן פנתה אל האשה ותאמר: "שרתי הטובה, האם לא תוכלי לתת לי דבר לאָכלה? הנה רעבה אנכי מאד מאד".

"גברתי ומושלתי", ענתה האשה הלבנה בעצב, "אין לנו פה דבר".

"ואף לא פּת לחם"?

"אף לא פת לחם.  אנשי חצרך וצבאות המשמר אשר פה לא ירעבו לנצח וגם אני שפחתך העומדת לשרת לפניך לא אֹכַל לעולם".

"ובכן ברעב אמות אם אומר להוָתר פה?"

האשה הלבנה הורידה את עיניה ארצה כנכלמת ולא ענתה דבר.

"כי עתה" ענתה ריטה בעצב, "עלי לעזוב אתכם אפוא".

ובראותה כי אין עונה דבר קמה מעל הכסא ותרד בלאט במעלות מן הבמה, וכאשר רק נגעה כף רגלה אל הרצפה והנה קול חצוצרות וקול מקרא נשמע וחיל המשמר עבר מירכתי האולם שנית אל האולם בתָּוך, ויהי הם מכים בכשיליהם על פני הרצפה ברעש ומתיצבים מסביב לריטה מצב-משְנה, והנוגנים גם הם החלו לנגן פתאם, והאשה הלבנה החזיקה ביד ריטה ותלך עמה, שרי החצר עם מַטותיהם הלבנים הולכים לפניהן והשרות לבושות שמלות סרוחות על הרצפה הולכות אחריהן, ויבֹאו כלם עד הפתח.  שם נצבו כנטועים פתאם והאשה הלבנה עזבה מידה את יד ריטה ותקד ותשתחוה שלש פעמים.

"האם כלכם אתם אומרים להפרד פה מעלי?" שאלה ריטה בדאגה.

"כן שומה עלינו", ענתה האשה הלבנה.

"ואף אין בכם אחד אשר ישלחני בדרך? ואם יחידה וגלמודה עלי לשוב אפוא עתה אל בית אומני?"

"לא נוכל לשנות מזה דבר", ענתה האשה הלבנה בעצב.

וריטה נאנחה אנחה גדולה ותחבק לאשה הלבנה, והאשה הלבנה נשקה לה עד בלי ספורות והשרים והשרות כרעו לארץ ויגעו בשפתיהם בשפת האדרת, ואחרי כן קראה ריטה ותאמר: "שלום לכם כלכם!" ודמעותיה נראו בעיניה.  אז נגשו שנים מן השרים לפתוח לה את הדלת והיא אמרה לעבור את הסף, והאשה הלבנה נגשה אליה שנית ותדבר אליה רכות ותאמר: "סלחי לי, גברתי ומושלתי", ותעבֵר את הכתר עם אבני היקר מעל ראשה ואחרי כן פִתְּחה גם את הוָו אשר החזיק את הארגמן ותקח גם את אדרת המלכות היקרה מעל כתפיה.

"האף את אותות גדולתי אלה לא תוכלי לעזוב לי?" קראה ריטה.

"כן צֻוינו, ועלינו לשמוע", ענתה האשה הלבנה ותסר מעליה גם את השמלה הנפלאה עם רקמת הכסף ועם המשי הלבן, וריטה שבה ותהי כבראשונה לבושה שמלת עֹני כאשר תלבשנה העובדות העניות.

"הנה בא הקץ לתפארתי", קראה ריטה.  "אינני עוד מלכה, כי אם הנערה האסופה מן החוץ מרגריטה בולגיברן."

"לא כן, גברתי ומושלתי", ענתה האשה הלבנה ברגש.  "מלכה אַתּ ומלכה תהיי, ואין איש אשר יוכל לגזול את תפארתך זאת מידך.  אמת כי האנשים אשר בקרבם אַתּ יושבת בארץ הזאת אינם יודעים את כבודך, ואולם בכל עת אשר יהיה רצון מלפניך לסור אלינו פה, אל המקום אשר שם יחכו לך עבדיך הנאמנים, וְנִתָּן לך כל יְקָר וכל כבוד אשר יאות לך ואַתּ בעיניך תראי כי מלכתנו הנשאה והאהובה אָתּ."

וריטה עוד עומדת בסף, כי צר לה לעזוב את ההיכל הנפלא, ואולם דרך אחרת אין לפניה אם לא תאמר למות ברעב, ולכן אספה את שארית כחה ותתעודד ותעבור את המפתן.  ברגע הזה החזיקה בה יד נעלמה ותאחזנה בציצת ראשה ותשאנה כשבֹלת סופה ותעלנה, ומקץ רגע אחד עמדה ריטה שנית על יד פתח המערה אשר לרגל הלִבְנֶה הגדול, ובהביטה כה וכה ראתה על אחד מענפי העץ את קרן-האלון פתאם והיא מקפצת מענף אל ענף ומעץ אל עץ, להורות לה את הדרך עד צאתה את היער.

החשך כִסה את העיר בשוב הנערה הביתה, ואנשי הבית אשר לא הסכינו לשום לב לצאתה ובואה דאגו הפעם הזאת לה, יען כי אחרה מאד מאד, ואומַנתה גערה בה על אַחֲרָהּ לנוד בנשף בחוץ.  וריטה צִדְקה את נפשה בנחת ובדברים רכים – ואולם זכרה בלבה כי מלכה היא ושחוק חרש עָבר פיה למראה האשה הדַלה הזאת אשר באוַלתה תגער בה ולא תדע.  אז זכרה את כסא מלכותה ואת ההיכל ואת שריה ושרותיה ואת חֵיל-המשמר ואת כתר המלכות עם האבנים היקרות, ויהי לה הדבר כמו לצון אשר חמדה לה עתה לשבת בבית עובדים עניים לשלחן ערוך באין מַפָּה ובאין יין, והארֻחה קטנה ורזה מאד, רק מעט לפת כבוש עם עדשים ולחם דגן ומים, ואחרי כן תעלה על משכבה הצר אשר איננו בלתי אם שק תבן.

וריטה נהפכה לאחרת מאז נגלו לה תעלומות חייה ומולדתה וכבודה, כי החרישה ותהי שותקת שבעים מבראשונה, ורק כי בחסד ובענָוָה גדולה התהלכה לפני כל איש אשר בא עמה בדברים.  ואולם טוּבָהּ ומאור פניה כִּעֲסוּ את אנשי ביתה וירגיזום, כי חשבו לה את הדבר הזה לגאוה ולשעשוּע ריק, ויענו אותה דברים רעים ומרים וילעגו לה על כל דבריה הטובים.  אך כאשר לא חדלה מִשַּׁנּוֹת את רוחה ותהי רַכּה ודורשת טוב לכל איש, ויכירו האנשים מעט מעט את ערכה ויָּחֵלו להביט עליה ביראה נפלאה.  וגם בבית עבודתה הפליאה הנערה את רעותיה ואת כל הנשים הקונות בהדַר שִׂיאָהּ, ויש אשר אמרו הקונות לבעלת הבית במעט לצון ומעט אמת, כי הנערה היושבת לפניה להיות מְנַסָה את המגבעות איננה כאחת הנערות כי אם גֵאוּת תלבש כמלכה נסתרה עד כי כמעט לא תערובנה את לבן לגשת אליה ולצַוֹת אותה דבר.

ובימי שבתותיה ומועדיה לא באה עוד ריטה אל החוף, כי אם הלכה היערה אל הַלִּבְנֶה הגדול.  שם ישבה על שפת המערה אשר בסתר השיח ותסגור את עיניה ותשמט ותצנח, ובִן-רגע אחָזוה שתי ידים שלוחות לקראתה.  כפעם בפעם קדמו פניה הנוגנים בבֹאה ואחריהם כל קְהל שריה ושרותיה, והיא ישבה על כסא הזהב אשר לה לבושה מלכות וכתר האבנים בראשה והאשה הלבנה מספר לה את כל אשר בקשה לשמוע: את דברי ימי אבותיה ואת דברי ימי אִמה אשר היתה בת מלך מארץ החוזים ואת דברי ימי אבות אבותיה ואת דברי ימי ארצה תּוּלֵי ואת דברי ימי עַמה עם מנהגיו ומשפטיו.  ושרותיה מזמרות לה זמירות קדמוניות על עלילות בית אבותיה מקדם ועל החכמתם בימי שלום וגבורתם בימי מלחמה, וחכמי שריה נושאים באזניה משא על דברי ימי תּולי ומראים אותה פסלי עץ לבושי בגדי  בני ארצה למען תדע ותמונות יַראו אותה למען תאר לעיניה את תבנית היכל אבותיה ותבנית ארמונותיה ועריה ושדותיה היפים אשר בגבולות ארצה, ותהי ריטה יודעת את תולי ואת כל אשר שם לכל פרטיה לא נעדר דבר, ותהי כמו ישבה שם כל ימיה ולא ראו עיניה ארץ אחרת מעודה.  וכפעם בפעם בהיות עליה לעזוב את היכל המלכות ולשוב העירה למלאכתה ולבית אומניה, לא כָבַד עוד הדבר עליה כבראשונה, כי בחזון ראתה כל הימים רק את מלכותה ואת ארצה, ובימי שבתותיה וחגיה שבה והיתה למלכה בקהל שריה ושרותיה עם כל כבודה ותפארתה, וכל ימי השבוע נשאה בדומיה את סִבלה להיות יושבת כנכריה בין אנשים דלים ולהיות נחשבת כאחת מהם.

אך מעט מעט היה הדבר לפלא גם בעיני אנשי ביתה, בראותם אותה עוזבת את הבית כפעם בפעם בבוא יום הראשון בשבת כמעט אכלה את ארֻחת הצהרים, והיא שבה בערב ועיניה מאירות ומזהירות כאיש אשר ראה טובה שעות אחדות.  ואחיותיה נוסדו יחד ותתחרשנה ותתלחשנה ותחשובנה עליה מחשבות אשר לא תהיינה לכבוד לה, ויהי כל חפצן לגַלות את סתרי הליכותיה אשר היא הולכת תמיד לבדה לשוח, ואחיה בן אוֹמנה חרץ בלבו להתגנב וללכת אחריה באשר תלך.  אז יָצא אחריה מרחוק בלכתה היערה וילך אחריה ויבֹא גם הוא עד המערה אשר תחת הלִבנה, ואת קרן-האלון המקפצת מענף לענף לא ראה, כי היו עיניו נטויות על ריטה בלי מעצור, ואולם פתאם נעלמה הנערה מנגד עיניו ולא נראתה עוד, ובבֹאו אל המקום אשר שם אבדה ממנו וירא את המערה המסֻתּרה אשר מתחת האזוב וטרפי השיח וידע כי באה הנערה אל תוך החור, ואולם לא היה עם לבו לבוא אחריה שם גם הוא.  אז יָשב על פני הדשא ויחכה.  אך כעבור שעה ושתי שעות והיא לא שבה, ותקצר נפשו לשבת ויחַזק את לבו ויקם ויבֹא אל תוך המאורה ויָּחל לרדת, ואולם קירות המערה היו תלולים ונטוים מאד והאזוב ושיחי העשב אשר החזיק בהם נִתּקו והוא נפל ברעש גדול למעמקים ומטַר רגבי עפר ונפץ אבנים נופל אחריו.

והנער מְגֹאָל כלו וּכְסוּי פצעים וקְרוּעַ בגדים נופל על פני הדלת אשר מתחת והדלת נפתחה מקול הרעש הגדול בנפלו והוא מתגלגל עד לתוך אולם המלכות.  אז השתער השר אשר על חיל המשמר בראותו את המתפרץ פתאם וימהר ויצו את אנשיו לתפשו, ואולם ריטה הכירה את הנער ותקרא "הרף!".  והשר נגש ויאמר לה, כי בן מות הנער הזה, ואולם ריטה קראה שנית: "אַל נא יפול משערת ראשו ארצה! המלכה אשר לכם צותה, ואתם שִׁמעו!" ואל הנער אשר התעודד כמעט ויספור את עצמותיו הכואבות ויבט משתאה ומשתומם אל כל סביביו אמרה: "הסכלת מאד, כי התגנבת לצאת אחרי.  הפעם הזאת נשאתי לך ואולם אַל נא תשוב לאִוַלתך זאת, כי לא ינַקה אותך חיל המשמר אשר לי שנית".  אז נתנה אות לאשה הלבנה והאשה צותה את שר חֵיל המשמר, ויתפשו האנשים את הנער וישליכוהו אל מחוץ לדלת ההיכל, וישכב הנער שם.  והנער החל בעמל וביגיעה לתַפש בידיו וברגליו ולעלות מן הבור ולא יכול, כי היו הקירות חלקים מאד, ויָּשב ויפול כפעם בפעם לאחור, אז חמלה האשה הלבנה עליו וַתָּקֶם את רוח הסערה אשר לה ותעלהו בן-רגע אחד למעלה.

והנער הולך צולע על ירכו ונאנק ומתיפח ממכאוביו ויתע פעמים אחדות ביער, ויהי לילה בבֹאו אל בית אבותיו.  הוא בא וימצא את ריטה יושבת בית זה כמה, וריטה לא סִפרה דבר על אדותיו ואת אשר קרהו ותהי מִתְאַוָּה מעט לשמוע את אשר יסַפּר הוא.  ואולם הנער בראותו אותה עִוָה רק את פניו ולא דִבּר דבר.  רק אין זאת כי אם לא חפץ לגַלות דבר מכל אשר ראה בעוד הנערה בבית.  ואולם אמו ראתה את בגדיו הצואים והקרועים ואת פצעיו אשר בידיו ותספוק כפיה ותקרא" " אֵלִי בשמים, הביטו נא למראהו! מֶה עשית, נער? האם בקהל נערים נִצים היית?"

"לא", ענה הנער בקֹצר רוח, "רק ריטה הנחמדה אשר לנו אשֵׁמה בזה עם דרכיה ומעלליה הזרים.  אנכי חפצתי לדעת את המקום אשר היא הולכת אליו כפעם בפעם וִיהי מָה, ועתה ידעתיו.  אל היער היא הולכת ושם היא מקַפצת אל תוך חור עמֹק והחור יורד אל תוך מערה גדולה.  ואני קִפַּצתי אחריה, ואולם אין זאת כי אם מהירה היא ממני, כי כמעט הבאתי עלי שואה וכל עצמותי שִבּרתי.  אין זאת כי אם יחדור מעט אור אל תוך המערה מבעד לאחד הבקיעים, ואולם חשֵכה וקרה ורטֻבּה היא על פני כֻלה.  ושם מתהלכת ריטה אנה ואנה והיא מדַבּרת בקול אל נפשה.  רק אין זאת כי אם מצַחקת היא שם צחוק שעשועים לנפשה, אשר בו תתחַפש לבת-מלך או למלכה, ולא תחפוץ בהיות זָר עמה ולא ישים אותה ללעג.  אַל תירָאי, ריטה, לא אפריע עוד אותֵךְ בהבלַיך".

"אכן טוב תעשה אם ככה חרצת", ענתה ריטה בשחוק ובנעימות כמשפטה תמיד.  ובכן אפוא לא ראה אחיה דבר, לא את ההיכל הנחמד ולא את השרים והשרות ולא את בגדי תפארתה ולא את כסא מלכותה.  אמנם פלא הוא כי לא ראה דבר, ואולם טוב כי כן הוא וכי כמו זרה תהיה גם לימים הבאים, כי הן נערה עניה היא העובדת את עבודתה יום יום למען השתכר ללחם חֻקה.

אבל בעת אשר לא היתה ריטה בבית ולא שמעה סִפר הנער באזני כל אני הבית, כי אין זאת כי אם השתגעה הנערה מעט וכי שמע במו אזניו בהיותו בתוך הבור אשר לה באדמה באמרה כי מלכה היא וכי חיל משמר לה ועוד דברי תעתועים והולֵלות כאלה.  ואמו שמעה את הדברים ותאמר: רק כתר הזהב אשר בכתנתה עשה לה את כל אלה.   ואולם הן שגעונותיה לא ישחיתו ולא ירֵעו, ולכן חשבו כלם כי טוב יעשו אם יתנו אותה לעשות את כל אשר היא עושה גם בימים הבאים, ויהיו כמסתירים פניהם ממנה וכלא רואים.

ושָנים באו ושנים הלכו.  בימי השבוע היתה ריטה נערה עובדת ענִיה ובימי השבתות והחגים היתה מלכה נאדרה, ולא התעצבה ולא חרה לה על כי רק היא לבַדה יָדעה את סודה.  ובהיותה בת עשרים שנה ואחת והיא עוברת יום אחד את רחוב העיר, והנה איש צעיר ויפה תאר נגש אליה, אשר לא ראתה אותו זה פעמים אחדות מדי לכתה מביתה אל בית עבודתה ולא שָׂמָה אליו לב, והאיש השתחוה לפניה ויאמר: "אמצא נא חן בעיניך, עלמה נכבדה, וּנְתַתְּנִי לְדַבּר באזנַיך דברים אחדים".

וריטה האדימה ותען דברים נמרצים כאשר לא הסכינה מעודה: "לא ידעתיך, שְׂטֵה מעלי!" ותלך לדרכה.  והאיש הצעיר עמד באשר הוא שם ויבט אחריה ביגון.  ואולם הנערה לא ידלה מהגות בו כל העת אשר לפני הצהרים וגם בהיותה זועפת על דבַר אשר נגש אליה לדַבּר אותה ברחוב העיר לא חדלה מהִתְאַות לדעת את אשר היה עם לבו להגיד לה.  ובהיות הצהרים והיא שבה הביתה ותשתומם מאד בראותה את האיש הצעיר יושב בבית אומניה על יד אִמה.  רגע אחד נשארה עומדת בַּסָּף, ואולם האיש הצעיר קם לפניה בכבוד מעל כסאו והאשה קראה אליה ותאמר: "מה זה תתמהמהי? בֹאי הבּיתה,הן לא יאכלֵך האיש הזה.  תמים הוא עִמָךְ".

אז החל גם האיש לדַבּר.  "גבִרתי", אמר, "יודע אנכי אותֵך זה חדשים אחדים, יום יום הלכתי אחורַיך בלכתּך ואַתּ לא התבונַנְתְּ.  ועתה הנה ערבתי את לבי לגשת אליך ברחוב, כי אמרתי: זאת היא הדרך הנכונה מכל הדרכים.  ואולם אַתּ צדקתְּ מאד בַּהֲשִיבֵךְ את פָּנַי, כי את אשר לא יֵעָשֶׂה עשיתי.  לוּ עשיתי למבראשונה את אשר עלה על לבי רק זה אחרי כן, כי אז באתי לבית אבותַיך ראשונה – ולא היה בי חטא".

"אבל מה שאלתך?" שאלה ריטה והיא נבוכה כֻלה.

"גברתי ריטה", ענה האיש הצעיר, "אהבתיך וזה חפצי לקחתֵּך לי לאשה, האם תואילי ללכת אחרי?"

וריטה שמעה ולבה התפעם בה בחזקה ותורד את עיניה כי התבוששה.  "לא ברגע אחד יעָשה דבר אשר כזה", אמרה, "הן לא ידעתיך עוד – "

"אַל נא תקשי את לבך", קרה אומנתה ולא נתנה אותה לכלות את דבריה.  "איש נדיב האיש הזה והוא משורר".

"משורר אתה?" קראה ריטה ונפשה התעוררה בה פתאם.

"יש כי אאמין כי כן הוא"" ענה האיש הצעיר בענוה.  "כותב אנכי שירים ומוציאָם בספרים והאנשים קונים אותם בחפץ לב ואומרים לי, כי סבל חייהם יוקל מעליהם והעולם ייף בעיניהם שבעתים אחרי קראם אותם.

וריטה שקעה פתאם במחשבותיה ולא יספה לדבר עוד, והאיש הצעיר הוציא ספר קטן מצלחת בגדו ויתן על ידה ויאמר: "הואילי נא, עלמה נכבדה, וקחי את הספר הקטן הזה מיד.  שירַי הם.  יהיו נא אלה למליצים עלי ואַתּ תני לי ואסור מחר אליך ואשמע את אשר תעני אותי".

ואחרי ברכו אותה בשלום ואחרי צאתו החֵלה האשה לדבר על לב ריטה ולעודד אותה ללכת אחרי האיש הצעיר והיפה הזה להיות לו לאשה, כי נדיב הוא וכי ברכה בו וכי טוב ממנו לא תמצא.  וריטה ענתה: נכבד הדבר הזה מאד ולכן לא תוכל לבהל ברוחה עד אם תתבונן בו היטב.  ואחרי כן סרה אל אחת הפִּנּוֹת ותחל לקרא בספר השירים.  והשירים היו על האביב ועל אור השמש, על הפרחים הנותנים ריח ועל הצפרים המזמרות, על בני האדם האוהבים איש את אחיו והם נאמנים איש לאחיו בימי טובה ובימי רעה ועל כל רם וכל נשא אשר יהיה לברכה לבני אדם טובי לב.  ובקראה את כל אלה חשבה כי שומעת היא את השירים הקדמונים אשר שָרו לה שׂריה ושׂרותיה ואת חָכְמות פי האשה הלבנה המדברת אליה, ותמָלאנה עיניה דמעות ולא יכלה עוד באחרונה לראות היטב את אותיות הספר.

כל המועד אשר אחרי הצהרים הגתה ריטה במשורר ובלילה לא יכלה לישון, וממחרת היום, כבוא האיש הצעיר לשמוע את אשר תענה אותו, יָצאו כל האנשים אשר בבית החוצה למען הַשְׁאִירָם לבדם, וריטה אמרה: "קראתי את שיריך והם מצאו חן בעיני מאד.  אכן משורר אתה באמת, אולם האף גם ידעת מי אנכי?"

"היפה אַתּ והנחמדה אַתּ מכל הנערות אשר ראו עיני מעודי" ענה המשורר בכל לב, "ולו היה עם לבך להיות לי לאשה, כי עתה הייתי המבורך מכל בני האדם ולא חדלתי עוד מִדַבר ומכּתוב בשירי את פרשת כל הברכה הזאת".

"אסופה אנכי מן החוץ ואין איש יודע מי היו אבותי".

"יהיו אבותיך אשר יהיו ואַתּ הנךְ את אשר הנך".

"עובדת עניה אנכי ואין לי מֹהר ואין לי מתן בלתי אם עורי זה אשר לבשרי".

"אתּ לבדך לי אוצר נחמד אשר לא יערכהו כל זהב האדמה.  עבֹד נעבוד שנינו ולא יחסר לנו צרכנו".

"תן לי מועד להתבונן בדבר" ענתה הנערה רכות.  "הן לא בן-רגע יחרץ גורל אשר כזה".

"בזאת צדקת", ענה המשורר.  ואולם עד כלות המועד ההוא הן לא תמנעי ממני לבוא ולראות את פניך יום יום?"

"בֹּא" ענתה ריטה.  והעלם נשק ידה למו פיו ויתן לה גליון כתוב שירים חדשים, אשר כתב למענה מתמול ועד היום, והם יפים שבעתים מכל השירים אשר כתב מעודו.

ובלב ריטה נלחמו מחשבות צוררות אשה את אחותה.  אכן מצא המשורר חן בעיניה וגם נעים החבל להיות אשה לאשר כזה, ואולם בלבה הבינה כי לא תוכל ללכת אחריו עד אם תשאל בראשונה בעצת האשה הלבנה אשר היתה לה לרעותה האחת על פני כל האדמה ועד אם תגלה את סודה הנפלא גם לו.  ונפשה קצרה מאד ולא יכלה לחכות עד הראשון בשבת, ותלך בחפזה היערה, וגם בבית עבודתה לא שאלה דבר למען יתנו לה ללכת, ובהיותה נחפזה בלכתה לא ראתה ולא התבוננה כי גם המשורר הולך אחריה מרחוק, כאשר הסכין לעשות בימים האחרונים כפעם בפעם בלכתה על פני חוץ  ואולם העלם השתאה מאד בראותו כי אין הנערה הולכת אל בית עבודתה כמשפטה תמיד, כי אם ממהרת לבוא אל היער אשר מחוץ לעיר, ויהי הדבר בעיניו לפלא וימהר וילך אחריה למען דעת את אשר היה לה פתאם, ובראותו כי הולכת היא בחפזון וילך בחפזון גם הוא, ויבֹא עד מְקום הלִבנה הגדול ועד המערה המסֻתּרה תחת האזוב וטרפי השיחים, ופתאם ראה כי נעלמה הנערה מנגד עיניו, כי ירדה למעמקים, ויחשוב כי קרה אותה אסון, ויזעק זעקה גדולה, כי נבהל מאד, וימהר ויקפוץ גם הוא אל תוך הבור ולא התמהמה רגע.  אז נפל על רגליו בירכתי הבור וכל רע לא אֻנה לו, וימשש כה וכה וירא לאור נֹגה מעט והנה דלת זהב לפניו ומבעד לדלת ישָמע קול רעש נשק וקול נוגנים, אז פתח בלב אמיץ את הדלת ויעמוד בתוך ההיכל באולם המלכות בין שרים ושרות ברגע אשר ישבה ריטה על הכסא והאשה הלבנה מלבישה אותה מלכות ואת הכתר תשים בראשה.  ובראותו את המראה הזה מִהר ויעבור את גדודי חיל המשמר עד בואו למעלות הכסא ויכרע על הארץ ויגע במצחו ברצפת האולם.

וריטה בראותה את המשורר פתאם לא יכלה לעצור זעקה חרישית תחת לשונה, כי השתוממה מאד, וגם הפעם השתערו גדודי חיל המלואים ויאמרו להתנפל עליו ולתפשו, ואולם ריטה נתנה אות וַתְּצַוֵם להרפות ממנו, ומן הכסא ירדה וַתָּרֶם אותו מעל הארץ.  אף המשורר נבהל מאד ולא ערב את לבו להביט בפניה ורק חרש דִבר: "הלא זה תמיד הגיד לי לבי כי הוד מלכות אַתּ.  סלחי-נא לי, מלכה, בחסדֵך על זְדון-לבי ועל אשר השׁיאני לבי לאהבה אותך".

"ובכן אתה רואה אפוא את כסאי ואת כתרי ואת אולם מלכותי ואת צבא השָׂרים והשָׂרות אשר לי?" שאלה ריטה.

והמשורר השתאה מאד למשמע הדברים האלה.  "איך זה לא אראה?" אמר, "אכן הֻכֵּיתי כמעט בסנוֵרים למראה כל התפארת הזאת, ואולם עִוֵּר אינני.

וריטה פנתה אל האשה הלבנה ותאמר: "משורר הוא והוא אומר לקחת אותי לו לאשה.  מה העצה אשר תאמרי לי?"

"גבִרתי ומושַׁלתי", ענתה האשה הנאמנה, "איש לב הוא אשר טעמו בו.  טהורות עיניו אשר את הנסתרות תראינה.  נדיב הוא, כי הוא משורר.  אם אהבתיהו, כי עתה היי לו לאשה".

וריטה האדימה מאד וַתּוֹרֶד את עיניה, אז החזיקה האשה הלבנה בידה ותשם אותה ביד המשורר, והשרים והשרות קראו בקול גדול "תחי המלכה, יחי בחירה!" והנוגנים ענו אחריהם בנגינתם ותמונות המלך והמלכה התלויות על הקיר החלו להאיר פתאם.  והפקיד אשר על החצר כרע על ברכו לפני המשורר ויאמר: "הוד מלכות, כי היית לגבִרתנו ולמושַׁלתנו הנשאה לאיש היית לנסיך שליט גם אתה אשר יאתה לך כבוד וגדולה."  אז פקד את אחד מנערי השרת ויבֹאו אחדים מעבדי החצר ויביאו כר ארגמן ועל הכר לְבוש-מלכות עם רקמת זהב ורָביד וחרב וְדָרְבְּנוֹת-זהב וישימו את כל אלה על הרצפה לפני הכסא, וריטה שאלה בשחוק נעים ותאמר: "היש עם לבך ללבוש את אלה?"

"לא אערוב את לבי – גדול הכבוד ממני – לא היום –" ענה המשורר והוא נבוך כלו.  ואחרי כן הוסיף חרש ויאמר: "גברתי ומושלתי – ריטה חמדת לבי – כי עשית עמי את החסד הגדול מכל החסדים – כי הייתי לך לחתן – כי עתה אערוב את לבי לשאול מעִמך – "

"מה?" שאלה ריטה במאור פנים.

"שַלחי נא את שרַיך ושרותַיך מעל פנַיך – תניני ונהיה רגע אחד לבדנו – למען אשיש עליך בפעם הראשונה כמשוש חתן על כלה ולמען אחבק אותך."

"אין למלכה בדידות", ענתה ריטה.  "קום ונלכה."

וריטה קמה ותלך לימין חֲתָנָהּ עד פתח ההיכל, והשרים והשרות נותנים להם כבוד כמשפט, ותעזוב את לְבוש-מלכותה ואת עֶדְיָהּ ביד האשה הלבנה, ומקץ רגע אחד היה היא וחתָנהּ בפתח המערה על פני האדמה.  שם נפלה על צוארי המשורר ותשק לו בפעם הראשונה וְהַלִבְנֶה הזקן רָעַש וקרן-האלון הנאמנה הביטה.

והמשורר היה מַשְׁמִים לכל אשר ראה ולכל אשר שמע ביום ההוא, ואולם לא מצא את לבו לחקור את כלתו ולשאול.  וריטה הבינה את אשר בלבו ובדרך בשובם העירה סִִפּרה לו את כל הדברים, ורק בַּקש בִּקשה אותו לשמור את הדברים בלבו ולבלתי דַבֵּר באזני זר, פן יהיו לשחוק.

ובבית אוֹמְנֵי ריטה עשו משתה ביום אשר אֹרְשָׂה הנערה לאיש ומקץ ימים אחדים חגו גם את חג החתֻנה, ויהי חַג מִשְנֶה גם בקהל הממלכה הנסתרה וגם בקרב האנשים אשר ברחוב ביתה.  וריטה עזבה את בית עבודתה ותפתח לה חנות למעשה מגבעות, והמשורר כתב שירים נחמדים על כל הטוב אשר מצא ויהי למהולל בכל הארץ  בשנה הראשונה לחתֻנתם באו מעת לעת היערה אל היכלם ויהי גם האיש הצעיר יושב על הכסא על יד אשתו לָבוש מלכות, ואולם מקץ שנה ילדה ריטה בן ולא יכלה לצאת שבועות אחדים החוצה והמשורר לא ידע אם יוכל לבוא לבדו אל ההיכל.  מקץ ארבעה שבועות יָצאה ריטה שנית בפעם הראשונה וַתַּלְבֵּש את בנה את כְּתֹנת הבד עם כתר הזהב וַתָּבֵא אותו אל ההיכל אשר בממלכתה הנסתרה, למען הַרְותו את השרים והשרות.  ותהי שמחה גדולה מאד וכבוד ותפארת וגדולה, והאשה הלבינה לקחה את הילד בזרועותיה ותתרפק עליו וַתָּרֶק לו את ברכותיה, וכאשר שבו מעט לדממה קמה ריטה ותפתח את שפתיה ותאמר: "נדיבֵי שָׂרַי וְשָׂרוֹתַי, זאת לנו הפעם האחרונה אשר אנחנו רואים איש את פני אחיו, כי עבודתי ובני ובעלי דורשים מעמי את עתי ולא אוכל עוד להתלונן בצלכם חצי ימי.  את עֲבָדְכֶם אותי באמונה אזכור ולבי ירעד, ואולם מה יועילני זה? קומו ושובו לכם לארץ תּוּלֵי, עֲשוּ שלום עם מלך הצפון וזכרו אותי בלבכם כאשר אזכרכם תמיד גם אָני.  שלום שלום לכלכם!"

והשרים והשרות כרעו על ברכיהם וישאו את קולם ויבכו והאשה הלבנה התרפקה על ריטה ולא אבתה לעזוב אותה.  ואולם ריטה התחמקה בנחת מזרועותיה ותָּשב ותקח את בנה ותתן את ידה באהבה לכל איש ואשה ותגש לאט אל הפתח.  אז הביטה בפעם האחרונה על השרים ועל השרות ועל ההיכל ועל הכתר ועל לֵבוש-המלכות ותשק בפעם האחרונה לאשה הלבנה ובִן-רגע היתה בפתח המערה על פני האדמה.

ובעמדה תחת הלִבנה אמרה ריטה לאישה בעצב: "הנה הבאתי את הקרבן ועתה זה בא הקץ לתפארת מלכותי לעולם".

"אַל-נא", ענה המשורר ויכרע לפניה על ברכו.  "לי אַתּ מלכה ולי תהיי מלכה לעולם ככל אשר היית וככל אשר חשבתיךְ בלבי עוד טרם הִגָּלוֹתֵךְ אלי בתפארת מלכותךְ וככל אשר תהיי לעולמי עולמים לכל זַרְעֵךְ אַחֲרָיִךְ".

וכן היה.  עַטְרות תהלה נִתּנו על יד המשורר והוא הניח אותן לרגלי אשתו.  והאיש והאשה עשו עשׁר ויִכָּבדו מרד ויולידו בנים ובנות וַיגדלום ויהיו לאנשים ישרים, אשר נטעו בלבם אמונה כי עליהם להיות טובים מכל אדם, אף כי לא היו למלכים ולמלָכות, ויהיו נכבדים על פני כל העם, ואנשי עיר החוף חשבו מאד את שמם, ומקץ שנים רבות, במות ריטה, הקימו לה מצבת זכרון על פני שפת הים במקום אשר נמצאה לפנים הנערה הקטנה מרגריטה בּוֹלגֵיברן.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה