_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ערבי פסחים

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

מכיון שנכנס ניסן, מיד נעשתה כל הסביבה שלי בוקה ומבוקה ומבולקה.

אם יודעים אתם מה זאת – מוטב, ואם לאו –  אין רע;  גם אני איני יודע את באור המלים האלה בפרטיותן על בורין, ורק בכל עת אשר אני רואה את ימי הפסח ממשמשים ובאים, וקול הרעש וההמולה הולך הלך וחזק גם בבית וגם בחוץ, אז יגיד לי לבי כי באה העת ההיא, עת "בוקה ומבוקה ומבולקה", ואז אחיש מפלט לי בכל אשר אמצא, ואף אבוא חדר בחדר להחבא.  אבל מה יושיעני זה?  רוח בוקה ומבוקה ומבולקה רודפת אחרי או הולכת לפני בכל אשר אלך ובכל אשר אפנה והנה בוקות ומבוקות ומבולקות, ועלו ובאו בבית ובחדר משכבי ועל מטתי, והיו בעמי ובתנורי ובמשארותי, ואמצא אתהן בארוחתי אשר אוכל ובכוסי אשר אשתה, ועלו והיו בכל אשר אפנה,  ותמלא נפשי אותן. – בחדרי הבית בוקה ומבוקה ומבולקה בכל עבריהם וזויותיהם, ובחוץ בוקה ומבוקה ומבולקה בכל אשר אני נושא את עיני, ואני מתחבא בירכתי חדרי ומתפלל רק לשטף קול המולה גדולה כי אלי לא תגיע – ולשוא.  מן החצר עולה אלי קול השפחה העושה את מלאכתה בחוץ;  בידיה תחטט את כלי המבשלים ותקצה את העפר מעל חרצובות הברזל אשר להם, ובפיה תצפץ ותסלסל, תגמגם ותנגן מעט "טרובדור" ומעט "כל נדרי" מעט "ריגוליטא" ומעט "המלך", וקול המנגינות וקול הכלים המקוצעים בהתחטטם יחדו שורטים שרטת באזני ויורדים עד חדרי בטני.  אנסה נא אך הפעם להסיח דעתי מכל המעשים האלה, אולי יצלח חפצי בידי להסיח את נפשי לדברים אחרים ואנוח מזעפי.  אלך ואעסוק בתורה, אולי אשוב ורפא לי.  הנה לפני על השלחן "סדר הגדה של פסח".  הבה ואשים עליה עיני ואשובב לבי אליה.

ההגדה הזאת נדפסת בעיר ואם בישראל בדפוס משובח של שלשה שותפין, ונלוו אליה "ציורים יפים ונאים" ככתוב על שער הספר.  היודעים אתם מה זה ציורים? – ספרות היהודים בכלל עניה מאד בציורים; ספרי הקדמונים והאחרונים אינם מביאים לנו בלתי אם רשימות לבד ולא ציורים, ועד היום הזה אין לנו בלתי אם שני ספרים הנדפסים עם ציורים לעת מצוא.  הספר האחד הוא "מגילת אסתר" והשני הוא "סדר ההגדה".  אבל אם נשפוט את הציורים האלה על פי תורת מלאכה הציור של רפאל מענגס או של הבאים אחריו, אז –  האמינו לי, רבותי, כי לא יזכו לפנינו בדין!  במגלת אסתר נראה על פי רוב את הציור בשעה שהמן מרכיב את מרדכי ברחוב העיר ועובר על פתח ביתו, ובתו של המן קיימא אאיגרא, שקלא עציצא וכו' ושריתיה ארישא לאבוה – הרגע הזה הוא נעלה ונשגב, ואיש לא יתפלא בראותו כי הציר חמד לו את הרגע הנעלה והנשגב הזה לשימו לחומר לציורו.  הן אמת הדבר כי עינינו הטרוטות לא תחזינה שם בשום אופן כל ציור וכל תמונה;  מרדכי איננו מרדכי והמן איננו המן, השרביט איננו שרביט ובתו של המן איננה נקבה כלל.  הסוס הוא כעין כוי, ספק חיה ספק בהמה ספק אדם ספק צפור, והציור בכלל איננו ציור כי אם לנוי בעלמא. – אכן אם תשבע עינינו מראות את הציור הנחמד הזה, אז נעבור משם ונבוא אל הציור השני, אל המן בעצמו התלוי על העץ ועשרת בניו עוטרים את ראשו.  המן בעצמו נראה אלינו כהולך לשוח בין השמים ובין הארץ, ידיו מובאות אל תוך מלתחות מכנסיו ועל רגליו כעין סנדלים מסומרים, והוא שמח וטוב לב ופניו מאירים, ולא יחסר דבר בלתי אם פפירוס בפיו ומקל תפארת בידו;  ובניו סביביו היו נראים לי ברגע הראשון כעין תפוחי-אדמה הארוכים יותר מדי, או ענין נקניקים הנמכרים באטליז ובבתי ממכר הבשר ונודעים בשם "נקניקים של וינה".

זוכר אני כי ביום אשר ראיתי את הציורים הנדפסים האלה, בו ביום ראיתי גם את ציורי מקובסקי הערוכים פה בבית אסף-ציורים בשביל קהל הרואים;  זוכר אני כי ציורי מקובסקי לקחו את לבי וציורי המגלה הולידו בי רגשי גועל נפש ומכאוב לב;  זוכר כי כי בראותי את ציורי המגלה אמרתי אני בלבי: את אלה יראו ילדי העברים, והילדים רכים ולבם נוח לקבל כל רושם ורושם, ובאה בם הזוהמה והשביתה אותם מטהרם, וטמאו כל ימיהם ולא יוכלו עוד למאוס ברע ולשאול את הטוב – וזוכר אני כי בעמדי לפני ציורי מקובסקי נצב עמי גם רעי סרגי פבלוויטש,  ובפה מלא הגיד לי כי אין טעם לישראל ואין לו חך לטעום את היופי ואין לו חוש להרגיש אותו;  היהודים לא יבינו ולא ירגישו הסדר נמצא עם ציורים, וכן התמו – אכן יכיר כל איש כי רוח ונשמה בציורים האלה, וגם קרבים ובני מעיים נתונים להם!

והיה ביום קום איש מקרבנו לכתוב את תולדות חכמת הציור בישראל, ופנה אל הציורים האלה ונתן להם מקום בראש, כי אחרים אין לנו עוד לפי שעה, ואת המדפיסים בישראל יברך מקרב לב עמוק על הטוב והחסד אשר הם עושים עם בית ישראל ועל כל תגמוליהם על בנינו וילדינו, על צעירי הצאן, על עוללי טפוחנו, שהם עוד טרם ידעו לבחור בטוב, ויהיו להם ציורים כאלה לעינים בעודם רבים ובעודם עלולים לכל שפע ושפע אשר ינתן להם.–

הן מה אני שואל מעמכם בדברי את הדברים האלה?  לא אשאל חלילה מכם להיות חרשים וחושבים, לא אשאל מכם להיות אמנים בקיאים בחרשת המעשה, ואף גם אינני נוטל עליכם להיות ציירים, ורק אחת אשאל מכם, אותה אבקש ואותה אני נוטל עליכם: חדלו נא מעשות גם את המעט אשר אתם עושים, חדלו נא ואל תחטאו בנפש הילדים אשר חנן אלהים אותנו; לא אשאל מכם להיות אמנים וטועמי טעם טוב, ואולם, למען השם, חדלו נא מן הילדים הרבים, וטעם נערים אל תקחו, חדלו משני מיני ספרי הציורים אשר לכם וקבלתכם את שכרכם על הפרישה!

העוד תזכרו את ימי סרטוב ואת "העלילות" אשר מצאו לנו שם? – פתחו ספרי דברי הימים וקראו בהם וראיתם את אשר עוללו הציורים ההם לאחינו.  ושימו אל לב. – למה לנו ציוריכם וגלוליכם, אדוני?

עוד בוקה ומבוקה ומבולקה על כל סביבי, ותבוא הרוח הזאת גם עד לבי פנימה ותדריכני מנוחה, וגם ההגדה עם כל ציוריה ופתוחיה לא הניחה עוד את דעתי.

– הנה הגיעה העת לבדוק את החמץ ולפנות את הבית!

כל שאומר לך בעל הבית עשה, בעלת הבית לא כל שכן!

ומלאכת הבדיקה אשר נטלו עלי לא מלאכה קלה היא.  הלא תדעו, מורי ורבותי, את הסל הנמצא בבית הרידקציה?  הסל מלא את כל "המאמרים" ואת כל "הקוריספונדנציות" ואת "הפיליטונים" אשר באו לידי המו"ל מארבע כנפות הארץ, והם נגזרו בידי מארץ החיים ולא יראו לנצח אור, ומקום נתן להם בתוך הסל העשוי לדבר.  ואת הסל הזה נתנו היום על ידי לבדוק אותו עד מקום שידי מגעת, הה, אלי אלי! חזקני ואמצני אך הפעם, ואל אפול ברעה אשר תמצאני!

אסתיר נא בחובי את כעסי אשר אני כועס על המו"ל ועל המלאכה אשר נטל עלי היום, ועוד להפך: אעמיד את פני ואברך את המו"ל אשר קדשני במצותיו וצוני על ביעור חמץ זה!

ובכן הנני אשים פני בסל.

ומדת הסל וגדלו מהלך ת"ק שנה, וצמוד אליו לוח לבן וצח, וכתוב על הלוח הזה באותיות גדולות ושחורות "לעזאזל" והאויר הנודף מתוך הסל הוא ריח של זעה, וטפות הזעה עוד מטפטפות לפעמים לעינינו כימי צאתן ראשונה על מצח הסופרים אשר כתבו את כל המגלות האלה –

אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו!

אבל מה יש בו? – ראשית דבר יש בו "מאמרים".  לא אדע עוד מי ברא את המלה הזאת בספרותנו ומי שם אותה למלה מלאכותית, ורק אחת אני יודע כי חללים רבים הפילה המלה הזאת במחנה "ידידינו" הנערים הלוקחים דיו ועט וניר וכותבים מאמרים.  המאמר כשהוא לעצמו אינו ולא כלום, ורק השורות הבאות זו אחר זו, זו אחר זו, וממלאות את פני הדף ממעלה ועד מטה, הרי זה מאמר.  המאמר כשהוא לעצמו אינו ולא כלום, ורק כשהוא נקרא בשם "מאמר", הרי זה מאמר, ובכן אפוא נראה גם בזה את נגע הצרעת אשר דבקה בנו בני ישראל ביחוד, כי נעשה לנו איזה מלה, בין בדעת ובין שלא מדעת, והמלה תכנס לרשות הרבים, ואחרי כן תצא ותבוא לפני כל העם להשתמש בה, אם כי אין למלה זו שום מושג מיוחד.  בדבר הזה ראינו לרגלי המלה "לאומיות" אשר נשפכו על אודותיה כמה נהרי נחלי דיו, ואשר נשברו בגללה כמה מאות קולמסין, וכדבר הזה ראינו גם לרגלי מלים אחרות שלא היה להן מושג עקרי ותהיינה רק להברה בעלמא, וגם המלה "מאמר" תהיה לנו כאחת המלים ההן, שאין כוחה אלא בארבעת אותיותיה לבד וכל מושג עקרי אין לה, והיא היתה למוקש לרוב סופרינו היושבים אל שלחנם בדחילו ורחימו לכתוב מאמרים.  אנכי ראיתי סופרים רבים מבני-עליה אשר שמו לילות כימים ואשר כתבו יום יום מנוער ועד זקנה, ולא זכיתי לראות שיכתבו מאמר לשם מאמר;  כתבו את הנעשה, שפטו את המעשה, השמיעו את אשר יהיה אבל לא כתבו "מאמרים".  והמכתבים אשר על סביבינו?  הם לא יכתבו משום שיש להם דבר לכתוב, אלא משום שעליהם לכתוב "מאמר", ובכן כותבים הם רק משום קיום המין.  ויען כי כחו של מאמר כזה הוא רק ברוב דבריו ומלותיו ושורותיו ופרקיו, לכן לא אוכל לשום לפני הקורא מאמר כזה לדוגמא, כי לכולו יקצר גליוני ואם לא אשים פה כלו ורק קצהו, והחטאתי את המטרה.  כוחו של "מאמר" איננו בפרטיו כי אם בכללו;  וכמו שאין אתה יכול ללמוד מספר "תיקון ליל שבועות" על התורה כולה, כן אי אתה יכול ללמוד מן הפרטים ההם על הכלל כלו.

נעזוב נא את מאמרי המאמרים ומאמריהם ונסוב אל מזל אחר.

הנה עוד הסל גדול ואין קצה לאוצרותיו. – אצל "המאמרים" ינוחו בשלום מכתבי-הסופרים הנקראים בשם "קוריספונדנציות" בלע"ז.  המין הזה כשהוא לעצמו יש לו תוך ועיקר ואינו הברה בעלמא.  הסופר יושב אל השלחן וכותב דבר אשר קרה בעירו, מעשה שהיה, מקרה וכו' וסופר מבין הנותן חילו למין הזה ימעיט בהקדמות ובמשלים, בדמיונות והגיונות, בהרהורים וכיוצא בהם, וירבה במעשים ובמקרים, בנעשה ובנשמע, ולא ידבר משפטים, כי אם יספר ספורים.  ואולם נטה נא ידך, ידידי הקורא, והבא אותה אל תוך הסל אשר לפנינו; אל תירא ידידי!  בהוציאך את ידך משם וראית והנה לא תהיה ידך מצורעת כשלג, ורק גל של "קוריספונדנציות" תוציא החוצה.  מה אתה רואה לפניך?  הוא אלי, אלי!  מה לא כתבו סופרינו ומה לא העלו על הגליון ומה לא שלחו אל המו"ל! – הנה פה סופר המודיע מעירו כי נגנבו מכסי הדיין ברדתו אל הרחצה, ובא אל המו"ל ואל ישראל לשפוך לפניהם את לבו.  השני בא במכתבו להודיע כי שני אכרים נתנו בכוס עיניהם, ובצאתם מבית המרזח החוצה נפל האחד ארצה ונדחף בכותל, והשני לא נפל ארצה ולא נדחף בכותל, והיה לנס.  השלישי מתחיל "בעז"ה" כנהוג, וחותם "ידידו" "המכונה", כנהוג ובמכתבו יודיע כי בתו של הגביר לוקחה אחר כבוד וברביעי בשבת היתה החתונה למז"ט ובשעה מוצלחת.  הרביעי מודיע כי מלמד אחד בעירו זכה בגורל ויהי חלקו אשר נפל לו בנעימים בערך שלש מאות זוז.  החמישי מתחיל בענות ורתת ואומר כי "מעולם לא עלה עוד על במתי הספרות" ורק "שמש ההשכלה הבוערת למרחוק" באה אליו ותגע בראש השרביט "בכף ירק עטו", ועל כן הוא בא להודיע כי הגבירה הנדיבה הנודעת לתהילה ילדה תאומים, וימת חצי-התאומים היום, ומחר מת החצי השני ותהום כל העיר.  וע"כ מצוה לפרסם את הדבר למען ישמעו וכו'.  הששי – אך הנה לפניכם המכתב ככתבו וכלשונו, מלה במלה:

"שפע וברכה, אל מעון בית המערכה, אל כבוד הרידאקטער וכו'.  דברים שבין איש לאשתו מה שהקרה בעיר ב. פלך פ. מלמד אחד הנקרא בשם המפורש אלעזר מלמד ויש לו עז מבכרת ולא מכרה לע"א וימלאו ימיה ללדת ויעתר אלעזר שתלד נקבה ויתרוצצו העזים בקרבה וילך לדרוש אשתו ותאמור לו אשתו שני תישים בבטנה. ויהיה בעת לדתה והנה תומים ויצא הראשון עקוד ונקוד ומטלוא כאדרת שער ויקרא שמו תיש-העיר ואח"כ יצא אחיו ויקראו שמו תיש הרגל, אמרה זה התיש ושחטו כל יו"ט ובימים מעטים יצא אלעזר עם התישים להשתעשע והנה נער עברי גנב התיש הבכור ויוליכהו אל בית הטבחיים וישחט אותו ונודע הדבר וילך בחיש מהר אל בית הטבחיים והנה נשחט, וילך בחיש מהר את הרב מ"ץ דפה ב. לשאול אותו מה לעשות והרב פסק שילך אל האשה שלקחה הדברים, העור והרגליים והכבד והריאה, וישלם כמה שרוצה וילך בחיש מהר אל אותה אשה והנה לקחה מעז אחד הרגלים והכבד והריאה ובשלו אותם יחד ונתערבו ואינו יודע אם זה מהבכור ואם זה.  וילך בחיש מהר פעם שנית אל הרב ויפסוק לך קנה תכריכים מפשתן וקבור אותו עם שמונה רגלים והרב התיר לו לחלוב את עזו וכו' וכו' וכו'.     נאום ידידו הדובר בעד האמת וכו' המכונה וכו' – –".

ואצל "הקוריספונדנציות" נמצא בתוך הסל את ה"פיליטונים".

כיון שראו הסופרים האלה כי מנהג הדור הוא לכתוב חזיונות קצרים מתחת לקו, קמו גם הם כרגע ועלו ובאו ושרצו והיו כלם יום אחד לסופרי "פיליטונים".  מה אתה כותבים ידידי?  על שור או שה או עז או כשב כי ילד, על כל דבר פשע, על המור, על שלמה ועל כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה, על כל צרה שתבוא ושלא תבוא, על כל מיני פורענויות וכל תקלה וכל קטטה, והיו לכם כל אלה לפיליטונים.  לפנים ראינו את המחלה הזאת בתוך המשוררים:  איש בא וישר לנו שיר טוב ונעים, וכרגע ותהי השירה למרמס לכל עובר;  אז ירננו כל עצי יער, וכרגע תהי השירה למרמס לכל עובד; אז ירננו כל עצי יער, וכל הנערים וכל הסופרים עשו שירים.  אכן מעט מעט יצאה השירה לחוץ מן המנהג, וכיום הזה יטול הפיליטון מקום בראש – ומי אפוא יתפלא כי כל הנערים שהיו מוכנים ומזומנים מששת ימי בראשית לחקות את המשוררים, באים עתה, לפי המנהג החדש, ומחקים את מעשי כותבי הפיליטונים?....

הוי אלי אלי!  מי יתן והסל הזה וכל אשר בו יחדל ויחלוף ולא אשורנו עוד, או כי תפתח האדמה את פיה ותבלע את כל היקום הזה...

קצרה נפשי בעמלי ולא אוכל עוד שאתו!

"כל חמירא וחמיעא דאכא בסלי, שחזתיה ודלא חזתיה, דחמתיה ודלא חמתיה, דבערתיה ודלא בערתיה – לבטל"!

*       *     *

ובעת אשר אני תוהה על הקנקן הזה ומבטלו, תוהים בני ישראל איש איש על קנקנו ומבטלים את חמצם.

היוכלו באמת לבטל את כל השאור שבעיסה המעכב את הגאולה? –  למה זה הבל ייגעו להשתמש בכף עין ובנוצות כנף-אוז בכדי לבער ולבטל פתים קטנות שאינן מעלות ואינן מורידות?

פתים אחרות יש לנו, פתים אחרות לגמרי, חמץ שנתקשה ברוב הימים, ולא בנקל נוכל לבדוק אותו ולבער אחריו ולעקור אותו משרשו!....

הו אלי!  מי יתן לי כף גדולה ונוצת כנף אוז גדולה, מקצה תחום מושב היהודים ועד הקצה השני, כי אז נגשתי אני לבדוק ולבער ולבטל את החמץ הנורא ההוא!

לפנים נראה החמץ ההוא אך באנשי-עליה היושבים על גפי מרומי קרת, ועתה נראה הנגע גם בבני דלת העם היושב בשפל המדרגה. –  עם ישראל אוהב להתפרנס לא אך זה מזה, כי גם זה כעין זה:  אם האחד עושה מעשה ובא רעהו ועושה כמוהו;  אם האחד קורא "הולדיר" ובאה כל העדה וקראה "הולדיר, הולדיר" מן הבוקר ועד הערב; אם הגדולים עושים דבר ובאו גם הקטנים כרגע ועשו כמוהם...

אמשול לכם משל:

בימינו נהגו "הגדולים" לנשוך נשך כדין וכדת שלשה למאה, ארבע למאה, חמשה למאה, ששה למאה, הכל לפי המקום ולפי השעה – כיון שראו הקטנים שהמנהג הדור הוא, ויבואו גם הם כרגע ויעשו כדבר הזה;  מי איפוא יתפלא באמרי לו כי מכיר אני את אחד מן הסופרים העברים שהיה תמיד בלי מזון ומחיה, ורק כאשר החלו עסקי ישוב א"י לרוב על פני הארץ, אז היתה הרוחה גם לו, וכיום הזה יודע הוא לנשוך נשך כאחד הגדולים אשר בארץ?

בימינו נהגו "הגדולים" להכות בלשונם לעתים מזומנות ולהיות מן המלשינים ומן והמוסרים בכל עת שהשעה צריכה לכך – כיון שראו הקטנים שכך הוא מנהגו של הדור, באו גם הם כרגע ויעשו כדבר הזה;  ומי אפוא יתפלא בקראו במכתבי-העתים כי "המלמדים" אשר בקובנה הלשינו את אחיהם המלמדים ויכום בלשונם באזני הרוממות, או כי באו המלמדים ברובינובקה אשר בפלך טבריה ויכו בלשון את אחיהם המלמדים שהם מלמדים תורה לבני הנעורים ותעודות בידיהם אין – חוקה אחת ומשפט אחד לכל הארץ, להגדולים ולהקטנים, להסוחרים ולהמלמדים! קומונה באה לעולם;  כיס אחד לכל האדם;  וגם המלשינות משותפת לכל בני אדם וחוה גם יחד, אין הבדל!

הרבה מיני חמץ כאלה יש בישראל.

בשעה שאני יושב פה ומבטל את החמץ אשר לפני, מבטלים כל בני ישראל איש איש את חמצו, – היבטלו גם את החמץ אשר נתו אותנו דראון לכל בשר?

*  *   *

ימי הפסח עברו.

המשכילים יבינו מדעתם ושאינם משכילים יבינו גם שלא מדעתם, כי ימים אחרים נסתתמו אותיותי לא מפני שנסתתמו טענותי אלא מפני "כבוד קדושת החג" כנהוג בין המול"ים, וכיון שגמרתי בדעתי לשמור לפי מחסום, שמרתיו גם בימי חולו של מועד.  ואם אמנם יודע אני היטב כי בימי חולו של מועד יכולתי לדבר אליכם בשנוי לשון ולכתוב את אשר אכתוב בשנוי כתב, כדת וכדין, ואולם תועבת נפשי גם שניהם ולא אבחר בלשון שקר ולא אכתוב בכתב ישראל זה עד עולם.  אמת היא כי גדולים וטובים ממני בישראל נהנו לשנות – לא אך בימי חולו של מועד כי אם גם בכל ימות השנים והנה הם מדברים בשנוי לשון, אחת בפה ואחת בלב, או שתים בפה ואחת בלב, או אחת בפה ושתיים בלב, או שתים בפה ושתים בלב, הכל לפי הצורך ולפי המקום והזמן;  למשל: ראובן עושה סחורה בפרתו או בכפרתו או במיני מרכלת שיש לו בחנותו, ושמעון עושה גם הוא סחורה במינים אלה, ואז מן הדין הוא כי יבוא שמעון למסור דינו למקום גבוה, ואולם בבואו למסור דינו לא יאמר: "אדוני! ראובן גם הוא יסחר ביני המרכלת אשר אני אסחר בם, וצר המקום לשאת שנינו יחדו, ועל כן אחפוץ כי ראובן זה ילך לו לאבדון", לא, לא כן ידבר פיו, כי אם בשנוי לשון ידבר, לאמר: "אדוני! האדון הנכבד ראובן היושב עמי במחיצתי ואין לי עמו מגע ומשא כלל ואין בינינו קנאה ותחרות כלל, ראובן זה יושב ואין לו תעודה נכונה ומקוימת, וכמדומה לי שאין לו גם מכתב-מסע כראוי לו...." , לדברים כאלו אנו קוראים שנוי לשון.  ואולם יתרון לשנוי הכתב משנוי הלשון כיתרון בית-האפל למצרע מבית שקרעו בו חלונות.  ראובן ושמעון....  אבל לבלתי יאמר הקורא כי פניה צדדית לי לירות תמיד חצים במו אפל אל לב ראובן ושמעון הידועים לי, לכן אבחר לי הפעם שמות אחרים, ואתם הלא ידעתם את הכלל הגדול כי "בכל מקום אשר יזרוק איש אבן יפגע באחד בכלבים", ולכן אמצא חפץ גם בדתן ואבירם: דתן עושה סחורה ואבירם עושה סחורה, ושני מיני הסחורות דומים איש אל אחיו, והנה נכנס אחד הקונים לחנותו של דתן ועיני אבירם רואות – היום היה יום סגריר והמטר נתך ארצה, כלתה רגל מן השוק ואף כלתה פרוטה מן הכיס, ובשעה כזאת מרה-שחורה באה על האדם ורוח רעה תלביש אותי נומה.  מה יעשה אבירהם שלא תארך לו העת? לא יצא מפתח ביתו חוצה כי אם תחתיו ישב, ומלים אחדות יכתוב בשפת המדינה על הגליון, ואת הגליון יקפל ויחתמהו וישלחהו ביד בית-הרצים אשר בעיר אל המקום הנועד לו, וממחרת היום יבואו שוטרים ופקידים אל חנותו של דתן וינקשו לכל אשר לו וחותרים בכל עז למצוא סחורות אסורות;  ובשעה ההיא יושב אבירם ומניח כפות ידיו השתים על בטנו ואומר:  שישו בני מעי!  גם את כתב ידי לא יכיר איש, כי כתבתי היום בשנוי כתב.–

אדוני הקוראים!  הנני מבקש מלפניכם סליחה ומחילה על כל הדברים אשר דברתי למעלה, אם דברתי ולא רוחכם.  יודע אני בעצמי כי עשיתי הרע והישרה עקשתי בבואי גם היום לנגוע אל הענין הזה אשר כבר נגעתי אליו לעתים שונות, ואולם לא מפני שכך הוא חביב עלי אני מכניס בו ראשי ורובי, אלא מפני שאני רואה אותו עתה בעיני יום יום, ועל פי הראיה נולדו בי הרהורים ועל פי הרהורים נולדו בי מחשבות, ואין אדם משים עצמו אלם בשעה שהמחשבות פורצות חק. –   מנעורי גדלתי בין אנשים אשר לא ידעו את הפרק הזה, הם ואבותיהם, ולא ידעתיו גם אני ולא האמנתי בו מעודי, כי היה לי רק למשל שלא היה ולא נברא, כמו איוב או כמו הדם של העלילה או כמו רוח השיר המיוחס למשוררי גליציה;  ואולם עתה נוכחתי וראיתי בעיני כי לא משל הוא ולא המצאה כי אם מעשה מן המעשים בכל יום ואני עובד עתה על הפרק הזה ורואה אות יום יום ערב ובקר וצהרים – מי זה עוד יאשימני אם לא יכלתי לעצור במלים?  הנני נותן לכם את בריתי שלום ואת הבטחתי כי היום לא אוסיף דבר עוד בדבר הזה.

אפס היוצא לכם מכל אלה הוא כי הנחלתי לי געל נפש ובעותים מפני שנוי הלשון ושנוי הכתב עד כי לא יכלתי להיות שליט ברוחי אף בימי חולו של המועד.  הן אמת כי מכתבים רבים נכתבים אל המו"ל את "היום" (רוב הפיליטונים הבאים בזה נדפסו בראשונה, במ"ע, "היום".  המו"ל)  להזהיר אותו ולגלות למוסר אזנו על תתו אותי לדבר ככל העולה על רוחי, וגם אותי ישחרוני לסור מדרכי אשר בחרתי בו ולדבר אל הקוראים "הנכבדים" בלשון אחרת, והאחד יכתוב עלי מרורות אל המו"ל על כי "אתלוצץ ואעפר בעפר על שלומי אמוני הסופרים" , ואל המו"ל יאמר:  "הן האורב יושב לך בחדר, כבר עבר בהתוליו כל גבול וכל גדר", "קשה הוא לסופרינו העברים כספחת, בלאומים ידבר תוכחת, ורגש ושחק ואין נחת, יחפש בנו כל פגול כל מום, וכבוד משורר עברי בעיניו כקליפת השום". –  ואולם, אני לא שניתי ולא אשנה את לשוני ודרכי כל הימים, ואתם אם תאבו ושמעתם מוטב, ואם לאו פה תהיה בקורתכם (ידעתי מן הראוי להיות בקורתכם, הק' בקבו"ץ והר' בשווא והת' דגושה, ואולם במקום שאנחנו צריכים למליצה יפה לא נשים לב לדברים קלים כאלה).

סלחו לי, קוראים נכבדים, אם אנוס אני היום לדבר דברים אחדים היוצאים לחוץ מן השיטה, ולא לכבוד בית אבא כי אם לכבוד עצמי לבד, מן המין שקוראים הלועזים PRO DOMO SUA .

אותיות כאותיותי, יאמרו רבים מכם, לא ימצאו חן בעיניכם. – לכו נא ונוכחה, אומר אני, ונקרב ריבנו ונגיש עצומותינו גלוי לכל, כי עוד יש דין ויש דיין בישראל, ולמה לכם אפוא התלונות אשר אתם מלינים איש בסתר אהלו?  גשו הלום ונראה דבר מי יקום ודבר מי יפול.

ולבלתי היות לפניכם משוא פנים ולמען תוכלו להגיד את כל לבבכם ואת פני לא תיראו, הנני מוותר על זכותי לשבת גם אני בין היושבים, והנני יוצא מלפניכם עד כלות המשא והמתן ועד היות גמן דין;  ואתם אל נא תרבו עלי שאלות ואל תבקשו ממני לדעת איך אני עושה כדבר הזה ובאיזה אופן אפיק את זממי, כי לכם אחת היא;  אתם תבטלו אותי בלבכם ואהיה בעיניכם כלא הייתי, ואם נוצרתי – הרי אני בעיניכם עכשיו כאלו לא נוצרתי.

ואינני!

ובכן הגישו נא עצומותיכם:  הסופר בישראל, אומרים אתם, יושב בעולם הזה ולא בעולם אחר ואסור לו לאדם מישראל למלאות שחוק פיו בעולם הזה, ועל כן מוטב לסופר זה לדבר בכובד ראש ולא בקלות ראש, מוטב לסופר זה להיות ככלי מלא בושה וכלמה ולא יהיה כלי גבר עליו לדבר בתעצומות ועז, מוטב לסופר זה לצפצף ולהיות מן המהגים והמלחשים בסתר ולא ישמיע במרום קולו, כי קול בסופר ערוה, ולעולם יהא צנוע ושפל רוח ושפל ברך, ובזכות זה יבוא הגואל; הסופר בישראל, אומרים אתם, לא יתלוצץ ולא יכתוב מהתלות ולא ינבל את פיו ואת אזני הקוראים, ואם יקר המקרה והוא יתן את חכו לחטוא ולדבר מהתלות, אז למען השם אל נא "יעבור בהתוליו את הגבול והגדר", ורק יכוון לבו לשם שמים ויזכור לפני מי הוא עומד וידבר את "התוליו" כאלו כפאו שד, לא לשם מצוה ומשום קיום המין הזה, ובחמדו לו "לצון" יטול ידיו בראשונה "הנכבדים" הרשוני נא ואדברה ואזניכם תשמענה, ובזכות זה יבוא הגואל:  הסופר בישראל, אומרים אתם, יכוון ויזכור תמיד כי לישראל הוא כותב, כלומר , לא בדחילו ורחימו שלש פעמים ויאמר:  הריני מוכן ומזומן לקיים עתה מצות "לצון" ואתם הקוראים את היופי ולתעב את המגונה בבחינת מגונה, כי אם לאנשים שאינם כלל מן הישוב, ושיש להם חך מיוחד שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, כי אם לאנשים שיודעים רק את שמאלם לבד ואת ימינם לא ידעו כלל;  הסופרים בישראל, אומרים אתם, לא ישוה לנגד עיניו את המובחרים שבקוראיו כי אם את המקולקלים שבהם, את בחורי-הישיבה ואת הפרושים ואת המלמדים וזאת "המשכילים" מן המין הידוע, וברוח ישראל זה יכתוב ולפי טעם הבריות משונות האלה יעשה את מעשיו בעברו לפני התבה...

היה לא תהיה!  חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אדרוש מעמכם להסיר מכם את החך ואת הטעם ואת החן ואת השכל המיוחד אשר לכם, ולהפוך לכם את הטעם הטוב, לא טעם מיוחד ופסקי טעמים מיוחדים, כי אם את הטעם ואת פסקי הטעמים המשותפים לכל יושבי ארצות המערב.  הנה אנכי אומר "אדרוש" בלשון יחיד, ואתם אל נא תפרשו את המקרא הזה לגנאי כאלו קופץ אני בראש כי זה דרך הכותב לדבר בשמו ובגופו גם בשעה שהוא מכוון לדבר בשם כל חבריו ובני אומנתו. – הסופר עובר בהתוליו את הגבול והנהר!  קובלני עליכם אתם הנרגנים שאתם דוברים דברים כאלה; הטרם תדעו כי דבר כזה לא ביד יוקח?  אני לכשעצמי בוחר אני לי בכונה ובדעת מיושבת מלים כדרבנות ודברים כמדקרות חרב למען אשר יעמדו ימים רבים, וכל עומסיהם שרוט ישרטו וכל הנשרט בהם לא במהרה ישכחם.  על פי הנסיון יודע אני כי כל הדברים הרכים אשר משחתים ורבכתים ובללתים בשמן הם באו כשמן בעצמות קוראיהם, ואולם חובל גם התוכן מפני השמן ולא עשו כל רושם, וכל הדברים הקשים וכל המלים אשר עוז ותעצומות להן הם ירדו חדרי בטן, ויהיו לאותות ולסמנים בבשר החי אשר לא במהרה נשכחו. – יודע אני היטב כי גם היהודי יאהב את הלצון וגם עמו התולים, וגם הוא יבקש מאת סופריו ומחבריו מין דבר אשר אני אקרא לו "קלות ראש" ואשר פיו יקבנו בשם "צפיחות בדבש", או אשר פיו לא יקבנו כלל בשם ורק ידמהו ויכנהו ולא ידעהו;  ואולם היהודי הוא בעל תכלית, ובקראו איזו קריאה בספר יבקש לו תמיד קרן קימת אשר יאכל פרותיה בעולם הזה, ולעולם אין לו קריאת עראי כי אם קריאת קבע, קריאה לשמה, ולכן לא יוכל להבין ולהסביר לנפשו כי יש אשר יכתוב הסופר את אותיותיו לא לשימן לפני קוראיו לקרן קימת כי אם בדרך עראי יכתוב, והאותיות האלה נכונות להיות פורחות באויר, ודי לו להסופר אם הצליח להשמיע איזה רעיון יפה או אם הצליח לתת לדבריו סדור יפה או איזו נטיה יפה, ובזה כבר יצא ידי חובתו בעשותו מלאכתו במקצוע המיוחד למין הזה.  אם ימין ושמאל תפרוצו ואת הסופרים באומות העולם תבחנו, אז הביטו נא וראו מה משפט סופרי אומות העולם האלה ומה משפט מלאכתם במקצוע זה? יוכל היות (וספק קרוב לודאי הוא) כי היהודי איננו יודע את משפט הסופרים האלה ומלאכתם, ואני לא אומר אליו "שאל אביך ויגדך, זקניך ואמרו לך", כי אביך וזקניך לא ידעו את הסופרים האלה ולא למדו אל דרכיהם לדעת אותם ולהסכין עמם, ורק אומר אליך "שאל בנך ויגדך, נכדיך ויאמרו לך", ובנך ונכדיך בלי ספק כבר ראו את המראות האלה והם כבר הסכים עמם, והם הן יאמרו לך כי זו היא הדרך הישרה שיבור לו כיום הזה כל סופר וסופר העושה מלאכתו במקצוע זה;  שאל בנך, שאל נכדיך    אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים!

אבל מה אדרוש אל המתים האלה, מה אדבר אל העצמות היבשות ההן, וסופרי ישראל בעצמם עוד רחוקים מאד מן המטרה?  אם אחפש את ספרות ישראל בנרות, אולי אמצא חמשה אשר ידעו לעסוק במקצוע זה כדין וכהלכה, ויתר הסופרים באים יום יום ומריקים שקיהם לעיני הקוראים, ועלה האבק ובא בעיניהם לאחוז אותן לבלתי ראות את הנעשה מסביב, וטמטמו את לבם ושחתו את הטעם הטוב אשר ינסו המובחרים שבסופרים לטעת בתוך הקוראים בזעת אפים ובעמל הרבה. האחד יספר ספור מעשה בדבר בן-מלך ובת-מלכה, והשני יספר את אשר ראה בחלומו, והנה חלום נורא מאד ופתרון נורא ממנו שבעתים;  השלישי יכתוב לנו "מחזה" והרביעי – "שיחה";   החמישי יכתוב " מליצה" והששי – אנסה נא ואספר את ספורו של הששי הזה בקצור נמרץ,  כי כלו ממתקים (מעין מה שנדפס במ"ע עברי ידוע. המו"ל): "יהודית אחת יש בעולם ושמה גנענדיל ולה שפחה ושמה "מעמע", ותגנוב מעמע קערת כסף אחת ותשם בכליה ולגבירתה לא הגידה, ורק הגידה לגבירתה כי השפחה השנית (ושמה רעומה) היא גנבה את הקערה;  ויהי היום וגנענדיל יצאה אל השוק לקנות קניניה לצרכי חג הפסח (וזאת לדעת כי לרגלי ההמצאה הזאת שהמציא הכותב להזכיר גם את הפסח, עלתה בידו לכתוב את ספורו לימי החג הזה), ותקח גנענדיל גם את שפחתה מעמע אתה, ותלכנה שתיהן יחדו.  עוד הן הולכות בדרך והנה עגל רך לקראתך והעגל נותן בקולו, קול פחדים "מע" "מע", ותתחלחל מעמע מאד, וגבירתה ראתה את אשר היה לה ותבין כי דבר סתר יצוק בה, ויהי כי הציקה לה בדברים, ולא הנידה מעמע דבר ורק צעקה "ראשי ראשי", וכאשר החלה גנענדיל להתחקות "על שרשי רגלי ראשה", ותחדל מעמע ותתן תודה כי היא גנבה את הקערה, והשפחה השניה רעומה נקיה, וידיה לא שפכו את הדם הזה, כלומר לא גנבה ולא שמה בכליה.  הנה כי כן יצאה האמת לאור, ולזכר עולם יעלה העגל על במתי מכתב-העתי".  – זה דבר הסופר בקצור נמרץ ובשנויים אחדים בכדי שלא לבייש את מי שיש לו דברים מחוכמים כאלה, והוא נדפס במה"ע *** בגליון *** והקוראים מודים ומשבחים את הסופרים על דבר המטעמים האלה ונפשם בדשן תתענג – ומי אפוא האשמים בדבר? הקוראים או הסופרים?

הקורא העברי קורא בכובד-ראש, בדחילו ורחימו ובהכנה קודם לקריאה, והוא ממצה תמיד את עומק הדין מכל מלה ומלה ואוכל את הפרות בעולם הזה ומניח את הקרן הקימת לעולם הבא;  הקורא העברי הוא בעל תכלית והוא זוכר תמיד כי גם שיחות חולין של התלמידים (ושל המלמדים לא כש"כ) צריכין למוד, ולכן לומד הוא תמיד את הענין אשר לפניו ואין לו קריאת עראי כלל.    בנוהג שבעולם יכלה הקורא את קריאתו וישליך את הגליון אחרי גוו או יקחנו לצור על פי צלוחית, והקורא העברי יכבד גם את הגליון הקרוע לאלף גזרים, ואפילו באלף לא בטל, ולאחר מאה ועשרים שנה לא יאמר כי בלוי סחבות בידו כי אם "שמות"...

ולמה אפוא יבקשו להם הקוראים העברים בכלל "פיליטונים" מן המין הנועד להיות כך כשיחות חולין או כאותיות פורחות באויר?

אם תאבו ושמעתם, הנני ואביא אתכם הפעם אל החדר הפנימי אשר לסופרי הארץ, וראיתם על האבנים את החומר אשר יעשו בו את "הפיליטונים", אולי תקחו מוסר.

למשל:  בימים האחרונים נשלח מעיר אסטרוא אל בית הרידקציה של מכה"ע "קוריער ווארשאווסקי" עגל שנולד מת ולו שני ראשים וארבע רגלים ושני זנבות.  הרידקציה עשתה את שלה ותשלח את גוף העגל אל המקום הראוי לו.  הוא לשכת מקום אוסף החיות, והסופרים עשו גם את שלהם ויקחו להם את נשמת העגל להתעלל בה ולכתוב  "פיליטונים", ובלי ספק יבוא גם בחיר הסופרים האלה אשר בוארשוי, הוא בולסלב פרוס ויקשור גם הוא כתרים לעגל הזה, ומי יודע אם לא ישים דברים בפי העגל הזה או, כי יאמר לעגל יוכתב מכתב אל הרידקציה, והרידקציה תקרא את העגל בשם "סופרנו הנכבד" כנהוג, ואני הנני בטוח כי דברים טובים הרבה, דברי מוסר ודבר דעת נמצא בשיחות חולין האלה

הבאות עלינו לטובה, וקוראיהן יתענו עליהן, ובפרט אם לא ילכו ללמוד כי אם לקרוא אותן בלבד. –

אמת הוא כי אלינו ואל בית הרידקציה אשר לנו לא ישלח איש עגל מת, אבל עגלים חיים יש לפנינו למכביר.  עגלי מרבק ועגלי זהב – האם תדמו בנפשכם כי לא יכלנו לעשות לכם את העגלים האלה מטעמים?  אכן ירא אנכי כי המטעמים האלה לא יהיו כאשר אהבה נפשכם כי אם כאשר אהבה נפשי.

כל הדברים אשר סביבותינו וכל המקרים והמעשים אשר אנחנו רואים יום יום יצלחו לנו לעשות אותם מטעמים – ואולם מן הקוראים נשאל כי יהיה להם טעם.

ולכן עוד הפעם הנני שונה את דברי:  חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אשפוך אליכם את הטעם הטוב, ואצוק עליכם את הרוח המלא את כל חללה של הספרות האירופית.

תמו הטענות בינינו, תמו הוכוחים, ואני יכול לשוב אליכם מן החוץ ולשבת במחיצתכם.

הנני!

הנני אליכם כבראשונה ונתתי לכם את בריתי שלום, ואקוה כי גם אתם את ערובתי תקחו.

––––––––––––

מה יוכל עוד איש לדבר עדת על היהודים ולא דברו שונאיהם עד היום הזה?  מה יוכל עוד איש לדבר עליהם טובות ולא השמיעו אותן מצדיקיהם מאז ועד עתה?  משנה זו כבר נשנתה אלף אלפי פעמים ובכל יום ויום הרי היא כחדשה!   אם נאסוף לנו את כל הספרים הרבים האלה לא יעלו בידינו בלתי אם שנים, ספר אחד מלא קטגוריא וספר אחד – סנגוריא;  מימי אפיון הצורר ועד ימי דרימון שהוא האחרון ממרשיעי היהודים, ומימי יוסיפון הכהן ועד ימי יוסף ורטהיימר שהוא אחרון ממצדיקיהם, תראינה עינינו את שתי השלשלאות הגדולת האלה, שלשלת אחת לה' ושלשלת אחת לעזאזל, שלשלת אחת מקשקשת לפנינו ומשמיעה קול הרג וחרב ואבדן – הוי אל אלהים גדולים!  מתי יבוא הקץ לשלשאות הארוכות האלה?

ורטהיימר הוא הראש לאצילי בני ישראל בעיר וינה, וזה יותר מששים שנה עובד האיש הזה עבודתו לרבים, ובקרב הימים אשר עבד את עבודתו ראה גם את המאורות אשר האירו לארץ ולכל היושבים עליה, ואז היה גם לבני ישראל אור במושבותם, והוא באמת ובלב תמים חשב כי כלה הרע מן הארץ ולא יזכר ולא יפקד עוד – אבל האם חשב וטעם?!  כי בעוד הוא עושה כה וכה והנה מארבע רוחות בא הרוח וסערה גדולה היתה מסביב לו, וכל תקותו ומשאת נפשו וכל חזיונותיו היו לאבק פורח.  ולכן "בשימנו עתה עושה רע וידיו מלא המס".  לב מי לא יתעורר בשמעו עין על הספר הקטן אשר כתב האיש הזה בימים האחרונים האלה, אין לנו לבקש שאלות ותשובות, אין לנו לבקש פלפולים ישנים עם באורים חדשים, ורק הרוח הנדיבה והשתפכות הנפש אשר נמצא בקומץ העלים האלה, הן הן תקחנה את לבנו.  "בן שמונים ושש שנים אנכי היום –  יאמר המחבר – והנני עומד על עברי פי קברי הפתוח, וכאז וכעתה אקרא ואומר כי כל המיצר לישראל עושה רע וידיו מלא חמס".  לב מי לא יתעורר בשמעו קול זקן מבקש משפט וצדקה בעמדו על עברי פי קברו הפתוח?  ולכן זה הדבר אשר דברתי, כי לא חדשות ונצורות עלינו לבקש הפעם, כי אם לשמוע את הקול המדבר אלינו, קול חנינה המלא נדיבות, קול מעורר את הנפש ומעיר את הרחמים שבלב.  בדרך קצרה עובר ורטהיימר את דברי ימי ישראל בשנות גלותם להראות כי היהודים היו תמיד אנשי חיל רבי פעלים, ורוחם נאמנה עם ארצם ועם מלכם בכל הימים ובכל המדינות אשר הם שם.  הנה כן יזכיר בשם איש אשכנזי בימי הבינים הנודע בשם דניאל היהודי, והוא היה גבור חיל הלוחם את מלחמות מלכו ברוח עוז וגבורה כאחד האבירים אשר היו בארץ בימים ההם, עד כי המשוררים הלאומיים שרו את תהלתו בשיריהם אשר היו לשירי עם; ואמנם לא נפרץ החזון לשמוע אל הרנה אשר תרון עלמה אשכנזית לכבוד גבור יהודי:  "אונד דאר יודע הער (הערר) דניאל, איין קאנע (קיהנע) בורגער (בירגער) אונד סנעל (שנעלל)" – וכן יעביר וימנה אנשים אחרים גבורי חיל וגדולים בישראל ובעמים, ואת כל מעשיהם אשר עשו לארצם ולמולדתם ואת אמון רוחם בכל מקצוע ומקצוע אשר עברו בו, וככה יעביר עמו את הקורא מראשית ימי הגלות ועד הימים האלה, וכן יוכיח גם את ערך היהודים בשדה המסחר והרשת המעשה ואת הטובה הגדולה אשר היטיבו עם אירופה, וגם לוח ישים לפנינו מכל שכיות החמדה אשר הציבו היהודים לתלפיות בעיר וינה בהיות שנת המערכה. – ואולם אנחנו פה הן לא את הצורות ואת הנופים החדשים נבקש לנו, כי כלום יש דבר חדש במקצוע זה, וכל מה שעתיד חכם לחדש כבר היה לעולמים, ורק את הרוח הטהורה נוציא לנו משם והיא לוקחת נפש כל הקוראים.

איש נכבד ונשוא פנים בדורותיו, זקן בן שמונים ושש שנים העומד "על עברי פי קברו הפתוח", דובר אלינו מתוך הספר.  ודבריו אשר ידבר בנחת לא ישובו ולא יוכלו לשוב ריקם, וכל המניח את הספר הקטן מידו יאמר:  הנה השחר פרוש על ההרים מלפנינו ועוד יש לנו תקוה!  "חליפות חליפות להשכלה ולאכזריות – יאמר המחבר –, אולם דבר אי-אפשר הוא כי ישוב עולם ההשכלה כלו לתהו ואנחנו נטבע בבוץ כלנו.  כל ימי חיי האמנתי בדבר הזה ובאמונתי זאת אמות, והנני אומר גם הפעם כי שמש אהבת האדם אשר ראו עינינו פעם בראשית ימי המאה הזאת ואשר עתה כסו אותה עננים, השמש הזאת תשוב לזרוח עלינו במהרה,  והיום הזה לא ירחק". –

היום הזה לא ירחק!  כדברים האלה יאמר גם הקורא המניח את הספר הקטן מידו.

             

הקדמה קטנה: בבקשה מכם, אדוני הקוראים, לשום אל לבכם ולדעת כי הדברים האלה אשר אנכי כותב אינם בלתי אם דברים בעלמא שאין אני קובע בהם מסמרות;  וגם אתם אל נא תקבעו בהם את מסמרותיכם הידועים לי ושאינם ידועים לי, כי כלום אני חפץ להורות הלכה לדורותיכם ולבניכם ולנכדיכם הבאים אחריכם, ורק לפי שעה, ואולי רק בכדי שלא להוציא את הנייר חלק, אני כותב את הדברים.

הצעה קטנה:  באחד מגליונות אותיותי הפורחות הייתי כמתאונן רע באזניכם על גורל המו"ל העברי ועוזריו, שהוא שונה בהרבה מגורל המו"ל הנכרי ועוזריו, והצטערתי על הדבר שלא היה חלקנו בהם וגורלנו כמוהם, ואגב אורחא ספרתי לכם כי עגל בעל שני ראשים ושני זנבות ושני פיות וארבע עינים נשלח לבית אחת הרידקציות אשר לאחד ממני שאינם בני ברית ואת העגל הזה עשו הסופרים מטעמים ויכתבו על אודותיו מפנים ומאחור;  ועתה התבשרו נא, הקוראים, כי גם אלינו נשלח לבית הרידקציה דבר מן החוץ להיות לנו לענין לענות בו, והדבר הזה הוא... ספר קטן.

אכן! – יאמרו רבים מן הקוראים, – בקורת תהיה היום!  הננו רואים באספקלריה מאירה כי דברי בקרת אתה אומר לכתוב לנו, ומי איש אשר יקרא דברים טפלים כאלה כיום הזה?

ואולם הברירה נתונה בידכם, רבותי, הקורא יקרא והחדל יחדל.  אין אני אומר קבלו דעתי, קבלו אותיותי, אם קצרה רוחכם לשמוע אל המשא הזה, אין אני לוקחה ואין אני כופה אתכם עד שתאמרו רוצים אנחנו.– אמת הוא כי לא אתם אשמים כלל אם איש פלוני התאוה להיות מחבר בישראל, ועליכם יהיה הקצף לקרא את הדברים האלה עתה;  אבל התורה אמרה "עזב תעזוב עמו", ואם תראו את אחיכם המחבר רובץ תחת משאו, אל נא תתעלמו מבשרכם, כי מי יודע מה ילד יום אולי תהיו גם אתם למחברים בין לילה אחד, ובני ישראל ערבים זה בזה.  אמת היא כי פלוני המחבר התאוה תאוה –  ואולם כבר באו החוקרים והפילוסופים לידי החלטה ויסכימו כלם פה אחד, כי התאוה הוא "דבר טבעי", וכן כתוב גם בספרים הרבה, ואין איש שולט ברוחו ועומד בפני תאותו!  אכן הרבה מיני תאוה יש בעולם ורק שיעורי התאוה שונים הם מאד.  יש בני אדם שתאותם קטנה ומעטה מאד, פחות מכזית, ויש שתאותם גדולה ועצומה מאד, כשיעור מגדל הלבנון הצופה פני דמשק.  יש אשר יתאוה תאוה לראות את שמו נדפס, ואז לא יקום לחבר ספרים כנהוג, כי אם יסתפק במועט, יעשה לו כרטיסים קטנים של נייר, כזית ארכם ופחות מכזית רחבם, ועליהם כתוב "פלוני בן פלוני בעיר פלונית אלמונית", והם הנקראים בשם כרטיסים לדרישת שלום, והיה בהיות שמו נדפס על פני כרטיס אשר כזה, והנה כבר נתקררה דעתו וכבר יצא ידי חובתו וידי תאותו, ומאז והלאה תאוותו מניחה לו לישון, ושלום על ישראל ועל קהל הקוראים;  אבל יש אנשים אשר אש בערה בם תאותם לא יסתפקו במועט כזה, וכהדפיסם את שמם חושבים הם כי חובה עליהם להוסיף על השם הנדפס גם ספר שלם, וההוספה הזאת היא שעמדה לנו ולאבותינו כעצם בגרון, והיא שעמדה לנו ולאבותינו לכלותנו ולמרר את חיינו על ידי יסורים רעים ונאמנים.

היוצא לנו מזה, רבותי, כי אין אני מתנגד כלל להדפסת השמות, ורק להדפסת ההוספות על השמות אני מתנגד לפעמים וקורא עליהן תגר.

הסכמה קטנה:  אחרי אשר כתבתי לכם הקדמה קטנה למאמרי זה ואחרי אשר גם הצעה קטנה כתבתי,  הרי אני כמעט מחויב בדבר להביא לכם גם איזו "הסכמה", כנהוג בין המחברים, ואחרי כן אפתח שפתי במה שנוגע לעיקר מאמרי, שהוא בעיני, להבדיל, כמו ספר.  אבל האמת אגיד לכם, הקוראים, כי בדורנו זה דור דעה שהכל הולך ומשתלם מיום ליום, הלכה גם מלאכת מעשה ההסכמות מחיל אל חיל ותשתלם הרבה מאד, וכיום הזה אם יקום מחבר ויראה כי נחוצה לו הסכמה בראש ספרו או בראש מאמרו או בראש מכתבו, אין עוד עליו ללכת ולנוע מעיר לעיר, כמעשה אשר עשו הקדמונים, כי אם בשבתו בביתו ובחומותיו ובשעה שאין יום ואין לילה תולד ההסכמה על ברכיו, המסכים (כמו שאני רואה גם בספר אשר אדבר בו הפעם) אוחז דרך קצרה ואיננו מדבר כלל על הספר ועל תכנו כי אם יאמר בדרך כלל: "שפתנו היא שפת ספרי קדשנו, ודגל נפוצות ישראל בארבע רוחות השמים, ודגל תפארתנו ושרידי צבי ערינו בימי ענינו ומרודינו וכ', ועל כן עלינו לקדם את פני הספר בתודה ולתמוך בימין המחבר";  ואחריו יבוא מסכים שני ויאמר: "האמת אגיד ולא אכחד כי אף אמנם לא הספיקה לי העת לשים בספר עין בקרת, אך בכל זה וכו' –" ובלי ספק יבוא השלישי גם הוא אחריו ויאמר:  "גם אני הקטן יודע את מאמר חז"ל: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ואחרי כי למקומו של חברי זה המחבר לא הגעתי עוד, לכן נשענתי על דעת המסכימים הנכבדים שהלכו לפני, ואמר גם אני יישר חיליה לאורייתא, וביום צאת הספר לאור הנני מתחייב בנפשי לקחת גם אני ספר במחיר אשר ישית עליו המחבר". – זאת תורת ההסכמות בקצור נמרץ.

ואולם מלאכת מעשה ההסכמות הולכת ומשתלמת מיום ליום, כאמור, ולכן קניתי גם אני הצעיר תחבולות לצעוד עוד צעד אחד לפנים, והנני מביא היום לפני חברי המחברים את עצתי היעוצה:  נכתוב נא לנו את ההסכמות בעצם ידנו, ואל שלחן זרים לא נקרב, ועל פתחי אחרים אל נחזור עוד!  אנחנו בעצם ידנו נעשה לנו את הכבוד הזה!  הן סוף סוף לא יקראו מסכימינו את אשר כתבנו, ורק לכבוד השפה הם באים ומסכימים ובאופן כזה מה לנו הכי ומה לנו התם;  מה לנו אם הם בעצם ידיהם ומסירת קולמסנו יכתבו, ומה לנו אם נשב בית ואנחנו בידינו נכתוב את כל הנחוץ לנו, כדת משה וישראל. – –  אבל לבלתי יאמרו רבים כי לאחרים אני יועץ עדות ואני בעצמי אפטר מפניהן ולא אעשן, לכן הנני מתחיל במצוה זו, והנני לתת לי בעצמי את ההסכמות למאמרי זה.  הסכמה ראשונה:  שפת קדשנו היא גדלנו לעיני הגוים, ואנחנו בני ישראל ההולכים בגולה רק בגדלנו זה נדגול, ואני גם אני כתבתי בשפת הדגל הזה, לכן הנני מסכים כיום הזה לכל מה שכתבתי ולכל מה שאני כותב ולכל מה שאני עתיד לכתוב מעתה ועד עולם, הנני כותב את הדברים האלה למען ידעו כל הקוראים, כי עליהם לקדם את פני מאמרי זה בתודה ולתמוך בימיני. – הסכמה שניה:  האמת אגיד ולא אכחד כי לא הספיקה לי העת לשים עין בכל הדברים שכתבתי ושאני כותב ושאני עתיד לכתוב, ורק חזקה על חבר שכמותי שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (וכל ישראל בחזקת חברים הם!) ועל כן הנני מסכים לכל מה שאני כותב היום במאמרי זה.–   הסכמה שלישית:  הנני סומך הפעם על האדונים המסכימים ההולכים לפני שהם באמת בני-סמכי, וגם אני הקטן והצעיר הנני מוכן ומזומן לקנות גליון אחד ממאמרי זה ביום צאתו לאור, וכל השומע ינעם, וכל המסיג גבולי ישכנו נחש תמו ההסכמות!

ואחרי ההסכמות הנני כותב דברים אחרים "אל המבקרים";  ואלם להמעיט את העבודה החדשה הזאת ולהקטין את העמל אשר עלי לעמול בה, הנני לוקח מן המוכן ואעתיק מלה במלה מן הספר אשר דבר בו למטה, לאמר: "ואתם המבקרים! הזהרו נא בדבריכם והכריעו נא את ספרי לכף זכות, ויהי שמכם לברכה".  דרך קצרה היא וטובה מאד והמבקרים כרבם כן יזהרו בדבריהם ויכריעו את הספרים לכף זכות, ביום קראם דברים כאלו כבקשת האדון המחבר, וגם שמם יהיה לברכה, כהבטחת האדון המחבר.

ואחרי כל הדברים הרבים האלה אכבדה נא בעיניכם, אדוני הקוראים, ואציג לפניכם היום את אחי המחבר, וחי אחי עמכם; הלא הוא האדון מ"י האבער.

והספר אשר הביא לנו נקרא בשם "סדר הלמוד" (המלמד לילדי בני ישרון וכו' מאת מ.י. האבער, ווילנא תרמ"ז).

אמת היא כי דברים רבים עלינו עוד ללמוד, והאיש היודע את הדבר הזה לא יתפלא בראותו כי רבו מאד המלמדים אשר בתוכנו וכי בכלל היינו לעם של מלמדים, ובפרט עלינו ללמוד עוד הרבה על פי הסדר, ולכן נחזיק טובה למחבר הנכבד הזה אשר כתב לנו את ענין הלמוד על פי הסדר ויקראהו בשם סדר הלמוד, ולא עוד אלא שהתחיל את התורה מבראשית ללמד אותנו אלפ"א בית"א ודעת לשוננו הקדושה בקריאה, כתיבה ודקדוק הלשון;  ולא עוד אלא שלא עשה בכל המון הגוים הכותבים סדרי למוד כאלה ומבטיחים לקוניהם כי ילמדו לדבר ולכתוב את השפה שהם רוצים בה "מקץ ששה חדשים", כי אם האריך לנו את הזמן ולא הגביל לנו את המועד ונתן לנו את הרשות ללמוד כאות נפשו עד סוף כל הדורות. – ראה הנה אנכי אומר האריך לנו, הגביל לנו, נתן לנו, ולמעלה אמרתי ללמד אותנו, אם כי המחבר הנכבד אומר בפרוש בשער הספר על ספרו "המלמד לילדי בני ישרון", לילדים ולבנים הוא מלמד ולא לאנשים גדולים, להם  ולא לנו, ואולם אני הנהני אומר בכונה ובישוב הדעת "לנו", טעמי ונמוקי עמי; ולא עוד אלא שגם באמרי "לנו" אין כוונתי לנו ממש כי אם לנו הגדולים בדרך כלל, ובפרט לפריצי הדור ולכל ההולכים בשרירות לבם הרע. וזה הטעם הונימוק:  לבי אומר לי כי טעות סופר פה לפנינו או טעות הדפוס, ובמקום "לילדי בני ישרון" אשר על שער הספר צריך להיות "לבחורים גדולים ולפריצי הדור".  וגם לטעמי ולנימוקי זה ולתקון הטעות ההוא יש לי טעם ונימוק, אשר עיני כל קורא תחזינה מישרים.  למשל: כבוד המחבר בלמדו לתלמידיו לקורא פסוק עברי בצורתו וכמשפטו, אומר במקום אחר:  "שמעתי עליך לאמר כי פלגש ( פילגש) יש לך ושמה רבקה" (דף כ"ו);  וכי אפשר הוא לנו להחליט כי דברים כאלו ידבר מורה עברי באזני נער קטן? והלא תיכף ומיד ישאלהו הנער: "רבי ומורי!  מה זה פילגש?" –  ואז בלי ספק יענה לו המורה: "תלמידי! פילגש היא מין דבר שאין לך לדעת ושאין הפה יכול לדבר, ולך אחת היא אם כתוב בתורה פילגש ביו"ד או פלגש בלי יו"ד, אם מלא ואם חסר, ורק אם תחפוץ לדעת דוקא את הדבר הזה לאשורו, אז קום ועיין גזניוס, עיין פירסט, עיין שטיינברג, עיין אוצר השרשים, עיין קונקורדנציה של בוקסטארף או של בעער, עשה מה שלבך חפץ ורק את פי אל נא תשאל עודי, כי כלמה תכסה את פני".  הנה כן יפסוק המחבר את פסוקו במקום אחר, לאמר:  בתי נדרה נדר ואסרה אסר על נפשה לבלתי היות לאיש עד אשר אתן לה מוהר או נדן סך חמש מאות שקלים" (דף 52).  כדברים האלה ידבר המחבר באזני ילד בן ישרון, ואני מה אומר ומה אדבר, אני בלי ספק אומר ואדבר לאמר:  אדני המחבר! אמת היא כי הבנות הבוגרות הן כעין מכות-מדינה, ומה גם אם אסר על נפשן לבלתי היות לאיש עד אשר נתן להן סך חמש מאות שקלים;  אמת היא כי רעה גדולה עושות הבנות הבוגרות האלה לאבותיהן, כי מי ראה או מי שמע כדברים האלה לפנים?  לפנים אם נתנו לבנות כאלה שלש מאות זהובים אמרו: דינו, והיום אם לא נתן להם חמש מאות שקלים, מיד הן באות ואוסרות אסר

על נפשן לבלתי היות לאיש, ובזה הן מכשילות את בני ישראל ומביאות אותם לידי חטא ר"ל, ובפרט בימינו אלה אשר מחיר השקלים עלה מאד בשער הבירזא (עיין מ"ע "היום" בחלק הבירזא!).  אמת היא, אדוני המחבר, וכל הדברים האלה צדקו יחדו, ואולם בכל זאת אלה הצאן מה עשו?  מה עשו לך ילדי בני ישרון כי באת אליהם לדבר באזניהם כדברים האלה?  האמת אגיד לך כי במקומותינו ובמחוזותינו לא ראיתי אפילו ילד אחד (סתם ילד הוא קטן פחות מי"ג) שתהיינה לו בנות בוגרות ובמקומתנו גם אם יחפוץ ילד לתת לבתו חמש מאות פעמים חמש מאות שקלים לא יוכל ולא יתן, יען כי בנוהג שבעולם לא תהיה לו כל בת ובוגרת לא כל שכן. – הנה כן מוצאים אנחנו בספרו של המחבר הזה פסוק כזה: "שלש אחיות יש לי, שתי בתולות ואחת בעולת בעל" (דף כ"ח);  אבל חי נפשי כי אין אני יודע מה יוכל מלמד ביישן לענות לתלמידיו הקטנים אם ישאלו את פיו כי יבינם לדעת להבדיל בין שלש האחיות האלה.  הן אמת היא כי גם המורים שאינם מבני ברית מלמדים לתלמידיהם שאינם מבני ברית  ומספרים להם "מעשיות" בדבר שלש אחיות, ואולם בנפשי נשבעתי כי שונים מאד המעשיות האלה מן המעשיות אשר ישים בזה המורה העברי לפני תלמידיו! – אכן אם נעזוב את הדברים האלה ומצאנו כי יודע המחבר לשים לפני תלמידיו הצעירים פסוקים כאלה וכאלה;  למשל: "האיש הזה הוא סריס" (דף כ"ח).  יקבל נא המחבר הנכבד את תודתנו מקרב לבנו על כי הסתפק במועט כזה, ולא הרחיב בזה את הבאור ולא נתן לפני הנער הלומד גם את משפט מעשה הסריס, ולא ספר להם את המעשים הנעשים באיטליה למען השיר והזמרה, ולא הודיע אותם את אשר עשו לפנים הנשים הגדולות ברומה בקחתן להן את הסריסים, ועוד כהנה וכהנה. – הנה כן נמצא בספרו של המחבר את הפסוקים האלה: "התלוה לי סך עשרים שקלים בערבון? מה הוא הערבון? סף נחשת ומשקלו שמינית לטרי.    אלוך,  אך לא תאחר את הזמן המגבל מהשיב לי" (דף 58).  אל אלהי אבי!  האם גם הילדים החלו להלוות כסף בערבון?  אני לא אוכל להאמין!  מאין אפוא יקח לו ילד בן ישרון סך גדול כזה, סך עשרים שקל?  אין זאת כי אם יסיתהו המחבר הנכבד לגנוב את הכסף הגדול הזה מבית אביו ואם מחדר הורתו;  אבל באלהי ישראל הנני נשבע לכם, אדוני הקוראים, כי לא נאה ולא יאה דבר כזה, ואם אנחנו מחשים ומצאנו עון!  הן גם אני הייתי ילד ורק לפני אמי, וגם לי נתנו אבותי בעודי בילדותי שקלי כסף כפעם בפעם לשחק בהם, ואולם מעולם לא זכיתי שיהיו בידי ארבע שקלים כאחד, ועד שהגעתי לשנת השש עשרה לא יכלתי לקבוץ על ידי עשרים רו"כ, ואיך אפוא היו עשרים שקלים בידי ילד בן ישרון שעשה לו המחבר המקום הזה?  לא אוכל להבין!  וכן גם לא אוכל להבין את אשר ידבר המחבר הנכבד בדבר סף הנחשת אשר משקלו עשרים לטרא.  הגם את הסף הגדול הזה יאמר המחבר לתת ביד ילד צעיר לימים לגנוב אותו?  אבל עצתי אמונה לכל הילדים הקטנים לבל יזידו לגשת אל הספים הגדולים אשר משקלם כל אחד ואחד עשרים לטרות, כי ילד קטן אם ינסה להרים סף גדול כזה וקרהו אסון, ומלבד זה לא תתנהו אמו לגנוב חפץ יקר כזה;  מבית הוריו, ובא יום השבת ואבי הנער יקום לקדש על הכוס, וידעו כל בני הבית כרגע כי נעשתה התועבה, ומי יודע אם לא יכירו על נקלה גם את הגנב בהביטם בפני הילד הרך, אשר לא יוכל להעמיד פנים כראוי לגנב זקן ורגיל – ובכן אפוא תראינה עינינו כי לא טוב עשה המחבר ואף החטיא את המטרה במשליו אלה.  אכן מכל המשלים האלה האחרון הכי נכבד, לאמר: "הקדשה יושבת על אם הדרך לוטה באפר ושרה שירי עגבים" (דף 74) ומה יעשה המורה ליום פקודה, אם יקום הנער לשאול את פיו לדעת אל נכון מה זה קדשה?  מה ענין קדשה לאם הדרך?  מדוע היא לוטה באפר והיא באמת מלתא דלא שכיחא?  ושירי עגבים מה הם? האם יבוא גם הפעם ויאמר:  אהובי תלמידי!  עיין גזניום עיין פירסט, עיין אוצר השרשים לב"ז, עיין שטיינברג, עיין קונקרודנציה של בוקסטארף או של בעער, או עיין הקונקרדנציה החדשה היוצאת לאור על ידי מאנדלקרן, יגידו לך המה ואני אסור לי לנבל את פי?

על פי הדברים האלה וכיוצא בהם עלה רעיון על לבי, כי המחבר הנכבד לא עשה את ספרו לילדי בני ישרון, כי אם לגדולים מפריצי הדור, והכתוב שער הספר הוא טעות, ככל טעויות-הדפוס האחרות.

אבל אם כתב המחבר הנכבד את ספרו לגדולים, הלא היה לו לדעת כי הגדולים כבר למדו מעט דקדוק, וכבר יודעים הם את משפט הלשון העברית, ובאופן כזה איך ערב את לבו לשים לפניהם ספר דקדוק בעת אשר הוא בעצמו לא דקדק עוד יפה בידיעת הדקדוק, ובעת אשר הספר מלא שגיאות כנגד חוקי הדקדוק וכנגד חוקי הלשון בכל דף ודף? – למשל:  המחבר הנכבד אומר "סמי הרפואה מרורים הם כלענה" ואני בלי ספק הייתי כותב במקום המחבר את שה"ת "מרים" ולא "מרורים", שהוא ש"ע. –  המחבר יכתוב: "בחומתי יש תחתיים שניים ושלישים", מכלל כי בעיר מגורנו יקראו לבית "חומה".    המחבר יכתוב "קרני השמש חודרים בהם ומפריעים" וצ"ל חודרות להם ומפריעות. – הנה כן נמצא במקום אחד "נחוץ מאד להעמיד שמונה עלוקות תחת אזני בתי", מכלל כי בעיר מגורי המחבר יאמרו על הושבת עלוקות "שטעללען", והעברים ישתמשו שם בם בהמלים "נחוץ" ו"תחת". –  המחבר יאמר: "בארץ אזיא יש רעב גדול", ואני עומד ושואל "יש", זה לאתויי מאי? –  המחבר הנכבד יכתוב: "אחים אנחנו מאם אחת אבל לא מאב אחד", ואולם האם באמת יאמר העברי כן?  בקשה לי אל המחבר, בקשת הממ"ין, לבלתי יוסיף לכתוב פסוק כזה בממ"ין כאלה!  – כן יכתוב המחבר:

בן 11 שנה" ואני הנני מבטיח את המחבר כי גם אני הייתי פעם בן אחת אשרה שנה בעת אשר מלאו לי בבנין הקל אחד עשרה שנה, אבל מעולם לא נהייתי ולא נחליתי בבנין הנפעל, כי איך זה יכול איש להיות "נהיה" ונחלה ביום אחד י"א שנה תמימות? – והמחבר יכתוב: "אגרתך מלא", "שתי לוחות זכוכית", "גדר כרמן נפרץ", "שלשה וארבעה מגופות", והמדקדקים הם עם קשי ערף והם בלי ספק יאמרו, כי צריך לכתוב "מלאה", "שני",  "נפרצה", "שלש וארבע". –  המחבר יכתוב:  "לא שמעתי מבני יחידי", וכן יכתוב: " נחשלים המה מהדרך", ואני אבקשהו עוד הפעם את בקשת ממי"ן! – כן יכתוב המחבר הנכבד: "קח נא את העגיל ותלהו נא על תנוך אזני", ואני הנני מבטיח אותו כי הרבה מיני תליות ראיתי בימי חיי הבלי, אבל תליה כזאת לא ראיתי עוד מעודי, והחבר הנכבד אשם בזה אשם תלוי! –גם הנה כותב המחבר: "נערי את הקמח מהשק"; וכן יכתוב "חיי העני יעפים ועיפים", ואני במקומו לא הייתי כותב כלל כדברים האלה; וגם הנה יכתוב המחבר: "התבל הגדולה" ואני במקומו בלי ספק לא הייתי כותב לעולם ה"א הידיעה למלה הזאת.

עוד איזה מאות שגיאות כאלה וכיוצא בהן נמצא בספר הקטן הזה, אבל איזו מאות שגיאות ביני ובין מחבר נכבד כזה מה הוא? או – אדברה נא במלים אחרות ובשפה אחרת – למה לי כל הצרה הזאת לענות את נפש הקוראים האהובים על לא דבר?

אבל עוד דברים אחדים לי להגיד הפעם ואותם לא אוכל לחשוך לעת אחרת;  למשל:  המחבר כותב במקום אחד: " הירח עגול כטבעת", ואני האמת אגיד כי יותר טוב היה לוּ כתב "הירח עגול כמצה", אחרי כי הטבעת היא חלולה והירח אינו חלול, והלומד יקנה לו עי"ז מושג שוא. –  וכן יכתב המחבר: "כמה חרצנים יש בשבלת", ואולם האם ראה המחבר מימיו חרצנים בשבלת?  וגם את "הפח העומד על הגג" אשר יאמר המחבר, לא ראיתי מעודי, ובלי ספק לא ראה אותו גם הוא בעצמו;  ויותר מכל אלה הם "השפנים המשימים קניהם בנקיקי הסלעים"    השפן וקנו הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!

וכן אפוא רואות עיניכם, אדוני הקוראים, כי דעת לשוננו הקדושה או דעת בכלל לא ילמדו מתוך הספר הזה לא ילדינו ולא אנחנו בעצמנו , ולכן יש אשר יהיה עם לבבנו לחשוב כי נלמוד מתוך הספר הזה שפת אשכנז, אחרי כי המחבר בעצמו מעיד כי כתב הרבה "מלות מתורגמות בכל הוראותיהן בלשון אשכנזית ברורה" ולכן אנסה נא ואשים פה לפני הקוראים מלים אחדות על פי העתקת המחבר הנכבד.  הנה למשל: קמטו – זיינען צו רונצעלט, צו קארצעט;  תעיתי – פערבלאנזעט;  עגלה מרקדה – איין שפרינגעגדע קארטא דראסקע;   מגופות – שטאפקעס, קארקעס;  ומצפצפות – אין זייא פיפצען;    גדלתיו   איך האב איהם געהאדעוועט    וכן יוסיף המחבר הנכבד ללכת מחיל אל חיל, ולהעתיק את המלות לשפת אשכנז הברורה.

*  *

ועל ספרים כאלה יבואו להסכים אנשים חכמים וידועים?  על ספר כזה יהיה למלאך מליץ איש כשטיינברג?  האם לא ידע החכם הזה כי עיני רבים נשואות אליו והוא יהיה להם לעינים ולמופת?

לא טוב הדבר הזה אשר אתם עושים, אדוני המסכימים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה